בין הידיעות על ההתעוררות הרבה והרחבה של מרכזי-התפוצות הגדולים למען ישראל, נשתלבה גם הבשורה על המיברקים ששלח שנשיא ההסתדרות הציונית, הד"ר נחום גולדמן, אל קהילות ישראל באשר הן שם, להיחלץ ולהשתדל אצל ממשלות ארצותיהן לתמיכה במאבקה של ישראל על חייה. אזעקה זו היא לכאורה דבר טבעי ומובן מאליו, אף כי ספק הוא אם דווקא מיברקים אלה הם גורם עיקרי להתעוררות הכוללת של הגולה. דומה כי המיברקים הללו יותר משיש בהם תגובה הכרחית על המצב, יש בהם ביטוי לייצר הציוני, שתקומתה של מדינת ישראל כבלה אותו ונטעה בו רגשי נחיתות מסויימים, ואילו בשעת צרה למדינה מתעורר יצר זה – אשר צרת היהודים היתה ערשו – לחיים טבעיים יותר וחפשים יותר… ואף-על-פי-כן, לא צד זה של מיברקים אלה הוא עיקרם. על אף הכל, הם חלק לא־נפרד מגל האהדה הנסערת הסוחף כיום את תפוצות הגולה לפעילות של חומר ורוח למען ישראל, אלא שכמה הרהורי-לווי שהם מעוררים ראויים להיאמר בקול.

ההסתדרות הציונית עשתה רבות למען ישראל, הן בשטחי המגבית והן בשטח הפעולה הפוליטית, אף כי מה שקיבלנו ממנה אינו אלא חלק ממה שקיבלנו מן העם היהודי בכללו, מבעל־הברית הנאמן ביותר שלמדינה, בימי שלום ובימי מלחמה. לכשנצא בשלום מן ההתמודדות הזאת שנכפתה עלינו כיום תהי תודתנו נתונה לעם ישראל כולו, אך לגבי ההסתדרות הציונית תתוסף על דברי התודה שלנו עוד הערה אחת שבה ייאמר כי התנועה הציונית, שעשתה הרבה, לא עשתה בכל-זאת את העיקר ופעמים עשתה את ההיפך מן הצריך להיעשות, שכן סכנת האוייב העומד עכשיו בשערי מדינת ישראל היתה כיום אולי פחותה מכפי שהיא, לולא עמלה הציונות להצדיק בכל נימוקים שבעולם את עמידתם של שערים אלה ריקים מאין בא ומאין עובר בהם מארצות-הגולה, העשירות והחזקות, במשך עשרים השנים שמאז קום המדינה ועד עתה. עמידתם הריקה של שערים אלה היתה כשלון לאומי ממדרגה ראשונה, ועובדה היא כי מאז קום המדינה נעשתה הציונות מרכז אידיאולוגי מובהק לצידוקו והנצחתו של כשלון זה ולסיכול-רעיוני של הגשמת המטרה אשר לשמה נערכה מלחמת-השחרור ולמענה נפרצו השערים

אמנם ספק הוא אם אידיאולוגיה ציונית אחרת היתה משנה הרבה את ממדי העליה ואת מאזן-הכוחות בינינו ובין אויבינו כיום. אולי כן ואולי לא, אך אין אנו פטורים מלומר כי דווקא התנועה הציונית, בהטפתה ובמאמציה הבלתי-פוסקים להעמיד את עיקריה ראשם־למטה. קבעה את צידוקו של נצח-הגולה ביסודי תפיסתנו הלאומית וגרמה לכך כי בראותנו כיום את גל האהדה וההזדהות של יהדות הגולה עם המדינה, אין אנו מהרהרים אפילו כי יש בכל זאת שמץ אנומאליה בכך שהעם היהודי, המזדהה עם מדינת ישראל והעומד לימינה, עושה זאת כיום כשהוא נמצא מחוצה ורק החלק השמיני ממנו נמצא בתוכה פנימה.

בנאומו בכינוס הוועד-הפועל הציוני בירושלים אמר הד"ר גולדמן לא מכבר כי לריכוזי היהודים בגולה אין נשקפת כיום סכנת כליון פיסי, והריכוז היהודי היחיד אשר סכנה כזאת מאיימת עליו היא האוכלוסיה היהודית של מדינת ישראל. דבריו אלה, על האמת הפאראדוכסאלית הגדולה שבהם, מתאשרים כיום אישור מלא ואנו אומרים זאת לא משום שההסתדרות הציונית או נשיאה יכלו לשנות עובדה זו, אלא משום שעובדה זו אינה אלא חלק מפאראדוכס גדול יותר, חלק ממירקם של רעיונות וסיסמאות אשר עמלו להפוך את משמעות התהיה היהודית ומאמציו המרכזיים של העם היהודי במאה הזאת לאידיאולוגיה המצדיקה את ההיפך הגמור ממקורה וממטרותיה.

אויבינו-בנפש ניצבים עתה בשער ואנו יודעים ומאמינים עד עמקי נפשנו כי יכול נוכל להם, אנו נעמוד במבחן זה גם הודות לעזרתו של העם היהודי בגולה, אשר התעוררותו הנעלה היא מקור סיפוק וכוח לכולנו. אך מה ששייך לתנועה הציונית הרי יודעים אנו כי עמידתנו במבחן תבוא אמנם במידה רבה גם הודות לעזרה שקיבלנו, ונקבל ממנה, אך במידה לא פחותה מזו נעמוד במבחן זה גם על אף התכחשותה לתפקידה וליעודיה האמיתיים במשך עשרים השנים הללו חותכות-הגורל.