אוֹרוֹ שֶׁל זַרְקוֹר עַל שְׂדֵה־לַיְלָה זָרוּעַ,

עַל שַׁעַר נָעוּל וְגָדֵר.

הוֹלֵךְ וּמַכְרִיז קוֹל תַּנִּים, קוֹל פָּרוּעַ,

כִּי רַב הַיְשִׁימוֹן הַקּוֹדֵר.

כָּל רַחַשׁ, כָּל לַחַשׁ הָאֹזֶן קוֹלֶטֶת;

הָעַיִן צוֹפָה לַיָּבוֹא.

כְּכֶלֶב־נוֹטְרִים עַל אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת

אֲנִי עֵר וְקַשָּׁב בַּמָּבוֹא.

הַיּוֹם – לַמְּלָאכָה, וְהַלֵּיל – לְמִשְׁמֶרֶת

(לֹא לַיְלָה וָיוֹם – יְרָחִים);

נָשִׁים עַל מִצְפֶּה וּגְבָרִים בַּמַּחְפֶּרֶת,

כִּי פָּשַׁט הָאוֹיֵב בַּדְּרָכִים.

אוֹרֶבֶת, בּוֹלֶשֶׁת, עֵרָה הִיא הָעַיִן;

דָּבְקוּ הַגּוּפוֹת לָרוֹבִים.

אִם לֹא בְּגוּפֵנוּ – הָעֵזֶר מֵאַיִן?

מִנֶּגֶד כְּפָר שֶׁל עַרְבִים.

מֵעֵבֶר הַהוּא נִשְׁלָחִים חִצֵּי פֶּשַׁע,

מֵעֵבֶר מִזֶּה צַו: “עֲצֹר!”

אִם לֹא בְּגוּפֵנוּ – מֵאַיִן הַיֶּשַׁע

בְּיֶרַח שִׁשִּׁי לַמָּצוֹר?

אוֹרוֹ שֶׁל זַרְקוֹר עַל שְׂדֵה־לַיְלָה זָרוּעַ,

עַל שַׁעַר נָעוּל וְגָדֵר.

הַב לַהַב, הָאוֹר, בְּחֵיק לַיְלָה פָּרוּעַ,

חֵיק־אֹפֶל שׂוֹטֵם וְקוֹדֵר!