הבחירות לדומת־הממלכה הרביעית עומדות אחרי כתלנו, וברחובנו אין איש כמעט שם אל לב. חוץ מן ה“פריינד” ו“הזמן”, אין גם עתונינו שמים לב למלחמת־הבחירות הקרובה. רחק לב העם, רחק גם לא עסקנינו המעטים מן הקונסטיטוציה והפרלמנט הרוסים, ולא נפלא הדבר. הכל יודעים, מה כחה של הדומה – קנה רצוץ לא תשבור, לאמת לא תוציא משפט. הכל יודעים, חמש מאות דפוטטים למה נכנסים להיכל הטברי – אם לסיע לשירות, הבאות לכאן מן המיניסטריות השונות ולזכות להארת־פנים, או לשאל שאלות קשות ולקבל תשובה פשוטה: “מה שהיה הוא שיהיה”.

ואף־על־פי כן, שויון נפש זה חטא גדול הוא לנו, חטא אשר יקום את נקמתו בנו, הדומה כבר נעשתה יסוד לחייה הצבוריים והמדיניים של הממלכה. אמנם יכול אדם, ואפילו מיניסטר, להלעיב בדומה, לעמוד על במתה ולתת שבח והודיה לאלהים על כי אין פרלמנט ברוסיה: עדיין אין אדם נתפש ברוסיה על לשון כזו. אבל להכחיד את הדומה, להרוס את היסוד הזה של חיי הממלכה אין עוד בידי אדם, ואפילו בידי מיניסטר. וכיון שכך, אין איש מאתנו יודע, מה צפון לדומה בחיקו של העתיד, אין גם איש יודע, אם רחוק או קרוב הוא אותו עתיד, אשר בו תלבש הדומה דמות חדשה ותתמלא כח חדש. ואנחנו, אם נשמור את שויון־נפשנו לדומה, נאבד בידינו אם את ההשפעה המעטה אשר לנו בנוגע לבחירות. ומה שחשוב ביותר: אם זה יהיה תכסיסנו, כי נשב ונחכה לימים טובים מאלה, עד שיגדל כחה של הדומה, נוכל להיות בטוחים מראש, כי בבוא הימים הטובים ההם לא ישים עוד איש לב אלינו. צרופי החיים בימיני נובעים מתוך שִתְיָם־וְעֶרְבָם של עניני הצבורים ופגיעתם של אלו באלו. לפיכך, כל צבור, שאינו זריז להבליט את השפעתו שלו נעשה מדרס לאחרים. ואנחנו, היהודים, ודאי אין לנו צורך לבקש סבות מיוחדות, כדי להעשות מדרס; אנחנו חייבים, אפוא, להיות זהירים בהשפעה המעטה, שיש לנו, ולשמור עליה.

ולדומת־הממלכה הרביעית תהיה – בכל אופן, אפשר שתהיה לה חשיבות יתרה בשבילנו. אל נשכח, כי בימי הדומה הרביעית יבוא זמנה של ההצעה בדבר בטול תחום־המושב. כידוע, נמסרה ההצעה בשעתה לקומיסיה, וחודש אחד ניתן לקומיסיה לעיון ולעריכת־הרצאה. אותו חודש נמשך והולך זה – חמשה־עשר חודש. אבל אי־אפשר, שסוף־סוף לא יבוא קצו בימי הדומה הרביעית. סמוך לפתיחת הדומה הרביעית תערך הטרגיקומדיה, שקוראים לה “משפט ביליס”, ואי אפשר, ש“הסיום” יהיה מה שיהיה, לא ישמיע אחיו הד מיוחד גם בדומה. חוץ מזה, הן עתידה הדומה לעסוק גם בהרבה ענינים אחרים, הנוגעים נגיעה ישירה או לא־ישרה בנו. ויפה אמר רוֹדיצ’ב בשיחתו עם סופרו של ה“היינט”, כי אם יתברר עתה, שהיהודים אין להם שום השפעה על תוצאות הבחירות והכל רשאים לפסוע על ראשיהם, אין ספק, כי תמצאנה בדומה הרבה רגלים גסות, אשר תנעם להן פסיעה זו.

להיכן צריכה לנטות השפעתנו, כשנבוא לסיע לקנדידטים לא־יהודים במקומות שאין בהם תקוה לקנדידטים יהודים? על שאלה זו אנו צריכים להשיב תשובה ברורה: השפעתנו צריכה לנטות לאו דוקא לטובתן של מפלגות, כי אם בעיקר לטובתם של קנדידטים, הרצויים לנו.

כבר קדמונו עסקניהם של יהודי גרמניה והורו בשעת מלחמת הבחירות האחרונות להרייכסטאג, שאנו, היהודים, איננו יכולים להעמיד שום קנדידט בחזקת כשרות רק על סמך שייכותו למפלגה ליברלית. בימינו כבר חדלה האנטישמיות מהיות סימן מובהק לדעות ימניות. עכשו היא מזדוגת גם עם הדעות השמאליות, וזווג זה כמה הוא עולה יפה לעתים קרובות! לפיכך אין לנו להקיש מן המפלגה על קנדידטה, אלא אנו צריכים לעמוד על מהותו וטיבו של הקנדידט עצמו ולדעת, אם ועד כמה רצוי הוא לנו. ואם פרלמנט אירופאי, שמפלגותיו מפלגות ופרוגרמותיהן פרוגרמות, כך, הפרלמנט הרוסי, שבאמת אין בו עדיין לא מפלגות ולא פרוגרמות, אלא ערבוב אנשים וסרוס מושגים שאינם פוסקים, לא כל־שכן.

ובמקום שיש יכולת לבחור בקנדידט יהודי? גם אל שאלה זו יש לנו תשובה ברורה: אנו דוחים את כל הקנדידטים האחרים מפני קנדידט יהודי.

ראוי להציב בקצרה ציונים לדרך, שעברו בה מתנגדינו בנוגע לשאלה זו: אולי תפקחנה סוף־סוף עיניהם לראות, להיכן מוליכה הדרך הישרה. תיכף כשנתנה הדומה לרוסיה אמרנו אנחנו, הלאומיים: רק דפוטטים יהודים, ודוקא יהודים לאומיים, הקשורים בעמם, היודעים באמת את מחסוריו, יכולים וראויים להיות שולחינו בפרלמנט הרוסי. אז קמו מתנגדינו עלינו בנוסח הידוע, השגור בפיהם: חיץ אתם אומרים לבנות בינינו ובין האנושות, אל הגיטו אתם אומרים להשיבנו בעל כרחנו וכו' וכו‘. אדרבה: נבחר אנחנו בקנדידטים לא־יהודים, והגינו הם עלינו; יבחרו בני־עם־הארץ בקנדידטים יהודים והגינו היהודים על עניני הארץ הכלליים, וככה תפתח לכל אזרחי הארץ יחד דרך רחבה אחת – דרך האנושות. שמענו את הזמירות התפלות הללו והניענו יד להן. עברה תקופה קצרה. לעינים הסמויות נפתח סדק־אור כחודה של מחט. אז התחילו אומרים: אמנם לא טוב היות שלוחינו דפוטטים לא־יהודים. אבל גם לא דפוטטים יהודים גמורים. יש בזה משום חזרה אל הגיטו, משום בנין חיץ בינינו ובין האנושות וכו’ וכו‘. מוטב, שיהיו שלוחינו יהודים לא־יהודים – משומדים. שמענו את דברי “הפשרה” המנֻוָלה הזאת וגועל־נפש תקף אותנו. עברה עוד תקופה אחת, גדולה מן הראשונה ולעינים הסמויות נפתח עוד סדק־אור אחד. עכשיו אומרים מתנגדינו: אמנם לא טוב היות שלוחינו אלא יהודים, ובלבד שלא יהיו יהודים לאומיים. הללו, הלאומיים, משיבים לאחור את גלגל הפרוגרס, מטילים איבה וקנאה בין אחים וכו’ וכו'. ועל זה אנו משיבים: כבר הודיתם באל“ף, סופכם שתודו גם בתי”ו. לֶוֶנשטיין וחבריו היושבים ברייכסראט האוסטרי, יהודים הם גם הם, אבל לא יהודים לאומיים. צאו אפוא ובדקו בהם, כמה עשו וכמה יש להם צורך פנימי, וביחוד יכולת פנימית, לעשות לעמם, להגן על זכויות עמם, לא רק על זכות בני־עצם להיות רוכלים ומוזגים, אלא גם על זכותם לחיות כיהודים, לחנך את בניהם ובנותיהם לעצמם ולא לאחרים, למלא את מחסוריהם הלאומיים, היהודיים. הנה גם בפרלמנט הגרמני יושבים דפוטטים יהודים, ובמספר הגון, גם בפרלמנט הצרפתי יושבים ארבעה דפוטטים יהודים ואחד מהם זכה גם לתגא של מיניסטר. היכן היא עבודתם לעמם? – רק יהודי לאומי ימצא בלבו את הרצון הפנימי, וממילא גם את היכולת הפנימית להיות באמת שליח לעמו.

העולם 1912