רקע
אלתר דרויאנוב
עֲבוֹדַת־הַהֹוֶה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אם יבוא אדם ויאמר, ששאלת גדול־הבנים היא לנו עכשו שאלת עתידה של היהדות, אל נשתיק אותו: לא מתוך צרות־דעת נאמרים הדברים, כי־אם מתוך הסתכלות יפה ביום שלפנינו ובמחרתו. ואם יסיח האיש את צערו ברבים, שבני־דורנו מפנים את דעתם לכל מיני תורות ועיונים ורק בפני מחשבה אחת הם נועלים את לבם: מה יעשו ויהיו, כשתגיע שעתם לכך, אבות ואמות הגונים בישראל, – אל נלעג לו: אין זו קנאה של מומחה, המסור לדבר אחת, למקצועו שלו, כי־אם הבנה נכונה, שאנחנו המסרבים לעסוק בענינים “יבשים” אלו, עתידים ליתן עליהם את הדין. שאלת גדול־הבנים זקופה עתה לפנינו לכל קומתה.

ו“עתה”, האמור כאן, אין משמעותו, שעד עתה היינו פטורים משאלה זו. אדרבה, דומה, שאין עם אשר הרבה כמונו לעסוק תמיד בגדול־בניו. בעולם הגדול אשר מסביב לנו התחילו קוראים לדור האחרון “דור־הילד”: לנו היו כל הדורות “דורות־הילד”. הנשים, שנזכרו בתורה לשבח מיוחד, לא זכו לכך אלא משום שרחמו את הילדים וחסו עליהם. ולא די היה לו ליהודי בילדים, המקימים את המין: תמיד היה מתפלל לבנים, העוסקים בתורה, כלומר המקימים את האומה. בן־זכאי בקש להציל מידי מחריב הארץ לא רק חכמים, היודעים את התורה, כי אם ביחוד חכמים, היודעים לגדל בנים לעם. ההלכה מעמדת את מדרגת הרבה למעלה ממדרגת האב, משום שזה מביא את האדם לעולם וזה – מקרבו למקור חייה של האומה. כל ימי הגלות הארוכים היתה דאגתו של היהודי לגדול בניו וחנוכם שקולה בעיניו כנגד כל יתר דאגותיו, שתכפו עליו יום־יום. ואולם מעולם לא היה הצער של דאגה זו כגדול וקשה כבימינו. לא היו אבדן־הדרך וְהַתְּעִיָה השוממה של עכשו. סתם אב מישראל אפשר שלא ידע לחנך את בנו ובתו, אבל הוא ידע ידיעה ברורה, מה הוא מבקש מעמהם – שיהיו יהודים, שאיש איש מהם יקיֵם את האומה, ובקשה זו, התמימה והשלמה, חנכה מאליה. במובן זה היה כל אבית־אב בית –חנוך שאין למעלה הימנו. נצטרפו לו ועזרו לו בית־הספר, ה“חדר” ובית־המדרש. ויותר מכולם חנך הרחוב, ששמשו היתה עולה לקבוע זמן תפלה של שחרית, כוכביו היו מזמינים לתפלה של ערבית וקרקעו היה שטוח חול צהוב לכבוד שבת ויום־טוב – הרחוב, שכל אוירו היה ספוג יהדות. וכולם: בית־האב, ובית־הספר, בית־המדרש והרחוב, – כולם לדבר אחד נתכונו – לגדל יהודים. תעיה, ספקות לא היו כאן. אחת היתה המטרה, אחת היתה הדרך.

עכשו אין זכר עוד לאחדות המטרה, וממילא אין זכר גם לאחדות הדרך. כלום יודע האב, מה הוא מבקש מעם בנו" קורת־רוח יש לו אם בנו יהודי הוא באהלו, אבל לא פחות מזה יש לו קורת־רוח אם בנו גוי הוא בצאתו. בית־המדרש אין עוד ברחובנו. ככל הגויים יש עתה גם לנו רק בית־הכנסת. נכנסים אליו לרגע ויוצאים עוד בטרם תספיק הנשמה לפתוח את דלתה. בית־המדרש, שבו היו סדורים המפתחות לנשמת ישראל, אין לנו עוד. והרחוב – אף רחוב אין לנו עוד. נהרסו חומותיו, נגדעו שעריו ונטלו ממנו אוירו, שמשו וכוכביו. על מפתן הבית מתחילה הרשות שאינה שלנו, והלואי שהבית גופו לכל הפחות יהא רשות שלנו. והרי מזדקפת לפנינו בכל קומתה השאלה: מי יגדל את הילד היהודי, כלומר מי יגדלו ליהדות?

אין לנו שיור אלא בית־הספר. אין אנו מרמים את עצמנו: בית־הספר כשהוא לבדו כחו מועט. כלום יש ספק בידו למלא גם את מקומו של בית־האב, גם את מקומו של בית־המדרש וגם את מקומו של הרחוב? אבל מה נעשה והחיים גרמו, שבית־הספר, כלומר בית־הספר שלנו, נשאר היחידי, שעליו אנו משליכים את כל יהבנו. ומושם שבית־הספר הוא היחידי, שנשאר לנו כיום הזה, עלינו לנהוג בו זהירות יתרה. לא מעטים הם בתוכנו המקדשים את החדש לא משום שטוב ויפה הוא, כי־אם משום שחדש הוא, ומנולים את הישן לא משום שרע ומגונה הוא, כי אם משום שישן הוא. הללו ממבלי־עולם הן. לא כל הישן ראוי לקיום ולא את כל הראוי לקיום אפשר לקים, אבל מה שראוי ואפשר לקים צריך לקים, משום שאת כחו כבר בדקנו ונסינו, משום שיש בו מתמצית הצורות, אשר יצרנו מתוכנו ולעצמנו. אומרים: עד שנטרח לתקן את בדקיה המרובים של החורבה העתיקה, ה“חדר”, אולי מוטב שנטרח להרסה לגמרי ולפנות את מקומה לבנין חדש, לבית־ספר מתוקן כהלכה? התשובה לשאלה זו היא: בית־הספר החדש, שאנו אומרים לבנות ספק יעלה בידינו, ספק לא יעלה בידינו להכניס אל תוכו כח ונוי מן הישן; ה“חורבה העתיקה” שאנו אומרים לתקן את בדקיה הרבה כח ונוי מן הישן ישארו בה מאליהם. ולכח ונוי אלו אנו צריכים.

ותקון בדקיה של “חורבתנו העתיקה” לא יקום ולא יהיה אלא אם כן הצבור יתן את לבו לכך. ועל זה אמנם אנו קולבים, שהצבור מנמנם כבתחילה, או שדעתנו אינה פנויה בכלל לענינים “יבשים” אלו. כבר עבר זמן רבה משעה שועידת “מרבי השכלה” החליטה להחל בתקונו של החדר. העתונים הודיעו, שאותה שעה, כשנצחו מקַימי החדר את הבועטים בו, שררה התלהבות מרובה באולם הועידה ונשאו נאומים יפים ונלהבים על ערכה וגדולתה של עבודה חדשה זו. אבל העבודה גופה, העשיה הממשית, שהעין תופסת בה, ולא הדבור הפורח באויר ואובד באויר – היכן היא? כלום יש לנו הרשות להטיל את הכל על ועד החברה, שלכל היותר יש לו רצון טוב אבל לא יכולת לשמור ולעשות את אשר הטילו עליו? אנחנו, הציונים, בקשנו תמיד את “עבודת־ההוה” וזריזים היינו לעשותה. הרי עבודה, שאין לנו יפה ונחוצה ממנה, שהרי מי כמונו יודע, ששאלת גדול־הבנים היא שאלת עתידה של היהדות.

העולם 1914

המלצות קוראים
תגיות