I

נשתתקו התותחים בבלקנים. עכשיו עומדים בעליהם ומברכים על הכֵרה היפה אשר כרו להם מבשר הארי הזקן, שכשל ונפל שדוד לרגליהם. את המקום הראשון בסעודה תופסת, כמובן, יָוָן, שעוד לפני שנה ומחצה היתה “יון הקטנה” ועתה היא “יון הגדולה” ומלכה מבקש לשים את כתר האבגוסטים בראשו. מימינה סרביה, שכל ימיה היתה מרתתת מחמת מלכות הדנוי, אשר ארבה לה וסָכָה את דרכיה, ועתה היא ממלכה בטוחה, שיש לה גם דרך ומוצא אל הים. משמאלה בולגריה, זו שאמנם נחנקה במנה הגדולה מבית־בליעתה, אבל גם ה“מעט” שבלעה יש בו כדי שביעה. מלפניה רומניה, שזכתה מן ההפקר לאשר גם קַוה לא קותה, ומאחוריה אלבניה, הממלכה החדשה שנוצרה בן־לילה בגזירת “עירין פתגמין”, ומונטניגרו, הכלב הקטן, אשר נועז להתגרות ראשון בארי הגדול ובשכר זה ניתנו לו גם בשר וגם עצמות מְמֻחָיוֹת יותר מכפי ערכו.

נשתתקו התותחים. האמנם ישליו הבלקנים מעתה? לא הוא ולא מקצתו. התותחים לא נסתמו, אלא רק נשתתקו לשעה. מוקדון, שתקותה להעשות מלכות בפני עצמה לא באה, תהא תוססת גם מכאן ולהבא. בולגריה עשתה את השנאה לחברותיה הבוגדות סם־חיים לנפשה כואבת, ובקשת הנקמה לא תתן לה מנוחה. מתוך כך הלא תהיינה גם הללו שומרות את צעדיה וגודרות בפניה ככל אשר תוכלנה. וחוץ מזה, הנה יון הזוללה עוד טרם שבעה ועדיין היא נושאת עין רעבה לאיים אחדים, הנתונים לפי שעה בידי איטליה, וזו “ירֵאה” להחזירם לבעליהם, שמא לא תעצור עותומניה כח לשמור עליהם וסוף־סוף תגזלם יון מאיתה. וטורקיה גופה, אף־על־פי שהצליחה להציל מן הדליקה כל מה שאפשר היה להציל, ודאי לא מחלה גם היא על עלבונה וגם בלבה מהבהבת התקוה – שיש לה או שאין לה על מה שתסמוך – לגבות את החובה בזמן מן הזמנים. קצורו של דבר: הדם הרב אשר שופך על אדמת הבלקנים, לא כִּבה את האש והארצות האלה לא תחדולנה אף רגע מהיות את אשר היו – קלחת רותחת, וכל שעה עתידים יהיו הרותחים שבה לעבור על גדותיה. ובקלחת הזאת שקועים המוני יהודים. לא עשרות אלפים, כמו שהיו לפני המלחמה, כי אם מאות אלפים נפש. ואם כל סימניו המובהקים של ההוה אינם מטעים, הרי כנף שחורה של שכינה עגומה פרושה על עתידם של אחינו אלה. צדקו, כפי הנראה, הללו, שתיכף אחרי מפלותיה הראשונות של טורקיה ראו הרס וחורבן באים על קהלות היהודים, היוצאות מרשותה ונכנסות לרשות אחרים. ברור הדבר, שביחוד קשה יהיה גורלם של היהודים, אשר הוטלו אל תוך רשותה של יון, כלומר לא פחות ממחצית כל היהודים שנקרעו עתה להותם מעותומניה. השנאה ליהודים ירושה היא ליונים מאלו, שהם קוראים להם אבות. וצריך להודות: גם בלבנו אנו עוד טרם כבתה האיבה לאויבנו ההיסטוריים, שאנו מזכירים אותם תמיד על הרעה. לא לחנם נעשה “היון” שם־לואי בפי העם לכל צר ואויב: אין אחוה בין יהודי ליוני. היהודים אשר במזרח הקרוב, החיים בקרב עמים רבים, מתקרבים לכולם, אבל לא ליונים, בכל אופן – במידה פחותה מאשר לעמים האחרים. המחשבה לישב ישוב יהודי באי קפריסין לא יכלה להתקבל על הדעת, ביחוד לא יכלה להתקבל על הלב, מפני שרובו של האי – יונים. ואמנם, תיכף כשהונף על סלוניקי דגלם של היונים היתה ראשית מעשיהם להראות את כח זרועם – ליהודים. ואם “יון הקטנה”, שבכל ממלכתה לא היה אלא קומץ יהודים, חמשה־ששה אלפים נפש, “התחכמה” בשעתה להכין טבח לנתיניה אלה בקורפו, מי יודע איזו דרך “טובה” תבור לה “יון הגדולה”, אם לא כדי להפטר מכל היהודים הרבים, שעלו פתאום בחלקה (בסלוניקי בלבד יש 75,000 יהודים), הרי לכל־הפחות כדי למעט את מספרם עד כמה שאפשר. אין לחשוש, שיון תבור לה גם עכשיו את הדרך הקצרה, דרך הפרעות: זו לא טובה ולא יפה היא במקומות שזה עתה נספחו על הממלכה ורוחו של השונא אשר נוצח עדיין שורה עליהם. אבל כלום רק הדרך הזאת, שאמנם “בטוחה” היא, היא גם היחידה? הרבה דרכים למלכות, המבקשת לדחוק רגליו של אלמנט שאינו רצוי לה. ובלי ספק יראה בקרוב גם בסלוניקי וגם בערים האחרות, שנכבשו לפני יון, התרמיל היהודי כשהוא נעקר ממקומו והולך לבקש לו ארצות אחרות. ואם בימים הראשונים תגרום יציאה זו היזק לאותן ערים – מה בכך? העיקר הוא, שהממלכה תפלוט מתוכה את האלמנטים “שאינם רצויים” ותתקרב לאידיאל “הרצוי” של ממלכה לאומית.

דוקא ממלכות הבלקנים, שכל אחת מהן מטולאה עמים ולאומים שונים, תבקשנה מעתה את הדרכים, העלולות לעשות אותן ממלכות לאומיות. בשעה שאבק־שריפה מוטל בכל זוית ופנה וכל גץ קל שבקלים יכול להבעיר את הבערה, חוששים “הבעלים” ראשית־כל לכל אדם חשוד, הנמצא בגבולם. כמובן, ספק גדול הוא, אם מבקשי דרכי ההלאמה בבלקנים יצליחו יותר מחבריהם בארצות אחרות, אשר גם המה בקשו ועדיין המה מבקשים את הדרכים האלה. אבל בַקש יבקשו, ודוקא מתוך עקשנות ואמץ־לב של אנשים, המפחדים מפני יום המחר כמפני צלמי בלהות ומתאוים לו כאל טל שמים. הלאומיות הפוליטית, שמטבעה יש בה שוביניות הרבה יותר ממה שיש בה לאומיות, תגבר בלי ספק בבלקנים, ומתוך כך יעשה מצבם של יהודי הבלקנים חמור מאד. שני דרכים ינתנו לפניהם מעתה: או שכל צבור וצבור מהם ידבק – לא רק במדינה שהוא יושב בה, כי־אם גם בעם המושל בה, עד כדי שהיהודי הבולגרי ישנא את היהודי היוני והסרבי, והיהודי היוני והסרבי ישנא את היהודי הבולגרי. ואת שלושתם – ישנא היהודי המוקדוני וכו'. או שכל צבור יהודי יעשה צבור חשוב במדינה, שהוא יושב בה, אלמנט שאינו רצוי במובן הכלכלי וצבור חשוד במובן הפוליטי.

מה טובו שני הדברים הללו גם יחד!

II

אם קשה יהיה מצבה של היהדות הבלקנית מפני הצרוף המיוחד של המאורעות והפרספקטיבות הפוליטיים בקרן־זוית זו של אירופה, הלא תגדל מבוכתה עוד יותר משום שברובה – היהודים, אשר עד יום אתמול ישבו בצלה של טורקיה – רחוקה היתה כל ימיה ממלחמה פוליטית ומימיה לא עלה על דעתה, שההכרח ליצור פוליטיקה יהודית לעצמה אורב לה. ולא זו בלבד. עד עתה היה ליהדות זו מנהיג, אשר יצא לפניה ובו בטחה בטחון גמור – “האליאנס”. ודוקא עתה, כשמתחילים ימים קשים, הדורשים רכוז הכחות והבנה פוליטית בכל הנעשה והמתרגש לבוא, תם כחו של המנהיג, עוד מעט אולי ירד מהבמה.

עד עתה בטחה היהדות, אשר עליה אנו דנים, ב“האליאנס” והיתה כרוכה אחריו. דבר זה ידוע ואין בו כל פלא. ה“אליאנס” רכז כמעט את כל עבודתו בארצות המזרח הקרוב, וביחוד בארצות שלטונו של האישלם. עד הימים האחרונים היה בית־הספר של ה“אליאנס” נקודת האור היחידה בקהלה היהודית אשר בארצות ההן, מרכז חייה הקולטוריים. כשבא ה“אליאנס” לפני חמשים שנה, בערך, למזרח הקרוב וראה את יהודיו הפראים למחצה, את האובדים והנדחים האלה, אשר דבר לא היה להם עם החיים הממשיים, מצא תיכף את הדרך הנכונה, כדי לעשות את היהודי אדם. הוא הוציא אותו מן ה“מֶלְדֵר”¹) והכניסו לתוך בית־ספר. כלומר: ה“אליאנס” קרע לו ליהודי המזרחי חלונות במרתפו האפל. הזכות הגדולה הזאת לא תשכח עד העולם, ובכח זכות זו נעשה המורה של ה“אליאנס” לא רק מורם של ארבעים אלף ילדי־ישראל, כי־אם גם מחנכם ומדריכם, ולא רק מחנכם ומדריכם של ילדי־ישראל, כי־אם גם פטרונם ו“קונסולן” של עשרות־עשרות קהלות בישראל.

אבל כשם שאסור לקפח את שכרו של ה“אליאנס” בשביל המעשים הטובים אשר עשה, כך אסור גם ליחס לו מעשים טובים אחרים, שהיה יכול וצריך לעשות ולא עשה. אמנם המורה של ה“אליאנס”, שכידוע כל מעשיו וגם כל רצונותיו מכוונים בדיוק גמור לצוויים והפקודות הבאים מפאריז, נעשה מחנכו של הילד היהודי ו“קונסולה” של הקהלה היהודית במזרח. אבל מימיו לא יצא ולא בקש לצאת מגבול הכונה הראשונה והיחידה – לקרוע חלונות בגיטו כלפי חוץ. בפנים לא עשה שום דבר, שיש בו ממש. כלומר: ה“אליאנס” לא צוה מימיו על שליחיו לעשות בפנים דבר שיש בו ממש, משום שלא מצא חפץ במעשה זה. לא די שבית־הספר של ה“אליאנס” כשהוא עצמו אינו עולה הרבה על ה“מלדר” במה שנוגע לחנוך וללמודים העבריים, שהרי גם הוא הסתפק בכל מקום ב“חכם”, המלמד תפלות וברכות ולא יותר, אלא שגם בנוגע לחנוך וללמודים הכלליים נמוכה מאוד מדרגתו של בית־ספר זה, והנער היהודי כשהוא נפטר ממנו ויוצא לשוק החיים אין בו לא רוח תורה ולא רוח השכלה ממשית, לא תקון־הלב ולא שכלול־השכל. במובן השלימות הנפשית הוא נשאר כמעט אותו הספרא למחצה, שהיה ה“מלדר” מעמיד בשעתו, אלא שהוא קצוץ פאה, מגולח זקן ומדבר צרפתית. לא די ש“הקונסול” לא נתן מימיו את לבו לסדר את הקהלה היהודית ולעשותה קהלה יהודית, המכרת את עניניה היהודיים המיוחדים לה ויודעת לפתחם ולחזקם בשעת שלוה ולהגן עליהם בשעת חירום, אלא שבכלל היה רחוק כל ימיו מהבנת הצורך לעשות את הקהלה קהלה, צבור בר־כח, הלומד להשען על עצמו. הוא, שליחו של ה“אליאנס”, היה עומד תמיד ממעל לצבור וכפי ראות עיניו היה מחלק את כסף התמיכה, שקבל מפאריז ערבי־מועדות ולעתות בצרה. ואם היה צורך לפנות לרָשוּת בעניני הצבור היה הוא, הפטרון וה“קונסול”, עושה ומדבר הכל על דעת עצמו. רק מפני מראית־עין היו נסרכים אחריו, מרצון או מאונס, שנים־שלשה אנשים מראשי העדה, ותמיד היה מדקדק, שאל שני ה“חכמים” בעלי ה“לֶפוֹת” ילוה גם “נאור” אחד, זאת אומרת: אדם הלבוש אירופאית ומדבר צרפתית. וצריך להטעים: בדברים הללו אין שום הפרזה, אלא הם דברים כהויתם, הידועים לכל אדם, אשר נמצא זמן ידוע בתוך תחומי מפעליו של ה“אליאנס” וידע להסתכל כראוי בבתי־הספר שלו ובהליכות המורים שלו. ראשיתם וסופם של כל המעשים, אשר עשה ה“אליאנס” בקרב היהדות המזרחית, היתה תמיד ההשתדלות להקנות לה את הלשון הצרפתית ועל ידה גם את התרבות הצרפתית, עד כמה שתרבות נקנית בכח ידיעת הלשון בלבד. ההשתדלות היתה גדולה וגם הצליחה באופן שאין למעלה הימנה: הרוב הגדול של יהודי המזרח אינו יודע קרוא וכתוב – ולפעמים גם דַבֵר – לא בשפת המקום ולא בשפת המדינה (למשל, יהודי סלוניקי, אינם יודעים טורקית אפילו לדבור ורק מעט מהם יודעים קרוא וכתוב יונית; רוב יהודי סוריה אינם יודעים ערבית לכתב וטורקית אפילו לדבור), וכמעט כולם יודעים דַבֵר ורובם יודע גם קרוא וכתוב צרפתית.

יסוד מפעלו של ה“אליאנס” היה, כאמור, קריעת חלונות במרתפו האפל של היהודי המזרחי כלפי חוץ, ואותו חוץ פרושו – צרפת. אין אנו צריכים לעמוד על “חשבון הנפש” של ה“אליאנס” ולחקור, אם היתה כונתו רק לעשות טובה עם יהודי המזרח, או שנצטרפה לה גם כונה אחרת, – להרביץ על־ידי היהודים את הצרפתיות במזרח. בין כך ובין כך: אנו יודעים, שאם אמנם הרבה ראיות מוכיחות, שלא חסרה כאן גם הכונה השניה, הכנסת הלשון הצרפתית אל הגיטו המזרחי הביאה באמת טובה רבה לכלואים בתוך חומתו. ראשית, על היהודי היודע צרפתית חלה שמירה מצד הממשלה הצרפתית, ולשמירה זו היה היהוּדי המזרחי זקוק לעתים לא רחוקות, ולא רק במארוקו בלבד. ושנית, – וזהו העיקר, – ידיעת הלשון הצרפתית עשתה את היהודי שליח יפה לקשור קשרי מסחר בין ארץ מגוריו ובין העולם שמחוצה לה, וביחוד, כמובן, בינה ובין צרפת. הטובה הכפולה הזאת, שבאה ליהודי המזרחי על־ידי ה“אליאנס”, חבבה אותו, את ה“אליאנס”, עליו ובכל דרכיו הוא זוכר לו את זכותו. אבל חבה זו לא תעמוד עתה לה“אליאנס” בשעת דחקו, ודוקא משום שהצרפתיות היא יסוד כל מפעליו, יצרו צעדיו בבלקנים ובהכרח יחדל מהיות מנהיג ליהדות הבלקנית.

ה“אליאנס” יש לו בתי־ספר כמעט בכל הערים, שיצאו עכשיו מרשותה של טורקיה. לפי החשבון הרשמי לשנת 1912 עלה מספר התלמידים בבתי־הספר של ה“אליאנס” בסאלוניקי, מונַסטיר, מוסאקוּב, יַאנינה, פּרַאבֶזה, שְטִיפ, קַוַלָה, גומולדזינה, מוסטפה־פחה שֶרֶס וכו' לארבעת אלפים איש (3988). כל בתי הספר האלה עומדים על הצרפתיות בלבד (רק לפני שנתים, כלומר ערב המלחמה, התחילו מלמדים בהם, על־פי עצת אחדים מבני הקהלות גם קצת טורקית). נניח, שה“אליאנס”, החביב, כידוע, על ממשלת צרפת, ימצא, אם יבקש, דרכים לקים גם מכאן ולהבא את בית־ספרו בערים האלו. אבל מי יודע, אם ירצה לבקש דרכים לכך? הן ברור הדבר, שממשלות בולגריה, יון וסרביה תדרשנה, שמעתה תחדל הלשון הצרפתית מהיות הגברת בבתי־הספר הנמצאים בגבולות ממלכותיהן, והרי יתנגשו רצונו של ה“אליאנס” ורצונן של הממשלות, ואין כל צורך להסביר, מי משניהם ינצח. ולא זו בלבד. רצונו של ה“אליאנס” יתקל גם בתביעותיהם של החיים, שכחן יפה גם מכח רצונן של ממשלות. יש רגלים לדבר, שבבולגריה יגדל בעתיד הצורך בידיעת הלשון הגרמנית והצרפתית תדחה מפניה מאליה. סופרים בני־סמך מעידים, שגם התושב הנאור הבֶלוֹגְרַדי כבר יודע ומוקיר את הלשון הגרמנית הרבה יותר משהוא יודע ומוקיר את הלשון הצרפתית. כפי הנראה, תהיה גם יון קרובה לגרמניה יותר מאשר לצרפת, וממילא יהיה גם בה צורך בלשון הגרמנית יותר מאשר בצרפתית. למה ישתדל אפוא ה“אליאנס” להחזיק ולקים את בתי־הספר שלו בממלכות האלה? האם זאת היא מטרתו ללמד לילד היהודי בולגרית, סרבית, יונית וגם – גרמנית?

אלו לא היה ה“אליאנס” מה שהוא, אלא מה שהיה צריך ויכול להיות, לא מוסד, המעמיד יהודים על צרפתיות מסופקת, שטחית, אלא מוסד, המעמיד יהודים על עצמותם, על יהדות נאורה, היתה דוקא עתה נפתחת לו פרשה חדשה של עבודה פוריה ויפה בקרב היהדות הבלקנית. הוא היה מסוגל הרבה יותר מכל מוסד אחר לאַרגן את כחותיה, להעמידה על עצמותה וללכת לפניה בשעה הקשה הזאת ולהוציאה ממבוכתה, משום שהיא, היהדות הבלקנית של עכשיו, נתחנכה בבית־הספר שלו כשעמדה עדיין ברשותה של טורקיה והיא כרוכה אחריו ונשמעת לו. אלא שאלו היה ה“אליאנס” מה שהיה צריך ויכול להיות, לא היו עשרות אלפי חניכיו אלה נמצאים עתה במצב נורא של צבור גדול, שדרכו נסתרה ממנו ובצר לו הוא עושה את אשר יעשה כל אדם, המגיע לידי יאוש – יושב תחת כפות יד ורגל ומחכה לרחמי־שמים. עכשיו, שה“אליאנס” אינו בלתי אם מה שהוא, הרי נֻפּץ “רועה ועדרו”. מאת הרועה לוקחה העידית שבשדות מפעלו, ומי יודע, אם לא יאבדו עקבותיו תֻמָּם בקרב היהדות הבלקנית. והעדר, היהדות הבלקנית, עומדת עתה נבוכה על פרשת דרכים ומנהל ומורה־דרך, אפילו מנהל ומורה־דרך קצר־הבנה כה“אליאנס” אין לה עוד.

בשעה זו ודאי תאמר ה“עזרה” הברלינית להעשות רועה ליהדות הבלקנית. וכבר עשתה מעשה. בימי־המלחמה מהרה היא, ולא ה“אליאנס”, להביא עזר לנגועי המלחמה ולנצוריה. היא שהיתה הראשונה ליסד את ועד העזרה בסופיה, וה“אליאנס”, שמתחלה סרב, הוכרח אחר־כך להצטרף לה. קול צעדיה של “העזרה”, כשהיא קרֵבה ועולה על הבמה שה“אליאנס” יורד מעליה, נשמע גם בימים האחרונים. המורשה של ה“אליאנס”, היושב זה ירחים אחדים בסופיה, מצא, שאותו ועד־העזרה עשה את מעשהו שלא כהוגן. שליחו של ה“אליאנס”, הרגיל להיות תמיד פטרון ו“קונסול”, אי־אפשר לו על־פי עצם טבעו שלא למצוא פסול ומגרעת בכל אשר צבור עושה על דעת עצמו ולפי הבנתו. אחריו בא המורשה של ה“עזרה”, ברר ומצא, שהמורשה של ה“אליאנס” רק תואנה הוא מבקש והועד עשה הכל כהוגן. וצריך להודות: אחת־עשרה שנות קיומה של “העזרה” הברלינית כבר הוכיחו, שאמנם כשרון־המעשה שלה גדול משל ה“אליאנס”. אבל מעשיה האחרונים גלו לכל מה שהיה כמוס עד עתה רק בלב מעטים, – כי גם כשרונה ורצונה הרבה יותר משהם מכוונים לעבודתם של ישראל הם מכוונים לעבודתם של זרים, ואם היא מתקרבת עכשיו ליהדות הבלקנית לא רק לשמה ולטובתה של זו האחרונה, כי־אם בכונה תחלה, להרביץ על ידה גרמניות בבלקנים – נוח לה ליהדות הבלקנית שתהא טועה בפרשת־הדרכים משתפול לידי מורה־דרך חדש זה.

בין כך ובין כך: הקלחת הרותחת שפותה על האש, והמוני יהודים, מאות אלפים נפש, נתונים במבוכה גדולה. האומנם אין מוצא מן המבוכה? האומנם לא ימצֵא לנבוכים אותו הכח הצבורי, הראוי להעשות מורה ומנהל להם?

העולם 1914