רקע
אלתר דרויאנוב
הָעֲיָרָה שֶׁלָּנוּ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

באביב, באביב, משבאים ימי זיו וחדות־חיים לעולם, מתחילים ימי־חושך וכליה לעירה היהודית שלנו: גץ יוצא מתחת מפוח, ניצוץ בוקע מתוך מיחם, נערים קטנים מסתתרים בצדי מבוי אפל ומציתים פפירוסה, – והעירה עולה על המוקד ונעשית תל־שממה. תיתורות מתערטלות ונראות כשברי־מצבות על גבי קברים, ארובות פושטות צוארים שחופים כלפי שמים, ובני־אדם, קמוטי־פנים ושבורי־לב, חובשים את כליהם, יתר הפליטה, שהותירה להם האש הזוללה, נפטרים מחרבותיהם – ויוצאים. והעירה היהודית, החמודה, הזויתנית, מתרוקנת מיושביה וגוֹועת…

יש אומרים: העירה כבר גועה ומתה, כבר חדלה מהיות. היהודים והיהדות פירושם – היהודים והיהדות של העיר הגדולה. העירה הקטנה עדיין יכולה להיות נושא לגעגועים טמירים, המפרכסים חרש בלב, אבל לא נושא לחיים ממשיים. או יותר נכון: משום שהעירה כבר חדלה מהיות נושא לחיים ממשיים לפיכך נעשתה נושא לגעגועים טמירים, המפרכסים חרש בלב… באמת, אין כל פלא, אם בעיני רבים מאיתנו כבר חדלה העירה מהיות. רובנו ילידי העירה אנחנו. שם נעשה המקום צר לנו. היא הקיאה אותנו מתוכה, ולכאן, לעיר הגדולה, באנו לבקש את החיים, אשר אליהם נשאנו את נפשנו, – אחת היא אם מצאנו את אשר בקשנו או לא, אם מתחרטים אנו על מה שמצאנו או לא. אם כה או כה: הלכנו לבקש חיים בעיר הגדולה ויהיו לנו חייה של זו לדמות החיים בכלל; לנו לעצמנו כבר חדלה העירה מהיות ונדמה לנו, כי בכלל אינה עוד בעולם.

וטעות־משנה אנו טועים: חיי הכרך אינם עדיין דמות הכל: העירה עוד טרם חדלה מהיות. רבבות חיים עדיין מתחילות ונגמרות שם, ומצטרפות יחד למסכת מיוחדה. לכשתמצו לומר – אף מן ההוי שלנו, הריחני והמסוגנן, עדיין נשתמרה מדה נכונה שם.

ואף־על־פי־כן: אם העירה עוד טרם חדלה מהיות, הרי היא גוססת וגוֹועת לעינינו. כמוּת, שאינה בלתי אם כמוּת בלבד, אינה ולא כלום: סופה, שתחדל מהיות גם כמוּת. פיקציה, אף־על־פי שהיא לבושה מספר בן שש או בן שבע, אינה אלא פיקציה. המהות הפנימית של העירה, ה“אידיאה” שבה חדלה מהיות. אין איש מאתנו יודע, מה דמות תהיה למעלות ולמורדות של פרוצס החדלון, שנגזר על העירה. יש לו לפרוצס זה גורמים המזרזים אותו, אבל יש לו גם עכובים, העוצרים אותו במהלכו. למשל: האסור, הרובץ על יהודי רוסיה לגור בפנים־המדינה. בשביל כך נתן כח רק לכרכים מעטים לבלוע את העירה. מי יודע, אפוא, אם לא יארעו גם עכובים חדשים, אשר יעצרו את מהלכו של פרוצס החדלון לזמן מרובה או מועט? אבל הפרוצס גופו לא יחדל עוד, אי־אפשר לו שיחדל. סופה של העירה שיבלעה הכרך הרעבתן; לכל־הפחות, שום השפעה נכרת לא תהיה לה על מסכת־חיינו ודמותם. בבנו ומכל־שכן בנכדו של היהודי, שהוא עצמו עדיין נשאר קרתני גם בכרך, לא תהיה קרתנות זו נכרת עוד. ימוּת האב, ימוּת גם הבן, ובין הנכד והעירה, שממנה יצאו אבותיו, יפָּסק היחס האחרון. הבן אולי “יתביש” עוד כשיזכירו לו את כתריאליבקה ומַזֶפֶּבְקָה. הנכד גם התביש לא ידע: – מה לו ולשמות ה“גיאוגרפיים” המגוחכים האלה? ואם הוא, הנכד, ידע עוד על־פי נס לקרוא בספריהם של מנדלי ושלום־עליכם, תהיינה לו כתריאליבקה ומזפבקה כחלח וחבור שבמקרא, כערים, שהסמבטיון מפריד בינו ובינן.

והעירה גופה תתרוקן מיושביה היהודים. יארע לה ברוסיה מה שכבר אירע לה במערב־אירופה. אנו יודעים במערב־אירופה עירות, שלפנים הממו ושקקו החיים היהודיים בהן; עכשו כלתה בהן רגל יהודי ו“צלם־האלהים” נמחה מעליהן. זולצבאך ודיהרנפורט פרק שלם הן בדברי־ימי־ספרותנו. “סדור” ו“מחזור” דפוס זולצבאך, גמרא ו“פוסק” דפוס דיהרנפורט היו מצויים בכל תפוצות ישראל. עכשיו מהנה זולצבאך את יהודי־פרנקפורט בשֵכר היפה שלה; יש אומרים: גם בבשר חיה ידוע, שסכינו של שוחט מישראל אינו נזקק לה. במה מהנה דיהרנפורט את יהודי העיר הגדולה, הסמוכה לה, איני יודע. אבל דבר זה אני יודע: בזולצבאך לא מצאתי אפילו יהודי אחד, ודיהרנפורט – חוששני, שגם בה אין “מנין” יהודים. וזכורני: לפני שנים ארבע עמדנו, אני ועוד שני סופרים מישראל, בבית־הכנסת השמם אשר בִקְרוֹנֶבֶּרְג, שלפי דברי הזקנה “העתיקה” השומרת עליו, – הנפש היהודית היחידה, שמצאנו שם, – לא נפתח זה עשרים ושבע שנים, ונסתכלנו בארון־הקודש קצוץ־הדלתות, ביתומות־ה“מפוֹת”, הפרושות על השלחן, בפגר הטלית הבלויה, התלויה אין־אונים על דופנו של ספסל מרקיב, בספרים אכולי־האש, המתגוללים על הקרקע מאין קובר להם, ויראנו להביט איש בפני חברו: לא את החורבה הזאת יראנו, כי־אם את החורבות האחרות, שעיננו ראתה אותן במרחק מקום וזמן…

התרוקנותה שלך עירתנו התחילה לפני שלושים שנה, בערך, וכמה גסות הן פסיעותיה. זקנים וילדים – זהו רוב ישובה של עירתנו הקטנה עתה; צעירים כמעט שלא תמצאו בה. תכלת־חיים וסוף־חיים; החיים עצמם נטלו ממנה. לפני שבועות אחדים תאר ב“דאס לעבען” סופר אחד את הבהוב החיים, היורד על העירה השוממה אחת או שתים בשנה, בשוב אליה בניה הצעירים לימי־מועד. תמונה יפה, מלאה חן, צר אותו סופר. אבל על החן והיופי הללו נסוכה תוגה, שאין לה תקנה. האורחים, המחזירים לעירה את נשמתה, רק אורחים הם ורק לשעה הם מחזירים את נשמתה לה. ממחרת החג ישכימו לקום, יצררו את צרורם – ואינם. האם העזובה תשאר גלמודה כשהיתה, סנטרה כבוש בידיה ודמעה שופעת מאליה על לחיה, והאב, ש“איש ולא אישה הוא”, יצחק את צחוקו הקטוע, יניע ראש אחרים הרכבת, הפולטת אש ותמרות־עשן, וישוב להרהורו העצל. והשממון יגדל עוד מבראשונה. הבהוב־החיים הקצר בימי־מועד הוא המבליט את הגסיסה הארוכה, שהעירה גוססת כל ימות־השנה… והאב והאם הלא כבר זרקה שיבה בהם, רגלם האחת עומדת מחוץ לחיים. היבואו הבנים לעירה גם “אז”, היסורו עוד אליה להחזיר לה את נשמתה, ולו רק לשבוע אחד? למה יבואו ולמי יבואו? –

דומה הוא ישובה של עירתנו לגלוּיה הסנטימנטלית, המצויה עכשו בשוקנו: זקן מלמד את נכדו הילד לברך על הלולב והאתרוג, זקנה מאמנת את ידי נכדתה הקטנה לברך על הנרות, ילדים קטנים יושבים ב“חדר” לפני רבם השב, וכדומה. זקנים וזקנות, ילדים וילדות; בחורים ובתולות אין גם הגלויה המצוירת יודעת… עירתנו מקלט היא עדיין לזקנים ועריסה לילדים; בית לבחורים ובתולות איננה עוד. הזקן והזקנה אינם מסוגלים כבר לצאת מתוך היקף החיים האלה, הילד והילדה אינם מסוגלים עדיין לצאת מתוכו; הבחור והבתולה, המסוּגלים לכך, יוצאים, והיו בטוחים – שלא על־מנת לחזור. לאחר שבקר אַנטוֹן צ’חוֹב את האי סחלין כתב: “חוששני, שהישוב החפשי, אשר ראיתי באי, לא יתן ולא יוסיף לרוסיה מאומה: זקנים וילדים מצאתי בו, בחורים ובתולות לא מצאתי בו”. קשים הדברים לאמרם, אבל לא יֵרַכּוּ, אם לא יאמרו: עירתנו היתה לסחלין…

ואל תאמרו: מה בכך? העירה נחרבת לנו, הכרך נבנה לנו. אל נא נרמה את עצמנו. לא רק שנוי צורה. אף לא רק שנוי מהות יש כאן; גם חורבן מהות, גם אבדן ערכים, ודוקא אבדן ערכים יקרים, יש כאן. השנויים בחיים קשים ודוקא לנו, לעם עיף, הצריך למנוחה; החרבנות והאבידות מטילים אימה ופחד עלינו. אמת הדבר: התפשטותנו בכרך יוצרת לנו כחות וערכים חשובים, שהעירה לא היתה יוצרת אותם לנו עד העולם. לערך הפוליטי, למשל, יש בימינו חשיבות גדולה, והלא רק יסוד אחד יש לו – עניניו ורצונו של צבור רב־ראשים. אין ספק: שאלת־היהודים עתידה שתעשה שאלה פוליטית בעולם לא בהשפעתן של מאות מזפּבקוֹת, כי־אם בהשפעתה של ניו־יורק אחת. אבל במה דברים? בתוספת כח וערך כלפי חוץ. החיים הפנימיים, העצמיים, נחרבים ונמסים עם חורבנה של העירה.

חיי־העירה חיים יהודים היו מתוכם, לפי עצם מהותם. כל־זמן שהיתה כתקונה שרר בה בטחון־החיים. לא בטחון, הבא מחמת עושר ותנאים כלכליים יפים. מצד העושר ותנאי־הכלכלה עולה הכרך עליה. כשאני אומר: בטחון־החיים, אני מכון לבטחון, שיש בו משום ודאוּת פנימית. וחיי־העירה – עשירים או עניים – היו חיים של ודאות פנימית. יהודי־העירה לא הציץ לתוך חלונו של ה“גוי”, ואם הציץ הרי רק מחמת סקרנות, אבל לא משום הרהור, שמא כאן, בסביבה היהודית, לא הכל מתוקן ונאה כראוי ויש ללמוד מן הנעשה שם על החסר והמיותר כאן. ואין לטעות ולחשוב, שרק יראת־שמים גרמה לכך: יותר משיראת־השמים צרה את צורתם של החיים צרים החיים את צורתה של יראת־השמים. יהודי העירה לא היה זקוק כלל להציץ לתוך חלונו של ה“גוי”: התרבות שלו עלתה על זו של ה“גוי” ולא היתה לו, ליהודי, שום סבה להבטל מפניה. יהודי העירה לא ידע את רגש התלישות: מחובר היה לעירתו, שהוא ואבותיו ואבות־אבותיו יצרוה, בנוה, כלכלוה ועשוה למה שהיא – לעירה שלהם. בדברו ובחשבו על עירתו לא היו עיניו של היהודי צופיות למה שיאמרו ויחשבו ה“גויים”: בלבו היתה הכרה ברורה, שבכל אופן העירה היא שלו לא פחות ממה שהיא של ה“גוי”. יהודי העירה לא ידע את רגש היתמות הקשה: “בתוך עמו ישב”, בתוך אביו ואמו, אחיו ואחיותיו, קרוביו וגואליו. לא היה לו שום צורך לחזור על פתחי זרים ולבקש מאתם חבה, אותה חבה, שאי־אפשר לאדם להתקים בלעדיה: בסביבתו שלו מצא אותה. זה היה אפוא כחה של העירה ליהודי: היא נתנה לו – עד כמה שבכלל אפשר לתת מתנה טובה זו לבן עם גולה ונדח – את בטחון־החיים, את ודאות־החיים. ומתוכם יכל ליצור את יצירת־חייו ולחזור ולעשות אותה גופה חִזוּק ושִמוּר לבטחון־החיים ולודאותם. משעבר מרכז חיינו מן העירה אל הכרך ירדו עלינו הכרת עִלוּיָה של התרבות הזרה, תלישות, יתמות, הכרח בקשת חבה מאת הזר. וזהו פשר געגועינו הטמירים על העירה: את האבידה, שאבדה לנפשנו, את בטחון־החיים וודאותם אנו מבקשים…

לשוא נבקש אותם. הם אבדו גם בעירה, כי על־כן היא גוֹועת לעינינו. מלבד פקעת הגורמים הכלליים, שבכחם בולע הכרך גם את העירה וגם את הכפר שלהם, יש גורמים, המיוחדים לעירה שלנו להבליע אותה בתוך הכרך.

די לנו לעמוד רק על אחד מהם. איני יודע לו שם אחר, אלא – “קלות־משקלו” של היהודי בימינו. גרעין כבד־משקל לא כל ניד־רוח שולט בו להפכו על פניו. אדם “כבד־משקל” לא כל השפעה חדשה יש לה שליטה עליו, לא כל יום בורא לו “רוח חדשה”. לא רבים – אולי גם לא גדולים – הם רצונותיו, אבל המעטים, שיש לו, רצונות ממשיים הם. ה“אני” שלו “אני” ממשי הוא. אם פגעו בו מפעל ומעשה, שמשכו את לבו אליהם, הרי הוא דבק בהם בכל כחו ובהם הוא מוצא מזון ומחיה לנפשו. “כבדי” משקל כאלה היו זקנינו; לצעירינו חסרה מדה זו. מי ומה נטל אותה מהם? אחת היא. “קלי־המשקל " הם. כל ניד־רוח הופך אותם על פניהם. במקום רצונות יש להם פרכוסים ופרפורים. ה”אני" שלהם הוא – טלאי פרכוסים ופרפורים. איש־איש מהם מוצא בלבו מחשבות עמוקות, אפשריות סתומות, כשרונות נעלמים, שאיפות למרחבים רחוקים ונפלאים, ואיש־איש מהם כלוא, להותו, בתחומה הצר של העירה ואת כל רוחו לשעמום הוא זורע.

לפנים היתה “מחלת־השעמום” מחלתם ואסונם של יחידים בודדים, ששתו, מצו את כוס־החיים עד תוּמה; עכשיו נעשתה “מחלת־השעמום” מחלתם ואסונם של בחורים ובתולות מישראל, שעדיין לא הקריבו גם את שפתותיהם לכוס־החיים. וכל חולי־השעמום הללו תאוה אחת חולנית כוססת את לבם – התאוה לכרך, הסולל נתיבות לכל המחשבות העמוקות, לכל האפשריות הסתומות, לכל הכשרונות הנעלמים – וגואל מן השעמום. ואוכלוסים־אוכלוסים הם נעקרים מן העירה, קופצים לתוך הקלחת הרותחת של הכרך – ונבלעים ואובדים בתוכה. שאלו אלפי אבות: למה עזבו בניהם את העירה ואת החנות ואת העסק ואת בית־המלאכה, שמהם התפרנסו הם, האבות, כל ימיהם ומהם יכלו להתפרנס גם הבנים? למה הלכו לכרך להשתכר שם פת־לחם? ואמרו לכם: “מחמת שעמום”. שאלו כל ראשי הכתות והמפלגות שלנו: מפני אין להם בעירה עסקנים צעירים וכל העבודה נתונה על שכם הזקנים? והשיבו לכם: “מפני השעמום”. שאלו לעסקני־החנוך: מה גרם להם למאות צעירים וצעירות, כי ישאו את נפשם ל“נהמא דכסופא” של עבודת־הוראה בכרך, ובעירה אין מורֶה ואין מורָה? יענו לכם: “השעמום”…

לשעבר היה יהודי יוצא יחידי בראשון בשבת עם דמדומי־חשכה לכפר, אשר גם הטחנה השכורה לו, וטוחן, מובדל ופרוש מן העולם, את דגנו מן הבקר עד הערב, ושב לביתו ערב־שבת אחרי חצות ומימיו לא טעם טעם שעמום, כי דבק היה בעבודתו, וספוק לנפשו מצא בספר, שהיה מזומן לו תמיד בשק טליתו ותפיליו. הצעיר הגרמני, האנגלי, חי על עסקו ועבודתו – אם יש צורך בכך – בעירה ובכפר ובכל פנה נדחה, ומעיניו נשקפת חדות־חיים. והצעיר שלנו מתהלך כצל בעירתו, צר לו המקום בסביבה, אשר בה נולד, גודל וחונך, השעמום מכרסם את לבו וכל היום הוא מחכה לגאולה. הֲיִפָּלֵא אפוא, כי זריז הוא להשתמש בכל מקרה, טוב או רע, כדי לצאת מן העירה ולהגאל ממנה? ומכל־שכן, ששריפת העירה גאולה היא לו. השריפה אסון נורא היא לעירתנו, היא טפת־הרעל האחרונה בכוס־קובעתה. שנה־שנה מחריבה האש עשרות עירות משלנו. מחשבתם הראשונה של הזקנים אחרי השריפה היא – לשוב ולבנות; מחשבתם של הצעירים היא: “על מה נשב פה עוד?” הללו מבקשים לבנות, והללו מבקשים לסתור. שפטו נא אתם, יד מי תגבר? – – –

-——

עירתי החמודה! בתוכך נולדתי, גודלתי, חונכתי, ובתוכך עברו עלי ימי־עלומי. מה רבים געגועי עליך. ומגעגועי אלה אני שומע, שאת, עלובה, גוססת וגו­ֹועת, כי הקיץ הקץ עליך…

המלצות קוראים
תגיות