בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב יוֹשֶׁבֶת אַתְּ, דְּמוּמָה.

לִשְׁחוֹר אַלְמְנוּתֵךְ עוֹנָה לִבְנַת מִטְפַּחַת.

כּוֹתְרוֹת הָעִתּוֹנִים יַפְלִיגוּ בִּמְהוּמָה,

וְעַל גְּבוּלָם יוֹשְׁבָה אַתְּ, נִכְלֶמֶת כְּאוֹרַחַת.

נַעֲרֵי הַצָּהֳרַיִם כְּבָר פָּשְׁטוּ בָּרְחוֹב:

הֲמוֹן רָצִים וְכָרוֹזִים שֶׁל יוֹם פָּרוּעַ.

נֶחְפֶּזֶת סְרִיגָתֵךְ: אֶל בְּנֵךְ, אֶל בְּנֵךְ הַטּוֹב –

יֻתְּמוּ כֹּה עִתּוֹנֵי-הַבֹּקֶר-הַשָּׁבוּעַ.

לֹא תָּתוּר עֵינֵךְ. לֹא תְּגַל עָצְבָּהּ, נָגְהָהּ.

עִתּוֹן יִבְחַר עוֹבֵר-הָאֹרַח וּפְרוּטָה יַטֵּל הוּא.

לְפֶתַע: יֶלֶד מְרוּצָתוֹ עָצַר וּבָךְ נָגַע.

נָשָׂאת עֵינַיִךְ: פֵּאוֹתָיו הֵן יְסַלְסֵלוּ.

בְּנֵךְ הוּא. הִכְּרְתִּיו. אֶל קוֹל אָבִיו תָּמִיד אָרַח.

נִתַּק הַקּוֹל – וְשַׁחֲרִית אַחַת אָבְלָה מֻפְתַּעַת.

עוֹמֵד הוּא פֹּה, נְסִיך יְתוֹם וּדְמִי עִמָּךְ – –

עַל גְּבוּל הָעִתּוֹנִים, אֵין-קוֹל יוֹשְׁבָה אַתְּ.

ירושלים, סיוָן תש"ז