לוגו
חג הרוח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

בימים האלה חגו האשכנזים – וכל העולם עמהם – “חג הרוח”, במלאת מאה שנה ליסוּד האוניברסיטא הברלינית. הכל יודעים פרשת החג הזה מתוך כה"ע הכלליים, אלא שאני בתור יהודי, מצאתי בו גם “צד יהודי” ומצפה הייתי, שאיזה מן העתונים שלנו יעיר את הלבבות על צד זה שבדבר. אבל, עם היותי קורא הרבה עתונים יהודים, בעברית ובשאר לשונות, לא מצאתי בהם מה שבקשתי, עד שבא הדבר לידי בהיסח הדעת במקום שלא בקשתיו: – באחד מחשובי העתונים האנגליים (Daily News).

“חג המאה של האוניברסיטא הברלינית – אומר מכ”ע זה – צריך היה שיעורר את האנגלים לא רק לשלוח ברכות, כי אם גם לחשוב מחשבות… האוניברסיטא הזאת נוֹסדה בשנה 1810, בעת שנשבר גאונה של מדינת פרוסיא והיתה מדרס לרגליו של נַפּוֹליוֹן. ומה נפלא הדבר, שבעת כזאת נולדה המחשבה ליסד אוניברסיטא! אין זאת כי אם הבינו הוּמבוֹלדט וחבריו, כמה גדול יהיה כוחה של האוניברסיטא לעורר לתחיה את רוח העם. מעולם לא הראו בני אדם באופן יותר בולט את אמונתם בכוח פעולתן של “אידיאות” ובאותו הרעיון האמתּי, שגבוּרתה של ממלכה נוצרת בבית תלמודו של הפלוסוף ולבּוֹרטוֹריא של איש מדע לא פחות מבאהלי אנשי הצבא ואוצרי הנשק. בשביל למצוא דוגמתו של החזיון הזה, עלינו לשוב אלף ושמונה מאות שנה לאחור, לאותו “הרבי” היהודי, אשר ברגע חורבנה של מדינת היהודים, כששאלהו טיטוס, מה בקשתו ותנתן לו, – ענהו: “תן לי יבנה וחכמיה”. יבנה וחכמיה הצילו רוח האומה היהודית בעת שאנשי החיל היהודים היו במתים ו“המדיניוּת” היהודית היתה לאָין; ותועלת מעֵין זו הביאה גם האוניברסיטא הברלינית לעם פרוסיא. האנגלים שאינם מכבּדים הרבה את המחשבה המופשטת והלמודים הבלתי מעשׂיים, טוב יעשׂו אם ישׂימו לבם אל המוּסר היוצא מזה".

אם ישמעו האנגלים לעצה זו – איני יודע, אך גם אם לא ישמעו אין בזה סכּנה גדולה לקיומם. עדיין יש לו לקיום זה על מה שיסמוך גם מבלעדי “המחשבה המופשטת”, ועדיין יש לו לעם זה גם “בעלי מחשבה” במספר הגון, למרות “מעשׂיוּתו”. ואולם אנו היהודים, שכּל קיומנו עומד זה אלף ושמונה מאות שנה על “יבנה וחכמיה”, “יבנה” זו הולכת וחרבה לעינינו, וחכמיה מתמעטים והולכים מיום ליום, – אנו הרי צריכים היינו לכאורה לשמור מכל משמר את האמונה “בכח פעולתן של אידיאות” ולהוסיף חזוּק לאמונה זו על ידי הטעמת כל חזיון המסייע לה. כי – עד שתבּנה לאומיותנו על יסודות “מעשׂיים” בהסכם לתורת אוֹפּנהיימר או לתורות אחרות בדומה לה – סוף סוף הרי אין לנו שיור כי אם “האידיאות המופשטות” של היהדות, שבהן אנו אוחזים וצפים על פני המים, השואפים לבלענו.

"צריכים היינו… אבל מי זה אשר יַסכּן בעצמו להגן על אמונה “ריאקציונית” כזו, בעת שגָלוי וידוע כבר לכל בר בי רב בקרבנו, שרק שוק החיים עם צרכיו “הממשיים” הוא הכוח היחידי המושל בעולם, ואידיאות מופשטות אינן אלא צעצועים בלי שום ערך מעשׂי? את התורה הזאת משננים לצעירינו והמונינו זה כמה שנים, ואף גם עתה, אחר “הלקח הטוב” של השנים האחרונות, עדיין רבּו המעלים גרה מאותו מזון שבא אל קרבם לפנים. וכשבאים צעירים אובדי דרך ומוציאים את התולדה המעשׂית מתורה זו, אנו מתמרמרים וצועקים: “בוגדים! מוכרי קיום אומתם וכבודה בעד נזיד עדשים”!

“בוגדים” – במה? באידיאה מופשטת! כי מה היא החובה לשמור על קיום האומה וכבודה אם לא אידיאה מופשטת? והרי למדונו רבותינו, שהאידיאה המופשטת אינה כלום, ו“החיים” הם הכל. “בוגד” הוא איפוא זה שבוגד בצרכי החיים לשם אידיאה מופשטת, ולא זה שדוחה את האידיאה המופשטת מפני צרכי החיים…

מה שזרענו אנו קוצרים, – ועדיין אנו הולכים וזורעים.

לונדון, י“א תשרי תרע”א


  1. נדפס ב“הצפירה” י“ח תשרי תרע”א (21.10.1910).  ↩