רקע
ראובן ברינין
משה שטיינשניידר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

חכם איטלקי ידוע היה אומר: חיה בנקיון רוח ועבוד את עבודתך בחריצות וזריזות, כאילו זה יומך האחרון, ואתה עתיד בערב ליתן דין-וחשבון על כל מעשיך. אולם החל עבודתך, כאילו בטוח אתה, שעוד מאה שנה תחיה.

זו היתה מדת-חייו של משה שטיינשניידר. גם בעברו את גבול התשעים לא הניח את עטו מידו ולא הפסיק את עבודתו המדעית. ועבודתו היתה תמיד, גם בשנות נעוריו, מזורזת, כאילו לא נשאר לו לחיות אלא יום אחד. חייו ורוחו היו תמיד טהורים, כאילו היה נכון בכל יום למות ולתת דין וחשבון על מעשיו. גם בהיותו בן תשעים אָסף יום-יום חומר חדש, ציונים ורשימות מכתבי-יד ומספרים עתיקים בשביל חבוריו המדעיים, החדשים שהכין לדפוס. וכל זה עשה בישוב-הדעת ובסבלנות מיוחדה, כאילו היה בטוח, שיחיה ויעבוד עוד תשעים שנה, לכל הפּחות. ובמלאת לו תשעים ואחת שנה, בא האָדון הגדול בעל העינים, שאין החי יכול להסתר מהן, ויחטוף את העט מידו הרועדת, את העט, שהעבידו יותר משבעים שנה. מלאך-המות, שגם הוא זריז ומהיר במלאכתו, התנהג במדת הרחמים ובסבלנות רבה את החכם הישיש הזה, שכבר תש כחו ונס לחו. המתין לו המות בכל יום, שיבוא אליו מעצמו. אולם בראות הוד-מלכותו, כי הזקן מתרשל לצעוד לקראתו והוא “בושש לרדת מן ההר”, בהיותו שקוע בעבודתו ואין לו פּנאי למות, על כן הטריח מלך-בלהות את עצמו ויקחנו מעם מזבח-אלהים, זה שלחן תורתו. והטרחה לא היתה מרובה, כי הגוף היה קטן, דל ורזה – גל עצמות יבשות. גופו של החוקר שטיינשניידר היה, על-פּי בנינו וגזרתו, כשל אחד יהודי הגיטו, הממיתים את עצמם באהלה של תורה. גוף זה היה מדור רעוע לנשמה גדולה ועשירה, נשמת אחד היהודים והאנשים הגדולים מדורות ימי-הבינים. ובשנים האחרונות לימי חייו נמשל גופו לכלי חרס הנשבר, אך נשמתו נשארה כבירה ורעננה. והיא שעמדה להגוף הזקן והמדולדל להאריך את קיומו על הארץ יותר מתשעים שנה.

כעשר שנים, שנות חייו האחרונות, ידעתי את משה שטיינשניידר (מעולם לא הוסיף לחתימת שמו זה את תואריו “דוקטור” או “פּרופיסור”) ואת חייו. במשך של שנים אחדות הייתי ממשחרי פּניו בביתו, או בחדר-עבודתו בהספריה הקיסרית. ומדי בואי אליו הייתי נהנה הנאה רוחנית מהערותיו החריפות בעניני ספרות, מבקיאותו המפליאה, שלא ידעתי דוגמתה, משיחותיו, שהיו מתובלות בדברי תורה וחכמה, ומחדודיו השנונים, שהיו עוקצים ואינם מכאיבים, מאירים ואינם ממאירים.

בתוך החיים הסוערים וההומים של ברלין היה חדר-עבודתו של שטיינשניידר כאי בודד ושליו בלב ים זועף, כמצודת-הרוח בשדה מלחמת החיים החמריים. ההליכה לביתו של שטיינשניידר היתה לי בכל פּעם כמין נסיעה רוחנית לעולמם של חכמינו בדורות-הבינים. ובכל פּעם שהייתי נכנס אל חדרו, והחוקר הזקן צועד לקראתי, מסביר פּניו בשלוותו הבהירה, שלווה פילוסופית, ומודיע לי אותות חבתו (חבה זו היתה נעימה אך לא מתוקה, זכה אך לא רכה), מיד הייתי מרגיש בקרבתו נשימתו של עולם אחר, שהוא, שטיינשניידר, היה אחד משרידיו היותר אחרונים והיותר מצוינים. ואולי היה השריד האחרון של אותו העולם, אשר מת אתו יחד. בשטיינשניידר ראיתי ציור חי ובולט של צונץ ואברהם גייגיר, של צורתם הרוחנית, שנדמה להם בכמה דברים ונבדל מהם בכמה דברים, שהיה גדול מהם בכשרונות ויתרונות ידועים, וגם קטן מהם ביתרונות וכשרונות אחרים. בכל אופן היה אחיהם ברוח, ושלשתם היו בני גזע אחד, גזע חזק ומוצק.

דירתו של שטיינשניידר, שדר בה עשרות בשנים, היתה על יד התיאטרון “שילר”. רק פּסיעות אחדות. ומה רב היה המרחק ביניהם. שם – מלכות המסוה, כחל וסרק, קלעים ולפנים מן הקלעים, רדיפה אחרי הרושם האוחז עינים ואָזנים. ופה, בדירתו של שטיינשניידר, – צורה כמות שהיא, בלי צל של מסכה, שבה מתחפּשים גם רבים מאנשי-מדע, למען עשות רושם. פּה לא היה מורגש אף ריח קל של קרן-הפוך. בחברתם של הספרים נשם הזקן ברווחה, והוקיר את רגליו מכל בית זר. שטיינשניידר היה יודע רק דרך אחת בברלין: מדירתו להביבליותיקה הקיסרית, וגם זאת רק פּעם בשבוע, בכל יום רביעי בצהרים. ומדי לכתו ברחוב, היה נושא אתו עולמו המיוחד, ולא הרגישו האנשים, העוברים על פּניו בחפּזון, כי את אחד מפּלאי ברלין, אחד הפּלאים האחרונים של שנות המאָה הי"ט, המה רואים. עיניהם ראו רק יהודי קטן וכפוף.

כשבעים שנה עבד שטיינשניידר את עבודתו המדעית בשדה חכמת ישראל, וגם בהיותו קרוב לתשעים לא כהתה רוחו, לא ניטל עוקץ חדודיו, לא פגה חריפות שיחתו ולא נחלש כח זכרונו הנפלא. יותר משבעים שנה היה שקוע בעבודתו, עבודה קשה ותמה, ולא ידע מעולם שום ליאות. הוא בעצמו סלל לו דרכו בחיים ובמדע, ואַף בשנות רעב ומחסור לא פסק ממשנתו ומעבודתו ולא נואש אך לרגע. עוד דור אחד וישמעו הדברים האלה כאגדה רחוקה, כמין ספּור-בדים. הוא היה אזרח חי בעולם האותיות המתות, וחברתן התמידית, כפי הנראה, אינה מקפּחת ואינה מקצרת חיי האָדם. קשה לעבוד עבודה בלתי-פּוסקת בקרב אנשים חיים, במשך של שבעים שנה. יש שהשנאה, הקנאה והנקמה של אנשים חיים מוציאים גם את הענק, אשר כח-ברזל לו, מן העולם. אולם במלכות האותיות המתות, רחוק מהבלי-העולם, אין הגוף נפגע ואין הנשמה לוקה כל-כך מהרה. שטיינשניידר היה מגלה בחריפות שכלו הצלול, על ידי האותיות המתות, את הנשמה החיה של תקופות שלמות בדברי ימי עמנו וספרותו. האותיות המתות, המתגוללות בקברי הביבליותיקות העתיקות, לא המיתו בקרבו את רוחו החי ולא החלישו בו את חוש המציאות, חוש שהיה ער בו עד יומו האחרון. יושב-אוהלים זה ידע את החיים, ידע את האנשים עם כל רפיונותיהם ועם כל מגמותיהם, אך רחוק היה מהם ומהמונם. בהלצה שנונה אחת היה מבטל בטול גמור את כל אלה.

חדר-העבודה של שטיינשניידר היה מלא ספרים וכתבי-יד, מכורכים בכריכות פּשוטות ועניות.1 הרהיטים: שלחן פּשוט עם מכשירי-כתיבה, שיורי דור שלפני מתן הקולטורה, וכסאות אחדים קשים. חדרו של איזה פּועל עני בברלין היה יותר מקושט. אילו היה לנו עם חי באמת, היו משאירים את כל הנמצא בחדר-עבודתו של החוקר המנוח, את החפצים כמו שהם, במוזיאום עברי לזכרון לדורות הבאים, למען יראו בעיניהם את מסגרת העבודה, אם הורשה לדבר כן, של חכם יהודי בימינו, בהקהלה העברית היותר עשירה.

פּעמים רבות מצאתי את שטיינשניידר בחדרו, כשהוא יושב כפוף ומעיין באיזה כתב-יד מטושטש בעזרת זכוכית מגדלת והוא מתעתק בזה, כאילו עתיד להברא מעבודה זו עולם מלא וחי. פּעם אחת שאלתיו: הגידה-נא לי, רבי, האם אינך מרגיש לפעמים גועל-נפש, או מין רגש של חרטה על זה, שהנך עמל שעות שלמות ורצופות, או ימים וחדשים, למען גלות או ברר איזה פּרט לא-חשוב, השייך לחיי אחד המחברים הבטלנים, שכתב דברי שטות על איזה ענין פּעוט, אשר כל זכותו היא רק זו, שהיה חי לפני מאָה שנה? האם אין לבך נוקפך על זה, שהנך יגע ימים ולילות למצוא את החסר באיזה כתב-יד מטושטש, בעוד אשר כתב-היד כולו אינו אלא קובץ של פּטפּוטים בעלמא? האם אינך מרגיש בכל זה בזבוז של כחות רוחניים כבירים לשוא? – על זה השיבני שטיינשניידר: בעיני החוקר יקר לפעמים איזה שבר כלי-חרס, איזה סכין ישן שהעלה חלודה וכדומה מכל הכלים הנאים, פּרי קולטורתנו עתה. ויש אשר חוקר-הטבע מבזבז זמנו וכחותיו לחקור גופו ותכונתו של איזה יתוש. אָמנם יתוש זה, כשהוא לעצמו, אין לו ערך מיוחד; סיר-חרס זה אינו שוה כלום; כתב-יד זה שאָנכי מנקר בו, כשהוא לעצמו, אין לו חשיבות מיוחדה. אך יש אשר על ידי החקירה בקטנות כאלה הננו עוזרים לגלות את סודות הטבע, או את רוחה של אחת הקולטורות הקדמוניות. העבודה המדעית היא אמנם מלאכה לא כל-כך נקיה ולא תמיד נעימה: היא דורשת לחטט ולנקר לפעמים גם “במקומות של טנופת”; היא דורשת שימת-לב מיוחדה גם לקטנות, לפרטים, לפעוטות, לעובדות ומעשים בודדים, שאין אתה יודע מראש איזה מהם חשובים ביותר, או אם הם בכלל חשובים. המשורר רשאי להתרומם מעל חוג הארץ, מעל הספירה הכהה של המציאות, מעל חוג המעשים הפּעוטים, ולחיות ולנשום בעולמו הוא, עולם שכולו דמיון.

לא כן איש המדע: הוא אסור בכבלים אל קטנות. מלאכתו יבשה, אַך נחוצה. בלעדיה אי-אפשר להתרומם למדרגת ההכללה. ואילו הייתי כיום בן עשרים, הייתי בוחר עוד הפּעם במלאכה זו, שאני עוסק בה עתה, בהיותי קרוב לתשעים. לכל אחד ואחד יש עונג שלו. החטוט והנקור בכתבי-יד ישנים, ולו גם של סופרים לא-גדולים, הוא העונג שלי. לכל אחד ואחד בימינו יש “ספּורט” שלו. חקירותי הן הספּורט שלי. בלעדיו לא הייתי יכול לחיות כלל. ואילו היה עלי לחיות עוד תשעים שנה, הייתי מוסיף להתעסק בהבלים אלה.

* * *

הפּרופיסור המנוח משה לצרוס הגיד לי לפני עשרים שנה באחת משיחותיו אתי: “יוכל היות, ששטיינשניידר הוא מלומד גדול, אך זה ברור לי, שהחוש הפּסיכולוגי, הדרוש להבנתה של ההיסטוריה והספרות, חסר לו לגמרי. מרוב האילנות לא יראה את הדר היער. אין אני מוצא נחת-רוח בחברתו, הנני נחנק בספירת-הקטנות שלו”. המשפּט הזה היה קשה יותר מדאי, אולם גם בעיני אני היה אָז שטיינשניידר (בטרם אשר ידעתי את ספרו הענקי על דבר התרגומים העברים בדורות הבינים) רק מלקט חרוץ, רק ביבליוגראף יבש, שכמות עבודתו ולא איכותה מפליאָה, רק גדול במלכות הקטנות. אולם אחרי אשר הכרתי מקרוב את שטיינשניידר, מהותו העשירה ואישיותו המזהירה, החילותי להביט גם על ספריו ועבודתו בעין אחרת. ספרים ידועים הביאוני בחיי למחבריהם, אולם שטיינשניידר הביאני לספריו. בספריו אי-אפשר לקרוא קריאָה רצופה, כמו שהננו קוראים בספרי פילוסוף או סופר-הדורות, מתחילתם ועד סופם. בספרי שטיינשניידר מעיינים, מבקשים, מחפּשים רק אלה, העוסקים באיזה מקצוע של חכמת ישראל, או בקורות הקולטורה הכללית. בספריו הננו קוראים לא בשעה שאָנו רוצים, כי אם בשעה שאָנו צריכים. בשעה שאָנו מתקשים בבירור איזה ענין מדעי. בידי שטיינשניידר היו מסורים כל המפתחות של אוצרות המדע העברי בדורות-הבינים. בלא עזרתם של מפתחותיו אי-אפשר כלל להכנס לפני ולפנים בהיכל חכמת ישראל.

שטיינשניידר בעצמו היה אומר: “אין אני כותב אלא בשביל שלשה או ארבעה קוראים”. בעצמו של דבר לא היו לו " קוראים“. בעצמו של דבר לא היו לו “קוראים” בהוראָה של מלה זו הרגילה, כלל וכלל. אין קוראים הערות וציונים יבשים (ובחוג זה התכנס רוב עבודתו המדעית). אולם כל קהל העוסקים בתולדות התפּתחותה של הספרות העברית, או בהתפּתחותן של חכמת הרפואָה וההנדסה בשנות הבינים, יהיו החוקרים הללו עברים או נוצרים, הם מקוראיו, מתלמידיו של שטיינשניידר. זה האחרון, בתור איש-מדע, שנא את ההשערות הפּורחות באויר; חוקר מופתי זה היה מדייק בכל דבור ודבור ובוחר בכל לשון קצרה ומצומצמה. מה שהיה הכלל של “דין פּרוטה כדין מאה” לחכמינו הקדמונים בדיני ממונות, היה כלל לשטיינשניידר בחקירותיו הביבליוגראפיות. אפילו פּרט קל שבקלים היה חשוב בעיניו, ומגרגרי-חול קטנים, שאת כל אחד מהם ברר, בחן, חקר וצרף, – בנה היכל מדעי רם ונשא. הרעיון העיקרי והמרכזי של כל עבודת שטיינשניידר המדעית הוא זה: הספרות העברית בדורות הבינים היתה מושפּעה מהקולטורה האנושית הכללית, והראשונה חזרה והשפּיעה על זו האחרונה. הספרות העברית אינה איפוא אבר מדולדל וקרוע מעל ספרות-העולם, כי אם אחת מחוליותיה, אחד מאבריה החיים, האחוזים וקשורים בה קישור אורגני. שטיינשניידר, בתור איש-המדע, לא קטיגור ולא סניגור היה, כי אם חוקר, המבקש את האמת בשביל האמת. ב”אָמנות בשביל אָמנות" לא הודה אָמנם, אַך הורה ב“חכמה בשביל חכמה”.

* * *

החוקר ווילהלם אוסטוואלד הוכיח באחד ממאמריו, כי החכמה באָנגליה התפּתחה ונתעשרה לא על ידי פּרופיסורים, פּקידי המדע הרשמיים, כי-אם דוקא על-ידי מלומדים פּרטיים. לא כן באַשכנז. בארץ זו היה הרוב היותר גדול של בוני היכל החכמה מורי הקתדרה. ושטיינשניידר היה אחד המעטים, היותר מעטים, שבנה את היכל החכמה בתור מלומד פּרטי. את הקתדרה מנעו ממנו, יען כי יהודי היה, ועוד יותר – יען כי ברח ממנה ובחר בארבע אמותיו של חדר-עבודתו ( את התואר “פּרופיסור” נתנו לשטיינשניידר, במלאת לו שמונים שנה, רק לאות של כבוד). בחדרו זה היה חפשי בדעותיו, וחקירתו המדעית לא היתה תלויה בתנאים, מעמדים ואנשים, שהיו זרים לרוחו. הוא ידע שנים רבות גם מחסור ועוני, אַך לידי בטול תורה ועבודה לא בא. שנים רבות התפּרנס מעבודת ההוראָה בבית-ספר לילדות ישראל בברלין. עובדה זו היא מצבה מעציבה לחיינו באַרצות הגולה. כמה ותרנות ופזרנות בחיינו הרוחניים מצד זה. אם במורה לילדות קטנות הננו בוחרים בחכם גדול, בענק מדעי, שידיעותיו היו מספּיקות לעשרות אחדות של פּרופיסורים בבתי-מדרש-מדעים גבוהים. וכמה קמצנות וכילות, מאידך גיסא, שאָנו בוחרים ברבנים או בפּרופיסורים באנשים, שהיו צריכים להיות מצד ידיעותיהם בחכמת-ישראל לא יותר ממורים לילדות קטנות.

שטיינשניידר היה קורא בעתונים רק את הטלגרמות. הוא בקש בהן רק את שלדם של המעשים, העובדות והמאורעות. הפּולמוס המדיני, המאמרים הראשיים וכל מיני הפּרפּראות של העתונים היו בעיניו פּטפּוטים בעלמא, שאין ראוי לאבד על קריאָתם אַף רגע אחד. בשחוק הבא מתוך אנחה היה מזכיר, כי בשנות עמידתו היה גם הוא זמן-מה מודיע חדשות בעתונים. בשעות-הפּנאי הקצרות היה בוחר לקריאת-עונג ספרים פילוסופיים ומדעיים של חכמי דור ודור הגדולים. הוא היה אחד ממעריצי שיטת “האחדות” של היקל. בהיותו קרוב לשמונים החל ללמוד ולהתעמק בחכמת ההנדסה הגבוהה, למען תהיה לו ידיעה זו לעזר בחקירת ספרי החשבון והמדע של חכמי ישראל בדורות הבינים.2 וכמה אנרגיה רוחנית היתה דרושה לעבודה כזו לזקן שכזה!

שטיינשניידר היה בקיא בספרי המליצה והשיר של גדולי המשוררים, אשר לעמים עתיקים וחדשים; ממשוררי ישראל ופרי רוחם ידע גם את היותר קטנים שבהם. לפעמים היה אוהב ללגלג על המליצות המשונות ועל השירים הגרועים, שהיה מביא דוגמאות מהם על-פּה. החזיונות היותר חדשים בספרותנו החדשה לא היו נעלמים מסקירתו החדה. אל הכל היה מתיחס בכובד-ראש, אם גם לא בלי צל של לצון. את מרירות משפּטו הקשה על חזיונות ידועים ומשונים בספרותנו היה ממתיק ומרכך על-ידי חבתו היתרה לכל הכתוב עברית. הוא היה לועג למרחיבי הלשון, העוברים כל גבול וחוטאים בחדושיהם המשונים לרוח השפה העברית. ברוב הספרים של הביבליותיקה הפּרטית אשר לשטיינשניידר היו הערות וציונים, שנעשו בידו בשעת הקריאָה, והוא היה קורא גם בספרים היותר חדשים של ספרותנו. גם בכרכי “השלח” ולוחות “אחיאָסף” ראיתי את הערותיו וציוניו. בשולי מאמרי על-אדות הפּרופיסור צבי שפּירא, שנדפּס באחד מכרכי “השלח”, מצאתי הערות יקרות בדבר “משנת המדות”, רשומות בכתב ידו של שטיינשניידר.

הייתי רואה את שטיינשניידר בשעת עבודתו בהביבליותיקה הקיסרית: מטפּחתו האדומה מבצבצת מתוך כיסו של בגדו, ראשו היה חבוש כפה שחורה קטנה ובידו קרן-טבק להריח, והוא מחפּש בזריזות בין הספרים, שהיו צבורים ערמות, ערמות על שלחן עבודתו, עושה ציונים ורושם מלים בודדות על גזרי נייר ומניחם בנרתיקים שונים. ואת עבודתו זו היה מפסיק פּעם בפעם על ידי התשובות המדויקות, שהיה נותן להפּונים אליו בשאלות על-אדות ספרים וכתבי-יד. חבריו הנוצרים הצעירים, שעבדו אתו במחיצתו זו, היו לועגים בלעג מסותר להיהודי הקטן הזה, שהיה מלא תנועה וחיים. אולם חבריו הפּרופיסורים והמלומדים הישישים, שעבדו בהביבליותיקה הקיסרית, במחלקת לשונות-שם, היו כולם מתייחסים אליו בכבוד רב ובחבה מיוחדה, וכל הדבר הזה הקשה היו מביאים אליו. כולם ידעו, כי היהודי הקטן הזה הוא אָדם גדול והביבליוגראף היותר מצוין של שנות המאָה התשע-עשרה.

על-פּי צואתו של שטיינשניידר שרפו את גופו המת בהאמבורג, בהבית העשוי לזה. שריפת גוף ונשמה קיימת.


  1. המנוח מכר בעודו בחייו את הביבליותיקה הפּרטית שלו לבית–מדרש–הרבנים בסינסינאטי, בתנאי, כי ישתמש בה עד יום מתו.  ↩

  2. את מאמרו על הרלב“ג, פּרי חקירותיו אלה, נתן לי להדפּיס בכרך הרביעי של ”ממזרח וממערב", אשר הוצאתי בברלין. חקירותיו בספרי ההנדסה העברים, שנכתבו בדורות הבינים, היו ליסוד מוצק לכל החכמים, הכותבים בימינו את תולדות חכמת החשבון בכלל, אם עברים או נוצרים הם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות