רקע
שולמית הראבן
אהבה בטלפון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; 1980

“אך, סמל פיג’ויה! אך, סמל פיג’ויה!”

סופקות כפיהן, כביכול חסרות־ישע, ידועות לעצמן ברגע מסובך זה במונחים של נשיות נושנה, של עקב גבוה ותחתונית של תחרה שחורה, שאי־אפשר בשום אופן לחצות בהם כביש נורא זה ששמו שעת צהרים, ששמו סמל־משטרה יושב על הכורסה, בתוך הבית, מי חשב אי־פעם. אך, סמל פיג’ויה. רוצות בעצם שירים כל אחת מהן על כף־יד גדולה, ויעביר בשלום. אֶוה מימין ומוניקה משמאל. בחליפות־שאנל. המודה־דאמן.1

הסמל פיג’ויה אינו מתרמה מכל האך־ואך. כבר חמשה ימים שהוא מבקר בבית הזה, החרסיני, המפיתי, הסרוג, אפילו הקירות נראים פה סרוגים צמר ורדרד. למה צריך אדם שפוי בדעתו כיסוי סרוג על אסלת בית־השימוש, למען השם? לפעמים הוא מרים את כף־ידו הגדולה להזיז דברים מן האויר, דברים משונים שגדלים פה, בעצמו אינו יודע. אבל הקפה שלהן טוב. והעוגות. למד להכיר בחמשת הימים האלה את כוחו העצום של ספל־חרסינה מתוצרת מייסן. תחילה שאל אם זה תוצרת הארץ, וצחקו צחוק קטן, ענבלי, בלי רשעות, כמי שמכוון קופסת־עדיים מנגנת. הסמל פיג’ויה יושב, גושי וגומע, מזיז את הבלתי־נתפס ממנו והלאה, לומד את המצב.

זה כמה שבועות מטריד אותן מישהו בטלפון, זקנות שכמותן, מי היה מעלה בדעתו, ומנבל את פיו. איש בחטאו ימות, איש בחטאו ימות. החטא הטלפוני הזה נראה עצום, ארגמני־נגוע, מסריח כחציל רקוב. מחלה בתוך הבית. כל הישות הגברית שסילקו מביתן, עשן של סיגארים עבים בבית־שימוש, גיהוקים, שטרות־כסף בחריטי־עור משומנים – הכול פלש פתאום פנימה בטלפונים הללו. שימות. שיבוא סמל פיג’ויה ויהרוג אותו, לעיניהן, דרך חוט הטלפון. מותר לו, הוא הרשות. הוא עושה־הנקיון שבעולם. הסמל פיג’ויה אמנם גבר, אבל סרחונו עדין שבעדינים, קצת ריח בטנים לכל היותר. במשטרה המדים נקיים.

“אם זה לא ייפסק,” אומרת מוניקה, “אנחנו נחליף דירה. הדירה הזאת כבר מלוכלכת.”

“אנחנו לא נחליף דירה,” אומרת אוה, “ואנחנו נסלק את המטרד הזה. נכון, סמל פיג’ויה?”

“טוב איזה קול יש לו?” שואל סמל פיג’ויה בפעם העשירית. אין הוא מצליח להוציא מהן תיאור של ממש.

“כמו כתב־ספורט,” אומרת אוה, מיואשת. בקול הברונכיטי שלה, “אבל לאט.”

“גברת זה לא מתאר את הבן־אדם,” הוא גוער. “זה הדמיון שלך ככה.”


לאבא של סמל פיג’ויה היו שתי נשים, בית ליד בית. בתים בנויים יפה מאוד, בעצמו בנה אותם, והוא היה מדבר עם אלוהים ברפת. פעם, מאוחר בלילה, דפק ערבי בדלת. בכה ובכה. אמר לאדון פיג’ויה, מעבר לדלת, מתוך הלילה, שלפני שנה רימה אותו במחיר של שק חציר, ומאז הוא מקולל ומשפחתו מקוללת, לא היה לו יום טוב אחד מאז. עכשיו, מעבר לדלת, מתוך הלילה, הוא מבקש שאדון פיג’ויה ימחל לו. אדון פיג’ויה מחל. את הדלת לא פתח. שמעו את הבכי מתרחק, ואדון פיג’ויה לא זז. ילדיו הביטו בו מתחת לשמיכות, וגמרו בלבם שיום אחד יבנו לאבא מזבח ויקריבו לו קרבנות. אם עד אז לא יעלה בסערה השמימה, חס ושלום. או יברא לו איזה עולם וילך לשם.

אבל עכשיו הבתים אחרים, איש אינו יודע על מה הוא דורך בעצם. ניבטות בו השתים האלה, בערמומיות של מלאכים, מאחורי מניפות שאינן קיימות, בבית הסרוג הזה, במקום שתהיינה במקום חזק, מוקפות בנים ובני־בנים. לא ברור כאן, לא ברור. ביום הראשון שבא לביתן שמע צרחה בפינה והסתובב מהר, ידו על הקת. אבל זה היה התוכי שלהן. ארא גדול, טרופי, ושמו כוח. מי שמע על תוכי ששמו כוח. הרי יש בזה איזה עלבון, לא שהן מתכוונות להעליב, אבל ככה זה יוצא. מין עכרוריות כזאת. כמו אתמול, למשל, ביקשה אותו מוניקה שיישאר לארוחת־הצהרים, ואוה הציצה במקרר, התיעצו ביניהן ואמרו שיש היום קאלב, עגל, והוא הבין כלב, והסתמר.

“ובכן, המציק הזה, בזמן האחרון גם אחרי חצות, תאר לך, סמל פיג’ויה, להתעורר ככה בלילה.”

“יש לו איזה שעות קבועות?”

“שום דבר קבוע. לפעמים אומר מלה אחת וסוגר.”

“יש הרבה מלוכלכים,” אומר סמל פיג’ויה. “מנבל את הפה שלו הרבה?”

הן מחוות בכפותיהן תנועות קטנות של עופות בהולים, לסלק את המטרד הזה, אפילו לא לדבר עליו, פוי, פוי. עוד הסמל פיג’ויה קם ללכת, והטלפון מצלצל. מוניקה מביטה באוה, אוה מביטה במוניקה.

“תרימי הטלפון גברת,” אומר הסמל, מבצעי. “תגידי רק הלו, ואם ראי שזה ההוא, תעבירי לי תיכף.”

עומדת אוה ליד הטלפון ושמלתה רועדת עליה מהלמות לבה, והסמל פיג’ויה גדול מאוד על־ידה, לא שהוא כל־כך גדול, יש גדולים ממנו, אבל ברגע זה הוא גדול. אומרת הלו דקיק, ומיד מעבירה את האפרכסת לסמל פיג’ויה, זורקת אותה לתוך ידו, כאילו מקק.

הסמל פיג’ויה מאזין כמה שניות, מעווה פיו בגועל־נפש, ואחר־כך אומר:

“זה המשטרה מדברת, תסגור את הפה המלוכלך שלך, אנחנו כבר עלינו עליך, מלוכלך. אתה תואשם לפי סעיף –”

אבל ההוא אינו מחכה לסעיף. סוגר. הסמל פיג’ויה ממתין רגע, בעינים מבצעיות מאוד, וסוגר גם הוא.

הן מצפות ממנו לנס. אם המשטרה לא תעשה נסים, מי יעשה.

“מי זה, סמל פיג’ויה? מוכר לך? זיהית? מוכר למשטרה?”

והוא עומד, מהורהר, ושותק הרבה זמן בתוך מדיו, אחר־כך אומר:

“זה לא פושע רגיל. פושע רגיל שומע משטרה, נבהל. זה לא נבהל. זה זד.”

“זד,” הן אומרות, וידיהן צונחות. מלה כל־כך עצובה.

“אין דבר,” אומר פיג’ויה. “אנחנו נמצא אותו. יש לנו שיטות.” מוציא פנקס ורושם משהו. “עכשיו אני אלך לדואר, ואם תשמעו באמצע השיחה כאילו הקול מטושטש קצת, תדעו שזה בסדר, אנחנו מאזינים. אבל מעכשיו אתן צריכות לשתף פעולה.”

“כן, כן,” הן אומרות. “לשתף פעולה. כמובן.” חרדתן גולשת.

“זאת אומרת, ננסה יחד לתפוס אותו. אם הוא מטלפן, לא לזרוק את הטלפון תיכף, כמו שגברת אוה עשתה קודם. להיפך, צריך לדבר אתו, למשוך אותו הרבה, הרבה זמן. במשך הזמן הזה הדואר יכול לתפוס מאיזה מספר הוא מחייג, ואז אנחנו באים לשם ותופסים אותו על חם. מבינות?”

“כן, כן,” הן אומרות, עצובות מאוד. פיג’ויה יודע שיהיה להן קשה מאוד לדבר עם ההוא הרבה, הרבה זמן. מביט בהן ויודע שלא תוכלנה. אבל אין לו מה להוסיף.

“אין דרך אחרת,” הוא אומר, ויוצא. הילוכו יפה, מוסיקה מנגנת אי־שם בין כתפיו. שומעות את המכונית מפליגה, ואתה מפליגה כל הגנתן.

“אפילו לא הזמנו אותו לארוחת עשר,” אומרת מוניקה בצער.

“הוא לא היה נשאר. אין לו זמן.”

“אין לו זמן,” מסכימה מוניקה. “אבל הם יאזינו.”

“כן.”

שתיהן יושבות בכורסות, ידיהן הזקנות שלובות בחיקן, ומביטות בטלפון.

"לא להביט כל היום בטלפון!! "

קולו של טיבריוס קולטאי רועם בחדר. בא עם נרתיק כינורו, ילך ישר מכאן לאולם י. מ. ק. א. לקונצרט השבועי. הכנר טיבריוס קולטאי הוא עגור שחור, ענק, ממושקף, כל תנועה שלו מעיפה קשתות של זכוכית צבעונית גבוה, גבוה, תנועות גותיות. פרט לכך, הוא חי את חייו בכיוון הפוך. כשבאו הגרמנים, היה טיבור קולטאי בן התשע אדם זקן מאוד. עכשיו הוא ילד, כל שנה יותר. עומד ליד הכלוב של כוח.

"כו־ח! כו־חחח! "

התוכי מבלבל־מלמלם־מגלגל בזעם.

“אני אוכל אותך,” מבטיח לו טיבריוס. "אתה תהיה תוכי בתנור. אתה תהיה תוכי בטיבריוס. אתה תהיה תוכי קולטאי. עוד הערב. "

“טיבריוס, באמת,” מתרעמת מוניקה, אבל אוה אומרת:

"למה לך לחלום על תוכים. יש לנו מרק מצוין, שים את הכינור האיום הזה שלך בפינה ושב כמו בן־אדם. "

“א־הה,” נוהם טיבריוס בשמחה. "אני אסתכל במקרר. אני אסתכל בסירים. אני אפתח את כל הדלתות. "

“אתה יודע שלא ירשו לך,” אומרת אוה ומציתה לעצמה סיגריה. "שב וחכה. "

“אני ארים את החצאיות שלכן,” אומר טיבריוס בלחש נורא.

"טיבריוס, אתה משעמם. מה אתן מנגנים הערב? "

הוא מעווה פניו:

"פוי. ליסט. גריג. רחמנינוב. תכנית לבתולות משני המינים. ואיזה מנצח. סתום וחרש והכי מטומטם שהיה לנו כל השנה. אתמול בחזרה, באמצע גריג, ניגנתי לו ארבעה טקטים שלמים של ‘אך, דו ליבר אוגוסטין’, והחרש הזה לא הרגיש. סתום כמו קיר. הערב אני עושה לו אותו דבר. "

"אתה לא תעז. לא בקונצרט. "

"אני אעז. תשמענה ברדיו. זה יהיה לקראת סוף הפרק הראשון של הגריג. "

וטיבריוס מתחיל לשיר את המקום המדויק, אבל הן מביטות בחשש בטלפון.

"לא להסתכל כל היום בטלפון! " הוא צועק שוב, ומוניקה מוסיפה מן המטבח:

"זה נכון שהוא עוד לא טילפן אף פעם באמצע קונצרט. "

המטבחון קטן, בעצם קיטון, יש בו מקרר קטן מכוסה מפית מרוקמת, ומוניקה מסתובבת בו כסביבון במקום אחד, מהמקרר לכיור, מהכיור לתנור, על אותו ציר, מוניקה–הקינומ–מוניקה–הקינומ. בתוך החלל הזה היא תופסת מקום נכון, מדויק מאוד, גבישי, מואר. ברחוב היא תמונה. היא ואוה, גזורות מעתון, המודה־דאמן, תופרות לעצמן, מקבלות בדים מאנגליה, גאות השכונה זה ארבעים שנה ויותר. מוניקה היתה תמיד רוקה, אוה היתה נשואה פעם, הגיעה אלינו עם בת לא־מוצלחת ששמה שטֶפי, שנאו זו את זו כמה שנים, עד ששטפי גדלה וירדה מן הארץ. נשארו מוניקה ואוה, וכאשר שתיהן ברחוב, מלכות כפולה. הולכות לאט, בהידור, כמו בובות של קרנבל, מחייכות לכל עבר מבלי לראות אל מי בדיוק. איזה נעלים, איזו תסרוקת. הראשונות שלבשו שרוול ארוך תחת שרוול קצר. לא סתם צבעים, כל־כך קל להתהדר בצבעים, כל נערה עניה־שבעניות חוש צבע יש לה, אוה אומרת שהצבע הוא האסתטיקה של דלת־העם. וכאן פשוט סמכות. משהו אלוהי כמעט. הן המוציאות והן המביאות לנו את עונות השנה. כשהמודה־דאמן לובשות חצאיות של טויד, הסתיו הגיע, והשמלות הקיציות שלנו פתאום ראוי להחביאן, סמרטוטים של כלום. וכשהמודה־דאמן יוצאות בפעם הראשונה בשמלות פרחוניות, הולכות לאטן לאורך הרחוב כמובילות תהלוכה, הרי הן מבשרות, רשמיות כשגרירים, את האביב האמיתי.

עכשיו מבקשת מוניקה הקטנה שתוריד לה אוה הגבוהה יותר מן המדף את מחבת־הטויפל. מחבת־טויפל היא מחבת־טפלון, אלא שמוניקה אינה יכולה לזכור שמות מסובכים כאלה. לפעמים אוה מציקה:

"מוניקה, איך אומרים, מדיטציה – נו, איך? "

"איך? " מוניקה נבהלת, מנסה להתרכז.

“נו, מוניקה, מדיטציה טרנס – טרנס –”

“טרנסיסטורית!” מוניקה מנצחת וקורנת. היא כל־כך קורנת עם כל שגיאה שלה, עד שאי־אפשר לכעוס עליה. אוה כבר ויתרה מזמן על הכעסים, ונשאר החיוך.

מחבת־הטויפל של מוניקה כבר רוחשת על האש, כמו מחבת של שדים באמת, וטיבריוס משתרע מלוא אורך רגליו על הכורסה, ומקונן:

"למה אני צריך לנגן הערב. למה. אני כל־כך סובל. "

“כי אתה מקבל משכורת,” אומרת אוה, עורכת את כלי האוכל.

“אני סובל מפיצול האישיות,” אומר טיבריוס, אפלולי מאוד.

“אל תקשקש,” אומרת אוה, "אין לך מספיק אישיות בשביל לפצל. "

אבל הוא אינו מאזין. לקח קובית סוכר מן השולחן והוא מוצץ אותה בשקידה. תמיד הוא מוצץ דברי מתיקה. כיסיו מלאים סוכריות. גם בשעת קונצרט הוא מוצץ. המודה־דאמן רואות מנהג זה בחומרה מסוימת.

בעצם יכול היה טיבריוס קולטאי להיות בנה של כל אחת מהן. אולי גם יהיה, כאשר יגיע לינקות, בעוד כמה שנים. כבר יותר מעשרים, שלושים שנה הן חנוטות בתוך פניהן, לא נשתנו. אותה מוניקה ואותה אוה, אולי רק קשויות מעט יותר, לא כל־כך גמישות, כמו גומי ישן. הן לא תמותנה, הן תתפוררנה, בבוא העת, כמו עוגת־החתונה העומדת זה עשרים שנה בחלונו של האופה. תמיד הלכו לקונצרטים יחד, לבושות נפלא; אלא שעכשיו חורף, יותר נוח להישאר בבית, לשמוע ברדיו. וטיבריוס בא, נוחת כעגור, אוסף כנפי מעילו, עוזר להן למלא טפסים של מסים, מחפש סכומים אבודים בפנקסי הצ’קים, מוניקה תמיד מאבדת סכומים, לא רושמת.

"קואץ'! אסור לתת פנקס צ’קים לאשה הזאת! " צועק טיבריוס, ומוניקה מחייכת ומוסיפה לו עוד מרק. וחברת החשמל, והעיריה. מסובך כל־כך. טיבריוס מכשף חשבונות ומונה בהונגרית.

עכשיו יושבים שלשתם לאכול את המרק המצוין, והן מספרות לו על פיג’ויה. שהבטיח האזנה. טיבריוס קצר־רוח:

"הם לא ימצאו שום דבר. הם לא ימצאו אף אחד. בכלל אין בן־אדם כזה. "

"מה זאת אומרת? "

"זה הכול מתוך התת־מודע שלכן. "

"אבל טיבריוס, הרי שמענו אותו. גם פיג’ויה שמע. "

“נו כן, זהו,” ואמר טיבריוס בנצחנות, "יצרתן אותו. "

"טיבריוס, אתה מדבר שטויות. "

"אני לא מדבר שטויות. למה אלי לא מטלפן שום אדם כזה? כי התת־מודע שלי בסדר. "

“התת־מודע שלך מבחיל,” אומרת מוניקה. "אני לא יודעת למה אנחנו מאכילות אותך כל הזמן. "

“מפני שאשתי לא יודעת לבשל,” קולו נעשה מתרצה, עכשיו קול של ילד מתבגר. "כמה פעמים אמרתי לה, רוז’י, אם זה לא עובד – והוא טופח לעצמו על בטנו החלולה – גם זה לא עובד. והיא לא מבינה. "

“רוז’י שלך,” אומרת אוה, "היא מלאך. אני לא מכירה עוד אשה שהיתה סובלת איך שאתה פותח את הרדיו לשמוע קונצרטים בגלים קצרים בשלוש בבוקר. "

"וצורח בכל פעם שאתה שומע שגיאה. "

“רוז’י אף פעם לא מתעוררת,” אומר טיבריוס בטרוניה, ובאותו רגע הטלפון מצלצל. שתיהן קופאות, כף המרק בדרך לפיהן. טיבריוס קם וניגש.

"הלו. כן. כן. בסדר. אני אמסור. " פונה אליהן: "זה מהדואר. אומרים לכן שהם מאזינים על הקו, מעכשיו. ושאתן צריכות למשוך את השיחה כמה שיותר. "

"נו ברוך השם. "

הנשים מתרווחות. הסדר חוזר לעולם. לאט, בקושי, אבל כבר מתחילים לראותו. הזרזירים בחוץ חגים בספירלות, כמו פתיתים של פיח מעל מדורה, נשובי רוח, קולטים אור אדום אחרון. יש חורף. יש האזנה. יתפסו אותו, זה ברור. גם הגשם יבוא בעתו.

טיבריוס מתרווח:

"זה היה מצוין. עכשיו אני מוכן לכול. אפילו לגריג. "

לובש את מעילו השחור, ובדלת מסתובב וצועק:

"וחוץ מזה, אהובות שלי, אין בכלל בן־אדם כזה. זה הכול התת־מודע שלכן. טיבריוס אמר. "

גברת קבאסו, בדירה ממול, ארוזה מאובזמת מצוחצחת, מציצה דרך צוהר הדלת. לא מוצא חן בעיניה שכל הזמן באים שוטרים בזמן האחרון. משפחת קבאסו עברה הנה רק לפני שנתים, שילמו הרבה כסף, ועכשיו משטרה. הרי לא בשביל זה. עכשיו זה אמנם לא שוטר, ואלי שוטר־חרש עם נרתיק של כינור, שתי זקנות כאלה, לא נשואות אפילו, מי יכול לדעת. גברת קבאסו היתה רוצה מאוד שהן תלכנה להן מפה. ילדיה מגיעים לפרקם והיא שמה עין על הדירה ממול. בעוד כמה שנים אפשר יהיה לחבר את שתי הדירות יחד, ויהיה בית כמו שצריך. הן הרי לא תחיינה לנצח. יש לה זמן. ותכנית יש גם. פעם הלכה לשם גברת קבאסו, כביכול ללוות חצי לימון, וכבר תיכננה הכול, איזה בוּפֶה איפה. בזוית העין.

בערב, בסוף הפרק הראשון של הגריג, הן מתכופפות יחד קרוב־קרוב לרדיו. מתוך סבך הכינורות, דקיק וחצוף, נשמע “אך דו ליבר אוגוסטין, אוגוסטין, אוגוסטין”. הן מביטות זו בזו, המומות.

"לא!! "

"הוא העז! "

“יום אחד יעיפו אותו מהתזמורת,” אומרת אוה, ואינה יודעת אם לפחד או לצחוק. סנטרה רועד.

"אך, טיבריוס. איזה בן־אדם. אך דו ליבר. "

סודה של מוניקה שהיא מחליפה יום־יום את מצעי מיטתה. אין היא מסוגלת להיכנס למיטה שיש בה רבב של קמט. שמחתה הגדולה, ערב־ערב, להרים את הכיסוי, ולראות כר צחור וסדינים טהורים, ישר מהמכבסה, כאילו עצם השינה מתחדשת לה, ראשונה בעולם, לא היתה לפניה. מוניקה אינה סתם אוהבת נקיון, מוניקה היא־היא הנקיון. כל ערב נבראת לה הטהרה.

“צעיר מלוכלך,” אומרת מוניקה, "יש בזה חן; זקן מלוכלך, ישמרנו אלוהים. "

ולכן אמבטיות ריחניות, פעמים ושלוש ביום. והעונג הזה, להיכנס למיטה המיוחדת שלה.

קול מתוך העונג:

"אוה? "

"מה? "

"מי יותר צעיר, ירושלים או ים־המלח? "

אוה מחייכת, חיוך ארוך־ארוך, מכבה את הסיגריה.

"למה? "

“כי ים־המלח נראה יותר צעיר,” אומרת מוניקה.

"ירושלים היא סבתא של ים־המלח. ועכשיו תישני. "

"ירושלים היא סבתא של כולם. "

שתיקה, ושוב:

"אוה. "

"מה? "

"את יודעת משהו על פיג’ויה? "

"שהוא נחמד. מה עוד? "

"יש לו אבטיח של חיוך. אוה, את שוב עישנת במיטה. אני מריחה עד כאן. "

“צעירה אני כבר לא אמות,” אומרת אוה בגסות, ומכבה את האור שלה. יודעת היטב שהפרה הסכם: לא מדברים כאן על מוות.

שומעים את מוניקה נעלבת.

"לילה טוב, מוניקה. "

אין תשובה.

בשלוש וחצי לפנות־בוקר טלפון. מוניקה ממערת חדרה:

"אוה. תגשי. "

"תגשי את. "

"אני לא אגש. "

שתיקה. הטלפון מצלצל ומצלצל. מעיר את כל הבית ודאי. גברת קבאסו בבוקר, חמיצות צפויה.

“נו בלילה באמת לא מוכרחים לגשת,” אומרת אוה מאפלת חדרה־שלה. "האיש שצריך להאזין בדואר בטח הלך לישון. סתם נבזבז עצמנו על שיחה גסה. "

הטלפון מצלצל עוד כמה פעמים וחדל. כל הבית רועד עדיין.

“גיבורה גדולה,” אומרת מוניקה תחת השמיכה, בשקט.

הבוקר בהיר, הזרזירים ביעף גבוה מאוד, אוה רואה בחיוך מסותר שמוניקה לא ניגבה את האבק מעל הטלפון, פוחדת לגעת בו. אוה נוטלת סמרטוט כדי לאבק, הטלפון מצלצל תחת ידה, והיא מזנקת לצדו השני של החדר כאילו פצצה התפוצצה בידה. אבל זה פיג’ויה.

"גברת אוה? הכול בסדר? "

"כ… כן. "

בעד שום הון שבעולם לא תספר לו שלא ניגשו לטלפון בלילה.

"רק תדעי שאני תורן היום. אם יש איזה דבר, או משהו, אני תיכף בא. והעיקר לדבר אתו הרבה זמן, עם המלוכלך. לא לפחד ממנו, הוא לא עושה כלום. אנחנו נתפוס אותו, לא לפחד. "

בתחנה אומר רב־שוטר אביטן לפיג’ויה:

"גם כן עסק חשוב להתעסק אתו כל היום. "

הסמל פיג’ויה מביט בו בקרירות:

"אתה אביטן אפילו תעבור עשרה קורסים במשטרה, לא יהיה קורס אחד שיעבור בך. "

“זה לא דבר מסוכן,” מתעקש אביטן, ומדגיש את העיצורים בחומרה. אינו מבין את פיג’ויה.

ומוניקה אומרת אותה שעה לאוה:

"אוה, בואי נצא מכאן. נצא להבראה, לים־המלח. לשבוע־שבועים. אז זה ייפסק מעצמו. "

“זו פחדנות,” אומרת אוה. "וחוץ מזה, מי ישקה את העציצים? "

"גברת קבאסו. "

עיווי:

"כל דבר מת אצלה. נתתי לה דיאנתוס בשנה שעברה, מת. ותראי את הגרניום שלה. צריך להיות באמת מוכשרת מאוד בשביל להרוג גרניום. אבל אני אגיד לך מה: אנחנו נסע לים־המלח, אחרי שיתפסו את ההוא. אז נסע לנו. בתור פרס. "

חזיון פתאומי של צבע עז מציף את גולות העינים, כחול מדהים בין גושים שזופים של סלע, חום־סגול. וכביש אספלט של ים. ושיח חרישי של קנה. ואושר של דקלים. ירושלים נראית פתאום חרפית ובלה מאוד, מלאה גרוטאות של אבן.

“נסע?” שואלת מוניקה.

"נסע. אבל קודם נגמר את הענין הזה. "

אוה חובשת כובעה הקטן על־מנת לצאת, ומוניקה אומרת:

"ותביאי גם חוט שחור למכונה. "

"טוב. ומוניקה. שתגשי לטלפון. בלי קונצים, מוניקה. "

"בסדר. רק שתחזרי מהר. "

אוה יוצאת, חוזרת הביתה, יוצאת שוב כעבור רגע ומצלצלת בדלת השכנים ממול, אצל קבאסו. הבן של קבאסו, שהוא בסיירת, פותח.

“זה מוניקה,” אומרת אוה. "בחדר־האמבטיה. על הרצפה. רטובה. היא מתה. "

רצים לשם. כל־כך קטנה, רחומה, עצמות של גוזל קמוט, מי קמוט בעולם אם לא גוזלים וזקנים וניצנים.

אוה רועדת מאוד, אבל מדברת צלול, כמי שרואה בבירור גמור:

"הטלפון צילצל ודאי. זה מה שקרה. הטלפון צילצל, והיא נבהלה. רצתה לרוץ. התקף־לב. אולי לפני שנפלה, אולי אחרי שנפלה. לא, אין טעם להזמין רופא. הלא אנחנו רואים. "

“כן,” אומר הבן של קבאסו. צעירים מתים ראה בשדה, זקנה עירומה מתה מימיו לא ראה. המראה מהמם אותו. ועוד באמבטיה. “בואי נכסה אותה,” הוא אומר לאוה. משהו חסר לו כאן, אולי דיסקית.

מכסים את מוניקה. באים הרבה אנשים, מצטופפים בחדר־המדרגות. רב־שוטר אביטן מפלס לו דרך, הילדים עומדים למטה ליד הניידת, רוצים לדעת איך פועל האור המנצנץ הזה, ואין מי שיראה להם. אוה יושבת בכורסה, זקופה–זקופה, ואומרת:

"היא נבהלה מפני שהיתה עירומה. טלפון כזה בדיוק כשהיא עירומה, זה הפחיד אותה. ועוד לבד בבית. אולי זה היה המציק. אילו רק לבשה חלוק. אילו רק הספיקה ללבוש חלוק. וככה… זה נורא אכזרי, כשבן־אדם עירום. אין לו הגנה. לא, תודה, אני לא רוצה קפה, תודה, כולכם נחמדים מאד. אני אקח עכשיו כדור ואהיה בסדר גמור. תודה לכולכם. זה הכול מפני שהיא היתה עירומה. "

האמבטיה אפופה ריח של יארדלי־לאבנדר. הבן של קבאסו אומר לרב־שוטר אביטן:

"אתה עוד צריך את כל המים האלה? "

אביטן מתכופף, מכניס ידו ושולף את המגופה. המים המבושמים אזלים לאט, ברחש המערבולת, ובסופם משמיעים מין אנחה ארוכה, צליל של סוף. גברת קבאסו, בפתח, מציינת לעצמה בזוית העין שצריך יהיה לבדוק כאן את הביוב, עוד לפני שהילדים ייכנסו לגור. ריח האזוביון נשאר עוד מעט ופג.

קוברים את מוניקה ביום של הרים נפוחי גשם, ודפי־הגהה של זרזירים על החשמל ועל האנטינות, שורות עקומות, מקושקשות, יש הרבה שגיאות, עצבנות. הכול מסמורטט. אוה היא מלכה שהתפטרה. אין לך בעולם מודה־דאמה אחת, מוכרח להיות זוג. המעיל שהיא לובשת כלא־שלה, ישן־נושן, ולא נשאר הרבה אוה בפנים. פניו של טיבריוס כאילו חורגים ממנו־עצמו, תמונה כפולה. מדי פעם הוא שולף ממחטה ומנסה להחזיר את הפנים למקומם. מכסים את מוניקה, הגשם מתחזק, סוף. אוה עוצרת ליד אחד הארנים הרטובים ואומרת לטיבריוס:

"טיבריוס, זה נכון? מה שאני חושבת? "

הוא מניד ראשו האומלל להן. פניו רטובים.

"למה? "

"ב – ב – בדיחה כזאת. לא–מוצלחת. "

אוה אומרת, מנענעת ראשה בכבדות, עכשיו זקנה באמת:

“זה לא היה התת־מודע שלנו. זה היה התת־מודע שלך.”

“אני רוצה למות,” אומר טיבריוס, וגועה.

פיג’ויה עומד על השביל למעלה, אינו יורד אל חלקת הקבר. אינו רוצה להידחף.

“גברת אוה, אני מצטער. באמת, כל הלב. אם תצטרכי עזרה –”

אוה מניחה יד רכה על שרוולו של פיג’ויה. ידה השניה אוחזת בזרועו של טיבריוס, ככורתת ברית:

“סמל פיג’ויה, זה חברנו מר קולטאי, מהתזמורת, הוא –”

ופתאום היא נבהלת פן יעניש אותו הסמל פיג’ויה על דו־ליבר־אוגוסטין. אולי לא כדאי שיכירו זה את זה. הכול כל־כך קשה. אדם מכיר סמל־משטרה ופתאום מגלים עליו הכול ומעיפים אותו מהתזמורת. היא מחוירה, ופיג’ויה מושיב אותה על אבן.

“אתה תבוא לבקר את גברת אוה,” הוא פוקד על טיבריוס.

"אני אבוא. כל יום. "

“כל יום,” אומר פיג’ויה, מביט בו בחריפות.

ושניהם יודעים שזה גזר־הדין.


  1. גבירות–האופנה  ↩

המלצות קוראים
תגיות