רקע
שולמית הראבן
בדמדומים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; 1980

בלילה שעבר ביליתי שנה אחת בעיר הולדתי. ידעתי מזמן את הסיסמה שבעזרתה מגיעים לשם: פסוקו של דאנטה, “דרכי הולכים אל העיר הדואבת”. אמרתי בקול צלול: “Per me si va nella citta dolente” והזמן נפתח, והייתי שם. באותה שנה של לילה אחד הכרתי אדם, נישאתי, הריתי, וילדתי ילד חשוך שגדל מהר, הכול בלא אור.

עיר הולדתי היתה אפלה מאוד, כבויה, מפני שהשמש פנתה והלכה ממנה מזמן, מזמן, ואנשים הלכו ברחוב מהר בתוך העלטה, מחממים ידים ומאירים פנים בנרות ובגפרורים. פה-ושם הלך אי-מי ועששית-נפט בידו. הרחובות היו רחבים, כפי שזכרתי, אבל הרבה חלונות היו מוגפים וקרשי-עץ ממוסמרים עליהם, באלכסון. מחלונות רבים ביצבצו עתונים ישנים וקרעי בדים, מן-הסתם לשמור על החום בפנים. כיון שלא היה אור, לא נשאר אף עץ ברחוב, אלא מוטות שחורים, מוקפי גדרות. לא נראה אף צמח על אדני החלונות.

מכרים לא פגשתי תחילה, אבל כולם נראו לי מוכרים מאוד, מחייכים מעט. עד כדי צחוק לא הגיעו. ידעו כבר שיחיו בלי שמש מעתה ועד עולמי-עד. היתה בהם, במבט ראשון, השלמה וענוות-רוח. טובים היו אלה לאלה, ככל שיכלו. בכל שעה ששני מכרים נפגשו ברחוב, היו מחממים איש את כפות רעהו, בחיוך מבויש.

לבושם היה כפי שזכרתי מילדות: תמיד יכולת לזהות משלח-ידו של אדם לפי לבושו. השוטר כמובן היה לבוש מדים של שוטר, השופט הילך ברחוב כשופט, יורד מן הכרכרה בקפלט וגלימה; מנקה-הארובות היה תמיד בבגדי עבודתו, וכן העגלון, וכן הרוזן. הילדים לבשו בגדי ילדים: צוארוני מלחים ותחרה, והבנות ברכיהן קפאו בשמלות של קשקשי טאפט נוקשה. רבים לבשו מדי בית-ספר: כחולים-כהים, או חומים, וסמלי הגימנסיות רקומים על כובעיהם. כל אחד ידע לאן הוא שייך.

בעיר הולדתי איש לא מת, מאז הלכה השמש לבלי שוב, ואיש לא תפר לו בגדים חדשים. בגדיהם-מדיהם לא היו עדיין בבחינת בלויי סחבות, כלל וכלל לא; אבל דומים היו לבגדים של מלתחת תיאטרון, שכבר נלבשו בהצגות רבות; משהו מאפיר בתפרים, משהו פרום בשרוול, ריחות כבדים לנים בכל קפל. והרי אנשים נקיים היו, נקיים כעשן.

נראה שלא הייתי זקוקה לשינה ולאוכל בעיר הולדתי, אלא לדיבור בלבד. עכשיו ישנתי, אמרתי לעצמי, עכשיו אכלתי, והיה זה כאילו ישנתי ואכלתי ואפשר היה להמשיך. ואני המשכתי והמשכתי, ברחובות החשוכים שרק בחלקם זכרתי, ובחלקם חרבים היו ולא תוקנו אלא נסגרו.

ערב אחד נסעתי לבית-האופרה בכרכרה רתומה לסוס. הסוס עשה צרכיו תוך כדי הנסיעה, אבל ריח הרעי לא הגיע עד נחירי. הבינותי פתאום שאין עוד ריחות בעיר הזאת. הרכב חבש צילינדר ישן, מהוה, וכששילמתי לו את שכרו, הרים את הצילינדר לברכה והצליף בשוטו הצלפה מיוחדת, הצלפה של מומחים, באויר. ידע שאני אורחת, אבל לא ידע שאני באה מארץ השמש. אפשר שלא ידע כלל על ארץ השמש, הקיימת קרוב-קרוב, מעבר לקיר, ורק סיסמה אחת מפרידה בין הדמדומים לבינה. רוב האנשים אינם יודעים.

באופרה פגשתי את האיש שנישאתי לו אותו לילה, אותה שנה. על הבמה שרו מוצרט, והקהל היה מרוצה כל-כך, משתתף כל-כך, עד שנדמה היה לרגעים שאפשר להחליף את הקהל ואת הזמרים אלה באלה. אני עצמי, כמדומה, יכולה הייתי לעלות לשם ולשיר עם הזמרת Voi che sapete. אוירה של חג היתה בכול. שעת רצון, בראוו, בראוו, כובעי נשים נעו בשורות, בשמחה. איך אפשר לחיות בלי מוצרט.

האיש שישב לידי באופרה גחן אלי ואמר:

“צריך לצאת בהפסקה, ומהר, מפני שהאופרה תוּקף חיילים אחרי ההצגה וכל הקהל הזה יילקח מכאן לרכבות-משא.”

הסכמתי, אף כי תמוה היה בעיני מדוע כל האנשים יודעים זאת ואיש איננו נמלט. בהפסקה אחז האיש בידי ויצאנו מהר דרך דלת צדדית. משאיות של חיילים משועממים כבר עמדו בכיכר, והחיילים התכוננו לרדת ולהקיף את הבנין. הסמלים שלהם, ניירות בידיהם, בדקו את סדרי הפריסה. אחד החיילים הצעירים שרק את Voi che sapete ואמר לחברו: איך אפשר לחיות בלי מוצרט.

באור הכהה, בלא-אור, שאלתי את האיש האוחז בידי ואינני חשה את כפו, מדוע אין האנשים נמלטים, והוא אמר:

“הרי הענין הזה חוזר על עצמו בכל לילה.”

משכני אחריו אל דלת אחת, צרה כדלתות כניסת המשרתים, ואחריה חדר-מדרגות לולייני, חלקלק, שהעלה אותנו אל הגג. הגג היה מפליא מאוד: עומדים היינו בגובה טיסתו של מטוס, אולי שנים-עשר אלף רגל, אולי יותר, גבוה מאוד. אף-על-פי-כן ראיתי כל פרט ופרט בכיכר האופרה שלמטה.

זרקורי המאיות של החיילים נדלקו פתאום, קורעים את החושך, אורות חדים ונוראים, ועם האור הרע הזה באו גם הזעקות, הצרחות והקללות. עכשיו קרה הכול מהר מאוד. האנשים בבגדי החג נדחקוּ לתוך המשאיות, וכבר אי אפשר היה להבדיל ביניהם, גוש מוּבל אחרי גוש מוּבל. רק החיילים בלטו מאוד, מפני שהיה להם אור, עז ואיום, ומפני שצרחו כל-כך.

“מבצע דוּד,” אמר האיש לידי, “כל לילה הוא חוזר על עצמו. כל לילה הם מובלים כך במשאיות אל הרכבות, ואינם חוזרים. בערב הם שוב כאן, הולכים לאופרה, וחוזר חלילה. ההבדל היחיד הוא שבכל פעם האנשים קצת פחות חיים. מצהיבים כמו תמונות באלבום. אבל התהליך כל-כך אטי שכמעט איננו מורגש.”

“ואותך לא לוקחים במבצע דוּד?” שאלתי.

“לא,” אמר, “אני כבר…” נופף ידו ולא פירש. אחר-כך הוסיף: “גם את אינך חייבת ללכת. כמובן, אם את רוצה…”

ברגע בו אמר זאת אחזה בי רוח סערה. רציתי, רציתי עד מוות לקפוץ מן הקומה הגבוהה הזאת לתוך החצר האפלה המלאה אף היא חיילים צורחים, לצאת אל כיכר האופרה. יחד עם כל הילדים. יחד עם כל השכנים, שפתאום הכרתי את כולם, גברת פולה ומר ארקין ואשתו, ומשה בעל חנות הסדקית שבילדותי היה נותן לי מדבקות למחברות בדמות ראשי מלאכים וכרובים, ובולק בנו של הרוקח. כולם נאספו עתה למשאיות לנגד עיני, חרדים ומפוחדים והחיילים צורחים מעל ראשיהם. ואני ביקשתי לקפוץ ולהיות עמם. מובלת.

“גם אני לא קפצתי,” אמר האיש, עצוב מאוד, כמודה בחטא. הסערה החלה שוככת. אחזתי במעקה הגג ונשמתי בחזקה. רצון עז בא והלך והייתי כמטולטלת.

המשאיות יצאו בזו אחר זו, בחריקה נוראה, ובכיכר נשארה נעל-באלט של ילדה, מקל-הליכה שגולתו מוזהבת ונוצה של בת-יענה. מן-הסתם מכובעה של גברת אחת ממבקרות האופרה. משמע שבכל לילה בכל-זאת פוחת מהם משהו, חשבתי בלבי, ולא היה פתרון לדאגתי. הריק שנשאר בכיכר היה כאילו גופי נתרוקן מתוכו.

“מחר כל זה יקרה שוב,” אמר האיש שלידי. לא היה מקום שלא היה בו עצב. הכול נגמר.

“האם נוכל להתחתן?” שאלתי, כמי ששואל אם מותר לו לקחת כסא פנוי בבית-קפה, והוא הינהן בראשו ואמר: “אפשר, כן.”


לא ידענו היכן נגור. כל אותו לילה פהתהלכנו ברחוב, שהרי לא היה גבול בין יום לבין לילה אלא מעט-מעט של עומק עלטה, הכול היה שקוע באותו אינאוֹר בעיר הכבויה. במשך הלילה עברנו גם בפארק, שכבר מזמן לא היה פארק, מאז לכת השמש; הרבה פסלי-שיש היו מוטלים עתה על האדמה, פסלי-שיש של אנשים, בחלקם מנותצים. פסל אחד, קטן, דמה מאוד לקלסתרו של סבא שלי. רציתי לקחתו משם, אבל לא היה לי שום מקום להניח אותו. פעם או פעמים ראיתי גם פסל-שיש לבן של סוס, שירכו נתלשה ואיננה, ומשהו כעין דם קפוא על-גבי השיש. בילדותי לא היו כל-כך הרבה פסלים. לא רק בפארק אלא בכל העיר. נראה שעשו כאן מחסן, אולי מכל העולם כולו. נוכחותם של האנשים הטובים שברחובות חסרה כאן מאוד, וחזרנו אל העיר שאיננה נרדמת, ותמיד יש בה מתהלכים בחוצות, מכורבלים מפני הצינה – עד שהגענו למסבאה עשנה אחת. כמה אנשים נדחקו בפתח, הבל פיהם עולה בקרה, רוחם טובה עליהם, ואינם נכנסים.

האיש שעמי שקל לרגע את האפשרות שניכנס לשם, אחר-כך ביטל את המחשבה במחי-יד. מאחורי המסבאה היתה חצר, כעין משטח-בטון קטן, ועליה צריף קטנטן שנראה לי כצריף של שירותים. הוא פתח את דלת הצריף, ונכנסנו; אבל הצריף לא נגמר, ובסיומו היתה עוד דלת, שאחריה, פתאום, דירת-שרד גדולה מאוד וריקה. היו בה רהיטים כבדים, יקרים מאוד, שידה ושטיחים וכורסאות-ענק, ונברשות של בדולח מעופרות מאוד ומכוסות קורי עכביש. ואני הרי תמיד ידעתי שהדירה הזאת קיימת מאחורי אחד הקירות, ויום אחד אבוא לרשתה. ודאי כמה דורות מאבותי גרו כאן, הם ונשיהם, סבותי הדורות-השביסים. נכנסתי בלא פליאה. הרהיטים היו גדולים וכבדים מדי, והחלטנו שנגור באחד החדרים בלבד, חדר דל וכמעט-ריק שיש בו מין כירים עומדים על הארץ ואפשר להבעיר בהם נייר או עץ. האיש כרע, הבעיר אש, שלא חשתי בחומה כלל, וצלו נפל עלי. קיבלתי את הדין. הוא נשף מעט באש, ומשראה שהיא בוערת איך-שהוא, בדק את סגירת החלונות, ואחר-כך עמד לפני ואמר:

“החופה נערכה אחרי-הצהרים.”

ידעתי שמשפט זה הוא טקס הנישואין שלנו, והייתי דמומה מאוד, כדרך אנשים בטקסים חשובים. אלה יהיו מעתה החיים שלי, אמרתי בלבי, בעיר שאין בה אור, אפשר שלא אצא כלל מן הדירה הזאת, שלחדריה הגדולים לא איכנס אף פעם, רק החדר האחד הזה, ואולי יום אחד יבואו החיילים ויקחו גם אותו למשאיות, לרכבות, עם כולם, עם כולם, עם כולם. אגיד לכל הילדים: חכו לי. אגיד: אני באה אתכם, מובן שאני באה אתכם.

פתאום נתמלא החדר אנשים, נשים עטופות צעיפים, שכנות. באו במאור-פנים והביאו מתנות, ארגזים, קרטונים. כולם עמדו בפתח ובתוך החדר הקטן, שלא נותר בו מקום, ובירכו בשמחה, בלשון אחת: “החופה נערכה אחרי-הצהרים,” אמרו ונשקו לי, “החופה נערכה אחרי-הצהרים.” החדר נתמלא אנשים וארגזים. פתחתי אחד מהם, והיו בו כל הצעצועים שאבדו לי בימי ילדותי ולא נמצאו מעולם. השכנה שהביאה לי אותם עמדה מעלי, מחייכת, מלאכית, וחזרה בהתרגשות: “החופה נערכה אחרי-הצהרים.” ידעה שמתנתה קולעת.

אחר-כך יצאו הנשים השכנות, קולותיהן הקלושים, השמחים שמחה ציפורית קטנה, מתרחקים במדרגות, וכל האריזות נשארו: ארגזים וקרטונים וקופסאות מקושטות סרטים. לא ראיתי צורך להוציאם מן החדר, אף-כי לא נשאר כמעט מקום להתהלך.

“כאן נגור,” אמרתי לאיש שעמי בחדר, והוא הניד ראשו להן.

כך חלפה שנה. חיינו כלטאות, בסדקי החדר, בין האריזות הריקות. אינני זוכרת שאי-מי קנה אוכל, אבל יום-יום הלכתי לאורך המסדרון הארוך, ליד חדרים גדולים עשירים ובלתי-מוסקים שבהם לא גרנו, לבשל משהו במטבח הדומה למערה גדולה. פעם אחת אפילו יצאנו לטיול. מאחורי הדירה שלנו, לא בצד המסבאה אלא בהיפוכו, היה מדבר, שהשתרע לאורך קילומטרים רבים מאוד, ומאחורי המדבר, באובך הרחוק, נראתה שרשרת של פסגות, רחוקה מאוד. עמדנו בגבול הדירה, עמנו עוד כמה עשרות אנשים, והבטנו בהרים הרחוקים הללו.

“מה יש שם?” שאלתי את האנשים העומדים עמנו. הם הצטחקו בטוב-לב ולא רצו לומר לי, כביכול צריכה הייתי לדעת בעצמי. אחד מהם אמר: “לוס אנג’לס,” אבל זו היתה בדיחה. חזרתי פנימה, לתוך החדר שלנו, חלצתי נעלי, ורגלי לאוֹת כמטיול ארוך.

מדי פעם בפעם נשמעה צרחה מאחד הבתים הסמוכים: החיילים באו והרגו. אלינו לא הגיעו. קפואים מאוד שכבנו וחיכינו שמבצע דוּד לאותו לילה יסתיים, ויחזור השקט הכהה, העצב הריק.

לקראת סוף השנה ילדתי. הילד ניתק ממני בבת-אחת; וזכרתי במעומעם שפעם, מזמן, בחיים האחרים שלי, אהבתי גבר מאוד-מאוד, וכך בדיוק חשתי כשניתק מגופי: כאילו חלק ממני התפרד פתאום לצמיתות. אותה שעה בכיתי מאוד.

הילד קם והתהלך תוך יום, יומים. אחר-כך התחיל לדבר אלי, לתבוע משהו, בשפה בלולה מאוד שלא הבינותי. הוא כעס, וידעתי שלא יישאר עמי זמן רב. יום אחד יצא ולא חזר. בשוב האיש הביתה, פשט את מעילו דומם, ושנינו ידענו: הילד רץ אל כיכר האופרה. ואי אפשר היה למנוע זאת.

הימים עברו בלי שהיה הבדל אמיתי בין יום לבין לילה. לפעמים באו שכנות טובות-לב לבקר. פעם אחת באה שכנה עם פיסות של בדים, שאריות של תופרת; ישבנו בוקר שלם ותפרנו שמלות ילדים, אלא שבסוף היום צריך היה להתיר את כולן.

יום אחד ידעתי שתם המעגל: נסתיימה השנה שלי בעיר שאין בה אור, ועלי לחזור. אמרתי לאיש הגר עמי:

“אני הולכת.”

הוא הניע ראשו להן. לא הציע ללוות אותי. ממילא צריכה הייתי להירדם כדי להתעורר בארץ האחרת, והוא לא יכול היה ללוות אותי לתוך השינה. דומה שבכל השנה ההיא לא ישנו אף פעם אחת, לא הוא ולא אני. עפעפינו תמיד פקוחים היו, יום ולילה.

שכבתי על מיטתי, שרק עתה נתברר שיש לה גלגלים כמו מיטת בית-חולים, והאיש עמו גרתי דחף את המיטה דחיפה עזה לאורך המסדרון, שנעשה מדרון תלול, והמיטה גלשה לתוך המטבח. המטבח, שבו בישלתי שנה שלמה, שינה פניו: הותקן בו חדר-ניתוח. לא התפלאתי. שכבתי וחיכיתי בלי פחד. כל המכשירים מוכנים היו, כפי הנראה, רק המנורה הגדולה שמעלי היתה עדיין כבויה. כירורג חמור-סבר, במדים ירוקים ובכובע ירוק, גחן עלי, בדק אותי במבט אחד, ואמר:

“להדליק את האור.”

המנורה הגדולה יקדה מעל ראשי, ואני נרדמתי תרדמה גדולה, והקיצותי בביתי האחר.

היה בוקר. שמש גדולה האירה ישר מול עיני. ענפים של פילאנטוס נעו לאטם במרפסת, כמושכים וילאות של אור אט-קל-אט על פני. ריח עז של קפה עמד באויר, אבל לא יכולתי עדיין לשאפו עמוק. לא בבת-אחת שבה אלי נפשי.

מבעד לדלת בקעו קולותיהם הנמוכים של בעלי וילדי, מדברים בלחש שלא להקיץ אותי. שמחתי בהם, אבל עדיין לא הבינותי אותם מתוכי, כאילו הם תרגום שעלה יפה. שכבתי, מצפה שנשמתי תמלא אותי בחזרה, וידעתי שתם ונשלם: לא אחזור עוד לעיר הולדתי, לעיר שאין בה אור. הפסוק של דאנטה כבה, עשש, חזר אל בין דפי הספר, משפט ככל המשפטים: כוחו תש. מחר, מחרתים, אוכל אפילו לקרוא אותו בלי נקיפת-לב. ואפשר גם לישון, אמרתי לעצמי בפליאה, אפשר באמת לישון. עברי נתחלף. מעתה לא מצאתי בו אלא אבנים של ירושלים, וצמחים צומחים בעוז עצום, ואור רחב.

קמתי להכין את ארוחת-הבוקר, ולבי פועם מאוד.

המלצות קוראים
תגיות