הַנָּוֶה / אלתר לוין
וְאָנֹכִי בַגֹּלָה. שָׁמָּה בַנָּוֶה,
בְּאַרְצִי, יוֹשֶׁבֶת אַיַּלְתִּי;
חוֹלֵם אָנֹכִי, גַּם הִיא חוֹלֶמֶת
בְּחֹרְשַׁת הַבְּרוֹשִׁים גִדַּלְתִּי.
ואָנֹכִי בַמַּעֲרָב. רוּחִי כַלַּהַב,
כִּי נַפְשִׁי נְשׂוּאָה לַגַּלִּים…
שַׁלָּמָּה בְקִרְבִּי מִתְחוֹלֵל הַסַּעַר
וְרוֹדְפִים דִּמְיוֹנַי הַקַּלִּים?
שָׁלַחְתִּי מַלְאָכִי: רֹב שָׁלוֹם בִּכְנָפָיו–
הֲיָשׁוּב גַּם הוּא יִקָּחֵנִי?
בּוֹ שְׁלֵמָה לִבָּתִי כִּי יָשׁוּב כַּדְּרוֹר,
לְאֹהֶל הַיָּפָה יַנְחֵנִי!
יַנְחֵנִי! וָּמַתי?.. וְרוּחִי מִזְרָחָה,
לְהָרַי וּלְגַנִּי הָרָוֶה!
אֶרְאֵךְ, תִּרְאִינִי: אַל דִמְעָה, אַיַּלְתִּי,
עוֹד אָשׁוּב לְבֵיתִי, לַנָּוֶה!