לוגו
בשעת חירום: הודעה לעתונות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

י“ט בטבת תש”ח – 1.1.1948


הישוב נענה ללא היסוס לתביעות ראשונות של שעת־החירום. המגבית לבטחון העם בוצעה במהירות ולמעלה מהמיכסה. מִפקד כוח האדם נערך כצו, והנוער מתגייס למחנהו ולדגלו. עשרות מגינים כבר מסרו נפשם על קיומנו ועצמאותנו במולדת. הישוב והעם היהודי עומדים דום על קברי גבוריו־מגיניו – בצער, ביגון ובגאון, ללא מורך ודכדוך, והוא יודע – ללא כל אונאה עצמאית – שהמבחן החמור הוא רק בראשיתו, וידרשו מאתנו מאמצים גדולים וקשים פי כמה, ולזמן לא קטן.

עדיין זכורים לישוב “מאורעות” 1936/39 – מערכת הטרור שהתנהלה נגדנו שלוש שנים רצופות ע"י כנופיות פורעים מהארץ ומהארצות השכנות – בעזרת היטלר ומוסוליני. מאז המאורעות הושמדו במלחמת־העולם אבות הנאציזם והפאשיזם – אולם תלמידיהם ועוזריהם במזרח התיכון עודם חיים וקיימים, והם מנסים להסית בנו את המוני ערב בארץ ובארצות השכנות, והם הכריזו בפומבי ובקולי קולות, באזני כל העולם, שילחמו בנו בכל אמצעי אלמות ושפיכות דמים – למען הפר את פסק הדין של המצפון העולמי שניתן בעצרת האומות המאודות להקים מחדש מדינת ישראל.

אין זו חזרה פשוטה על מאורעות 1936/39. עלינו לראות בעינים פקוחות את המתרחש ובא בכל חומרתו. הוכרזה עלינו הפעם מלחמה, מלחמה פרועה, חסרת־מצפון וכבוד: מלחמה על קיומנו ועצמאותנו, מלחמה על החלטת האומות המאוחדות המתקנת – ואם רק בחלקו – את המעוות ההיסטורי שנעשה לעם ישראל.

הכרזת־מלחמה פומבית זו, שבעקבותיה כבר נרצחו עשרות יהודים ונהרגו מאות פורעים ערבים, אינה ידועה כנראה למיניסטר המושבות הבריטי ולעושי־דברו בארץ, ואין הם מבחינים בין התוקף ובין הנתקף, ומתוך נייטרליות מתחסדת הם מנסים לפרק נשק המגינים, – בעוד התוקפים בוזזים (ללא כל מעצור רציני) את הנשק של הממשלה וציודה. שוד ורצח נעשים לעיני המשטרה, לעתים – בלי מפריע, והשלטונות המוסיפים בעקשנות תמוהה ומעוררת חשדות להחזיק בארץ צבא ערבי זר – את הלגיון הערבי, – באותה העקשנות הם כובלים את ידי ההגנה היהודית.

לא נשלים את מעילת השלטון בחובה האחת והאחרונה שעדיין הוא מודה בה בפיו – לקיים הבטחון של כל תושבי הארץ כל עוד שלטון זה נמצא בארץ, ונתבע בכל תוקף שיקיים למעשה אשר הוא מכריז להלכה, אבל נתחייב בנפשנו אם נשליך יהבנו על הבטחות השלטון והכרזותיו. לא הבטחה אחת שניתנה לנו – כבר הוכזבה. תקומתה של מדינת־ישראל, עתידנו הלאומי, עצם קיומנו המשקי והפיסי תלויים ביכלתנו וברצוננו אנו – להבטיח בכוח עצמנו את שלום הישוב. ובידינו הדבר.

בעל כרחנו הוטלה עלינו מלחמת־מגן. נעמוד בה במלוא כוחנו, ולא יהא מאמץ – גופני, משקי, ארגוני, אשר יבָּצר מאתנו עד קום המדינה היהודית והבטחת שלומה.

התגוננותנו הפעם אף היא שונה מזו שבשנות 1936/39. שומה עלינו עכשיו להגן על ארבעה אלה: על כל ישוב יהודי בארץ, על תחומי המדינה היהודית, על החלטות עצרת האומות המאוחדות, על כל תושב שוחר־שלום במדינה היהודית, בין שהוא יהודי, אנגלי, ערבי או אחר.

והפעם – אין אנו מבודדים כל כך, אם כי ממשלת המנדט, גם ערב צאתה מהארץ, מתנכרת לנו ולהתחייבויותיה הבינלאומיות. מצפון העולם שהבהיק בעצרת האומות ב־29 לנובמבר – לא יכזיב. המלחמה שתלמידי היטלר במזרח התיכון הכריזו נגדנו – היא גם מלחמה בארגון האומות המאוחדות. רוב גדול ומכריע בארגון האומות, ובראשן שתי המעצמות האדירות בעולם, התחייבו על הקמת מדינת־ישראל, החלטה זו לא תיעשה פלסתר.

הנסיון האווילי מצד רודפי סנסאַציות לזהות התנועה הציונית עם אחד הצדדים ב“מערב” או ב“מזרח” – מתעלם מהעובדה המאלפת ורבת־המשמעות, ששתי הממשלות, העומדות בראש “הצדדים” היריבים כביכול – היו מאוחדות בעצרת האומות בתמיכתן במדינה היהודית, ועל אחדות זו מושתתת המדיניות הציונית.

אנו תובעים, תובעים בזכות ולא בלי סיכויים, את עזרתן של האומות המאוחדות, עזרתן המוסרית והחמרית. אולם עזרה זו לא תבוא ולא תועיל אם לא נדע בעצמנו, בעוד זמן, ובמלוא היכולת, לדאוג להתגוננותנו, לדאוג להתגוננות יעילה, יוזמת ורואת־הנולד, ולגלות כוח, גם כוח־מחץ רב־אונים בכל שעה ומקום שיהיה בכך צורך, תבונה שקולה בהערכת הנסיבות, ורצון כן ואמתי לשלום – עם כל המבקשים שלום.

לא היתה לנו ולא תהיה לנו מלחמה בעם הערבי, כשם שבהתנגדותנו למדיניות־המעל של הספר הלבן לא היתה לנו מלחמה בעם האנגלי. חסד הצהרת בלפור לא שכחנו ולא נשכח. גם אדיר־חפצנו לחיות בברית־שלום ושוויון עם העם הערבי לא נתערער ולא יתערער. דגלה של הציונות הוא דגל עבודה, שלום וקידמה. אבל כל מזימת־אוון והתקפת דמים נהדוף אחור בכל המרץ, קשיות־העורף, הכוח והכרת הצדק שבהתגוננותנו.

לימיננו יעמוד לא רק המצפון העולמי – העם היהודי בכל התפוצות יחיש עזרה וסעד, ברכוש ובנפש, צעירים מכל פזורי ישראל יבואו גם לבנות הריסות ולהפרות שממה – וגם להאדיר כוח, להגן ולעמוד בשער.

הישוב והעם היהודי לא ירָתעו מכל מאמץ, סבל וקרבן במלחמת־מגן זו – עד בוא הנצחון. והוא יבוא.

מאמצים, סבלות וקרבנות אלה – הם חבלי הלידה של מדינת־ישראל וגאולתו, וקבל נקבל אותם באהבה, באמונה, במסירות־נפש.