רקע
אידה צורית
בית־החולות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תש"ל 1969

-———

מכתביהם של בעלי אותה אכסניה לונדונית, שגרישא וגניה התארחוּ בה, כתוּבים בפשטוּת סטואית, בענותנוּת, ומצטיינים ביפי התיאור – קצר לרוב – של מצבים, אנשים, בדייקנוּת, בחוּש־הוּמור דק ורגיש, המכוון בעיקר לעצמם. גניה תכתוב להם על תכניותיה… קרוב לוודאי שהפעם תענה האשה. היא תביע את שמחתה לאפשרוּת הנפלאה שניתנה לגניה לנסוע בעולם, לפגוש אנשים חדשים, לראות נופים, להכיר חיים אחרים מאלה שחייתה כל ימיה. ההזדהוּת המלאה עם “אָשרהּ” של גניה תהיה ניכרת בכל מלה שבמכתב. מדוע, אם כן, לא תהיה אמנם מאושרת?…

היא משוטטת בדמיונה באירופה… טלטולים ארוכים ומייגעים באוטובוסים, בין ערים נידחות, שכוּחות, קודרות, קרות, אפורות, זרות, נכריות, שנוּאות, לבדה הפעם. עיפה, עלוּבה, בודדה, ללא מטרה, ללא סיבה, ללא ענין וטעם, עם מטען כבד, רוּבו ללא שימוש, באותה חליפת ג’רסי שחורה מתאימה לכל האירועים שאף פעם אינם מתארעים, שאינה מתרבבת לעולם, שאינה מתבלה.

השלג פורח על כל העצים והעשבים. ערבת־הבכוּת הרחבה שהיא חולפת על פניה מזה יומַיִם מזילה דמעות של קרח אל־תוך הנחל, שהברווזים שטים בו בין שברי־הקרח. חורף. ואביב. וקיץ. וסתיו. וחורף. ונדמה לה שהנסיעה הזאת באוטובוסים לא יהיה לה סוף. נשים מתרפקות על בעליהן, מצחקקות. בפתחי תחנות־הרכבת, בערי הברזל הגדולות, נשיקות פרידה ענוגות, דמעות, מלים חנוּקות, מבטים לטפניים, אהבה. מעילה החוּם, סרט הקטיפה הכרוּך על כובעה, תיק העור המרופט – חיות־לוייתה הנאמנות, העלובות. חתולי־הבית של בתי־המלון מעולם לא היו אורחים רצוּיים בחדרה. כבשׂים שמנות, מפוטמות, לוחכות את הדשא שמתחת למעטה השלג, האיילות, הצבאים…

ב“אמנות השיחה” אין גניה מצטיינת. דרך דיבוּרה עילגת, אטית, מגומגמת־קמעה – מאמץ לא־מתפשר להגיע לשרשי הבעיה, ולוּ גם בעיה “תפלה” מתחום התזונה או האָפנה. ברצינוּתה הזהירה, דקת הרגש והמעמיקה חקר, השוקלת ומשווה, אין לגביה עדיפוּת לנושא אחד על משנהו. תהליך המחשבה בשקיפוּתו, רקמה דקה, מסתבכת פה ושם מרוב עדינוּתה, אך חוזרת תמיד לתקנה, סדורה לפי דרכה.

“כמובן שהיא נחמדה”, אומרות נשות החברה ה“עצמאיות”, “אבל היא מצחיקה”. ואילו אותו קומץ גברים שראה בגניה אישיוּת מובהקת, אף כי מיניאטוּרית, מפרנסת עצמה בתסיסה מתמדת של כוחות יצירה – דוקא אלה ייחסוּ למבטה המרוכז והשקוע, בזמן האחרון, איזו אפלה מסתורית, שמתוכה מבזיקה מחשבה חדשה, נדירה, שהנה־הנה תפעים בטוהר היבראוּתה את לב שומעיה.

זיו אוריון, אותו בדרן צעיר, נספח על קומץ מעריציה מאז נהייה, תקופה קצרה אחרי צאתם יחד למסיבה, דייר־משנה אצל הגב' לויט. החום האמהי של גניה ואותה רגשת נעורים־נצחית שלה השפיעוּ עליו, קרוב לוודאי, כטבילה במי־רחם.

ד"ר פאול היים נמנה עמהם זה שנים רבות, עוד מאז פגש בגניה לראשונה באותו משק בצפון הארץ, שאירח את ההכשרה המגוּיסת של גניה ואת הקורס לחובשוּת של פאולי. אז התאהב בה. זמן קצר לאחר־מכן נישאה, כמסוּפר, לגרישא, גנן־הקיבוץ, אך פאולי עוד הוסיף לשמור לה אמונים שנים אחדות, עד אשר הגב' לויט, שפאולי היה דיירה הראשון – מיד לאחר היוָדע לה על מות בעלה בסיביר – והחביב מכולם, שידכה לו נערה תימניה, ששירתה אצלה כעוזרת־בית – והוא נשָׂאָהּ לאשה.

ודן אביטל, שגאוָה וכעין־ביישנוּת, עם מידה רבה של אהבת־עצמו, הם שגרמוּ, כמדומה, להתנהגוּתו החמקנית כלפי הצחים זמן קצר לאחר מות אשתו. אף־על־פי שהזמינוהו חזור והזמן להתארח בביתם, השתמט מפניהם.

האם ייתכן שאף אחד ממעריציה לא נתן את דעתו על גניה, אלא בשעת פגישה עמה – כאילו אש־התמיד הבוערת בה אינה משפיעה חוּמה עליהם אלא ברדיוס קטן סביבה?

זכרון רע שנשאר לה מחתוּנתו של פאולי קשור באותו הרף־עין שבו נפגש מבטה בעיני הכלה, שדמתה אז לנער, בתסרקתה ובמבנה־גופה. אותה מוּעקה לחה. אותו נכר. ואבי הכלה, ואחותה ואחיה וכל קרוביהם המרובים, שפתאום נהיתה להם חזקה על פאולי שלה.

בשׂר כבשׂ ממוּלא באורז. מגדני אגוזים בדבש, דובשנים ופחזניות. פניו של פאולי זורחות מאושר. היא – מיותרת.

לא הרי פאולי של אז כהרי פאולי של היום. לא החובש המלנכולי, מבניה המאומצים של עליית־הנוער, כאותו רופא נמרץ, מנהל המחלקה הפנימית של בית־החולים הממשלתי ביפו. הזיווּג עם אותה בת־תימן עלה יפה, מסתבר. בשנות נישואיהם הראשונות כמעט ולא התראוּ עם הצחים, בהיותם מושכים בעולם של מלחמת קיוּם ולימודים: היא מכשירה את עצמה לעבודה סוציאלית והוא – לרפואה. אחר־כך נסעוּ לשנים אחדות לשווייץ, להמשך לימודיו של פאולי. חזרוּ מטוּפּלים בשני פעוטות. הד"ר היים התקבל מיד לעבודה בבית־החולים. אשתו החלה מתבססת במקצועה. בביתם שררה אוירה של שביעוּת רצון עצמית, נחת מהילדים, מה שקוראים – הרמוניה. הם היחידים, אולי, שגניה הרגישה עצמה בחברתם נחשלת.


אותו בוקר זינקה סילביה ממיטתה בהרגשה ודאית שלא במקרה הופיעה גניה כל הלילה בחלומותיה, ושבליל־שבת שעבר, כשהתאספו אצל הצחים להיפרד מגרישא, היתה התנהגוּתה של גניה מוּזרה ביותר: מוטרדת, מפוזרת, מאלצת את עצמה לחייך, כשניכר בה שאין דעתה נתוּנה כלל לסובב אותה, נכשלת בלשונה, עוברת מנושא לנושא, משתהה שעה ארוכה במטבח ולבסוף חוזרת ומגישה כיבוד של מה־בכך, שאינו מצריך טרחה או הכנה ממושכת. לא ייתכן שכל זה בשל נסיעתו של גרישא… לגבי אשה מנוסה בפרידות כמוה!… כמה ימים חלפוּ מאז, ארבעה? חמישה? איך זה שרק עכשיו עלה בדעתה שאסור היה להשאירה לבדה בבית?… אצה לטלפון וחייגה את מספרם – הקבוע בזכרונה יותר מכל מספר אחר – של הצחים.

ואמנם. הצלצוּל האכזרי התפרץ לראשה החולה של גניה בהיותה במצב של דמדוּמי יקיצה, כשהשינה מתאמצת נואשות לדכא את הערוּת המתקוממת עליה. שדה רחב־ידים היא רואה. ריק, לאור השקיעה. וחלוּקי נחל עגולים גדולים, בהירים־תרוגים, שנערמוּ לגל. שרע, שכשלון, שאין מה לצפות – היא יודעת. ביד רפה הרימה את השפופרת. “הלו, גניה?” נשמע ממנה קולה של סילביה, חרד ועולץ. “הלו! מי זה? גניה? גניה!…” חוף ארוך ושומם וסוסים דוהרים מושכים עגלה ריקה. היא יחידה על החוף, החשוף לעין כל. דרך להימלט אין.

עצמה את עיניה בחזקה וכיסתה את ראשה בשמיכה.

מבחינתה של סילביה אין לגניה תחליף. נוכחוּתה אינה מפריעה כנוכחוּתן של האחרות, וביתה החם קולטהּ שעה שהאחרות משתמטות מפניה בגלוּי וללא תירוצים, כמעט. “גניה בסכנה… גניה בסכנה…” חזרה עתה סילביה ומילמלה בפעם המאה עם שהיא בוחשת בערמת הסוודרים להעלות משהו שיהלום את הנסיבות. “כדורי־שינה בוודאי!…” וכן את חצאית הפליסה בצבע בורדו. עדיין לא התרגלה לממדי גופה החדשים אחרי צאתה מן ה“מוסד”, שהצריכוּ הרחבת כל בגדיה. נתייגעה מעצם המחשבה. הלכה וקנתה לעצמה שתי חצאיות פליסה, בורדו וירוק (“מה פתאום פליסה!” התפרצה אז גניה ונראה שהתחרטה מיד, “זה משמין נורא!…”) התאימה להן סוודרים – כתום (לבורדו, דוקא) וסגול (לבורדו ולירוק) חרזה לעצמה כמה מחרוזות ארוכות ססגוניות וכך היתה מתהלכת, כשהתוו המסחרי – “זאת ציירת” – טבוּע בהופעתה. התרגשוּתה לא ידעה גבול. כעת נזכרה שכבר למחרת הפרידה מגרישא התכוונה בעצם להתקשר עם גניה, אך שוּבה של לוקרציה העוזרת לעבוד אצלה, לאחר הפסקה של שנים אחדות, טרף את כל תכניותיה. לוקרציה. גוון יוצא־דופן שכזה לגבי ההוָיה הצבעונית הדהה שבה חיתה בחדשים האחרונים!…

כפות־רגליה רעדוּ כשדישדשוּ בנעלי הזמש המרוּפטות והמוכתמות, החביבות על נועלתן דוקא בשל הגון הירקרק הזהוב שנוסף על צבען הצהוב המקורי ושיווה להן מראה של עתיקוּת.

לבה עלה על גדותיו משפע של רצון טוב ונכונוּת לעזור, רק לרגע העיבה החרטה על התרגשוּתה, משנתקלה בשלושה זוגות הנעלים שקנתה זה אחר זה בשבוע שעבר, כשכל אחד מהם נרכש מתוך בולמוס של רצון לתקן את כשלון הקניה הקודמת. חטפה את תיק הרפיה עם האבזם המזרחי המשובץ אבני־חן, ענדה על הזרת טבעת פיתוחים הודית ופרצה בריצה למטבח לסחוט לעצמה מיץ אשכוליות. ואז נזכרה שעדיין לא הסתרקה. שׂערה, שחור, גלי, שהיא עורכת לו “שטיפה” ביתית לכסות על מעט השׂיבה שבצדעיה, מגולגל לאחור ב“בננה”. הדגישה בחפזון את חוט שׂפתיה, ומילאה בקוראל. וכבר היתה בחצי הדרך למטה (סילביה המשיכה להתגורר באותה דירת־גג שאיתמר שיפץ למענה זמן־מה לפני הישלחה ל“מוסד”) כשהבזיקה בה המחשבה: יש לנעוץ פתק בדלת בשביל לוקרציה, שבוודאי שכחה כי היא נוהגת להשאיר מפתח במכולת (עם מרבית השכנים בבית היתה מסוכסכת). חיטטה בארנקה ביד רועדת ושלפה מתוכו עט. פירקה קופסת סיגריות וכתבה באותיות גדולות, עגולות, מרוסקות. וכבר היא מקפלת ואומרת לנעוץ, והנה עלה בדעתה להתחכם לעוזרת. והוסיפה: “רשמי את השיחות הטלפוניות”. “כעת”, קרצה לעצמה בשובבוּת, “לא תדע אם הכוָנה לשיחות שמגיעות אלי, או לאלה שהיא עצמה מנהלת, השד יודע כמה!…” תקעה את הפתק בחריץ שבחישוק החריר – וגלשה למטה.

ביתה של סילביה ניצב בלב תל־אביב, באחד הרחובות הצדדיים החוצים את השדרה. כרגיל היתה מגיעה אל הצחים ב“שירות”, אך הפעם, הורה לה חוּש־הסגנון שלה, שברגע הרה־אסון וחגיגי זה – יש לקחת “ספֶשל”. בהיותה במונית נזכרה במכתב לבתה, המונח בארנקה זה יומַיִים, וביקשה לעצור ליד תיבת־דואר. בהתכנסה שוּב במכונית, נוספה תחוּשת הסיפוק שבמילוּי החובה לבתה, על התרוממוּת הרוּח הכללית שלה.

והנה, דוקא ברגע זה, שוּב אותה מחשבה טורדנית שרדפה אותה אז, כשנפרדה מאיתמר, ואשר שבה להציק לה בשבועות האחרונים: “אילו אמרתי בפסקנוּת שאני נפרדת, עוד היתה תקוָה לחיינו המשותפים… והרי גם בענין הנעלים… בפירוש הכרזתי שלא אקנה בעונה זו!… כלומר ייתכן שאפשר היה להסתפק בעצם ההחלטה?… ואז, כאילו כבר עשיתי את המעשה?…”

גניה כמעט אינה קמה ממיטתה בימים אלה. אותו יום חמישי אחרון שלפני נסיעתו של גרישא, נתקבל על שמו מכתב אנונימי במשרדו והוא פרשׂו לפניה, פיו פעור מעט בהעוויית גיחוך ועיניו מרצינות אל אשתו בדאגה.

“לאדון צח צבי הנכבד” – וזאת על נייר־טיוטה צהבהב במכונת־כתיבה – “אנו, הח”מ, רוצים להסב את תשומת־לבו לעוּבדה שאשתו, הגב' גניה צח, מקבלת בביתו גברים זרים בהיעדרו". חתום: “אגודת פוקחי עין”.

כמפל מים אדיר היכוּ הדברים על ראשה וסחפוּהָ אל אבדון חרוּץ. רעד וחנק וזרמי מים רבים. ללא הפוגה. את נפשה הם מבקשים.

כמעט יומַיִם שכבה במיטתה, מנמנמת לקולות המים הרבים. נמנומים קרועים, טרופי חלומות. אך הו, רגעי היקיצה הללו!… הקטנוּת, הקטנוניות… המוגבלוּת!… מחסום לכל: לנשימה, לעיכוּל… מכשול על גב מכשול… צל שעוקב אחריה. תמיד. ועוד דבר. ברר!… הנורא מכל. שתי נשים. בשחור. בתצלום כלולות, שהיא ראתה על השידה כשפקחה לרגע את עיניה ושמעולם לא היה שם לפני־כן. אכן, עוד התעללוּת!… העינים חוזרות ונעצמות בחָזקה, אך היא נמשכת. רק לבדוק אם מציאוּת היא או חלום… האחת, היותר מבוגרת, מתקרבת אליה. מנסה לתחוב את יד השוכבת בחמוקי שדיה הרכים, במבושיה. הו, והיא כמעט מתפתה! אך לא… כעת גם השניה באה. שתי הנשים נופלות האחת לזרועות חברתה. מתגפפות. יבורך האל! היא ניצלה. וכעת האיש החצוּי העולה מן הים… היא מחכה למישהו באפילה ופוגשת בו. הוא מדבר והיא הולכת לצדו ומקשיבה לדבריו המבולבלים. מכניסתו לביתה. מתפללת בלבה שרק לא יתמקם בחדר הילדים. ומיד לאחריו – איזה דקורטור העובד בדירתה ושהיא מתמסרת לו ככה סתם, ללא שום סיבה… וכל הזמן הפחד מפני אותם הנחשבים לשקטים והגונים, אך אחת כמוה ישנאו בעיוָרון, שעצם הוָייתה מבעירה בהם את השנאה. שהיא רק נתקלת בהם, וכבר היא קוראת אותה בעיניהם. כבר היא רואה אותה מטפסת על פניהם, מקפיאה בהם כל שריר. מאבנת. נחקקת ככתובת־קעקע. היא צורחת לעזרה: הרופאים!… אך אין תקוָה. הם לא יאמינו. לשונאיה אופי טוב, נוח. גברים, אזרחים למופת, גוף ושאר־רוּח, עם תחביבים. אשר בהיצת בהם השנאה ירכיבו משקפי־שמש. אש! להבעיר אש!… היא סלמנדרה. אפופת להבות לא יכירוה, ושונאיה לא יזהוּה!… “אש!…” היא תצעק וגרישא יבוא. ויהסנה. וילטף בידו האמונה את שׂערה. ירגיענה.

ביום השישי ערך גרישא את הקניות. בערב קמה לקבל את פני האורחים הלא־קרוּאים. בשבת בבוקר עזרה לפנות את השיירים, על אף הפצרותיו של גרישא שתחזור לשכב. סייעה באריזה. בעיקר כדי לא לעכב את גרישא מנסיעתו. לא העזה. וגם הוא לא הצליח להסתיר את להיטוּתו. מסתבר שנוסף לסיור־הלימודים, היה גם סיכוי לאיזה פרוֹיקט אירופי בשותפוּת עם חברת־הבת ההסתדרותית, שדן אביטל עמד בראשה. בלא עמל רב הצליחה לשכנעו שאָמנם הוטב לה, ולאחר שוּרה של הוראות שהשמיע באָזניה: לנוּח הרבה – לעבוד מעט, לאכול הרבה – לחשוב מעט, לטייל הרבה, לא לדאוג וכו', הוסכם שגניה תיעזר באמה בזמן היעדרו. דעתו של גרישא נחה, כמדומה, לחלוטין. גידי בא במוצאי־שבת להיפרד. נאמר לו שאמא חָלתה קצת ולא תוכל ללווֹת את אבא לשדה־התעוּפה. גידי אמר לחזור מלוד ישר לירושלים, בהבטחה שבהזדמנות ראשונה יבוא לבקר את אמא. ברגע שזזה המכונית, אשר הסיעה את גרישא וגידי לשדה־התעופה, חזרה גניה אל מיטתה.

הנדודים. הנדודים הממרקים. הניחוּהָ לבדה, סוף כל סוף, לנדודי דמיונה. הפעם במטוס. מן השמים – אל עיר אחרת, שפה אחרת, פנים אחרות. אילו ניתן היה להגיע לכל מקום בעולם בכוח המשאלה בלבד, בלי להזדקק לאמצעי תחבורה… היא מניחה לטייס להובילה. לנהג. לקטראי. לכל אותם אלמונים שיסיעוּה בדרכי נדודיה. איך תפקיר בידי אלה את חייה? פחדים… פחדים… מפני זרים, מפני גברים, מפני גויים… היהודים. המֵח הלח של העמים… מצפוּנם הרגיש… עיניהם הרטובות… פושטי־היד הנצחיים הניצבים בפתחם. בסכנה, בהתאהבוּת, משתחררים מאותם פחדים שהיא חשה בהם את גבולות השגעון. פחד הגבהים ופחד המרחק ופחד העומק והאפלה ופחד ההילכדוּת. ואובדן המשקל – של הגוף כולו, של אבר אחד בו (ידה שנהפכה לאבר ענק, עצמאי); היא נוסעת ואינה היא. כמו הד, נעדרת־משקל. אל ערי הצפון הגדולות, הזרות, שנכנסים אליהן בלילה. יפהפיות העולם שהיא פוגשת ברכבות, במטוסים, פותרות חידות־תשבץ וקוראות רומנים. מחשבותיה הזחלניות אינן מסוגלות להדביק את הדפים שהן הופכות…

היום הראשון לשהותה שם, בעיר הנכריה, היא מתהלכת כבתוך תמונה. לא היא. היא שבתמונה. איזור של בתי־מרזח, זנוּת, סמטאות צרות, בנינים נושנים של לבנים אדומות, עקומים, נוטים אל צדם, מתפוררים, לאורך תעלות של מים. אמשטרדם? אכן. עד לכאן הגיעה אז במסעה הסהרורי־למחצה עם גרישא באירופה. סמטאות אלה לא נועדוּ אלא לנדודיה. זונה בלונדית, גבוהת־קומה, עבת־בשׂר, שטוחת־נעל. עם כלבה הדק, החום־הקטיפתי, התולה בה עינים רטובות־כמהות, מתרומם על רגליו הדקיקות לחכך את פיו בפיה – בהתמכרוּת! והיא עונה לו בחיוּך של חביבוּת, של טוב. לבה הטוב של זונה. עבת־קרסול, לבנת־בשׂר, כלום אינה לקוּחה מגלריית־הדמוּיות של חלומותיה? ושוּב – ימים של קור בחדר־האורחים הנצחי של בית־המלון הזול. מפות־שטיחים כבדות, כהות, דהוּיות, בצבע ארגמן כחול לבן. אותו מלון עצמו שהתאכסנה בו עם גרישא. תוכי מקשקש בכלוּב ותיבת־נגינה מפיקה את להיטי הימים. שוּם מכּר או מוֹדע אין לה כאן. “לורה… קמון לורה…” מקשקש התוכי בכלוּב – קולות אנוש החוזרים אליה בערבוביה סיוטית. “חה חה!” הוא פוצח פיו, “קום האר… קום ווטרחילו…” הולנדית וגרמנית ואנגלית. שיפסיק כבר ה“קוואצקו” הזה! השרקן, ההד־חוזר הזה.

קוואצ’קופף – ראש של תרח. גרמנים בכל מקום. לך דע את האויב!… שותים, אוכלים משלמים – הרבה. היחידים שקונים מוסיקה קלאסית מתיבות־הנגינה הללו. בחורות נאות, גמישות, חבורות־חבורות, לבוּש מעוּלה, לשון מעוּדנת, מאכלים משובחים, ובמידה. מיטב הקונים הסולידיים של אירופה. לא במלונה, כמובן. מבעד לכניסות של המסעדות המפוארות היא משקיפה עליהם. מי מהם?!… מי מהם?!… גברים שריריים, אתלטיים, נעימי־הליכות, מקדימי ברכה, יודעי חן. גם אדום הפרצוף שממוּלה הוא גרמני. גם ז’אן גאבן זה שמצדה. אדום הפרצוף חשוד עליה. השני משלח בה מבטי תהִיה. עוד זוג. נאה, ספורטיבי. גרמנים? אכן. מה הם מתרוצצים כך בעולם? מה מבריח אותם מבתי־החומה הנוחים שלהם, שחלונותיהם זעירים וּוילונותיהם כבדים? גם היא מתרוצצת בעולם. בני עמה כולם. השונאים עם השנוּאים. אנשי־אין־מנוח! מה הם מצפים לראות בעיני האנשים? את השכחה? את הסליחה? את הקבלה?

עליה לכתוב אל אותם אנגלים ולומר להם שעדיין היא חדוּרה היטב ברגשות הלאומיים הללו, המחלקים את העולם לנאהבים ולשנואים, לנסבלים, לשאינם נחשבים.

אותו בוקר, משהחזירה גניה ביד רפה את השפופרת אל עריסתה, חזרה, כאמור, לאותו נמנום, טרוף חזיונות בוהקים של חוף־ים – חוף ומגרשי אבנים ריקים. משפקחה את עיניה, נזכרה בצלצוּלה של סילביה. ראשה כאב מהשכיבה הממושכת, מהאויר המעופש העומד בחדר, מקרן האור המסנוורת הפורצת בעקשנוּת מבעד לחרכי התריס המוגף היטב. דבר חדש: ערגה חוּשיית. לא טובה ולא רעה, אך גניה אסירת־תודה לה עד דמעות. ריחוֹ של אותו טוֹרט שקדים פריך, שמנוני, שהעוזרת של אמה הכניסה בזהירוּת למקרר בצירוף ברכת החלמה. ואם לא חדוָה ממש? ואם רק צל־צלה של חדוה? התרשה לעצמה לזלזל בה? תודה. תודה לאמא. (הגב' לידיה לויט טרוּדה בימים אלה “הו, למעלה ראש!” בתינוק החדש, השלישי, של משפחת פאול היים, דיירה הוותיק והאהוּב, שמאז סוכלה תכניתה ובתה דחתה את ידו, לא חדלה לכפר על “הפגיעה האכזרית שנגרמה לנפשו העדינה של הגלמוד הזה”. ואמנם, כאֵם היתה לו. ואם “הצליח בחיים”, כך האמינה, בזכוּת מסירוּתה ועידוּדה ועצתה הנאמנה הצליח). נועם לא־צפוּי לטעם העוגה המיוחל. ערפל רך העולה לראשה… חלומה. הזיה מעולפת. מתוּקה מכל מתוק. נשיקה? הגעגועים קודם. האויר הבשׂוּם, השכרון. שׂפתים בשׂפתים. בשׂר במערומיו. פי הבאר. שוּב: הגעגועים, הגירוּי הממושך, ההבשלה האטית, הפרי מתפוצץ, העסיס הניתז מלטיפה ראשונה, פרי חם. מוצקוּתו רכה, מתיקוּתו חריפה. ההתמשכוּת. ההתמשכוּת – – – ההלל. ההודיה. האושר. מי היה זה, שכך היטיב עמה? שאת אשליית קסמה הנשי המושלם טיפח בה?

מצאה כוח להיחלץ מן השמיכות, לפתוח חלון, להעלות את התריס, ליטול מן האצטבה את אפודת הכבשים הבהירה, הרכה, המלטפת, את מכנסי־הגרבים השחורים והחצאית הסקוטית, להיחפז לחדר־הרחצה, להתיז מים צוננים על ידיה, על צוָארה, לשטוף את בתי־שחיה, את שדיה, מזיעת הלילה הארוך, כדי שתי יממות, להיזכר ששכחה את לבניה, לרוּץ בחזרה לחדר־השינה כשהיא עטופה במגבת, לפתוח בדרך את הרדיו ולשמוע קול באס מלאכותי שאיזו זמרת סיגלה לעצמה, הקורא לה, לגניה, להתפנק עם איזה מוצר של לבני נשים, לחזור ולאסוף את חלקי התלבושת השונים, להסתרק, להדק את שׂערה שנזקק לתספורת בשׂרוך, להעמיד את הקומקום על הגאז ועם זאת לשמוע “עלים נופלים” בקולו הזהיר־החוּשיי־הכל־יודע־המבטיח של איב מונטאן, שהתערב בדמיונה עם דמוּתו הצעירה, שטוּפת האור התכול של זיו אוריון, ו…הו, מין בחילה דקה, מסחררת: נורמן. גם היא שרה שיר זה.

הצלצוּל הפתאומי בדלת. במפגיע. מי הוא זה שמהין להתיקה מעולם ומלואו זה של עלפון־החוּשים־למחצה (שקיעה נרפית בגורן ביום־קיץ…) אל שוּלי איזו מציאוּת תפלה, “קונקרטית”?

ואילו סילביה, משאך נתנה מבטה בגניה, סומק של מבוכה בלחייה הרעננות לאחר טבילה, חנניוּת נערית בלבוּשה ובתסרקתה, ועיניה מצועפות בערפילי שחר ומבריקות מטל – כה נלעגת היתה לפתע בעיני עצמה! מאחורי גבה הערימה עליה וקמה לתחיה!… ועוד היתה לה עדנה!… עיניה ציפוּ לאפלולית דמוּמה. נחיריה ייחלוּ לשאוף טחב עם בושם של תרופות. להכניס את ראשה למיטה חולה ביקשה. ואילו זו – פריחה אפילה נדלקה בה. ההוֹל היה קודר, אך האור שקרן מחדר־השינה והחום שעלה מן המטבח, שריח של קפה מהביל לו, כל זה עם נד אויר צח שפלש מן המרפסת, בילבלוּ את חוּשיה של סילביה, שלא ידעה פתאום את מאוייה: הלהישאר היא רוצה, אם לנוּס על נפשה. “מה קרה לטלפון שלך, מקולקל?” נשמע לה קולה שלה נעלב, הססני, מדוכדך. ואילו באָזני גניה הוא נשמע מלגלג, מאשים, עוֹין. “ישנתי…” היא עונה לה, “טילפנת?” ואישוניה גולשים לזויות העין – חמקניים. סילביה מצדדת את ראשה כמהופנטת. “מה זו מסתירה?” מבטיהן נפגשים במפולש. “תיכנסי בבקשה…” היא אומרת נכלמת וכבר, כמדומה, מייחלת למלוא האהדה.

טעם הפולחן הקטן של קפה־של־שחרית עם טוֹרט שקדים פג זה כבר. “תשתי קפה?” שאלה ברפיון, וסילביה, נפשה כלה לאותה פרוסה שמנונית אפרורית־תכולה־חוּמה, שניחוחה הענוג, הבתוּלי עורר בה השד יודע איך, גל של ערגה חוּשיית, כיסוּפים שמקורם הרחק־הרחק נוגע־לא־נוגע באותו תחוּם שלא מהכא של נוסטלגיה טרום־בראשיתית, כמו. “הו…” היא עונה וכבר אין טעם, ומוטב שלא לטעום ממנה. כה חושקת היא בה!…

בצלחת לבנה מבהיקה, על מפה צבעונית משובצת, במטבח מצוחצח וממורק. כמו הציצה לא־קרוּאה, לחגיגה, שכל־כולה אינטימיוּת. ועל השולחן, בצנצנת, זר של פרחי איריס. סגול דהה, נבוּל, שמאוּרותיהם אפלות עדיין, לחות, וכבר הן צוננות צינת מוות.

זו מוּל זו הן נערכות בישיבה, כביכול ענין של יום־יום. האדמה איבדה, כמדומה, את כוח־משיכתה לגביהן. אין־אונים הן יושבות, והמטבח הקטן של משפחת צח, אי־ודאוּת תלוּיה בו. השׂפתים רוטטות והלב אינו מגלה. חטא שיחטיא? הדבקוּת בזולת, ההידבקוּת בזולת, לא כל שכן כשהוא שונאך – חטא הוא?

טורט השקדים בינותן. אישוניה המבריקים בלבני עיניה הצהובים־החולניים של גניה מעידים, שהעינוּיים אינם נותנים כאן תוקף. סילביה הזכירה את לוּקרציה. עלבון צורב כהרף־עין בלבה של גניה. והרי כבר הגליד!… לוקרציה. השם הזול הזה מצוּפה בצבע זרחני. העוזרת שהם ירשוּ מסילביה כשזו אוּשפזה. לא נשארה לעבוד אצלם זמן רב. כעת אין הדברים נוגעים בה, אבל אז… צחוק עשה לה הגורל שגם העוזרת שלה תקוּם ותתאהב בגרישא!… ומשלא תצליח בפיתוּייה, תאשימו בתקיפה. וכל זה בתקופה ההיא, כשבקושי התראתה עם בעלה…

ניחוחה של אותה עוזרת חצופה, גסת־עור, עבת שפה, עדיין עומד בפינות מסוּימות בבית הזה. דבשי־מזוּיף, אטוּם, זדוני, חורש מזימות.

סיפוּרה על נישואיה הראשונים, כיצד שאלה את מכנסיו של מאהבה לצורך תחפושת־פורים וכיצד, בהחזירה לו אותם, חמותה לעתיד מצאה בכיס המכנסים שממית מתה צבוּעה בפסים אדומים וכחולים. הממזרת, אפילו לאחר כל אותן שנות נישואין וגירושין לא הסכימה להודות בפני גניה שהיה זה מעשה־ידיה, למשכו אליה בכשפים.

סילביה, מסתבר, נהנית מרודנוּתה. הפקודות שהיא מחלקת על ימין ועל שמאל משעשעות אותה. חריפוּתה, חדוּת־לשונה, הטמפרמנט הדרמטי… היא מעריצה את זריזוּתה, שום־שכלה, תבוּנת־כפיה, חוּשה האירגוני. היא מתמוגגת. לוקרציה אשת־החיל, לוקרציה קוטלת־הגברים, לוקרציה נוקמת ונוטרת, המכלכלת את דרכיה בעָרמת נשים, הכורכת את כולם על אצבעה הקטנה… וכעת נישאה בשנית. “לאיזה חדל־אישים, שהצליח להפרותה ארבע פעמים בין תקופת מאסר קצרה אחת למשנה…” וכאן נכונה לגניה הרצאה שלמה, שמוסר־השׂכל בצדה, בנוסח־סילביה, מלקט אימרי־השפר של לוקרציה על הגברים: “הגברים”, מתרגמת סילביה לשפתה את רעיונותיה הקטוּעים של לוקרציה, “ירצו ממך את כל התענוגות, אך כשתעניקי להם אותם, הו!… אחרי כל הפחדים (ההיסוסים, המעצורים…) הם יבחלוּ בזונה שבך, ועיניהם בולשות שוּב אחרי הבתוּלה…”

או: “המאהב האמיתי הוא זה שמוּכן לראות את האשה כמו שהיתה רוצה לראות את עצמה, (מעניק לה את אשליית נשיוּתה המושלמת) זה שמתעלם מגילה, מפגמים בגופה, זה שבחברתו היא היפה והנערצת והאהובה מכוּלן, זה שאינו מגלה שום פקפוק בסיפוריה על הצלחותיה אצל מאהבים אחרים. אז גם הגמוּל שלו יהיה שלם. היא תתגלה לפניו במלוא יָפיה, במלוא כשרה לאהוב, במלוא קסמה הנשי…”

ולפתע, אף כי לא בלתי־צפוּיה, באה השאלה: “אז מה בדיוּק קרה אז בין לוקרציה ובין גרישא? –”

סילביה… הלילית היושבת בתוכה… עטופת שחורים, כנפיה מגואלות בדם… זוללת תינוקות בתאוָתה. אהבתה־שנאתה העצמית, אנוכיוּתה, שעבוּדהּ לרצונה, רצחנוּתה. אותו משהו רך בחובי־חובה שהיא חוזרת וממיתה משאך יתחזק דיו לתת ראש ולהגיח מתוכה… בעודו באִבו תמיתנו, תקרע את בשׂרו בשיניה, תטרפנו בהמון רחמיה. לאבד ולהשחית. בסערה!… תילי־תילים, חורבן והרס, התנפצוּת של אבדון. כליון.

ושמא אף היא מאוהבת בגרישא?!… שאם לא כן, מה הביקורים התכופים הללו בביתם?… והן איש לא יחשוד, חה! שבה היא מתעניינת… סילביה מקנאה באָשרה. (“כן, יקירתי… למרות הפיתוּיים הקטנים של גרישא, שאת מלקקת את אצבעותיך לשמעם…”) בהיותה אם לבן. (המחשבה שמכשפה זו מתקנאה בה בגלל גידי מעבירה בה צמרמורת. יש להתרחק מן האשה הזו… האֵל יודע באילו אפיקים עלול טירופה לפרוץ…) וכעת היא מנסה לכפות את טירופה על גניה. שתימצא עמה באותו צד של המתרס, בצד השגעון. עליה להיזהר… עליה לאמץ את כל כוחותיה ולהתגונן. הו, כעת היא תשושה כל־כך… ובלבד שלא להיגרף… הנה, הנה היא נגרפת… “גניה זו”, אמרה סילביה בלבה לאחר שתיקה ממושכת, “כשהשאלה אינה לרוחה, כאילו אינה שומעת”.

היעדר הקבצנוּת בעולמה? העלמת העין מן הקבצנוּת הרוחשת סביבה, שכל חלל עולמה מלא בה?… גידול־הפרא הממאיר בדמוּת אותו איש. החנקת הרחמים שהפרוּהוּ, הזינוּהוּ? פחדיה. הסתגרוּתה. אי־האומץ. אכן, חממה אידיאלית!.. והוא גדל ומתעצם בתוכה. והורס את תאיה הבריאים – כחוק. והוא ניזון מלשד חייה ומכלם, שכן, גידול קבצני פשה בה. פושט־יד, השולח בה שרשים – לחנקהּ.

על בשׂרה היא חשה את עוצם אחיזתה המגנטית של סילביה. ואת צפרניה של לוקרציה, שלַכָּה אדומה כדם, היא זוכרת, משוחה עליהם. הקשר הזה של שתי הנשים נגדה. לוקרציה, שבשעתו בהוּלה היתה להזהיר את אמה מפני הרזון שפשה בבתה. וסילביה, שמטיפה לה מוּסר על זללנוּתה… כעת, כשכוח־התנגדוּתה פוחת והולך, תעשינה בה כרצונן. שכן ידיעה יש להן עליה, שהיא עצמה חסרה… אם מפני שנבצר הדבר מבינתה, אם מפני שמעלימים. ומכוח אותה ידיעה הן עושות בה כישוף ושולטות בגורלה. רוצות – מפרידות בינה לבין גידי, או בינה לבין גרישא. רוצות – נוטלות את רכושה, עוקרות אותה מביתה, הופכות אותה לשפחה כנוּעה, אילמת. וכל זה מכוח אותה ידיעה שאולי לא רק הן שותפות לה… שייתכן מאד מאד, שעוד אנשים מעורבים בבריתן?… לא גרישא!… שותף לידיעה – אולי… אך בשום אופן לא מעורב בברית!… ואמה?… ופאולי?… אז למה הם שותקים?!… למה אינם מזהירים אותה?… אמה – האמונה שבתה נשתבשה כביכול דעתה היא שמעכבת אותה?… ופאולי! פאולי!… חה!… הרופא שבו!… לכי ותני אמון באנשים!… נורמן שותפה… בזה אין כל ספק!… והרי יש לזו כוח על גרישא… וזו, הקטנה – הדס?…

היא לכוּדה. היא אבוּדה. אין לה שום תקוָה והם יודעים זאת. אין הצלה.

סילביה התבוננה בגניה כמהופנטת: ישיבתה השפופה, כתפיה המכוּוָצות, ברכיה הנצמדות ברפיון, ראשה השקוּע בין כתפיה ואישוניה הבולטים בקפאונם בגלגל העין. “זה מתחיל להיות לא בשבילי”, צילצל בה פעמון־אזעקה. וגוש של כפור החל מטייל בראשה. נשתקפה לעצמה במראה, כמו אז, ערב העברתה למוסד: מכוערת. פגומה. “וההתקפה – כמוה כמאניה של יַכנאוּת…” השאלה האחרונה שהציגה לגניה? פנס שהודלק – וכבה. לפתע נתקפה פאניקה: לטלפן הביתה ולקרוא ללוקרציה!… לא… רע… (השאלה שהציגה לגניה – מהי?…) להודיע לאמה של גניה… לפאולי (“הדוקטור”, שניאוף סמוּי במבטו)… לדן אביטל זה, שאינה סובלת… (מראיה של הגב' לויט כשהיא גוררת את רגליה החולות פסיעה אחר פסיעה…) לאותו נער, זיו, דיירה של אמא לויט… (לגמרי במקרה גילתה אותו שם, אצל הצחים לפני חדשים אחדים. עברה ברחוב לפנות־ערב וראתה אור. כשעלתה, מצאה את הדלת פתוּחה. גניה היתה ישוּבה בכורסא, הוא על דרגש לרגליה. סילביה נעצרת בפתח הסאלון, מסוּמרת: "מה בין שני אלה?… דממה. אין אומר. הוא תולה בגניה עיני עגל צמאות. היא – פיה מתעקם במאמץ עליון לבטא איזו מחשבה שכבר היא חתוּמה באותו חריץ שבין עיניה. “א… אהמ… אח…” והוא, הנער יפה־התואר, שותה בצמא את גמגוּמיה. “המ… שלום!… סילביה!… תשבי!..” מגיבה גניה בפליאה על נוכחוּתה הפתאומית, כשעיניה נוצצות עדיין מן התגליות שאותו ילוד־רגע של מחשבתם ההדדית, שלה ושל הנער, כביכול חשׂף לפניה זה עתה. ואילו הוא, האורח – התעלמוּת מלאה מן הבאה. הבזיק אליה, כמדומה, עינים בוהות לשניה, אך חזר לתלותן באשת־שיחו). שנער פיקח, מוכשר, תוהה על הוָיות־העולם כמוהו, יעדיף את גניה’לה הפתיה על פניה!… את גניה’לה המשעממת בהגינוּתה הפשטנית, שלא נתנסתה, כמדומה, בשום נסיונות מיוחדים להחכימהּ, את גניה’לה, שהיא בסך־הכל – נאמנה! זו הבובתית, נעדרת־הדמיון, כבדת המחשבה והביטוּי… ובעצם, למה לא לשתף אותו נער בצרתה של ידידתו הקשישה?

“מי אני… מי אני…” צובטת גניה’לה הילדה את בשׂרה בכל פעם שממשוּת קיוּמה נתוּנה בסכנה. “מי אני…” התחננה, לפני שנים רבות, אל גרישא, שלא הבין, שלא הכיר מנסיונו, שלא תפש את משמעוּת עינוּייה. ובאותו שיעור־לדוגמה שבו נכשלה, שכתוצאה ממנו הסתלקה מן הסמינר חדשים אחדים לפני בחינות־הסיום וכך ויתרה על תואר ומקצוע. כל בנות כיתתה נכחוּ שם, מוריה, מפקחיה… הקשיבו למשפטיה הקולחים, המסודרים, שלפתע־פתאום נמצאוּ מתפרדים מאישיוּתה, שהחלוּ לנוּע החוצה – בלעדיה…

נעלמת. זאת התחוּשה. התודעה חלשה. כבר הטבע הזעיק, עוד בהיותה בבטן אמה, שדממה משך כל הריונה. מופקדת בידים אמיצות מילדוּתה. קודם אמא, אחר־כך גרישא. אבא לא היה. חזר לרוסיה, סיפרוּ, קומוניסט אידיאליסט היה. ונפטר שם, בגלוּת סיביר. את תחוּשת המציאוּת היא מבקשת בלהט, את תחוּשת עצמה. שיתייחסוּ אליה, שיאהבוּ אותה. התלהטוּת הגוף, כן… כשהזולת חושק בה… אך דומה שלא די בכך. גוף ורוּח. המציאוּת כוּלה. בכמיהתו אליה, אישור לקיוּמה, להוָיתה, נמצא לה. מן האנשים הנערצים, שמשכמם ומעלה, עליה לקבל את האישור. את תחוּשת קיומה – מידיהם, על מגש של כסף.

מדברים ואין יודעים אל מי. לא אליה. מתייחסים אל תכונות שאינן… מזלזלים באלו שישנן… פירושים שאין להם אחיזה בה.

ההיעלמוּת, שכל לחץ חיצוני מגביר אותה, כל השפעה חריפה על החוּשים: חום, מחנק, צפיפוּת, סגירוּת יתר, יתר מרחב, גובה, עומק, שליטה של צבע, ססגוניוּת יתר, שינוּי במצב הריאלי – נסיעותיו של גרישא. שינוּי הורמונאלי. אשמה – – –

וכעת – אותה שניה של איבוד הזכרון. מסך ברזל כבד ואָפל. איננה יודעת מי היא. כבר אין מדברים על זהירוּת. לא גבוּל. מעֵבר. המחלה עצמה.

מבעד למרחק הגובר והולך שבין שדה הקליטה של חוּשיה לשדה תפישתה שמעה את השם המרנין יוצא מפי רועצתה. ובכן, גם על תקוַת אביב צחה זו של חייה, הניחה את ידה. לאחר העלטה המוחלטת – מעגל האימה.

למזלה של סילביה לא השיגה בטלפון את זיו אוריון. “איזה מין מעשה שטות היה זה להזעיק את הנער הזה…” הטיחה אחר־כך כלפי עצמה. תחת זאת, הבהילה מבית־החולים את הד"ר פאול היים.

קולו הצלוּל, האבהי. הו, יבורך האֵל!… תחבושת פלא מרגיעה, מצננת. על כל צליל מצלילי קולו היא מתרפקת. אגרוף הברזל הקשוּח המוטל בראשה הולך ונמס. פתאום, איזה אושר!… זרמי מים מציפים את ראשה. נהרות־נהרות. פכפוּכי התייפחוּיות. פאולי!…

בכל־זאת… החוט הדק־דק הזה. ממרחק ממרחק… היא אומרת פאולי: תהום של אינטימיוּת!… יחד על אותו כוכב. והם ראוּ איש את רעהו. אף כי אין מביטים. אף כי אִלמים. פאולי. החיים. היא רואה אותו, ואת הבלתי־מובן הזה היא רואה, עין בעין. את הבלתי־מובן המופלא הזה, המשגע הזה, החי, התוסס הזה ש… אלוהים. מה הוא? מה הוא?… פניו שכמו מתוכה הם צפים. כמו נטבלוּ בחלבה ודמה. גל של חום עוברהּ. המחשבה נעצרת, כמו היו אלה עילוסי ליל אימש. היא מוצצת בתאוָה שפופרות של חלב מרוכז וממותק – וסיגריות, לסירוגין. באינטנסיביוּת חולפים לעיניה המראות. מהתחלה. לא לאבד דבר. הטוב הנפלא הזה – מתי?

היה – או לא היה. הרחם עודו בוער בלהבה קטנה, אך מתמדת. הבטן כולה אפופה חום. רפיון אברים, סחרחורת. היה, או לא היה. בצמר, דק ורך היא עטוּפה ממותניה ומעלה. ובחצאית־שמשיה. שׂערה סתוּר מעט, רגליה מקופלות בכורסה – יחפות. שדיה נכונים, כשהוא בא ומשקיע בהם את ראשו. היא מלטפת את רקתו. שפתיהם נטרפות, כשאצבעותיו מגששות את ברכיה והוא מקימה וגברוּתו מתקשה על ירכה. נשימותיהם מתהבלות. ידיו המשילות את סודרה, מפתחות את חזייתה, שדיה הצונחים אל כפותיו. החצאית נושרת כמצנח. תחתוני תחרה מתקלפים משוקיה כסליל. “נשכב…” הוא לוחש לה ובקולו אש רכה. להשהות את הרגע. לדעת. מהו שהם רוצים זה מזה עד כלות? מהו שיש בכוחו להעניק לה, שיפתור את כל החידות כולן בנשימה אחת, ברגע אחד של אהבה. הדביקוּת. ההזדווגוּת. רגע החולף בטרם נהווה. טעם הבריאה. נגיעה הססנית בה. האוּמנם זהו? – ההיצמדוּת, שהניתוּק חבוּי במהוּתה. אני ישני. אתה ישנך. ודאוּת קיוּמנו כעת. ברגע חולף זה. הא, אלי…

אחר־כך שקט. מזוככים, מטוהרים, הזמן כולו להם. נצח של זמן. לא להתנער אל החולין. עוד לא! זהיר־זהיר. לברור את המלים. את הקול לכוון. רגיש. לכסות ערוָה, מוטב. מן הכמיהה, קרוב־קרוב לסוד, אל ההודיה. בלא מעידות, אנא!

אהבה צרוּפה. האוּמנם, פאולי? – – –

אירופה. אחת היא במציאוּת, לפני שנתים, ובדמיונותיה. רוּח־הפרצים המרגיזה. מה פתאום פותחים פה חלון באמצע החורף. וכל האנשים שכאן, הנראים כמיטיבים את לבם, מדוע אינם מבקשים מהמלצרית לסגרוֹ? אינם סובלים מן הרוּח? אינם רגישים כמוה? רוצה לומר, אינם מפונקים כמוה. ובדרכי הנדודים, בחָרפי הכפור, בערבים הארוכים, כשכל אורחי בית־המלון מתקבצים בחדר־המגורים הרחב, להתחמם ליד האח היחיד שבבית, כשהקור בחדרים הוא שיחת הערב, מדוע לא יעלה בדעתם לבקש שׂמיכה נוספת? מדוע רק היא בעלת הבקשות המיוחדות? בסולמות שונים של טונים, בכל הניואנסים האפשריים, בהתאם לטיפוסי בעלי־הבית, בהתחשב עם מצב־רוּחם, היא מביימת לעצמה מראש את צוּרת הפניה, את הגישה, את הדרך ללבם. בנסיונה הממושך שגתה לא־מעט, אך בסופו של דבר גיבשה לעצמה שיטה בדוּקה לשאת חן, ולוּ לשעה קלה זו, שבה לא תינתן להם שהוּת להשיב את פניה ריקם. ובמסעדות – אוכל חם יותר, מיני קומבינציות שאינן רשוּמות בתפריט… גזע מפונק. נופלים ברוּחנו לאי־הנוחיוּת הקטן ביותר. כשהיא פוגשת בבני עמה בארצות נכר אלה… חייהם הנוחים, דירותיהם המחוּממות, משרתיהם, הקלוּת שבה הם מבזבזים את כספם על הנוחיוּת… השנאה… השנאה…

מוכרחים להפריד בין המציאוּת ובין הזכרונות. היא פוגשת בדן בהוֹוה (אותה פגישה מקרית בירושלים) והכל מת ביניהם. אזלת המלים, המחווֹת הקפוּאות, הוודאוּת של חוסר־תקוָה עוד בטרם פגישה. מראהָ רע במיוחד הפעם, היא יודעת, אך כל זה טוב מהגרוע ביותר – מזיק של תקוָה, מאיזה טוב חטוף, בלתי־צפוּי, המעלה בגל את כל סימפטומי המחלה מאז, את כל הנחשול הזה של רגשות, שאינו מומס, אינו מתעכל, אינו נספג בדם, שהוא מונח לו כך, שנים, בשיפולי הנפש בצוּרת גאזים מרעילים. לחיצת כף־יד. ויד שניה לופתת. החום הנוגע בה, המוּכר, ההוא, הזכוּר, שכל־כולה מתמוגגת בו. וכבר אין בה מוצקות, וכבר כולה אֵדים. אז מה למלים המגומגמות, שאין בכוחן לאצור את אלפית פרודתו של עלפון־החוּשים הזה? לכי והתקיני לך עמוד־שדרה!… לא לומר דבר, אם כן? להתבצר בתוך הזכרונות? שתהיוּ שבוּיים שם עד יום מותכם. את והוא?

והיא פוגשת בדן בזכרונות, בהרהורי עבירה של אז: היא הולכת לעשות אהבה הערב? מחר? מחרתים?… לא. מוטב הערב. הערב!… אי־השקט הזה, הקלילוּת הזאת בראש, ברגלים, המחשבות המתעופפות עם עשן הסיגריות, אבדן התיאבון, אי־הסבלנוּת. לא לכל… לא לכל… שהרי זה סימן מובהק: ראוּ במה היא מתעניינת ודעוּ במי היא מאוהבת. לא תטלפן אליו כעת. גם הוא לא יטלפן אליה. אחרי־הצהרים תלך לקנות לה בגד חדש. אביבי. ירוק. או סגול. או טוּרקיז. תלבש חזיה חדשה. תגלגל את השׂער. הוא לא יטלפן מפני שטילפן אתמול. ושלשום היא. ולפני שלשום הוא. היום הוא החליט להישמר לנפשו. יש לה בעל, בן בוגר, היא זרה. (שוב היא משתקעת בחמלה עצמית? הראש כבד? העפעפים נשמטים? לישון… לישון… אינה כשרה הערב לאהבה?). בכל־זאת. היא רוצה להיות אתו. הערב. מחר. עוד לא להתעורר בחדרו בבוקר. מה יחשבו עליה מכריו? לא טובות. זה יהיה או לא יהיה? זה בידה? יש בה געגועים. הוא רוצה בה פעם אחת? אינו רוצה לרצות בה? איזה קול של צלילוּת־דעת אומר לה שלא תעבור את המחסום. איזה זכר של השפלה אומר לה. אותו גיחוך משפיל…

הרופאים, הרופאים – – –

ליפול לידיהם ולאבד את צלמך האנושי. לשכוח את מוצאך, משפחתך, קשרי־עבודה, חברה, מחשבות נעלות יותר או פחות שהגית, נסיון שצברת בשטח המקצועי, או הציבורי, או הרומנטי, עמדה שהשגת ביגיעה, בזיונות וכאבי לב וחרטות, והצלחות עלובות שהסבוּ לך שמחת עולם בשעתו, וכשלונות שהביאוּך כמעט עד לבור־שחת. את כל אלה מוטב שתשכחי, אם נפלת לידי הרופאים. או שתזכרים, בכוַנת זדון, כמשמרת סוד מעורפל, רחוק, שהיה שייך להוָיה אחרת, למזל אחר. משהו שאינו ממשי, שכמו לא לך אירע, או שאירע לך כשלא היית את עצמך. דמוּתך המצטיירת מכרטיסיית בית־החולים: שם, גיל, כך־וכך מחלות מאחוריך, מאחורי הוריך, שארי־בשרך, אלה־ואלה תולדות מחלתך הנוכחית, כפי שהיא נרשמת מפיך, בלשונך העילגת, בקוצר דימוּייך, בנטייתך לאי־דיוּק, להפלגות של דמיון, להדחקות, במורך־לבך… או כפי שהיא משתקפת בעקומות השונות של פעילוּת לבך, מוחך, בלוטת־המגן, לחץ־הדם, הקיבה, השתן, צילומי הרנטגן, חילוף החָמרים.

בית־החולים הממשלתי שבו שימש פאולי מנהל מחלקה ושגניה אושפזה בו (“לצורך בדיקות כלליות קודם־כל…”) הוקם עוד בימי הבריטים על חוף ימה של יפו, בקצה שכונתה הדרומית, ג’בלייה, על גבול בת־ים. היו אלה, לכן, ביתנים ישנים למדי, אף כי מרוּוָחים, תקרה גבוהה, קירות שהטיח מתקלף מהם ונושר, חלונות גבוהים ומקושתים, תריסי עץ מתפרקים, חדרי שירותים שקירותיהם אינם מצופים ושריחות רעים, רצפה ספוגת שתן ואגן שאינו מודח – הם מסימניהם הקבועים. ואף־על־פי־כן, כשהוסעה גניה בכסא־גלגלים בידי אותו אח־חובש בדרך מחדרי־המיוּן למחלקה, (עקיפות האמבולנס בסמטאותיה של יפו – קארוסלה חלומית שאין לנדנודיה סוף ) נראה לה שטח בית־החולים, על מדשאותיו המפרידות בין הביתנים השונים, על הספסלים הפזורים בשביליו ועל הדמוּיות בלבן החולפות על פניה – כסנטוריום מרכז־אירופי, מרוחק ומבודד מן העולם, המבטיח לבאים בשעריו שלוַת־נפש, מרגוע שלם לזמן אין־סופי, חופש מסיוּטים, לחצים, התייסרוּיות. ופס הים שנסתמן באופק, זעם כחול במעיו, אך הרוּח העולה ממנו, משיבה חיים.

והרי שעה אחת קודם ראתה את המוות. “זהו המוות” עוד הספיקה לשמוע קול בתוכה ומיד לאחריו – כיבוּי ההכרה. ואחר־כך התעוררוּת לתוך עולם של לובן, כששני אחים אוחזים בזרועותיה להעבירה אל האלונקה.

כל הדרך הארוכה של הייסורים… ההווים והצפוּיים… הניתוק הפתאומי מכל החוטים, עבים ודקיקים, הקושרים אותה (עד לפני שעה, עד רגע לפני ההכרה שהנה, זוהי ההתקפה…) אל המציאוּת הזאת שבה חיתה, בחלק זעיר זה של כדור־הארץ, בקטע אפסי זה של חיי הקוסמוס. היא, עצמה, לא בעורק הראשי, לא במים העמוקים שאף תחתיה מצוּיה קרקע. באויר, בין העולמות…

בית־החולים הממשלתי שהד"ר פאול היים משמש בו מנהל המחלקה הפנימית. כעת הוא ממושקף, מקריח, עורו לבן, אך קומתו הזדקפה. פניו, שהיו פעם צרובי שמש, מבהיקים בחִורונם השקוף, ופיו הרחב, המכוּוץ קמעה, משווה להם הבעה מתגרה, מתנצחת. הילוּכו, שהיה לפנים הססני, מרושל, כעת הוא בטוח, יציב, כשעורפו משמש כן נאות לגולגלתו הקשה, המעוגלת. כולו אומר חשיבוּת והכרת ערך עצמו. אפילו אותו עפעוף עצבני שהתפתח אצלו דוקא בשנים האחרונות, מופיע, כמדומה, בעיקר בפגישותיו עם מכרים ותיקים, אלה שהכירוהו מאז, מהתקופה שקדמה לנסיעתו לחוץ־לארץ. כעת ניתנה לגניה ההזדמנות להשקיף על מחזרה מנוער ממרומי המיטה הצחורה שבפינת האולם, שבו הושכבה, עם עוד שבע נשים, כשמיטתה ניצבת מול חלון הפונה לפרוזדור, הגובל בכיכר הקטנה שבטבור החצר.

פאולי מתנהג בהגינוּת ובהתחשבוּת. אינו מטרידה יתר על המידה, אך גם אינו מתעלם ממנה. מניח לרופאים אחרים לבודקה באבריה המוצנעים, אך אינו נמנע מבדיקות שיגרתיות בלתי־מביכות אחרות: לחץ־דם, דופק, רפלכסים, ועוד. אינו מבליט בפני החולים את יחסו הידידוּתי כלפיה, אך גם אינו מעלים את עוּבדת קשריו האישיים עמה ועם משפחתה. ואף־על־פי־כן משפיל אותה יחסו המקצועני־הסודי כלפיה שעה שמדוּבר במחלתה, הדיסקרטיוּת המופגנת, המרגיזה, שבה הוא מגיב על נסיונה לדובבו בצוּרה חָפשית וגלוּיה. יחס זה מעורר בגניה חשדות מטורפים באשר לחוּמרת מצבה, כביכול מעלימים ומסתירים רק ממנה, ואילו בידי האחרים אינפורמציה שאינה מוטלת עוד בספק.

המבוכה שהוא מטיל על־ידי ערפוּל תשובותיו לשאלותיה, הענוּתוֹ בלב־ולב להפצרותיה החוזרת ונשנות (האם אינו שומע בהן זעקת תחנונים?) לשבת עמה בניחוּתא, שבת איש עם רעהו, ולהסביר לה בלשון פשוטה ובהירה את מחלתה – מקוממות אותה נגדו, ואילו שימוש היתר שהוא עושה בנוכחוּתה במונחים לאטיניים־מקצועיים – מעורר בה בוז.

סד הברזל של ההיֶרארכיה. יחסים משפילים בין עובד למעביד, חייל לקצין, אסיר לסוהר, חולה לרופא. פגיעוּתו של הנשלט. רגישוּתו. נסיונו הנואש לשמור על ייחוּדו האישי, על כבודו. מה לה ולכל זה שעה שמנהל המחלקה שבה היא מאושפזת היה מאהבה? בכל־זאת נמצאה נאבקת על כל אלה. האם משום שהזדהתה עם יתר החולות? האם משום שראתה עצמה בדמוּתן?

ענין של יוּקרה: המקרה באותה רופאה הרה, שרמזה לפאולי להוציא את גניה מחדר־הרופאים, באמצע בדיקה שנערכה לה שם, ביום חמסין אכזרי, כיוָן שהרופאה נתקפה לפתע בחילה והתחילה להקיא. יהירוּתה המקצועית לא הניחה לה להיראות לעיני חולה מאושפזת, אפילו לשעה קלה, כשוָה בין שווֹת. ופאולי נענה לרמז והוציא את גניה. ברגע זה הוא, ידידה מנוער, מאהבה העקשני, זה שניסה להפגין את האינטימיוּת שביניהם בכל הזדמנוּת חוץ מאשר בין כתלי בית־החולים, שהיה מעיר לה בנוכחוּת גרישא הערות שעוררו אסוציאציות אינטימיות בשניהם בלבד, וכך היה מוציא, כביכול, את הבעל מהמשחק, הזדהה עם חברתו למקצוע, לדרגה, למעמד, וכמו הצהיר בגלוּי על הזדהוּתו זאת. האם היא, גניה, לא היתה נוהגת כך במקומם? ורגישוּת מופרזת ובלתי־רציונאלית זאת, האינה הוכחה חותכת נוספת למצבה המעורער?

היה בלבה על פאולי. הוא אמנם מקובל על החולים, כ“פרימיטיביים” כ“נאורים” והם רוחשים לו כבוד ואמון בשל גישתו הרצינית והבלתי־מתחכמת, לרוב, הבלתי־מתנשאת, אך המכירה בערכו המקצועי, החמוּרה, אך הכנה. ואילו בעיני גניה, פאולי מתייחס אל החולי לכל היותר כווטרינר אל יצוּריו.

אָמנם כן, הוא נוטל את ידה העבה של אותה “ממה מייה!…” טוניסאית שמנה ומחזיק בה – כך גניה מאמינה – מתוך כוָנה אמיתית להרגיעה, לנחמה, אך יותר מכל: לעורר בה אמון. שתהיה סרה למשמעתו. וזה טוב, כמובן. אך האם החולים משוּלים לחיות? ואפילו הן נתוּנות לחסדי וטרינר ממדרגה ראשונה? אם כן, הרי טוניסאית זו משוּלה לפרה. נמוכת־קומה, עורף עבה, הראש עם עטרת השׂיבה המקורזלת שקוּע בצוָאר כמו בבור, שתי צמות שהיו לפנים עבותות וכעת הן דקיקות, מתנדנדות בקצב אִטי וכבד, כמו איזה ערסל או ספינה עמוסה לעיפה. היא נשענת על כריה, פרה שנחה מלהעלות גרה. נפוּחה מעלבון בשל מצבה “האנושי”? מכעס? משממון? מפעם לפעם היא משמיעה אותו “ממה מייה!…” שלה, קטוע, פסקני – ומשתתקת. חם לה. אינה חדלה להשיב אויר על פניה, על צוָארה העבה, על מפלי בשׂרה. ביום שאושפזה הפכה במיטתה את סיר־הלילה וכל השתן נשפך על הסדינים. ומאחר שאסורה היתה עליה הקימה, גררה את עצמה עד לכסא, צנחה לתוכו באנחה קורעת־לב והביטה במפח־נפש גמוּר בנעשה. משהחליטה שאין עצה, פלטה “ממה מייה…!” קולני, חזרה וטיפסה על המיטה, ובהבעת יאוש הוסיפה לבהות נכחה. ד“ר פאול היים דובר אליה איטלקית. גניה מזדהה עמה. אילו נקלעה לבית־חולים על המאדים, לא היה מצבה שונה. ואותה סבתא־בשביס, מחַלֶבּ, אותה שועלה זקנה מתורבתת – שמנמונת, עגלגלת, ששיניה אינן מפסיקות מטחון, בעיקר תפוזים, סובלת מ”סוכר". גם הלב נחלש. במו־ידיה היא מזריקה לעצמה אינסוּלין לפני כל ארוחה. ערמומית זאת, אין לשחדה; לא בבדיחה, לא במגע. היא, כמו שאומרים, מכירה בני־אדם. גם בני־אדם אשכנזים. הרופא, בעיניה, לא אֵל ולא שׂטן. בממדיו הטבעיים תראנו. תשמע להוראותיו. תדע את מגבלותיו. היא חייבת בבריאוּתה. הרי קודם־כל היא אֵם!… והראיה: שתילי הזיתים המרקדים סביב למיטתה בשעות הביקור. ולא רק לילדיה היא אֵם. גם לנכדיה, שאמם, היא כלתה, זנחתם, כדבריה, כאשר הסתלקה מבעלה והלכה עם אחר, “מפני שיותר יפה”. כל היום היא נאנחת על בניה, שעובדים קשה, על נכדיה, שגורלם לא יהיה, ודאי, טוב מזה. היא חייבת בבריאוּתה. ובריאוּתה ניתנת לה מידי האֵל, באמצעוּת הרופאים. ועל־כן יש לנהוג בתבונה – לשמוע להם ולשתוק. ואחר־כך, בינה לבין עצמה, לבדוק את הדברים, להפוך בהם, לברור את הבר מן התבן.

ד"ר היים מדבר אליה עניינית. אינו מנסה להפעיל עליה את קסמיו. היא תעשה כמצוּוה. תהפוך בדבר, תתרגם למושגיה, אך תשלים. סוף־סוף הרופא יודע יותר ממנה, אף כי לא תמיד, מה טוב בשבילה.

וכרמלה. הנערה העירקית בת העשרים ושלוש, שכבר היא אֵם לשניִם. סוסת־עבודה עם מצבי־רוּח. מרוב בהלה, כשבעלה הבוגדני, שהיא פרושה ממנו זה שנה, גילה אותה בשעת שיחה שקטה עם שכן, נתקפה בהלם, שכתוצאה ממנו, כך האמינה, לקתה בדלקת־הפרקים. היא מעריצה את ד"ר היים. “תראי איזה יופי של רופא. יש לו כזאת צוּרה יפה!…” אפילו בחלומותיה לא היתה מעיזה להתאהב בו, אך שפחתו הנרצעת – היתה ששה להיות. “כרמלה, מה שלומך?” הוא פונה אליה בשעת הביקור היומי. וזו, שכבר מצפה לשאלה שתישאל, בסדר מלים זה עצמו, כששמה מצלצל מתוק כל־כך בפי הרופא הנערץ, ועוד בראש המשפט, אינה מייחלת ליותר מזה. בזהירוּת, בזהירוּת, היא בוררת תשובותיה, שתשאנה חן מלפניו. מבקשת בעָרמה להאריך את שהוּתה בבית־החולים. פאולי אמנם חיבבה, אך יום אחד ציוָה עליה לסתום את פיה ולא לפצותו כל אותו היום. פה גדול לה, שפתים תפוחות, פשוקות תמיד, כמי שמרחרחת בפיה. המסכנה! שלש שעות החזיקה את פיה סגור כמצוּוה – ולא עצרה כוח. חזרה להתערב בכל דבר… מחלקת עצות לכל צד, מפציצה ממעלה מיטתה את החולות, האחיות, החובשים, בכל מיני שאלות מביכות. (גילך מה? וגיל בעלך? הילדים? איפה עובדת? כמה זמן נשוּאה? וכו' וכו') מצווה ומפקדת, בלי שתזכה בסיפוק לראות מישהו ממלא את פקודותיה. כשם שהן מידרדרות מפיה, כך הן חוזרות אליה – הד אומלל. ואולם, “הלב הוא מזהב” או, כפי שמתבטאת אותה איטלקיה בגיל־העמידה השוכבת ממוּלה “un coure d’oro” וזאת, תוך כדי התנפלוּת בשצף־קצף על כרמלה, בכל פעם שזו תוחבת את חָטמהּ בענין לא לה. “לה טוב… נה בונה… אין סקל!…” ידים גדולות וגסות, ידי פועלת, לכרמלה שחומת־העור, שמצפים מפניה שיהיו מחוֹררים ומתפלאים שאינם אלא כמגורדים במגרדת. ושיני סוס לה. ובכל־זאת היא נחמדה. בנה הבכור, בן החמש, לומד זה שנה במיסיון. וכרמלה, כל גאוָתה על החינוך שהיא מעניקה לו, שהוא “כל־כך קטן וכבר מדבר צרפתית” ושהוא בעל נימוסים ויש לו דרך־ארץ, לא כשאר ילדי השכוּנה הלומדים בבית־ספר עברי, שפיהם מלא קללות והם מרביצים ואינם מצייתים להוריהם.

גניה, ממש תאוָה היא לה להתבונן בחולות, לשמוע את תולדות־חייהן, ובשעת קבלת קהל, להסתכל בקרוביהן.

כאן, בבית־החולים, בין ערב־רב זה של דמוּיות, נעורה בגניה, אולי לראשונה, קנאה עזה במקצועה של אשת פאולי. איזו שגיאה פאטאלית שגתה כשלא המשיכה את לימודיה! להיות עובדת סוציאלית. והרי זה מקצוע מכובד ומלא ענין, אידיאל! וכמה הוא הולם אשה שכמותה! מדוע לא חשבה על כך כל השנים? והרי יכולה היתה להמשיך בלימודיה גם לאחר נישואיה. בפריס, למשל, או אפילו אחרי הולדת גידי. והרי רבות עושות כן בהיותן אמהות, אפילו ליותר מילד אחד. כמה היא מתחרטת על שהחמיצה הזדמנות זאת של חייה!

פניה מעלים סומק, שעה שהיא מדמה את עצמה עובדת סוציאלית. לבה הולם מתוּנות, חמימוּת נעימה שוטפת אותה. פה, בלי שתחוש כיצד אירע הדבר, נהייתה עובדת סוציאלית מוכתרת על־ידי החולות. דומה שאליה בעיקר פנוּ, בעצתה שאלוּ, בפניה התוודוּ. וגניה, שהתחילה להאמין כי אמנם הוּסמכה, מצבה החדש מתוק היה בעיניה. דומה שבסתר לבה העריצה בכל־זאת אותן נשים “עצמאיות” ששנים רבות מיאנה להימנות עמהן.

בעלה של כרמלה שזנחהּ הוא פועל דפוס. היא עצמה פועלת נקיון במגדניה. פיה חסר כל מעצורים. היא מחרפת ומגדפת או מרעיפה את רגשות אהבתה, המוצאים את פורקנם ב“מותק!…” הזה לתיאבון, באצבעות קמוצות לפיה בנשיקה מצלצלת. אבל במעשיה… הפחידוּה, המסכנה, שאם תבגוד בבעלה, יוכל לדרוש גט. היא בוּרה גמוּרה. פרימיטיבית במלוא מובן המלה. אינה יודעת לצרף אות לאות – “לא אהבתי ללמוד…” – חסרת כל תרבוּת. היא רואה עצמה כאבודה. כל תקוָתה בילדיה. “אלא מה, שיצאו כמוני? חס וחלילה!…” עיקר דאגתה שיהיו נקיים ומסודרים ושלא יוציאו מפיהם “שום מלים מלוכלכות”. פאולי באמת מתייחס אליה בחיבה. הוא מתקשה אפילו להעיר לה ש“אין זו צוּרת דיבור…” כשהיא מתפרצת ומתאוננה על כאביה, שעה שהוא עסוק בבדיקת חולה אחרת. אביה של כרמלה רמז לו ערב לפני־כן, וכרמלה ידעה על כך, שדי, מספיק לפנק את בתו בבית־החולים, שעה שילדיה מונחים כריחיים על צוָארה של אשתו. וכרמלה חששה שהדוקטור ייכנע לגיצים הרושפים מעיני אביה – וישלחנה. אין פלא שהיתה עצבנית. ורגישה!… פרצה בבכי כשפאולי העיר למה מה שהעיר, ובלב טוב דוקא, בשלוַת־נפש. כשנודע לו שכרמלה אינה אוכלת – היטב חרה לו הדבר. בפעם הראשונה ראתה אותו גניה יוצא מכליו ממש, בתחומי בית־החולים. פקד להביא את אביה. איים עליו שאָמנם ישלח את בתו הביתה, למרות שמחלתה עודנה בעיצומה, אם לא תפסיק את שביתת־הרעב־למחצה שלה. שכן קפריזית גדולה היא בענייני מזון. מלבד פירות מסוּימים ומיני מתיקה – כמעט אינה מביאה אל פיה דבר.

בתחילה גניה חשדה בפאולי שהוא מתכוון לספח את כרמלה על שורת קרבנותיו, זו המוּרכבת מידידות כעוּרות, רוָקות או נשוּאות צמאות לאהבה, שפאולי מגרן ומעוררן בקולו הדבשי והשמנוני, ביחסו האבירי־כביכול, בנימוסיו, ב“ידידוּתו”, וסופן שהן נופלות בפח הטמוּן להן, מבולבלות חוּשים ורגשות, שאף פעם לא באוּ על סיפוקם, בושות בעצמן וחשוּבות כנחוּתות בעיניהן (לעומתו, שכוָנותיו “נאצלות” ולכן אינו מסוגל לדעת או לנחש את מניעיהן ה“שפלים”…) אך עד מהרה למדה להעריך את כובד־הראש שבו פאולי מתייחס אל מקצועו (לפחות בתחום והצר שבו התגדר) ואת קנאתו לעקרונותיו.

בפעם השניה ראתה אותו גניה מתפרץ על אָשרה. “כבר אינו מתבייש מפנַי?…” החל אותו ספק מכאיב מנקר בה.

אָשרה. “כמו טפשה היא מסתובבת…” אומרת עליה כרמלה. בדמוּתה הארוכה והדקיקה עקומת־הכתף ונפוּחת־הבטן, עטופה בחלוּק פרחוני, ששולי הפיג’מה הלבנה של בית־החולים מבצבצים ממנו, בשׂערה הפחמי־הגלי הגולש על כתפיה, בפניה הלבנות המחוטטות. בת שמונה־עשרה היא, פוזלת. חולה מאד. יוצאת־ונכנסת בבתי־חולים מילדוּתה: ניתוחי־לב, דלקת־הפרקים, כיס־המרה, ואם לא די בכל אלה: גידול בקיבה. לכאן באה הַישר מבית־החולים לחולי־נפש, שבו שימשה אחות מעשית מתלמדת. משוטטת היא במסדרונות הארוכים של בית־החולים כמין אוֹפֶליה, עיניה ממצמצות והיא כוּלה מרחפת כמו בערפל. סחור־סחור היא הולכת – ושרה. קול שבא לה במאמץ, מונוטוני, יגע. כרמלה חיפשה את ידידוּתה, אך נפגעה קשה מאָשרה שביכרה על פניה איזו ספרית־מתלמדת, כלבתא צעירה היכולה להיחשב נאה בין בנות גזעה הפחותות, ופיה אינו חדל מהעלות גרה. נראה שאושרה, טובת־הלב ורכת־הנפש, לא היתה מסוגלת, בגילה הצעיר, למצוא ענין בכרמלה, המחוספסת כל־כך. רק בגיל מאוחר יותר מתפתחת, כפי הנראה הנטיה לפילנטרופיה. אושרה אינה ישנה בלילות. יש לה כאבים והיא מאבדת הרבה דם. גלולות־שינה כבר אינן פועלות עליה. היא סובלת ממיחוּשי ראש ומבחילה. נמאס לה, המסכנה. מדי פעם היא מנסה להתמרד. מסרבת לקבל תרופה, משתמטת מאיזו בדיקה, דורשת מנה נוספת של גלולות, צועקת שעירויי־הדם אינם מועילים, שהתרופות אינן מקילות… האחיות חסרות־אונים, מוסרות לרופאים. הרופאים חסרי־סבלנות, נפגעים. ממאנים “להיכנע לקפריזות”. אפילו לאלו של אושרה. ואז היא מתפרצת קצת, מתבכיינת, מתאוננת על היחס, מאיימת שבסוף תשתה ליזול… רק זה היה חסר! ד"ר פאול היים זה! רק שמע את המלה “ליזול” יוצאת מפיה של אושרה, הסמיק כולו, קמץ ופשט חליפות את אגרופיו, עפעפיו החלוּ מתמצמצים כמטורפים ומלים נעתקוּ מפיו. חולה שהוא טיפל בה, שיָזמתו ומחשבתו המקצועית עשוּיים להחזירה לאיתנה… הרי זה חילול קדושה הרפואה!… “אני רק רוצה להגיד לך דבר אחד”, שמעה אותו גניה מגמגם במתיחוּת גוברת והולכת, “שאם עוד פעם אחת אשמע מפיך… את האיום הזה!…” – “כן, כן…” התפרצה אושרה בוכיה לתוך גמגומיו, “לא איכפת לכם החולה!… מוכנים לטלטל אותו לחינם, מבית־חולים אחד לשני… מבדיקה אחת לשניה… מוסרים ידיעות לא־נכונות… הבטחות בלי כיסוּי… כן… אני יודעת…” ואָמנם. היא יודעת. שמות לאטיניים של אבחנות, בדיקות, תרופות, מלות נדירות – נושרים מפיה כפסוקים מפי תלמיד־חכם. במונחים רפואיים, על־כל־פנים, אי־אפשר להוליכה שולל. וּודאי וּודאי שלא במליצות. במחלות של אחרים היא מתמצאת. כל שכן במחלותיה שלה. שמא אף עוּבדה זו הרגיזה את פאוּלי? השכלה מדיצינית שכזאת אצל ילדה… שאין כמעט אבר אחד בגוּפה הארוך והצנוּם שאינו מכריז, באנקות רפאים צורמניות, על מעמדה כפאציינטית? כחולה?

ואז שמעה גניה מפי פאוּלי את האיום האכזרי ביותר, הגועלי והנואל ביותר, שרופא מסוגל להטיח בחולה אנוש חסר מגן, התלוּי כוּלו ברחמיו, “אני אשלח אותך לבת־ים… שתהיי שם ביחד עם חברתך הטובה…” והכוָנה היתה לנרקיס. הנערה מתרשיחה, שניסתה להתאבד בשתיית רעל עכברים, ושהד"ר היים ציוָה להעבירה בשעת לילה מאוחרת לבית־החולים הממשלתי לחולי־רוּח בבת־ים. ברגע האחרון הוא ניסה, אמנם, לשווֹת לקולו הנרגז איזה גוֶן1 של קלוּת־ראש, מתוך עקימת שפה מכוערת, אך לשוא. הדברים נשמעו כפי שנאמרו: כהפגנת־כוח. גס, אלים, מייאש.

גניה נתקפה פחד מפניו. בידי האיש הזה היא מפקידה כעת את חייה!… בשעות של צלילוּת הדעת – ניחא… אז היא עומדת על המשמר, מערימה עליו, רומזת לו בשעת הצורך שכוָנותיו גלוּיות לפניה. מעירה פה ושם הערות עוקצניות על יחסי רופאים־חולים, אך נשמעת להוראות, עושה כמצוּוה וביחסה אליו ואל עמיתיו מתראה כנאורה בין נאורים, ואולם מה יהיה אם תיטוש אותה צלילוּת־דעתה והיא תיוָתר בלתי־מוגנת, קרבן לרהבם, לשחצנוּתם ולקשיחוּתם של “מקצועים” כפאוּלי? או שמא יגלוּ שמקננת בה מחלה פיסית חשוכת־מרפא, או מחלה שתהליך ריפוּיה מורכב, ממושך, מפוקפק? הרי אז תצטרך גם היא להפקיר את גופה, את רוּחה, בידי אלה, שהיקף־מחשבתם מוגבל לתחום המקצועי, הנסיוני, העוסקים ברפואה מַשווה, שוָה לכל נפש, לפי אמת־מידה נתוּנה. ומה אם יימאס עליה לשלוט בעצמה? כמו שנמאס על אומללה זו, אושרה?… אכן, הרכנת הראש בפני הייסורים, שאיש אינו מוגן בפניהם… מידה מסוּימת של ענותנוּת בפני הייסורים, שאיש אינו מוגן בפניהם… מידה מסוּימת של ענותנוּת נוצרית… זו, משמע, לא תזיק לרופאינו…

בצהרי יומה הרביעי בבית־החולים מסרה גניה לפאולי את מפתח תיבת־הדואר וביקשה שיעבור ליד ביתה לראות אם נתקבלו מכתבים. ואמנם, בערבו של אותו יום, בהגיעו לתורנות־לילה, הביא לה שתי גלוּיות מגרישא. פותחות ב“גניה יקרה” ומסיימות ב“שלך באהבה”. ובאמצע – חרדה לשלומה (את דבר אישפוּזה מעלימים ממנו כמוסכם בינה לבין פאולי), עצות לבילוּיים שקטים, תיאור העיר רוטרדם, מלה או שתים על המארחים, בית־המלון, מזג־האויר, סדר־היום, אפשרוּיות הלימוד וכיוצא באלה, התנצלוּת על הרווח הגדול שבין הגלוּיה הראשונה (מפריס, להסדיר את שהייתו הקצרה שם בדרכו הביתה) לזו הנוכחית, באמתלה של קוצר־זמן, אלפי התרוצצוּיות, ענינים ארגוניים, ו־סתם דכדוך “לא רציני”. אפילו לא שאלה את עצמה לפשר הדכדוך. גרישא רחוק. על־אף ודאוּת קיוּמו לגביה, שקיוּמה מותנה בו, פאולי, הוא שמילא כעת את חלל עולמה.

ציפתה לביקורו כל הערב. שיציץ לפחות. ייחלה שיזמינה לטיול קצר בחצר בית־החולים או לספל קפה בחדר־הרופאים. לבסוף פקעה סבלנוּתה ויצאה למסדרון לחַפשׂוֹ. במחלקת הגברים שמעה קוראים בשמו. יצא מאחד החדרים בלויית האחות. עיניו אדומות, לחייו נפוּלות, כוּלו אומר עיפוּת. משנתנה בו עיניה – חזרה אליה שלוַת־נפשה. ואילו הוא, משנח עליה מבטו, נראה כשוקל מה, אחר ניענע ראשו לשלום והמשיך לפסוע בלויית האחות. היטב חרה לה הדבר. אפילו לא נעצר לשאול למבוּקשה.

נכנסה וכתבה לו פתק נמהר, מאשים ומשופע בתארי גנאי. הכניסה למעטפה והדביקה ורשמה את שמו והניחה על הספה בחדר־הרופאים.

חדוַת השחרור שבטעם הכאב הפתאומי, הבלתי־צפוי לחלוטין, שהסבה ולוּ רק לרגע, למי שהיה אהוב־נפשה עד לפני שתי פעימות־לב, כאשר כלל לא היה מוכן לכך, כשבאיוולתו חשף ביהירוּת את חזהו השׁעיר זעיר פה וזעיר שם (“איזוב אפל ולחלוחי…” מילמלת, רוויה, טיטניה!…) לחִצהּ המורעל, הממית, (היא מקוָה…) ופיו היה פעור מהשתוממוּת. אינה יכולה שלא להתייחס להרגשה זו במלוא הרצינוּת הפולחנית. הו, כן!… והיא מסרבת להפר את חגיגיוּתו, אפילוּתו, בשמו הכבד, הקלאסי, של רגע זה במה שהבדחנים מכנים הוּמור!…

לרומם ולנשא את הרגע הזה, לשאתו כרביד כבד ויקר על צוָארה, בין שדיה. להזינוֹ, ולטפחוֹ ולפנקוֹ בתוכה. הו, כן… כעת יפי הלובן שבקצות כנפה הנפרשׂת של היונה בבוקר. כעת גבו החשוף, העבה, של אחד משני הבחורים המותחים חוטי אנטנה, כמדומה, על הגג שמנגד. הוא במיושב, ואילו חברו – במעומד, בפעלתנוּת, בשרווּלי חולצתו הכהה, המופשלת. זאת בתנועה. ואילו בכתמים – פרחי ג’רניום אדומים כדם.

היא תנשום לרוָחה כעת. שכן רצונה הוא שפסק. בשניה האחרונה ממש, לפני שנסתאבה באותה דייסה סמיכה ודביקה של רגשנוּת מבולבלת. מביכה. בשניה האחרונה ממש, לפני שכלאה באזיקים את הסער הפראי שהלם בה, שהלם בה, הו, והצפיה המחלה הזאת שנעלמה!… היא תנשום לרוָחה. הצפיה לקול המתוק־מדי, הדבשי, המחניף, המתייפייף, שהיא מייחלת לו, למרות הכל, (הו, כן, היא תחנוק, היא תחנוק…) שהיא מנסה לשוא להדחיקו בכוחו של קול אחר.

ושמא הדוקטור זקוק לתיעובה? שמא תיעובה מפרה את אהבתו? הו, לבה נשבר – מקוצר־רוּח, מכמיהה, מ… רוּחה סרה.

ובכן, היא מתחילה להתאהב – מחדש – בפאולי?…

כאשר אושפזה, היתה בקשתה הראשונה שלא יבקרוּה. לא גידי ולא אמה, וּודאי שלא סילביה, או אשתו של פאולי, או זיו או דן. לא רצתה לראות איש. האם שגתה בכך שבודדה את עצמה? ואפילו כן, מה טעם שתודה בכך? כעת, כשפאולי מתכחש אליה, זיו אינו מעניינהּ. זיו הצעיר, השרמנטי, המבריק, השנוּן. ואילו פאולי הקהה, המתחסד, הצבוּע, הלא־אטרקטיבי, שלחייו שמוטות, כתפיו צרות, ראשו מקריח והוא מתחיל לגדל כרס קטנה – חדר כעת כרעל לעצמותיה?

הריח הזה של חלב חמוּץ שהיתה חשה תמיד במחיצתו, מעורב בבושם של סבון־טואלט סטנדרטי “משובח” וסיגריות מנטה. ריח של גמול שהזקין. ופה רחב עם שפתים רפוּיות ושינים צהובות מרוּוָחות ועם ריח של גבריוּת חולנית, מרוקנת. “בוודאי שאינו גברא רבא”, היתה אומרת בלבה, “אם כי, לעולם אין לדעת…” כשהוא ישן, ודאי לה שעולה מפיו ריח של רקבון. מאכליו האהוּבים: שעועית וכרוּב. את טעמו הלקוּי אי־אפשר לכנות שמרני. מאידך גיסא, קשה לסווגוֹ כחוסר־טעם. היה בוחר לו את פריטיו – אותו סבון סטנדרטי “משובח”, למשל – כדרך אלה שעמדוּ זמן רב ברוָקוּתם: במין קפדנוּת עריצה, מתוך הפגנה של יתרונו כאדם חָפשי ובלתי־תלוּי בטעמה הכפוּי של אשה.

“איך הייתי… אני, בין הרהיטים האלה?…” היתה שואלת את עצמה לא־פעם באותה תקופה לא־ארוכה שהיתה מבקרת אצלו מדי כמה שבועות, בתקופת־הבינַיִם שלפני נישואיו, לאחר שעזב את ביתה של הגב' לויט ושכר לו דירה לעצמו. הספה המרופדת בעלת המשענת, שאותה קרובה־רחוקה של משפחת לויט, שהיתה משמשת לו כעקרת־בית בשכר, הצמידה לה מין כיסוּי לבן ומעוּמלן של תחרה; הכורסה החדישה בעלת הצוּרה הגיאומטרית ה“נועזת” שהוא צירפהּ, לאחר התלבטוּיות ממושכות, למערכת הרהיטים הישנה במועד מאוחר יותר; אותם פסלים מעוּותים וציוּרים מקוריים, שצבע האוקר שלט בהם ושעל בחירתם ודרך תלייתם המשוּנה עיקר גאוָתו. וטעמו הצמחוני מתוך חרדה לבריאוּתו, ואותו בולמוס של אכילת שעועית וכרוּב שהיה תוקפו לעתים. בשנות היכרוּתם הראשונות חשבה אותו לטוב־לב מאין־כמוהו. היה שולח לה פרחים (בחירה אישית: קקטוס בודד מעוטר בצפרנים, למשל). מזמינה לגלידת פרפראות, (אף פעם לא לארוחות ממש) קונה לה ערמונים קלוּיים. וזאת גם לאחר נישואיה לגרישא. אחר־כך, לא שהתחילה לפקפק בטוב־לבו, אלא שחדלה להתפעל ממנו, משנוכחה לדעת עד כמה הוא מחזיק לעצמו טובה על כך. אילו חיתה במחיצתו, היתה מרבה לריב עמו, חשבה, בהיותו מאלה שאינם מודרכים על־ידי יצריהם, דוקא, אלא על־ידי הצורך להוכיח את עצמם לפני זולתם, ולפני עצמם, כמובן. היה מכנה בשם עקרונות אף אותן הצדקות לסטיותיו הקטנות. מכאן האופי המתחסד־הדוחה של הופעתו, חשבה, לפחות בעיני אניני־הטעם. ובכל־זאת החניפוּ לה חיזוריו. נועם הליכותיו, לא כשל הצעירים הישראליים של אז, שסבבוה, קולו הרוה, מגעו הלטפני, המרגיע… לא. אינה רוצה להיזכר בו כעת לטובה. כל אותם דברים שאינה סובלת בו… התחכמוּיותיו התפלות, מעטה החשיבוּת שהוא עוטה בשעת ניתוח ענין של מה־בכך… דיבוּרו במין נחת, מתוך העמדת פנים של הכרת־ערך עצמית, משוא־הפנים שלו, שאינו מתגלה – כעת ידעה – ביחסו לדרג הנמוך, לחָליו, אלא לגבוהים ממנו. הפגנת התמצאוּתו הנונשלאנטית כביכול, בכל נושא העולה מאגב שיחה. הוא ממש מקוממה בכך! באותה העמדת דברים על דיוּקם המדעי, כביכול, גם כשאלה נוגעים בבעיות אישיות, שאותו ניסוּח על חוּדה של הגדרה הופכם למוצגים של בית־מרקחת.

ובכל־זאת נגע ללבה. באותו משהו פתטי שבו. אפילו באותה קורקטיוּת שלו, שאינה לפי רוּחה. הפמיליאריוּת המסורבלת והמביכה שבה היה פונה אל אנשים פופולריים או אל בעלי־שררה, רוחב־היד שלא במקומו שהיה מפגין בפני זרים, ההקפדה על מבטא זר מאוּלץ, אפילו באותה האדרה מרגיזה של ידידיו־מימי־עליית־הנוער, שהיה משתבח בהם בפניה בכל פעם שניסה להתגונן מפני קסמיה. לאט־לאט זכתה להכיר את כל החבורה, שהיתה מורכבת רוּבה ככוּלה מנשים כעוּרות־מראה ומתוּסבכות להפליא, גרוּשות על־פי הרוב, ומזוגות אומללים, או אומללים־למחצה, שמצאוּ נוחם בחסוּתו של ידידם הרוָק הנחמד.

ההנאה שהפיקה גניה מפירוט חולשותיו של פאולי, והרוגז הבלתי־סביר שתקפהּ בשעת מעשה, עוררוּ בה תמיד חשד. עד כדי כך נגדוּ הדברים את מזגה ועקרונותיה, שבאותה תקופה שלאחר נישואיו של פאולי, נמצא אפילו גרישא מגן עליו מפני ההערות העוקצניות והביקורתיות שהיתה שולחת בו. “נטיה היא אצלי, כלומר?”, היתה סולדת מעצמה, “לגלות חולשותיהן של בריות? לנבור בכל האשפה, הפסולת, שהותירוּ חיוּכיהם, צחוקם הקולני, אמרי־השפר, התשובות ה’קולעות', הפקחויות… הפקחויות? –” ואילו פאולי, דומה שהיה שמח ביותר לשמוע דברי ביקורת על גרישא. בעיקר כשהם נאמרים בנוכחוּת גניה. שהרי אז ניתנה לו ההזדמנות להיראות בפניה במלוא אבירוּתו, כשהוא יוצא חוצץ להגן על ידידו.

העיקרון שאימצה לה במשך השנים, לא למתוח ביקורת על ידידים אלא לקבלם כמות שהם ולאהבם על חולשותיהם, כמו שיש לאהוב את ילדינו, את הורינו – נראה שלא חל עליה במקרה זה. ממרומי מיטתה, באותו אולם מאוכלס חולות, היא מוצצת בדמיונה בהתמכרוּת אותן שפתים רפוּיות, מכוּוצות קמעה, של ידידה הדוקטור, שבזמנו בחלה בהן, שדיה מתפרקים על חזהו מדובלל־השער, (כפתורי חולצותיו הלבנות המעומלנות פתוחים תמיד בקיץ) ירכיה נלטפות בעדנה באצבעות ידיו האמונות, כפות־רגליה מתחככות בכפותיו, מתחבטות בין קרסוליו. פעם כבר התאוותה אליו ככה. באותה חתונה שלו, שהוא נראה בה מאושר כל־כך. היטב חרה לה הדבר. שהרי עד אז נחשב פאולי קניינה הפרטי, שבטחונה בו הוא מן הדברים שאין עליהם עוררין… “הביטי באיזו קלוּת השתחרר ממך!” חשבה אז בלבה ונזכרה בדברים שאמר לה (בצחוק!) ימים אחדים לאחר שנישאה לגרישא: “אל תדאגי, לא אתאבד בגללך”. צחוק גס, לא מנוּמס, עם קורטוב של בוז. לא להותיר בה אבק של אשליה. כמובן, איש לא יתאבד בגללה. היא אינה חודרת לדם כרעל, רק משתאים עליה. ניחוחה הענוג, אולי, גוני הפסטל של נשיוּתה. הם מוצאים עצמם מעורבים מעט, אמנם כן, אך אינם מסתבכים יתר על המידה. אינם מסתכנים. ומשחשים בסכנה – מסתלקים. בצער, שאינו מכרסם את הלב. בגעגועים – שאינם מעבירים על הדעת. החיים אפילו אינם משתבשים.

וכעת נרקיס. אויבתו המושבעת של ד“ר היים. אותה נערה ש”בקוצר־שכלה", “בטעמה הרע, הפרימיטיבי…” ניסתה להתנכל לחייה והעזה להצהיר – כשנשאלה – שתחזור על נסיונה האומלל שנית…

“מישכנה!” קוראת אחריה האיטלקיה בלהט, וידיה מדגישות את גודל מסכנוּתה של ההיא בתפיפות על המצח, על הראש, בקימוץ ידים, המשתלבות מיד כדי תפילה, בנענועי גוף לצדדים, כמתוך אינרציה שאחרי הדבקוּת, עיניה עצומות ושפתיה ממלמלות בין נשיפה ושריקה, כמגיבות בתדהמה וביראה על איזה חזון שנגלה לה בלבד, ושבו נחרץ, גורלה של אותה “מישכנה”. זו, עבת אברים, אף תפוח, עיניים בולטות, לחיים שתפיחוּתן נפולה, שׂער חלק קצרצר, סרוק אל מאחורי אָָזנים, שעגילי־זהב קטנים משתלשלים מתנוכיהם ומוסיפים על אָרכם הטבעי. פ־תאום היא מתעוררת: “אקות!…” (אחות!) “אקות!…” “שיר!…” במחי־יד נקרעת ההזיה מעל פניה: “אקות!… שיר!..” ולא נותרת אלא אותה מועקה אומללה. חמישה בנים ובנות גידלה, כך היא מספרת בעברית, שהיו בה תשעה קבין של איטלקית. באין בעל, או מקצוע, או שפה, שלחה ידה בכל עבודה וחרפת רעב נמנעה מהם. כעת לכוּלם משפחות משלהם והם חיים כאמידים, אך כל אחד מטיל את האֵם החולה על אחיו, בתירוצים שונים. רתוקה למיטתה, תלוּיה בחסדן של אחיות טרודות וממורמרות, היא בוכה ומספרת. בוכה ומספרת.

האם החיים – מקשה גניה בינה לבינה, על הדרמה שהם צופנים – הם, אמנם, מעל לכל? משמע, לחיות כל עוד ניתן הדבר? האפשרוּת שמשהו מסעיר יתארע? בעולם החיצוני? בחייה היא?… וגידי שאין להפקירו? שכל עוד היא ישנה – הוא חי לו, כאילו, את חייו העצמאיים, משוטט, אוהב, יותר מכל צמא לאהבה, להנאה, הנאת החוּשים המעודנת, הבררנית, לחופש… אך כשלא תהיה עוד, תישמט מתחתיו הקרקע?

גידי, שעיניו החוּמות־החמות הן לעתים בארות יבשות, שכה קל להעניק לו אושר וכה קל לזרוע בו תחוּשת אבדון. גידי חסר־הישע, הבולע את עלבונו משום אחיזתו הרופפת, שגלגלי מחשבתו נעים לפעמים פקעות פקעות באי־יכלתו להשתחרר מאותה מדוּזה פנימית שבו – חמקמקה, אמורפית, טורפנית.

כלומר – לחיות בשביל גידי? ואנוכיוּתה, האם תעמוד בכך? ומה על אותו מומנט דרמטי מכל, חדוַת הנצחון שאין דומה לה, הגילוּי הנשגב ביותר של חירוּת הרוּח, כשהאדם חורץ מדעת את רגע מותו? כאילו היה כל זה ענין לשעשועי המוח!… כאילו – בהיותה שרוּעה לה שם על אותו כסא־נוח מקולל שבמרפסת ביתה, באויר הלח, העומד, של ראשית הקיץ, למשל, לא היה הגל השחור עולה בה בת־אחת, מצמק את ריאותיה, משנק את גרונה, מציף את ראשה באותה מערבולת עכורה של אימפולסים המערפלים את מוחה, את עיניה, ממלאים אותה חימה שפוּכה, זעם אין־אונים, לא תאוַת־נקם. חדלון.

כאילו היה כל זה ענין של שעשועי־המוח!…

לחזור אל נרקיס. “היא נקלעה לתופת”, אמרה גניה בלבה, ונזכרה בדן. איך אמר לה אז, כשנפגשו במקרה בירושלים, שצריך לפתח כוחות חדשים להתגוננות?… שאנחנו סומכים יותר מדי על שליטתנו העצמית?… הופתעה מאד לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי דן. כעת היא נזכרת בהם בכל פעם שהיא נאבקת על שפיוּתה. כוחות חדשים להתגוננוּת, משמע… אבל אֵילו? אילו?…

בפעם הראשונה ראתה אותה גניה כשחלפה על־פני חלון חדרם במסדרון המחלקה. “הביטי עליה!…” קראה אז כרמלה, “זאת ניסתה להתאבד!…” גניה הסבה במהירוּת את פניה. מתאבדים מלהיבים את דמיונה מאז ומעולם. ראתה ראש זהוּב גדוּש שׂער גלי, הגולש על כתפי נערה צעירה בחלוּק בית־חולים מפוספס ופרופיל צהבהב חמוּר, ישר זוויתי, של מי שיצאה זהובה בניגוד לחוקי התורשה. למחרת, כשישבה נרקיס על הספסל התקוע בטבוּרה של הכיכר הקטנה החבוּיה בין פזורי מבניו של בית־החולים, לחשה כרמלה לגניה: “תראי את השער שלה… נופל כולו!…” ואמנם, גניה הבחינה בקווּצות־קווּצות של שׂער נשוּר, על חלוקה של נרקיס, ובדלילוּת בולטת של רעמתה, שאך אתמול נראתה בעיניה מלכוּתית. “זה מהרעל־עכברים שהיא בלעה… גם כדורי־שינה וגם רעל עכברים… הכל ביחד…” היא ישבה מכונסת בתוך עצמה, ראשה נטוּי על צדו, כמקשיבה בדריכוּת לאיזו שוֹאה העלולה להתחולל בכל רגע, ומאחר שאין בכוחה למנעה, לא נותר לה אלא לשבת ולצפות בשקט לבואה. “ממה היא מפחדת…” הירהרה גניה. “איזה מין ניתוק בינה ובין העולם… מהו אותו מנגנון אשר פעולתו הסדירה נשתבשה אצלה, ואשר ברוב חרדתה ובהילוּתה להחזירה לתיקנה, איבדה כליל את השליטה עליו?…” רגליה הנתוּנות בפיג’מה הלבנה, פשוקות קמעה. רגלים ארוכות, ישרות, קרסולים חטובים. לעולם אינה מגביהה את עפעפיה אלא בשעה שפונים אליה בשאלה. אושרה, וזו הספרית־המתלמדת, ציחקקו על־ידה, פיטפטוּ, שרוּ. נראה כי בכל־זאת הונח לה בחברתן מאותו “טרנס” של מחשבות מסתבכות, שסחט את לשדה. ענתה על שאלותיהן, אף כי קצרות, ואפילו חייכה קלות, חיוּך שאינו מסכין עמה. כאחת שנתפשה בצערה ונצטוותה לחייך לפני המצלמה. עינים ירוקות לה, הנאחזות במין דבקוּת מביכה בדובר אליה, כאילו היה הוא העולם כולו. גניה, משנכנסה עמה בשיחה, ימים אחדים לאחר־מכן, לא יכלה שלא להתחמק ממבט מפגיע זה שלה.

כרמלה הפסיקה את בהייתה הקדחתנית של גניה בדמוּת שמנגדה. “תראי! תראי!” היא קוראת, " איך החתוּל הממזרתא הזאת הולכת לטרוף את הגוזל!…" ובו ברגע היא ניתרת ממקומה, נוטלת אבן ויורה אותה לעבר החתולה המרפה בבהלה מטרפה ונסה על נפשה. “מסכן החתול!…” נשמע לפתע קולו של ד"ר היים, שניצב אותה שעה בחלון הפונה לכיכר, משיח עם האחיות וצופה בלי משים במחזה. “למה גזלת ממנה את ארוחת־הבוקר שלה?…” ניכר שדברי הרופא הנערץ עליה בילבלוּה. כבר לא היתה בטוּחה בצדקת מעשה. ואילו אל גניה פנתה בחידה, כשחיוך ממזרי בעיניה המצומצמות, בפיה הפעור כמי שרגילה להזדהות על־פי שיניה: “תגידי אַת, מאיין אני יודעת את המלה גוזל? הא?…” ובעוד גניה תרה מגמגמת, אחר תשוּבה, נטלה את ידה ותירצה: “הבן שלי!… הוא אמר לי!… טיילנו יום אחד בגינה והוא אמר: אמא! תראי… גוזל!… ואני שאלתי: מה זה גוזל?… אז הוא ענה: גוזל!… ציפור קטנה!… גוזל!… ציפור קטנה!…” סיימה את סיפורה כשהיא מתמוגגת כוּלה מהנאה. “גוזל!… ציפור קטנה!…”

למחרת ראתה גניה את נרקיס יושבת על הספסל לצד אחותה. גבעול תמיר ודק זה!… שלוּבת רגלים ארוכות־ארוכות, חשופות־ברך, היא יושבת, מרפקיה שעוּנים על ברכיה, תומכים בגוָה הארוך־ארוך והכפוף קמעה, כשכפות־ידיה משמשות גביע לפניה החיורים, המעודנים, החטובים להפליא, העטורים שׂער שחור־עמוק, גלי, פני נסיכה פרסית ספונה בחדריה. “מבין השתיִם, האוּמנם נרקיס היא זאת שכוח־חיוּתה חזק יותר?” תהתה גניה. “ואותם שכוח־חיוּתם חזק, משמע, מושכים אליהם את השֵד? שמוצא בהם אתגר? טרף דשן לנעוץ בו את ציפרניו?…” בימים אחרים נראתה נרקיס יושבת לצד חברתה “זאת שמצאה אותה מעולפת מתחת למיטה”. מסיפוּרה של אושרה מסתבר, שנרקיס השאירה פתק: “לא להאשים איש”, עם ציוּן הכמוּת המדוּיקת של הרעל ומספר הכדורים שבלעה. “למות רצתה?… או אולי רק לנוּח מאותו טרנס של מחשבות מכושפות שהיא שרוּיה בו ללא הרף?…”

על מצע של שמיכות שהוצאוּ לאיוורוּר היא שוכבת, מקופלת כעוּבר, וראשה נח בחיקה של אושרה, או בחיקה של הספרית־המתלמדת – הנעורים, בתוך סביבה זו של מבוגרים בעיקר, הם אולי המשותף היחידי ביניהן. כדבר נערה אל נערה הן משוחחות עמה, בחפשיוּת, בטבעיוּת, ונרקיס משתתפת בניענוע ראש, בשאלה לענין, אפילו במלת הסכמה – חציה עמן, וחציה במלכודת מחשבותיה.

מיטתה ניצבת ליד החלון, שכנפותיו סגורות רוב שעות היום, אך בוקר אחד, כשגניה חלפה על פניו בדרכה לחדר־הרחצה, פרצה אותו הרוּח, והיא ראתה את נרקיס שוכבת במיטתה באותה תנוחה עוּברית מוּכרת, כשמטפחת חאקי משולשת וקמוּטה קשורה לראשה. ההסבר מפי כרמלה לא איחר לבוא: נרקיס התקרחה. אף שׂערה אחת לא נותרה עוד בראשה. בצהרי אותו יום נזעקה גניה לפרוזדור מקולות צעקה שעלוּ מן הגינה. “אין לי כוח לחיות!… אני לא רוצה לחיות!… אין לי כוח לעמוד על הרגלים!..” חברותיה המבוהלות הזעיקוּ את האחות. לאחר זריקת הארגעה נפלה על נרקיס דממת־מוות שנמשכה שעות ארוכות.

בוקר אחד, כשחיכתה גניה לתורה במרפאה, באה אף היא לשם, בלויית אושרה. במטפחת החאקי שעל ראשה, נראתה כאחת מורטת נוצות בשוק. גניה הזדרזה לפנות לה מקום על ספסל ההמתנה.

האם משום שהעזה לעבור את הגבול שרבים ניצבים עליו, שבתה אותה נערה זו? לא רק עם גניה דיברה על ענייניה. אחת כמוה, המשוועת לעזרה, תחזור על סיפוּרה לפני כל מי שיפתח לה. וגניה פתחה לה. ומיד נרתעה. משנתקלה באותו מבט שננעץ הישר בתוך עיניה, שנאחז בפיה, שהתנפל על כל דיבוּר שלה, על כל ניצוץ תגובה שלה, כעל מקור־ישועה שנקרה לפניה בדרך נס. וגניה חשה את עצמה מרמה. ונראה שנרקיס הבחינה בכך, שכן פיה נתעקם מעט, וצל־צלוֹ של כעין־חיוּך נפרשׂ עליו. אותו רגע נקראה נרקיס למרפאה וגניה חשה רוָחה על שהשיחה ביניהן נקטעה.

היא מתרשיחה. בת למשפחה מרוּבת־ילדים מפרס. בבית רעש, צעקות… אב אלים מפיל חיתתו על הכל. אֵם על בניה טועמים את נחת זרועו, מעשה־בכל־יום. מנבל את פיו. זורע מהומה בלב הילדים הרכים באיומים, במעשים שלא־כדרך־הטבע, מטיל עליהם פחד ואשם. היא – תלמידה מצטיינת, בעיקר בחיבורים. “הייתי כותבת חיבורים נפלאים”, סיפרה לגניה ביודעה שבתחום שהיא עומדת בו, אין מקום לערכים “נאצלים” כענוָה או… כגאוה. בת תשע־עשרה היא נוטשת את ביתה ועוברת לגור לחדר שכוּר בתל־אביב. (הוריה טוענים שאילמלא עזבה את הבית, שאילו היתה מתחתנת, כדוגמת אחותה הבכירה, יולדת ילדים, לא היה קורה לה כל זה…) למדה פקידוּת, התחילה לעבוד כמזכירה, התהלכה עם בחור, שאהבה אותו, שהוא אהב אותה. ביקש את ידה. ברשותו עמדה דירה גדולה בשיכון חדש. בעבודתו, כמסגר עצמאי, יכול היה לפרנסה בכבוד. “הייתי יכולה לחיות כמו מלכה…” אמרה, ומיד הוסיפה: “מן הרגע שהציע לי נישואים התחילוּ כל הצרות”.

נישואים… משפחה… בית… אבא־אמא… גניה רואה בדמיונה המון ילדים צורחים, מייללים… ריח של שתן וצואה… ריר נוזל מהאף, מהפה… עינים נפוחות תמיד, שת חשוף… בעיטות ואגרופים ודם זב… פרוסות לחם יבש, כתמי חלב… גידופים וקללות… מכות, מכות…

גניה מנסה להשתחרר מתמונת הזוָעה, אך זו שבה ומתחייה לפניה: נישואים… גוש אלים, ענק, נופל על מערומי אמה… כמעט וחונקה… היא, הקטנה, צועקת מאֵימה… הגוש קם בחשכה, צלוֹ הענקי מתקרב אל מקום מקום משכבה של הילדה המתכווצת מזוָעה, ומנחית על ראשה מכת אגרוף המשתקת לרגע את כל חוּשיה ומיד מדליקה בבת־אחת בכל עצבי ראשה זרמי כאב חד, עוקצני. ראשה של הילדה קודח. היא סותמת את פיה בכף־ידה הקטנה, שמא יחריד בכיה את המפלצת ממרבצה על גוף האֵם. האם נאנקת בעינוּייה, אך הילדה כלא־שומעת. יש לה כעת ייסוּרים משלה. משפחה… גוש אָפל, קשה, שבמרוצת הימים מוסיף להתקשות, עד היותו לגוש מתכתי, ענקי, עננת מתכת, הרובצת־מאיימת מעל קדקדה, צלהּ נופל על עיניה. לאט־לאט מקבל הגוש תכונות של מגנט. כל מעייניה נמשכים אליו. מדברים אליה, והיא כלא־שומעת. מאהבה מתאר לפניה את ביתם לעתיד, את חייהם המשותפים, וכאילו לא אליה מכוּונים הדברים. הוא מחבקה, מגפפה, אך מחשבותיה נמשכות אותה שעה אל הגושה והוא כחיץ בינה ובין חוּשיה.

גניה רואה בדמיונה את נרקיס ומאהבה פוסעים ברגל קלה לאורך הירקון. ידו האחת עוטפת את כתפיה והשניה, הנה תחבוק את מתניה, אך חלף זאת הוא חותם נשיקה חפוזה על שפתיה וסוחפה עמו במרוצה שובבנית אל עבר הסירות. לילה אביבי, הירח כמעט במלואו. הוא יורד אל תוך הסירה והיא קופצת אחריו. הוא נוטל את המשוטים והיא נצמדת אליו, ידה חובקת את מתניו. לאט־לאט הם חותרים בתוך המים, שחורים ועליהם מעטה של כסף. נדמה ששכחה. שהיא חָפשית. שהא!… טוב לה!… אך עוד לפני שהספיקה ודאוּת ההרגשה להבשיל בה, וכבר נאחזו שערותיה בסבך של שיחי סוף, שסירתם נקלעה לתוכו כשהבחור שמט מידו את המשוטים בעת התלפפוּתם. בבת־אחת נקבעת בראשה תודעת הגוש. שערה נאחז בסבך והיא חשה לפתע את אצבעות אביה, השריריות, הבשׂרניות, מושכות בו וצעקה. הבחור שנתבהל, החל מתירו קווּצה־קווּצה ובזהירוּת, אך היא – הגוש היה כבר מעליה, צלו על פניה. היה לה קר. הוא חיבקה והיא לא חשה דבר. שוּב נוּתקוּ מעייניה… היא פה ולא פה… היא שם… הגוש שולט בה… היא שייכת לגוש. הגוש מלך… הגוש מכונת־תופת אלימה שהכל בה מכוּון אליה. שגלגליה שוחקים את כוּלה. שכופה את עצמה על כל ישוּתה ומשעבדת אותה כליל. שהיא שבוּיה בערוּציה. דֶמוֹן הוא ששולט בה. שעומד מעליה ומצליף עליה בשוטו, שצוחק את צחוקו הפרוּע, המפלצתי, ואין שום כוח בעולם שישחררנה משלטון־עריצים זה. כך נגזר עליה. קללת עולם. מכאן ואילך תהיה כוּלה ראש. שכן הגוש פגע בה בראשה וכעת הוא רבוּץ עליו. לכל מקום שתפנה, כל מה שתעשה – הגוש עמה. כבר אין היא חשה דבר. רק הראש לוהט ממחשבות שכוּלן מכוּוָנות אל הגוש. אין הן מחשבות קלות, או גמישות. הן מחשבות מסוּרבלות, והן באות גושים גסים, הן היוליות, גָלמניות, והראש אינו נח מהן. הן חורקות במסילה. הן דופקות.. דופקות…

באותם הימים היתה מדפיסה שבעים מלה לדקה. משהורע המצב מאד, משלא הסיחה עוד את דעתה אף לרגע מגוש הברזל הזה המוטבע בראשה, מאותו דמוֹן מגנטי התאב למחשבותיה… מחשבותיה… מחשבותיה… שמעלעַ כל אחת מהן, על דמה, בעודנו חם, שהוא זוללן וסובאן והיא חייבת לספק לו עוד ועוד… משהפכה כוּלה חרושת־מחשבות, משנסחטוּ כוחותיה כליל – התחיל הבחוּר להיבהל. “אינני רוצה להתחתן מתוך רחמים”, אמר – ועזבהּ. ואז התמוטטה. נלקחה למוסד פרטי, שהתה שם חָדשים ושבה לחדרה. אך מששמעוּ מעבידיה שהיתה במוסד – סירבוּ להחזירה. ואז עשתה מה שעשתה.

להבין אנשים על־ידי כניסה לתוך עורם, אמרה גניה בלבה, זאת ניתן רק מן הצד הרציונאלי של הדברים. מן הצד האנאליטי הטהור, מצד הפכּחון. אם להביא בחשבון את כל הגורמים, הנסיבות, בלי לראות את הטמפרמנט. והרי זה האחרון בא ומשבש את כל הנוסחאות!

וסוד שליטתנו באנשים? בגילוּי עליונוּתנו עליהם? עליונוּת פאסיבית, מכוח אָפיינו, גילנו הצעיר, בריאוּתנו, מעמדנו; או אקטיבית – בתוקף התנהגוּתנו, דיבוּרינו, שהם תוצאת מזגנו, תבונתנו, אנוכיוּתנוּ?

פאולי זה, מעט הטוב שהיה לו עם גניה בימי רוָקוּתו, כשנהגה לבקרוֹ, תחילה בבית אמה ואחר־כך בדירתו שלו – מראש ידע שלא יוכל להימשך לעולם. מראשיתו חזה את סופו. ולכן, כבר מאז נישאה לגרישא, בנה את חייו בנפרד מן הטוב הזה, בידיעה שברגע שיעשנו יסוד מוסד בחייו, הוא ייהפך לגביו לכוח הרסני, מחבּל, וממילא יחדל להיות טוב. ואף־על־פי־כן החניפה לו ידידוּתה. יהירוּתו זקוּקה היתה לאָזנה הקשבת, אפילו לא תמיד איחלה לו טוב – נעים היה להתפאר בפניה. בין שיחמיא לה בין שיכאיב לה – לעולם לא תהיה אדישה להצלחותיו.

גניה היתה בטוחה שלאותה שיחה עם נרקיס במרפאה יבוא המשך. ולכן הופתעה כל־כך ואפילו נפגעה, (רק הראית שמץ של נדיבוּת־לב בלתי־מחייבת, וכבר את נמנית עם הפילנטרופים!…) כששמעה שנרקיס קיבלה שוב התקפה (צעקה שלא רוצה לחיות, שאין לה טיפת כוח, שתחזור שוּב על מעשיה…) בצהרי אותו יום עצמו. כשנכנסה בהוּלה למחלקתה של נרקיס, גילתה אותה מכוּוצת במיטתה, מוקפת בחברותיה. בפעם הראשונה ראתה אותה צוחקת עמהן, צחוק חושף שינַיִם, ורק הברק המוּזר שבעיניה הסגיר את הפחד שמאחוריו. התעלמה מגניה לחלוטין. “היא נוקמת בי על אי־הטבעיוּת שבה נהגתי עמה בבוקר…” חשבה גניה, מתוך צער ובושה. “בכוָנה היא הפגינה את קרבתה לנערות אלה, כדי להדגיש את הבוז שהיא רוחשת לי… על שהולכתיה שולל… על שהתנפחתי בפניה ב’אינטלקטואליות' שלי, שעה שהיתה זקוקה למלים חמות, כנות, ליחס אנושי בלתי־אמצעי, כזה שנערות פשוטות אלה מסוגלות לגלות כלפיה…” עמידתה כך בחדר, פרושה מן החבורה, נראתה כעת בעיניה טפשית, חסרת־שחר. אמרה שלום ונענתה בנענוע ראש. מרחוק, בקצה הפרוזדור, ראתה את פאולי עומד ומסביר משהו בלהיטוּת לאחות התורנית, שמילאה את מקום האחות הראשית. ודאי לה שהבחין בכך שיצאה מביקור אצל נרקיס, אך כמנהגו בימים אלה, התנכר לה. אחר־כך, כששכבה במיטתה אצל החלון, שמה לב לתכוּנה שבפרוזדור. אחים ואחיות הסתודדוּ עם פאולי, אחר יצאו בהוּלים, בשליחוּיות מיוחדות. אותו ערב עצמו נלקחה נרקיס באמבולנס לבת־ים. אושרה וחברתה למגוּרים ליווּהָ. ואילו גניה נתבקשה להשאיל את תיקה, כדי לצרור בו את חפציה המעטים. למחרת בבוקר גילתה בתיק, שהוחזר לה בשעה מאוחרת בלילה, שארית של שוקולדה מעוּכה. “המשוגעים שם התנפלוּ על התיק וחטפוּ את שני התפוחים ואת הכמה־וַפלים שהיו שם”, סיפרה כרמלה מפי אושרה כשראתה את גניה רוחצת את התיק מן העיסה הדביקה שנמרחה עליו. “מסכנה נרקיס… הכניסו אותה לחדר עם המשוגעים הכי קשים… שקושרים אותם לאמבטיה… רק היא באה וכבר אחת ניגשה אליה וצעקה: רואה אותי? אני שוברת זכוכית!… בשביל זה אני פה. כל זכוכית שאני רואה – אני שוברת!…” נרקיס אושפזה במחלקה הסגורה, משמע, בין החולים הפרוּעים. הוודאוּת שנעשתה כאן לפחות טעוּת מחרידה, אם לא עוול זדוני משווע, העמידה את גניה במהלומה אכזרית אחת, מוּל אותו עולם אטום, קשוּח, שחוסר־התקוָה לפרצו משתק באנשים מסוגה כל קורטוב של רצון, מותירם חסרי־כוח. למה עוללו לה זאת?…

אותו ערב, סיפרה אושרה, נרקיס נתקבלה על־ידי רופאה תורנית, ששאלה אותה בדרך שגרתית מה הניעה למעשה ואם יש בדעתה לחזור עליו שנית. ונרקיס זאת, בעקת־נפשה, בהיצמדוּתה הפראית לכל יד המושטת כאילו לעזרה, הודתה בתום־לבה (וכי אפשר שלא בתום־לב, במצבה?) שאמנם כן, היא מתכוננת לחזור על המעשה שנית, אלא שהפעם, היא מקוָה, ביתר הצלחה. ודייה היתה כנוּת זאת “להרשיעה” ולשלחה לאותו אי־שדים – “המחלקה הסגורה”. רוּחות רפאים שקצצו את כנפיהן וכלאוּן בכלי זה המתקרא גוף אנוש… תאוות וחשקים פרועים שכבלוּם אל עמודי מקלחת… דמיונות חסרי־רסן, שצחוק דקיק, סהרורי, קטוּע־אבר, מסגיר את פעילוּתם הקדחתנית… כמיהות של כאב ואושר בגוף וברוּח, ללא תכלית…

“אושרה…” התחננה נרקיס, “הלא אַת מבינה בדברים כאלה… אני שייכת למקום הזה?!…” ואושרה, הטובה, הנבונה, עונה לה כמיטב הבנתה: “אם תתנהגי יפה, בשכל, אם תשלטי בעצמך… יעבירו אותך למחלקה פתוּחה…” אושרה חתמה!… והלא זאת כל הבעיה… להתנהג יפה… בשׂום־שכל… לשלוט בעצמך… להיות ילדה טובה… נורמלית… בריאה… אושרה, שהייסוּרים הקפיצו עליה את הבגרוּת בטרם עתה, שנאחזת בחיים בכוח צחוקה בלבד – – –

החלטה דרסטית זאת, להעביר את נרקיס לבית חולי־רוּח, באה לפי כל הסימנים מפאולי. האם עלתה לו באיזו התייסרוּת?

גניה שהיתה בולשת בפרוזדור, שמעה את האחות הראשית אומרת שלא ציפתה להחלטה נמהרת כל־כך, לביצוע כה מיידי…

דמוּתה של נרקיס רדפה אותה. הכרח היה לה לדובב את האחים, האחיות המוסמכות, המתלמדות, חברותיה לחדר. נראה שכולם הזדעזעו אך כולם כמו קשרוּ קשר של שתיקה.

האם מקומה של נרקיס שם? דבר אחד נעלה מכל ספק: על־ידי שילוּחה לשם, נפטר ד“ר היים מבעיה טורדנית, שאינה בתחוּמו, שהוא מסרב לחדור לתחומה. שהרי הד”ר פאול היים מתעב בעיות הנוגעות למה שהוא מכנה “התחום המפוקפק של חיי הנפש”. פחדה של גניה גבר. אסור לה לבטוח בפאולי. לא זו בלבד: עליה להישמר מפניו. שכן פאולי הוא מסוג הפילנטרופים הזקוקים לחולשות קרבנותיהם, ועם־זאת הם מתעבים אותן. האם הוא מתנקם על־ידי כך בחולשותיו שלו? והאם היה זמן שפאולי ראה עצמו כקרבנה?… אף פעם לא חשבה על כך במושגים כאלה… אם כן, השערה זו מחזקת את הרגשתה שפאולי אמנם מסוכן בשבילה. לא כשהיא “בריאה”, לא כשהיא שולטת על רצונה, שהרי אז קלפיו גלוּיים מכדי להפחידה, אולם מה אם תאבד את השליטה על הכרתה? יש להיזהר ממנו… שכן הוא־הוא שהשליך את נרקיס לגיהנום.

אימה הולכת וכובשת הפילה על גניה המחשבה שאותו עוול זדוני, גלוּי, אי־הצדק החשוף, המשווע, המייאש, המשתק – בא לנרקיס ולשכמותה מידי רופאים!… מידי אותה חטיבה אנושית שהחסד מתבקש ממנה. החסד הפשוט, המוּבן לכל, אהבת האדם בטהרתה… והרי כבוד מלכים חייבים היו לתת לנרקיס על ייסוּריה!… מיטב הנוחוּת, למען שלוַת־נפשה!…

סוף־סוף נמצאה לה אוזן קשבת. בדמוּת אחות חמוּדה בשם איה. קטנת־קומה ובעלת קלסתר סיאמי, שהיתה מאוּשרת להפליג עם גניה לאותם הרהורים רחוקים על רעיונות הומניים־מופשטים ומקוריים, בלי שיעלה בדעתה שפירות נאורים אלה מבשילים בגניה כשהם מלוּוים פחדים עוצרי־נשימה והתגוננוּיות של יאוש מפני מעידות מסוכנות, אל תחום שבו חנק וטביעה ושריפה הם מן הייסורים שאינם מביאים בסופו־של־דבר את המוות הגואל. על כך שיש להכיר בשגעון כבמצב לגיטימי בחברה האנושית, הן שוחחו. שבעצם החברה זקוקה למשוגעים. שהרי הדֶמונים קיימים בעולם ומוטב להשלים עמם ולאמצם כשהם גלוּיים בגופם של אחרים, מאשר להיבעת בחלום, או בהקיץ, כאשר הם מציצים ממקום־סתרם בגופך שלך… “בכלל… היחס הרציונאלי הזה של הרופאים אל חולה־הרוּח!…” מנסה גניה לשווֹת לקולה הרועד נימה של סופיסטיקציה “כאילו באמת היו מבינים בכל זה משהו!… ועוד הרצינוּת שבה הפסיכיאטרים הללו מתייחסים לעצמם!… מבצר הפלדה שהם עושים אותו חיץ בינם ובין החולים… כאילו יש בכוחו להגן עליהם מפני הדֶמון…”

התנכרוּתו של פאולי, התכחשוּתו אליה, כיצד הצליח לעקרהּ כך מלבו? כך להיגמל ממנה? אמת, שנים עברוּ, והדיבוק יצא מזמן, אם אמנם נכנס בו אי־פעם. אך תודות למה? האם היה בכוחם של נישואיו לגרום לו אותו זעזוע מרפא? עד כדי כך העמיק יחסו אל אשתו? והרי בתחילה לא היה כך, בתחילה היה להוט להיפגש עם גניה ביחידוּת לפחות פעם או פעמיִם בחודש, ועם כל האיבה שרחש לה, ידעה שהיא שולטת ברגשותיו. אילו יכלה לקרוא את מחשבותיו!… להציץ בחלומותיו! אילו היה לפחות מסביר לה בלב טוב כיצד נגמל ממנה. עם כל העלבון, הכאב, לפחות סקרנוּתה היתה באה על סיפוּקהּ. השתיקה, אי־הוודאוּת, הקֶצֶר, מחלים יותר מכל. אך הוא לא יאמר לה לעולם דברים גלוּיים. הוא פשוט יחמוק לו בחשאי כשיחוּש שהוא מעורב מדי, כשיתברר לו שהמחיר יקר מששיער. פאולי זה שומר נפשו היטב. ואילו היא, משנכנס בה הדיבוק!… שפחת געגועיה, אסירת מצוקתה. כתולעת הוא מכרסם במחשבותיה, חזור וכרסם וכרסם וכרסם… נדמה שלא יימצא דבר בחייה שיסיח דעתה ממנו לחלוטין.

ימים אחדים אחרי שנלקחה נרקיס לבית חולי־הרוּח, השתחררה כרמלה. לבשה סוודר־“גולף” אדום כדם, חצאית בורדו המתפוצצת על מתניה – והלכה. לגניה הבטיחה שתתחיל לבקר בקורסים. לפני לכתה עוד הספיקה לצעוק על אחת אשכנזיה גסת אברים וקול שתתבייש להסריח בחלל החדר. (חלונות הן מסרבות לפתוח, הרחימאיות. חוששות ממשב קל של רוּח, אפילו חמסינית…) הותירה קדרות וזקנה בלכתה. במיטתה השכיבו זקנה הדוברת ערבית בלבד. עגילי זהב לתנוכיה, מטפחת לבנה למצחה, טבעות־טבעות לאצבעותיה ועל ידה שעון שאף הוא זהב. קמטיה מגוּלפים כערוכים לצחוק. ואכן, משהיא פורצת בצחוק, זקנה עליזה זו, כל קמטיה יאמרו. והיא מדברת!… כוּלה אור ושמחה, בקול דקיק, בערבית, שטף חָלָק של דברים – בלי שאיש יבינהּ… ובלילות היא מתהלכת כסהרורית, המטפחת למצחה, ידיה מגששות לפניה, חייכנית, נוהרת, קלה־קלילה. שאין מבינים אותה, אין זה מטרידה. היא השואלת והיא העונה. ללא היסוסים, ללא מעצורים, בלי קשר לאיש־שיחה. היא גם חרשת. יש לצעוק אל תוך אָזנה. וכן בעלה: חרש, עם מכשיר צמוד, ואף צולע. צליעה אצילית, זקופה, כפיפת ברך – צעד. עוד כפיפה – עוד צעד.

וגם אושרה יצאה. לחופשה ארוכה. לא היה עוד טעם להשאירה כאן, מאחר שהטיפולים שניסוּ בה לא היטיבוּ את מצבה. נעשה לה עצוב, לגניה. רוב הבדיקות שערכוּ לה כבר נסתיימוּ ואת הנותרות לא היה הכרח לעשות דוקא בתחומי בית־החולים. יום שלם חשבה כיצד תגייס את כשרונה להעמיד פני “נאורה” ולהערים על פאולי בעזרת אותו טון “נון־שלנטי”. ואמנם מצאה לה שעת חסד והצליחה לכפות את רצונה על הדוקטור, שהבטיח לשחררה.

ההוָיה הקבצנית שבה, הויה נפשית עלוּבה, גָלמנית, מנוערת מיופי, עירומה מאשליות, משהו אפור־צהבהב, חמצמץ, מחפיר כזה… אותו סיוט של קבצנוּת שהופיע במדומדם, בלי שתתן את דעתה עליו, בזמנים שונים של חייה למן ימי נעוריה – התבלבל לה – הו, תעתועי לעג־לרש אשר לפסיכיקה! – עם משהו רומנטי.

משנסע גרישא והקבצן נעלם, נותר בה רק זכרון של הוָיה עלובה, מבישה, שטוּחה וריקה ממסתורין (אותו דבר שהתחלף לה אז במסתורין עצמו!…), דבק ואינו מרפה, צל תמיד על הגיגיה. רק צלליתו חולפת לעיניה, ספק מציאוּת ספק תעתועי־דמיון, מתערבת בצלליתו של עץ בשדרה, של עמוד בצדי הדרך, של מוט שעוּן על גדר, או חבית, או פח אשפה. מרוב הבהלה והדוחק, מחוסר־האונים המוחלט להתמרד כנגד הוָיה זו, להתנער הימנה, כמעט והיא מתפתה להתרפק עליה.

כהרף־עין היא נהפכת לשפחתו הנרצעת של משטר רודני, אכזר, שאזרחיו אבק־אדם, אינם נחשבים בעיניו. כל־כך, שאין גם טעם שיקפחוּם. צלליות־אדם, תולעים נרמסות, דחלילים בסחבות, פחוסי־פנים, בטלים בשישים, מתמוססים בסביבתם כבצבעי הסוָאה, נמוגים.

המטמורפוזה המיידית שהיא עוברת בהשילה כהרף־עין את ייחוּדה, בהיוותרה בבגדי־השרד של אלמוניוּתה. אף לא זה. מסה אמורפית ושקופה, שער גזוז ודק ונמשים. גניה’לה הילדה?

אורחת לא־קרוּאה. נכרית, זרה. שהגיעה באקראי, שקיוּמה מפוקפק, אלא אם כן גרישא מאציל עליו מחוּמו, מוודאוּת קיוּמו.

בחממתו של גרישא – הא! מהתלת־הטבע! במסגרת השגרה הברוּכה והקביעוּת, נהפכת לה אותה הוָיה שטוּחה, חד־גונית, שהאנשים נעים בה כיצוּרי־קרטון נעדרי ממשוּת גופנית או רוּחנית, אשר מימד העומק היחיד בהם הוא החרפה – למוּשא של רומנטיקה ומסתורין!

הרי לה הפרברסיה במערומיה.

Here we go loopy loopy

Here we go loopy light

Here we go loopy loopy

On the Saturday night.

מנגינת בין־הערביִם הנצחית שבקעה אז מתיבת־הנגינה של המלון באמשטרדם בטיוּלם (אקט רומנטי לכל הדעות) לפני שנתיִם, באירופה.

בדמיונה היא לבדה, יום שני בשבוע. היא מתעוררת בצהרים ועד הערב מבלה את השעות בשוטטוּת בין חנוּיות הבגדים (אינה קונה. רק מודדת ומודדת…).

ערב חג יהודי. חושבת לגשת לבית־הכנסת המקומי, אך אינה מוצאת בעצמה די מרץ. נשארת אצל השולחן, כוס בירה ענקית לפניה והיא משווה לפניה הבעה מהורהרת. עדיין לא יצאה מחליפתה השחורה, שתודה לאל כבר הצליחה לרפטה קמעה. עדיין לא נמצא לה בחנויות הבגדים של עיר זו, תחליף לאותה חליפה. משהו “שיהלום את אישיוּתה”.

הגרמניה ההיא הממושקפת, שפגשוּ בבית־המלון, בעלת הכתפיים המגוּבנות, מושיטה את פיה לנשיקה. זה אשר עמה – קולטה. פניו אינן נראות, אך המקטורן המורכב בהדרת־כבוד על גבו הזקוף מעיד על מה שמתכנה “גבריוּתו”. מדברים גרמנית, כמובן. הצעיר המלנכולי שאינו חדל לשלשל מטבעות לתוך תיבת־הנגינה, קושר עם שיחה. הוא מצטרף אל שולחנם. ההיא שוּב מושיטה את פיה לנשיקה. רגליה דקות, חזהָ נפוח, נמוך.

Here we go loopy loopy

On the Saturday night.

* * *

התוכי רוטן היום. גזר על עצמו שתיקה. אכזבה לכל ששת הילדים שבאוּ לכאן עם הוריהם לחוג את הפסחא. עוד שלושה בחוּרים, צעירים מאד, דוברי אנגלי. זו שנטפלים אליה עכשיו אינה עוד נערה. לבוּשהּ דל למדי וגם אינה שומעת שום שפה חוץ מהולנדית. אינם מרפים ממנה. ניכּר בה שהיא משועשעת. עדיין אינה מאמינה שאכן היתה לה עדנה. שואלים אותה מאין באה… אהה!… מה תכניותיה להערב… גניה הבודדה תוציא בהיחבא את הפוּדריה. תציץ בראי. אינה נראית כל־כך רע… איש אינו פונה אליה.

גרמנים. מן הגושים האפלים, הרדומים, שלא הפכוּ בהם – היא מפחדת. האביב בפתח. מבעד לחלון האוטובוס שמסיעהּ אל הכפרים, היא רואה את השדות מתכסים נבטים ירוקים, את מי הנהרות והפלגים והאגמים שזה עתה הפשירו, זוהרים בשמש. מה נשתנה?

האור מכה בשמשות האוטובוס ויש להסיט את הוילון. היא מזיעה בבגדי הצמר השחורים. יש להחליף את כובע־הפרוָה במטפחת, ללבוש חליפה קלה. איך “תמצא” את עצמה בין כל התיירים שהנה־הנה, בבוא־הקיץ, ימלאו את ארצות העולם?

יש להמשיך לנדוד. להתחכך. להתכתש. ובלבד שלא להיחנט בשגרה. ולמלא את המחשבות בתפילה. לא להניח להן לרחף סתם. כמו הנזירות הממלמלות בשפתיהן ברכבות. נפשה קצה בדיבורים הגבוהים, ביופי המטופח, בכיעוּר, בהתחכמוּת, בפריחות הזדוניות, השדיות, של המוח האנושי, בהעמדת־הפנים הנצחית.

ומתי תהיה בשלה לחזור הביתה?

כל אותם שירים המשתוררים בקרבה כשהיא מתמלאת זכרונות של אהבה…

ניסו לשלוח את גניה לבית־הבראה, אך היא סירבה בתוקף. הטרחה של אריזה וטעינה ופריקה וחוזר חלילה!… והשממון!…

האחיות היו מתחלפות, אם כן, בביתה של גניה כל כמה ימים ובכל אחד מהן חָשדה שהיא משתפת פעוּלה עם אויבותיה. ראשונה באה גיזה, או כפי שזיו התעקש לכנותה “לחי”. (“אני לא לחי” – התחכמה עם זיו בהיטפלה אליו יום אחד כשבא להשגיח על גניה, והוא, חסר־סבלנות, פוטרה ב“הו, לכי!…” “אני מהשומר־הצעיר!”) רומניה רוָקה זאת, בבריאוּתה השופעת, במרצה שאינו יודע לאוּת, ובבוזה העמוק לכל מה שהיא קוראת “סתם פינוק…” רק הצליחה להגביר בגניה אותם רגשי־אשמה, שלדברי הפסיכיאטור ששוחח עמה במסגרת הבדיקות השגרתיות של בית־החולים, לא תיפטר מהם, “אלא אם כן תחשוף את מקורם הרחוק והסמוּי”.

אחרי גיזה־“לחי”, באה שוּלה. כאילו ההיפך הגמוּר ממנה: קטנת־קומה ובעלת אברים דקים, שרושם עדינוּתם מקורו, בעיקר, בעקימוּתם. נשוּאה, ממושקפת, חיוך רפה וקול מצפצף, אוהבת לצייר פרחים. אך מה מתברר? שאף היא רודנית! ובעוד “לחי” רודה לאור היום, שולה רודה במחתרת. בעוד האחת חורקת שינים בגלוּי, עושה זאת השניה בהיחבא. מכל־מקום, כראשונה כשניה, הותירוּ אחריהן עקבות של אנרגיה פעילה, מאומצת, אשר בין זו גלוּיה, ובין זו מודחקת, נמצאוּ פוגעות בכושר הנשימה והבליעה של גניה, עד שאפילו פאולי מצא לנכון להרחיקן.

אותו מוּם. אותה השפלה המציפה את ראשה בעכירוּתה. אותו אֵל עריץ הכופה עליה השפלה. אותו גורל… היא תעשה זאת בכניעה, מתוך קבלת־הדין. היא תקבל זאת כגזירה. כריצוּי עונש על חטא משכבר הימים, אולי. חטא עקשני, ששום וידוּי, שום מחילה, לא ירככוּהו. חטא שאולי אפילו לא היא חטאה, כי־אם איזה יצור שהיא גלגוּלו… בשגעון תרצנוּ.

האמת הוודאית שנפרשה לפניה כהיפרש השמים. הבהירוּת המפתעת. ההצטללוּת. הו, כמה היא אסירת־תודה שסוף־סוף ניתנה לה בינה!… שהרי אין עוד בכך שום ספק: הקבצן… הוא־הוא בעלה של לוקרציה!…

ההשפלה… העונש… ההתרפשוּת… הגעגועים. לראותו בלעגו, בבוזו, בהתעללוּתו. כל אותם רעיונות!… ללכת אל ביתה של סילביה, לפגוש שם את לוקרציה ולהציע לה עסקה: בעל תחת בעל!… לא מפני שהיא חושקת בקבצן, תבהיר לה הבהר היטב, אלא מפני התיעוּב. הנה, בכך תנקום את נקמתה!…

מראהָ של לוקרציה: מכנסי ג’ינס דהוּיים הדוקים לגופה העבה. ירכיה – גלים כהים, גבוהים. חולצת טריקו שחזה דשן וחצוף מתפוצץ בה, מטפחת פרחונית קשוּרה על עורף שחום ומבריק. שירי הגל הקל מלווים אַלט צרוד נוסך רעל. גניה נחנקת מהלמות לבה. מבטה העגום־הבהוּל בנוכחוּתה של ההיא, קולה המשתנק, ידיה הרועדות ואם לא די באלה, אותן אבעבועות שצצות יום אחד ומכסות את פניה של גניה להשחית…

כסאות שהוצבו הפוכים על השולחן והספה – ככידונים. כורסות שהודחו בלב גס למרפסת, שטיחים מגולגלים לערימה וכנפותיהם פרושׂים בערבוּביה כעדת צפרי־טרף. שלוליות־שלוליות מבהיקות על הרצפה השטוּפה־למחצה… בפתח – דלי ומכבד, כזקיפים.

בית משכן הרוּחות. לוקרציה אשר על המפתחות. בדיוטה העליונה שוכב הוא, שלפתע נמצא לה שם בשבילו: אנטיפטר. המלך שנחשב כמת, אך עודנו חי ונושם. גניה מכושפת. מתעלפת. סילביה מזעיקה לעזרה את דיירי הדיוטות התחתונות.

סיוּט.

כל אותם בקרים שהיא אונסת עצמה להזדחל אל תוכם כגנבת.


לבדה בבית. שש לפנות ערב. זה עתה קמה משנת אחר־הצהרים. סתורת־שׂער, בחלוּק משי מרופד, עם עיטורי מלמלה. חום בפה, כלאחר פעילוּת חלומית אינטנסיבית. תקוָה: הז’ורנל שנתקבל בדואר והמונח עדיין תוּמם. קר. (והרי אביב!…) יש למלא את התנור בנפט ולהדליקו. ולשטוף את מעט הכלים מארוחת־הצהרים. טוב היה אילו גידי הופיע פתאום. משוּנה היה לערוך הבוקר קניה בידיעה שרק לעצמה… בכל אותן פעמים קודמות שגרישא נסע נותר לה לפחות לטפל בבנה. וגם אמה היתה מבקרת. כעת, אפס־המעשה הזה. היא עם עצמה. וּלכל תנועה שלה יש לפתע משמעוּת עצוּמה. בין אחות לאחות, נותרה ימים אחדים לבדה. מצרכי מזון לקיים את עצמה. להנעים את בדידוּתה. לקיים ולהנעים. להנעים לקיים. אילו מצא עוז בנפשו להינתק ממנה ולשאת את הדס – יש לשער שכך היו נראים חייה: מיום ליום. מהצצה אחת בראי למשנהָ. מהתאמת איפור זו לאחרת, מתסרוקת זו לאחרת, מאביזרי תלבושת אלה לאחרים. התכונה לקראת יציאה וההסתפקוּת בעצם התכוּנה. או הטיול השגרתי של לפנות־ערב, שכבר אין מצפים ממנו להפתעות. טוב שיש ספרים בעולם. אפילו הרדיו של השכנים חדל להטריד, אדרבא, שיגלוּ סימני־חיים!… יש לחדש קשרים שנותקו. להזמין אנשים. זוגות ובודדים. לתכנן כיבוד, להשקיע את דמיונה בהכנתו, לקשט את הבית בפרחים, להוסיף אביזרי מטבח, ליצור אוירה חמה, נעימה, להשפיע חום על ידידיה, חכמה, נדיבוּת, לדאוג שיימצאוּ תמיד מטעמים במקרר, קפה משובח, יין… שיהיה נעים אצלה. שירצוּ לטלפן אליה, לשאול בעצתה.

לא להתוודות. הווידוּיים מביכים אותה. לשוחח, נאמר, על דא ועל הא. אמנות, פוליטיקה, שיספרוּ על הילדים. תמיד אהבה להקשיב לסיפורי אנשים על ילדיהם. הם נעשים אז מפוּיסים כל־כך, ניכר בהם שהדבר נוגע בשרשי נשמתם. גם אם אינם מגלים את האמת, הם מכסים אותה בחירוף־נפש. שום גאוָה, נראה לה, אינה ראוּיה, אינה שלמה, אינה גורמת סיפוק רב יותר, מגאוַת הורים על הישגי ילדיהם, כמו ששום תחוּשת כשלון אינה תהומית, אינה ראוּיה לרחמים, כתחוּשת הכשלון לגבי הילדים.

השעה קרובה לשבע. אפשר להתחיל בהכנת ארוחת־הערב. או שמא תרד קודם אל השכנים שחָזרוּ זה עתה מחוץ־לארץ ותברכם לשוּבם?

לפתע הכתה בה הוודאוּת שגרישא אמנם מסוגל לעזבה. לא בדעה צלולה, לעולם לא, אך בהשפעת חולי־אהבה, שמי יערוב לה כי לא יתקפנו שוב?

הדס. שם צעיר של קיץ צהוב־דהוּי, יבש, ראש קל ולב מעיק. געגועי־חולי וכאב. געגועים לכאב? רוצה היתה לראותה. פוחדת ורוצה. פילנטרופיה אמהית? הזדהוּת עם נעוּרים? שניהם כאחד? בחילה קלה יש לה מעצמה. ולפתע – הולם לבה פורץ את כתליו. דמה משנק את גרונה. הם נפגשו באירופה!… במשך כל אותן שתי שנים התכתבוּ, וכעת נפגשו! איך לא העלתה בדעתה?! כעת, בזה הרגע עצמו, הם שרוּיים בצותא… בפריס! כמובן… האם לא לשם כך האריך את שהוּתו באירופה? אותו רעיון תמים של “סיור מקצועי נוסף בצרפת”!…

ראשה פועל בקדחתנוּת: להריץ מברק. לצלצל אל פאוּלי. אל דן.

היא מרימה את השפופרת ומחייגת. משהה את הספרה האחרונה שעה ארוכה, ואחר מרפה ומניחה את השפופרת במקומה. תבוּנתה מכריעה הפעם. ובלבד שלא יעזבנה! בלבד שכוח־שיפוּטו לא יהיה מסומם. שהרעל לא יפשה בו כדי כך. שלא ייקלע לאותו מאבק נואש שבין חולי־האהבה לחולי־המצפון, שתוצאתו האפשרית היחידה היא ייחוליו למותה.

גרישא רגיל לפרידות ומשלים עמן. נפרד – ומיד פונה לדרכו בשקט, בלי להסב את פניו לאחור, בלי לנופף לשלום.

כשהגיע המברק המבשר את שוּבו מאירופה, ניסוּ ידידי המשפחה להתקשר עם גידי בירושלים, אך לא הצליחו לאתרוֹ. וכך אירע שדן אביטל בא לבדו לשדה־התעופה לקבל את פניו. עוּבדה זו הגבירה את דאגתו של גרישא לשלום גניה, למרות הגלוּיה האופטימית שפאולי שלח לו, שלא באה אלא לטשטש את הרושם, שהיעדר המכתבים המוחלט מאשתו יכול היה לעשות עליו.

כששקע גרישא, לצדו של דן, במושב ה“פז’ו” החדיש של ידידו, בחליפתו האירופית, במעילו הירקרק־האפור ובמגבעתו התואמת, תיק העור הגדול על ברכיו ומזוָדתו האחת על המושב האחורי, כשישבו זה ליד זה, שני גברים תמירים ונאים בשנות־העמידה, צץ לפתע החשד בלבו של גרישא, שמא אשתו נתפתתה בשעתה לחיזוריו, המאופקים אמנם, של דן, שזה פשר המכתב האנונימי שמשום־מה הסיח גרישא את דעתו ממנו, ושבתקופת היעדרו אמצוּ הקשרים בין גניה ודן, וייתכן, אפילו, שבשל כך נמנעה מלכתוב אליו. אלא שבאותו רגע ממש שגרישא החליט לנהוג כאביר ולהקל על ידידו את מועקת השתיקה בסיפורים מאוּלצים על מסעותיו, פתח דן את פיו במפתיע, אותו פה המתעקם כתריס לפני איזו פגיעה צפוּיה ובהתעקמו מעלה את הגבה, ובמעין־חיוּך, שנדמה כי הנה־הנה ייהפך לחרון, וללא הקדמות ועקיפין, גילה לגרישא שהוא עומד לשאת אשה. ובעוד גרישא, תוהה ונדהם, מאמץ את פיו למלמל “מזל טוב…” לשאול לשמה של המאושרת, החנה אביטל את מכוניתו לפני בית הצחים, נטל מידי גרישא את המזוָדה והעלה אותה למעלה. אחר נפרד מידידו בפתח הדירה והבטיח לחזור למחרת.

מאז צאתה מבית־החולים סירבה גניה לראות את אמה, ופאולי עשה בשליחוּתה והסביר לאמא־לויט “בזהירוּת”, שעל גניה עובר איזה משבר קטן הקשור, כפי הנראה, ב“מַעבר” שהסימפטום שלו הוא ההתנגדות לאֵם. וכיוָן שהגב' לויט נתייתמה מאמה בילדוּתה, לא יכלה לבדוק את אמיתוּת הקביעה, ובאמונתה בפאולי ובהערצתה לשיקוליו – הסכימה להוקיר את רגליה מדירת בתה והסתפקה באותן שיחות טלפון קצרות ונדירות שאמנם אישרו את הדיאגנוזה של ידידה הדוקטור. רק לקראת שוּבו של גרישא, קיבלה היתר מבתה להכין לכבוד האורח דגים ממוּלאים ועוּגה ולשלוח את המטעמים, בידי פאולי, אל ביתם של “הילדים”.

זיו אוריון הכין שמפניה ופרחים, העוזרת של השכנה ניקתה ומירקה, ואיה, אותה אחות צעירה שלאחר שידולים והפצרות מצד פאולי נאותה לקבל חופשה מבית־החולים ולטפל בגניה, התקינה את “החולה” לכבוד המאורע: סייעה לה בחפיפת הראש ובגלגוּל השׂער, בחרה יחד עמה את הסרפַן וחולצת־התחרים שבהם תקבל את פני האורח, הבריקה את נעלי הלכּה השחורות שלה, מרחה את לחייה במעט אודם, ונתנה לה כמוּת קצת גדולה מהרגיל של גלוּלות הארגעה החדשות שפאולי המציא לה. בהישמע הצלצוּל בדלת הסתתרה איה בחדר־האורחים וגניה, לבה בין שִניה, רצה לפתוח.

אותן נשים בוגדניות שלעולם אינן מסמיקות, ודאי שגניה אינה נמנית עמהן. ובכל־זאת, כשהיו היא ופאולי מעוניינים להסתיר את סודם, לא ניכרוּ היחסים, התמימים למדי, שקיימוּ, אפילו במבטיהם. ואילו עם דן אביטל, שהיחסים ביניהם לא התקיימוּ אלא בדמיונה:

מלכודת גבהים. ירח – רחם ענקי, מלא תפוח – תלוּי בחלל והם מעליו. פניו המשתקפים מבעד לערפל. משני עברי השביל התלוּל מערות־מערות חצוּבות בסלע – כוּכי מסתור לנוָדים נאהבים, אורחים־לשעה, שהנוף הפלאי מושכם לכאן מכל קצוי ארץ. המראה הקסוּם הזה!…

“איש השמש”, אמרה, “פאתוס, שׂגב… חושב על אשה במושגים ארכיטיפיים… אני בשבילו – אחת נמסיס. ואילו הוא – אפולו, אשף שבעת המיתרים”. הבן־יקיר של משפחת הטליתמנים, מזקני המושבה ונכבדיה? “משובב לבב אמו בין זית ותמר,” אמרה, “ניזון בנקטר ואמברוזיה…” אפולו!… אמו הגדולה, הטליתמנית, אמו הטובה, גוננה עליו מפני זעפם של האלים שנחרדוּ מנגיחות קרניו. האם למד את לקחו, דן אביטל זה? הקשתה גניה. את עצמו, על־כל־פנים, ניסה ללמוד. וכעתה, נדמה, ביתר מתינוּת.

אֵל־השמש – ואילו גניה חוששת מן האפלה הקורנת מדמוּתו. ומן הפאתוס, כאמור, ומן השׂגב… מחמדת־אמו ומשוש־אביו. איש־המפלגה. הפעמונים המכים בראשו… האחוָה הקוסמית שסוחפתו במחול השדים… דם הדגלים וגלי הרגלים… שלל הטוָסים הממוּכנים הנעים קדימה, קדימה. בראשו. ראשו.

האוּמנם אילו רצתה באמת ובתמים?… האוּמנם היתה הזריחה חוזרת?… הוא שהיה מצילהּ מן ההוצאה הוודאית להורג? הוא גורלה? הוא אָשרה? בצל תארו והדרו היתה מוצאת לה מחסה מסכנת היורים, יורים, יורים… ללא הבחנה, סתם מתוך קפריזה?… ילדיו שהיא אוהבת כמו את ילדיה. יותר!… איזו אידיליה!…

כעת, משאיחרה את המועד… משכל זה אינו אלא מליצות, מליצות…

סילביה היתה נוהגת להטיל בו ארס: לא לנשים הוא זקוק, כי אם לקרבנות… (הבינה אותו, המכשפה!…) לא למאהבות, כי אם לכוהנות – במקדשו. של האֵל הטראגי, סילביה. אפולו!… אכן.

כיצד היתה באמת הפגישה בין גניה לבין גרישא אחרי שוּבו ממסעו, משנפרד מדן אביטל בפתח דירתם? האם היה זה בוקר אביבי, קורן שמש גאה, אבירית, מאופקת – כוּלו נהרה?

היא וגרישא מבוֹססים בתוך עלוָה לחה בשביל שעל שפתו של נחל, נמלטים לכאן ממבוּכת ארבעה כתלים, מעיני ידידים בולשות, מפחד שקיפוּתם של הרהורי העבירה, משאלות־הלב?

ראשם הומה. ציוּץ הציפרים, קסם מהפנט, געש המים הנופלים אל הנחל, נביחת הכלב הרץ בעקבותיהם וכבר הוא מתרועע עמם. כלב, ענין של ממש.

שלל הצלילים והגוָנים ההולם בראשם בהרמוניות מופלאות. ריחות. ריח רקבובית העלים הנושרים, הנספגים בלחלוחית האדמה, ריח המים, הכלב שמתחכך ברגלה. ריח הכלב.

האפלולית שבסבך עצי האקליפטוס. של עצים ואדמה אפלה, ועורו השחום של כלב־הזאב, ושיחי הפטל השחור. גדות הנחל. קני־סוף רמוּסים ושיחי־סירה קוצנית דוקרניים.

גללים. דגי־רקק נרקבים. רקב האדמה. לא מראה־עינים? מקסם־כזה שמחזירה חלקלקות אל הזכרון המחלֶה של הוָייתה האירוטית?

יפיָם נורא־ההוד של הגוָנים והצוּרות המתגלה בכל לעין האוהבים. פלא המרחבים ילידי הערגונות. הפיתוּי. בכל.

פחד האורב מצלליות העצים ומרחש הרוּח בעלים, מן המפלצת אשר במים ומן החיה אשר בכלב ומתהום הבאר שלא גידרוּה ומרוחות־הרפאים המרחפים במערות – מן האויב ומן האוהב.

כיצד באמת היתה הפגישה בין גניה ובין גרישא?

הוא בפתח. “אנטיפטר…” היא קוראת בקולה הנמוך, ראשה מצודד, צוָארה מתוח וארשת־פניה חמוּרה. ועוד גרישא תוהה, נבוך, ניצב על הסף, היא מכריזה: “כשהאחרים עושים… ואילו אתה, אנטיפטר!…” ועם שהוא גורר פנימה את המזוָדה, מנסה להצטחק כלשמע בדיחה, וכבר חוּשיו נאבקים להיאָטם, היא מגבירה את קולה, וכנשבעת אמונים לדגל מוסיפה: “כשהאחרים אוהבים… ואילו אתה, אנטיפטר!…” ועוד הוא מנסה להתנער מן הסיוּט, היא נצמדת אל גופו הארוך, הרפוּי כל־כך לפתע, וממלמלת: “אנטיפטר… אנטיפטר האהוב!…”

הוא מנסה ללטף את שׂערה. להצמידה את חזהו… “באמת, מה העניינים… גניה’לה…” אך אות־האזעקה שבראשו צורח כציפור משוגעת. היא כלא שומעת. היא עוצמת את עיניה – גבותיה מכוּוצות בריכוז – ובפָנים מעוּנות מאושר לוחשת: “לרגע הזה ציפיתי כל ימי חיי”.

גל של רוגז. זו מתנקמת בו אישית…

המבט הממושך והמאשים שגניה נותנת כאילו בו, שחולף דרכו למרחקים נעלמים. אז איה יוצאת מחדר־האורחים ומציגה את עצמה לפני גרישא. ומכאן ואילך מתרחשים הדברים כבחלום: גניה נתקפת עוית של זעם, ובקול באס גברי צרוד מעט, גוָה זקוף וסנטרה קשוּח, נותנת בקולה על איה כשהיא מורה עליה בידה: “להסתלק מפה – מיד!…” איה, לאחר היסוס קל, מבטה הנבוך נתקל בפניו הצהובות־הצמוקות של גרישא, נוטלת את מעילה ויוצאת בלי אומר מהבית. גניה מתרוממת על קצות אצבעותיה ולוחשת באָזנו של בעלה: “כעת אביא לך את הצרור… הכנתי המון בגדים במשך כל החדשים האלה…”

גרישא מאלץ את פיו לחייך, מנסה לשלוט בקולו הרועד, ומפטיר: “מה קרה גניה’לה…, כבר לא מכירה אותי?…” ובהיותו מעווה פניו כנעלב: “הספקת לשכוח אותי?… הא, גניה’לה?…” אך משהוא קולט את הארשת המאובנת שנחתמת בפניה, הוא מוסיף: “הצטערתי מאד שגידי לא בא לשדה־התעופה…” אינו מצפה לתשובה. ואילו היא איזה עצב זע בסמוך לפיה לשמע השם “גידי”, נאחז בכך כבקרש הצלה: “כדאי שאפרק את החבילות, הא?… הבאתי לך כמה מתנות…” ושוב, באותה העמדת־פנים של שאננוּת.

חבילות!… אכן. גניה “קולטת” את הרמז… ריצה עניינית קצרה והיא בחדר־העבודה, וגרישא, על המשמר, אחריה. בתנופה אחת היא מניפה את מכסה הספה הכבדה, חופרת בבטנה ומוציאה צרור גדול קשוּר, סוגרת בהטחה אחת, מיישרת את הכיסוּי, ומנַצחת – מגישה לגרישא. “הא לך! חבילה… כמו שהבטחתי…” גרישא נוטל מידיה את הצרור, ומניחו בפינת ההוֹל. “כעת אני רוצה להסתדר קצת…” ימלמל וכבר הוא בורח אל הפעלתנוּת. יטכס עצה איך להסתגר בחדר־השינה ולהזעיק בטלפון את פאולי. גניה עוקבת אחר תנועותיו בעיני נץ. נכנסת אחריו לחדר ומתיישבת על המיטה הכפוּלה, נועצת בו את מבטה ואינה מַרפּה. ידיו רועדות כשהוא פותח את הארון להוציא איזה לבוּש ביתי, מתכוון להתפשט בחדר־האמבטיה ולחפש בינתיִם דרך אחרת להגיע ביחידוּת אל הטלפון. פיה מתעקם לכעין חיוּך ערמומי שבהזיה. ומשחוזר גרישא מן האמבטיה, היא ניגשת אליו ומחליקה על חזהו העטוף בסוודר ביתי חוּם, עבה, מעשה־ידיה של אמא־לויט. “הוא הולם אותך מאד, הסוודר של בעלי…” תלחש. והוא, בתושיה בת־רגע, מגייס את חיוּכו המצודד ביותר ומפציר באשתו שתכין קפה לשניהם. וזו אמנם נלכדת בפח ויוצאת אל המטבח להרתיח מים. מיד הוא עט על הטלפון מנסה להתקשר עם בית־החולים. פאולי על הקו. אך גניה, שנראה כי חשדה מיד באיזה קשר, מתפרצת לחדר, ובחמת טירוף חוטפת מידו את השפופרת ומניחה אותה בכוח בעריסה. ואכן מתארע אותו דבר בלתי־צפוּי: גניה מתירה בתנועה נמרצת את כפתורי חוּלצתה ונלחצת אל גרישא, אגב מאמץ להיחלץ מכתפיות הסרפַן הכובלות את תנועותיה, ואילו הוא מנסה להרחיקה מעליו על אף רקיעותיה וטלטוליה ונשיפותיה החמות אל תוך פניו ולחוּת שפתיה התאֵבות התרות אחר שפתיו. בהיוָתרה בתחתוניתה בלבד, הוא מנסה להרכיב על כתפיה את חלוּקה, אך גניה משליכתו מעליה ומוסיפה להתפתל סביב גופו הארוך של גרישא ולהתחכך בו כלטאה בגזע העץ. וכאן מגיעה הדרמה האומללה אל שיאה: גניה, שאצבעותיה מגששות במבושיו, קופצת על המיטה, פניה לוהטים, עיניה מזרות אימה, והיא מכוונת אליו את אגודלה וצועקת לעברו במלוא גרונה: רוצח… רצח!… הצילוּ!!…

תוך כדי מאבק עמה הוא גוררה על המיטה במאמץ לקשור בסדין את ידיה ורגליה המפרפרים אל מוּל פניו. אך לשמע צלצוּלו החד והקולני של הטלפון היא משתתקת בבת־אחת ובפישוט אברים, נושמת ונושפת, צונחת מיוגעת על המזרן החשוף. גרישא מתגנב אל המכשיר. פאולי על הקו. מבטיח לסוּר בצהרים ולהחזיר עמו את האחות המטפלת. גניה שוקעת בתרדמה עמוקה. וגרישא, זקן לפתע, מוציא ביד רועדת מכיס מעילו את קופסת הטבק, צונח לתוך הכורסה שבסאלון, מבלי להעיף עין בשולחן הערוך, העמוס דגים ממוּלאים ויינות ועוגת ענק מקושטת ונרות ופרחים.

הפגישה עם גרישא… כיצד באמת אירעה?


  1. לא ברור אם הניקוד הוא קמץ או סגול. הנכון הוא סגול וכך ניקדתי. הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות