לוגו
יָשְׁרָהּ שֶל אֵירוֹפָּה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כך דרכה של אירופה הזקנה: מפרק לפרק היא יוצאת לשוק ומתערטלת לעיני הבריאות עד לשרוך נעלה האחרון.

הגיע השעה גם הפעם, הזקנה מחתה את הפוך מעל פניה, השליכה את כִּפַּּּת-הלצים מעל ראשה, פרקה את נקודות-הנחושת, המתנוצצות על מעילה הזהב, פשטה את המעטפות והמטפחות והחריטים, הכורכים ומסתירים את גופה, – והרי היא לפנינו בכל עצם יפי מערומיה: פה פתוח כקבר, מלתעות פריץ-חיות, עינים מזרות הות-נפש, בת-צחוק של ערמת-נחש, וכולה, משערות- ראשה ועד פרקי-אצבעות רגליה, אומרת: שקר, שקר, שקר.

כמדומה, שמכס נורדוי הוא הראשון, שצרף את המלים “יושר ואירופה”, והוא גם שֶתָּלָָה אבוקה גדולה על נחלי הנוול והגנות, הפורצים ושוטפים מתוך מקור זה, מתוך – “ישרה של אירופה”. ולא נפלא הדבר: אנחנו, היהודים, שותים זה מאות מאות בשנים את הכוס, אשר מסכה לנו אירופה, דמיהם של מאות אלפי חללינו משמשים זה דורי-דורות זבל ודומן לשדמות אירופה ממזרח ועד ים. צועקים מן האדמה ומעידים עדות נאמנה על “ישרה של אירופה”…

עכשיו נעצה אירופה את צפרניה הטורפות בטורקיה, והרי האומללה זבה דם, מפרפרת בין החיים והמות, ואירופה “הישרה” מקור התרבות, תוקעת את צפרניה ותוקעת, פורסת וטורפת, רוחצת את רגליה בדם הרותח ורוחצת…

“על דעת עצמה עושה איטליה מה שהיא עושה”… לוּ נאלמו לכל הפחות הפעם שפתי-שקר; לולא נזדקרו לכל-הפחות הפעם הטלפים “הטהורים”, בשעה שהחרטום מטמא שקוע בבצה ונובר בה מתוך הנאה וגודל-לבב! וכי לא את רצונה ושליחותה של אירופה כולה איטליה עושה? מצד אחד: צרפת וגרמניה הפילו על מרוקו גורל, חולקות אותה בינן לבין עצמן, מותירות נתח גם לספרד חברתן, וכדי להניח גם את דעתה של איטליה, שיש לה טענה חזקה על הים התיכון, מפייסים אותה – באבר מטורקיה החיה. ומצד שני: אנגליה וצרפת וחברתן אומרות לתקוע יתד באמצע הברית המשולשת, שטורקיה נשמעת לה, להפרד בין אוסטריה ואיטליה ולהטיל שנאה בין טורקיה וגרמניה, – והרי הן מכפרות את ידיהן המגואלות בטורקיה העלובה: תבוא איטליה ותשלח את שִנָה בה ותעורר קנאה וחשד בלב אוסטריה, הרואה בחלומה את דגלה מתנופף על ים סלוניקי ומתיראה, שמא יקדמנה אחר; תבוא איטליה ותתקע את צפרניה בגופה של טורקיה ותבוש הטרופה מבטחונה, אשר בטחה בגרמניה “ידידתה”.

ובעוד הדם הרותח שותת ויורד ומקורו של העיט עדיין תקוע בלב המפרכס, והנה כבר התחיל צדוק-הדין: אירופה ממהרת להראות את “ישרה”. הראשונה לצדוק-הדין היא הכנסיה הקטולית. זו רגילה מאז ומעולם ליחד מעון לאלהים בביתו של התקיף. “הפאליט. קאררעספ.” מודיעה, כי הַוַּטִיקַן מתיחס בחבה למעשה טריפוליס. כניסתה של טריפוליס לרשות איטליה תרחיב את גבולותיה של התרבות הנוצרית ותוסיף כח להמיסיות הקטוליות“… אחרי הכנסיה – “המדע”. האדון החדש, המולך בכפה, מסכים גם הוא. “האורייטליסט הידוע, וַמְבֶרו, הביע את דעתו, כי ההגנה על האישלם היא עבודת שוא. סופו של האישלם שיעבור ויבטל מן העולם. ואין הוא ראוי לגורל אחר מנקודת השקפה של התרבות, שהוא, האישלם, אויב לה. מלכיות האישלם עתידות להחרב כולן, משום שאין בהן אפילו אחת, העומדת על סדר מדיני… המושלמים אין להם אופי, אין הם יודעים אפילו את פירושה של מלה זו. אין הם יודעים שום רגש אחר, חוץ מן הרגש הדתי, ואין להם שום משאלות-לב… תחית 300 מיליונים המושלמים – אגדה היא לילדים”… והנה גם הדעה ה”חפשית", המטפת לאהבה ולאחוה. “רבּם של כל המאסונים באיטליה פנה אל כל הלשכות בכרוז, אשר בו הוא מבקש לשמור ככל האפשר על המנוחה בקרב העם, משום שהמלחמה היא לשמן של הַקִדְמָה והתרבות באפריקה”… ואחריהם מחגירים נביאי-השלום, ראש להם חפוי ומפיהם נושרות מלים בעלמא, ששומע אין להן. “המועצה של ברית הפרלמנטים מצטערת, כי הכרזת המלחמה מהרה לבוא כל כך, עד כי לא היתה שום שעת הכושר לפשרה ותווך, והיא, המועצה, מביע את תקותה, כי השפעת העמים, העתידה לבוא בכח ההחלטות שהוחלטו בהאג, תוכל להקים בקרוב את השלום על מכונו”…

כן, בקרוב – כשטריפוליס תקרע מעל טורקיה, כשטורקיה תושיט יד קדמה וימה לבקש עזר ואין עוזר ואין תומך, ובפחדה, פן יקיצו מזעזעיה מבפנים, תמהר להשלים עם איטליה אויבתה ולכבות את האש בעוד מועד, בטרם לפת את כל עמודי הבית.

כי רב הוא מאד חמר השרפה, השמור להם להעותומנים בתוך ממלכתם פנימה, והוא עשוי להתלקח כל שעה בגעת בו שביב אש. במוקדון אין התסיסה הגדולה פוסקת אף לרגע, ואוסטריה ובולגריה “מפקדות” על התסיסה הזאת להטותה אל כל אשר יהיה רוחן לנטות. בזכרונם של הארמינים עדיין חרותים ימי הטבח הגדול שחור על גבי אדום. אלבניה קודמת, ומונטניגרה וגם הכנסיה שוקדות על “תקנתה”. צרות קריטה במקום עומדות. דאגת תימן לא פסקה גם היא, והערבים בכלל אינם מניחים לישון במנוחה. שלש שנות ממשלתם של הטורקים הצעירים לא סתמו את התהום, המפרידה בין לאומי טורקיה השונים, כי אם הרחיבוה, לא מעטו את האיבה ואת הקנאה מן הלבבות, כי אם הגדילו אותן, ומאותו היום הגדול של ס"ט סטיפנו ועד עתה לא די שלא נתמעט חומר השרפה המסוכן, אלא שנתרבה במדה מרובה וסכנתו גדלה עשרת מונים.

כמובן, אין צורך באמנות יתרה, כדי לעמוד מרחוק ולרמז על השגיאות של הטורקים הצעירים. דבר זה קל הרבה יותר מקביעת סדר מדיני נאה וברירת דרך פוליטית טובה בממלכה כטורקיה, שרבים ועצומים בדקיה ומעטים וקצרי-אונים אמניה-בוניה. אבל אין גם צורך באמנות פוליטית מיוחדה, כדי להבין, ש“הפוליטיקה” הלאומית", שנפלו עליה הטורקים הצעירים, עתידה להגדיל את המבוכה בטורקיה ולהכשיר את זו האחרונה לכל מיני פורענויות מבחוץ. ואל יפלא בעינינו אם באמת “יוקם בקרוב השלום על מכונו”: די לה לממשלת טורקיה להעיף עינה על סביבותיה כי תחדל מנחלתה, האובדת לה בצפון אפריקה, ותדאג לעמודי ביתה לבל יתמוטטו.

מבחוץ תומך אין. את טעם “ישרה של אירופה” הלא יודעת טורקיה מתמול-שלשום, ואת טעם ישרן של “הידידות” האירופיות היא טועמת היום. ואם היו עיניה נשואות אל עשרות מיליוני בני אמונתה, הנפוצים בארצות רחוקות וקרובות, הרי אין ספק במעט, כי עתידה גם תקותה זו לרמות אותה. ולא משום שכך גזר “המדע”, כי "המושלים אין להם אופי ומשאלות-לב, אלא משום שֶמִן הַקִרְבָה הדתית, שאין עמה קרבה לאומית, ניטל זה כבר הכח להעשות בסיס נאמן לאחדות מדינית.

יש בעולם רק עם אחד, שמתוך הנסיון יכול הוא להבין, כמה גדול הוא אסונה של טורקיה, אם בצר לה הגיעה לידי כך, שהיא מוסרת את דינה ל“ישרה של אירופה”. יש רק עם אחד בעולם, שיכול להשתתף בצערה של טורקיה באמת ובתמים.

אנחנו הננו העם הזה.

העולם 1911