רקע
אלתר דרויאנוב
אֱמֶת הַמְּצִיאוּת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

כך מקובלנו מבית מדרשם של האומרים “שלום, שלום”: העם עצמו לבו טוב על היהודים, ורק הרָשות נוטרת שנאה לנו, והיא שאוצלת מרוחה גם על העם – ו“תו לא”. להיכן נוטות תוצאותיה של הנחה זו – ידוע.

אמרו להם ל“מנחמים”: הנחה זו אין בה ממש. ה“זיד” קדם בחיים ובספרות לכל יתר שמותיו של היהודי, כל הסופרים הגדולים, שרוח העם מדברת מתוך גרונם, מלאים שנאה ובוז ליהודים. וכבר העיד טולסטוי, זה האיש, שלא היה מחפה על הרהורי לבו הרעים והיה מצטער עליהם, כי בשעה שיהודי בא אליו, מיד מתעוררים בתוך עמקי נפשו שלא מדעתו ורצונו רגשות בלתי נעימים, אלא שהוא משתדל להכחידם ולהשתיקם.

השיבו “המנחמים”: סופרים שאני, רובם ככלם מבני-האצילים הם, ואין מביאים ראיה מן ה“מעמדות המושלים”.

רוצים גם אנו להאמין בדברי ה“מנחמים” שהרי אין לך דבר נורא ואיום מזה – לדעת, כי כל הסובבים אותך עינם צרה בך ובלבם כבושה שנאה אליך. רוצים גם אנו להאמין, אלא שאין אנו יכולים: אמת-המציאות גלויה יותר מדי.

לפני ימים מועטים ספרו העתונים מעשה שהיה בעיר באלאקטה, הסמוכה לקראסנויארסק: תלמידי בית-הספר התעללו בחברם היהודי, ילד בן תשע, הפילוהו לארץ, רמסו אותו ברגליהם וקראו: “הכו את הזיד!” לא היו ימים מועטים והילד מת מן המכות, שהכוהו חבריו.

עכשו אנו מוצאים ב“הד-הזמן” ספור המעשה, שהיה בימים אלה בז’מרינקה פלך פודוליה. אחד התלמידים הרוסים שבכתה החמישית של הגימנסיה, בדעתו, כי בסבת עצלותו לא יכול לעבור אל הכתה הששית, בא אל הגימנסיה והגיש אל הדירקטור בקשה לפטור אותו מן הגימנסיה. בקשתו נעשתה. ומרוב כעס וקנאה נכנס אל הכתה הששית וירה בתלמיד עברי, וכשהחטיא כדורו, חזר וירה בתלמיד עברי אחר, סלובודיאנסקי, שישב והגה לתומו בספרו, והמיתהו. כשנאסר הרוצח ותלמיד רוסי אחר, שהיה באותו מעמד, נשאל: “מפני מה נהרג התלמיד היהודי?” השיב הנשאל: “כל איש ישר צריך לעשות כך”…

שותא דינוקא – דאבוהי ודאמיה…

הוי, כמה קשה וכמה מעיקה ההכרה הזאת, שבכל פנה אשר אתה פונה מבטי שנאה מחכים לך. מי כמונו צמאים לרסיס-אהבה, לרגש-אחוה; מי כמונו מוכנים ומזומנים תמיד להשיב אהבה ואחוה לכל. אבל מה נעשה: אמת-המציאות גלויה יותר מדי…

העולם 1911

המלצות קוראים
תגיות