הנזיר אליודור קרע את אדרתו, אדרת-הקודש, כרע על ברכיו ברבים והוא מתודה. גם אלינו הוא פורש את כפיו ומתחנן: “סלח נא אף אתה, עם-ישראל, מאור-העולם! אש חמתי נתכה עליך. האמינה: לא אִוִיתִי את דמך. אבל את בני-האדם הסיתי בך. עצמות הילדים, שנהרגו בימי הפרעות, מענות את נפשי. שא נא לי, אור-גויים! בתום-לב חשבתי עליך רעות עד עתה ובתום-לב אני מתחרט כיום הזה על מחשבותי אלה. מפוזר ומפורד אתה בין העמים למען תוליך את כל האדם לאמת-עולמים. קומה, אפוא, והוליכה!”…1)
מי ומה הוא הנזיר איליודור-הקוזאק טרופאנוב? אקטור, היודע לשנות את פניו וקולו כרצונו? איש, אשר אין ברוחו נכונה? איש, אשר סערה תהלך בנפשו וכחטאתו כן גם תשובתו כאש תבער בו?
לנו זרים חוטאים כאלה, שדם-נקיים נשפך בעונם ועצמות ילדים הרוגים מענות את נפשם. לנו זרה גם דרך תשובה זו. החוטא שלנו, כפרוץ הסערה לתוכו לטהרו בחטאתו, לא יצא לשוקים ולרחובות ולאדם רב לא ישא את קולו. בין הרים יסתר, שם יניח את ראשו בין ברכיו ובינו לבין אלהיו יגעה בבכיה עד אשר תצא נשמתו או שתשוב אליו טהורה ורוחצה מטומאתה.
ובפרוש אליודור את כפיו אלינו, בגללו את האבנים הכבדות מעל לבו, הנשמע לו, הנוכל לשמוע לו? את מחשבותיו הרעות עלינו חשב בתום-לבו. לוּ יהי כך. אבל זקנים, אשר דמם שופך, לא יקומו, ילדים נקיים, אשר הורגו, לא יחיו, וזרע-השנאה, אשר נזרע בלבבות, לא יחדל מעשות פרי. עדי-עדית הוא לבו של אדם למשטמה וחמת-נקם, זבורי-זבורית – לאהבה ורחמים.
לא ראשון אף לא אחרון הוא איליודור, אשר יבקש סליחה מאתנו. הנסלח, הנוכל לסלוח להם? היש שכחה וסליחה לעוֶל, אשר יעשה לעם שלם? יחיד שוכח וסולח; רבבי-רבבות אינם שוכחים ואינם סולחים. רבבי-רבבות, הנושאים את צערם ועלבונם לכל ארבע רוחות-השמים, אינם יכולים לשכוח ולסלוח. לימים ואיים רחוקים אנו נושאים את הצער הנורא, הכבוש בלבנו. מכל ארצות-פזורינו צועקים אלינו קול דמינו, – הנסלח, הנוכל לסלוח? –
אודיסה. טבת תרע"ג העולם 1912
-
[מודויו של אילודור, כפי שנתפרסם בשעתו בעתונים.] ↩