רקע
קלמן שולמן
ספר ארץ הקדם
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: וילנה: דפוס האלמנה והאחים ראם; תר"ן 1890

יכלכל דברי חֵפץ על הֲליכות ארץ הֹדוּ ותועפות הָרֶיהָ, על צבי תפארת עמקיה המעֻלפים עֲצֵי עֵדן עם פרי מגדים וכל ראשי בשמים, על יושבי הארץ מעולם ודרכי חייהם לכל מפלגותיהם, על ספרי דתם עתיקי הימים הספונים במשלים ומליצות וחידות מני קדם, על ספרי חכמיהם בְּדֹרוֹת עולמים, על שרידי היכליהם אשר אין על עפר מְשָׁלָם ועוד ענינים יקרים רבים כאלה אשר יתענג עליהם הקורא וימצא מעדנים לנפשו.

 

מחקרי ארץ הודו ותועפות הָרֶיהָ

ארץ הודו היא ארץ מולדת אבני חפץ וכל אבן יקרה, מאבני השֹׁהַם (דיאַמאַנט) וסמאַראַנד עד אבני קאַרנעָל וגראַנאַט נמצאות בה בשפע רב ואין עֲרוֹךְ לְחִין עֶרכם ויקרת חמדתם, בבעדיאַבּוּר וגולקאַנד אשר פי הצרפתים יִקָבוּם בשם פוּזאַפור וגאָלקאָנדאַ, נמצאות האבנים היקרות ההנה במספר רב יתר נרבה עוד מביתר נפות הודו, ועל שפת הנהרות ימָצא שם גם זהב רב בתוך החול.

מלכי הודו נודעים לתהלה בכל הארצות בגלל האבנים היקרות אשר אָצרו באוצרותיהם ואשר פארו בהן את כסאותיהם והיכלי כבודם. חפָצים אחדים אשר שללו האַנגלים שליטי הודו (ובראשם השליט הנודע בשם האַסטינגס) ויביאום לענגלאנד, יקרים הם ער אין ערך, נעלים ונפלאים עד אין חקר ועוברים את כל ספורי הפלאות אשר יספרו בני ארצות הקדם מִיקר תפארת היכלי מלכי אזיא בדורות

הראשונים, וכל מְמַשְׁלֵי מְשָׁלִים בעלי רוח דמיון עז ונמרץ, אין בהם כֹּחַ לתָאר את חֹסן יְקַר החפצים ההם וחין ערך תפארת הודם ויפעת עֹשר כבודם.

השליט האַסטינגס עבר חק עולם, הפר תורת כל האדם, וכשודד עריץ שדד את אוצרות ההודים וסגֻלת מלכיהם, והאיש היקר הנודע בשם בורקע צָעַק חָמָס על חֲמַס ידי הַחֹמֵס הזה באזני שרי הפאַרלאַמענט אשר למשפט יָשׂרוּ, עד כי כל יודעי דת ודין האמינו כי האיש האַסטינגס יֵצֵא רָשָׁע בְּהִשָׁפְטוֹ כְּדֵי רשעתו, אך זה האיש האַסטינגס אשר ראה כי כלתה אליו הרעה, התאושש פתאֹם ויגזר אֹמֶר כי כסא התֻּכִּים (פפֿויען טהראָן) אשר הביא מארץ הודו, לא הביא לנפשו כי אם שַׁי וְאֶשְׁכָּר למלך ענגלאַנד, והנה קֶסֶם על שפתי האיש הזה! כי עד מהרה יצא נקי וצדיק מאת שופטי צדק, והכסא הנפלא ההוא הובא אל בית גנזי המלך והנהו שם עד היום הזה בין יתר סגֻלות המלוכה.

כסא תֻכִּים ההוא, עשה לו המלך טיפוּס סאַהיב, והוא מִקשה זהב כֻלוֹ, ומשקלו חמשה עשר כּכָּר (צענטנער), מִמַסָדו עד טִפְחוֹתָיו הוא מעֻלף באבני נֵזר וכל אבני חֵפץ, משען הכסא ההוא בירכתים הוא בדמות זנב התֻּכִּי וגבהו שתים עשרה רגל, הנוצות הדומות מאד לנוצות התֻּכִּי, מעֻלפות הן באבני שֹׁהַם אשר אין עֲרוֹךְ ליקר עֶרְכָּם ויפעת מראיהם, וכל הצבעים והעינים אשר בתוך נוצות זְנַב התֻּכִּי, עשׂוים מאבני ספיר, אֹדֶם, פִּטְדָה ויהלום ועוד אבני יקר כאלה מאין כמוהם בכל סגֻלות המדינות ואוצרות הרוזנים והנסיכים. על הכסא הנפלא הזה יתפלאו כל הרואים, וחכמי חרשים העריכו את ערכו ויחלטו כי מִכְרו יעלה עד שבע עשרה מילליאָן ליטרא שטערלינג!

זולת אבני חפץ ההם, ברוכה היא ארץ הודו גם באבנים יקרות הדרושות לחֵפץ הבנינים ומהם נבנו ההיכלים המפֹארים, הטירות הנשגבות והארמנות הנעלים אשר התנוססו בארץ הלזו עד ראשית שנת המאה הזאת ואשר הנוסעים אז ראו עוד אותם בעיניהם וישתאו וישתוממו על חָסנם ופארם, על הדרת כבודם וּצְבִי גְאון עֶדְיָם. הבנינים הנאדרים והיקרים ההם מוֹט התמוטטו נמשך ארבעים שנה האחרונות, הֻכּוּ לרסיסים ויהיו לעיים ומשואות, עד כי אין אנחנו יכולים לשער עוד את אֹרֶך מְמַדֵיהֶם ולדעת את חֹסֶן יְקַר תפארתם וַעֲדִי הוֹדָם וכבודם, ורק בספר היקר אשר כתב האיש החכם דניאל ונודע בשם “מצבות ארץ הודו”, רק בו נחזה עוד שֶמֶץ דְבַר הפלָאות וחין ערך הבנינים ההם.

מיני מַתֶּכֶת לא רבים הם בהודו, יען כי יושבי הארץ לא שָׂמוּ עינם ולבם עליהם ולא הוגיעו כפיהם לחפור אחריהם במַעבה הארמה, רק זהב וברזל הם בשפע רב בארץ הזאת, ושניהם עולים בטָהרם וביקרתם על כל הזהב והברזל אשר ביתר הארצות. ברזל מוצק (שטהאַל) אשר יֵחָצֵב בארץ הודו יָרוֹעַ את ברזל ענגלאַנד היותר טוב וחזק, וזהב הארץ הזאת הוא הטהור והזך בכל זהב התבל, וממנו יֵעָשוּ מקלעות (פֿלעכֿט ווערקע) מהֻללות מאד אשר כל רואיהן יאמינו כי חָמרן איננו מין מַתֶּכֶת כי אם מין מֶשִי או חוטי שָׁנִי מָשְׁזָרִים –.

האנגלים, נוגשי הארץ הזאת והמציקים לה, מִלאו שִפקם בזהבה הרב והעצום עד כי לא יאבו להתחקות עוד על שרשי יתר מיני הַמַתֶּכֶת, כי לעומת הזהב במה נחשבו הם?

מספר יושבי הודו לא נדע עוד אל-נכון, כי אזרחי הארץ מעולם לא יכתבו בספר את מספר בני עַמָם, את שמות הַיִלוֹדִים ואת שמות המתים, גם האַנגלים לא נִסו עוד לעשות כן בנפותיהם אשר תפשו להם בארץ הזאת, אך לפי ההשערה הקרובה מספרם הוא מן 140 עד 200 מילליאָן. עוד בראשית המאה אשר אנחנו חיים כָּעֵת, היה מספר ההודים היושבים בהודו החיצונה מֵאִי ציילאָן עד הימאַלאַייאַ יותר משתי מאות מילליאָן, אך מֵעֹצֶר רעה ומתגרת יד הלחץ הנורא אשר מושלי הארץ לוחצים איתם, ספו תמו יושבי ארץ חמדה ההיא, והאדמה הברוכה וְהַפֹּרִיָה תצמיח קוץ ודרדר וכסו פניה חרולים, ורק בערים הגדולות מאַדראַס, קאַלקוּטא, בֶּענאַרעס ועוד רבות כמוהן, יושבים עוד בני ההודים במספר רב, והשדות אשר סביבות הערים ההנה יֵעָבְדוּ עוד וְיִזָרְעוּ וישאו מאה שערים לעוברי האדמה. אלפי כפרים הִנָם עזובים

ושוממים, ועוד אלפי כפרים אשר מיושביהם ילא נשארו רק עֲשִׂירִיָה. הערים המפֹארות וערי הבירות אשר מלכי הודו האדירים ישבו שם על כסא מלכותם, הלא הן לאַהאַרע, אַגראַ, דעלהי ועור רבות כמוהן, ירדו פלאים, יצא מהן כל הדרן, תפארת הודן ספה תמה מן בלהות, עד כי כל רואיהן יִשֹׁמו ויתפלצו על גֹדל שוֹאתָן וּמַפַּלְתָּן הנוראה. המלחמה האחרונה אשר נלחמו ההודים עם עוכרי שאֵרם וקובעי נפשם, הוסיפה עוד להמעיט את ההודים ולהָמיט עליהם רעה נוראה.

בימי עולם ושנים קדמוניות נפלגו יושבי הודו לשתי פלגות שונות. ההודים אשר הם אזרחי הארץ מעולם, ישבו בתוך הנחלים הטובים וְהַפֹּרִיִים המשתרעים על גְדוֹת הנהרות ויטעו גנים ויאכלו את פריהם בשמחה ובטוב לב, ועם מוּזָר אשר לא ידענו צור מַחצבתם אִווּ את הארצות הגבוהות למושב למו, מרביתם היו רֹעִים וְצַיָדִים, ומראיהם עמוק ממראה פני ההודים, ולפי דברת רבים היו הם הראשונים

אשר נושבו בארץ הודו, אך שבטי עמים זרים התנפלו עליהם ויגרשום וישדדו רבצם וילחצום לָשֶׁבֶת בנפות ההרים, והנשארים אשר נשארו לשבת בארץ מולדתם, היו עבדים מרודים לִמְנַצְחֵיהֶם ויהיו שפלים ונבזים עשוקים ורצוצים.

והנה רבים וכן שלמים מחכמי לב יודעי העתים היודעים נאמנה כי ככל אשר קרה לְעַם קדומים זה קרה גם להשֵׁבט הַגָזוּל והעשוּק הנודע בשם פאַריאַס, יחשבו למשפט כי לא ישגו בשפטם כי שפט הפאַריאַס היה יושב הארץ הזאת מקדם קדמתה, ועמים עריצים התנפלו עליהם מארצות אחרות וישדדו רבצם וישפילום עד שאול כהיום הזה.

זולת שני עמים ההם השונים זה מזה תכלית שנוי, יושביס בארץ הזאת גם מאָנגאָלים, אפֿגאַנים, בּעלוּדשים, פרסים וערביאים אשר אבותיהם היו מושלי הארץ לפנים, גם עמים אחרים אשר רבים מהם באו להשתקע ולהֵאחז בה, ורבים רק לעשות מסחר וקנין, הלא הם: סינים, בירמאַנים, טהיבעטים, יהודים, אַרמענים, תוגרמים, אביסינים, וגם מעמי איירופא אווּ את ארץ הודו למושב למו, והם פאָרטוגיזים, האללאַנדים, צרפתים ואַנגלים. ההודים הם חֹטֶר מגזע הקוֹיקאַזי, ולפי ראות עינינו הם בני עַם עַתִּיק ימים וּמֹושָׁבָם בהודו מימי עולם, עד כי ראשית מוצאותיהם לוּטָה בערפל ועקבותיה לא נודעו, רק על פי הגדותיהם (זאַגען) ומשלי דתם (רעליגיאֶזע מיטהען) נוכל לשער בנפשנו כי אבותיהם הראשונים באו הנה מירכתי צפון וַיֵאָחזו במחוזות הנגב אשר בארץ הזאת ויפרצו שם ויפרו וירבו מאד. מספרם הוא בערך 115 ער 120 מילליאַן, אך המספר הזה הוא רק בְתור השערה כי לא ידענו זאת אל נכון. תֹּאר פניהם יפה מאד, כי הם מהמפלגה הנאוה מכל מפלגות הקויקאַזיות, שערות ראשיהם יפות ושחורות כעורב, עור בשרם רך וענוג, כפות ידיהם ורגליהם קטנות ויפיפיות עד כי גם המלחים הנקשים ואבירי הלב יתפלאו על זאת, הם אינם רמי קומה אך מבנה גֵוָם נחמד לעין, גם מהירים הם וחרוצים וכבירי אוֹנים.

מִחְיָתָם היא לרוב מפרי העץ וצמחי האדמה, מעונותיהם וכלי בתיהם גם כלי מלאכתם, הם בלי כל פאֵר, פשוטים וְעוֹרִים מכל עדי ולא חָלו בהם ידי אמן. צורפי הזהב, חכמי חרשים הם להוציא לאור כלים מכלים שונים, נהדרים מאד ועשוים בתכלית הַיֹפִי, ואף כי אין בידם רק כלי אחד לחרֹשת המעשה הזה, קצר קצרו ידי הצורפים היותר מהֻללים באיירופא לעשות כמתכונתם בכל כלי חרשת וכלי אמנים הרבים והיקרים אשר בידיהם ובכל עוזריהם המלֻמדים במלאכה הזאת.

כבתיהם ומאכָלם, כן גם בגדיהם פשוטים כלי כל הדר ויקר תפארה, בגדי דלת העם הם רק שתי מטפחות אשר הקטנה מהן היא להם למכסה עתיק ממתניהם ולמטה, והגדולה יַעטו כמעיל תמיד, אך בני מְרוֹם עם הארץ ילבשו בגדי חמודות, כי אוהבים הם מאד להתהדר בלבושיהם ולהעלות עֲדי עדיים עליהם, וביותר יאהבו להתפאר בכלי נשק מפֹארים ומשֻבצים בזהב ואבני חפץ, ונשיהם תתפארנה בנזמי זהב, בענקים לגרגרותיהן, באצעדות ועגילים וטבעות יקרות, ואף כי ידי ההודים אינן אסורות מהַרבות להם נשים ככל אַוַת נפשם, בכל זאת לא יעשו כן רק עשירי העָם והשרים והאפרתים אשר בתיהם מלאים כל טוב, אך בני המון העם לא יקחו להם רק אשה אחת, והיא חבֶרתָם כל ימי חייהם ורוחם נאמנת לה. נשי ההודים לא תחָשבנה כשפָחות לבעליהן כנשי הישמעאלים וכל בעלי דת מחמד, כי ההודים מכבדים מאד את נשיהם כבארצות איירופא הנאורות, ועל כן אוהבות גם הן את בעליהן ונפשן קשורה בנפשם בעבותות אהבה נאמנה כל הימים.

בארץ המאֻשרה הזאת נקל מאד לכל איש לכלכל אשה ובנים, ועל כן בוז יָבוּזוּ ההודים להאיש אשר לא יקח לו אשה ויוליד בנים. אפס כי רק להאכרים עובדי האדמה נקל הוא להביא טרף לביתם, באשר כי צרכיהם מעטים הם והארץ תעשה אֹכֶל למַכביר, לא כן העשירים ואצילי ההודים; כי הם מפזרים כסף רב ועצום על סֶרַח הָעֹדף ועל יקר תפארת גדולתם וּגְאון עֶדְים אשר אנחנו בני אייררפא לא נוכל לדמות ולשער זאת. בין כל כְבוד איש הוֹדִי רָם המַעֲלה וַעֲשִׁיר עָם, יחָשבו העבדים הרבים אשר לו, עבד אחד עבד אחד לכל עבודה ועבודה. ההודי העשיר יחשוב לו לחרפה ללכת ברגליו כפי אשר יְצָרוֹ יוצר האדם, רק נשוא יִנָשֵׂא על מִטָה כבודה או אַפִּרְיוֹן (פּאַלאַנקין) על כֶּתֶף אנשים, המִטה ההיא מעֻלפת פְּאֵר וַעֲדִי חֶמדה כיאות לאיש עשיר ונשוא פנים, וארבעה אנשים יִשָאוּהָ על כָתֵף בַּמוט, ואיש אחד ירוץ לפני המִטה לפַנות הדרך לפניה. עשירים רבים יעשו להם מִטוֹת כאלה במספר רב, אך לַמִצְעָר לא יִבָּצֵר מכל איש עשיר שתי מִטוֹת כבודות כאלה, ואם כן עליו המשא לקחת לו עשרה עבדים רק לשֵרות אחת, וזולת זאת ישא עבד אחד לפניו את קְנֵה מִקְטַרְתּוֹ, ועבד אחר את תֵּבַת אֲבַק הטאַבאַק (טאַבאַקסדאָזע), ועוד עבד שלישי ישא את כלי האש (פֿייערצייג) הדָרוש לחפץ המקטרת, עבד רביעי ישא לפניו את תֵּבַת עֲלֵי הבעטעל, חמישי את צִנצנת הָאָפְיוּם, ששי ישא בידו את המנעלים (פּאַנטאָפֿפֿעלן) אשר ינעל אדוניו בבואו אל בית רעהו, ועוד ארבעה עבדים רצים לפני המִטה ובידיהם אגודות נוצות (פֿאֶעכֿר) לְהָשִׁיב רוח צח על פני אדוניהם, גם חֻפות גדולות למַחסה מִשָׁרָב ושמש בידיהם אשר יחופפו על ראשו תמיד, ועוד שני עבדים דרושים לו לשאת לפניו את היריעה (טעפיך) אשר יֵשב עליו, ועוד שני עבדים אחרים הנושאים את הַכָּרִים (דיא פָּאלסטער) אשר יִשָׁעֵן עליהם, ואם כן לא יִבָּצְרוּ מארבעה ועשרים עבדים לכל איש עשיר מִדֵי לֶכְתּוֹ לבַקר את רעהו. גם לכל אשה כבודה דרושים עבדים רבים כאלה בכל עת אשר תצא מפתח ביתָה החוצה לשַחר את פני רעוּתה. זולת העבדים ההם העובדים את אדוניהם בצאתם ברחובות עיר, יש להם עוד עבדים ושפחות במספר רב בבית הנשים (האַרעם) אשר יִקָרֵא פה בשם צענאַנאַ, עבדים ושפחות רבות בכל חדרי הבית, עבדים ושפחות בבית המבשלות, עבדים ושפחות לעבודת השדות והגנים. סוף דבר, האיש אשר הוּחַן בנכסים רבים ורכוש גדול, עליו לכלכל אלפי אנשים אוכלי לחם עצלות אשר מֵאנו ידיהם לעשות. גם איש איירופי כי יבוא להשתעשע או להשתקע בארץ הזאת, יִלָחֵץ להרבות לו עבדים ומשרתים אם אין את נפשו להיות לְבוּז בעיני ההודים, כי יחשבוהו לאיש מִסְכֵּן וָדַל, ואף אם לא ישים לבו לזאת, בכל זאת לא יִמָלֵט מהרבות לו משרתים, כי המשרת אשר יקטיר לו את מקטרתו, מָאֵן ימאן לשאוב לו מים, ושואב המים לא יאבה לְנַקוֹת את בגדיו, כי כן הִסְכִּינוּ המשרתים בזה לבלתי עֲשות רק שֵרות אחת, והאיש אשר תרפינה ידיו לעשות כל עבודות בֵית מגורו, עליו לִשְכּוֹר לו משרתים כפי מספר העבודות ההן –.

נְשֵׁי ההודים תבֻכַּרְנָה בימי ילדותיהן וּתְהי להן עֶדְנָה ועת דודים, אך בטרם עֲבוֹר עוד מועד אֲבִיב עֲלוּמֵיהֶן, נִכְּרוּ כבר עליהן עקבות הזִקנה, ועל כן לא יִפָּלֵא בעינינו כי ההודים יַרבו להם נשים, יען כי בעוד האיש צעיר לימים וַעֲטִיניו מלֵאים עֲסיס האהבה, נָבֹל תִּבֹּל כבר אשת נעוריו ואין לו עוד חֵפץ בה –. אך זאת נִפלאת בעינינו כי בארץ הזאת מצא גם הַהֶפֶך מִזֶה קֵן לו, כי גם האשה תַרבה לה אנשים, ותחת אשר בארץ טיבעט תקח לה אשה אחת שנים או שלשח אחים בני איש אחד, תקח לח אשה אחת בארץ הזאת אנשים רבים גם בני אבות שונים ככל אַוַת נפשה! אפס כי הרשות נתונה לבעל אשה כזאת לְהִפָּרֵד מעליה בכל עת אשר תֵּקַע נפשו ממנה ולקחת לו אשה אחרת אשר תישר בעיניו, אך אין לאל ידו להניא אותה מִקַחַת לה עוד אנשים רבים עליו – . רבים אומרים כי בטרם בוא אנשי איירופא לארץ הודו ויתקעו בה יתדם, היו ההודים טובי לב ואנשי חסד, ישרי דרך וענוי ארץ כמשפט כל האנשים המאֻשרים ההולכים בתורת הטבע ותומכים אֲשֻׁרֵיהֶם במעגלותיה וכאשר היו עוד לפני מאה שנים יושבי אִיֵי ים השוקט, אך כאשר השחיתו יושבי אָטאַהאַייטי את דרכם על הארץ מעת אשר שלטו בהם המיסיאָנאַרים האַנגלים, כי נֶהפכו לְחַנְפֵי לב, לסובאי יין, לדוברי שקרים וגנבים, כן נִשחתו גם בני ההודים מעת אשר שלטו בהם הפאָרטוגיזים, ההאָללאַנדים והאַנגלים, כי לִמְדוּם את דרכיהם וישחיתו את רוחם הטובה, עד כי נֶהפכו כסורי הגפן נכריה, וְהִנָם כָּעֵת מָשְׁחָתֵי המִדוֹת, חנֵפים, מַלשינים, הולכי רכיל ומַחזיקים בתרמית כעדת נוגשיהם ולוחציהם הרודים בהם בפָרֶך –.

האַנגלים לא יִלְאוּ מִסַפֵּר מה רבה רָעַת ההודים וזִמתם ומשובתם, וּלְאוֹת וּלְעֵד נאמן על אֲמִתַּת דבריהם יציגו נֹכח פנינו את עלילות העלָמות המשַחקות ההולכות במָחול בבתי מָשוֹש וּמַשְׂבִּיעוֹת לכל עוֹגֵב רָצוֹן. את העלמות ההן יקראו האַנגלים בשֵׁם בּאיאַדערען, אך ההודים אינם יודעים את השם הזה רק את שׁם דעוועדאַשיש, פִּתרונו “מחוללות לכבוד האלהים” (גאָטטעסטענצערינען), כי במחול יעבדו ההודים את אלֹהיהם, ומה נם עובדי האליל שיוואַ ומכבדיו יותר מיתר האלילים. שיוואַ, אֵל הַהֶרֶס, הוא בעיניהם דמות הָעֹנג, והמחוללות הַמְשָרְתוֹת אותו, אהובות נפשו הן, והכֹהנים יורוּ את העם כי יָקר בעיני שיוואַ אם עובדיו יבחרו באשר יבחר הוא ויאהבו את שאהבה נפשו, ועל כן לא יִפָּלֵא בעינינו אם ההודים יעלו על ראש שמחתם את העלמות המחוללות ההן, כי בזה הם הולכים בררך שיוואַ אלֹהיהם.

בכל חגי ההודים ובכל מועדיהם, תֵּלֵכנה העלמות ההן במחולות המחנים בבית התפִלה על פי הכֹהן, כי קדוש המָחול לאלֹהיהם, והכֹהן ההוא ישכיר אותן בכסף לחוֹל גם בבתי המשתה ובבתי העשירים, והכסף ההוא יהיה לבֶדֶק בית התפלה וְלִכְלוֹל יָפְיוֹ בַעֲדִי זהב וכסף, אפס אם אחת העלמות

ההן תָּעִיר ותעורר את האהבה בלב אחד מהקרואים עד אשר יחשוק בה להיות אצלה, אז יהי לה לבדה הָאֶתְנָן אשר תקח מיד האיש ולַכֹהן אין כל חלק בה –.

הן זאת כל פרי חטאת ההודים אשר יֶחטאו לדרכי מוּסַר הַצְנֵעַ, וזאת כל המזמתה הרבה אשר מצאו בהם האַנגלים המתאמרים בכבוד כל מדה ישרה, אך בכל זאת לא ימנעו מקַחת להם את אחת המחוללות הַמָשְׁחָתוֹת ההן לאשה אם אך אַמְתְּחות כסף לה, גם ישובו עם האשה המבישה ההיא לארצם ולמולדתם, ולא יבושו ללכת אתה אל סוד עשירי עם וּלְהִתְיַמֵר בכבוד עָשרה והוד יפיה.

מימות עולם נפלגו ההודים לארבעה פְלַגוֹת: לְמִפְלֶגֶת הכֹּהנים, הנודעים בשם בראַמינים אשר הוליד אותם בראַהמאַ מראשו (מקור החכמה והבינה), למפלגת אנשי המלחמה הנקובים בשם קשעטריאַס אשר הוֹלִידָם בראהמאַ מִכְּתֵפָיו וּזרֹעי ידיו (מקום הגבורה והעז), למלגת אנשי המסחר, אנשי מקנה ועובדי האדמה הנקראים בשם פֿיזאַס או פֿאַייזיאַס אשר גָחו מבטן בראַהמאַ (מקום הָאֹכֶל וְהַמִחְיָה), ולמפלגת בעלי מלאכת עבודה הנקובים בשם שודראַס אשר נולדו מרגלי בראַהמא (מקום הַיְקוּם וְהָעֶמְדָה). לפָנים חָשבו הסופרים עוד מפלגה חמישית, הלא היא מפלגת הפּאַרְיאַס (אשר באי מאַלאַבאַר יִקָראו בשם פּאָליאַרס), אך הם שפלים ונבזים בעיני ההודים מדורות קדומים מאד עד כי לא יחַשבו אותם לְמִפְלַגָה אחת מִמִפְלַגוֹתֵיהֶם, כי טמאים הם להם, נמשלו כבהמות נִדמו, חרפת אדם ובזויי עָם, עד כי “יעבדו בהם את העבודות היותר נמבזות ומתועבות, כמו לְפַשֵׁט פִּגרי הבהמות, לעַבד את העורות ולנַקות את המָחראות. כי ידַבר אחד מהם את איש הודי, ישים הפּאַריאַס ידו למו פיו לבל יטַמא את ההודי ברוח פיו ושפתיו, וכי יפגשהו בדרך, יהפוך פניו אֲחֹרַנִית לבל יראהו ההודי. אם יפגע באחד הכֹּהנים הבראַמינים, עליו החובה לברוח עד מהרה לבל יטַמא את הקֹדש. אל בית התפלה לא יבוא ולא יתפלל אף לא יקריב את קרבנו, כי זבח הפּאַריאַס תועבה ותפלתו לחטאה. לבית איש הודי לא יבוא, ואם יאלץ ההכרח את ההודי לקרוא לאחד מהם אל ביתו, אז יבוא האומלל בפתח מיוחד ובעינים שחות למטה, כי אם יגביה עינו למעלה, טַמֵא יטמא את כל כלי הבית ואין עוד להם כל תקנה כי אם לְשַׁבֵּר אותם”. כל איש הודי אשר יעבור את מצות הכֹּהנים או יתגאל בחֶמדות נמִבזות אשר לא כדת, ידָחה מִמַצָבוֹ אל שְׁפַל מדרֵגת הפּאַריאַס וְהִכָּרֵת תִּכָּרֵת נפשו מקרב עַמֶיהָ לעולם. גם האשה אשר לא תאבה לְהִשָׂרֵף על מדורת אש עם נִבְלַת בעל נעוריה אשר מֵת עליה, יהדפוה קרובי בעלה גם בני משפחתה אל מדרֵגת הפּאַריאַס, גם יתנו בידה את גֻלְגֹלֶת המת ויגרשוה מביתה לחוג ולנוע ולהיות נָע ונָד בארצות נכריות, ולא תוכל לשתות מים מכל כלי בלתי אם מגֻלְגֹלֶת בעלה המת, והבאר אשר תשאב ממנה מים, הֻטַמְאָה לעולם וכל שותי מֵימֶיהָ טמאים הם כמוה, ועל כן החובה עליה לְעַטֵר את הבאר ההיא בעצמות חַיָה או בהמה לְאוֹת כי טְמֵאַת הַשֵׁם שאבה שם מים, וכל הטהורים ינָזרו ממנה, ורק בני הפּאַריאַס יכולים לשתות מהמים ההם, יען כי גם מבלעדי זאת טְמֵאֵי נפש הם לעולם. האומללה ההיא תתנודד כל הימים גלמודה ושדודה באין מְרַחֵם ובלי מְנַחֵם, כל רואיה ידוד ממנה, שַׁקֵץ יְשַׁקְצֶנָה ותַעֵב יתעבנה, בכל אשר תִּגַע יטמא, כל הֶגֶה היוצא מפיה, יש בו כֹּחַ לטמא טהורים, ואף בתעופת עפעפיה תְּטַמֵא טומאה נצחת, ואם בְּלִי-צְדִיָה תִגַע בְּשׁוּלֵי בֶגד איש הודי, יש לאֵל ידו לִרְצוֹחַ את נפשה ואיש לא יזיד לדרוש דָמָהּ מידו.

הסִבה הנכונה מדוע נקלו הפּאַריאַס בעיני אחיהם עד כי הפשיטו מעליהם עֲדִי תפארת מין האדם, נעלמה מאתנו, גם הסופרים היודעים בינה לעתים אין בהם יודעי אֶל נכון את הסבה הזאת, ורק זאת נדע ברור כי בגלל אשר הדָפום אחיהם באיבה וַיְנַדום זה אלפי שנים, כָּהֲתָה רוחם וסר צִלם, לא יֵדְעו בשֶׁת כבַהמות שדה, גם מראיהם מָשחת מאיש ותֹארם מבני אדם, מלבושיהם נגֹאלים וּמטֻנָפים, ולא תֹאר ולא הדר בכל תהלוכותיהֵם עד כי כל רואיהם יכירום כי חֶלְאַת מין האדם הם ונדמו כחיתו יער, אך בכל זאת לא אָבַד עוד נִצחם, ותושיה לא נִדחה מהם, כי האַנגלים נִסוּ לְלַמֵד ידיהם לַקְרָב, וחֶפצם הצליח בידם עד כי כָּעֵת לא נופלים הם מכל אנשי החיל ברוח עצה וגבורה, גם הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ אותם לעבוד עבודת בתיהם וגניהם, וימצאו בהם חֵפץ, כי נֶהפכו לאנשים אחרים בְּסוּר מעליהם החרפה והאָלה והקלסה הרובצות עליהם באשמת אחיהם שונאיהם וּמְנַדֵיהם מדורות עולמים –.

ממוצא דָבר נֵדע כי הפאַריאַס אינם מפלגה אחת ממפלגות ההודים כי אם אספסוף וְחֶבֶר אנשים טמאים פליטי מין האדם אשר מספרם יִרֶב בכל עת על ידי החוטאים והפושעים אשר יסֻפחו אליהם מכל המפלגות הטהורות. רבים אומרים כי הפּאַריאַס הם יושבי ארץ הודו מקדם קדמתה אשר נִגרשו מִמְעוֹנוֹתֵיהֶם בתִגרת ידי עמים עריצים אשר חָמדו את ארצם וַיְשַדְדוּ רִבצם וַיִלְחָצוּם לָשֶׁבֶת על מקומות ההרים – כאשר הודענו כבר – גם רבים אומרים כי בני הכושים (ציגיינער) המתנודדים בארץ יָוָן, בארץ אונגאַרען, באָהמען, ספרד, אנגליא ורוסיא, הם חֹטֶר מגזע הפּאַריאַס אשר עזבו את הודו ארץ מולדתם מפני עָקַת מושלים עריצים וַיִהְיוּ נודדים בארצות נכריות כַּיוֹם הזה.

מפלגת הבראַמינים נכבדה היא וִיקָרָה מכל הפלגות, יען כי היא גָחָה מראש בראַהמאַ, אמנם לא כל בני הפלגה הזאת כהנים הם כאשר חשבו כל בני איירופא עד כֹּה, רק כל כֹּהן הוא מהפלגה הזאת אשר הִפְלָה אותה בראַהמאַ לו לסגֻלה מיתר הפלגות, אך גם נשיאים ורוזנים, ראשי מַטוֹת ושרי המדינות הם מבני הבראַמינים, ורבים מהם עובדים גם את האדמה ושולחים במסחר ידיהם, אך בזאת נפלאו מכל הפלגות כי רק להם המשפט להיות כֹּהנים ואנשי קֹדֶש, אפס כי לא בנקל ישיגו את המעלה הכבודה ההיא, לא בנקל יתקדשו ויהיו קדושים, כי איש ואיש אשר יִנָזֵר מֵאֶחָיו לכַהֵן לאלֹהיו ולהיות קדוש, עליו החובה לענות בצום נפשו ימים רבים, לתת גֵווֹ לְבָרוֹת לכל רֶמֶשׂ וָשֶׁרֶץ, ושאֵרו ובשָרו מַאכל לְכִנָם ותולעת, לְהִקָבֵר חיים במַעֲבה האדמה פעמים רבות ולשכוב שם למעצבה שלשה עד ארבעה שבועות, או לָשֶׁבֶת עָרוֹם על קוֹצִים ועקרבים ולהשתרע על מִטָה אשר תּוֹכָה רָצוּף חַדוּדֵי מַחטים (נאַדעל שפיטצען), ועוד עִנוים רעים ונוראים כאלה, ורק אחרי עשותו כל אלה, יקנה לו שֵׁם איש קדוש, עד כי לאחרונה יתגדל ויתקדש בעיני ההמון ויאמינו בו כי עֹז בידו להוריד בני אֵלִים מכסאותיהם בשמים ממעל ולהושיב אחרים תחתיהם, וגבורה בימינו להקדיש מלחמה על בני אלֹהים ולקחת מִשְׂרָתָם מידם להשתרר על אלהים ואנשים, ואף כי אחרי כן ישחית הקדוש הזה את דרכו על הארץ, לא יִגָרע מקדושתו מאומה אחרי כי כבר הִתקדש ויהִי קדוש –.

הבראַמינים לא יִשָׁפְטוּ משפט מָוֶת גם על גָנֹב, רָצֹחַ וְנָאוֹף, ורק לעתים רחוקות יִדָחֶה אחד מהם משאֵתו על דְבַר מעשה זִמָה וָרֶצַח וְיוּרַד לשפל מדרגת הפאַריאַס. המלכים והרוזנים יקחו להם משרתים מבני הבראַמינים הדלים אשר אין ידם מַשֶׂגֶת להביא לחם חֻקם, אולם אם יעוז המלך לָגַעַת בעבדו הבראַמיני, בן מָוֶת הוא, כי טִמֵא אותו במגעו, גם לא יוכל המלך לאכול את הבראַמיני לחם על שֻלחן אחד, כי לחם הבראַמיני קֹדֶש הוא, ושֻלחן כל איש זולתם מְגֹאָל הוא. הבראַמיני יוכל לְהִתְעַלוֹת ולהיות מלך, אך המלך לא יוכל להתנשא עד גֶרם מַעלת הבראַמיני. הבראַמיני הַמִסְכֵּן השוקד על פתחי נדיבים לבקש פּת לחם, יש לו צדקה להתחתן עם בת מלך, כי הוא יוכל לְחַלֵק לה מכבודו הגדול ולהעלותה על מְרוֹם מַצָבוֹ בקחתו אותה לו לאשה, אך כל מלך רב ושליט לא יוכל להרהיב בנפשו עֹז לשאת עיניו על בת בראַמיני לקחת אותה לו לאשה ולהורידנה מִמְרוֹם כְּבוֹדָהּ –. אחרי הבראַמינים תֵּחָשׁב מפלגת הקשעטריאַס לְרַבַּת ההוד וההדר, כי ממנה יצאו הרוזנים והנסיכים, אנשי החיל ועודרי המלחמה, אפס כי בני המפלגה הזאת סָפו תַמו בתִגרת ידי המלחמות הרבות והעצומות אשר נלחמו עם אויביהם שְׁנוֹת מאות רבות, ומכל יתר המפלגות אין איש אִתָּם לעזור להם במלחמותיהם, יען כי אין להם המשפט לחגור כלי נשק ולצאת על אויביהם למלחמה.

מפלגת הפֿאַייזאַס או פֿיזאַס אשר אליה יחשבו עובדי האדמה והסוחרים, נכבדה גם היא בארץ הודו, כי ההודים מכבדים מאד את עבודת האדמה ואת המסחר יען כי מהם תוצאות חיים להחיות עמים רבים.

לשלש מִפְלַגוֹת ההן יש המשפט לדעת ולהבין את ספרי הדת אשר לההודים: הבראמינים יקאו בהם ככל אַות נפשם בכל עת אשר יחפצו. הקשעטריאַס לא יוכל לקרוא בהם, רק איש בראַמיני יקרא באזניהם. הפֿיזאַסים יכולים לשמוע את הספורים הספונים בתוכם אך לא את החֻקים והמשפטים מוסדי הדת, ולבני הַפְּלַגָה הרביעית, הלא הם בעלי מלאכת עבודה, אין כל משפט וצדקה בספרי הדת, ואיש לא יזיד לקרוא באזניהם את הספרים ההם אשר רק לאנשי הַמַעֲלה המה ולא לַחֲשֻׁכִּים כמוהם הרחוקים ממדרֵגת הקדושה.

בימי עולם היו ההודים בעלי חכמה ודעת יתר הרבה מאד מבדורות האחרונים האלה, וֵעדים נאמנים על אֲמִתַּת הדבר הזה הם ההיכלים הנשגבים והבנינים הנפלאים אשר כוננו די ההודים בדורות עולמים ואין על עפר מְשָׁלָם עד היום הזה, גם שארית חכמת התכונה אשר נִשארה עוד בידי הבראַמינים ומה גם בין הבראַמינים אשר בבענאַרעס, כי הם מחַשבים על פי אותות ידועים את הרגע אשר בו יקדר השמש או הירח (זאננענ-אונד מאָנדפֿינסטערניסע) ולא יחטאו, ואף כי הם אינם יודעים למה זה ועל מה זה הם קולעים תמיד אל השערה בחשבון ההוא על פי האותות ההם, בכל זאת דעת לנבון נקל כי הראשונים אשר לפני אלפי שנים השכילו לְלַמֵד חשבונות כאלה בדרך קצרה וקלה כזאת, היו חכמים מחֻכמים וידעו חֻקות השמים באופן נעלה מאד –.

גם דתם המלֵאה לה הבלים ומעשה תעתועים אין קץ בדורות האחרונים האלה, היתה בדורות קדומים דת טבעית מיוסדת על מוסר השכל ועל האמונה באֵל עליון קונה שמים וארץ, ואמונה כזאת תעיד כי העם אשר החזיק בה היה עַם חכם ונבון.

ככל בני הקדם יאמינו גם ההודים בגזֵרה קדומה, והיא היתה בעוכריהם, כי על ידה היו לבז ולמשסה בידי עריצי גוים השואפים לָרֶשֶׁת משכָּנות לא להם, בידי הפרסים והמאָנגאָלים ויתר מַרגיזי ארצות אשר שלטו בהם שלטת בלי-מצָרים, כי ההודים לא גִבְּרוּ חיָלים ולא התאזרו עֹז להתיצב לפניהם בזרוע חשׂופה וחרב שלופה, בהאמינם כי כן נגזר עליהם מאז ומקדם על פי בראַהמאַ או ווישנו, ושוא עֲמל כל אנוש להתיצב בכֹחו וגבורתו מוּל הגזֵרה הקדומה ההיא, אך השבטים אשר אינם מאמינים בגזֵרה

קדומה, כמו המאַהראַטטים, הראַדשפּוּטטים, והסיקהם, לא הביאו צוארם בְּעֹל מרעישי ארצות מיום היותם לקהל גוים עד הימים האלה, כי הם אנשי חיל למלחמה, גבורי כֹח ואמיצי לב, וּבֶעֱזוּזָם ורוח גבורתם התיצבו לפני הגאַנצאַפֿידים אשר פָרצו מקאָראַסאַן להודו עם גדודיהם בעלי דת מחמד ומגמת פניהם היתה לָטַעַת את דתם המחמדית בארץ הודו (בערך שנת 1000 לספירת הנוצרים), ולתקופת שלש מאות שנה התיצבו בזרוע עֻזם לפני המאָנגָלים הפראים, ומאה שנה אחרי כן התאזרו גבורה ויתיצבו גם לפני הטאַטאַרים ולא נתנו להם מדרך כף רגל בארצם.

המאָנגאָלים אשר נֶאחזו בארץ הודו, רבים הם ועצומים עד כדֵי 15 מילליאָן, והם התבוללו בין ההודים עד כי כל רואיהם לא יכירום עוד כי מִמֵי המאָנגָלים יצאו, דתם היא דת מַחמד, גם בְּמִדוֹתֵיהֶם נִשתוו לבעלי הדת ההיא, וגם במלבושיהם נדמו להישמעאלים הטירקים.

על שֵׁם מאָנגאָל נקראו לפָנים השליטים העליונים בארץ הודו, השליטים ההם צָברו להם זהב רב כחול הים ואין קצה לאוצרותיהם, ויפַזרו כסף רב ועצום על היכלים נפלאים וטירות נשגבות ובתי מסגד רמים ונשאים גם גִנות עדָנים המַפליאות לב רואיהן עד כי אין עֲרוֹך אל כל יפעת הודם וְשִיא חֹסֶן יִקְרָתָם בכל ארצות גוים, אפס כי בהִתְמַכְּרָם לתפנוקים ומעדנים ולכל תענוגות בשרים, רפתה ידם וְכָהֲתָה רוחם וַיֵהָפְכוּ לְרַכִּים וענֻגים עד כי לא יכלו עֲמוֹד לפני גדודי הטאַטאַרים הפראים והשודדים. אחד מראשי הגדודים ההם היה נאַדיר-שאַך, אשר בעֹצם ידו רָדַד את ההודים תחתיו וַיֵרְדְּ בהם בשבט ברזל, ובלָכדו את ארץ הודו הָרַג מאה נשים יפות בבית הנשים אשר למלך הודו בעיר דעלהי, וַיְנַצֵל את השהרונים אשר היו בצואריהן וַיְפָאר בהם מאה כלבים מִכַּלְבֵּי הַצַיד אשר לו, גם שָלַל את העיר ההיא וַיִרְצַח 150,000 אנשים בתוכה.

ההודים לא יְשַׁקְצוּ ולא יהדפו באיבה את בעלי דת אחרת וגם לא יתאוו תאוה להביא אותם במָסורת דתם, כי סובלים ונושאים הם לכל בעלי דתות שונות, לא כן בעלי דת מחמד המתגוררים בארץ הודו, כי צוררים הם את כל בן דת אחרת וכל ישעם וכל חֶפצם להכניס את כל יושבי תבל תחת כנפי דת מחמד, גם קשה כשאול קנאתם לדתם, ועד היום לא עזבו את עזותם ואה משובתם ועברת קנאת דתם, ופעמים רבות יצלח פתאֹם רוח עִוְעִים על אחד מקדושיהם ויתנפל כחָתף על איש הודי או נוצרי העובר בֶּטַח ברחוב ויִרְצָחֵהוּ לעיני השמש, ובמקומות אשר בעלי דת מחמד שוררים עוד בארץ הודו, לא יֵעָנֵשׁ הרוצח, ונהפוך הוא כי תהֻלל עוד קִנאתו העזה לדתו, וקדוש יֵאָמֵר לו –.

הפרסים, הערביאים, היהודים והארמענים היושבים בארץ הזאת מְתֵי מספר הם ומושבם בערים שונות, וכמעט כֻּלם שולחים במסחר ידיהם. על ידי הספן הגדול וואַסקאָ דע גאַממאַ אשר סבב לראשונה את אַפריקאַ, באו בני איירופא לארץ הודו וַיֵאָחזו בה, ותהי ראשית דרכם לָטַעַת בתוכה את דת הנוצרית, וּבְהִסִתָּעֵר בקִרבם סערת קנאת הדת, עָברו וְרָצְחוּ וְרָמְסוּ וְטָרְפוּ את ההודים עד כי רבו חללי קנאת הדת מחללי כל המלחמות אשר נִלחמו בם לָרֶשֶׁת את ארצם –.

ההודים אוהבים מאד נִקיוֹן וְטָהֳרַת הַגֵו, על פי מִצְוַת דתם ירחצו את בשרם במים בכל יום תמיד, בטרם עשותם כל מלאכה, בטרם יאכלו גם אחרי אָכלם ירחצו את ידיהם במים טהורים, וכל איש אשר לא יעשה כן, טמא הוא, גם כל הנוגע בו יטמא, ועל כן נחשבו בני איירופא לטמאים בעיני ההודים, לא יאכלו כל מאכל אשר יגע בו איש איירופי, ולא ישתו מים מהכלי אשר שָתה טְמֵא נפש כזה, גם בלעדי זאת שַׁקֵץ יְשַׁקְצוּ ההודים את האירופים ויחשבום לטמאים בגלל אשר הם אוכלים בָּשָׂר ובגלל אשר הם זובחים בקר וצאן ויותר עוד שוֹר וּפרה אשר קדושים הם לההודים וכל אוכליהם יֶאשמו, וממוצא דבר נדע כי ההודים לא יבואו לעד במָסורת ברית הנוצרים אשר טמאים הם להם וכל הנוגע בהם טמא הוא, וזולת זאת מתעבים ההודים את הנוצרים היושבים בארץ הודו בראותם כי אין עיניהם ולבם רק על בצע כסף, וכל מזמתם אך להרבות כבוד ביתם –.

 

תּוֹעֲפוֹת הָרֶיהָ

בארץ הודו בירכתי צפון יתרומם ויתנשא הר ההרים, הר רם ונשא מכל הררי עד תחת כל השמים הלא הוא ההר הנודע למשגב בשֵם הימאַלאַיאַ, אשר יפָּרד לראשים רבים וּלרֻכסי הרים גבנונים הקורעים לב השמים בתועפות גאוֹן תּלפּיוֹתיהם. בפאת צפונית מההר הזה תשתרע ארץ רמה ונשאה, גדולה ורחבת ירים מאד מאין כמוה בכל הארָצות הגבוהות; בפאת דרומית ירום ההר וגבה מאד עד כי ירָאה במרחק חמשים פרסאות געאָגראַפֿיות, ותלפּיותיו תרוממנה שבעת אלפים רגל מעל רוּם ראשי הרי אַנדען אשר באמעריקא אשר עד כֹה נחשבו לההרים הרמים מכל הררי התבל, ובמקומות אחדים גבוהות הן פי שנים מהררי עד הנודעים בשם מאָנט בלאַנק ומאָנט ראָזע. מראשי הרי הימאַלאַיאַ יֵחשׁבוּ הר גוריזאַנקאַר אשר שִׂיאו מגיע עד 28,700 רגל, הר קינטשינגינגאַ אשר שִׂיאו מגיע עד רוּם 27,500 רגל והר דיאַוואַהרי-גילי אשר קומתו 25,000 רגל.

מבין הרי הימאַלאַיאַ יוצאים שני נהרות איתן הנודעים בשם אינדוס וגאנגעס. 1) מוצא נהר אינדוס (או סוּנד) הוא בפאת ההר הצפוני ובגיחו מרֶחם יאחז ראשית מרוצתו דרך גיא גדולה מאד וישטוף שָׁטוף ועָבוֹר מפאת דרומית מזרחית לפאת צפונית מערבית, ומשם יפנה לפאת דרומית מערבית ויבקיע את ההרים הנצבים לשִטנה לו בדרך, ובזרֹעותיו הגדולות והרחָבות יחַבק ארץ חרֵרים, ארץ אוכלת יושביה אשר תמונתה כתמונת אוֹת דֶלְתַּא. ארבעה נהרים גדולים ישתפכו לתוכו, ועליהם יסד אביר הטבע ארץ טובה ורחָבה, ארץ ברוכה וּפֹרִיָה הנקראת בשם פּענדשאַבְ (פתרונו: “ארץ חמשת הנהרות” ) –. 2) נהר גאַנגעס יזרום בראשית הליכתו בשצף קצף, יפָרק הרים רבים מהרי הימאַלאַיאַ, ובהגיעו אל הבקעה הגדולה אשר בירכתי ההרים ההם, יִתְלַכֵּד עם עוד נהרים גדולים ורחבי ידים מאד אשר יִדְמוּ בגדלם

לנהרות רהיין ועלבע, והגדול בכלם הוא נהר דשוּמנאַ. מהמקום ההוא יפָּרד נהר גאנגעס לשני ראשים (הראש המערבי הנקרא בשם הוּגלו יכשַר למעבר אניות) ואחרי מהלך רב ועצום יִפָּרד עוד לראשים רבים וביניהם ארץ רבָּה אשר גם תמונתה כתמונת אות דֶלתַּא יונית. לפאת קדמה מהדֶלתַּא ההיא, ישתפך נהר בראַמאַפּוּטְראַ לתוך נהר גאַנגעס, ובארצות הדלתא אשר בין הנהרים ההם, מתנוססים יערים רבים, המלאים נמרים, שנהבים, קרני חוטם (נאַזהאָרנער) ונחשים צפעונים, ומשם יצא החלי-רע לשׁחת כל הארץ.

חלקי הרי הימאַלאַיאַ המָפנים נֹכַח ארץ סינים, זקופים הם ורמי קומה, נשכחים מני רגל וְנָעוּ מאנוש, ועל כן אין אתנו יודע עד מה מכל היקום אשר בתוכם, ואף כי על פי המלחמה אשר לחמו בני איירופא עם הסינים, נפתחה ארץ הרים ההיא לפני האיירופים, אך מי יודע מתי יאיר אור ההשכלה על יושבי הארץ ההיא עד כי יתנו את הנוסעים לעבור בארצם ולהתחקות עליה ולא יהרגו אותם כאשר הרגו נוסעים רבים אין מספר מימים הראשונים עד ימי הדור הזה. אולם החלקים המערבים מהררי עולם האלה, נודעים לנו מעט, כי קרובים המה אל אֲחֻזוֹת האַנגלים בארץ הודו. מהמקומות הנודעים לנו, הוא עמק קאַשמיר, אשר לפָנים שלטו שם האַפֿגאַנים, ובשנת 1819 לכד אותו רוּנדשיטסינג וישפוך את רוח ממשלתו עליו.

הארץ המהֻללה אשר בעֵמק קאַשמיר, ארץ פלאות היא מדורות עולמים, עליה אָבוֹת לְבָנים יסַפרו ספורים נפלאים, היא ארץ מולדת המשָלים הקדמונים, ארץ מולדת הרָזים והנצורות אשר הרו והגו מלב חכמי ימי עולם, גם היא מקום משכן בעלי דת הודו ופרס למַחלקותיהם ופלגותיהם הרבות והשונות. ההודים יושבי הארץ הזאת מני עַד, יחלטו כי בראַהמאַ אלֹהיהם אִוָה את הארץ הלזו למושב לו, גם בניו הנאורים צאצאי ראשו אשר שְׁמו נִקרא עליהם (בראהמינען), בחרו בה וישימו משכָּנם בתוכה. הסינים מאמינים כי פֿאָהי מחוקקם נולד בארץ הזאת, והפרסים יסַפרו כי אָרְמוּצְד אלֹהי האור והשלום ישב בה מראש מקדמי עולם עִם נביאיו ועבדיו. הסופרים העתיקים בארצות המזרח יְסַפרו בְתוֹר קֹשְטְ דְבַר אמת כי קאַשמיר היא מקום עֵדן גן אלהים ובה יצר ה' את האדם ואשתו, וחכמי הארץ הזאת אשר לא יַחלטו זאת לדבר אמת, יעידו כי היא הֲרַת החכמה והדעת לְמַבָּראשוֹנָה וממנה נפצו מַעינות התבונה לכל הארצות, והדבר הזה יחלטו לאמת נָכוֹן, ויש רגלים לדבר –. הידיעות השונות אשר הגיעו אלינו על דבר הארץ הנפלאה הזאת, נֶחתמו בטבעת האמת על ידי הסופרים אשר כתבו אותה רק למשמע אזניהם, גם הִגדילוּ עוד את יקר תפארת גדולתה והעלו לשמים שׂיא חֹסֶן פלָאותיה, וככל אשר רָחקו הכותבים ההם ממנה,

כן יספו לְהַפְלִיאָה הפלא ופלא. יותר מכל המגדילים את גדולת הארץ הזאת, הם אנשי איירופא, ובהם הגדילו האשכנזים את גֹדֶל עֶרכה יותר עוד מכֻּלם. אמנם הנוסעים אשר לא להשמָעות אזנים כי אם למראה עינים ישפטו, הנוסעים אשר הֵרימו פעמיהם אל הארץ הזאת ויחקרו וידרשו ויתחקו על על מוצאיה ומבואיה, הם יספרו לנו רק דברי אמת וספוריהם שונים ורחוקים מאד מסִפורי הכותבים ההם אשר רק למשמע אֹזן יסַפּרוּ, ויותר מכל הסופרים הנאמנים, סִפר לנו נכונה החכם והסופר פֿאָן היגעל (Hügel), לא הִגדיל על מדת גדולתה ויקרתה, ולא חפּא עליה פלאות ונצורות, רק את אשר שָׂמָה האמת בפיו, אותו שמר לְדַבֵּר. ואם אמנם כי גם הסופרים הנאמנים ההם לא יתאחדו בספוריהם, ולא ישתוו בִדְבַר תהִלת הארץ הזאת וְחִין יפעתה וְחֵן מראיה, הוא רק בגלל אשר רגשי לבבם והתפעלות נפשם שונות שונות הן מאד, והאדם יאמין לראות חוצה לו את אשר ירחש לבו בקִרבו – ואף גם זאת כי הסופרים ההם ימדו תהלות הארץ הזאת בערך הארצות אשר נסעו בהן עד הגיעם אליה. הנוסע אשר יבוא אליה דרך ארץ הודו, ארץ טובה וברוכה, פֹּרִיָה וִיפֵה-פִיָה, יראה בעיניו כי לא אמת הם ספורי הפלאות אשר יסֻפרו על יפעתה וּגְאוֹן צְבִי חֶמדתה, לא כן האיש אשר יסע מארץ רוסיא דרך ארץ טאַטאַרי הגדולה או דרך ארץ אַפגאַניסטאַן ארץ מלֵחה וחררה גם שדופת שמש, האיש ההוא כי יעלה ויבוא ויגיע אל קאַשמיר תאורנה עיניו ולבבו יָחוּש כי רגליו הובילוהו אל נְאוֹת עֵדן, אל עֵמק ברכה, אל ארץ מעֻלפת פלאים מרהיבי עינים ומשמחי לב ונפש, ועל פי הדברים האלה נדע ונבין את הסִבה אשר נוסעים רבים שונים שונים הם בדֵעותיהם וסִפוריהם אֹדוֹת הארץ הזאת.

על פי ידיעת הגעאָגראַפֿיע יודעים אנחנו כי עמק ברכה זה הוא בין מעלה 33 ומעלה 35, בפאת צפונית ופאת מזרחית יְסֻבֻּהוּ הררי הוד מהרי המיאַלאַיאַ באֹרך 60 פרסאות, אך לפאת דרומית יקיפו אותו רֻכסי הרים שפלי קומה מהררי הינדוּקוּ. גֹבַהּ העמק הזה הוא 3000 רגל מעל פני הים, מזגו יפה אף נעים, וברוך ומְבֹרך הוא בנהרים יבלי מים רבים הזורמים מירכתי ההרים ובשפעת מֵימֵיהֶם יַפְרו את אדמתו ויעשוה כגן עדנים. דרך העמק הזה ישטוף גם נהר אינדוס בהבקיעו את הרי הימאַלאַיאַ בין טהיבעט הקטנה ובין קאַשמיר, ועל כן יציצו ויפרחו בעמק הזה ציצים ופרחים, שושנים וחבצלות, עֲצֵי פרי אשר פִּרְיָם פרי הִלוּלים משַמחים אלֹהים ואנשים. כל נטעי נעמנים וכל פרי חֶמד ותנובות שדי אשר תוציא הארץ באזיא הקטנה, בסיציליא, בחֻפי אפֿריקא הצפונית, בארץ פרס וַעֲרָב, תוציא האדמה הדשֵׁנה בעמק הזה ביתר שאת עוד, גם עצי תמרים, פֿיקוּס, פיזאַנג ועוד עצי הָדר כאלה ישגו פֹה בשפע רב להחיות עם רב. יושבי קאַשמיר הם מבני שבט ההוֹדי, מַראיהם מַראה שִבטי הקויקאַזים (קויקאַזישע ראַסע) ככל ההודים, אך מראה פניהם בהיר (העלל) עד כי הספרדים, היוָנים והאיטלקים שחרחורים הם (ברוין) לעומתם. מִבנה גֵוָם יפה גם איתן, והם מהירים וחרוצים בכל מִשלח ידיהם, ועל כן יעבדו גם את האדמה בידים חרוצות עד כי דמתה כל הארץ לגן רָוֶה מָלֵא מֶגד פרי תבואה וכל פרי מגדים; בארצות ההרים הם אנשי מקנה ורֹעי צֹאן ובקר, ישאו קול וירננו וישירו שירי נֹעַם אשר יהגה לבם, כי משוררים הם מתולדתם ומטיבי נַגֵן. השירים ההם ישירו בשפת פרס, כי היא שָׂפה יָפה ונשואה על שפתי המלך והשרים, המליצים והמשוררים.

האנשים האהובים ההם, אנשי שלום המה מעולם ולא יחפצו קְרָבוֹת, גם לא יֵצאו לצוּד צַיד, כי כלי חָמס וָרֶצַח תועבת נפשם הם, ועל כן מָשלו בהם עמים אחרים מעולם, עמים עזים אשר המלחמה לַחְמָם וכלי קְרָב מְכֵרוֹתֵיהֶם. הראשונים אשר אִווּ את ארץ חמדה הזאת ויקחו אותה בחרבם ובקשתם, היו המאָנגָלים השואפים תמיד לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לא להם, אחרי כן לקחו אותה הפרסים בעת אשר רמה ידם וּזְרֹעָם מֹשְלה להם. מיד הפרסים קרעו אותה הָאַפֿגאַנים, ואחרי כן לָכדו אותה השליטים הנקובים בשם סיקהם (Sikhs), ומי יודע אם לא תקח לאחרונה ממשלת ענגלאַנד גם את הארץ הזאת תחת ממשלתה כאשר לקחה כבר את הארצות הקרובות אליה! –.

ארץ קאַשמיר מלֵאה היא חרבות היכלות ומקדשים עתיקי ימים, משואות בתי תפלות הישמעאלים (מאָשעען), עִיֵי היכלי חֶמֶד ושרידי עמודים ומצֵבות מְפֹאָרוֹת ונֶהדרוֹת. על יד מבצרי נוגשיהם בנו להם האכָּרים את מלונותיהם, ולהם עזים אשר תחת שערותיהם הארוכות יִמָצא צמר יקר רך ויפה מאד, והם נודעות בשם עִזֵי קאַשמיר; הבתולות טָוות באצבעותיהן מהצמר ההוא חוּטִים דַקִים וְרַכִּים, הנשים צובעות אותם בצבעים שונים והגברים יושבים שלשה שלשה על מכונה גדולה ואורגים מהם יריעות יפות ויקרות מאד (Shawis). לפנים היו 16,000 עד 18,000 מכונות למעשה אֶרֶג היריעות היקרות ההנה, ובכל שנה עשו כארבעת אלפים יריעות חטובות אטון קאַשמיר, והיריעות הגדולות והיקרות ההן נמכרו בארצות רחוקות, בארץ פרס, תוגרמה גם בכל ארצות איירופא, אך מעת אשר גם בארצות אשכנז וצרפת החֵלו האורגים לעשות יריעות יפות כאלה במחיר מצער, מני אז ירדה המלאכה היקרה הזאת עשר מעלות אחֹרנית בארץ קאשמיר עד כי לא תמצאנה שם כי אם 6000 מכונות למעשה היריעות ההנה. מלאכת עבודת היריעות ההן כבדה היא מאד עד כי ימי עבודת יריעה אחת יִמָשְׁכוּ יותר מחצי שנה וארבעה אנשים יעמלו בעבודתה במֶשך הימים ההם.

גם יתר מחוזות ההרים ההם הנקובים בשם גוּרוואַל, נעפּאַל, בוּטאַן, מלאים הם מגד תבואות שמש ומגד גרש ירחים וכל פרי מגדים בארץ קאַשמיר, כי מזג אחד לכֻלם, מזג יפה אף נעים אשר יַפרה את הארץ ויעשה כגן עדנים, אפס כי יושבי המחוזות ההם, עזי נפש, ומרביתם גם שודדים.

כאשר נֵרד ממחוזות ההרים ההם ורגלנו תעמוד במישור, נפגע בעצם ארץ הודו, ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ זרועה ונושבת מימי עולם, ארץ אשר עיני אביר הטבע בה מראשית הִוָסְדָה לעשותה כלילת יֹפִי וצבי לכל ארצות, ואף כי מושליהם האכזרים והעריצים הִכבידו עֻלם מאד על יושבי הארץ, העמיסו עליהם מסים כבדים מאד וַיָמֹצוּ את דמיהם כעלוקות, בכל זאת לא כָלאה הארץ את יבולה, עץ השדה נשא פריו, ושׁדמות עשו אֹכֶל מאה שערים, יען כי המושלים ההם, המאָנגאלים והפרסים, בכל עריצותם פקחו את עיניהם להרים את קרן עבודת האדמה, ולהניב את תנובות השדות לבעבור ירב גם המס אשר יטילו על עובדי האדמה. על כל ראשי הגבעות הזרועות חָפרו יאורים במספר רב ועצום מאד, ובכל עת אשר היה גשם שוטף וְהַמַעְיָנים גברו וַיִפרצו מאד, נִקְווּ המים הרבים ההם אל היאורים ולא שטפו ועברו על פני השדות לשחת ארץ ויבולה, ובכל עת אשר חֹם השמש וחרבוני קיץ יצאו בגבורתם לְלַהֵט כל צאצאי השדות והגנים, הוליכו את מֵימֵי היאורים ההם על ידי צנורות ותעלות להשקות את האדמה, להצמיחה ולהולידה – כאשר עשו כן לפָנים גם מלכי מצרים בארץ ממלכתם –. על פי הדברים האלה ועוד רבות כאלה, תָּמכו המושלים בידי האכרים להוציא זרע רב ולאסוף תבואות שדותיהם מאה שערים, עד כי גם אחרי לקחו המושלים ושרי המסים ושוטרי העם ונוגשיו את חֲצִי תבואותיהם, חָיוּ הם בנותר חיי שֶׁקֶט, וכל ימיהם לא רָשׁוּ ולא רָעֵבוּ, ויחדל אביון מקרב הארץ. אולם מעת אשר שפכו האַנגלים את רוח ממשלתם על ארץ הודו, גָלה משוש כל הארץ, פָנתה ברכתה, פָנה שפע יבולה ונהפכה לארץ גזֵרה, כי בדבר המסים נִשתוו גם הם להמאָנגאָלים והפרסים העריצים ויָטילו מס כבד מנשוא על עַם הארץ, אך לא ישימו לבבם כמוהם להכין לעובדי האדמה את החפצים הדרושים לעבודתם, לא יחפרו את היאורים אשר סִתְּמוּם אויבי הארץ או חוֹל השפיים, לא יתקנו את הצנורות והתעלות, את שֶׂכֶר המים ואת שערי הנהרות אשר נחרבו ברבות הימים, כי אין עינם ולבם כי אם על בצעם למלאות אוצרותיהם זְהַב חמסים וכסף ענושים, ובאשמת המושלים הרעים האלה נהפכה ארץ חמדה הלזו לארץ תלאובות, ואזרחי הארץ היושבים עוד עליה, יסופו יתמו בזלעפות רעב הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם, כי ילדי הארץ הזאת לא נִסוּ מעודם הַצֵג כף רגלם על ארץ אחרת, ולא ירהיבו בנפשם עֹז להרחיק נדוד על אדמת נכר להחיות את נפשם.

במקומות רבים אשר האדמה לא תצמא למים, יגדל גם בימים האלה האֹרז בשפע רב פּעמַיִם בכל שנה, על מחוזות הגבוהים ישגשגו כל תנובות שָׂדַי וכל פרי עץ אשר בארצות איירופא, גם תפוחי אדמה יִמָצְאוּ שם למכביר. לפי הנראה היתה הודו ארץ מולדת יערות הדבש (צוקקערראָהר), אך בכל זאת לא יֵעָשה שם צוקקער רב כבארצות אחרות אף כי משנה לשנה יֵרֶב מספר עושיהם.

בארץ הזאת יציצו ויגדלו כל ראשי בשָמים, גם אָפְּיוּם, טהעע, אינדיגאָ, צמר גפן, פִּיזאַנג ועוד נטעי נעמנים כאלה, גם צמחי רפואה ועלים לתרופה, סאַסאַפאַריללאָ, יאַלאַפאַ, קאַסיאַ ועוד רבות כאלה. בין כל העצים אשר יצלחו למִבנה אניות, טוב ונעלה מאד העץ הנקרא בשם טעאַ, אשר דִמיונו כעץ אֵלה (אייכֿע) אך עב וחָזק ממנו מאד. קְנֵי באָמבוס אשר בהודו, חזקים הם ומוצקים עד כי יִבָּנוּ מהם בתים לָשֶׁבֶת. העץ הנודע בשם באַניאַן, עץ פְּלָאות הוא בכל עצי היער, ענפיו ועפאיו הנפלאים ישתרעו עד למרחוק כְּדֵי 500 צעדים. תחת צל חֻפַּת ענפיו, ירבצו עדרי קוֹפים המרגיזים את בני האדם מִשֶׁבֶת שמה, יזחלו נחשים צפעונים השואפים לבלוע את הצפרים הקטנות אשר על ראשי העפאים, גם חיתו טרף ופריצי בני שחץ יכרעו וירבצו שם ויפיצו פּלָצות על כל סביבותיהם. עץ התמר הנודע בשם קאָקאָס, הוא אחד העצים הנכבדים בארץ הודו, הנוסעים הראשונים אשר אהבו תמיד לסַפר פלאים ונצורות, סִפרו לנו כי אגוזי עץ הקאָקאָס מלאים הם חָלָב מתוק לְחֵךְ ומשיב נפש, ועל פני החלב צָף גרגיר גדול וטוב למאכל. בימים האחרונים האלה נודע לנו כי אין בפי הנוסעים ההם נכונה, תחת החָלב ימצאו בתוך האגוזים ההם מים אשר טעמם מתוק מעט אך לא טובים כמים קרים, והגרגיר איננו צָף מלמעלה אך דבוק הוא אל הפרי כגרגרי התפוח ויתר פרי עץ, אולם בכל זאת לא נגרע בזה מאומה מֵחִין עֶרך העץ היקר הזה, כי באמת יקר הוא מאד ותועלת רבה וברכה בו לבני האדם: אגוזיו אוצרים בתוכם פרי אשר יאָכל וטוב הוא למאכל גם יֵעָשוּ מהם מטעמים שונים, מקליפתו יַעשו ההודים כלי בית וכל הכלים הדרושים לחפצם. מהמַעטָפה החיצונה אשר לו, יארגו חבלים כאשר יארגו אנשי איירופא מֵהַקַנְבוּס (האַנף), בעָלי התמרים אשר לעץ הזה יכַסו ההודים את מלונותיהם, מֵעֵצוֹ יבנו להם בתים, מפרחיו יעשו יין ושכר המשמחים לבב אנוש, ומֵעלֵי המעטפה החיצונה יכינו משקה מְשַׁכֵּר אשר שותיו ישמחו וירננו, יפזזו ויכרכרו מרוב עליצותם אף יגביהו עוף על כנפי דמיונות וחזיונות וחלומות נעימים, ובכל זאת לא יָרֵעַ המשקה הזה ולא ישחית כְּהָאָפְּיוּם אשר יוריד בכל שנה לאלפים שאולה. עוד דָבר מְשַׁכֵּר ומשַמח לב לההודים אשר לא יָמוּש מפיהם כל ימי חייהם, הלא הוא הצמח הנודע בשם בעטעל אשר יָכוֹסוּ אותו אנשים ונשים זקנים ונערים, ואשר יעידו כי הוא יעיר בקרבם את תאות האֹכל, יריץ את דמיהם בעורקיהם, יצהיל רוחם וישַמח לבבם, ובלילה יפיל תנומה נעימה על עפעפיהם גם ישלח להם חלומות טובים וחזיונות נעימים מאד. אנשי איירופא היושבים ימים רבים בארץ הודו ואשר הַסכן הִסכינו לָכוס את עֲלֵי הבעטעל ככל ההודים, יעידו ויגידו כי העלים ההם יפילו עליהם שֵנה ערֵבה מאד בשָכבם בלילה על משכבותם, גם יעירו ויעוררו בחֻבם רגשי נֹעַם ורחשי גיל וחדוה אשר לא יוכלו לתאר בניב שפתים.

החיות הרבות והשונות אשר תרמשנה בארץ הודו, כבירות כֹּח הן, אבירות גם נוראות מאד יותר מכל חיתו ארץ ביתר הארצות. בין החיות הטורפות איום ונורא הוא הנמר הנקרא בשם נמר המלך (דער קאֶניגסטיגער) אשר ארכו לפעמים עד עשר רגל מלבד כֶּפֶל רִסְנוֹ והוא עז נפש וצמא לדם יתר הרבה מכל חיתו טרף, גם עִזוּז וגבור הוא מאין כמוהו עד כי יתגבר בכֹחו ובגבורתו גם על הארי הנורא המושל בגבורתו על כל בני שחץ בערבות אפריקא. פְּרִיץ פריצי חיות זה יפרוץ בכל ארצות הודו גם יעבור דרך ההרים וירחיק נדוד עד מִדְבַּר סיביר, ובכל זאת ארץ מולדתו היא רק הארץ אשר על שפת נהר גאַנגעס ועל נהר בראַמאפּוּטרא ואינדוס, גם בסִתרי קנה וּבִצָה המשתרעים בעמקים השפלים אשר על ידי הנחלים, כל המקומות ההם הם ארצות מולדתו ומשם יְזַנֵק ויפרוץ על פני כל ארצות הודו ויבוא ויגיע עד ארץ סיביר. הנמר הזה יִסְתַּתֵּר במסתרים ויתעלם מעיני הרואים עד כי עד היום הזה לא יצלחו הצידים ויושבי הערים בארץ הודו לצוד אותם ולהמעיט מספרם הרב, ובגלל זאת יהיו אנשים רבים טרף לְשִׁנֵי המשחיתים האיומים ההם מדי שנה בשנה גם בקרבת הערים היותר גדולות אשר בארץ הודו. ואף כי האנגלים מתענגים מאד על צֵיד הנמרים, ובאָרבות ידיהם וכֹח זרֹעם יקדישו עליהם מלחמות כבֵדות כגבורי צַיִד, אך המלחמה ההיא איומה מאד ודורשת כסף רב עד כי אין לאל ידיהם להצמית את המשחיתים ההם גם להמעיטם. במימי המקום ההוא ידגו דגים גדולים וטובים, אך גם התנינים הגדולים והנוראים (קראָקאָדילען) אשר כְּשֹׁד מִשַׁדַי הם לכל בעלי קשקשת ולכל שרץ המים. בין הנחשים הרבים הזוחלים בארץ הזאת, רבים הם אשר חמת מָוֶת תחת לשונם אשר ישופו עקבי האדם וימיתוהו באין מציל. הרע והמשחית מכֻלם הוא נחש החרס (בריללענשלאַנגע), “ארכו משלש עד ארבע רגל, עיניו כברקים ירוצצו וקשקשי צוארו כאבני נזר ינוצצו, עורו צבוע בצבעים שונים בדמות טבעות עגולות כחרסים וחכן יקרא בשם נחש החרס”. עד הנה הֶאמינו הנוסעים כי חוברי חבר המתעתעים (גויקלער) ילַמדו את הנחש הזה לרקוד ולחול במחולות כנגן המנגן בחליל, אך באמת לא ירקוד הנחש רק המתעתע ינַהגהו ויניעהו כֹה וכה בתחבולות ערמה עד כי יֵרָאֶה כמרַקד ומפזז. מהנחשים הגדולים והרעים בארץ הלזו יחשב גם הנחש הנקוב בשם לעגוּאַן, "ארכו חמש רגל, בשרו וביציו מעדנים הם לההודים, על אורך גבו כדמות מַשרק, וכיס גדול התלוי בצוארו הוא לו במקום המוראה (קראָפף). נחש געקא, יִקָרא כן על כי יצפצף אמרתו מארץ תמיד געקא! געקא! רגל אחת ארכו, נשיכתו תמותת עד ארגיעה, ואורב הוא לבוא בבתים תמיד כגנב, ועל כל מאכל אשר ירוץ עליהם אֹרַח יזיל רעל מבין אצבעות רגליו. נחש אליל (אַבגאָטטס שלאַנגע), יקרא כן על כי עמים אחדים יתנו לו כבוד אלֹהים ויעבדוהו, גם יקרא בשם נחש המלך (קאֶניגס שלאַנגע), כי הוא מלך על כל הנחשים הנפילים (ריזנעשלאַנגע) ביפי מראהו ובכֹחו וגבורתו. ארכו לפעמים יותר מארבעים או חמשים רגל, עביו כעובי איש, מראהו נאוה ומה גם הטבעות מצבעים יפים ומזהירים אשר על עורו, ועל הרוב דומות הטבעות ההן אל כַדוּרֵי ירקרק חרוץ אשר על נוצות זנב הַתֻּכִּי. משכנו בנהרות ואגמי מים, גם יעפיל עלות על ראשי העצים ויתנפל על העוברים תחתיהם ויחבק אותם בחָזקה עד כי יחַנקם וגם את עצמותיהם יְשַׁבֵּר, ככה ימותת את האדם או את שור הַבָּר והנמר כשיפול עליהם כחֶתף, בראשונה ימוץ את דמו, ואחרי כן יאכל את בשרו, גם עצמותיו תהיינה לו לברות אחרי אשר ירכך אותן מעט בריר שפתיו, כי שִׁנָיו חרָבות ומאכלות מתלעותיו, ויהי הנקל לו לבלוע בלוֹעוֹ הרחב ובגרונו הפתוח כקבר ארנבת תמה ולא יחפוז, והיה כי ירבה לאכול לשבעה, ינוח עיף ויגע, ואז נקל לאדם גם להמיתו או לתפשו חיים וללמד אותו לעשות כל מלאכת עבודה, גם את בשרו יאכלו וינעם מאד לחִכם, ובעורו היפה יעשו מסחר רב. לפעמים יוציאו מבטנו עגל ביפֿפֿעל תמים אשר יצלח עוד למאכל אדם. חמת נחש אין להנחש הענק הזה רק בזרוע כחו לבד ירב חלליו ויעצים כל הרוגיו.

על אֹדות הנחש הזה, יספר לנו איש אַנגלי ושמו ראָבערט עדווין, כדברים האלה: במַלאכות אדוני נעצרתי חדשים אחדים בעיר קאַנדי אשר היתה לפָנים עיר הבירה בְּאִי ציילאָן. בית מגורי היה ברחוב העיר הנשקף על פני היער. בקרבת הרחוב ההוא התנשאה גבעה רמה אשר על ראשה מתנוססים ארבעה עצי תמרים רבי קומה ומחמדי בת עין. ויהי היום בהשקיפי לפנות בקר בעד החלון, דַלוּ עיני לִמְרוֹם הגבעה ההיא להשתעשע על יפעת כַּפּוֹת התמרים, ונפלאתי בראותי כי אחד מענפי העצים מתנועע כֹה וכה

בחזקה אף ידכה ישוח עד עֲפר הארץ וישוב וירום ונשא כבתחלה, ובהיות הבקר ההוא בקר לא עבות וגם רוח קל לא נָשב אז, לא ידעתי פשר דבר החזון ההוא. בשִבתי תפוש ברעיון לבי, נפתחה הדלת ואיש אחד מיַלדי אי ציילאָן בא לבקרני, ואשאל את פיו אֹדות הדבר הזה, והנה כמעט אשר ראה האיש את תנודת העץ, חָוְרוּ פניו וירעד ויתפלץ ויצעק: "סגוֹר דלתך בעדך! סגוֹר דלתות הבית והחלונות! כי הענף המתנועע אשר ראית, נחש בריח הוא, נחש איום ונורא, אשר מראשי העצים יארוב על כל עוברי דרך להתנפל עליהם ולבלוע אותם כשאול חיים – ". ויהי כי יספתי להתבונן על עץ תמר ההוא, נוכחתי כי אמת דִבּר האיש, כי כרגע ראיתי את הנחש ההוא טורף חיה קטנה ומעלה למעלה את נבלָתה על ראש העץ. “הה!” הוסיף האיש ההוא לְדַבֵּר רְתֵת, “הה, רבות רעות עשה לנו המשחית הנורא הזה! פעמים רבות הִסְתַּתּר בין סבכי היערים הקרובים אלינו ויארוב ויתנפל על אנשים רבים ויטרפם ויאכל את בשרם וגם את עצמותיהם פִּצַח וַיְגָרם, ורבות פעמים הקריב לבוא גם עד בתי מושבינו וישַׁכּל נשים רבות וַיֶרֶב בעיר תאניה ואניה”.

עודנו מדברים והקול נשמע בעיר כי בא המשחית הנורא לחַבל את יושביה כפעם בפעם, ועד מהרה נאספו שנים עשר איש רוכבי סוסים וחמושים כלי נשק לערוך קְרָב עם הנחש, וָאֶקח את כלי נִשקי גם אני ואֶרכב על סוסי לעזור להם במלחמה ההיא. מִהרנו ורכבנו בירכתי יער עצים עבֻתִּים אשר משם תהי לאֵל ידנו לִירוֹת במסתרים על הנחש. ואז כאשר הִקרבנו אל מְקוֹם מרבץ המשחית ההוא, רק אז ראינו כי הנחש ההוא גדול מאד כענק נורא, ואימתו וּשאֵתו ופחדו נפלו על כל אנשי המלחמה, עד כי לא עָרַב אחד מהם את לבו לירות עליו כַּדורי מָוֶת פן יחטיא המטרה ויחטא נפשו. כל האנשים ההם העידו כי מעודם לא ראו נחש ענק כמוהו. רֶגֶש עז התרוצץ בקרבי בהתבונני על המחַבל האיום ההוא, על יְפִי הודו הנורא ועל חֶמדת מראהו האיומה מאד. מִשתאה, מַרעיד ומתפלא הִבטתי אל תָארו ועל בַּדֵי עוֹרוֹ, עָבְיוֹ היה כַעֲבִי גֵו אדם, אך לפי רְאוּת עַיִן לא היה שָׁמֵן ובריא, ארכו לא יתאים עִם כֹּחוֹ וגבורתו. בזנבו הארוך נתלה על ראש ענף גבוה, וישתרע ויגהר עד כי נָגע בראשו את עֲפר הארץ. במהירות נפלאה מאד הִתְפַּתֵּל אלפי נַפתולים שׁוֹנים, וּבַדֵי עוֹרוֹ הִתְעַוְתוּ כרגע אלף מוֹנִים, וכרגע ירד ארצה ובזנָבו כארז לָפַת את גזע העץ וישתרע לארכו ארצה, ובִמְעוּף עַיִן התנשא וירם מעל הארץ ויעל על העץ ויתחבא בין ענפיו. פתאֹם שכב על אחד הענפים בלי-נוֹעַ, עד כי לא נשמע קול עלה נִדף, ועד מהרה נפקחו עיני לראות כי בעָרמה עשה כן: שועל אשר לא ראינוהו עד כֹּה, חָמַק עָבַר על פני העץ ההוא, וכחזיז הברק התעופף הנחש מראש הענף ויתנפל על השועל וברגעים מעטים טרף אותו וַיָמץ את דמו. במנוחה שאננה שכב אחרי כן ארצה וילקק בלשונו השחורה את בשר טַרפו, אך זנבו היה קשור עוד סביבות העץ. אז התבוננתי היטב על הנחש והנה הוא לָבוּש קשקשים כהתנין הגדול (קראָקאָדיל). על ראשו הירקרק כֶּתֶר רָחָב בַתָּוֶך, ועל לְחָיָיו קַוִים כמראה הַכַּרְתִי (געלב), טבעת אשר מראיה צָהוֹב תָּסֹב את קדקדו כענק זהב, ותחתיה כֶתֶם גדול ושחור, על גבו כמראה שרשרת רחָבה ושחורה אשר על שני קְצוֹתֶיה יֵרָאוּ דמות עגילים ועל ידה טבעות קצרות וצהובות עם נקודות אדמדמות כַּדָם, ראשו שטוח מאד וּרְחַב ידים. מֵחוֹרֵי עיניו הגדולות יתרוצצו זיקי אש וכידודי שלהבת נוראה. כל הצבעים והמראות האלה נראו עליו בשכבו במנוחה שאננה, אך ברגע אשר התעופף ויפַתֵּל את בַּדֵי עורו אלף נַפְתולים, התראו לנֹגה השמש תערובות צבעים שונים, ירקרקים, אדמדמים, צהובים, שחורים ואמוצים, וכלם יחד התנוצצו וירוצצו ויפליאו את עיני הרואים.

אנשי המלחמה אשר יצאו להלחם עם הנחש, התיעצו להרבות את מספר אנשיהם כי האויב רב ועצום הוא מִמְתֵי מספרם, וזולת זה התראה הנחש לעיניהם כִּמְזֵי רעב, ולפי דבריהם הוא מָהיר מאד בעת רעבונו, יָעוּף כברק בתחבולות שונות וכל כלי יוּצַר לא יצלח אז עליו. והנה מאשר ידענו את טִבְעו כי הוא יתמהמה ימים רבים במקום אשר יבחר לְרִבְצוֹ ועל כן היה לִבֵּנוּ נכון ובטוח כי גם אחרי ימים אחדים לא יעבור ממקום שבתו ולא יִמָלֵט מידינו. ביום השני בבֹקר הַשכם נאספו אלינו עוד שנים עשר אנשים מזֻינים והלכנו אל המארב אשר בחרנו ביום הראשון, והנה הנחש רובץ על העץ כבתחלה, ולפי ראות עינינו עודנו רָעֵב מאד. ועד מהרה נוכחנו כי לא שגינו ברואה, כי הנה על יד הָעֵץ אשר הנחש רובץ עליו, עָבַר נָמֵר נורא אשר גדלו כגֹדל פרה צעירה לימים, וכרגע נשמע קול רעש ענפי העץ, והנחש התנפל בחמת כֹּחוֹ ובכֹבד מַשָׂאו על הנמר, ובְכֶפֶל רִסְנוֹ קָרַע נתח בשר מֵעַל גַבּוֹ, נתח גדול כגֹדל ראש אדם. הנמר נָהַם נַהַם איום מֵעֹצֶם מַכאובו ויגַבר חֵילו לָנוס עם הנחש יחד הרובץ על עֲבי גַבּוֹ, אך הנחש חָגַר את גֵווֹ שלש וארבע פעמים סביבות גֵו טרפו וילפתהו וילחהו ויכריעהו תחתיו עד כי כרע נפל ארצה בקול אנחה ואֶנקת מָוֶת. אז הרפה הנחש מִגַב הנמר וילפות בַּעֲגִילֵי גֵווֹ וּבְמַפלי בשרו את ראשו ויפער פיהו הנורא כשערי שְׁאול ויבלע את הראש עד הצואר, ובחַרבּות שִׁנָיו בִּלה בשרו ועורו ויז לארץ נצחו. הנמר נָהַק וייֵלל ויֵהוֹם מבטן שאול, מִלוֹעַ הנחש, ויתגולל בחבלי המות ויתבוסס בדם ארצה. סָמרה שערת ראשי, חיל ופלצות התרוצצו בי למראה עיני ולמשמע אזני, והייתי כאיש נדהם.

הנמר העז וכביר אונים התנשא פעמים אחדות ובכל פעם התנודד שלשה ארבעה צעדים לאחור, אך בכל פעם החזיק בו הנחש וישפתהו לַעֲפַר מָות, ומרגע לרגע תַּם כֹּח הנמר וכעבור שעה אחת התראה כמת לשחת. אז התאזר הנחש עֹז וַיְנַס ללחוץ את צלעות הנמר בעגילי גְוִיָתוֹ לְשַׁבֵּר את עצמותיו, ובראותו כי חפצו לא הצליח בידו, מהר ויחגור בזנבו את צואר הנמר, וברב כֹּח ובמהירות נפלאה מאד סחב אותו להעלותו על ראש העץ, אך גם חֵפץ הזה לא הצליח בידו, ואז אָחז את הנמר אשר כל עוד רוח בו בַּעבי גַבּוֹ ובתחבולות מהירות העמיד אותו על רגליו האחרונות נשען על גזע העץ, וַילפות בְּגֵווֹ את העץ ואת הנמר כאחד וילחצהו בכֹח גדול מאד עד כי שִׁבֵּר אחת מצלעות הנמר, ואחרי כן שבר עצם אחר עצם בקול רעש גדול עד כי לא נשארה עצם אחת בִּגְוִיַת הנמר, אך את עצמות הַגֻלְגֹלֶת לא עָצַר כֹּח לְשַׁבֵּר, וכל עמָלו נשאר מָעַל. עָמֵל יָגֵעַ וְעָיֵף מעבודתו הרבה אשר התעודדה שתי שעות רצופות, עלה הנחש שנית על העץ, והנמר הַשָׁבוּר והקרוע לקרעים נשאר על הארץ לרגלי העץ. ביום השלישי בבֹקר שבתי אני ואחֻזות מרעי אל המארב תחת היער והנה הנחש אכל כבר את בשר הנמר, ורק גל עצמות ראינו עוד אשר הנחש יְגָרֵם אותן וילקק את הַמוֹחַ הנשאר עוד בתוכן. לעת ערב כִּלה הנחש לאכול ולא גָרַם לַבֹּקֶר –. ביום הרביעי בבֹקר שבתי אל המקום הנורא ההוא, והנה אנשים ונשים וטף נאספו שם במספר רב תחת העץ, כי אחרי אשר אכל הנחש לָשׂובַע וַיְמַלֵא כרֵשו טרֵפה, אין בו כֹח עוד להרע ולהשחית, כי הוא שוכב אז כְּבוּל עץ מבלתי יְכֹלֶת להתנועע ולָמוּש ממקומו, וכאשר נגשו אליו קהל רב, נסה הנחש את כֹּחו להַעפיל עֲלות על ראש העץ, אך היה חֲדַל אוֹנִים ולא יכול להניע בַּדֵי עורו כאלו היה רתוק באזיקים, ואנשי המקום באו עליו בקרדומות כחוטבי עצים וימיתוהו. אז מַדֹנוּ את ארכו, והנה הוא שלשים ושלש רגל וארבע זרת (צאָלל). אנשי העיר חתכו אותו וינתחוהו לנתחים וַיֶחצו את בשרו ביניהם, והבשר היה רך וְלָבָן מבשר העגל, והוא מעדנים לנפשות ההודים".

 

שְׂרִידֵי חָרְבוֹת הֹדוּ

הנה נא ידענו כי דברי הימים להגוי העתיק הזה והעתים אשר עָברו עליהם בדורות עולמים, כֻּסים בְּמוֹ אֹפֶל, ואין זִכְרוֹן להם בספר תולדות בני האדם עד ימי אלכסנדר המוקדני, ורק שרידי חרבות בניניהם העתיקים מאד לימים ומַשואות היכלי אלֹהיהם, יעידו ויגידו כי ידי עַם חכם ונבון חלוּ בהם, ובוניהם היו משכילים ויודעי דעת אשר בתבונות כַּפיהם הִפליאו לעשות ויוציאו לאור מִפְעָלִים נוראים ונפלאים אין על עפר מְשָׁלָם, כי גם הפיראַמידים אשר במצרים, הנֶחשבים לאחד מִשִׁבְעַת פלאי התבל, לא נֶחשבו לפניהם, כי נופלים המה מהם. אולם לסַפר ולתָאר בחרט אנוש את תפארת הבנינים ההם, את חֹסֶן יְקַר תבניתם וֶעֱזוּז מלאכת הודם, לא יעצר כח גם עט כל סופר מהיר וגם כל שפתי נאמנים תקצרנה להביע ולתארם, ובכל זאת נְנַסֶה את כֹחנו להטיף בזה אמָרים על שרידי בנינים אחדים אשר שרדו מדורות עולמים, ולהביע אֹמר על שֶמץ דְבַר נפלאותיהם וּלְחַות דֵעַ על הֲדַר כבוד תבניתם ויפעת חין עֶרכם.

בהציגך כף רגלך על חֲצִי הָאי אשר בהודו הקיצונה (פֿאָרדער אינדיען), תראינה עיניך נפלאות: כי כמעט כל חֲצִי הָאִי ההוא מלא הוא מפה אל פה היכלים גדולים ורחבי ידים אשר לפני דורות עולמים חָצבו אותם בוניהם בְּהָרֵי הסלע וְהַצוּרים הנשגבים המתנוססים שם. כל חִקרי לב לא באו עוד עד תכונת מלאכת ההיכלים ההם, ולא נודעה להם העת אשר יצאו בה הבנינים הנוראים ההם לאור –. המפֹארים ביתר שאת והמתנשאים לכל לראש, הם ההיכלים הנפלאים המתגאים בְּשִׂיא חָסְנָם על מֶרחבי אִי עלעפֿאַנטע (Elephante) על חוף מאַלאַבער נֹכַח העיר המהֻללה הנודעת בשם בּאָמבּיי (Bombey). בחצי אִי ההוא יָרוּם ונִשׂא הר סלע כָבֵד ובתוכו חָצבו ההודים היכל גדול מאד (פּאַגאָדע), ארכו מאה ועשרים רגל וכן רחבו, גַגו נשען על עמודים רָמֵי קומה אשר גם הם חֻצבו בַצוּר. סביבות ההיכל נחצבו עוד בתים רבים, בתי מִדוֹת עִם חדרים מרֻוָחִים אשר גם גגותיהם נשענים על עמוּדֵי עֹז. קירות ההיכל נֶחפים בתמונות שונות מעשי ידי פוסלי אבן וחכמי חרשים, ורבות מהנה נעשו במלאכה נפלאה מאד עד כי תֵרָאֶינָה כנִפרדות מהקיר ונצבות על רגליהן ורק גַביהן נשענים על הקיר –. התמונות ההן נעשו על פי הכֹּהנים תופשי הדת אשר התאמצו להציב את צַלמי אלֹהיהם נֹכַח פני בני עַמָם לבעבור תהיה יראתם כל פניהם תמיד, ומרביתן הן תמונות שלשה ראשי אליליהם (בראַהמאַ, ווישנוּ ושיוואַ) עם סגניהם, שריהם וסריסיהם. התמונות ההן נעשו בידים חרוצות, במלאכה גדולה ובתכלית השלֵמות. פארי מגבעות בראשיהן, עגילים באזניהן, לִוְיַת חֵן לגרגרותיהן, אֵזור במָתניהן, ובגדי כבוד ומעילי הוד תעטינה לחמדת עינים. והנה אף כי ההיכלים והתמונות ההן חֻצבו בסלעים וצורים קשים ומוצקים וחזקים במאד מאד מאין כמוהם בין כל הסלעים והצורים הקשים תחת השמש, בכל זאת בָּלוּ תמונות רבות מִזֹקֶן, וְשִׁנֵי העת אכלו והִשחיתוּ אותן עד כי לא נַכִּיר עוד את מראיהן, וממוצא דָבר נשכיל ונדע כי שָנִים כבירות אין חֵקר חלפו עברו על ראשיהן עד כי עצר הזמן כֹּח לשׁחת ולחבל את הצורים המוצקים ההם! –. על ידי אי עלאפֿאנטע, יִשְׂתָּרֵעַ עוד אִי גדול הנודא בשם זאַלזעטטע (Salsette), ועליו יתנשא הר סלע גבוה וְנִשָא אשר ההודים חצבו בתוכו בנינים רבים גדולים ונשגבים במאד מאד. ההיכל הראשי יבהיל את עיני רואיו, סִפּוּן גַגוֹ נָכוֹן על שלשה וארבעים עמודי סלע רמי קומה, ובתוכו שנהבים גדוים כענקים אשר חֻצבו גם הם בצור החלמיש כההיכל ועמודיו. על יד ההיכל ההוא יתנוססו עוד שני היכלים אשר לא נופלים הם כמעט בגדלם וחָסנם ממנו ולהם עֲליות ומכפֵלות רבות, וסביב להם חצובות בתוך הסלע מערות ומנהרות עד אין מספר, במערות ההן מדרגות רבות, ברֵכות (טייכֿע), תהלוכות ומקומות (פלאֶטצע) רחבי ידים, וכֻלם חצובים בתוך הסלע הקשה והמצוק כעשת ברזל, גם כָּתליהן נֶחפים בתמונות רבות ושונות הדומות להתמונות אשר על קירות ההיכלים, וגם בהן נִשחתו תמונות רבות מִזֹקֶן; והנפלא בעינינו יתר הרבה עוד הלא הן: הכְּתֹבות (אינשריפֿטען) החצובות על הקירות בשָפה לא ידענו ולשון זרה ונעלמה מכל חכמי לב היודעים לשונות כל בני הקדם. המערות הרבות ההן חֻצבו אשה תחת אחותה, גם אשה על יד רעותה ומכפֵּלות רבות להנה, וכל רואיהן יכירו וידעו כי עם רב ועצום יָשבו לפָנים בתוכן במשכנות מבטחים ומנוחות שאננות, וזה שנים רבות אין מספר אשר נשכחו מני רגל, דלוּ מאנוש, ורק לעתים רחוקות תדרוך בהן רגל עובר אֹרַח, פעמי נוסע אשר נכספה נפשו להתבונן מִפְלְאוֹת מעשי ידי ההודים הקדמונים, בחדרי סלע ההם אשר לפָנים היו מְלֵאִים תשואות ששון ותרועת שמחה ורבבות אדם, יִרְבְּצוּ כָעֵת נמֵרים וכפירים שואגים לטרף, ושאיה יֻכַּת שער, וכל הבא בהם ישער שער ותאחזנו חרדת שממה ופלצות ורעד תֹּהוּ ילל ישימון –.

בין עיר בּאָמביי ובין עיר הבירה פּוּנאַ (Poona), על יד מְחוֹז קאַרלי (Carli), תשתרענה המון מערות רבות ועצומות, והגדולה בהנה היא מחֻטבה תבנית היכל גדול אשר מאה ועשרים ושש רגל ארכו, וששים וארבע רגל רחבו, וַאֲגֻדָתוֹ (געוועלבע) הרמה והנשאה נשענת על עמודים גבוהים. אוּלַם ההיכל (פֿארהאַללע) מוסב בחומה נשגבה הספונה בפסילי אבן ותמונות שונות גם בכְּתֹבוֹת רבות הכתובות בשפת לא ידעו כל מְתֵי חלד שַחרה ונִלאו כל בעלי הלשון לבוא עד תכונתה. בכל פִּנָה תראינה עיני הרואים כל חַיְתוֹ גוי מחֻקות על הקיר או נצבות כֹּה וכה, גם שנהבים גם צלמי בני אדם וצלמי אלילים אשר סביב להם עומדים אנשים רבים הנושאים כפיהם אליהם כמתפללים להם.

גדולות ונפלאות עוד מהם תחזינה עיני האדם במערות המהֻללות אשר במחוז עללאָרא (Ellore) החצובות בתוך הר סלע הנקרא בשם גאַטעס. שַוֵה נא נגד עיניך הר סלע גדול ורחב ידים, אשר תמונתו כתמונת מנעל הסוס (הופֿאייזען) ושתי קצותיו רחוקות אשה מאחותה חצי פרסה. בתוך ההר ההוא חצבו ההודים הקדמונים מערות על מערות, מערות אשר שלש מכפֵּלות להן, וגֹבַה להן ויפעה להן! אחדות משֻלבות אשה אל רעותה על ידי תהלוכות ומסִלות חחצובות בסלע, ואחדות נפרדות וביניהן מרחב רב המפריד בין אשה לאחותה. הגדול בכל ההיכלים החצובים בהר סלע הזה, ירעיד את נפש האדם בגָדלו ורָחבו וְרוּם קומתו, בתועפות חָסְנוֹ ועזוזו וְשִׂיא תַלְפִּיוֹתָיו. כל הגדולות והנפלאות אשר עשו חכמי חרשי אבן והבונים המהֻללים אנשי השֵׁם מעולם, נִקבצו באו פֹה במערות צורים והיכלי סלע אשר מתחת לארץ,

ועוד ביתר שאת וביתר עֹז ותעצומות! פה חצובות בחלמיש צוּר חצֵרות גדולות מעשי ידי אמנים נשגבים,

פה מדרגות ושלבים, מעברות וגשרים, כפות (קאַפעללען), עמודים ומסדרונות (זיילענגאָנגע), עמודי פיפיות, צלמי אדם וחיות רָמֵי הקומה כבני ענק, וכמעט כל קירות ההיכלים והמערות נחפים בפסילי אבן אשר יציבו נֹכַח עינינו את צלמי אלֹהי ההודים ואת תולדותיהם והליכות דרכם. בתוך המערה אשר

יתגאה ההיכל הנשגב ההוא בתוכה, יתנוסס עוד היכל יפה ואך נופל בגָדלו מהראשון, והוא חֻצַב בתוך אבן שלֵמה אחת הנצבת עד היום במערה ההיא. אחד מעדת הנוסעים החדשים, איש חכם לבב ואיש אמונים, יעיד כי תקצר כל לשון וילאה עט כל סופר מהיר להביע ולתאר את פליאות נתיבות ההוד וההדר אשר להיכל ההוא, את יפי גִזְרָתוֹ וּבִנְיָנוֹ, את יפעת מערכת מַחצבתו ואת תפארת יְקַר מַראהו ושכיות חמדתו –.

במערה אחרת יִמָצֵא עוד היכל מפֹאר ונהדר בכבוד ובתוכו תכונת אינדרא (Indra) אליל הודו, גם אינדהאַ (Indrani) אשתו. הוא רוכב על גב שנהב השוכב ארצה, והיא יושבת על ארי נורא, וכֻלם יחד חֻצבו מסלע כבד וקומתם רמה ונשאה מאד. עוד במערה אחרת תחז עֵין האדם דמות מלחמת בני האלֹהים כפי אמונת ההודים, מַרבית צבא הַלֹחֲמִים הם רק רַגְלְים (פֿוסגאָנגער), ורק מְתֵי מעט רוכבים על שנהבים, ואחדים יושבים ברכבי מלחמה, אך פרשים רוכבי סוסים לא יִמָצאו בתוכם. ראשי כלי מלחמתם קשת וחצים, וביד אחדים גם חניתות וחרבות צורים.

תבנית ההיכלים ההם (פֿאַגאָדען), יתָארו חכמי הנוסעים בספריהם היקרים כדברים האלה: לכל היכל והיכל יִמָצֵא חצר גדול ורחב ידים, ארכו חמש מאות וגם אלף רגל, וכן רחבו, סביב לו חומה גבוהה ובצורה, ובקיר החומה בַתָּוֶך שער גדול, והוא המבוא הראשי, ועל יד השער מתנוסס מגדל גבוה שלש מאות רגל ועל קירותיו מחֻקים ציורים ותמונות רבות ושונות מִמַסָדוֹ עד טִפְחוֹתָיו. בתוך החצר הזה יִמָצֵא עוד חצר מוּסַב בחומה רמה וחזקה, ובתוכו עוד חצר שלישי מוקף גם הוא בחומה נשגבה, ובחצר הפנימי הזה נבנה ההיכל בתעצומות חָסְנוֹ, וכל אדם לא יבוא בו זולת הכֹהן המכהן להאליל אשר לכבודו נבנה ההיכל. האליל הוא פסל אבן אשר פְּסָלוֹ יוצרו על פי התבנית אשר הוֹרוּ אותו הכֹהנים, והוא לָבוּשׁ תכלת וארגמן, וַעֲדִי עֲדָיֵי זהב ופנינים על לבושיו, למען תְּפוֹשׂ את לב ההמון בהוד יפיו. אור היום לא יאיר בתוך ההיכל כי אם בעת אשר דלתותיו פתוחות, כי בוניו לא קרעו לו חלונים על פי מצות הכֹהנים אשר במחשך מעשיהם וּבֹקֶר למו צלמות –. ההמון הרב והעצום הבאים להשתחוֹת ולהתפלל בחצרות ההיכל, ירחצו את בשרם במים בחצר החיצונה, ואחרי אשר יתרחצו ויתטהרו יבואו אל החצר השניה אם אך יובילו שי להאליל, כי כן יסדו הכֹהנים לבל יֵרָאוּ פני החצר ההיא ריקם. בבואם אל החצר השניה, עליהם המצוה לרחוץ שנית את בשרם במים, ואז אם יוסיפו להביא מנחה לכבוד האליל, יפתחו הכֹהנים לפניהם את דלתות ההיכל, ולפעמים יתנו להם רשיון לראות גם את צלם דמות האליל, אולם רק אנשי סגֻלה יוּחָנוּ לראות את פניו ורק במַפתח זהב יִפָתְחוּ דלתות מִשְׁכָּנוֹ –. הכֹהנים לא יקראו נדבות ולא ישאלו מאת העם

מתנות ומנחה להיכלי האלילים, ובכל זאת מלאים ההיכלים ההם כסף וזהב סגֻלות המדינות ואין קצה לאוצרותיהם, כי העם באַות נפשם יתנדבו ויתנו מחמדיהם ושכיות חמדתם לפאר את ההיכלים ולמלאות אותם הון עתק לא יֵחָקֵר. אפס כי נדבות וקרבנות אחרים ידרשו הכֹהנים מאת העם, הלא הם: 1) כי האבות יקדישו את בנותיהם הבתולות היפות אל ההיכל לכהן שם להאליל –. 2) כי יקדישו את נפשם ליום הרֵגה לכבוד האליל, כי יקר בעיני האליל המָותה אשר ימיתו עבדיו את נפשם לרצונו ולכבודו –. 3) כי יתנפלו במצולות נהר גאַנגעס אשר שם מחַכים התנינים (ילדי שעשועי האלילים) לטרפם –. 4) כי יפילו את נפשם תחת חַדודֵי גלגלי העגלה אשר יוּבל בה אליל ההיכל ביום מועד בתוך המון חוגג סביבות חומות היכלו –.

העגלה ההיא אשר בה יסע האליל, גדולה היא ורחבה מאד ולה גלגלי ברזל רבים וְכִבְדֵי המשקל, על העגלה ההיא יתנוסס מגדל גבוה שמונים רגל וְתֵשַׁע עֲלִיוֹת לו אשה על גב רעותה, עליות מרֻוָחוֹת עם חדרים גדולים ורחבי ידים, ובחדרים ההם מפזזים הכֹהנים וּמְכַרְכְּרִים בכל עוז, מתהוללים ומשתוללים כְּמֻכֵּי שִׁגָעוֹן. המונים המונים ירתמו את נפשם בחבלים ארוכים וַעֲבֻתִּים אל העגלה כסוסים מיֻזנים, וכל איש אשר חבלים נפלו לו בנעימים לנגוע אף בקצה חבלי העגלה, יתחשב לאיש מצליח ומאֻשר בארץ. פעמים רבות תעמוד העגלה מלכת, ואז ירימו הכֹהנים בכֹח קולם ויקראו: “ראו נא כי חרה אף האליל על דְבַר האבק והחול אשר בדרך מַסָעוֹ!”, והנה מהרה קל יָרוּצוּ הזקנים אל העגלה ויתנפלו תחת גלגליה והגלגלים יתגלגלו עליהם וישַׁבְּרוּ כל עצמותיהם גם ינַתחו את בשרם לנתחים רבים ודמיהם יזובו כנחלים

וימוגגו את הַחוֹל אשר בדרך מַסַע האליל –. כה יעשו ההודים מִדֵי שנה בשנה, ובכל פעם ימותו עם רב, כששת אלפים איש, לכבוד האליל הארור. אחרי המסע ההוא יבואו זאבי עֶרב עדרים עדרים גם יתר חיתו טרף אל מקום ההרֵגה וְתֹאכַלְנָה בשר לשָׂבעה ותשתינה דם לְשִׁכָּרוֹן מהטבח הגדול ההוא, עד כי לפי עֵדות אנשים רבים לא תִטְרוֹפְנָה החיות הטורפות ההן נפשות אדם כל הימים בהיותן שְׂבֵעוֹת תמיד מבשר ההרוגים הרבים והעצומים ההם.עצמות ההוללים ההמה אשר הסגירו לַמָוֶת נפשם לכבוד אליליהם, מתגוללות סביבות ההיכלים מהלך רב, כי ההודים לא יקברו את עצמות הקדושים ההם לבעבור תהיינה תמיד נֹכח עיני אליליהם –.

רבים אומרים כי בגלל התועבה הזאת לא נוכל לְחַשֵׁב את ההודים לזובחי אדם, כי ידיהם לא ישפכו את הדם ההוא ולא ישחטו את הקרבנות ההם במאכלת על מִזְבַּח אליליהם,רק ההוללים ההם ירוצו באוַת נפשם לבאר שחת, ובכל זאת לא נוכל אנחנו לְכַנותם בשם אחר כי אם זובחי אדם –. על התועבה הנוראה הזאת יכַסו ההודים בחקירה בוקה ומבולקה, כי לפי דֵעָם נִתנה הארץ לְמוֹרָשָׁה רק לְעוּלֵי ימים אשר כֹּחם במָתנם וְאוֹנָם בשרירי בטנם להוליד בנים ובנות,אך הזקנים אשר גֻלַת הזהב דללָה וחָרבה בקרבם וַתֻּפַר הָאֲבִיוֹנָה וְהִנָם כְּעֵץ יָבֵש, הם לא יצלחו עוד למאומה תחת השמש, גם הם מסיגים עוד גבול צעירי הימים ומְשַׁדְדִים רבצם, ועל כן עליהם החובה להגות ממסלת החיים ברצונם הטוב ולְפַנוֹת מקום לדור החדש –.

וזאת היא הנסבה גם לשרֵפת הנשים בְּמוֹת בעליהן, כי ההודי לא יקח אשה אלמנה לאשה, כי דתו תצוהו לקחת רק בתולה מֵעַמָיו, ועון פלילי הוא לקחת אלמנה, ואם כן לא תצלח גם האלמנה למאומה בארץ החיים ותחד בִקְהל הזקנים ורק לאש היא נִתְּנָה לאָכלה. –. לְהַמְתִּיק את מרורות המות בעיני האנשים ההולכים לָמוּת תחת גלגלי העגלה, או הצוללים במצולות נהר גאַנגעס להיות טרף להתנינים הנוראים, גם בעיני האלמנות הַמִתְעַתְּדוֹת לְהִשָרֵף על מוקד אש, יבטיחו אותם הכֹהנים כי אחרי מותם יעופו כרגע אל מְרוֹם השמים לחזות בנֹעם האלֹהים ולהשתעשע בעדן גנו כל ימי עולם, אולם אם ימאנו להסגיר לַמָוֶת נפשם ברצונם הטוב, אז בבוא עליהם פקודת כל הארץ תִּגָזֵר נפשם וְתִנָתֵק מצרור חיי השמים ולא תשוב אל האלֹהים רק תִּשָׁאֵר פה בארץ מתחת ותתגלגל בִגְוִיַת בהמה או חיה או עוף –.

מן היכלי הודו העתיקים שרדו עוד שרידי היכלים למאות ולאלפים, אך יד הזמן הוֹיָה בם והִנָם רק חרבות עולם ומשורות נצח, אולם היכל אחד מהיכלי בודדהאַ מתנוסס עוד בחָסנו בין חרבות עיר האָלוואַד עיר העתיקה אשר בנפת גועראַט. הוא היה ההיכל הראשי לעבודת מאַהאַדאָה אשר (לפי אמונתם) ירד מכסאו אשר בשמים ממעל אל הארץ הלזו ויתחפש בצלם דמות אדם ויתהלך בין בני חֲלוף לָחוּשׁ את ששונם ואת אסונם. כל הרואה את ההיכל ההוא יתפלא וישתומם על רוממותו ושיא חֹסן מלאכתו הנפלאה. סביבותיו רֹבֶצֶת הטבע בנעים דוּמִיָתָה, ושרידי חרבות עיר האָלוואַד מפֻזרים על כל עֲבָרָיו, אך בהופיע כוכבי הלילה בשלהבת זָהרם ורוח קר העולה מן הים ירַחף על פני הישימון והדומיה ההיא, יִשָׁמע פתאֹם קול רגשות החיים. בני ינשוף ועטלפים יעופפו בין עמודי ההיכל, עדרי שנהבים יהמו, ירעשו וישתקשקון בין סבכי היער אשר מתחת למזבח מאַהאַדאָה ואשר צַלְמוֹ נצב עוד שם בידים נשואות למרום, אז יְקַפֵּץ הנמר הבענגאַלי ועיניו נוצצות ורוצצות כברקים ומפיצות אש אדומה כַדָם, ולעומתו שָׁאֹג ישאג האריה, יִנְהַם הכפיר עד כי ירעש היער, יגעש הַכִּכָּר מסביב ותהומות הים תהימינה. בתוך הרעם והרעש הנורא ההוא, תתבולל אנקת יְלֵל השועלים הקטנים (שאַקאַלען) ונהמת קול גדודי הקוֹפים, ובתוך המים מתגעשים ומשיקים המון תנינים גדולים טורפי טרף (אָלעגאַטאָרען). כארבע כִּבְרוֹת ארץ מקוּטטאק אשר במחוז באָבאַנעסוואַר, התנוססה לפָנים עיר גדולה ורחבת ידים ובתוכה היו תשע מאות ותשעים ותשעה היכלים מפֹארים ונאדרים בכל הדרן חן וחֹסן יְקָר. במאה שש עשרה לספהנ"ו התנפלו המאָנגאלים על עיר היכלים ההיא וברוח משחית ורוח הֶרֶס הִשְׁחִיתוּ אותה ויהרסוה עד היסוד. בימים האלה יאהילו שם אנשי צבא ענגלאַנד, גם הנוסעים הרבים החוקרים קדמֹניוֹת יַטוּ שם אהליהם בין חרבות ההיכלים העתיקים. אחד מעדת הנוסעים האנגלים אשר תָּקַע שם אהלו ימים רבים, יתָאר לנו את המקום ההוא כדברים האלה: "מה טוֹבוּ האֹהלים ההם המתוחים בין מקדשי ההודים הקדמונים! מה טוב ומה נעים לָשֶׁבֶת בהם בימים אשר יקל השמש את להט חֻמוֹ, ואף כי גם בימים ההם יגבר החֹם כל היום, אך ברדת היום וינוסו הצללים, ינעם מאד לנפשנו רוח הקר המרחף שם להשיב נפש עיֵפה. הכוכבים הזרועים על פני תכֵלת הרקיע יזהירו ויאירו כלפידים ומִנֹגַה נגדם יָפֹזוּ הנהרות עם שֶׂכֶר מימיהם (דייכֿע, דאָממע), והרוח העולה מן הים מרחפת על פני גליהם וּמְצַחֶקֶת בְּעַלֵי הלאָטוּס הגדולים והרחבים אשר קדושים הם בעיני ההודים. על יד הנהרות ההם ישאו ההיכלים הנחרבים את ראשיהם הנוצצים וְיַכְפִּילוּ את תמונותיהם בִּרְאִי המים הַזַכִּים, וסביב להם נשקפים גם הכוכבים עם תכֵלת השמים בעד מַראות הצובאות ההם. בסבכי היערים, אשר אצל החרבות יֶהמו הַדֻבִּים, יֵילִילוּ זאבי הָעֶרֶב (היאָנען), הכפירים שואגים לטרף, האריות ירעמו, הנמרים ירעשו, ואלפי חיות טורפות תשאגנה בקולות רבים אדירים ושונים לָמוּג לב ולהחריד כל רוח ונפש. החיות הרעות והנוראות ההן לא תשאינה פנים גם לְהַשְׁוָרִים הקדושים בעיני ההודים וכל הנוגע באם יאשמו וגם האנגלים לא יִנָקוּ אם תגע בהם ידם. אנחנו ישֵנים בתוך שאגת הכפירים ונהמת פריצי חיות ההן, וְלוּלֵי בערה אש תמיד סביבות אהלינו וכלבים עזים כנמרים שומרים לראשנו, כי אז היינו טרף לְשִׁנֵיהֶן באין מציל. אך פעם אחת עת ישנתי בלילה ושנתי עזה מאד, הקיצותי פתאֹם לקול שאָגה איומה אשר נָגעה באזני וכל עצמותי התחלחלו. בנפש נבהלה הרימותי קולי וקראתי למשרתי הנאמן, והמשרת היה איש הודי משלומי אמוני בני עַמוֹ, ויהי בשמעו את קולי וימהר ויבא אל אֹהל ביתי בפנים צֹהלים ולב שמח ובשורה בפיו כי נכבדתי בעיני שור קדוש מִשְׁוָרֵי בראַהמא לבַקרני בתוך אהלי. השור הקדוש ההוא נצב זמן רב דוּמָם וַיַטְבִּיעַ בי את עיניו הגדולות, ובראותו כי איש לא אֹמֶן אנכי ואינני מאמין בקדושתו, פנה אלי עֹרף וילך לו הָלך וְטָפוֹף ותלונה דקה והמיה חרישית מתהלכת סביבות שִׁנָיו, ויפן ויצא החוצה. השוָרים ההם הקדושים בעיני ההודים וְשֵם בראַהמאַ נקרא עליהם, הם הם הנגעים הגדולים מכל נגעי הארץ ההיא, הם ההולכים אל כל המקומות אשר רוחם ללכת, ולפעמים יבואו גם באהלי אנשי חברתנו וחלילה חלילה לנו לנגוע בהם לרעה! כי הנוגע בהם נוגע בְּבָבַת עיני ההודים ולא ינָקה מנקמתם. איש גדול מילדי אייראפא, הרג זה מעט שור פר כזה, ויקצפו עליו הכֹהנים הבראַהמאַנים וכל העם ויתנכלו להמיתו ולא הִרפו ממנו עד אשר הבטיחו אותם השופטים האנגלים לָשׂוּם עליו עֹנש כסף רב ועצום על עונו הגדול –. במחוז יאַגגערנויט (Iaggernaut) יושבים הקנאים העזים בכל בעלי דת בראַהמאַ, ובכל הנוף ההוא לא יֵרָאה ולא ימָצא בשר עגל ובשר כל בהמה, חיה ועוף, כי פגול הוא בעיני ההודי וכל אוכליו יאשמו, ואיש אנגלי כי ירהיב בנפשו עֹז לאכול שם בשר, דמו בראשו ולא יועיל לו כל כֹפר, כי קנאים פוגעים בו וקורעים את בשרו לגזרים בחרות אפם בו, והנוסעים הרבים והעצומים העולים בְּרֶגֶל ליאגגערנויט, ימותו למאות ולאלפים ברעב, ונפשם מֵאֲנָה לנגוע בהלחם והבשר אשר יתנו להם בני אייראפא, כי פגולים הם בעיניהם וכל אוכליהם יאשמו. בדרך מסָעם יְעַנוּ את נפשותיהם בענוים קשים ומרים מאד להָתֵם בזה את חטֹאתיהם ולכפר עונם, וכל שומע שֵמַע הענוים הנוראים ההם, יֵעָוה משמוע ויאחז בשרם פלצות! אני הגבר ראיתי עֳנִי אחד הנוסעים ההם ונבהלתי מראות. הנוסע הקנאי ועז האמונה ההוא, היה דל בשר אשר עצמותיו שֻׁפּוּ מֵרֹאי ובגדיו קרועים ובלוּאים וּמְגֹאָלִים ברפש וטיט. יותר משלש מאות פרסאות היה דרך מַסָעוֹ מאֹהל ביתו עד יאגגערנויט מחוז חפצו, וכל הדרך הרב ההוא לא הלך ברגליו רק התגולל ויתגלגל באופן זר ומוזר במאד מאד: כי בצאתו מפתח ביתו הָפַך את פניו נֹכח מקום יאַגגערנויט ויתנפל מְלוֹא קומתו ארצה, ויתמודד לארכו, וַיַך בַכֹּחַ את ראשו על הארץ, ומהמקום אשר כָּלְתָה שם מִדַת אֹרך גְוִיָתוֹ, קם על רגליו וישב ויתנפל שנית ארצה, וכן עשה כל הדרך הרחוקה ההיא עד אשר הגיע ליאַגגערנויט!

ימי הקיץ בארץ הודו, ימים רעים הם מאד. בן אייראפא לא יוכל לדמות ולשער את להט היום הבוער שם ככבשן אש! כל ימי הקיץ לא ידענו אם יש עוד רוח חיים באפינו, ורק בלילה שבה רוח רגש בלבבנו וידענו כי עוד חלקנו בחיים. בבֹקר אמרנו “מי יתן ערב”, וכל היום שבענו מרורות מָות עדי נשף, עורנו כתנור נכמרו, עצמותינו כמוקד נחָרו ואת נשמת רוח אפינו להֲטָה שלהבת קרני השמש. כל עֲצֵי השדה יָבֵשו, כל שיח וכל ירק דשא היו לשרפה מאכֹלת אש, כל מעין ונחל דלל וחרב, וכל נהרות איתן נהפכו ליבשה וצורי חלמש. כמתי עולם קֻברנו באהלינו כל הימים, כל היקום שָׁב לְתֹהוּ, אין קול ואין קשב תחת כל השמים, דממת מָות בכֹּל, דומית קבר וְשוֹאת אבדון! – אך כאשר יפוח היום ויבא השמש, אז יַשֵׁב הים רוח מֵאוצרו, ואז תגעש תרעש הארץ מרבבות קולות אדירים, אז ישאגו הכפירים, ירעמו האריות, יהמו הדֻבים וכל חיתו גוי ישמיעו במרום קולם, ולעומתם יצפצפו הצפרים ואָנו האיים וכל הקוֹפים יֵילִילוּ, גם הצפרדע הגדולה אשר התחבאה כל היום בירכתי ביתנו, תְקַפֵץ ותקרקר ותשא במרום קולה עם להקות אחיותיה! כֹּה תתגעש ותרעש הארץ כל הלילה והיתה רק זְוָעָה וחלחלה! בחדר מושבנו בעיר סוטסאָק, קננו גם צפרי דרור (שפערלינגע) ועורבים לבנים צָעדו בגאון אל השֻלחן אשר אנחנו אוכלים עליו לחם הבֹקר. כל פִּנוֹת הבית מלאות צפרדעים כל הימים, עכברי מאָשוס מתרוצצים בחדר מושבנו הנה והנה, ופעמים רבות זוחלים בחדרנו גם נחשים ועקרבים. אך כל המציקים ועוכרי נפש האלה, נדמו עוד כמלאכי שלום מוּל הנמלים והמאָסקוויטאָ הרומשים ורוחשים לאלפים ולרבבות בחדרי מושבנו. השלחנות והמטות נצבים בתוך כלים מלאים מים, ולולי זאת כי אז אכלו הנמלים את כל מאכל נפשנו לראשונה ואת בשרינו לאחרונה! לְהִסָתֵר מפני המאָסקוויטא לא מצאנו תחבולה אחרת כי אם להסגיר את נפשנו בתבות וּלְכַסות אותן במכסה עָתיק לבל נהי טרף לְשִׁנֵיהֶם. זולת הנגעים הרעים והנאמנים האלה ועוד רבים כאלה, ינֻגעו שם בני האדם ביתר עֹז עוד על ידי בני אדם, וכל רעות הטבע כאַין הן מול רעת האדם. במקומות רבים רובצים גדודי שודדים (דאַקאָאיטס), חֶבל חומסים, להקות שוללים ומרצחים החותרים בחשך בתי העשירים לגזול את הוֹנם ורכושם ולענות את נפש בעליהם עד מות. לארד דאַלהויזע והשר האַללידאַיי השליטים העליונים בהודו (אָבער גוּווערנערס) מלאו ידיהם עבודה רבה להכרית את זרע מרעים ההם מן הארץ, אך קצר קצרה ידם עד היום לבער אותם ולהצמיתם מארץ החיים. רעים ונוראים גם מהם, הם גדודי המאָפלאַהם, גדודי רוצחים שופכי דמי נקיים החושבים עוד את מעלליהם הרעים למעשה צדקה בהאמינם כי עושים הם בזה את מצות דתם השובבה וְזָבַת דם, והם מספר רב מאד עד כי רק בחוף מאַלאַבאר נמצאים הם יותר ממאה אלפים איש. המרצחים ההם, הם מבעלי מִפְלֶגֶת הוואַכאַביטים מבעלי דת מחמד אשר הבטיח להם להשתעשע בגן עדן בחיק בתולות יפות (הוריס) כל ימי עולם אם ישמרו את משמרתה ולא יַטו אֲשֻׁרֵיהֶם מִנִי ארחותיה, ועל כן לא ייראו ולא יפחדו מפני המָות, ופעמים רבות הם מביאים אותו עליהם בְפֹעַל כפם לבעבור ינהגם ויביאם אל גן העדן להתעלס שם באהבים עם בְנוֹת החן וְהַיוֹפִי. כי בהעמיקם מחשבותיהם בנעימות האהבה הַנִצַחַת ההיא ותענוגותיה, ישלפו מאכלת חדה מתחת לְמַדֵיהֶם וירַצחו נפשות לעיני השמש, וּבְהִתָּפְשָם בכף, ילכו לקראת המות בשמָחות וָגִיל וימותו בנפש צֹהֶלֶת על בָּמַת מַטְבֵּחַ. הם רובצים גדודים גדודים בפתח עינים, וההודים העובדים עבודת הצבא בחֵיל האנגלים (טעפֿאס) לא יתפשום ולא יגעו בם יד, כי יראם הם מפניהם, גם יאמינו בם כי שומרי אמונים הם ומפיקים רצון מאת אליליהם, ורק אנשי חיל האנגלים ירדפום וישיגום ויעתיקום כצאן לטבחה. אפס כי בטרם יצלחו האנגלים לתפוש אותם בכף, יפלו מאנשי חילם עַם רָב, כי המרצחים ההם בשמעם את צעדי לֹחמיהם, יתנפלו עליהם בחמה שפוכה ובגבורה נפלאה ובידים מהירות מאד יטילו עליהם את חניתותיהם ויעשו בהם הרג רב! עד הנה דברי הנוסע האַנגלי.

עתה נשובה נא אל היכלי הודו, ונודיע נא את יתר הדברים הנפלאים אשר יסַפרו לנו חכמי הנוסעים על אֹדותיהם: ההודים הקדמונים הפליאו לעשות מאֹד וַיְשַׂכְּלוּ את ידיהם לִנְטוֹת קָו על הררי סלע רָמֵי קומה וְנִשָׂאִים, לְתָאֵר אותם בשרד, לעשותם במקצֻעות ולפסול אותם בתבנית אדם או חַיָה ובהמה מכל אַוַת נפשם, עד כי ישתוממו עליהם כל רואיהם, ובתוך ההרים והסלעים ההם חצבו עוד היכָלות וּמְעָרוֹת, טירות וארמנות במספר רב ועצום מאֹד. היכלים וטירות כאלה חֻצבו בהררי סלע רבים ושונים, אמנם הנפלאים והנשגבים מכֻּלם, הם על חוף קאָראָמאַנדעל כמהלך שש פרסאות ממאַדראַס, והם נודעים למשגב בשם מַצְבות מאפֿאַליפוראם. אולם עד היום לא הצליחו עוד הנוסעים לראות את ההיכלים ההם רק מִבַּחוּץ, אך לחדור בתוכם פנימה קצר קצרה ידם, יען כי בתוכם ירבצו נמרים וכפירים, נחשים צפעונים ושרפים מעופפים. בהסלעים ההם יֵרָאו צַלמי אלילים בעלי זְרֹעוֹת רבות, ועוד תמונות רבות כאלה. על אחד הסלעים ההם ימָצא מָקוֹם לָשֶׁבֶת הנקוב בשם “כסא מלך”. זולת הבנינים הנשגבים ההם אשר נחצבו מהררי הסלעים מִבַּחוּץ, חצבו עוד גם בתוך הסלעים ההם פנימה, מְעָרות וּמִנְהָרוֹת רבות ארוכות ורחָבות מאֹד ובתוכן מתנוססים היכלי חמד, טירות נשגבות, בתי מִדוֹת, תָּאים לולים ויציעים, חדרים מרֻוָחים ובתי מלונות אורחים. אמנם כל אלה הם רק שרידים מעטים אשר נשארו מדורות עולמים, כי מרבית הבנינים הרבים והעצומים אשר נחצבו בתוך המערות ההן הוּטְלוּ בתגרת יד זְוָעָה נוראה אל מצולות הים, צָללו בהמון הגלים האדירים ויאבדו מתוך הארץ, ועד היום מתגוללים עוד בתוך מִשְׁבְּרֵי ים שברי אבנים גדולות וסלעים כבדים ממשואות הבנינים הנפלאים ההם.

מי ינַבּא לנו ראשונות? מי יִגְלֶה את אזנינו מי היה הגוי הקדמון ההוא אשר הגדיל לעשות גדולות עד אין חקר כאלה? האם היו מן הַנְפִילִים והרפאים ילדי הענקים אשר כֹח ידיהם פָּרַץ גבולות הטבע ומחֹמר אחר קֹרָצו מאשר קֹרַצְנוּ אנחנו? או היו חכמי חרשים וחכמי הרזים אשר הפליאו עֲשׂוֹת מעשים נפלאים אשר יִפָּלְאוּ מחכמי כל דור ודור לעשות אף אפס קציהם בשָנים כבירות ובכל כלי אמנים ומכונות חרֹשת המעשה אשר בידי כל חכמי הבונים? הביטו נא וראו! החרבות ההן מתנוססות עוד בשׂיא חֹסֶן אֱיָלוּתָן מדורות עולמים, אך שמות עושיהן וזכרם ספו תמו כבר אלפי דורות, ואין זכרון להם תחת השמש! הה, ובאחרית הימים יהי גם חלקנו בהם וגורלנו ככל המונם, שְׁמֵנו וזכרנו יסופו מארץ החיים! אך האם גם אנחנו נשאיר אחרינו מעשים גדולים ופעָלים נשגבים כמוהם אשר גם שארית חרבותיהם ושרידי משואותיהם יעירו ויעוררו רגשי תמהון בנפשות בני הדורות האחרונים להיות לנו לְמַצֶבֶת זִכָּרון לדעת כי חָיינו בתבל? הישתאה הנוסע גם על שרידי מעשינו כאשר נשתאה אנחנו על שארית הגוי העתיק ההוא ופליטי מעשיהם?

 

דַת הַהוֹדִים

בימי עולם עָבדו ההודים את הַכֹּחות העליונים אשר הם רוח הַחַיָה באופני הטבע, וישימו להם את אִינְדְרַא לאלֹהי השמים והארץ, את אַגְנִי לאלֹהי האש והאור, ואת פֿאַרונאַ לאלֹהי מרחבי הרקיע ותחתיות תהום רבה. אחרי דורות רבים התעוררו חכמי לבב וישימו לאַל את העבודה ההיא, וַיוכיחו ברוח בינתם לעיני ההודים כי אלֹהיהם אלילים הם, הבל ומעשה תעתועים, ויהרסו את הדת האלילית ההיא, ועל מַשואותיה יָסדו דת חדשה בארץ. החכמים ההם היו הכֹהנים, המלכים והפילוסופים הקדמונים הנקובים בשם בראַהמאַנים, והם למדו וַיְשַׁנְנוּ לבני עַמָם, כי יֶשְׁנוֹ עצם נשגב ונעלה, אביר הטבע ונשמת העולם, בראַהם (הגדול) זה שְׁמו לעולם וזה זִכְרוֹ לדור דורים, ועל דְבַר העצם הנשגב והמרומם ההוא, כתוב בספרי תורת הבראַהמאַנים הנקובים וועדאַ או שאסטרא כדברים האלה: “האלֹהים אחד הוא, יוצר כל יצורי עולמים, בלי ראשית ובלי תכלית, בלי תֹאַר ובלי תמונה, נעלם מעיני כל חי, שַׁלִיט וָמֶלֶך והמנהיג עולמו בחכמה נפלאה על פי חֻקים ומשפטים, אשר אין חליפות למו ולא ישיגום כל בני חֲלוֹף –. אל תחקור סוד האלֹהים ואל תתחקה על שרשי חֻקיו ומשפטיו בהליכות עולם – החֵקר אֱלוֹהַּ תמצא, ואם עד תכלית שדי תבוא? – הִשָׁמֶר לך ואל תֶהרוס אל רָזֵי אֵל! דַי לך בראותך יומם ולילה את גבורותיו, את חכמתו ואת טובו הגדול, די לך בזאת, וזאת תהיה לך לישועה1”. ובאחד הספרים הקדושים בעיני ההודים (וועדאַס), נמצאה שיחה נפלאה בין רב ותלמיד על דְבַר האלֹהים (אשר פיהם יקבנו בשם בראַהמאַ) ורוממותו על כל הגיון לב אדם, ונציג בזה שֶמץ דָבר מהשיחה ההיא.

התלמיד שואל: 1) מי הוא זה הנותן לאדם בינה? מי הוא זה אשר בכֹחו תשאף כל הנשמה רוח חיים? מי הוא זה אשר בכֹחו תראינה העינים ותשמענה האזנים?

המורה יענהו: 2) הלא הוא אֹזֶן הָאָזְנַיִם, שֵׂכֶל הַשֵׂכֶל, דִבֵּר הַדִבֵּר, נְשְׁמַת הַנְשָׁמָה וְעֵין הָעֵינָיִם.

3) לכן לא תראהו כל עין, לא ישיגהו כל דִבֵּר ולא תבינהו כל בינה. לא נָבִין ולא נדע במה יִוָדַע ואיך יֵחָקֵר, כי מאד נעלה הוא על מֻשג החכמה וחקר התבונה.

4) אשר הדִבר ילאה לְתָארֵהוּ בניב שפתים ואשר בכֹחו יגובב כל שָׂפָה, דע לך כי זה הוא האלֹהים ולא כל יציר אובד אשר יעבוד האדם זולתו.

5) אשר הבינה לא תבינהו ואשר בכֹחו תָבין הבינה, דע לך כי זה הוא האלֹהים ולא כל יציר אובד אשר יעבוד האדם זולתו.

6) אשר הָראוּת לא תראהו ואשר בכחו תראה הראוּת, דע לך כי זה הוא האלֹהים ולא כל יציר אובד אשר יעבוד האדם זולתו.

7) אשר הַשֵׁמַע לא ישמעהו ואשר בכֹחו יִשְׁמַע הַשֵׁמַע, דע לך כי זה הוא האלֹהים ולא כל יציר אובד אשר יעבוד האדם זולתו.

8) אשר הָרֵיחַ לא יריחהו ואשר בכֹחו יריח הריח, דע לך כי זה הוא האלהים ולא כל יציר אובד אשר יעבוד האדם זולתו.

9) באָמרך ידעתיו כֻּלֹה, לא ידעת אף מעט מזער מתכונותיו –.

התלמיד עונהו:

10) לא אומר ידעתיו כֻּלֹה, כי כֻּלֹה נעלם מִכֹּל, אך מעט ידעתיו כאשר יוכל האדם לדעת –.

המורה יוסף לדַבּר:

11) היודע כי איננו יודע אותו, הוא יודע אותו, והחושב כי ידעהו, הוא בל ידעהו, שידעיו לא ישיגוהו, וידוע הוא כֻלֹה לאשר יֵעָלֵם ממנו כֻלֹה –.

12) אשר יבין בתכונות הנבראים, נכון הוא לדעת את בּוֹרְאָם, זאת תכלית האדם ועל ידה יקנה לו חיי נצח אחרי מוֹת גְוִיָתוֹ –.

13) יודֵעַ אֵל אַשְׁרֵהוּ, ולא יוֹדְעוֹ אוֹיָה לו!"2

והנה כל מַיְשִׁירֵי רְאוֹת עיניהם תחזינה מישרים כי הלמודים היקרים האלה על תכונות האלֹהים, גֻנְבו אל חכמי ההודים מאת חכמי היהודים. גם הפקודה הנמרצה לבל יהרוס האדם אֶל רָזֵי חֵקֶר אֱלוֹהַּ ותעלומות הודו וסודו, באה אליהם מארץ העברים, וַיְשַׁנְנוּ אותה לבני עַמָם. אך ברבות הימים עברו הבראַהמאַנים את הפקודה ההיא, ובעזוז רוח דמיונם התחקו על מִסְתְּרֵי אֵל מִסְתַּתֵּר, ואחרי חֲקוֹר וּדְרוֹשׁ שָׁנִים רבות מאד חָשבו למשפט ויחלטו כי בראַהם הלביש לפני דורות עולמים הוד והדר וַיַעַט כמעיל אור צחצחות, אור הטבע (מאַיאַ, בּאָהוואַני), ובהתחברו עם אור עולם ההוא הֶאציל מֵרוּחוֹ שלשה בני אֵלִים אדירים המושלים בגבורתם עולם. שֵׁם האחד בראַהמאַ, שם השני ווישנו, ושם השלישי שיוואַ. בראַהמאַ הוא אצילות הראשונה מהוד אור בראַהם, והוא ברא את השמים והארץ וכל צבאם על פי בראַהם ורוחו. – ווישנו הוא אצילות השניה והוא מֵקים כל אפסי שמים וארץ וכל היקום אשר בתוכם. שיוואַ הוא אצילות השלישית, והוא אֵל הַהֶרֶס וְהַכִּלָיוֹן. בראשונה היו שלשה אֵלים ההם שלשה עצמים נפרדים, ואחרי דורות רבים הדביקו אותם הפילוסופים לעצם אחד וַיֵצֵא להם אֵל מְשֻׁלָשׁ (טְרִימוּרְטִי) –.

אחרי אשר האציל בראַהם מרוחו את שלשת אֵלִים ההם, ברא גדודי מלאכי צבאות אין מספר לְעָבְדו ולשאת מדברותיו, ויחלקם למחלקות רבות, וישם מִשְׂרוֹת ופקודות שונות על שכמם. אך רבבות אלפי איש ממלאכי השרת ההם מרדו בכבוד בראַהם וימאנו להטות שכמם לעבודת משאו, ויחר בם אף בראַהם ויצו לשיוואַ אֲבי הַהֶרֶס וְהָאַבְדָן להשליך אותם מִמְעוֹן השמים אל ירכתי שְׁאוֹל מתחת (אָנדעראַה) מְקוֹם חֹשך וצלמות להיות אסורים שם כל ימי עולם. אך מלאכי רחמים העומדים לפני כֵּס בראַהמאַ, צָקוּ לחש בעד אחיהם האובדים בתחתית אבדון, וַיְחַלוּ פני בראַהם להקל ידו מעליהם, וַיֵעָתֵר להם בראַהם ויצו להעלותם מאשמני השחת, ויגזור עליהם לָגור בעולם השפל ולהתעטף בִּגְוִיוֹת בני אדם –. נשמות בני האדם המתהלכים פֹה תחת השמש, הן הֵנה רוחות המלאכים המורדים והפושעים ההם, ועל האדם איפוא להתקדש וּלְהִטהר כל ימי חייו על הארץ, לבעבור תִּתְבָּרֵר נפשו החוטאת, תִּצָרֵף וְתִתְלַבֵּן עד אשר תוכל לָשׁוּב וְלֵרָאות שנית את פני האלֹהים כבראשונה –. אולם אם יִצָמֵד האדם לחמדת חיי ההבל וְיַשְחֵת דרכו על הארץ, אז תֵּעָנֵש הנפש החוטאת להתגלגל בגבוית בהמה, חיה ועוף שנים רבות מאד. תשעים ותשע פעמים יְטַלְטֵל בראַהם את הנפש ההיא טַלְטֵלָה גֶבֶר וִיגַלְגְלֶנָה מִגְוִיָה לִגְוִיָה עד כי תִתֹּם חֶלאתה ותשוב לקדמתה –. ויהי בשַׁחת האדם את דרכו על הארץ, ולא זָכַר כי נפשו הָחרמה פֹה בשפל לבעבור תִּתְקַדֵש מטומאת חטאותיה, צוה בראַהם את בראַהמאַ בכורו לכתוב מפיו ספר חֻקים ומשפטים ולמסור אותו בידי בני האלֹהים ההם המתהלכים באשמיהם בארץ מתחת, לבעבור יֵדעו את הטוב והישר בעיני האלֹהים ומה הוא דורש מהם וְיֵלכו בדרכיו לטוב להם כל ימי עולם. אז התחפש בראַהמאַ בצלם דמות אדם ויט שמים וירד ארצה הוֹדוּ ויעתק את הספר ההוא משפת מלאכי אלֹהים לשפת סאַנסקריט ויתן אותו בידי המלאכים הנפילים אשר בארץ מתחת. הוא הספר המהֻלל הנודע בשם וועדאַ או שאַסטראַ, ספר תורת ההודים –.

בספר ההוא לוּטִים דברים יקרים במעטה חידות, רמזים וסודות אשר עֵין חודרת תַּחדור במשכיותיהם ותמצא את הרעיונות הספונים בְּחֻבָּם, ואנחנו נציגה בזה אך שמץ דבר ממעשה היצירה (קאָסמאָגאָניע) כפי אשר נמצא כתוב בו: “בראשית היה הכל שָׁקוּע בתהום החשך ויברא אלֹהים את המים וַיַצפּן בתוכם את הָאוֹר. אור צפוּן ההוא הִתְכַּנֵס ויתגלגל כַּדוּר ויהי לביצה מַזהרת כּזֹהר הזהב (חֹמר קדמון), ובתוך הביצה ההיא צִמצם אלֹהים את עצמותו וישכון בה. אחרי כן יצא מתוכה וַיְחַלֵק אותה לחלקים, ומהם יצר את השמים ואת הארץ, וביניהם את אויר הנשימה והרוח הספירי, את שמֹנת גלילי השמים ואת אוצרות המים, את האדם ואת המלאכים, ואז שב אל עצמותו ויהי עצם אין סוף כבראשונה –”.

"מוּדוּ וְקִיטוּ (שני תנינים עצומים, תֹּהוּ ובֹהוּ) נִלְכָּדוּ, ואל שדי יצא מחביון עֻזוֹ, ועל סביבותיו כדמות כספיר לָטֹהַר, ויאמר: קוּם בראַהמאַ (כֹּח הבריאה) וּבְרָא לי את הבריאה החדשה (העולם) ברוחי אשר שׂמתּי בפיך – ואתה ווישנוּ (כֹּח הַמֵקים וְהַמְעוֹדֵד) תָּגֵן על הבריאה ההיא והקימות את בריתי אִתה כאשר צֻוֵיתָ – ואתה שיוואַ (כּח ההריסה וְהָאַבְדָן) הפך ידך בכל יצורי העולם, החליפם כלבוש ויחלופו וישובו וְיִבָּרֵאוּן על פי רוחי אשר אצלתי עליך –.

בראַהמאַ, ווישנוּ ושיוואַ השתחוו לאל שדי וילכו. אז הואיל בראַהמאַ לשחות על פני יוֹהַלָה (תהום רבה) ויראו אותו בני הבליעל מוּדוּ וְקִיטוּ וינוסו מפניו ויהיו לאפס –. ויהי כאשר נחו גלי תהום רבה, כי העביר בראַהמאַ את רוחו עליהם וישֹׁכּוּ המים, התחפש ווישנוּ בתמונת דג גדול ועצום (אות הגבורה בעיני ההודים) וירד עד ירכתי תהום (יוֹהַלָה) ויעל משם את מורטו (הארץ) לאור יומם. אחרי כן יצא משם צב גדול ונורא (תמונת הקיום) גם נחש עצום מאד (אות החכמה), וַיַצֵב ווישנוּ את מורטו (הארץ) על גַב הַצָב3 ואת הצב על ראש הנחש –".

אמנם גם בלעדי ספר שאַסטראַ ההוא, יִמָצְאו עוד דברים יקרים בעניני למודי אלֹהים (טהעאָלאָגיע) גם ביתר ספרי ההודים, ספרים עתיקים מאד לימים הכתובים בשפת סאַנסקריטית, ואנחנו נעתיק בזה דברים מעטים מהשיחה הנפלאה הנקובה בשם “זמרת יה” (באַגהאַט-געטהאַ) אשר נספחה אל השיר הנערץ הנודע למשגב בשם מַהַבְּהַראַטאַ. בשיחה ההיא ישיח אל שדי עם אֵיל גבורים הנקרא בשם אָרדשוּנאַ ויגַל לו תעלומות הוֹדוֹ הנורא, גם צלם דמותו ותכונותיו הנפלאות, ובניבים נַעלים ונאֻמים והגיונים נשגבים ישא מְשָלוֹ וִידַבֵּר נגידים כדברים האלה: “קוּם אָרדשוּנאַ וְהַאזינה רָזֵי הרזים! הַקְשֵׁב וּבִין סִתרי עולם! אנכי הוא חיי החיים, ואפס כמוני – כל היקום שוכן בקרבי כְּמִפְרְשֵי הרוח בחוּג הרקיע – אני מְקוֹר כל החיים, ממני יזלו גַליהם, יזלו וִיפַזְזוּ תחת השמש, וככַלוֹתָם את תקופתם ישובו אלי וישתפכו אל מְקוֹר חיָתם – אני אֲבי העולם ואני אִמוֹ – אני סוד כל הנמצאים וִיסוֹדָם, מולידם, מֵקִימָם ומעודדם אף מַשביתם ומהרסם ומחַדש כנשר נעוריהם – אני מטרת תִּקותם ותכלית מנוחתם –. אני גשם נדבות ואני זהרי חַמָה, אני מָוֶת ואני חַיֵי כל –. מוצא כל נמצא אני, ואני גם מובאו, אֲבִי הֲוַיָתוֹ וַאֲבִי חֲלִיפָתוֹ –. בְּרוּם עולם אין כמוני, ובתחתיות תהום אפס זולתי! כל הַתּוֹלָדוֹת חרוזות בי כחרוזי פנינים על תקות חוּט הַשָׁנִי –. בַּמַיִם אני הַלֵחַ, בין המאורות – הַיָרֵחַ; בין כוכבי אֶמֶש – אני השֶׁמֶשׁ; בין עצי עֵדֶן – עץ החיים; צלצלי שָׁמַע ברחבי השמים, ורב קֶשֶׁב בכל אפסי מָרום, אני טבע האדם בבני האדם, ריח הניחוח במַעבה האדמה, ושביבי הנֹגה במקור האור, חיים וָחֹם בכל הבריאה, זרע העולם ונשמת כל הנשמה –. אני הרוח הַמֵנִיעַ כל גלגלי העולם, ראשיתם, תּוֹכָם גם אחריתם –. אני הסגֻלה וְהַיְקָר בכל צִבְאוֹת רוּם וָשָׁפֶל; בין בני אֵלִים אני ווישנוּ, בתוך האיתנים אני האש, בין המים יַם העולם, בין הנהרות גוֹזן, בין ההרים הר מערו, מלך על כל האדם ונפש כל חי, בין הנחשים אני הנחש החי לעולם, סוד העולם ויסוד הנצח –. בכלי הנשק אני הרעם, בצבאות השמים אני שר הצָבא, ואֵיל גבור בגבורי מלחמה –. בין המורים אני מורה לרוח האדם, בין כל רנה ותפלה אני התפִלה הדומיה, בין להקת משוררי השמים אני הַמְנַצֵחַ, בין כל הֶגֶה וְדִבֵּר אני דְבַר האלֹהים, בן הבָרה אחת, מָרוֹם ונשא –. בְּהֵרָאוֹתִי אראה ברבבות תמונות, ברבבות מינים ממינים שונים, ברבבות עינים וצבעים וברבבות מראות ודמיונות, ואני – אני רק אחד! –. עורה נא והתעוררה! ובעינים מזהירות כזֹהר הרקיע הביטה וראה את כבודי! –”. ברעד וָרֶטֶט דַלוּ עיני ארדשונא וירא – ויתפלץ! ראה כבוד אֵל אילים – מפֹאר בעדי עֲדָיֵי השמים, חמוש בנשקי קֹדש, הָדוּר בְּלִוְיַת חן ופניני חמדה, נאדר בלבוש אור צחצחות מְקֻטָר בכל ראשי בשָמים ומעֻלף בפלאי פליאות נשגבות. פניו הרבים מלאים עינים משוטטות בכל הארץ, כל העולמות ישא בחיקו, עולמות אין קץ ואין מספר, שונים ונאדרים אלה מאלה –. נפש הרואה התעטפה ותתעלף מרוב הפלאות הנוראות. ברעד וחלחלה התנפל על פניו ארצה ויצק לחש: אתה אֵל רֳאִי! עין בעין אראך, עיני הרואות איך כל המלאכים ואילי השחק יתלכדו בך, כל התולדות שוכנות בקרבך קדוש! בך אראה צלמי כל צאצאי היקום, בך אראה את בראַהמאַ – הה, עיני רואות אותך אל נאוֹר! עיני רואות אותך ברבבות זרֹעותיך, ברבבות תמונותיך וברבבות מַראוֹת אלֹהיך, ובכל זאת לא אראה בך ראש, תּוֹך ואחרית –. רוח כל הַיֵש! תמונת כל הנמצאים! עיני תחזינה כתרך, הודך, נצחך ואורך, אור עולם, אור אין סוף, עיני תחזינה כי כל העולמות אך נֹגה הם מהוד אור לבושך –. עיניך שמש וירח – רוח אפך אש מתלקחת – רחבי העולם הדום רגליך – כל מלאכי שמים נמוגים בשלהבת הודך ולַהבות עֹז יפעתך – כל העולמות יזועו וינועו מפניך, יתמהו, יָשֹׁמו ויתפלצו! – כל התולָדות תרעדנה ותכרענה לאור פניך, להוד תמונתך המלאה לה עינים אין מספר, יצורים אין חֵקר, ראשים, זְרֹעות וְשָדַיִם חִדלי ספורות! – אֵילֵי גבורים רוֹדְדֵי ארץ ותבל יכרעו ויפלו בלהב נִשְׁמָתָך, יפלו ויכלו כזרם הנהרות בתוך ים הגדול, כְּחֵיל זבובים באש לֹהֵט, אך אתה הוא ושנותיך לא יִכְלוּ, לא יסופוּ ולא יִתָּמוּ וּבִנְגֹהוֹת אורך והדָרך תמַלא כל העולָמות ותאיר נֵרם! –4".

כאלף וחמש מאות שנה אחרי הִגָלות ספרי וועדאַ או שאַסטראַ, קָמוּ חֶבר כֹהנים עַזֵי הדמיון ושואפי נפלאות, אשר לא ירדו לסוף דעת הספרים העמוקים ההם או הֶעלימו את כַּוָנָתָם בזָדון מאהבת בִצעם, ויכתבו באור גדול ורחב ידים על הספרים ההם וַיְעַנְנוּ עליהם ענני חֹשֶך ועלטה. שם הבאור ההוא, הוא אויגטאָראַ-באַדע (Aughtorra-Badde), כתוב בשפה בלולה משפת סאַנסקריטית ומשפת בני ההמון, ומלא דברים זרים אשר ברוח הדמיון יסודם, וההודים המשחרים בכל אַות נפשם לדברים נפלאים ונעלים מכח אדם (ככל עַמֵי הקדם), דָבקו מאד בבאור ההוא, באהבתו שָׁגוּ תמיד, ויהי שעשועיהם כל הימים וכל מעינם בו עד כי מעט מעט שכחו את דרכי ספרי הוועדאַ ומליצותיהם וחידותיהם החַדות, אשר זֹהַר האמת מֵצִיץ מִמַשְׂכִּיוֹתֵיהֶם, ולאחרונה נשכחו כמת מלבם וזִכרם אָבד מהמה, ורק בדברי הבאור ההוא ישפיקו, ויתהללו ויתהוללו בתַעלוליו, וילכו אחרי הבָליו וַיֶהְבָּלו –. ולמן העת אשר שכחו את ספרי דתם העתיקים, אשתוללו כל חכמי ההודים, וההמון שובב משובה נצחת, והכֹהנים מוֹרֵיהֶם הנִתעים והמַתעים הוסיפו עוד בכל דור ודור להוליך את בני עַמָם בתֹהוּ לא דרך, כי בזה מצאו חֵן גם הוֹן וָאוֹן – ככל נביאי אֱלִיל וּמוֹרי שקר הממלאים בתיהם כסף וימינם כֹּח וגבורה גם יתקדשו בעיני מְתֵי חלד בְּכַזבם לְעַמָם, שׁוֹמְעֵי כזב –. ואחרית הרעה הזאת היתה כי ההודים השחיתו את דרכם על הארץ ויתהללו באלילים אלמים ופסילים מַבהילים, ומעת לעת פרו וישרצו גלולים ושקוצים משוממים בארצם לשחתה ולהפכה לזעוה ולקלסה, כי זולת שלשת בני אלים העליונים: בראַהמאַ, ווישנו ושיוואַ, נתנו כבוד אלהים להמון אלילים תַחתים (אונטערגאֶטטער), ומהם שמונה הנוטרים פִתְחֵי עולם, הלא הם: אינדראַ (השמים), אַגני (האש), דשאַמא (השחת), סוּריאַס (השמש), וואַראָנג (ים אקינוס), פּאַוואַנאַ (הרוח), קוועראַ (העושר), סאָמאָ (הירח). גם למשרתי הנוטרים ההם אָצלוּ כבוד אלֹהים ויעבדום, ושמותיהם: גאַנעזאַ (החכמה), קאַרטיקעיאַ (הגבור בבני השמים), דאַרמאַ (הצדק), בראַגריטי (הטבע) ועוד רבים כאלה. גם עבדו וישתחוו להמון מלאכים טובים לבעבור ייטיבו עמהם, ולהמון מלאכים רעים לבעבור כַּפֵּר פניהם לבל יָרֵעו להם, לשרים ופקידים המושלים על יסודות הטבע והאיתנים מוכדי השמים והארץ, לאנשי חַיִל וגבורי מלחמה אשר הֶערו לַמָוֶת נפשם להציל את ארצם ואת עַמָם מיד אנשי מלחמתם, לאנשי צדק רַבֵּי פעָלים אשר הִצליחו את אחיהם במעשה צדקתם, לבַהמות שדי וחיתו יער, לעוף השמים ודגי המים, לצִמחי האדמה ומַטעי גנים, לגבעות והרים, ליעָרים ונהָרים, וכֹה השתגעו והֻכּוּ בשממון ותמהון לבב עד כי ברבות השנים האמינו בשלש מאות ושלשים מילליאָן אלילים! –. ועל הדת השובבה, הנִתעבה והנֶאלחה ההיא, נִספחו עוד מנהגים רבים ורעים אשר לזִכרם תסמרנה שערות ראשנו, ותחת כל השמים אין כמוהם לָרוֹעַ.

אמנם אף כי כל המחזיקים בדת המשחתה ההיא השחיתו התעיבו עלילה, אך פְלַגָה אחת מִפְּלַגוֹתֶיהָ עלתה על כֻּלָנָה בְּרָעַת רעתה, כי ידיה דמים מלאו, ימינה ימין השחת, וכל מעגָליה ירעפו הרג, רצח וקטל. בעלי הפלגה ההיא נקראים בשׁם חונקים (טהוּנגס, ווירגער), כי דתם תְּצַוֶה אותם לחנוק את כל בני האדם אשר תמצא ידם, ובעשותם זאת יקימו את דברי תורתה –. אך בטרם נספר בזה את עלילות המרצחים הארורים ההם וכל תועבותיהם הנוראות, נודיע את השִׁטה הזעומה אשר לדתם הנתעבה. שמעו זאת הקוראים והתפלצו! הם מאמינים כי בראַהמאַ (הבורא), ווישנו (המֵקים) ושיוואַ (ההורס) הם עצם אחד ואל משֻׁלשׁ, אמנם יען כי אין כליון חרוץ והריסה נצחת בכל הטבע והעולם, כי כל יצורי עולמים לא יכלו לעד ולעולם רק הם פושטים צורה ולובשים צורה, ומן ההרס תצא בריאה חדשה, על כן מקדישים הם ומעריצים את שיוואַ המשבית וְהַהוֹרֵס יתר הרבה מבראַהמאַ הבורא ומווישנוּ המקים, כי אף אם שלשה אלים ההם התלכדו ויהיו לעצם אחד משֻׁלש, בכל זאת נמצאות פלגות רבות בהודו העובדות רק את אחד משלשתם, והוא רק הוא הגדול והנכבד בעיניהם, ומפלגת החונקים יעבדו את שיוואַ, והוא הגדול והנכבד בעיניהם לפי תכונתו. גם נודיע בזה כי ההודים נתנו נשים לשלשת אלילים ההם, והנשים ההן נאדרות בכח ונאזרות בגבורה כבעליהן וְתַעשינה ככל אשר יעשו המה, ואשת שיוואַ היא האלילה קאַלי או באָהוואַני, וכאישה גבורתה להרוס ולהשבית ולשום שַמות בארץ, ומראש מקדמי ארץ הִפְלִיאה לה את מִפְלֶגֶת החונקים וַתְּמַלֵא את ידי בעָליה לתמוך בידה ולהיות עוזרים לה למלאכתה, גם לִמְדָה את ידם איך יחנקו את בני האדם, ובאֶברתה הסתירה את החונקים ואת הנחנקים לבל יֵרָאו ולבל יִוָדְעו לִמְתֵי חלד אשר לא מבעלי בריתם הם. פעם אחת עברו החונקים את מצות האלילה ההיא אשר צותה אותם לבל יגלו את מסתריה איך היא יורדת ארצה ומסתרת את הנחנקים לכבודה, אז חרה אפה בם ותשם עליהם ענש כי מהיום ההוא והלאה יסתירו הם בידיהם את נִרצחיהם וִיקברום בבטן הארץ, ובכל זאת לא חדלה מעֲזוֹר להם בעבודתה, ובכל עת היא עומדת לימינם לתפוש אנשים רבים ולחנוק אותם מהרה קל בלי שאון ורעש. אמנם לא מאהבת רֶצַח וָדָם, גם לא מאהבת בֶּצַע מַעשקות וּשְלוֹל שָלל מגמת פני הרוצחים הנוראים ההם, כי אם לכבוד דתם ואמונתם, וכל ישעם וחפצם רק לעבוד את עבודת אלֹהיהם, וביתר מנהגיהם דומים הם למנהגי בעל דת בראַהמאַ, כי משֹׁרש דת בראַהמאַ יצא חֹטר רצח הזה, דת החונקים. דת הארורה וְזָבַת דם הזאת הִתְפַּשְׁטָה וְהִשְׂתָּרְגָה בכל אפסי ארץ הוֹדוּ ואין נסתר מִשַׁחַת רִשְׁתָּהּ. בעלי הדת הזאת לא יסתירו ולא יעלימו את דתם מעיני האדם, ובתוך קהל ועדה יגידו ולא יכחדו את העבודה אשר הם עובדים לכבוד האלילה ההיא. בעיר בינדאַשוּל בקרבת עיד מינצאַפּוּר במדינת אָללאַהבאַד, בָּנוּ להם המרצחים ההם היכל גדול לְשֵׁם האלילה ההיא, בו יביאו חלק מהשלל אשר ישללו את הנחנקים, ובו יתפללו אל האלילה וִיחַלוּ פניה לחזק את ידם ולאַמץ את זרועותיהם גם בימים הבאים בעבודתם אשר הם עובדים אותה.

איש איש אשר יבוא למלאות ידו בכהונת האלילה הזאת ולהסתפח בנחלת החונקים, יביאו אותו ראשי עדה במים לטהר אותו מכל עונותיו, ואחרי כן ילבישוהו בגדים לבנים ויובילוהו אל בית הוַעד אשר יוָעדו בו אנשי חברתם, ואם כל אנשי החברה יחלטו כי איש אמונים הוא ונאמן רוח, וראוי לבוא בקהלם, ינהגוהו ויביאוהו אל מקום קדוש בעיניהם, ושם תחת כִּפַּת הרקיע יתפלל הכהן ראש החברה (גוּרוּ) להאלילה ויבַקש את פניה לתת להם אוֹת אם התלמיד החָדש הזה מצא חן בעיניה לכַהן לה ואם יש את נפשה להסתירהו בסתר כנפיה. בדממה ודומיה דקה יצַפו כֻלם אל האות ההוא, והאלילה תתן אות על פי יללת זאב ערָבות או קול חמור נוער, על פי מְעוּף עוֹף השמים או אות אחר כזה, ואז ישובו כֻלם אל בית אסֵפתם ושם יִנָתֵן ביד התלמיד החדש קרדום לאות ברית החברה, והכֹּהן ישביעהו שבועה נוראה לבל ישקר בבריתו ואמונתו ולבל יעזוב את כהונתו כל ימי חייו –. מני אז והלאה יֵחשב לאחד מבעלי הדת הארורה ההיא, וחייו נתונים נתונים לעבודת האלילה באָהוואַני, אלילת ההרס והאבדון –. בעלי המפלגה הזאת יאמינו כי לפי רְבוֹת חלליהם ונרצחיהם כן תֶּרֶב האלילה להַמשיך חִנָה וחַסדה עליהם וצדקה תהיה להם בתמכם את ידיה במלחמה הנצחת אשר לה עם בראַהמאַ וּווישנוּ, ועל כן יאמינו הרוצחים ההם כי אנשי קֹדֶש הם וסגֻלה מכל העמים, ודורשים מאת יתר מפלגות ההודים לתת להם כבוד והדר כיָאות לקדושים אשר בארץ המה. כי ההודים העובדים את בראַהמאַ ואת ווישנוּ, עובדים הם גם את שיוואַ, ונותנים לו כְבוֹד אֵלים בגלל יתר התכונות אשר לו זולת תכונת ההרס והאבדן, אך בכל זאת ירדפו אותם ההודים בעלי יתר הפלגות, לא מיראתם פן יפגעו בהם וִירַצְחוּם, רק בגלל אשר עליהם החובה לָרִיב את יְרִיבֵי בראַהמאַ וּווישנוּ אלֹהיהם וללחום את לֹחֲמֵיהֶם –. בכל עת אשר יצאו החונקים לפָעלם ולעבודתם, יתפללו אל האלילה באָהוואַני להצליח אותם בדרכיהם ומעלליהם, ואחרי מנהגים רבים ושונים ועבודות מוּזרוֹת ונכריות ישכלו את ידיהם וישימו מחנק לצוארי האנשים האובדים אשר הביא המות לידם, אך בַּבִּזָה לא ישלחו ידיהם, וכל השלל אשר ישללו מהנרצחים ימסרו בכבוד ובמורא אל יד הכֹהן היודע את סודות עבודת האלילה (כֿאַהמס). אנשי דמים האלה יֵחָלְקוּ לשלש מַחְלְקוֹת: המחלקה הראשונה נקראת בשם בוטהאָטעס וביד כל אחד מהם מִטפחת מֶשִי לחנק בה את קרבנות האלילה. המחלקה השניה תִּקָרֵא בשם לוּגהאַס, ואנשיה מהירים מאד במעשיהם לְקַבֵּר את הנחנקים ולהסתיר את קברותיהם מעיני הרואים עד כי לא נודעו גם עקבותיהן. המחלקה השלישית נקראת בשם סוּטהאַס, ואנשיה הם ראשי הפלגה הזאת ואלופיה. המרצחים ההם לא יעשו את מעשיהם ביד רמה לעיני השמש, והיה במחשך מעשיהם, גם לא ישפכו דְמֵי אדם כי האלילה באָהוואַני תְתַעֵב שֶׁפֶךְ דָם, רק יחנקו את קרבנותיהם במטפחת ולפעמים גם בחבל דק –. במזמות ותחבלות ערמה ימשכו את האדם בשחת רשתם ועל כן יקָראו בשם טהוּנגס, כי טהוּנגא בלשון הודית מזרחית פתרונו “ערמה ומרמה”, והערמה היא כלי נשק נורא בידם מאין כמוהם. אוי לו להנוסע אשר יתחבר בדרך עם הסוּטהאַס ויאמין בחלק לשונם ובנופת צוּף אשר תטופנה שפתותיהם! כי הנוסעים הנמשכים בחבלי אהבה וידידות אחרי הנחשים הערומים ההם וְיֶארחו אתם לחברה בדרך, צפוּים הם אֱלֵי רֶצַח באין מִפלט. בשכבם לְהִנָפֵש תחת עץ רענן רחוק מעיר מושב, או בְּתִתָּם שְׁנָת לעיניהם בלילה, ולפעמים גם בשבתם יחד ומשׂיחים שיחות נעימוֹת או משוררים בטוב לבב,

יתנו פתאם המרצחים ההם אוֹת לאנשי חֶברתם, וכרגע יוּשָׂם מַחנק לצוארי הנוסעים, כרגע יֵחָנְקוּ וכרגע יִקָבְרוּ בְּהַשִיחוֹת אשר כָּרוּ המחַנקים כבר לפי מספר הנחנקים, ועד מהרה ימלאו הלוּגהאַס את הקברים ההם עפר וחול עד כי לא יִוָדע עוד מקומם, ואחרי כן יתפרדו פועלי רֶצַח ההם, ובעת מזֻמנה ישובו ויתאספו שנית להודות ולהלל לבאָהוואַני על טוּבה וחסדה כי הצליחה את מעשיהם –. בכל עת אשר לא תצלח להם ערמתם לצוֹדד נפשים ברשתם,יתעצבו אל לבם מאד, בהאמינם אז כי חרה בם אף האלילה, ועל כן יתאמצו לכַפר פניה וִיחַנְקוּ איש אחד מאנשי חברתם לכבודה להשיב מעליהם חרון אפה, ופעמים רבות יתנדב אחד מהם למות ברצונו הטוב. אך בכל עת אשר לא יִמָצֵא איש נָדיב כזה, אז יפילו ביניהם גורלות, ואשר יפֹּל עליו הגורל, ילך לקראת המות בשמחות וגיל. כי יקר בעיני ההודים המות אם אך יעלה לרצון לפני אלֹהיהם, אולם את האנשים ההם לא יחנקו רק ימיתו אותם בחרב. גם נשים רבות תְּסֻפַּחְנָה אל חֶבְרַת המרצחים ההם, רבות מהן חונקות את הנשים הנופלות בידיהן, כי הן מתחפשות במסוה הצדק ותמשוכנה אחריהן את הנשים התמימות אשר אינן יודעות את תרמיתן, ורבות מהן רַכּוֹת וצעירות וִיפוֹת מראה ובהוד יפין וחמדת פניהן תצודדנה נפשות אנשים סוחרים הנוסעים למסעיהם, כי תְּיַשננה אותם על ברכיהן וכרגע יישנו שנת עולם, ולקול האות אשר תִּתֵּנה לאנשי חֶברתן אשר הִסְתַּתְּרוּ במסתר ימַהרו הרוצחים ההם וְיַעטו בטח אל השלל –.

לפי דעת החכם ציממערמאַן חשב מְיַסֵד דת הזאת מחשבה טובה להשיב את ידי עמו משפוך דמי אדם וּמעשֶׁק וָגֶזֶל, ועל כן לִמֵד אותם וַיְשַׁנֵן להם כי האלילה קאַלי או באָהוואַני תְתַעֵב מאד שֶפך דם אדם ועשׁק וּגְזֵלָה, ובעברת אַפה תרדוף את האיש אשר יעשה את התועבות האלה. אך מורי שקר אנשי דמים ואוהבי חמס הפכו את המחשבה הטובה ההיא לרעה וַיוֹציאו משפט מעֻקל לאמר: הן אמת כי האלילה תתעב שְפָך דם אדם, אך מגמת פניה בזה כי כֹהניה יחנקו את קרבנותיה לכבודה מבלי שְפוֹך דמיהם –. האלילה צִוְתָה משלול שלל אדם חי, אך יש את נפשה להמיתם תחלה ולשלול אותם אחרי כן –.

עוד יכתוב החכם ציממערמאַן כי לעדת מרצחים ההיא יֶשְׁנָם פקידים וראשים (יעמאַדאַר) אשר יְפַקְדו חמשים גם מאה עד מאתים איש הסרים אל משמעתם, ושרי החמשים והמאות ההם יפקחו עיניהם על אנשיהם לבלי יעברו החֻקים והמשפטים אשר בדתם הארורה, גם הם מְלַמְדִים את ידי חניכיהם במלאכת החֶנק להיות מהירים מאד במלאכת עבודה הזאת, והם יקחו שני חלקים מֵהַבִּזָה והשלל –. לכל גדוד מגדודי הרוצחים ההם, יש מרַגלים חֶרש (טיללאַאַע, קוּנדשאַפֿטער) המתחפשים לאנשים סוחרים ומתהלכים בארץ לארכה ולרחבה למשוך בני אדם בשחת רשתם, על כן ישָׁמרו מאד הסוחרים בארץ הודו מֵהַגד לאיש כי יש את נפשם לָשוּם לדרך פעמיהם, גם יעלימו את היום או השעה אשר יסעו למסעיהם, כי המרגלים ההם ערומים הם כנחָשים ובערמתם הָרַבָּה יעשו תחבולות שונות להוציא מלב עבדי הסוחרים מִלִים על דְבַר אדוניהם אנה פניהם מועדת ומתי ירימו פעמיהם – וגם להסוחרים יחליקו בלשונם ויתראו כאוהבים נאמנים להם, יתנו להם עצות ויזהירו אותם לְהִזָהֵר מגדודי החונקים, יסַפרו להם כי פעמים רבות נָטָיוּ כמעט רגליהם וּכְאַיִן נפלו ברשת אשר טמנו הרוצחים ההם לרגליהם, עד כי יאמינו בהם הסוחרים ויבטחו באמונתם ויגידו להם את כל לבם –. ואחרי אשר ידעו המרגלים ההם מתי ישימו הסוחרים לדרך פעמיהם, גם את מספרם ואת המקום אשר ילינו שם, יודיעו כל אלה לראשיהם ופקידיהם, והם ישימו מארבים בדרך ההוא, וִיצַווּ לחופרי הקברים (סוּגאַעס) לחפור קברים לפי מספר האנשים ההם. המארבים ההם יֵשְבוּ אז לְמוֹ אָרֶב מבלי הוציא הֶגֶה מפיהם עד אשר יגיעו הנוסעים אל מקום המארב, ופתע לפתאם יגיחו מן המארב וישליכו חבלי מָוֶת על האובדים ההם עד כי ברגע קטן יֵחָנְקוּ, יִשָׁסוּ, יִקָברו, וקבריהם יכֻסו באבנים וחול ועפר, ועליהם מלמעלה יציתו אש עד כי לא יִוָדע עוד מקומם, והמרצחים יתפרדו לכל רוח. בימים האחרונים התאזרו האַנגלים עֹז לבער אחרי גדודי השודדים והרוצחים ההם, ויצאו בצבע גבורים להחרימם. המונים המונים נפלו בידם, ומבלי חֲקוֹר וּדְרוֹש תלו אותם על עצים לעיני השמש. אך לרגלי המרד הנורא אשר מרדו ההודים בממשלת אנגליא בשנת 18575, נשבתה המלחמה ההיא עם המרצחים ההם והרעה פָשטה בארץ כבראשונה –. החונקים הם דבֵקִים מאד בדתם הארורה, והם פֿאַנאטיקים גדולים במאד מאד. הרצח הוא דבר קדוש בעיניהם, כי בזה הם עובדים את אלֹהיהם, גם הוא עֹנֶג לנפשם וחמדת לבבם כל הימים. אחד מראשי שריהם ושמו אַמיר-אַלי חָנַק בעצם ידו יותר משבע מאות וחמשים איש וישלול את שללם הון רב ועצום יותר ממאה אלפים ליטרא שטערלינג זולת שטרי כסף (וועקסלען) אשר שרף אותם באש יען כי לא צלחו לו למאומה.

עוד נֶגע אחד נִספח אל בעלי דת ההודית, כי מִפְלַגָה אחת (הרעה מכל הַפְּלַגוֹת) מבעלי הדת ההיא התקוממה ביד רמה וַתִּלְעַג לכל התורות והדתות אשר לכל העמים והלשונות תחת כל השמים, ואליה נהרו המונים המונים עוד בראשית המאה הראשונה לספירת הנוצרים. בעלי המפלגה ההיא יכַחשו בכל דת ואמונה, יָבוּזוּ וְיִתקלסו לכל תורה ולכל כֹּהן מורה, וְיַחלטו כי רק המחוקקים בָּדוּ מלבם את התורות והדתות ולא מפי עליון יצאו, כי מעולם לא דִבר אֵל אֶל בן תמותה ולא גלה סודו אל כל ילוד אשה. בימי קיסרי רומא הראשונים באו כֹּהנים בראַהמאַנים לאיטליא ויגידו ולא כִחדו את מחשבות אוֹנָם, ובתוך קהל ועדה הרימו במרום קולם ויחלטו כי דתם הבראַהמאַנית גם כל דָתֵי עַמֵי איירופא ותורותיהם ואמונותיהם הן הן רק סְדָרִים מְדִינִים (פאָליטישע אָרדנוּנג) לָשׁוּם מֶתֶג ורסן בפי ההמון הַהוֹלֵל והשובב לבל יתפרץ וישם שַמות בארץ, והתבל וכל צאצאיה עם דתיה הרבות והשונות, הן הֵנָה מעשה שעשועים כאחד הקאָמאֶדיען אשר ישתעשעו בהם בני האלֹהים בעת אשר יפָּנו מעבודתם –. בעלי המפלגה הזאת היו לאבני נגף וצורי מכשול בארץ הודו גם ביתר ארצות, כי מגפן סדום אשר נטעה ימינם יָצאו שריגים רבים וַיִתְפַּשְׁטוּ גם בין עמים אחרים בארצות אַזיא, ועד היום יבשילו עוד השריגים המשחיתים ההם עִנבי רוש אשכלות רעל, אשר מִיֵינָם – יין התרעלה – ישתו צעירים לימים הַמִתְמַכְּרִים ללכת שובב בשרירות לבם הרע לְרַוֹת את הָאֲבִיוֹנָה ולהשחית דרכם על הארץ –.

והנה לפני שנים אחדות התעורר בארץ הודו איש חכם ונבון ושמו באַבו-קעשיב–חונדיר-סען, ובדברים נמרצים חוצבים להבות אש העיר ויעורר את בני אמונתו לעזוב את אליליהם הרבים ולהשליך ארצה את הבלי דת הבראַהמינים והבודיאים ולקבל עליהם האמונה באֵל אחד כאשר יאמינו היהודים. בארץ הודו הביא כבר החכם הזה אלפים ורבבות אנשים במסורת ברית אמונת היחוד, ובימים האלה בא לענגלאַנד ודורש במקהלות כי יאות לכל אדם להאמין רק באֵל אחד קונה שמים וארץ כדת משה וישראל. המיסיאָנערים עָמלו להכריע אותו לדעתם, ולהכניסו בברית דת הנוצרים, אך הוא לא יאבה ולא ישמע להם, וברוב לִקְחוֹ וחכמת לבבו ימשוך לבות כל השומעים אחריו, ובני העם נותנים לו כבוד גדול מאד. זה לא כביר בא לעיר בירמינגהאַם ויקרא גם שָׁם בְּשֵם אֵל אחד, וראשי העיר בִזרו לו מְלוֹא חפנים תהלה ותשואות חן חן (ע' מ"ע המגיד שנת 1870 נוממער 27, והמליץ שנה זו נוממער 26).

 

חָכְמַת סוֹפְרִים בְּהֹדּוּ.

הכֹּהנים (הבראַהמאַנים) טָפלו על דתם הטִבעית הבלים אין קץ, השליכו עליה שקוצים וַיְנַבְּלוּהָ, כאשר הודענו כבר, אך את אשר הֵרַעוּ לְדָתָם בְּתֹר כֹּהנים, היטיבו לחכמתם בְּתֹר חכמים. כל חכמי אַזיא יעידו ויגידו כי הכֹהנים ההם היו ראשי חכמי התבל אשר הפיצו לראשונה את שביבי אור החכמה ברחבי ארץ מימוֹת עולם. עיר בענאַרעס קרית מועדם, היתה גם עיר מושב החכמה והמדע, ואליה נָהרו כל חכמי ימי הקדם לשאוב מים בששון מִמַעין נובע חכמה ופלג המדע אשר בתוכה, גם קאָנפֿוּציוס ופיטהאַגאָראַס נקובי ראשית החכמים בדורות עולמים, פָּערו פיהם והריצו כַפיהם אל חכמות הכהנים ההם אשר בעיר ההיא, ואחרי אשר נאוֹרוּ באור חכמתם, היו למאורות גדולים בארץ סינים (כֿינע) ובארץ יָוָן. רבים אומרים כי גם הפלוסוף דעמאָקריט אשר שָחַק להליכות התבל ויושביה כל ימי חייו, בא לבַקר את הכהנים ההם ויכונן מחשבותיו לחקרי לבבם6. החכם פֿירראַהס אשר כִּחֵשׁ בַּכֹּל, למד את חכמתם ולא ערב את לבו לְכַחֵש בדעותיהם העמוקות. נפש פלאַטאָ אבי כל חכמי ימי הקדם אִוְתָה גם כָּלְתה לבוא בעיר בענאַרעס לשמוע חכמות כהניה, אך המלחמות אשר התחוללו אָז באַזיע מנעו אותו מחפצו, ואף כי יצק מים על ידי סאָקראַטעס אלופו עד ימי זִקנתו וַיֵשְׁתְּ לָרְוָיָה מבאֵר חכמתו, בכל זאת התעצב אל לבו כל ימי חייו על אשר לא עלתה בידו ללמוד גם את חכמות הכהנים הבראַהמאַנים.

והנה חכמת סופרים (ליטעראַטור) אשר היתה בידי ההודים עתיקה לימים היא מאד כחכמת סופרי הסינים, ואולי עתיקה עוד ממנה. אך בראשיתה שָפכה את רוחה רק על הֲלִיכוֹת הדת והאמונה וַתּהי חכמה דָתית. ורק אחרי שָׁנִים רבות פרצה מעט מעט את מִסגרותיה וַתְּנַתֵּק את מוסרותיה וַתּצא לחפשי ותפרוש כנפיה על כל המדעים והידיעות וַתּלך מחיל אל חיל לְנֵס עמים. המָקור והמַעין הקדמון להליטעראַטור ההודית וּלְדָתָה העתיקה, הם ארבעת ספרי קדשם הנקובים בשם וועדאַ. הספר הראשון יִקָרֵא בשׁם ריג (תהִלה) ובו מדֻבר אֹדות בריאת כל היצורים תחת השמים. הספר השני יִקָרֵא בשׁם יאַדוּסה (קרבן) ומדֻבר בו אֹדות התשובה והצומות ומנהגים קדושים בעיניהם, והספר השלישי יקרא בשם זאַמאַ או כֿאַמא (שירי תהִלה ותפִלה, למודי מוּסָר ולמודים דָתיים). שלשה ספרים ההם חֻברו יחדו (לפי דעת ההודים) על ידי החכם וויאַזאַ (Vyasa), והספר הרביעי נקרא בשם אַטהאַרפֿאַ, והוא צעיר מעט לימים משלשת ספרים הראשונים. כל הספרים ההם כתובים בשפת סאַנסקריטית, שָׂפָה קדוֹשה בעיני ההודים ונעימה וְצַחָה גם נִשׂגבה בסגֻלותיה וְצִלְצְלֵי הוֹדָהּ. הכֹהנים הבראַהמאַנים ספחו אל ארבעת ספרים ההם גם את ספר החקים והמשפטים המיוחס להמחוקק הנודע בשם מענו, ובו משפטים ודינים בין אדם לחברו ונכתב גם כן בשפת סאַנסקריטית ובשִווי המשקל (מעטריס) –. מהשירים העתיקים אשר היו בידי ההודים, נמצא עוד בידינו שיר נפלא הנקרא בשם רַמַיאַנאַ מעשי ידי החכם פֿאַלמיקו, והוא שיר גבורים מיוסד על הגיונים דתיים, על משלים קדמונים ודברי הימים, והוא מלא ספּוּרים מספּוּרים שונים אשר נִקרוּ וָבָאוּ בעת קדומה מאד, עת גבורים, עת אמונה עזה ורגשי דָת. השיר הזה עמוק עמוק מאד, ואף כי חָלוּ בו ידים בדורות האחרונים, לא הִשביתו טָהרו וְחָסְנוֹ וֶעֱזוּזוֹ. תֹּכן השיר הוא מעללי הגבור ראַמאַ וביחוד גבורת ההודים בחצותם את אי ציילאָן וילכדוהו, ועוד נשאר לנו לפליטה שיר גבורים הצעיר מעט לימים משיר הנזכר ושמו מַהַבְּהאַראַטאַ. לפי דעת ההודים חבר אותו החכם וויאַזאַ (אשר חִבר גם את שלשת ספרי הוועדאַ), ובו שמנה עשר שירים על דְבַר מלחמת האזרחים על ידי פאַנדו וְקוּרוּ נסיכי הודו. הגבור הראשי במלחמה הנוראה ההיא הוא ווישנוּ אשר התחפש בגְוִיַת אדם וַיִקָרֵא בשם קְרִישְׁנוּ (קרישנאַה) –. רוח שיר ראַמאיאַנא נָחה על משוררי הודו גם בדורות הבאים, ובתוכם המשורר המהֻלל קאַלדיאַס (קאַלִידאַזאַס, קאַלדאס) אשר היה במאה הראשונה לספהנ"ו, ונשארו עוד בידנו שירים רבים מהמשורר הזה, הלא הם: השירה הנקובה בשם סאַקאַנטאַלא (או הטבעת אשר קֶסֶם על פניו)7, השירה הנקובה בשם מיקראַמאָרוואַזי, והשיר הנקרא בשם סאַגהוּ-וואַנזאַ, ועוד שירים כאלה. גם נחה רוח השיר ההוא על השיר הנקרא בשם גאַלאַ ועל השיר הנודע בשם באַגהאַט גיטאַ (גאֶטליכֿער געזאנג) אשר בו למודים רמים ונשגבים על דת ההודים. זולת השירים ההם, יִמָצאו עוד בליטעראַטור ההודית ספר פּוּראַנאַ (שירים וספורים) ובו שמונה עשר חלקים כוללים קורות העתים, הגדות וספורים אֹדות מלכים, גבורים, נביאים ובני אֵלִים ועוד ענינים רבים אחרים, שירי זמרה (לירישע געדיכֿטע) מיוסדים על משלי הדת והאמונה אשר בידי הכֹּהנים, השיר הנקרא בשם גיטאָ-גאָפֿינדאַ ועוד שירים אחדים. רוח עצבת וַעֲנַן תוגה יְכַסו את השירים ההם, וכל הקורא בהם ירגיש לַחַץ היגון בקרב לבבו –. השיר גיטאָ-גאָפֿינדאַ הוא מעשה ידי משורר נפלא, יספר דרכי קרישנאַ בהתחפשו בדמות אדם וַיְחִי על מִשכנות הָרֹעִים וילך בארחותיהם. מלאכת הדראַמאַ הצליחה גם עשתה פרי בארץ הודו בדור הנוצרי או מעט לפניו. הראשון מבעלי המלאכה ההיא, היה החכם קאַלי-דאַזאַס וספרו הראשי הוא ספר סאקאָנטאַלאַ, והוא אחד מהפנינים היקרים בכל ליטעראַטור ההודית. המדַברים בשירה הדראַמאַטית ההיא הם: בני אלֹהים, מלכים, נזירים וקדושים. בשפה יפה מאד יביע המשורר רוחו על יפעת הַתֹּם וְהַישֶׁר ורגשי הצדק והנכוחה –. גם מְמַשְׁלֵי משלים היו בהודו בימים הקדמונים, והנודע מכֻלם הוא פֿידפֿאַי (Pidpai) –. בצדק אמרי פי ההודים כי עוד בדורות עולמים התנוססו בהם פלוסופים גדולים מאד, אך הם אָחזו תמיד בכנף מְעִיל דָתָם ואמונתם, ועל כן מלאה הפילוסופיא ההודית בימי קדם דעות זרות כי האלֹהים והעולם הם אחד, יתלכדו ולא יתפרדו לנצח נצחים (פּאַנטהעאִיזְמוּס), אך אחרי אשר הִתְוַדעו ההודים אל הערביאים, הבבלים והמצרים, התעוררו חכמיהם להפריד את הפילוסופיא וכל המדעים מאמונת הכֹּהנים ושטַת דָתָם, ומני אז פתחו את אזניהם גם לדעות בני הנֵכר ולחִקרי לבבם –.

החכם אָטהמאַר פֿראנק יספוק בספרו תשע שטות שונות אשר היו בידי פילוסופי הודו בדורות עולמים, והעתיקה מכּלן היא שטת בעלי דת בּוּדדאַה –. סופרי דברי הימים לא נמצאו בהודו בימי קדם, ותחת אשר הסינים כתבו את תולדותיהם מהחל ועד כַּלה על ספר, אין בידי ההודים ספרים כאלה, כי הרגשותיהם העזות ורוח דמיונם הנערץ, לא נתנו אותם לכתוב ספורים אֲמִתִּים אשר בשכל יסודם, רק רכבו על מִפְלְשֵי עָבֵי הסודות, על כנפי רוח הפלאות, הגדות, משלים, חלומות וחזיונות. רק חכמי היונים יסַפרו לנו דברי אמת על תולדות ההודים ועליהם נוכל להשען, אפס כי הם יספרו רק את אשר נודע להם בדורות האחרונים אחרי מלחמת אלכסנדר מוקדון בהודו אשר פָּתַח לפניהם את שערי הארץ הסגורה ההיא, והקורות הקדמוניות נשארו לוּטות באֹפל כל ימי עולם.

 

מסע בהודו הדרומית

הנוסע המהולל גראַנדידיער יספר בספר מסעיו כי בנסעו דרך ארץ הודו הדרומית, הגיע אל גבול בני שבט אחד משבטי ההודים הנקוב בשם קאַנדס, אשר עד העת החדשה הזאת הקריבו קרבנות אדם על מזבחות אליליהם, כי כֹּהנים מתעים התעו את תועי לבב ההם להאמין בשוא ודבר כזב, כי האליל אשר בידו מפתח המטר, לא יעתר לתת מטר על פני האדמה כי אם בהריחו ריח קרבן אדם, ואם ימנעו בני האדם מחפצו זה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה תכלא את יבולה, ויושביה יסופו יתמו בזלעפות רעב. בכל עת אשר לא ירד הגשם בעתו, הקריבו בני שבט ההוא קרבן אדם לאלהי תעתועיהם בדרך הזה: תפשו את אחד מאחיהם ויאסרוהו בעבותים אל גזע עץ עבות ויבתקו אותו בחרבותיהם – חרבות צורים – וינתחו את בשרו לנתחים ואת דמו הִזו לארץ, וכל איש ממקריבי הקרבן חטף נתח בשר מבשר הקרבן בעודנו מתבוסס בדמו, וירץ אל שדיהו ויז נטפי דם אחדים על תלמי השדה, לבעבור כפר בדם הזה את פני האליל הזועם ויתן מטר על פני הארץ. האנגלים אשר שמו משטרם גם על בני השבט הוא, ודבריהם נשמעים כדבר מלך שלטון, חגרו בעוז מתניהם להשיב אחור את ידי הפראים ההם, לבל יוסיפו עוד להקריב כעס קרבנם. אך ימים רבים לא עשו ידיהם תושיה לבער קרבנות אדם מקרב הארץ ההיא, כי קרבן אדם הוא אחד מראשי היסודות בדת הפראים ההם, דת המתהוללת באלילים, ויקרה היא מאד בעיניהם עד כי ישליכו נפשם מנגד ולא יפילו ממנה צרור ארץ. אך האנגלים לא נחו ולא שקטו עד אשר הצליח חפצם בידם, וזה שנים אחדות אשר הפראים ההם נטלו עליהם לבל יוסיפו עוד להביא קרבנות אדם לאליליהם, עד כי בימים האלה לא יראו ולא ימצאו עוד קרבנות רצח כאלה בכל מושבות המהבילים ההם. אחרי אשר ישב הנוסע גראנדידיער יום או יומים בארץ בני השבט הפרא ההוא, הרים פעמיו ללכת הלאה למסעיו, ויפגע בנשיא אחד מנשיאי ארץ הודו, אשר מצודת ממשלתו פרושה על מדינת וויזיאַנאַגראם, ובעצת חוזה הכוכבים אשר בהיכלו, נסע אז אל בענאַרעס העיר הגדולה לחוג שם ביום רצון וביום טובה את חג כלולות בתו עם בן גילה. הנוסע גראַנדידיער לקח דברים עם הנשיא ההוא על דבר מסעו, והנשיא ספר לו כי על יום טוב הוא נוסע לתת את בתו לאיש ולחוג את חג חתונתה במזל טוב על פי מערכת המזלות; גם גלה את אזנו כי בהחפזו להגיע אל מחוז חפצו, לא היתה לאל ידו לקחת אתו חוסן ויקר כיאות לפי רוממות הודו וכבודו, ולא לקח כי אם חמש מאות עגלות צב הנושאות מֹהר ומתן ויתר הכבודה הדרושה לחפץ החתונה, וזולת זאת עוד שלשת אלפים איש נושאי סבל וכלים מכלים שונים, חמש מאות פרשים וארבע מאות אנשי חיל חמושים בחניתות וכידונים, עשרה שנהבים, מקהלות שרים (זאֶנגער) ולהקות מנגנים בכלי שיר, וכל אלה נחשבו רק מעט בעיני הנשיא ההוא גבה העינים ורחב הנפש, כמשפט כל הנשיאים בארץ הודו. הנשיא נטה שפרירו תחת אחד השיחים, ועל ידו תקע גם אהל רעיתו ובתו, ויקרא אליו את הנוסע גראַנדידיער האהלה להתעלס עמו בדברים. בפנים מאירים קדם הנשיא את פני הנוסע וידבר אתו בשפת אנגלית צחה, וראש דברו היה על דבר הציד, ובתוך דבריו ספּר לו כי לפני ימים אחדים בלכתו לצוד ציד, ירה כדור עופרת על נמר שוקד וימיתהו כרגע, ועוד ספורים כאלה ספּר לו בפנים צוהלים, כי הוא היה גבור ציד והוא תהלתו. הגבירה אשת הנשיא נראתה בפתח האהל בעדי עדיים ולבוש מלכות, והנוסע התבונן בה רגעים אחדים בטרם השפיקה להסתר מפניו תחת יריעות אהלה; אך בת הנשיא, הלא היא הכלה הנוסעת ליום חתונתה, לא נראתה לעיני איש ולא משה מתוך האהל רגע קטן. הכלה היתה ילדה קטנה כבת חמש שנים, כי בארץ ההיא משפט הבנות להיות לאנשים בעודן קטנות וצעירות לימים, ואחרי חתונתן תשבנה בבית אבותיהן עד אשר תגדלנה ותבוא עת דודים להן, ובת איש אזרח אשר לא תהיה לאיש בעודה ילדה קטנה, חרפה היא לה וכלמה ותהי לבוז ולקלסה בעיני כל רואיה. גם אבותיה ישאו עליה חרפה ויהיו דראון לכל יודעיהם. לפנים הקריבו האבות את בנותיהם על מזבח האלילה קאַלי (השחורה) לעולה כליל אם לא היו לאנשים בימי ילדותיהן. בתולות אומללות כאלה במספר רב ועצום הועלו בימי קדם לעולות כליל כאלה על מזבח האלילה הארורה ההיא, וידי אבותיהן המהבילים והאכזרים זבחו אותן בכל אַוַת נפשם, ויקטירון המזבחה לריח ניחוח לקאַלי הזעומה הצמאה תמיד לדמי אדם ממשלת אנגליא הוציא דבר מלכות מלפניה לבל יזיד עוד איש לעולל עלילות רצח כאלה לבנותיו, כי נקם ינקם ולא יכֻפר לו העון עד כי יעבור בשלח על במת מטבח קבל עם. אך גם אחרי כל אלה יעשו עוד כה וכה מעשים נוראים כאלה בארץ הודו במסתרים, ויד ממשלת אנגליא קצרה למנוע את אנשי דמים ההם מבוא בדמים. “בעיני ראיתי, יספר הנוסע גראנדידיער, בעיני ראיתי אך הובא אב אכזרי כזה לבית המשפט, על אשר עתד את בתו הבתולה להעלותה לעולה על מזבח האלילה קאַלי, בגלל אשר היתה כבת שתים עשרה שנה וישבה עוד בבתוליה בית אביה ולא היתה לאיש. האב העריץ ההוא אבה להסיר מעליו את חרפת בתו בהקריבו אותה לעולה, ויסחוב את האומללה ההיא אל אניתו וישט אל אחד האיים אשר בנהר גוזן (גאנגעס) לשחוט שם את בתו ביום הרביעי, ולהעלותה על מזבח קאַלי, ורבים מהנצמדים אל עבודת האלילה ההיא, התאספו שם ויחכו בכליון עינים אל יום הזבח; אפס כי בין כה וכה נודע הדבר להשופטים האנגלים וימהרו וישלחו אנשי חיל אל האי ההוא להביא את האב האכזר לפני כסא המשפט, והבת אשר הוקדשה ליום הרגה, נמלטה מיד המות, אך החרמה מבית אבותיה וכל בני משפחתה תעבוה ויהדפוה למדחפות ונפשה נכרתה מעמיה. זאת היא נחלת אוילים מבהילים וזה פריה!”

הנוסע גראַנדידיער שׂם לדרך פעמיו לעבור הלאה ברחבי ארץ הודו הדרומית ויבוא לעיר האיידעראבאד, עיר הראשה במדינה גדולה ורחבת ידים בארץ ההיא אשר נשיאה הוא אחד מהנשיאים האבירים והנשאים בהודו הדרומית. במסלה העולה אל העיר ההיא ראה הנוסע את בורות אבני השהם (דיאמאנט גרובען) אשר לפנים נמצאו שם אבני שהם במספר רב ויתר אבני חפץ אשר יקר מפנינים מכרם, ומוצאיהם מצאו הון ועושר במחיריהם. אולם בימים האחרונים האלה מעטו ויצערו אבני חן ההם, וגם המעטים הנמצאים עוד שם בעמל רב, אינם יקרי הערך, כי הורד מחירם, והנשיא ירים עוד מס כבד מהחופרים אחריהם, ועל כן מספר החופרים הולך הלוך וחסור בעת הזאת. הנשיא אשר איתן מושבו בעיר האיידעראבאד לא ישים לבו אל הליכות הממשלה אשר תחת ידו, גם לא יצא מפתח היכלו החוצה כי אם לעתים רחוקות, לרגלי דבר נחוץ מאד, וכל הימים הוא מתעלס באהבים בתוך הרמונו (האַרעם) המלא המון נשים רבות בנות עמים שונים, ובהן כל חיי רוחו. ראש הסגנים אשר להנשיא הזה ינוה בהיכל מפֹאר, ובחצר הפנימית נצבים אנשי חיל במשמרותיהם אחוזי חרב ומחזיקים ברמחים. בבוא הנוסע לשחר את פני הסגן הראשי ההוא הובא לחדר גדול אשר עמודים נאוים לו והם משוחים בשלל צבעים שונים ונחפים במראות הצובאות, גם סִפון החדר סָפון בלוחות מראות צובאות לחמדת עינים. השלחנות, הכסאות, הארונות ויתר כלי הבית עשוים כתבניתם בארצות איירופא. על יד החדר ההוא שני תאים רמי קומה ומרֻוחים, בהם יתאספו ראשי העם להתיעץ על דברי המדינה, ולפעמים ישבו שם גם כסאות למשפט לשפוט בין איש ובין רעהו בדברי ריבותיהם בשעריהם. בטרם יציג איש כף רגליו על סף התאים ההם, ישלוף נעליו ויבוא יחף בתוכם, אך את כובעו לא ירים מעל ראשו, כי לכבוד הוא בעיני בני ארצות הקדם לשבת בית בכובע על ראש כל קומה. ראש הסגנים היה אז כבן שלשים ושלש שנים, רם קומה ויפה תאר, מראהו לבן וצח, עיניו יושבות על מלאת ומפיקות נֹגה, לשונו תמהר לדבר צחות גם בשפת אנגלית ועוד שפות אחרות המתהלכות באייראפא, ובכל זאת לא ידבר בלשון עם אחר רק לעתים רחוקות ובלי חמדה, יען כי בני עמו בעלי דת מחמד שונאים את האייראפים ואת לשונם גם את כל המדבר בלשונם. בני הנכר הבאים לשחר את פני הסגן ההוא יתענגו על חמדת היכלו ועל הדר גנת הביתן אשר לו; כי אחרי אשר ישיח הסגן עמהם בהיכל כבודו, יובילם אל הגן הנחמד אשר בירכתי ההיכל, שם ישאפו רוח צח ויתעלסו למראה ההוד וההדר אשר על כל סביבותיהם. בגנת ביתן ההוא שתולים שדרות עצי הדר מחמדי בת עין, ערוגות שושנים ופרחים נותני ריח ניחוח, גם נצנים רבים ושונים אשר יצלחו רק בארץ הודו. בגן ההוא בתוך בנוי בית גדול לתלפיות אשר יכיל בתוכו יותר משלש מאות אנשים ברוחה, ונשען על עמודי פאר מעשה ידי אמן. על יד הבית גלות עליות (פֿאָנטאֶנע) אשר מימיהם המצהירים כעין הבדולח יעפילו עלות וירדו ויקוו לתוך אגן שיש טהור. ראש הסגנים הביא לתוך הגן ההוא שני נמרים בני תרבות, כפיר אריות, דֻבים וזאבים ועוד חיתו יער ובני שחץ כאלה. בהיכל הסגן ימצא בית אֹסף ספרים הכתובים בלשונות שונות, גם בית אֹסף חרושת המעשה, מעשה חכמי חרשים כלם, חכמי ארץ דעקאַן ויתר ארצות הודו אשר ידיהם רב להם בחרושת עץ ובחרושת אבן, גם כל מיני צמחים ומטעים אשר תוציא אדמת ארץ הודו, וסמי מרקחת לרפאות תעלה, כלי עץ משוחים בששר להיות להם זֹהר מלאכת ידי יושבי נפת קאָרטיל, כלי מתכת רקועים בכסף עם נקודות זהב הנעשים בנפת בידאָר, מצבות אבני שיש מעשה ידי חרשי אבן היושבים בפענטשאב (ארץ חמשת הנהרות), גלומי משי מרקמים ברקמי זהב, ועוד חפצים רבים יקרי ערך כאלה אצורים בבית אוצר ההוא אשר בהיכל ראש הסגנים.

אנשי איירופא לא יבואו בשערי עיר האיידעראבאד בלי רשיון מאת ראש הסגנים, ועל פי ממשלת אנגליא היתה שוּמה לטובת האייראפים, כי יושבי העיר הם בעלי דת מחמד הלוהטים באש קנאת דתם ושונאים את כל בן נכר בעל דת אחרת, וכל בן אייראפא צפוי הוא אל מכות חדרי בטן גם אל אבחת חרב, אם אין בידו ספר רשיון מאת ראש הסגנים לבוא בעיר ולהתהלך בשוקים וברחובות. הנוסע גראנדידיער אשר ידע זאת מראש, השיג רשיון כזה בטרם הציג כף רגלו על שער העיר, ועל פי הרשיון ההוא יכול לשוטט בחוצות העיר בטח, גם שני שנהבים יפים משנהבי הנשיא נתנו לו לרכבה ולשאת משאו והכבודה אשר לו. בתי העיר לא ימשכו אחריהם את עיני בני אייראפא, כי אינם בנוים בטוב טעם, גם אינם רמי קומה, רק שני בתי מסגד (מאָשעען) ירהיבו עיני בני הנכר, כי הם בנוים לתלפיות ומראיהם נאוה. האחד יקרא בשם טשאהאר מינאר, והשני בשם טשאמא מעדשיד. הראשון הוא בנין מרבע עם מנהרות (מינארעטען) גבוהות, ארבעה שערים לארבעת רבעיו וגֻלות עליות על יד אחד השערים ההם, גם נחל מים לפני מבוא הבית, ושם ירחצו שלומי אמוני המושלמנים את בשרם לפני בואם הביתה להתפלל. על שפת הנהר ההוא קברים רבים מוסבים בגדר עצים מעשה רשת, וחסידי המושלמנים קבורים שם. הבית השני יפה גם הוא ובנוי בטעם בניני ארצות הקדם, אך עד הראשון לא בא.

מספר יושבי עיר האיידעראבאד הוא כשלש מאות אלף איש, חוצותיה ושוקיה ישֹׁקו כמשק גבים מרוב אדם ובהמה רבה, ועיני בני אייראפא לא תשבענה לראות את רבבות האנשים השונים במראיהם ובמלבושיהם ובכל תהלוכותיהם: פה ילכו גדודים רבים אשר סרוחי טבולים (טורבאַנען) חבושים לראשיהם, ומראיהם שונים איש מרעהו, בגדיהם בגדי צמר גפן לבן או בגדי משי ארוכים ורחבים, ושם מתהלכים המונים המונים בעלי מלאכה ועובדי עבודה אשר גויתם ערומה, ורק אזור בד יחגרו על מתניהם לכסות ערותם, פה תעבורנה בנות דלת העם אשר מעיל קצר יכסה את חזיהן אך גבותיהן חשופות ועורות, ולעומת זאת פניהן מעלפים בצעיף עב עד כי גם עיניהן לא תֵרָאינה החוצה, ושם יראו המון אנשים ילידי ארץ הודו בעלי שבטים שונים ועל מצחם תו להכיר על ידו מאיזה שבט הם; פה יצעדו בצעדי און שׁנהבים אבירים עמוסים במשאות כבדים ובוקעים בתוך ההמון הרב לפנות להם הדרך, ושם תסענה מרכבות מרקדות ועגלות צב הנושאות שרים ואפרתים ובני האצילים, ולפני כל מרכבה או עגלה רצים שלשים או חמשים אנשים חמושים, ובראשם איש חיל אשר זֵר ירוק בידו לאות כי איש נכבד ונשוא פנים נשא ינשא בתוך המרכבה או העגלה; פה עוברים פרשים רוכבי סוסים לבושי מכלול ובידיהם לה חרב ולהבת חנית או כידון, ושם ינשאו עשירי עם ורגעי ארץ במטות כבודות (פאַלאַנקינע) מצופות בנקודות כסף וזהב ומעלפות ביריעות כרפס ותכלת, ולפני נושאי המטות ילכו אנשים אחוזי חרב, אשר יהדפו או יכו באגרוף את האיש אשר יעוז לגשת אל המטה וולהתבונן על היושב בתוכה.

העיר הזאת היא האחת בכל ערי ארץ הודו, אשר חותם תכנית עיר הודית עתיקה נשאר בה עד היום הזה. בתי עשירים מלאים כל טוב וכל משכיות לבב, בנוים על יד בתי עניים אשר בביתם אין לחם ואין שמלה, גם בתים רבים אשר לא תֹאר להם ולא הדר מחוץ, מלאים הם הוד והדר מבית כמשפט בתי בני ארצות הקדם. הנוסע גראנדידיער יספר לנו אדות העיר הזאת כדברים האלה: "בשוטטי בחוצות העיר להתבונן על הליכות יושביה ותכונות בניניה, התבוננתי כי מושלמנים רבים ילטשו לי עיני עברה וזעם, כי הם שאטים בנפש וצוררים לכל בני הנכר ושואפים לבלע אותם כשאול חיים, ובתוך ההמון הזועם ההוא ראיתי גם אחד קדוש מקדושי המושלמנים, והוא עוטה מעיל סרוח עם שלל צבעים, מצנפת גדולה וחדודה על ראשו וחצוצרה נחשת בידו. קדושים כאלה פועלים פעולה רעה בנפשות בעלי דת מחמד, ויוסיפו עוד אש ועצים הרבה על מוקדי שנאת הדת היוקדים תמיד בקרבם. ויהי בראות הקדוש ההוא את פני, עלה עשן באפו וחמתו בערה בו עד להשחית, וימהר ויריע בחצוצרתו תרועה גדולה לאות רגש ובהלה, ויור בי חצים דולקים מעיניו הנוצצות, ויפתח פה ברצח ויחרפני ויגדפני ויקללני קללות נמרצות, גם שלח את ידו לתפשני, אך להצלחתי הייתי מרום מנגדו ברכבי על גב שנהב רם קומה עד כי קצר קצרה ידו לנגוע בי לרעה, אפס כי בתוך ההמונים אשר סבוני כדבורים, הטיל הקדוש ההוא סער גדול ויסערו להפיצני ולרמוס לארץ חיי, אך רשיון ראש הסגנים אשר היה בידי, היה לי למחסה עוז מרגשות העריצים ההם, וייראו מגשת אלי. אז ידעתי איך צדקה ממשלת אנגליא במצותה אשר צותה לבל יבוא בן אייראפא בשער העיר הזאת מבלי רשיון ראש הסגנים, כי לולי הרשיון ההוא הייתי טרף לשִני המושלמנים השובבים. זולת המשוגע ואיש רוח רעה ההוא אשר בעלי דת מחמד קדוש יאמרו לו, פגשתי עוד קדושים כאלה, והם מבני הנזירים אשר פי ההודים יקבום בשם פֿאַקירים. הנזירים ההם הולכים כמעט ערומים ולא ידעו בושת, ובשרם משוח בקוים לבנים וירקרקים ותמונות רבות ושונות, וגם הם שונאים בנפש את כל בני הנכר ילידי ארצות אייראפא, ואם היתה לאל ידם להגירם על ידי חרב, שמחה נפשם ותעלוזנה כליותם. בכל חוצות העיר ובכל רחובותיה עוברים תמיד שנהבים רבים טעונים משא כבד, ועל צואריהם פעמוני נחושת המצלצלים בלי הפוגה לתת אות לרוכבי הסוסים והגמלים ולכל ההולכים ברגל, להטות מני אורח ולתת להם ידים ללכת למחוז חפצם.

הנוסע גראנדידיער ואחוזת מרעיו יצאו מעיר האיידעראבאד וישימו לדרך עיר גאָלקאָנדא את פעמיהם, וירכבו על שנהבים אבירים מהלך ארבע פרסאות עד אשר הגיעו אל העיר ההיא, עיר יפה אשר בה אוצר הנשיא, אוצר אבני חפץ, יקירי ערך מאד ופנינים יקרים אהובי נפש הנשיא ההוא. בדרך מסענו, יספר גראנדידיער, פגענו בכפר מוטאַלי הרחוק כשתי פרסאות מעיר האיידעראבאד, ובכפר ההוא חגו אז המושלמנים חג גדול לכבוד אחד קדוש מקדושיהם, אשר עלה בעצמו ובבשרו השמים, ועל אחת הגבעות השאיר אחריו את עקבות רגליו (פֿוס שפורען) לזכר עולם, ועקבותיו ההן נודעות ונוראות לעינים עד היום הזה, והמושלמנים הפוחזים והמאמינים לכל דבר אשר לא יאמן, בנו על הגבעה ההיא בית מסגד, ומכל הערים והכפרים ינהרו אליו רבבות עם לחוג חג מימים ימימה לכבוד הקדוש ההוא. בקרבת בית המסגד בנוים בתים רבים למושב האפרתים והאצילים אשר יבואו ליום חג ומועד ההוא. הנוסע גראנדידיער ראה אז מסעי המון שנהבים רבים מכוסים ביריעות משי אדומות מרקמות פתילי זהב ועל מצחיהם סמל תבנית חצי הירח, ועוד אותות אחרים מאותות דת המושלמנים. רוכבי השנהבים הם אנשי מראה לבושי מעילי משי יפים ויקרים. לפני כל אחד מהם רצים אנשי חיל נושאי כלי מלחמה ולפידים, וקוראים בקול גדול את שמות אדוניהם ואת כנוי הכבוד אשר להם. אחרי מסע השנהבים ההם נסעו עגלות רבות רתומות לשורים ובתוכן יושבות המחוללות הנקובות בשם באַיאַדערים, והן מפוארות בבגדים חמודות, וחרוזי פנינים מתנוססים על צואריהן, רוממות קדושי ההודים בגרונן ושירי תהלה תשוררנה לכבודם לקול צלצלי מצלתים ותפים. בין גדודי השנהבים והמון העגלות והמרכבות הרבות ההן, ינהרו אלפי איש מכל עברים, איש את רעהו ידחקו ואיש את אחיהו יהדוף בצד ובכתף, ובתוך הלחץ הנורא ההוא נשוא ינשאו עשירי עם ואציליהם במטות כבודות על כתף אנשי חיל גבורי כח, גם רוכבי אתונות צחורות ובני הרמכים יבקעו בכח בתוך ההמון הרב והעצום לפנות להם דרך, והשאון וההמולה והרעש והסער הולך הלוך וחזק מאד. הנוסע גראנדידיער אשר עיניו ראו כל זאת, התפלא על חכמת השנהבים הבוקעים בתוך ההמונים הרבים ההם מבלי נגוע באיש אחד לרעה, כי בכל פעם אשר לא נטה איש מן הדרך הצרה לתת להשנהב ידים לעבור, אז נגע בו השנהב בקצה חוטמו לתת לו אות לסור מעט מני אורח, ואם לא ישמע אליו לאות ראשון, יכהו מכה קטנה על שכמו עד אשר יתנהו לעבור. לעת ערב האירו בכל בתי הכפר נרות ומנורות ולפידים ועששיות בעלות צבעים שונים אשר הפיצו אור יקרות, אור ירקרק, אור אדמדם, אור כמראה התכלת ועוד מראות שונים מחמדי בת עין. העלמות המחוללות הלכו במחולת המחנים לקול צליל מצלצלים ומנענעים ותפים, ואחדות מהן תקעו כף ותשוררנה במקהלות לכבוד החג. העלמות המחוללות תלבשנה כתונת פסים ותשימנה עדי עדיים עליהן, ובלכתן לחול במחולות הן משׂקרות עינים, וברגליהן תעכסנה ותרקענה על הארץ, ופעמוני הכסף אשר על קרסוליהן יצלצלו צלצלי נועם. פעמים רבות תצא לפני המחוללות ההן רק עלמה אחת במחול, וכפעם בפעם תתיצב הכן ותתגלגל כאופן העגלה על מקום עמדתה, וזרועותיה וכל יצוריה יסובבו ויעופפו במהירות נפלאה, ובעת אשר ישירו המשוררים במקהלות, תוציא העלמה מגרונה צפצוף נעים כקול הזמיר בליל האביב. ככל מראה הזה ראה הנוסע גראנדידיער ביום חג ההוא אשר חגו אז ההודים לכבוד קדושם איש הרוח. עוד יספר הנוסע הזה כי בבית המחול הגדול ורחב הידים אשר בכפר ההוא, שוטטו משרתים רבים הנה והנה בכל פנות הבית ובידיהם אגנות כסף מצופים זהב ומלאים מי שושנים נותני ריח, ומהמים ההם הזו המשרתים על פני האנשים החוגגים לתת קטורה באפם, ומשרתים אחרים הולכים אחריהם ונותנים לכל איש ממתקים ועלי בעטעל וזני מרקחת משובבי נפש. עד חצי הלילה היה בית המחול מלא מפה לפה אנשים רבים עלזי לב, אשר חגגו ויעשו הלולים, ואחרי כן שבו איש איש אל אֹהל ביתו לתת שנת לעיניו.

ההודים בעלי דמיון עז הם מתולדתם, ויען כי זרוע השכל לא תמשול בדמיונם לבלום עדיו במתג ורסן, על כן יוליכם רוח הדמיון שולל, יחזה להם משאות שוא ומדוחים, יברא להם בריאות תֹהו ויצורי אָפע, יתעום להאמין בהבל הבלי אלילים מבהילים ופסילים ואימים רבים לאין מספר, ולהצמד לתועבות ושקוצים ולעבודות נכריות ומוזרות, אשר לזכרן יֵעָוה כל איש אשר לא תעה לבבו ורוח עועים לא תבעתהו. ההודים דבקים מאד בכל הבלי דתם המתהוללת באלילים, ויחרפו נפשם על כל מנהג שגעון, דינים כצנינים יקרים בעיניהם כפנינים, והלכות נאלחות קדושות להם ומהוללות ברוב התשבחות. היכלי אלֹהיהם הבנוים בכל פאר וחוסן ויקר ומפֹארים בעדי עדיים ובכל יפעת חן תאוה לעינים, גם חגיהם הרבים אשר יחגו בתפארת גדולה ובהוד והדר, יוסיפו עוד לתת עז ותעצומות למשפטי דתם וארחות אמונתם –.

הנוסע גראנדידיער בנסעו מעיר האַיידעראַבאַד לעיר מאַדראַס בא בדרך מַסָעו אל עיר קאַרנוּל וירא שם היכל יפה אשר צלם דמות האליל אשר לכבודו נבנה ההיכל הָשלך מתוך ההיכל החוצה והוא מתגולל על פני הארץ ככלי אין חֵפץ בו, ואם יפלא בעיני הקורא איך נועזו ההודים הנצמדים לאליליהם בכל נפשם ובכל מְאֹדָם להבזות כֹּה את צלם אחד מאליליהם ולהשליכו מהיכלו כנצר נתעב, אודיעה נא אותו פֵּשׁר דבר: אנשי אחד הכפרים אשר חָסוּ באליל ההוא ויבטחו בו כי יהי עליהם סתרה לבל יאֻנה להם כל אסון, חרה אפם בו על אשר לא מלא את החובה אשר נָטַל עליו, כי שתי פעמים, פעם אחר פעם, היה כפר מוֹשָׁבָם לשרֵפה מאכולת אש, והאליל העצל טָמַן ידו בצלחת ולא הציל את הכפר מיד להבה, ובחרות אפם בו יִסְרוּ אותו מוסר אכזרי וישליכו את צלם דמותו החוצה לחרפות ולדראון, וַיַצִיגוהו לִמְשֹׁל כל האלילים למען יִרְאו את אשר נעשה לאחד מעדתם וְיִירָאוּ ולא יזידו עוד לעמוד ברחוק בבוא על עובדיהם צרא ומצוקה. בהגיע הנוסע ההוא לכפר קאַדאַפֿאַ ראה כי האכרים עובדי האדמה מביאים קרבן מנחה לאליליהם לבעבור ישמרו את שדותיהם משדפון, וקרבנם עֵז משלשת אשר קרעו את קרביה מתוכה וינתחום לנתחים קטנים וַיְפַזְרוּ עליהם אֵפר וְעָלִים בלים ובהתבוללם יחד השליכו אותם על פני השדות. בדרכים לא סלולות הלך הנוסע עד מחוז טריפעטי ושם ישב במרכבות מסלת הברזל ויגיע עד שערי עיר מאדראס.

מאַדראַס היא עיר גדולה ורבתי עם ונודעת לתהִלה בכל ארץ הודו בגלל המתעתעים (גויקלער), חוברי חבר (שלאנגענבעשוואֶרער) ואוחזי עינים הנמצאים בתוכה במספר רב. המתעתעים יַראו נפלאות על פי המהירות הנמרצה אשר להם לרקוד על חבל דק הנטוי ברום הרקיע ממגדל למגדל, להרכיב על ראשם שנים שלשה אנשים זה על זה בעָמדם על גב סוס השוטף במרוצתו ועוד מעשים רבים כאלה אשר יעשו גם באייראפא אך לא באופן נפלא כאשר יעשו הם. חוברי חברים יַפליאו את עיני הרואים באחזם נחשים צפעונים בידיהם וּכְמֵזַח יחגרום על חֶלקת צוארם, ואנשים אחדים מחֶברתם ישאו אתם הנחשים הנוראים אשר רעל ומות בפיהם ונודעים בינינו בשם נחשים שרפים (בריללענשלאַנגען), יתפשום בכף וישחקו בהם כצפור, גם ישרקו להם וירקדו לפניהם לקול החליל. רבים אומרים, כי החבָרים יגריסו שִׁנֵי הרעל אשר בפי הנחשים ההם ועל כן לא יוכלו עוד הנחשים להָרע ולהשחית, אך אין בפיהם נכונה, והנכון הוא כי החוברים ההם יודעים על פי נסיון כי הנחשים האלה בכל עזוז נוראותיהם יראים וחרדים הם מקול עלה נִדף, ובאָכלם לשבע וּמֵעֵיהם יְמַלֵאו, לא יזילו עוד מיץ רעל מפיהם, עד אשר ירעבו שנית, וזולת זה יעשו עוד החוברים תחבולות להַסכין אותם מעט מעט את הנחשים ולגעת בהם כפעם בפעם, גם ילמדום לשמוע בקולם לכל אשר יצוום. האיש אשר הרהיב בנפשו עֹז לנגוע בידיו בנחשים חיים, הוא יודע כי בהעבירו ידו על עור הנחש לארכו יִכָּנע הנחש תחת ידו ולא יעשה לו מאומה. וחוקרי הטבע יאמרו כי בהעביר האדם את ידו כֹה וכֹה על הנחש, יפעל בו פעולה מאַגנעטיזמוס עד כי יֵרָדְמוּ חוּשיו בו ולא ישֹׁך עוד את האדם ההוא גם לא יִשָמֵט מידו –. אֹדות אוחזי עינים אשר בעיר מאַדראַס, יְסַפר הנוסע דבר פלא אשר ראו עיניו שם, כי אחד מהאנשים ההם לקח גרעין פרי עץ וישימהו בסיר מלא עפר וכעבור רבע שעה הוציא הגרעין ההוא ציץ ירקרק אשר נשא ענפים ועלים רעננים ויגדל מרגע לרגע עד כי גבה קומתו כאַמה וָחֵצִי8.

עמי דעקהאַן (הוא החלק הדרומי מֵחֲצִי אִי הודו) הם תערובות עמים שונים אשר תבנית פניהם (על פי רוב) עגולה כתבנית הביצה, ועצמות גלגלתם ומקֻצעות לחייהם תעידנה כי מבני האריים (אַריער) הם, אך מראה עור בשרם שחור ממראה עור האריים. מִבְנֵה גְוִיָתָם לא איתן הוא, ובני השבטים השפָלים רזים הם וְדַקֵי בשר, אך לעומת זאת הם מהירים מאד שכם אחד על בני אייראפא, מראיהם בכלל הוא כמראה נחשת קלל, גם שחרחר צהוב, שערות ראשיהם שחורות וזקָנָם מגֻדל. ההודי הוא ירא ורך לבב מתולדתו, לא יצלח לשקוד על כל מלאכת עבודה, ורוחו ינוד תמיד כנוד הקנה במים, אך יתרון הַכְשֵׁר דעת לו לְלַמֵד ידיו לכל חרֹשת המעשה ולכל מעשה ידי אמן. משנה שִבָּרוֹן הָשבר ההודי מדורות עולמים עד ימי הדור הזה: פְּלַגוֹת העם לכתות (קאסטען) שונות וממשלת בני הַנֵכָר המושלים בם בשבט ברזל. שתי אלה הֵשַחוּ לעפר נפשם עד כי נבקה רוחם בקרבם ויהיו למס עובד, ובכל זאת נמצאים בארץ הודו גם שבטים גבורי כֹחַ ואנשי חיל מלחמה ומה גם בנפות הצפונים, כי יושביהם הם אנשים גבורים אשר לא יחתו ולא ישובו מפני כֹל. בכל המקומות אשר לא תצפינה עיני בני אייראפא על חִנוך בני ההודים, שם יגדלו הבנים כפראים, ובהיותם בעלי דמיון עז ויד השכל לא תשים מתג ורסן על דמיונם, על כן יחזה להם הדמיון משאות שוא ומדוחים עד כי הלכו אחר הֲבֵל הבלי האלילים ויהבלו וַיִצָמְדוּ לעבודות נכריות ומוזרות ומעשה תעתועים אשר הנחילום אבותיהם. ההודי ילך בעינים עצומות אחרי הבלי דתו, יאהב את כל מנהגי דתו בכל נפשו ובכל מאֹדוֹ, כל חלומות דתו וכל תעתועיה ושגעונותיה קֹדש קדשים הם בעיניו ולא יטה מהם כמלא השערה, והיכלי אליליהם הנהדרים והמפֹארים וחגיהם אשר יָחֹגוּ בתפארת גדולה, יוסיפו עוד לתת עֹז ותעצומות לדתם ואמונתם. יושבי דעקהאַן עצֵלים הם ולא ידאגו דאגת מחר כי צרכיהם מעטים וְיִמָצְאוּ להם בנקל, וכל הימים יתמכרו לחלום חלומות בהקיץ ולשוטט ברעיון לבם בעולם התֹהו. בני אייראפא לא יוכלו לשער מה רבה עצלות ההודי בדעקהאַן, כל הרוחות לא יזיזו אותו מעצלותו, ורק לְקַנאוֹת קִנאת דתו, יתעורר מתרדמת עצלותו, ובידים מהירות ורוח שער קֶטב ילחום את מלחמותיה.

ההודים ויתר עוד נשיהם ובנותיהם גם בניהם, אוהבים להתיפות בעדי זהב ובחלי כתם, לתת צמידים על ידיהם, נזמים באפם ועגילים על אזניהם, עד כי לפעמים נפגוש גם על נשי דלת העם בנזמי זהב המעלפים ספירים ופנינים יקרים, על זרועותיהם ישימו ההודים טבעות כסף, נחשת וזכוכית, גם על בהונות רגליהם יתנו טבעות קטנות ועל קרסוליהם טבעות גדולות. עזה מאד תאות ההודי לאבני חפץ, ספיר, נפך ויהלום, פטדה וברקת, יחשוך כספו מיתר החפצים הדרושים לו לקנות בו רק אבנים יקרות; ולא רק מאהבתו להתיפות ולהתנוסס באבני נזר יעשה זאת, כי אם גם בגלל אמונתו, אשר יאמין כי כח ממרום הוצק באבני יקר לגרש על ידם שדים ורוחות ומזיקים מאהל ביתו ומכל גבולו מסביב, ועוד בה סבה שלישית: כי נקל להם להטמין את הסגולות היקרות ההן מעיני חומס ושודד השואף לבלוע הונם ורכושם; ובעת אשר שלטו המחמדים בהודו וחמס ידיהם בארץ פלסו, לא מצאו ההודים דרך אחרת להציל את רכושם מעיני החומסים ההם כי אם במכרם את כל אשר להם, ויקנו אבני חפץ והצליחו להסתירם מעיני שליטי הארץ ההם; ואף גם זאת כי המחמדי לא ישלח ידו בעדי הנשים אשר יעדו למצוא חן בעיני בעליהן, כי כן צוה להם מחמד נביאם.

כל שבט ושבט משבטי ההודים מלבושים שונים ומנהגים שונים בהליכות התבל גם בהליכות הדת והאמונה. בן שבט נקלה לא יעוז ללבוש מחלצות כבן שבט נכבד ממנו, גם כהני שבט הנקלה לא ירהיבו בנפשם עֹז לשרת בהיכלי אלֹהיהם בבגדי השרד או בכלי השרת אשר יכהנו בהם הכהנים בני השבט הנכבד, ופעמים רבות התחוללו מלחמות הכהנים בין השבטים הנכבדים ובין השבטים הנקלים על אדות ענינים כאלה. פעם אחת חלפו בני אחד השבטים השפלים חק וינעלו מנעלים ברגליהם כתבנית המנעלים אשר לשבט רם ונכבד ממנו, ולרגלי הדבר הזה קם שאון ורעש מלחמה בארץ ודמים בדמים נגעו. פעם אחרת נועזו כהני שבט נקלה לשרת לאלהיהם משפל המדרגה בכלי שרת אשר ישרתו בם הכהנים משבט נכבד לאלהיהם ממדרגה עליונה, ועד מהרה פרצה מלחמה כבדה בין השבטים ההם ודמים רבים נשפכו כמים ארצה בגלל החטאה הגדולה ההיא –. בני אייראפא הלוקחים דברים עם איש הודי או מושלמני, יזהרו מאד לבל ישאלו את פיהם מה שלום נשיהם או בנותיהם, כי שאלה כזאת תעורר בקרבם חמת קנאה וקשה כשאול קנאתם. באכול בן אייראפא לחם עם איש הודי או מושלמני, לא יקח את הלחם או את הכוס בידו השמאלית, כי לחרפה תחשב זאת בעיניהם ולבזיון גדול, יען כי היד השמאלית טמאה היא להם ולא יעשו בה דבר כי אם לרחוץ את בשרם כמצֻוה עליהם מפי מחוקקם. בארץ הזאת כבכל ארצות המזרח לא יסירו את מצנפתם מראשיהם בבואם לבקר בבית רעיהם, רק ישבו במצנפת חבושה לראשם, ותחת זאת ישלפו את נעליהם מעל רגליהם ויציגום לפני פתח הבית עד צאתם. ההודי יאכל אך מעט, גם לא יאריך בשלחנו, וראשית מאכלו אורז מבשל במים אשר ישימו בו חמאה וירקות ופלפלים גם כרכום ובשמים שונים. זולת זאת יערבו לחכּם גם ביצים מגולגלות ופרי עץ; קערות וספות (טעללער) אין להם, ואצבעות ידיהם הימנית הן להם תחת מזלגות וכפות. ההודי לא יוכל לאכול בשר בהמה חיה ועוף על פי מצות דתו, יען כי נשמות בני האדם תתגלגלנה בגוית הבהמות והחיות והעופות להתם חטאות ולכפר עון, ואשר יעבור על המצוה הזאת הכרת תכרת הנפש ההיא מקרב בני שבטה (קאַסטע), גם לא יסתפח עוד בנחלת בני משפחתו ולא יבוא בקהל להם. כל הבראַהאַמינים היושבים בדעקהאַן ישמרו את המצוה הזאת, וכל ימי חייהם לא יטעמו טעם בשר, וגם בשר דגים לא יבוא אל פיהם, אך בנפות בענגאַלען נמצאים רבים מבעלי הדת ההיא אשר התירו לנפשם לאכול דגים, ובמקומות רבים בהודו מזרחית ומה גם במחוזות הצפונים, יאכלו גם רבים מהם בשר עזים ובשר ציד, ובנפות קאשמיר יאכלו גם בשר כבשים. אך האנשים אשר לא הביאו צוארם בעול הפלגות, הם אוכלים בשר ככל אַות נפשם, גם ישתו יין וגם יין שרף אשר פגול הוא לכל הפלגות בעלי דת בראַהמאַ.

לשונות רבות ושונות מתהלכות בארץ הודו, ומספרם יותר מחמשים ושמונה, ואולם רק לעשר מהנה נמצאות אותיות מיוחדות וספרות (ליטעראטור) וספרים מעשי ידי חכמים וסופרים. לשון סאנסקריט קדושה היא בעיני כל ההודים, אך כבר חדלה מהתהלך בארץ החיים ולא תעלה עוד על שפת בני העם; גם בנותיה: לשון פאַלי ולשון פראַקריט, מתו כבר לפני דורות רבים, אולם מלות רבות משפת סאנסקריט התבוללו בכל הלשונות החיות הנשואות על שפתי ההודים, ורבת מהן השתנו בפי העם עד כי לא נודע עוד מקורן הראשון. פתרון שם סאַנסקריט הוא שפה ערוכה בכל (וואהלגעארדנעטע), בעלת עדיים (געשמיקטע), שולמית (פֿאָללענדעטע) ונאדרת בקדש, ובאמת נאוה לה תהלה, כי היא שפה יפה, ניבה נאוה ונאֻמה נעים וצלצלה יפה מאד גם עשירה היא וכבירה במלים ושמות ופעלים, וההודים מאמינים כי שפת אלהים היא ושפת מלאכי פניו.

רוח החיה ההולכת בכל אופני חיי ההודים, היא רוח דתם ואמונתם; היא תתאר להם את תארי בגדיהם, תתן אומר על האוכל אשר יאכלו ועל המשקה אשר ישתו, תשים משטרה על הליכות בתיהם, תטה קו על האשה אשר יראו חיים עמה, תשים חֹק לחנוך בניהם ותתחקה על כל צעד מצעדי רגליהם, ולכל שבט ושבט משבטיהם הרבים, דתות שונות וחקים ומשפטים שונים בכל הדברים הנזכרים, ואם יעוז איש לעבור על מנהגים ידועים, צפוי הוא להכרת מבני שבטו ומשפחתו ולהיות כערער בערבה; גם נשים כבודות ושרות עשירות תכרתנה ותחרמנה מבני שבטן ומשפחתן, אם תפרנה חק הצנע לכת ותראינה פנים שוחקים לאיש זר מבני השבטים השפלים. כל שבט ושבט גם השפל והנבזה מאד כשבט הפאַריאַס, יחלק עוד לשבטים רבים בעלי מדרגות שונות, ובני שבט הנכבד לא יוכל לאכל לחם עם בני השבט השפל, גם לא יוכלו לקחת להם נשים מבנותיהם או לתת את בתם לאחד מהם. כן נפרדו ההודים ונפלגו והתפוצצו למפלגות ולשבטים רבים ושונים הרחוקים זה מזה בדתיהם ובארחותיהם ובכל הליכות חייהם, וקיר ברזל יבדילם ויפרידם וירחיקם איש מעל רעהו ולעד לא יתלכדו, וזאת היתה בעוכרם מיום היותם לעם, ובגלל זאת נחה עליהם תמיד יד מושלים עריצים מבני עמים אחרים וידכאום תחת רגליהם, עד כי נבקה רוחם נשתה גבורתם וכל חכמתם התבלעה כהיום הזה. האיש אשר יָחרם ויכרת מקרב שבטו, מוזר הוא לאחיו ונכרי לכל בני משפחתו, אשתו תחשב לאלמנה חיה כל הימים אשר הוא חי, ובניו נחשבו ליתומים אין אב. בנודדו ללחם אין מי ינוד לו, בנפלו למשכב לא יסעדנו איש על ערש דוי, ובבוא עליו צרה וצוקה אין מרחם עליו ואין מנחם, ישכח כמת מלב ויהי ככלי אובד עד בוא חליפתו. אנשי אייראפא טמאים הם בעיני ההודים בגלל אשר הם אוכלים בשר ושותים יין, כי כל אוכל בשר טמא נפש הוא, וכל שותה יין תועבה הוא על פי דת בראַהמאַ. הבראַהאַמיני התוקע כפו לאיש אייראפא לאות שלום וידידות, ירחץ אחרי כן בשובו אל ביתו את בשרו במים להעביר מעליו את רוח הטומאה אשר דבקה בו בנוגעו ביד איש טמא. בני שבט הפאַריאַס יטמאו את ההודים הבראַהאַמינים גם במבטי עיניהם, ואם ירהיב הפאַריאַס בנפשו עַז להביט בפני הבראַהאַמיני, ירחץ הבראַהאַמיני את בשרו במקוה מים וטמא עד הערב ובא השמש וטהר. כל כפר וכפר בנפות דעקהאַן נפלג לשתי פלגות ורוח בין פלגה לפלגה, לבל יבואו יושבי האחת אל השניה ולא יהיה להם כל שיח ושיג עמהם. הפלגה הראשונה היא מושב האנשים הנכבדים הנחשבים לשבט אחד משבטי ההודים, והפלגה השניה המוקפת במשוכת הדק היא מקום מושב דלת העם הטמאים אשר לא נספחו אל אחד השבטים, והם אינם יכולים לבוא במפלגה הראשונה בלי רשיון מפורש מאת זקניה וראשיה, גם לא יוכלו לשאוב מים כי אם מבארות מיוחדות להם לבדם, ובמקומות רבים לא יוכלו בני שבט הפאריאס לשאוב מים מכל הבארות הנמצאות בארץ הודו לבל יטמאו את המים, רק יביאו את כדיהם ויציגום על יד הבאר בשקתות המים, ויחכו שם עד צאת השואבות ותמלאינה את כדיהן לראשונה, ואחרי כן אם תחמולנה על האובדים והנדחים ההם תשאבנה גם להם מעט מים, כי בארץ הזאת הנשים הן שואבות מים, וזאת היא אחת העבודות אשר הן עושות לאבותיהן גם לבעליהן.

מעיר מאַדראַס שׂם הנוסע גראַנדידיער את פעמיו לעיר קאנדשוועראַס הרחוקה כארבעים וחמש פרסאות ממאַדראַס. קאנדשוועראַס היא עיר גדולה ורבתי עם ונודעת לתהלה בגלל ההיכל המפֹאר המתנוסס בתוכה לכבוד סיווא אלהיהם. חוצות העיר רחבי ידים הם, ובתי מדות והיכלים רבים בנוים בה בטוב טעם בני הקדם, ומספר יושביה כששים אלף איש. מקדשי ההודים המתנשאים על גפי מרומי קרת, מרהיבים את עיני בני אייראפא ומעוררים בקרבם רגשי עֹז. לפני כל היכל מתנוססות שדרות עמודי שיש רמי קומה ונהדרים למראה. כל עמוד נעשה מאבן אחת שלמה (מאָנאָליט), מסדו (באַזיס) גם טפחתו (קאפיטאָל) מרבעות, ועצם העמוד הוא בעל שש או שמנה צלעות, ועל תחתית מסדו מפתחים ציורים ותמונות רבות, אשר בעיני בני אייראפא נחשבות הן לצלמי עגבים מעוררי חשק. כהני בראהמא בעיר הזאת מכבדים הם את בני הנכר הבאים לשחר את בתי מקדשיהם, ובהודע להם כי נוסע צרפתי (גראנדידיער) הולך לבקר את מקדשם הגדול אשר בעיר, שלחו להקת נוגנים לקדם פניו בתרועה וקול זמרה, ואחריהם הלכו עלמות תופפות ומחוללות הנודעות בשם באַיאַדאֶרים, שש מהנה השמיעו קול במצלתים ובצלצלי שמע, ואחדות הלכו במחול לכבוד האורח הנכבד המכבד את אלהיהן לבקר בהיכלו. העלמות ההן לבשו בגדי משי קצרים ונאוים מאד, וברגליהן מצומדים פעמוני כסף ושרשרות זהב מעלפות ספירים, צעיף לבן כשלג ומפֹאר ברקמי זהב יעלף את יצורי גון ויתנוסס לרוח היום במקם שיפוח. בתוך מקהלת הנוגנים והעלמות המחוללות הלך גראנדידיער אל ההיכל הגדול ההוא, ובהציגו כף רגלו בחצר ההיכל, קבלו אותו הכהנים הבראַהאַמינים בכל אותות כבוד ובפנים מאירים ויביאוהו לתוך ההיכל ויראוהו את כל צפוניו וחסנו ויקרו. ההיכל הגדול ההוא, היכל סיוואַ, מוסב בחומה נשגבה רחבת ידים מאד. שתי חצרות לו, בחצר האחת יבואו גם בני נכר ילידי ארצות אחרות, אף כי טמאים הם לההודים, ובחצר השניה לא יבואו כי אם שלומי אמוני ההודים בני השבטים הנכבדים; בתוך ההיכל יראה בית מדות נהדר בכל הוד והדר ונחשב לבית קדש קדשיהם, בבית ההוא מתנוססות אבני נזר, שֹׁהם ישפה וברקת ועוד אבני חפץ יקירי ערך אשר רחוק מפנינים מכרם, גם בגדי תכלת וארגמן מרקמים ברקמי זהב נמצאים בתוכו, אשר יפארו בהם הכהנים את צלם דמות סיווא בימי חגיהם ומועדיהם. מחיר האבנים והבגדים ההם הוא יותר מחצי מילליאן שקל בשקל אשכנז. עטרות אחדות נמצאות בבית ההוא אשר הן עשויות רק מאבני שֹׁהם, פטדה ויהלום, נופך וברקת, ובהן יעטרו את ראש סיוואַ; גם הרבידים והאצעדות, הצניפות והרדידים עדי תפארת אשת האליל סיווא, עשוים גם הם רק מאבני חפץ יקירי ערך מאד ומפנינים מעלפים ספירים ומשבצים משבצות זהב. הכהנים ההם הודיעו חבה יתרה להנוסע הצרפתי בהראותם לו גם את צלמי אלהיהם בעל המדרגה השניה, הנופלים ממדרגת האלהים האדירים והעליונים. בין האלהים ההם מהמדרגה השניה, הראו לו גם את אלהי הקופים הנקרא בשם הנוימאן, את אלהי הנץ (שפערבער) הנקרא בשם גאַרודא, ועוד רבים כאלה. גם הראו לו את הסוס הגדול והרם כענק ואת יתר החיות הרמות והנוראות, אשר יציגו עליהן את צלמי אליליהם. החיות ההן מפיצות זעוה וזועה ומצפות זהב מכף רגל ועד ראש. לפני מבוא הפתח אשר לבית קדש קדשיהם ההוא תראה כפה יפה בתבנית חופה כבודה אשר הספון מלמעלה נבנה בדמות פיראַמיד ונשען על ארבעה עמודים. תחת הכפה ההיא יציגו הכהנים את צלם סיוואַ פעם אחת בחֹדש, והמונים המונים ינהרו אז להשתחוות לו אפים ארץ ולשלם נדר, אחרי רחצם את בשרם במים ההולכים בקרבת ההיכל. מדי שבוע בשבוע נשוא ינשא צלם סיוואַ ביום הששי אל אחד הגנים המקודשים לו, והכהנים והעם הולכים אחריו לבושי מכלול בתוך המון חוגג. בחצרות ההיכל הגדול ההוא גם בחומותיו יתהוללו גדודי קופים במספר רב, ויעשו שם זר מעשיהם, ואיש לא יעוז להחרידם או להכלימם ולהשביתם ממעשי תעתועיהם, כי קדושים הם לסיוואַ וכל הנוגע בהם כנוגע בבת עינו. ואם אמנם כי רבה מאד תפארת ההיכל ההוא מבית ומבחוץ, וגדול הוא ומהולל מאד בכל ארץ הודו, בכל זאת אין נכונה בפי נוסעים רבים המחליטים כי אין ערוך אליו בכל יתר ההיכלות אשר בארץ ההיא, כי באמת נמצאים שם היכלות רבים אשר יתר שאת להם ויתר פאר והדר על ההיכל הזה. הכהנים הבראהמינים הובילו את הנוסע גם אל בית מדרש שפת סאנסקריטית, בית גדול עם חדרים מרווחים הנשען על גבול ההיכל ההוא. ההודים מוקירים מאד את דקדוק השפה ההיא, שפת קדשם, ואת החכמים המעמיקים להתחקות על שרשיה יכבדו וירוממו בקהל עם. התלמידים יבלו ימים ושנים בבית מדרש ההוא לקחת לקח טוב מפי מוריהם בהליכות השפה ההיא לכל חקיה ומשפטיה, אך רבים מהם לא ישלימו חק למודם ויצאו מבית מדרש ההוא מבלי דעת את דרכיה ומבלי מצוא את מסתריה, רק בחירי התלמידים יודעים על פה דברים רבים מספרי קדשיהם הנקובים בשם פוראנעס, ויחידי סגולה יצליחו גם יעשו פרי עד כי יש לאל ידם להעתיק את הספרים ההם אל אחת הלשונות החיות. בראהאמינים רבים הנחשבים לחכמים ונבונים בעיני ההודים, לא ידעו ולא יבינו את השפה ההיא, וגם את התפלות אשר יתפללו בה יום יום לא יבינו עד מה.

בחדשי מאי ויוני יחוגו ההודים חג גדול בעיר קאנדשוועראַס, ופעמים רבות תתחוללנה אז מלחמות כבדות בין האזרחים על אדות מנהגים אחדים ממנהגי דתם, ובכל פעם ישפכו דמים רבים עד אשר תתערב הממשלה בדברי ריבותיהם ותמריצם בחזקת היד למנוע חרבם מדם. בשנת 1852 התעוררו דברי ריבות ביניהם בגלל השאלה הגדולה, למי המשפט לנטות קו ישר על חוטם צלם דמות ווישנוּ, אם לכהני ווישנו או לכֹהני סיוואַ? פיהם קרא למהלומות ויכו איש את רעהו מכות חדרי בטן, אך לאחרונה הגישו בעלי הריב את עצומותיהם לפני איש אנגלי המוציא לאור מכתבי עתים שונים בעיר מאַדראַס, והוא הפריד בין העצומים, וכל העם באו אל מקומם בשלום.

חכמי ההודים ישקדו כל ימי חייהם על חכמת מה שאחר הטבע (מעטאפֿהיזיק) ועל דקדוק שפת סאנסקריט, אך ביתר המדעים לא תעשינה ידיהם תושיה, ועד היום נצבים הם בתחתית סֻלם החכמה כחכמיהם הקדמונים לפני אלף דור. מחכמת המדידה (געאָמעטריע) אינם יודעים גם לא יאבו לדעת, בלתי אם את הכללים הנחוצים להם ודרושים לחפץ מדידת השדות להציב גבולותיהם ולדעת את ממדיהם. בחכמת התכונה לא נפרצה ידיעתם יותר מאשר ידעו הוברי השמים בימי קדם. את ימי השנה יחלקו לשנים עשר חדש, את שבעת ימי השבוע יכנו בשמות שבעה כוכבי הלכת, את לקוי החמה ולקוי הלבנה יחשבו מראש ולא יחטיאו רגע קטן; ואת כל תו מתוי אזור המזלות יחלקו לשלשים שלשים מעלות, וזאת להם לעדה כי חכמיהם הראשונים אשר הנחילום את דרכי החכמה הזאת ידעו לחשוב תקופות ומזלות עוד בדורות עולמים, אך מאז ועד עתה לא צעדו ההודים צעד אחד קדימה, וגם ראשי חכמיהם החוזים בכוכבים לא גלו חדשות ונצורות בשבילי הרקיע וחקות השמים, ולא השכילו להוציא תועלת מהחכמה הנשגבה הזאת להליכות התבל, ולשום משטרה בארץ ובארחות ימים כאשר הפליאו לעשות כן חכמי אייראפא. בחרשת המעשה ומלאכת מחשבת הגדילו חכמי הודו הקדמונים לעשות, והעבירו בזה את חכמי אייראפא בימי עולם ההם, אך הדורות הבאים אחריהם לא הרחיבו את גבול הידיעות ההן ועל עמדם יעמדו עד היום הזה, ובדברים רבים היו עוד לאחור ולא לפנים. בחכמת הטבע וסתרי פליאות נתיבותיה, לא העמיקו חקור ולא התחקו על שרשי רזיה והמון מסתריה. כל מעשי בראשית יחלקו לשתי מחלקות: לבעלי חיים ולדוממים אשר אין רוח חיים בהם. לבעלי החיים מדרגות רבות ושונות גבוהות אשה על אחותה. המדרגה העולה על כֻלנה היא מדרגת היונקים, אשר האֵם תמלט בנים חיים ותחלוץ להם שד להיניקם מחלבה. למטה ממנה היא מדרגת בעלי חיים ההם אשר האם מטלת ביצים ורובצת עליהן, עד כי תבקענה ויצאו מהן אפרוחים: כל שרץ העוף וכל רמש האדמה. שפלה גם ממנה היא מדרגת בעלי חיים ההם אשר תוצאות חייהם מחֹם השמש ולֵח האדמה, כמו התולעים והזבובים למיניהם. נופלת גם ממנה היא מ דרגת הצמחים הנולדים על ידי צמחים אחרים מזריעי זרע, כמו כל שיח השדה וכל עצי יער ועשבות הרים ועמקים. כל היצורים הנולדים חיים, נפלגים למפלגות האלה: המפלגה האחת תכלכל את בעלי החיים ההולכים על ארבע (פֿיערפֿיסינע טהירע) ובה חמש מחלקות: א) בעלי חיים השוכנים בהרים וגבעות, ב) השוכנים ביערים, ג) השוכנים בשדות זרועים, ד) השוכנים במדבר וערבות חול, ה) השוכנים על העצים. המפלגה השניה תכיל את כל בעלי כנפים, וגם היא נחלקת לחמש מחלקות: א) לבעלי כנף אשר יקננו על ראשי העצים או על תועפות הרים, ב) לבעלי כנף אשר ישימו קניהם על ארץ המישור ועל עברי פי פחת, ג) על שדות זרועים אשר ימצאו שם טרף לנפשם, ד) במדבר וערבות חול, ה) על הימים והנהרות. הדגים נפלגו לשתי מפלגות: לדגי הים ודגי הנהרים והיאורים. הצמחים יפרדו והיו לחמשה ראשים: א) לעצי היער וכל שיח השדה אשר ישאו ענף אך לא יעשו פרי, ב) לעצים אשר יתנו פרים אך פעם אחת ולא יוסיפו עוד עשות פרי, ג) לעצים אשר פרים יתנו בעתם ולא ימושו מעשות פרי אך לא יוציאו פרחים, ד) לעצים אשר יעשו פרי גם יציצו פרחים, ה) לעשבות הרים וירק דשא בעמקים ובשדות, לחציר סלעים וכפים, למטעים רבים אשר על שבכי העצים יונקותיהם תסבכנה ושריגיהם ישורגו, ולמטעים אשר שרשיהם טובים למאכל ומתוקים לחך. כל עצי תבל הם שלשה מינים: זכרים, נקבות וטומטמים (צוויטערביימע). המין יוָדע כל פי שרשי העץ ולא על פי פרחיו. לב עץ זכר קשה הוא מלב עץ נקבה. עץ טומטום נכר על פי מראה הספוג אשר לו. זאת היא תמצית חכמת הטבע אשר בידי חכמי ההודים. זולת השבטים הידועים הנמצאים בארץ הודו, ימצא שם עוד שבט אחד אשר לא נודע עוד ולא שם לו על פני הארץ, וזה שמו אשר יקראו לו ההודים: דשאַנגהאַס או לינגהאַדאַרים, פתרון שם דשאַנגהאַס הוא “קמיע”, כי הם נושאים על צוארם או על זרועם קמיע עם סמל דמות סיווא אלהיהם, ושֵם לינגהאַדאַרים הוא על שם צלמי זכר (לינגהאַם) אשר להם, כאשר יראה הקורא במרוצת דברינו. בני השבט הזה נפוצים בכל נפות הודו הדרומית, וגם במדינת מאַדראַס נפגשם בכל עבר ופנה. מחוקק דתם היה איש כביר כח לב ושמו באָזאָווא, ולפי הגדה עתיקה התחפש סיוואַ בכבודו ובהודו בצלם דמות האיש ההוא ויתהלך בארץ להודיע לבני האדם משפטי צדק וארחות יושר. המחוקק באָזאָוואָ לא אבה לחגור את האזור הקדוש אשר יאזרו הבראַהאַמינים את כל בני הנעורים לחנכם ולמלאות ידיהם לעבודת בראַהמאַ, באמרו כי המנהגים אשר להם בדבר האזור ההוא, יסודתם בעבודת אלילים, עבודת מלכת השמים (השמש). בהיות עוד באזאווא צעיר לימים, היטיב לראות כי בדת הבראהמינים גם בדת הדשאיימאס התערבו דעות כוזבות ולמודים פורים רוש ולענה מעבודת אלילים, ועל כן השליך את הדתות ההן ארצה, ויקרא בשם אל עליון קונה שמים וארץ, אשר פיהו יקבנו בשם סיווא, וסמל דמותו הוא הלינגהאם (צלם זכר). לפי הנראה היו צלמי זכר סמל אלהי בעיני ההודים עוד בדורות קדומים מאד, והכהנים הבראהמינים עבדו את הסמל ההוא במנהגים נתעבים ומוזרים. יתר שאת לשבט הדשאנגאמי ההוא על יתר שבטי ההודים בעניני האמונות והדעות, כי תחת אשר השבטים ההם מתהללים באלילים רבים אין מספר הרואים חיים עם נשים ופלגשים ומולידים בנים ובנות חדלי ספורות, ועוד יוסיפו סרה לתת כבוד אלהים גם לבהמות שדי וחיתו יער, לעוף השמים ודגי הים; תחת כל אלה יאמינו בני שבט הדשאהנגאם רק באל אחד המושל בגבורתו בכל צבא השמים וצאצאי הארץ, גם צלמי זכר אינם נכבדים בעיניהם ככבוד אלהים, רק הם אות וזכרון קדש להם (רעליקווע). בני השבט הזה לא יצומו כהבראַהמינים ולא יענו את נפשותיהם כמוהם, לא יסעו אל קברי הקדושים לצקת לחש ולשלם נדר, לא יחוגו את חגי הבראהמינים, ולא יזרקו עליהם מים טהורים לטהרתם כמעשה הבראַהמינים, כי כל אלה הבל וריק בעיניהם ובכלם בחלה נפש באָזאווא מחוקקם. המחוקק הזה השליך אחרי גוו גם את תורת השאָסטרא, יען כי היא תרומם ותנשא את מפלגת הבראהמינים לכל לראש ואת יתר המפלגות תשפיל עד לעפר, ויען כי על אנשים רבים אשר אינם הולכים אחרי תורת הבראַהמינים, תגזר אומר כי נתעבים ונאלחים הם תחת השמש וגם בעולם הנשמות ישבו בשפל כבני שבט הפאריאס, ואף גם זאת כי התורה ההיא תדכא את הנשים תחת רגליה ותתן אותן לשפחות נחרפות, שפלות ונבזות. בכל אלה געלה נפש המחוקק ההוא ויקרא בגרון בלי חשך וכשופר הרים קולו בקהל עם ובמושב זקנים, לאמר: כל בני האדם אחים הם ואין יתרון לזה על זה, כי אל אחד בראם ורוח אחת לכלהם, גם הנשים לא נופלות הן מהאנשים, כי גם אותן ברא אלהים כהאנשים ורוח אחת מחיה גם אותן ותעודה אחת לכלם יחד לספר כבוד אל ולעשות הטוב והישר בעיניו. המחוקק הזה צוה את עמו לבל יקחו להם רק אשה אחת ויתנו לה יקר וכבוד, אולם אם תהיה האשה עקרה ימים רבים, אז יוכל בעלה לקחת לו עוד אשה אחת אם אך תתן לו אשתו הראשונה רשיון לעשות כדבר הזה. על פי דת הבראהמינים לא יוכל איש לשבת בגפו, ועליו המצוה והחובה לקחת לו אשה, ואם יעבור את המצוה הזאת, יחרם ולא יבוא בקהל בני שבטו, אך לבני שבט הדשאנגאמי הרשיו לבלות ימיהם בלי קחת אשה, כי אין אונס. אשה אלמנה תוכל להיות לאיש ככל אות נפשה מבלי מפריע ומבלי מכלים דבר, ולרצח נורא תחשב בעיני השבט הזה דת הבראהמינים לשרוף את האלמנה עם בעלה המת יחד. מארת המפלגות אשר ההודים נארים בה עד היום הזה, לא תרבץ על השבט הזה, כי הם לא יתפרדו ולא יפלגו איש מעל אחיו, ורק מתי מעט נפרדו ויהיו למפלגה מיוחדת, והם לא יתחשבו בין השבט ההוא, כי חרה אפם בם על אדות הדבר הזה. בני שבט הדשאנגאי יאכלו בשר וישתו יין, גם לא תקע נפשם מבני דתות אחרות ולא יחשבום כטמאים; את מאכלם ומשתיהם יכנו בשם סיוואפודשא, פתרונו “כבוד סיווא”, כי לאכול ולשתות לבעבור יהיה להם כֹח לעבוד את האלהים, לכבוד אלהים יחשב בעיניהם ולאחת העבודות מעבודות האלהים. הם נותנים כבוד לכהניהם וכאנשי קֹדש נחשבו להם, גם יכבדו איש את רעהו וכשבת אחים ישבו יחד. במרחק שתי פרסאות מעיר קאנדשעוועראם, בנויה עיר גדולה הנקראת בשם וואַללאַדטשאַבאד, ובמסלה אשר בין אשה לרעותה שתולים טורי עצי תמרים מחמדי בת עין, וגזעיהם משוחים בצבע בתבנית קוים אדומים ולבנים. בנסוע גראנדידיער במסלה ההיא הגידו לו אנשי המקום כי לפני ימים אחדים חגו ההודים את החג הנקרא בשם פאנגול, אשר אז ימשחו בצבע אדום ולבן את גזעי העצים גם את קירות הבתים ואופני העגלות וקרני השורים והפרות, כי צבעי האדום והלבן קדושים הם להם. את החג ההוא יעשו בחדש יאנואר והוא יום ראש השנה לההודים, ובו ילבשו בגדים חדשים גם יבשלו בקדרות חדשות, יפארו את ראשיהם וצואריהם בעטרות וזרי פרחים, ואת מצחם ימשחו בקו צבע אדום, וישמחו ויגילו ויעשו הלולים כל היום ההוא.

כארבע עשרה פרסאות אנגליות מעיר וואַללאַדטשאַבאד בנויה עיר טשינגלעפאט, אשר במסביה וגם בתוכה יצלחו עצי באנאנים בהדר יפעתם ופרים פרי מגדים טובים למאכל ומבריאים את אוכליהם גם סועדים לבב אנוש בלחם אבירים, וטעמם כלשד חמאת בקר, ועל כן יאמינו רבים מיושבי הארץ כי עץ הבאנאני הוא עץ החיים אשר נטע ה' בגן עדן התחתון. במשך הימים אשר ישב גראנדידיער בעיר טשניגלעפאט ראה משפטי החתונה אשר לההודים: הכלה היתה עוד ילדה קטנה, כמשפט הבנות בארץ ההיא, גם החתן היה עוד ילד קטן, כי גם הבנים יקחו להם נשים בימי ילדותיהם בהיותם בני שמנה שנים אחרי התאזרם את אזור הקדש על פי כהני בראַהמאַ, ובטרם תבוא להם עת דודים. אבות החתן והכלה שאול ישאלו את פי הובר שמים החוזה בכוכבים, את היום ואת השעה אשר יחוגו את החתונה, והוא יכתוב בחרט אנוש על הגליון את שם החתן ואת שם הכלה ואחרי כן ינחש על פי מערכות הכוכבים והמזלות עד אשר ימצא עת רצון ומזל טוב לעשות אז את חג הכלולות. הבית אשר בו היתה החתונה, נהדר בשלל צבעים, וכל כלי הבית מרקו ושטפו במים. לפני פתח הבית התנוססה קשת גדולה עשויה מעצי באמבוס ומעולפת כפות תמרים, עלים ירקרקים ופרחים ונצנים. כל האנשים והנשים לבשו בגדי צמר גפן חדשים, ונשים זקנות קראו בקול: “הצמד הזה יצָמד כראמא וסיטה!” (אודות ראמא וסיטה נספר במרוצת הדברים), החתן והכלה עם כל ההמון החוגג סבבו שלש פעמים את האש אשר תוקד על מזבח קטן, ובכל פעם ספרו להם שבעה צעדים, ואחרי כן תפרו את בגדי החתן אל בגדי הכלה, לאות ולעד כי מהעת ההיא והלאה ידבק האיש באשתו, יתלכדו יחד ולא יתפרדו כל ימי חייהם, ולאחרונה הקריבו קרבנות ויסכו נסכים לאלהיהם. לכל שבט ושבט ישנם חדשים מיוחדים וימים ושעות מיוחדות אשר על פי מערכות המזלות תצלחנה לחוג את חתונות בניהם ובנותיהם.

ההודים יעריצו ויקדישו את שם הגבור המשכיל ראמא, ויושבי דעקהאַן יתנו לו כבוד אלהים ויבנו לו היכלות גם יובילו שי לשמו ולזכרו. בכל היכל הבנוי לכבודו, נמצאות שלש תמונות: האחת תמונת ראמא ודמות תבניתו בהתהלכו בארץ החיים, השנית תמונת סיטה רעיתו הענוגה והיפה בנשים, והשלישית תמונת לאקשמאני אחי ראמא. על דבר המלחמות אשר עשה ראמא, יספרו ההודים נפלאות גדולות כיד רוח הדמיון החזק אשר להם, ומשוררים רבים יסובבו גם בימים האלה מעיר לעיר וישירו גבורתו ועזוזו אשר הפליא לעשות במלחמותיו הגדולות והנוראות, כאשר עשו כן משוררי יון לפנים והאָמער בראשם אשר סבבו בערים ובכפרים וישירו את גבורות היונים במלחמות טרויא. הכהנים הבראהמינים טפלו על ראמא משאות שוא ומדוחים, ויחלטו כי הוא האליל ווישנו אשר התהפך לצלם דמות אדם ויתהלך בתבל ארצו לפעול ישועות בקרב הארץ. אם נפשיט את לבוש הבדים אשר הלבישו הבראהמינים את ראמא ונציגהו בתמונתו האמתית בתור גבור חיל ואיש מלחמה, יופיע נגד עינינו חזון יקר עתיק ימים מאד, ועין בעין נראה כי זה האיש ראמא התנוסס בראש גבורי האריים (אַריער) אשר לחמו עם העמים הפראים ואוכלי אדם אשר ישבו בהודו הדרומית מעולם, ובזרוע עוזם ורעם גבורותיהם התגברו עליהם ויכריעום תחתיהם ויירשו את ארצם, ושירי עם, שרידי הימים הקדמונים ההם התלכדו ברבות השנים עם שיר גבורים ילידי הדורות האחרונים הנודע בשם ראמאייאנא ויהיו לאחדים כיום הזה. הנוסע גראנדידיער הצליח למצוא בדרך מסעו ספר קדמון בשפת טאמולי, אשר בו יספרו ספורים נפלאים על המלחמות הנוראות והתשועות הגדולות אשר עשה ראמא אביר גבורי האריים.

 

אִי הַקִּנָּמוֹן (ציממעט אינזעל)

בין האיים היפים אשר נטעו ידי אביר הטבע בלב ימים רחוקים, יופיע אי הקנמון, אי ציילאן, בצבי עדיו ככֹכב מזהיר בתכלת ים הרקיע. נשא נא אפוא כנפי הדמיון ונגביה עוף לעבור ארחות ים ההודי עד האי הזה המהֻלל ברוב התשבחות, לראות עין בעין את מראות אלהים ואת מפלאות מפעליו. שם במרחקים בקצה השמים יתנשא קו בהיר בלבנת השלג ממחשכי תהום רבה, ועליו חופף זהר הרקיע כספיר לטֹהר. סביבות אניתנו מפזזים דגים מעופפים על גלי הים ממעל, והדג האורב והטורף, דג האי, יעוף כחץ מתחת לנבכי ים ויאחז טרף. אך מקסם פלא יסב עינינו מהמחזה הזה וימשוך מַבָּטנו להתבונן על חזון אחר, יקר ונעלה מזה, אל חוף האי גאון כל צבי, אל חוף אי הקנמון ציילאן משא נפשנו וכֹסֶף לבנו זה כביר, והחוף ההוא הנה זה מופיע שם נוכח פנינו ביפעת חמדתו, הנה הוא נשקף מבעד הרי תכלת כאבן נזר ממשבצות אבן ספיר – שם על החוף נצבים כפים וסלעים נשגבים אשר משברי ים על תעצומות עוזם ישתברו, ולעומתם ישאו עצים רעננים את ראשיהם הנחפים בירקרק חרוץ ומשמחים לבב אנוש. בכל מקום אשר בת עינינו צופיה, משחקת התולדה העדינה לפנינו בעדי עדיים ובשלל צבע רקמתים לחמדת עינים; פה יתגאו עצי תמרים ועצי קאָקאָס המתערים על יקר כרים, בין פרחי נועם נותני ריח ניחוח, ושם מתנשאים עצי פרי הדר בעלי מינים שונים יָפיפי עפאים, אשר תועפות צמרותיהם תעופפנה ברוח צח, רוח עדנים המרחף על כתף הים, וגבוהים עליהם מתנוססים נשיאי כל שיח השדה ומלכי כל עצי עדן, הלא הם עצי התמר, עצי הבאַנאַנים ועצי פרי הלחם המעולפים בענפים יפים ומסובלים ביפי פרי תאר, אשר שרשיהם על גלי אבנים יסבכו, ופארי ראשיהם יתנועעו אף יתרועעו לרוח האביב אשר יזיל בשמיו וישובב נפש. פה בין שדרות נטעי נעמנים ילפות פלג מים חיים ארחות דרכו, וגליו המצהירים כגין הבדולח, הולכים אט ומעדנות בקול המולה דקה ונעימה עד אשר יגיעו אל שפת הים ויתחבאו בהמון גליו. שם יפרשו צמחי תפארה יריעות תכלת וארגמן על פני האדמה לגאון ולתפארת, ועץ הבאמבוס, הענק בין השיחים וצמח השדה, יסוכך בכפותיו הירקרקות על עשבי אחו וירק דשא המשתרעים מרגלותיו, עצי בשמים ועצי תפוחי זהב יפזרו פרחים מאדמים כתולעת שני על כל סביבותיהם, וביניהם ישגשגו עצי באַנאנים ועצי צמר גפן ומרהיבים נפש רואיהם בזיו יפעתם. פה יגדל עץ אנאנאס פרע ונטישותיו ינָתשו לכל רוח, ושם תפרח חבצלת הנארציזית ותשמח לבנו ביפי הודה ובהדר פרחיה, אשר מראיהם כעין החשמל וריח להם כריח ראשי בשמים, ולירכתי כל המחזות הנפלאות האלה ירומו הרים גבנונים מכוסים ביערים עבותים אשר בין עפאיהם רבבות צפרים יקננו ובהוד קולם ישירו וירננו.

נרימה נא פעמינו אל החוף המערבי ושם יופיע עוד חזון יקר נגד פנינו, הלא הוא חזון עיר הראשה באי הנפלא הזה, עיר רבתי עם הנקובה בשם קאָלאָמבא, מספר יושביה כשמונים אלף איש, רֻבם ילידי האי הזה ואזרחיה מאז ויתרם בני אנגליא. בבואנו בשערי העיר ההיא, יעלוז לבנו על מראה נחמד ונעים אשר תראינה עינינו: טורי עצי חמד, עצי הביסקוס מלאים פרחי שושנים הנוצצים כזהר הזהב, ומזהירים כלבנת הספיר וכעצם הארגמן לאֹדם וכלולים בהדר צבעים שונים. הפרחים ההם יציצו ויחלפו בבקר ולערב ימוללו וייבשו, ובין לילה יתחדשו ויפרחו חדשים לבקרים כל ימי השנה בלי הפוגה. חוצות העיר ההיא רחבי ידים ובתיה בנוים בטוב טעם ודעת. בכל מקום אשר נציג כף רגלינו באי הזה, יעלוז שדי וכל אשר בו, ועינינו לא תשבענה מראות מפלאות מעללי יה, כי שם צוה ה' את הזיו ואת הזֹהר להרהיב עין האדם ולשמח את נפשו, ושם פתח את אוצר טובו ויפעת תפארתו ויפזר במלוא חפנים הוד והדר לאין חקר, והעולה על כל ברכת שמים באי המבורך הזה, היא שפעת עצי העדן, עצי פרי הלולים המשמחים אלהים ואנשים ביקר מראיהם ובנפת צוף יבולם, עד כי כמעט אין ערוך אל האי הנפלא הזה תחת כל השמים בברכת אלהים כזאת. כל עצי פרי הנמצאים בארץ הודו המזרחית, ישגו ויצליחו באי הזה ביתר שאת, ונוספו עוד עליהם עצי פרי רבים אשר רק אדמת אי הקנמון היא ארץ מכורותיהם ומולדותיהם. יותר מכל הדרי עצי פרי ההם, ישמח לב אדם ותעלוזנה כליותיו על יקר תפארת שלל צבעיהם, גם על צבעי רמש האדמה ועוף השמים המפליאים לב ונפש, כי הטבע העדינה תלבש פה מלכות ומשבצות זהב עם נקודות הכסף כל בגדותיה, ובמעיל משי ורקמה, תכלת וארגמן וכל יפעת צבעים תחוג חג ששון ושבת שבתון בעדן גן אלהים הזה.

החזון הראשון אשר יופיע נוכח פנינו על חוף המערבי באי הנפלא הזה, הוא יער גדול ורחב ידים כחמשים פרסאות, יער נחמד ונעים אשר עציו נושאים פרי הלולים, תאוה לעינים ומתוקים לחך אוכל יטעם לו. המתנשא לכל לראש ואין ערוך אליו בכל עצי עדן ההם, הוא עץ תמר הקאקאס, אשר לפי דברת יושבי המקום יצלח לתשעה ותשעים חפצים הדרושים לבני האדם, ובאמת יכול יוכל עץ פלאות זה לכלכל בפריו עמים רבים ולהשביעם רצון. פריו אשר גדלם כגדל ראש איש, מאכל תאוה הוא ונותן מעדני מלך, במיץ חלבו ישקה כל צמא וישובב נפש השוקקה, גם אַראק ושמן קאָקאָס יתן למכביר; מקליפות אגוזיו יעשו יושבי הארץ כלי שתיה גם כלים מכלים שונים, מעורקי האגוזים ההם גם מעורקי קליפתו ועליו יעשו אנשי המקום חבלים ועבותות ויתרים גם יריעות יקרות, מפרחיו הארוכים והרחבים יוציאו יין טוב הנודע בשם יין תמרים, גם צוקער טוב יעשו מהפרחים ההם העובר לסוחר לאיים רבים, גזעו העב והחזק יצלח לבנין ולמעשה אניות סוחר ואניות מלחמה. מעליו הארוכים עד שש עשרה רגל יעשו מכסה לגגות הבתים, מחסה משרב ושמש (זאָננענשירמע), נייר ונרות למאור, שרשיו טובים למלאכת סלי חורי, עד כי העץ הזה ופריו ועליו וקליפתו וגזעו ושרשיו וכל חלקיו, יצלחו להאדם להאכילהו לשבעה, להשקותו לרויה, למבנה בתיו וחצריו, לכלי בית ולאניותיו וליתר הדברים הדרושים לכל חפציו; ובאי הנפלא הזה ימצא יער גדול אשר כל עציו הם עצי תומר הקאָקאָס ואשר בכל התבל אין כמוהו. היער הזה, אוצר פרי חמדה ואוסם יבול התולדה, ישתרע מעיר הראשי קאָלאָמבאָ ששה ועשרים פרסה לאורך החוף, גם יתפשט פרסאות לרחבו, ולפי חשבון יודעי חשבונות מספר עציו הוא בערך שתים עשרה מילליאן, רֻבּם רמי קמה מששים עד שמונים רגל, ורבים מהם גם מאה רגל.

בתוך יערי עצי פרי המכתירים את האי הזה בפאת מערבית, יתנוסס גם העץ הנחמד והיקר הנקוב בשם יאַק, אשר שיא חסנו מגיע עד חמשים רגל לרום, ופריו פרי מגדים מתוקים כדבש ומשביעים וסועדים לב אנוש, משקל כל פרי הוא מליטרא אחד עד חמשים ליטרא, ואחד מהם ישפוק לחמש עשרה ארוחות (מאהלצייטען), גם עצי פרי הלחם (בראָדפֿרוכֿטביימע) ישגו לרוב ביערי האי הזה, ופריו יסעדו לב אנוש כלחם אבירים, ובגדלם במשקלם ידמו לפרי עץ יאַק, ועל הלחם הזה יחיו בני משפחות רבות.

נשא נא רגלינו אל פאת תימנה באי הנחמד הזה והחזון הראשון אשר יופיע שם נגד עינינו הוא עץ הקנמון ביפיו וחין ערכו. העץ המהֻלל הזה יתערה פה כאזרח רענן, ואחד הוא ואין שני לו תחת כל השמים. עוד בדורות עולמים יצא שֵם עץ הקנמון עד אפסי תבל, והעמים העושים מסחר וקנין נהרו אליו לאסוף קנמון-בשם ההוא במחיר אשר הושת עליהם. הכנענים (פֿאֶניציער), הכֿונעזים, הערביאים והמחמדים עשו להם עֹשר רב ועצום על ידי מסחר עצי קנמון ההם, אשר היה רק בידם ואשר העלימו מקום מוצאו מעיני יתר העמים עד מאה חמש העשרה, אך בדורות החדשים האלה הסבו להם האנגלים את המסחר הזה המעשיר את בעליו, ובכל שנה ושנה יוציאו מאי הזה שבע מאות אלף ליטרא עצי קנמון. עץ הקנמון הוא ממין עצי לאָרבער ויגדל פרע ביערים וכפתו רעננה תמיד ויונקותיו ילכו עד למרחוק, אך אם יטעו אותו נוטעים לא יגביה קומתו רק עד שתים עשרה רגל, ולעתים רחוקות גם עד עשרים רגל, ועביו כעבי עץ האגוז אשר בארצנו, תחת אשר אם לא חלו בו ידים וגשם יגדל, ירום ונשא וגבה מאד ויהי מוצק ועב כאחד העצים הגדולים ורמי הקומה. האנגלים יטעו אותו במספר רב ועצום ובידים חרוצות ישקדו על ערוגות מטעו עד אשר יהי דרוש לחפצם. אולם רק בפאת דרומית מערבית יצלח העץ היקר הזה, יען כי שם נמצאים החפצים הדרושים לו, הלא הם: אדמת חול, מטרת עז שוטפים שם בירחי נאוועמבער ודעצעמבער בלי הפוגה לילה ויום, ובעשרה חדשים הנותרים שורר שם שרב ושמש וחרבוני קיץ. כל הרואה יער עצי קנמון בחדש יאנואר, יעמוד משתאה ומתפלא למראה עיניו, כי אז יתפתחו הפרחים ממסגרותיהם ויזהירו כזֹהר לבנת השלג על גבעולים ירקרקים בירקרק חרוץ, וכל העצם מעלפים בפרחי חמד ההם מפליאים עין ולב רואיהם. פרי העץ הזה יבכרו בחדש אפריל, אך אוכליהם מעטים הם, כי לא יטעמו לחך כיתר פרי הארץ, ורק קליפתו יקרה מאד וטוב סחרה מסחר כסף. מחדש מאי עד דעצעמבער יחשפו הסוחרים את קליפות עצי הקנמון, וישימון בתבות חבושות וארוזות כאבני חפץ ופנינים. יקר הוא החזון אשר תחזינה עינינו בעת אשר יחשפו אזרחי האי הזה את קליפות העצים ההן. הפועלים העושים במלאכה הזאת יתאספו גדודים גדודים ובידיהם מזמרות ויתרים לחים, ובתת פקידם אות יתנשאו כלם כאיש אחד בקול המולה גדולה וירוצצו כברקים דרך סבכי היער עד מקום עצי הקנמון, לכרות את זלזליהם ויונקותיהם במזמרות, וכרגע ידמו ולא ישמיעו עוד קולם גם לא יוציאו הגה מפיהם ורק קול צלצלי המזמרות ישמע וקול מפלת הזלזלים הנופלים ארצה. בשעה עשתי עשרה לפני הצהרים יאלמו את הזלזלים לאלומות, וישאו אלומותיהם אל בית גדול ורחב ידים אשר לפני מבוא היער; בבואם הביתה ישליכו את האלומות על הרצפה, ואחרי אשר ישיבו את נפשם בחלב אגוזי הקאָקאָס, וימחו את רסיסי הזעה מעל פניהם, ישבו על יריעות קנה וסוף לחשוף את קליפות הזלזלים. וביום השני תבואנה נשי הפועלים ההם וילדיהם אל הבית ההוא לפצל את העור הלבן והירוק המכסה את קליפות הקנמון, ואת הקליפות הפשוטות והעורות ההן ישאו הילדים אל הפועלים, והם יפלגו אותן לשלש פלגות לפי ערך צבעיהן וחין טובם ויפים, ויגוללו אותן לגלילים. לפנים לא נתנה ממשלת אנגליא רשיון לאיש זר לשלוח ידו במסחר הקנמון באי הזה, ורק היא לבדה שלחה את כל עצי הקנמון אל כל ארצות תבל, אך משנת 1833 התירה את ידי כל איש להוציא את הקנמון מאי הזה אם אך ישלם לה ארבעה פענזע מכל ליטרא, וכסף המכס הזה עולה הוא מן 150,000 עד 400,000 שקלים מדי שנה בשנה, ומעת אשר נתנה הממשלה רשיון לכל איש לעשות מסחר הקנמון, הוקל גם על הפועלים העובדים עבודת הקנמון באי הזה, כי עד הימים ההם נחלקו בעלי העבודה ההיא לארבע מחלקות, והיו שפלים ונבזים ועבדים מרודים ביד אדונים קשים אשר רדו בהם בפרך.

זולת העצים היקרים ההם, עצי הקנמון, המתנוססים באי הזה, ימצא שם עוד עץ אחד ממין עצי לארבער הנקוב בשם עץ קאַסיא, אשר גם ריח קליפתו כריח קליפת עץ הקנמון אך נופל הוא ממנה מאד. פרחיו אדומים כאֹדם הזהב, ובזה יבדל גם למראה עינים מעץ הקנמון אשר פרחיו לבנים כשלג. הסוחרים אשר בידיהם מאזני מרמה ולרמות אהבו, ירמו את הקונים גם בדבר הקנמון, ותחת קנמן בשם אשר מוצאותיו מאי ציילאן ימכרו קליפות עץ הקאַסיא אשר מוצאו גם מארץ כֿינא ומחוף מאַלאַבאר, ולפי עדות אנשים נאמנים ימכרו סוחרי לאנדאן עשר ידות קאַסיא בתור קנמון, והמסחר הזה פרץ מאד, ותחת אשר עד שנת 1835 הובא קנמון קאַסיא ההוא 2200 ליטרא יובא מאז והלאה 1,345,000 ליטרא בכל שנה והסוחרים יקחו בעדו מחיר רב כמחיר קנמן בשם אשר מציילאן מוצאו. מיתר העצים הנפלאים אשר נטע ה' באי הנפלא הזה, יחשבו עצי התמר למיניהם, כי תמרים רבים בעלי מינים שונים יפארו ויכתירו את האי הזה וישימוהו לגן אלהים, ואנחנו נזכיר בזה אחדים מהם הנודעים לשם ולתהלה בכל הארץ: התמר הנקוב בשם פאלמירא נחמד ונעים הוא וכלו אומר כבוד, יאריך ימים מאד יתר הרבה מיתר העצים, ושנות מאות רבות תעבורנה עליו מבלי אשר ינוס לחו ויתם כחו. תמר ארעקא ישגה כארז בלבנון, גזעו רם והולך ישר וצמרתו (קראָנע) קטנה בעלת עלים רחבים וירקרקים שחרחורים, פריו הם אגוזים צהובים, ומספרם בכל עץ משלש מאות עד אלף, והם יפים ונאוים למראה וטובים למאכל, ויובלו לארצות רבות ואיי ים רחוקים. התמר הנקוב בשם טאליפאָט נפלא הוא במתכונתו, לא יוציא פרח עד עבור עליו חמשים עד מאה שנה, ואז יתפוצצו הפרחים בקול אדיר וחזק כקול הרעם בגלגל, עליו עגולים ורחבים מעשרים עד שלשים רגל ולפעמים גם עד ארבעים רגל, ויושבי ציילאן יקחו אותם למחסה משרב ושמש ולמסתור מזרם המטר ביום סגריר, גם יעשו ממנו נייר ויריעות ועוד חפצים רבים כאלה. מיתר העצים והמטעים הרבים הנמצאים באי ציילאן נזכיר בזה את עץ הענק הנקרא בשם קומבוק, את העץ הנחמד והמפֹאר פיזאנג, אשר פריו ארוכים שלש גם ארבע זרת והם ראשית המחיה לאזרחי האי הנקובים בשם זינגהאלעזים. והעולה על כל עצי פרי ההם הוא עץ התאנה אשר שם גן עדן נקרַא עליו (פאראדיז פֿייגענבוים) ואשר פי יושבי האי יקבנו גם בשם בא. תקצרנה שפתי נאמנים לנאום נאם ולתאר בשרד אמרי שפר את תפארת גאון העץ הזה ויפעת הודו וחסן יקר ערכו. הוא מוצק כסלע איתן ורום קומתו יותר ממאה רגל. סגלה נפלאה לו מאין כמוה בכל עצי ה' אשר נטע בתבל ארצו, כי הוא ישגה ויגדל שנות מאות רבות בלי חשׂך, לא יזקין בארץ שרשו ולא ימות בעפר גזעו ויונקותיו לא תחדלנה מהשתרע וענפיו לא ימישו מחולל ומהוליד עצים רבים כדמותו וכצלמו, כי ענפי העץ הזה ישתוחחו למטה לארץ ויכו שרשים במעבה האדמה, והשרשים ההם ישאו ענפים חדשים אשר גם הם ישלחו יונקותיהם לחיק הארץ להכות שרש ולעשות ענף, וכן חוזרים תמיד חלילה, עד כי עץ אחד מעצי תאנה ההם יהיה לעצים רבים אחוזים וסבוכים איש ברעהו, והרואה אותו מרחוק יאמין כי הוא יער צומח עצים רבים בכברת ארץ רבה. יושבי האי הזה נותנים כבוד והוד לעץ פלאות הלז, כי הוא עורר בקרבם רעיונות רמים ונשגבים וימצאו בו סמל כח המוליד, צלם דמות החיים, סוד התקומה וסוד הנצח, ועל כן הקדישוהו בעלי דת בודדא וגם הבראהמינים קדוש יאמרו לו. ומי זה האיש אשר לא יתרוצצו רגשי קדש בחבו, בהסתופפו תחת סרעפות העץ הנפלא הזה ותחת סכות ענפיו, לבבו יחשוב כי אל אדמת קדש הובילוהו רגליו, ונפשו תדמה כי במקדשי אל היא מתהלכת, בצל שדי היא מסתופפת ורוח אלהים על כל סביבותיה מרחפת ועליה חופפת. אך לריק נעמול לתאר את רגשות נפש המשכלת בהתהלכה בין שדרות ענפי העץ הזה, כי לא יתוארו בניב שפתים.

אולם עוד לא באנו עד קץ הפלאות אשר הפליא אדון הנפלאות באי הנפלא הזה להפליא כל נפש ורוח. שם יתנוסס עץ נחמד ונעים הנקוב בשם יאסמינזינגע (Plumeria), ורוח צח יפיח פרחיו ויזלו בשמיו ויפיצו ריח ניחוח, ריח משובב נפש וממלא מורשי לבב שכרון כיין הטוב. הבראהמינים והבודדהים מקדישים גם את העץ הזה וירצפו את המקום אשר הוא שתול שם במרצפת אבני חצץ לאות כבוד והדר. מבין ירקרק חרוץ הפרוש על פני כרים נרחבים, נוצצים עצי צרי ולבונה וירק קליטאריא עם פרחי תכלת מחמדי בת עין, והפרחים ההם טובים למאכל, גם לצבוע את האורז בצבע תכלת, כי בעיני יושבי המקום יחשבו לתפארת שלחנם אם ישימו עליו אורז בעל צבעים שונים. הלאה מצמחי חמד ההם יופיעו נוכח פנינו עוד עצים רעננים אשר מכף רגל ועד ראש הם סבוכים ודבקים ומתלכדים איש ברעהו ומרוב עפאיהם ופרחיהם לא יוכל הרואה להבדילם ויאמין כי כלם יחד עץ עבות הנהו רב הענפים מאד וכביר פרחים לאין חקר, ושם בינות העצים ועל כל סביבותיהם יפרחו פרחי הוד, שושני חמד חכלילי עינים, נצנים, חבצלות ודודאים, כפרים עם נרדים וכל ראשי בשמים. ועל כל כבוד תפארת אביר הטבע ההם חופפת כּפּת הרקיע כלבנת הספיר לטֹהר, ועיני מלכת היום צופיות בקרני הוד גאון יפעתם וחודרות בין צמרת עצי העדן ושופכות זֹהר זהב וברק החשמל עד כי תלאה הנפש לשאת את ההוד הנורא ההוא ותשתוחח ותכרע לפני אבי כל הפלאות ההן.

גם בעלי החיים נפלאים הם באי הקנמון הזה ומספרם רב ועצום. פה על ענפי עצי הדר יתנועעו פאפאגיים ופיראלים בהדר נוצותיהם הנוצצות, ושם יפזזו ויכרכרו צפרי מאיינא אשר חרטומיהם ורגליהם צהובות, ואשר הם רֵעים ואוהבים נאמנים להפרות ולהראמים (ביפֿפֿעל), עד כי ישבו על גביהם לשחק בם והם יובילו אותם לשוח בין שיח השדה. פה יתגודדו צפרים רבים הנקובים בשמות שונים, ויחדו ישאו קול זמרה, קול נעים להשמעות אזנים, ושם יעופו תֻכּים ופֿאזאנים, ומֻטות כנפיהם אשר להן הרקמה יפליאו את עיני הרואים. פה תשוטטנה צפרי הקיץ (שמעטערלינגע) על אגפי זהב לנגה ברק השמש, ועל כוס פרח שושן תתאספנה למוץ נופת צוף, ושם יפשט ילק בשלל צבעים ויעוף על פני פרחי השדה ועל ידו יסעו המון צלצל ירוקים ואדומים אשר מצלצלי המיתם תצלנה אזנים. פה בנאות דשא תשתרע הלטאה הירקרקת עם זנבה הארוך, ושם בין שיחים יזחלו נחשים קטנים ירוקים כירק השדה, עדרי רחלים ועשתרות צאן, פרים עם ראמים, עזים ופרות תרעינה באחו, וכל עופות הבית מעופפים, מנתרים, הומים ודוגרים בהר ובבקעה. אך גם בעלי חיים רעים ופריצי בני שחץ ישרצו לרוב בקרב האי הזה. פה נמצאים צפרי השממית (פֿאגעל שפינגען) בעלי רגלים ארוכות אשר ירעו וישחיתו בכל מקום אשר תדרוך כף רגליהם בו, עקרבים שחורים וצהובים אשר חמת עכשוב למו, נחשים צפעונים בעלי מינים רבים מלאים רעל ורוש המות, פתנים ושרפים. מהשרצים הנקובים בשם בעלי אלף רגלים נמצאים בזה יותר משלשים מינים והם זרע מרעים בנים משחיתים. גדודי ארבה, גזם, ילק וחסיל יעלו פה כשואה ויכסו פעמים רבות את עין הארץ. רבבות יתושים הנקובים בשם מאָסקיטאָס יעלו בבתים ובעד החלונות יבואו כגנב לנדוד שנה מעיני האדם ולמצוץ דמו בלי הפוגה. נמלים שחורים נמצאים פה בכל עבר ופנה, גם נמלים לבנים הנודעים בשם טערמיטען, אשר אין שריד לאכלם ואין מפלט משחיתותם, וזולת ברזל וארזעניק יחשבו כל איתני ארץ לתבן וכל מצוקי תבל לקש נדף. נגעי בני אדם כאלה הם גם העלוקות הקטנות המנתרות על הארץ והמתנפלות על הולכי דרכים, ובמהירות נפלאה תקפוצנה על חלקת צוארם למוץ דמיהם ורק בעמל גדול יתמלטו מהפגעים הרעים ההם.

בארץ התיכונה, ארץ הררי, אשר באי הזה מכוסים ההרים הרמים וקומת תלפיותיהם ביערי עד (אורוואֶלדער) אשר ימיהם כימי הארץ וסבכי עציהם העבֻתּים לא יחקרו. הנוסע אשר ירים פעמיו מחוף הים אל משכנות ההרים ההם יראה כי מעט מעט ילכו שדות האורז הלוך וחסור וגם יערי עץ הקאָקאָס ימעטו ויצערו עד כי גם עקבותיהם לא יודעו עוד; צמחי באלזאמינים מכסים את הסלעים והכפים; תאני הודו, עצי לארבעער ועוד עצי יער ישגשגו ויגדלו לרוב אשר שם פאפאגיים ירקרקים מנתרים מענף אל ענף וקופים רבים מדלגים מעץ אל עץ בקול המולה גדולה, אך בעמקים אשר גבהם אלף וארבע מאות מעל פני הים, יצלחו עוד שדות אורז. עצי תמרים בעלי מינים שונים ועצי תפארה ממין עץ הקאסיא אשר פרחיהם מזהירים כזֹהר הזהב, הם הם יפארו את ההרים וישימו זר זהב על כל סביבותיהם, ומבין ירקרק עשבות ההרים ירומו עצי מאנגאלים ועצי ארלעאן, יערים סבוכים ועבתּים הנשכחים מני רגל ושיחים ומטעים ונטיעים רבים ועצומים לאין מספר. העולה על כל עצי היערים ההם והמפליאים את עיני הרואים ביתר שאת הם היערים הרמים והנשאים סביבות מחוז מאדוללא אשר עציהם זקנים ועתיקים לימים כימי דורות עולמים ואשר הם בעלי מינים רבים ושונים ומעלפים בירקרק חרוץ.

לא רחוק ממחוז מאדוללא ימצא המקום המהולל הנודע בשם פרדס השנהבים (עלעפֿאנטען פארק), והוא ארץ רבה מלאה נאות דשא ועשבות אחו, הרים וגבעות,יערים ונהרים, ושנהבים גדולים ועצומים יתגודדו שם וילכו מחנות מחנות והצידים יצפנו לנפשותם ויפילו בהם חללים רבים. בשנת 1845 התמהמה שם הפרינץ וואָלדעמאר מפרוסיא כשמונה ימים לצוד שם ציד שנהבים בחברת הציד הנודע בשם מאיאר ראָגער אשר לפני זה כשמונה שנים הפיל בעצומיו אלף ומאה שנהבים, והפרינץ האביר ההוא התאזר עז לשוטט בהררי שנהבים ההם לצוד ציד.

הרי האי הזה ישאו עד רום שלשת אלפי רגל עצי תמרים נהדרים, ומשם ומעלה ישגו אחים (וויעזען) מעלפים עשבות הרים, נטעי נעמנים, פרחי תפארה, נצני חמד ודודאי ריח, וכל מחמדי בת עין ההם יכסו את ההרים עד גובה ששת אלפים רגל, וגבוהים עליהם יפרחו עוד פרחי הוד, שושני אביב, הדסים ואהלים, גם גני ירק ושדי תנובה עוטפי בר נמצאים שם לרוב. בין הררי חן ההם תשתרע בקעה חמודה אשר כל החולים והכואבים ינהרו אליה למצוא רפאות תעלה למחלתם ומכאוביהם, כי הרוח המרחפת בבקעה ההיא רוח חיים היא ומרפא בכנפיה. יובל מים חיים יזל שם אט וילך מעדנות בין ערוגות הבושם וגליו המזהירים כלבנת הבדולח מתגלגלים בהמולה דקה ונעימה להשמעות אזנים. הרים זקופים ותלולים יכתירו את הבקעה ההיא, שיאם מגיע עד שני אלפים רגל וראשיהם נחפים ביערים גדולים ועבתּים, ובתוכם יתנשא הר גבנונים הנקוב בשם פערדאָטאַלאַ גאללא אשר גבהו שמונה אלף וארבע מאות רגל. בבקעה ההיא יגדל עשב הארץ כקומת איש וביניהם פרחים ונצנים רבים ושונים. כל צמחי גני הירק אשר באייראפא וכל עצי פריה יצלחו בבקעה ההיא, גם שושנים וחבצלת וכל ראשי בשמים, גרגרי אדמה בעלי מינים רבים, כרוב (ריבען), פול ועדשים, אורז ודוחן, גם עצי שטים (אקאציען) ועצי ברושים ויתר עצי שרפה ועצי בנין, ושושני אלף (אלפענראזען) אשר מראיהם כלפידים יכללו את יפי הבקעה ההיא.

בראש הרי האי הזה יתנוסס ההר הנפלא המכונה בשם הר אדם (אדאמסבערג), הוד והדר לבושו, ראשו נאדרי בגאון כל צבי, וכלו אומר כבוד. ממחוז ראטנאפורא עד ההר הזה, הלא הוא בערך חמש פרסאות, כגן עדן הארץ. כפרים רבים בנוים שם בנוה ושדי אורז וחטי תוגרמה סביב להם. מהכפרים ההם והלאה תתענג עין האדם על מראה הרי מצער וגבעות נחמדות, על עמקים עמוקים וגאיות ומנהרות, ועל נהרות איתן אשר ישטפו בשאון ורעש וחופיהם נחפים בירקרק דשא ועצי הדר. במקום ההוא ימצא צמח נפלא הנקוב בשם צמח הקנקן (Nepenthes, קאננענפפֿלאנצע), כי בראש כל עלה ועלה מהצמח הזה יגדל מטע אשר תבניתו כתבנית הקנקן, ובראש כל ענף מענפיו תלואים קנקנים כאלה אשר ארכם רגל אחת או שתים. יערי עד (אורוואֶלדער) אשר ימיהם כימי הארץ ירימו שם ראשיהם עד לב השמים, וביניהם ישגשגו תאני גן עדן ויתר עצי תאנים אשר צמרותיהם סבוכות ואחוזות יחד, תתלכדנה ולא תפרדנה כל הימים. שם ישגה גם עץ הסנדל (סאנדעלהאלץ-בוים) אשר עצו אדום כדם, ועל ידו עצים רבים אשר עליהם דומים לעלי עצי לארבעער, וביניהם עץ הברזל (אייזענהאלץ-בוים) אשר גזעו רם וענפיו רבים וגבוהים מאד. מרבית העצים ההם מפֹארים בעדי צבעים ופרחים יפים אשר להם הרקמה ואין ערוך ליפי מראיהם.

עתה עומדות רגלינו לרגל ההר אשר יכונה בשם “אדם” ועינינו לא תשבענה לראות את ההוד הנורא החופף עליו. בעלי דת סיווא ובודדא יבואו הנה גדודים גדודים ויעפילו עלות על ההר הזה אל מקדשם הבנוי שם מימי קדם. ברום חמשת אלפים ושבע מאות ושבעים רגל בהר הזה, ימצא הבית האחרון אשר שם ינוחו הנוסעים ההם, ומשם והלאה יעלו דרך יערים עבתּים אשר קרני השמש לא יפרצו שם מעולם, ועל ידיהם ועל רגליהם יהינו לעלות על כפים וסלעים אשר מזרם ההר ירטבו ורגל ההולך תמעד בחלקלקות, גם שרשים וקוצים יחסמו לפניהם הדרך ההיא המלאה חתחתים. הנוסעים הרבים והעצומים העולים בהר ההוא מדורות קדומים, לא השכילו עד היום להקל מעליהם את טורח הדרך ההיא, לסקל אותה מאבני נגף וצורי מכשול, לחצוב מדרגות בתוך סלע ההר, לעשות מעברות על הנהרות ועוד רבות כאלה, ורק במקומות זקופים ותלולים מאד העמידו סֻלמים קלועים מענפי עצים ומתנועעים כמלונה, או חצבו שלבים אחדים בתוך צחיח הסלע לעלות עליהם במעלה ההר. ואחרי כלות אלה ישובו הנוסעים לעלות על חדודי אבני נשף, על סלעי מגור ועל צורי צלמות, ומשם ירדו לתוך חגוי סלעים הפוערים כשאול פיהם לבלעם חיים, ואחרי המלטם ממוקשי מות ההם, יבואו אל גיא הרים אשר נהר סיטלא גאנגעללא שוטף שם בזרמת עז ובקול המולה גדולה, והנוסעים החרדים אל דברי דתם ירחצו במי הנהר ההוא את בשרם להתם חטאותיהם ולהשליך במצולות גלי המים את עונותיהם. משם והלאה יעפילו עלות במעלות ההר בדרכי חשך ומימינם ומשמאלם תהומות רבות אשר אם ימעדו אשוריהם כמלוא שעל יפלו למשואות נצח ועצמותיהם לפי שאול תפזרנה. ככה יעלו הנוסעים עד הגיעם אל טבור ההר אשר משם ועד ראשו עוד גובה שש מאות רגל, ושם חצובים בסלע מקומות מושב במספר רב, והנוסעים ישבו שם להנפש מעמל הדרך ולהחליף כח לעלות משם עד ראש ההר, ואחרי נוחם והחליפם כח יוסיפו לעלות במעלות קצרות על צלעות סלעים זקופים אשר שיאם מגיע עד שלש מאות רגל וידם מחזקת בשרשרת ברזל אשר ראשה רֻתק אל ראש הסלע ממעל, והאיש אשר תרפינה ידיו כרגע ויעזוב את השרשרת, יפול אחורנית ולא יוסיף לקום. אחרי חתחתי-מות ובעותי שחת כאלה יגיעו הנוסעים אל מחוז חפצם, אל מרום ההר וקצו, ושם תמצא בקעה קטנה אשר ארכה כשלשים צעדים ורחבה חמשה עשר צעדים וסביב לה חומה בת חמש רגל ושלש מבואות לה. בתוך הבקעה ההיא סלע כבד אשר תשע רגל קומתו, ועליו חקוק צלם דמות כף רגל ככף רגל אדם, אשר לפי המסורה העתיקה בידי בעלי דת בודדא, היא עקבות רגל בודדא, כי בטרם עלותו בסערה השמימה עמדו רגליו על הסלע ההוא, ותבנית רגלו האחת שקעה בתוך הסלע. ובאמת תראה שם תבנית רגל אדם, ארכה ארבע רגל וחצי, רחבה שתי רגל וחצי, ועמקה בתוך הסלע שתי זרת. ודבר שפתים אך למותר הוא להודיע בזה כי כהני דת בודדהא חקקו בסלע את תבנית כף רגל ההיא למען תפוש את המאמין בכל דבר בלבו להאמין בקדושת בודדא. תבנית הרגל ההיא משבּצה בנחשת קלל ובאבנים קטנות אדומות וירקרקות וצהובות. על הסלע ההוא אשר בעלי דת בודדא קדוש יאמרו לו, בנוי היכל קטן הנשען על ארבעה עמודי עץ בני שלש רגל ורתוק בשרשרת ברזל אל הסלע. ההיכל ההוא מפֹאר במעשה צעצועים, ביריעות תכלת וארגמן, במנורות יפות ופרחים. לרגלי הסלע תמצא מלונה קטנה ושם ישב אחד הכהנים מכהני בודדא כל הימים, ועל יד המלונה מזבח אבנים אשר עליו יביאו בעלי דת בודדא את נדריהם ואת נדבותיהם.

מראש ההר הזה תחזינה עיני הרואה מראות נפלאות: רחבי אי ציילאן עם כל מחמדיו יופיעו מרחוק כמשוחים בששר על הגליון על ידי חכם חרשי ציירים, בפאתי צפון וים עד נכח פאת קדם מתנוססות תועפות הרים ותלפיות סלעים, ובתוכם ההר המהולל פעדראָ-טאללא גאללא. משם והלאה תשוטטנה עיני האדם על פני הבקעה הרמה, בקעת ציילאן, העטופה בירקרק חרוץ, על צמרות יערי חמד מלאים עצי עדן, על מפרשי תכלת הים ועל עוד מראות גדולות ונפלאות כאלה אשר לא תשבענה עיני הרואה מראות. לפי ההגדה העתיקה אשר בידי בעלי דת מחמד ראה אדם הראשון מראש ההר הזה בפעם האחרונה את גן העדן אשר בשמים השביעי ואשר גרשהו האלהים בעברו על מצות שפתיו. שם על ראש ההר עמד אבינו הראשון שני אלפים שנה על רגל אחת, ועיניו נטויות מול עיר מעקקא אשר שם ירדה חוה אשתו מן השמים ואשר גם היא בעונה נלחצה לעמוד על רגל אחת אלפים שנה, עד אשר נכמרו רחמי אלוה על יצורי כפיו, וישלח את גבריאל מלאך פניו לבשר להם כי נרצה עונם, והמלאך ההוא לקח את האדם ויביאהו אל חוה ויושיבם על אחד ההרים אשר על יד עיר מעקקא. והנה ההודים היושבים במאלאבאַר ויתר ההודים יגזרו אומר כי לא עקבות בודדא כי אם עקבות סיווא נשארו על הסלע אשר בראש הר אדם, ועל כן קדוש המקום ההוא גם בעיניהם ומקום רגלי סיווא יכבדו. אך בעיני בעלי דת בודדא קדוש ההר ההוא גם בגלל אמונתם אשר יאמינו כי ירד גאוטאמא-בודדא מן השמים על ההר ההוא, ומשם הרים פעמיו אל מחוז מאקונא אשר בממלכת סיאם.

זולת ההר ההוא אשר שם “אדם” נקרא עליו, ימצא עוד מקום אחד באי הזה הנקרא על שם אדם הראשון, הלא הוא הגשר אשר יכונה בשם “גשר אדם” (אדאמסבריקע). הגשר הזה הוא נד אבני חול )זאנדשטיינדאם) אשר רחבו מחמש מאות עד שש מאות רגל ושש פרסה ארכו וישתרע מציילאן עד חוף קאָראָמאנדעל, ובמקומות רבים גבוה הוא אמתים או יותר מעל פני הים.באחרית המאה הט"ו,הרס רוח סער את הגשר ההוא, ועודנו הרוס עד היום הזה.

לא רחוק “מגשר אדם” ההוא, בחוף הים הנקוב בשם חוף מאנאאר, נמצאים ארבע עשרה גבעות חול אשר כארבעים פרסאות מרבּעות ארכן ואשר שם יעמדו צידים רבים לצוד ציד פנינים. מדורות עולמים נהרו עמים רבים אל האי ההוא לדלות פנינים ממצולות הים, ומהפנינים ההם העלו בנות מלכי הקדם לויות חן לראשיהן וענקים לגרגרותיהן, גם קלעאפאטרא מלכת מצרים ענדה אותן עטרות לראשה,ובנות נרידי רומה שמו אותם עליהן לצבי תפארה ועדי עדיים. בחדש אדר בהשקיט ארץ מרוח סעה וסער, יתאספו צוללים רבים (טויכֿער) אל מקום ציד הפנינים בפקודת ממשלת אנגליא וידלו מקרקע הים בתי מושב הפנינים (אויסטערן) במספר רב ועצום מאד בערך ארבעה מילליאן מדי יום ביומו, וסוחרי ארצית שונות ינהרו שם לקנות את בתי הפנינים ההם במחיר אשר תשית ממשלת אנגליא עליהם. בשנת 1797רכשה הממשלה ההיא מילליאן שקלי כסף בעד הפנינים ההם. בשנת 1798 רכשה מילליאן וחצי, ובשנת 1804 יתר הרבה עוד. בעת החדשה הזאת הלך מספר הפנינים הלוך וחסור, על כן צותה הממשלה לבל יוסיפו לצוד אותם שנה שנה רק פעם אחת לשתים או לשלש שנים לבעבור ידגו בין כה וכה חיות הפנינים בקרב הים.

מקום ציד הפנינים על חוף הים, אשר בכל חדשי השנה שמם היא מאין יושב, יתהפך בחרש אדר ימי ציד הפנינים לשוק גדול ורחב ידים אשר יהמה מרבבות אדם ובהמה רבה. חנויות, סכּות ומלונות אין מספר מתנוססות אז על חוף הים, וכלן מכוסות בכפות תמרים ומפֹארים בציצים ופרחים. אלפי איש מבני שבט הזינגהאלעזי ומכל שבטי ההודים, ערביאים, בירמאנים, פרסים, יהודים, ישמעאלים והגרים המתהלכים פה איש איש בבגדי ארצו ומדברים איש איש כלשון עמו. גם היכלים לעבודת אלהים נבנו שם מהרה קל, ועמי הארצות ינהרו עליהם לשפוך שיח ולשלם נדר, כי לפי אמונת יושבי המקום, הפנינים הם אגלי טל שמים אשר יורידם בודדא לעתים מזמנים בכל שנה ושנה, והצבים (דיא מושעלען) יבלעו אותם בפתחם פיהם על פני הים לשאוף רוח. מקץ שלשים יום יכלה זמן ציד הפנינים והסוחרים יקנו אותם בכסף מלא. סוחרים אחדים ימצאו בצב אחד מששים עד מאה פנינים, ואחדים לא ימצאו כששים או במאה צבים גם אחד מהם. הצבים הריקים המשלכים לרבבות על פני האדמה, יעלו באשה וצחנה ויביאו דבר וקטב לאֹרך חוף הים אשר ישאר שמם מאין אדם כבראשונה.

הפנינים הגדולים הם עוברים לסוחר בכל ארצות תבל, והקונים יעלו אותם לעדי תפארה ולוית חן בצוארי נשיהם ובנותיהם, ואת הפנינים הקטנים יכתשו בני ארצות הקדם במכתשת עד אשר דק ואת אבקם יקחו לרפאות תעלה.

 

נהר גוזן (גאנגעז)

כנהרות איתן פרת וחדקל בארץ ארם נהרים, וכנהרות האָאַנגהאָ ויאַנטזעקיאַנג בארץ סינים, כן נהרות גוזן ובראַהמאַפוטרא בארץ הודו המזרחית, להולידה ולהצמיחה ולעשותה כעדן ה', ולולא הנהרות הגדולים ההם, כי אז נהפכו הארצות הברוכות והעדינות ההן לארצות ציה וחרב, לתֹהו ילל ישימון ושממות עולם, כי המים הם מקור החיים, בלעדם לא יהיה כל שיח השדה בארץ וכל עשב האדמה לא יצמח, כל עץ לא יציץ וכל צמח ומטע חדלו, ובאין כל אלה נדדו הלכו כל בעלי החיים מאפס מחיה לנפשם. ודעת לנבון נקל, כי גם האדם לא יכול לעמוד יום או יומים באין צמח האדמה ובעלי חיים. ממוצא דבר מישרים נשפוט כי המים הם מקור החיים תחת כל השמים. את המשפט הזה ידעו כל בני אדם גם בני איש בכל ארצות מושבותיהם, אך אין ארץ בכל ארצות תבל אשר יפעלו המים פעולה עזה ונמרצה בנפש האדם ובכל דרכי חייו ועלילותיו כבארץ הודו המזרחית, ויותר עוד יפעלו מי נהר גוזן את הפעולה ההיא בנפשות ההודים. נהר גוזן קדוש ונערץ הוא בעיני כל איש הודי אשר באמונתו יחיה,מימיו מתוקים הם לחכּו מכל מי הנהרות תחת השמש. בתם לבב יאמין כי רפאות הם לבשרו ושקוי לעצמותיו, יסירו מעליו כל חלי וכל מדוה, גם יטהרו את נפשו מכל טומאה וחלאה,ויכפרו על כל עונותיו אם ירחץ בהם יום יום. בכל היכלי אלהיהם ובתי מקדשם (פאַגאָדען) יסכו מי גוזן על מזבחות אלהיהם, ויאמינו כי טובים הם להם מכל זבח ומנחה, כי המים ההם ישמחו גם את האלהים כאשר ישמחו את האנשים. כל איש מבני מרום עם הארץ בהודו המזרחית לא ישים לדרך פעמיו בטרם יקח אתו בקבוק מים ממי הנהר הזה המפליא לעשות, הנשבע בארץ הודו ישבע בקדושת מי גוזן, כאשר נשבע אנחנו בקדושת ספרי הקדש אשר לנו. לרחוץ בשרם בנהר גוזן נחשב בעיניהם לאחת העבודות מעבודת האלהים, ואין מקום אשר ימות שם האדם במנוחת לבב כבקרבת הנהר הנפלא הזה. אדם כי ימות בארץ ושרפו דודו ומסרפו, יביאו את אפר השרפה אל הנהר הזה ויפזרו אותו על פני המים. גם את המתים אשר יעלו על מוקדי אש, ישליכו לתוך הנהר הזה, ועל כן תראינה עינינו אלפי פגרים מתים צפים על פני הנהר תמיד כל הימים, ויהיו לברות להדגים וטרף לשִני התנינים הגדולים (אליגאַטאָרען) הרומשים במי הנהר ההוא. אמנם אם כל מי גוזן קדושים הם בעיני ההודים, אך מי המעינות, אשר מהם יגיח הנהר הזה קדש קדשים הם להם; לטבול ולרחוץ בהם או גם לשאוב מים מהם, תאות נפש כל שלומי אמוני ההודים הוא, ולהנוסע אל המעינות ההם “קדוש” יאמרו . המקומות אשר על יד המעינות ההם נודעים בכל ארץ הודו ונקראים בשמות האלה:

גאַנגאָטרי, קעדער נאט ובאדרי-נאט, ואליהם ינהרו מדי שנה בשנה המונים המונים במספר רב ועצום, לצקת שם לחש ולשל נדר, ולא ישימו לב אל התלאות הנוראות האורבות על כל צעד מצעדי רגליהם בדרך רחוקה ההיא.

מעינות נהר גוזן הם בהררי הימאלייא, ולעיני אנשי אייראפא נגלו רק ברבע הראשון לשנת מאה הלזו, הלא הוא בשנת 1817 אשר אז מצא הנוסע האנגלי האָדגזאָן את מוצא נהר באגאראַטי,הזרוע המערבי מזרועות נהר גוזן. הנהר ההוא מוצאו מראש גבעת שלג וקרח אשר שיאה מגיע עד רום מעל פני הים, ואשר סביב לה הררי עד המפילים אימתה ופחד על כל רואיהם. בפאת מערבית הר מוריא (מאָריא) אשר גבהו, והר פיראמיד אשר עשרים אלף רגל גבהו, ובפאת מזרחית הר ס“ט געארגע אשר גבהו יותר מן21,000 רגל, ס”ט פאטריק וס"ט אנדרעוו אשר גבהו יותר מעשרים אלף רגל. הנהר ההוא יגיח שם ממערה רחבת ידים כשבעים אמה, ואך יצֹא יצא החוצה יתאזר עֹז וירוץ במרוצה נמרצה ובהמולה גדולה, וילפות ארחות דרכו בין עמקים עמוקים, ואחרי מהלך שעות אחדות משם, יצא למרחב ושטף ועבר בארץ מישור, ובסופה וסערה דרכו. החכם עליאט האנגלי אשר היה מהנוסעים הראשונים אשר העפילו לעלות על גבעת קרח ההיא, לא ימצא די מלים בלשונו לתאר ולהביע את המראות הגדולים אשר תראינה עיני הרואים מראש הגבעה ההיא, ובשפתו אין ניב שפתים להגיד ולספר את ההוד הנורא ואת היפעה האיומה הנשקפת שם מעל פני הררי אל וצורי-שדי העוטרים את הגבעה ההיא. ובקרבת מעינות הנהר ההוא מתנוסס המקום המהֻלל הנקרא בשם גאנגאטרי, אשר אליו ינהרו המונים המונים מכל אפסי הודו המזרחית לצקת לחש ולשלם נדר. המקום ההוא מרומים ישכון, ברום תשעה אלף ושש מאות ושמונים רגל מעל פני הים, והדרך העולה אל המקום ההוא מלאה היא אבני נגף וצורי מכשול, מכשולים וחתחתים, וההולכים שם ברגל נלחצים לעלות הרים גבוהים אשר ענן לבושם וערפל חתולתם, ולרדת בגיאות עמוקות וערוץ נחלים אשר חשכה נצחת רובצת שם, ומשם יעלו שנית על צלעות הרי נשף, יעלו על ידיהם ועל רגליהם ולרגעים תמעדנה רגליהם בחלקלקות וכפשׂע ביניהם ובין המות. ואחרי אשר יתמלטו מבלהות צלמות ההן ונפשם להם לשלל, יגיעו אל שפת הנהר הגדול, נהר באגאראַטי, הזרוע המערבית מנהר גוזן, ועליהם לעבור את הנהר ההוא לבוא אל מקום מקדשם. אך אין מעברה ואין גשר גם אני שיט אין לעבור במים עזים ההם, רק חבל באמבוס מתוח מעבר הנהר האחד עד משנהו, ובעזרת החבל ההוא יצלח הנוסע את הנהר. אימות מות ובעותי שאול ואבדון יאחזו את הנוסע האחוז בחבל לא עבות ההוא ושוטט בין השמים ובין המים, ותחתיו יגעש ירעש וירעם הנהר בהמון משבריו וגליו הפורצים להם דרך בין סלעי מגור ותלפיות צורים נוראים. החבל יתנודר כמלונה, יאנוק, יהום ויאנח אנחת מות, ואם ינתק או אם לא יחזיק בו האדם בכל מאמצי כחו, כי אז יפול הנופל ממנו ועצמותיו תתפוצצנה על חדודי הסלעים הנוראים, בטרם יצלול עוד במצולות הנהר ויהי עדי אובד.

אחרי תלאות איומות כאלה יגיע הנוסע אל גאנגאטרי תאות נפשו ומחוז חשק לבבו. אך מה תחזינה או עיני הנוסע במקום ההוא? ומה שכרו בעד חרף נפשו בדרכי חשך וצלמות ההם? שמעו נא והתמהו תמוה! שם במקום המהֻלל מחמד עיני ההודי ומשא נפשו, שם לא יראה ולא ימצא רק היכל אליל, היכל קטן וקצר ידים, לא תאר ולא הדר לו, ארכו רק חמשה עשר צעדים ורחבו רק עשרה צעדים, חומה שפלת קומה סובבת את ההיכל הקטן ההוא, ובתוך החומה ימצא זולת ההיכל, עוד בית אבנים ובתוכו שור פר חצוב מאבן שלמה, גם אבן עגולה המכונה בשם “כסא האלילה גאנגא” ואצלה מזבח אבנים וחומר, ועל המזבח צלם דמות האליל שיווא “המחולל ומוליד כל” לפי אמונת ההודים, הלאה מעט ימצא שם תבנית גג ותחתיו דמות האליל ווישנו, וזולת אלה בנוים שם שני בתים בלי חלונות, אשר שנים שלשה נזירים וכהנים יגורו בתוכם. אל החומה ההיא רק מסלה אחת הנשקפת על פני הנהר, ובמעלות אבנים יעלו שם ההודים אל החומה ההיא אשר סביבות ההיכל. – אך אולי ידמה הקורא בנפשו כי בתוך ההיכל ההוא פנימה נמצאים עדי עדיים ושכיות חמדה הלוקחות נפשות ומרהיבית עיני הרואים, על כן אשמיע בזה את אשר יספר הפרינץ וואלדעמאַר על אֹדות ההיכל ההוא, הלא כה דבריו: "אחרי אשר עשיתי את אשר נטלו עלי הכהנים הבראהמינים, פתחו לפני את דלתות ההיכל. דרך שער קטן הובאתי אל אולם הבית, ודרך שער שני שפל קומה עוד מהראשון הובילוני אל ההיכל פנימה. הכהנים והעם נשאו רנה ותפלה לאלהיהם, הקריבו להם קרבנות מן לחם ונופת, פרחים, קמח ודגן, גם קרבנות כסף הביאו שם, ואחרי כן העלו הכהנים נרות להאיר את החשכה אשר בתוך ההיכל, ואז יכולתי לראות ולהתבונן על כל הדברים הנמצאים בתוכו, מזבח אבנים וחמר בירכתי ההיכל ועליו תבנית האליל ווישנו משוחה בששר אדמדם וירקרק, על ידו צלמי האלילים גאנעזא ובאייראם ותבנית שור פר מעשה ידי חרש אבן, אך אין תאר ואין הדר להם ונדמו כצלמי בלהות. הלאה משם תבנית האלילה גאנגא ומנורות אחדות מנחשת קלל. זה הוא ההיכל ואלה הם הדברים הנמצאים בתוכו, ובגלל דברים כאלה ירים ההודי פעמיו מקצה הארץ, וישם נפשו בכפו עד אשר יגיע אל המקום הזה! בעד היכל דל ונבזה כזה ובעד פסילים אלמים ונמאסים למראה כאלה, ישא ויסבול תלאות עצומות עד אין מספר ומצוקות נמרצות אין חקר! אך ההודי יאמין אמונה אֹמן כי בקרב ההיכל ההוא ימצא קרבת אלהיהם ויפק מאתם רצון לכפר על כל עונותיו, גם יקבלו ברחמים וברצון את תפלתו אשר יתפלל בעד נשמות אבותיו וקרוביו ומיודעיו, ויצררו את נפשותיהם בצרור חיי עולם ונעימות נצח, ועל כן ישליך ההודי את נפשו מנגד לעבור ברגל בנתיבות צלמות ודרכי חשך, לעלות ולבוא אל ההיכל ההוא אשר ממנו תוצאות חיים לפי אמונתו והליכות דתו.

בטרם יבוא ההודי אל ההיכל ההוא עליו החובה לרחוץ את בשרו במי הנהר אשר יפוצו שם חוצה וקרים ככפור. בעמדו בתוך המים עד השוקים יושיט לו הכהן העומד על החוף אגודת אזוב וישא בעדו רנה ותפלה, ואז ישליך האיש את אגודת האזוב על פני המים ויטבול שלש פעמים בתוך המים, ואחרי כן ידור נדר כסף לבדק ההיכל, ילבש את בגדיו ויעל מן הרחצה נשוי עון כסוי חטאה, והכהן יפתח לפניו שער ההיכל.

עתה נסב נא עינינו מהיכל אליל ההוא ונסורה לראות את המראות הגדולים והחזיונות הנשגבים המתנוססים בגאנגאטרי ועל כל סביבותיו: לארך חוף הנהר הנפלא ההוא יופיעו נוכח פנינו הררי הוד רמי קומה, אשר אחד באחד יגשו ורק ראשי תלפיותיהם איש מרעהו יפרדו, על צלעות ההרים ההם יגאו ויתגאו ארזי אל מעלפים ירקרק חרוץ וגבוהים עליהם על גברי ההרים ישגו וישגשגו אלונים וברושים יפיפי נוף גם שושני הררי אלף (אלפענראזען), וגבוהים עליהם פרחו אחו ועשבות כרים ונצנים נותני ריח ניחוח, וגבוהים גם עליהם סלעים נפלאים בעלי תמונות שונות, ולאחרונה תרוממנה תלפיות ההרים הנחפות בשכבת שלג עולמים. הרחק מההרים ההם יתנשא בירכתי בקעה רחבת ידים הר בודד, הר לבן כלבנת הבדלח ושׂיאו מגיע עד. שם ההר ההוא נודע למשגב בכל אפסי ארץ הודו, הלא הוא סיטפורי, אשר לפי אמונת ההודים ישכון על מרום קצו שיווא אלהיהם בהודו הנורא, ושם מקור הנהר הקדוש, נהר גוזן. הגדה עתיקה משולבת אל ההר ההוא, ועל פיה נדע למה זה ועל מה זה יקדישו ההודים את גאנגאטרי הקרוב אל ההר ההוא. הכהנים הבראהמינים גלו את ההגדה ההיא לאזני הפרינץ וואלדעמאר, ואנחנו נציג אותה בזה לעיני הקורא, כי נפלאה ומוזרה היא: ההגדה העתיקה ההיא תספר כי פעם אחת היה ווישנו צמא למים, ויחל את פני בראהמא להשקותו מים לשבור את צמאו, ויושט לו בראהמא את כוס פרח הלוט (לאָטאָס) אשר בידו, וישת ווישנו את המים החיים אשר בכוס ההוא, אך המים ההם פרצו ויצאו מתחת כף רגלו הימנית, ופתאם היו לנהר גדול, הלא הוא נהר גוזן, והנהר הואיל הלוך אל הים הגדול ככל הנחלים ההולכים שמה. בראהמא נבהל למראה הנהר הזה אשר מימיו הלכו הלוך וגבור, ויירא פן ישטפו הארץ ומלואה, תבל ויושביה, ויקרא אליו את שיווא ויבקשהו לעצור במים ההם, וימהר שיווא וירם את רגל ווישנו הימנית על ראשו ובשערותיו הארוכות סתם את מוצא המים אשר בכף רגל ווישנו, ובכן דללו וחרבו מי נהר גוזן ההוא. אך אז לא מצאו יושבי הודו מים לשתות במשך עשתי עשרה שנה, ותלהּ הארץ. לאחרונה יעצו האחים הקדושים הנודעים בשם בני פאנדאווא לזקני הודו, למלאות את ידי באגאראטי מלך בענארעס, ולשלוח אותו אל הר מועד אלהים לחלות את פניהם להשיב להם את נהר גוזן. המלך ההוא התנפל אל האלהים ויצק לחש למו, ויעתרו אליו, וכרגע נהרו מי נהר גוזן מתועפות הר סיטפורי משערות ראש שיווא, והנהר התפשט עד מהרה ומֻטות כנפיו הגיעו עד אפסי ארץ הודו כיום הזה, וביום אשר שב נהר גוזן להשקות את הארץ, בנה סאנקריטשא, אחד המלאכים המשרתים את פני ווישנו, את ההיכל אשר בגאנגאטרי לשם כבוד האלהים, והם הטו שמים וירדו ארצה וירחצו במי היאור ההוא, וישימו לחוק בארץ הודו, כי כל איש ואיש אשר יעשה כמעשיהם וירחץ את בשרו במים ההם לכבודם, יסורו עונותיו וחטאותיו תכֻפּרנה, אך ללכת משם והלאה לאורך הנהר, לא נתנו רשיון לכל איש אשר יחזיק במעוזם. וההודים המאמינים בדברי ההגדה הזאת, לא יחשכו מכל עמל ותלאה נפשם, עד בואם אל המקום ההוא לרחוץ את בשרם במי הנהר, לכפר בזה על כל עונותיהם, ועד היום יאמינו כי מוצא נהר גוזן הוא מהר סיטפורי. זרוע נהר גוזן המזרחי ומעינו נקרא בשם אַלאַקאַנאנדא, ושם ימצא עוד מקום קדוש לההודים אשר יעלו שם ברגל מדי שנה בשנה להתפלל ולשלם נדר. שם המקום ההוא הוא באדרי-נאט ורום קומתו תשעה אלף ושמונה מאות וארבעים רגל מעל פני הים; ומעין הנהר ההוא ימצא עוד מרום וגבוה מהמקום ההוא, ברום.

שכן קרוב לנהר אלאקאנאנדא זרוע המזרחית מנהר גוזן, הוא הנהר הנקוב בשם מאנדאגרי, ואצלו המקום הקדוש לההודים הנקרא בשם קעדאר-נאט וגבהו. הדרך ממחוז גויריקונד והלאה עד המקום ההוא מלאה היא חתחתים ופחדים, ורגלי ההלך יתנגפו שם על אבני נגף בכל שעל ושעל. הנהר העז נהר מאנדאגרי יעבור שם ארחות עקלקלות בגיא צלמות מלא סלעי מגור וצורי חלמיש רמים ונשאים, וגלי הנהר יתגלגלו בקול רעם ורעש נורא ומתנפלים בשטף קצף מראשי הסלעים אל תהום רבה, ובגיא צלמות ההוא על יד הנהר האיום ילך הנוסע בתהלוכה חשכה חצובה בצור, ולרגעים יסכן פן ישפכו אשוריו ותמעדנה קרסוליו ויפול ולא יוסיף קום,כה יתנודד ההלך מהלך ארבע שעות. אך פתאם יצא מגיא צלמות ההוא ורגליו תעמודנה בארץ מישור, מימינו ומשמאלו כרים עוטפים ירק דשא ואחים מעולפים פרחים ונצנים, ונוכח פניו מתנוסס הר גבוה ונשא המכוסה בשלג, הוא הר טומערו אשר גבהו, ועל מרום מצחו שתי גבעות קרח (גלעטשער), ולרגלי ההר ההוא בנוי היכל קטן וסביב לו בתים שפלי קומה, והוא המקום הנודע בשם קעדאר-נאט, אשר אליו ינהרו המון רב משלומי אמוני ההודים בכל שנה ושנה. ההיכל ההוא נבנה לכבוד שיווא אלהיהם ובוניו לא קרעו לו חלונים. לפני מבוא שעריו נצבת תמונת שור פר חצוב מאבן שחורה, ועוד פסילי אבן אשר ההודים יקדישום מאד. הכהנים לא יניחו לאיש זר לבוא בתוך ההיכל פנימה לבל יחלל את צפונו, ועל דבר קדושת המקום ההוא ספרו להפרינץ וואלדעמאר את ההגדה המוזרה הזאת: האחים מבית מלכי הודו הנקובים בשם פאנדאווא9 בקשו את פני מאהאַדעאָ (פתרונו האל הגדול) כי יסלח לכל עונם אשר העוו מעודם ועד היום ההוא, אך הוא לא רצה לעשות את בקשתם, ויתחפש בצלם דמות שור הבר (ביפֿפֿעל) ויברח מבקעות הודו המזרחית אל ההרים הרמים. חמשה האחים ההם רדפו אחריו עד קעדאר-נאט, ושם ראו אותו נצב במרום הר טומערו להציל עיניהם, אך מהרה קל התיר אחד מהאחים ההם את אזור חלציו וישליכהו על ראש ההר ויקיפהו סביב סביב, להעתיק ולנתק את הראש ההוא עם מאהאַדעא יחד ולהשליכם לתוך העמק. מאהאדעאָ ראה ברגע ההוא את הרעה הנשקפת לארץ ולדרים עליה אם יפול ההר ההוא עליהם, כי יפוצץ אותה לרסיסים, את יושביה ימית ועצמותיהם יגרם, ויצו לחמשת האחים ההם, הרפו! אספו ידיכם ואני אמלא את אשר שאלתם ממני. ואז התחפש בדמות פרה חצובה מאבן גדולה, ויקח עמהם דברים ויאות להם לסלוח לעונם, אם אך יואילו הם לרחוץ את בשרם במעין נהר מאָנדאגרי השכן הקרוב לנהר גוזן, גם לבנות שם היכל לכבודו אשר כל הבא לתוכו להתפלל ולהקריב קרבנות יהי נשוי עון כסוי חטאה. גם את תבנית הפרה אשר התחפש בה בדברו עמהם, נתן בידם ויתן להם רשיון לשבר אותה לשלשה חלקים, ולשלוח את חלק הראש והצואר לנעפאל, את חלק יתר אבריה לטונגו נאט, ואת חלק אחוריה אל ההיכל אשר יבנו לו בקעדאר נאט, והחלק הטוב ההוא ימצא עד היום בתוך ההיכל ההוא הבנוי לכבוד אלהיהם הגדול. חמשה האחים התרצו אל האפנים ההם, אך רע בעיניהם כי הוציאו כסף תועפות מאוצרם די ההוצאות הנחוצות לבנות ההיכל ההוא בקעדאר נאט, וידרשו מאת מאהאדעאָ לשאת אתם במשא ההוצאות ההן, ויחר בם אף מאהאדעאָ ויהרוס בעברתו את ההיכל ההוא אשר בנו לו. אך סנגקאָ לוזאַרגי, אחד ממלאכי הפנים אשר למאהאדעאָ, בנה אותו שנית על תלו, וההודים נהרו אליו מכל אפסי ארץ הודו, ויאמינו כי הם נשואי עון ואנשי קדש, ויספרו נפלאות גדולות אֹדות ההיכל ההוא, ויביאו אליו חמדת כל ארצם. ההיכל ההוא היה על מכונו עד אשר פרצו בני עם הגאָרקאָס בהודו המזרחית ויכבשוה, כי אז הרס אותו מאהאדעאָ על ידי זועה (ערדבעבען). אך נגיד הגארקאס בנה אותו הוד הפעם להיות לו לכסף מוצא ולהרבות לו זהב מאת ההודים הבאים אל ההיכל לאלפים מדי שנה בשנה. אפס כי ההיכל לא התעודד לארך ימים, ובשנת 1842 הרס אותו השלג הרב אשר התנפל עליו מראש ההר. אולם אחד הכהנים הראשים לא נח ולא שקט עד אשר כוננו ידיו עוד הפעם את ההיכל ההוא, והוא עומד על תלו עד היום הזה.

בכבדות ותלאה רבה יעבור הנוסע את נהר אלאקאנאדא להגיע אל היכל קעדאר נאט מחוז חפצו, ויותר עוד יכבד הדבר אצל כפר באמבאָטע, כי שם הנהר הזה גדול ורחב ידים, יהום כנהמת ים ויפרוץ לו דרך על פני סלעים נוראים והררי חלמיש צור, ועל פני הנהר הנורא הזה מרחף גשר חבלים (זיילבריקע) ברום ששים או שבעים רגל ורחבו ארבע רגל וקרוב לקצו רק שתי רגל. יראה ורעד יאחז את רואהו בפעם הראשונה, ורק אמיץ לב אשר יראה חתת ולא יחת, רק הוא יהין לעלות על גשר כזה הפורח ברום רקיע ותחתיו יגעש ירעש נהר איתן בקול פחדים, וכגעת בו רוח חרישית ינוד כה וכה כנוד הקנה במים ובכל צעד מצעדי גבר יתנועע הנה והנה בלי הפוגה, ודעת לנבון נקל כי על גשר כזה לא יוכלו לעבור כי אם שלשה או ארבעה אנשים בפעם אחת איש בעקב אחיהו; גם כבשים ועזים ועגלים יעברו בו, אך לא סוסים וחמורים וכל בהמת משא, כי הן תעבורנה בנהר ורבות מהן תתפוצצנה על חדודי הסלעים אשר בתוך הנהר או שבולת המים תשטוף אותן.

עתה נרימה פעמינו הלאה לארך הנהר הנפלא, נהר גוזן. אחרי אשר יגיח הנהר הזה את מי שני המעינים הנזכרים לתוכו, יאחז ארחות דרכו וישם פניו קדימה אל בקעת הודו המזרחית. במרוצה נמהרה וברב כח ישטוף ויעבור בין סלעים נשגבים וצורי חלמיש רמי קומה ורחבי ידים, ובדרך מרוצתו יפגע בהררי עד המכוסים ביערים גדולים ועבֻתּים, במקומות בצה ואגמי רפש אשר בסבכי יעריהם רבים והעצומים ירמוש רמש אין מספק, אריות ונמרים, כפירים ובני ליש, שנהבים וקרני האף, זאבי ערב ודֻבּים ועוד חיות רעות כאלה לאין ספורות, גם צפרים בעלי מינים שונים לא יחקרו, יעופפו שם. במקומות ההם לא ישב איש ולא יגור בן אדם כי אם לעתים רחוקות לצוד ציד חיה ועוף, כי מחדש מאי עד נאווענמבער יעלו שם אדים רעים מן הבצה ויון המצולה, אדי דבר הוות וקטב ישוד, עד כי לא יוכל האדם ללון שם לילה אחד מבלי היות כפשׂע בינו ובין המות, וגם ביתר חדשי השנה ישחיתו האדים הרעים ההם את אויר הנשימה וכל שואפם יחלה במחלואים רעים ונאמנים אשר יצעידוהו לשערי מות.

בהגיע נהר גוזן אל בקעת הודו המזרחית, יתרועעו אליו פלגים יבלי מים במספר רב וישפכו מימיהם לתוכו, ושנים עשר מהם גדולים ורחבי ידים יתר הרבה מנהר רהיין, ואֹרך נהר גוזן עצמו הוא יותר משלש מאות פרסאות. אצל עיר אללאהאַבאַד (פתרונו משכן אלוה) יאסוף אליו נהר גוזן את אחיו תואמו (צווילינגסברודער) הנודע בשם דשומנאַ. עיר אללאהאַבאַד הנזכרת בנויה היא על נהר דשומנאַ במקצוע ההוא, אשר שם יתבוללו מי הנהר הזה הטהורים והצהובים במי גוזן הנרפשים והדלוחים. מספר יושבי העיר כמאתים אלף איש, ואליה ינהרו שלֻמי אמוני ההודים מקרוב ומרחוק להתפלל ולשלם נדר, כי קדושה היא בעיניהם, ומה גם המקום אשר יתאחד שם נהר גוזן עם נהר דשומנאַ, ושם יבארו הכהנים את ספרי הוועדא (מדע) להמון העם המקשיבים לקולם, שם יגלחו המאמינים את שערות ראשיהם וישליכו את השער לתוך מי נהר גוזן, בהאמינם כי בעד כל שער משערות ראשם הנופל במי גוזן, ישבעו שובע שמחות אלף שנים בעדן גן ה', אשר בשמים ממעל, גם ירחצו שם את בשרם במי הנהר, ישאו רנה ותפלה לבראהמא אלהיהם ויעבדו אותו בזבח ומנחה.

הלאה משם על נהר דשומנא מתנוססות הערים המהללות אגרא ודעלהי, אשר לפנים היו ערי הבירות בממלכת המאָגול הגדול. הערים ההן רחוקות כשלשים פרסאות אשה מאת רעותה, אגרא תשתרע לאורך נהר דשומנא והיקפה כפרסה מרובעת, ומספר יושביה מאה אלף, ובימי קדם היה מספרם יתר הרבה מאד. סביב לה מתגוללות חרבות בנינים עתיקים, עיי מפלה רבים ומשואות היכלים ומצודות וטירות אשר אבד כל זכר למו. הגדול והנעלה על כל הבנינים אשר בתוך העיר, הוא היכל המלך אַקבאַר, העליון לכל מלכי הודו גם לכל מלכי אזיא בימי הדורות ההם, והוא יושב על כסא מלכותו בהדר גאון עוזו משנת 1556 עד שנת 1605. שלשת אלפי איש בנו שתים עשרה שנה רצופות את ההיכל הגדול ההוא, והוא נהדר בכבוד ומפֹאר בכל פאר והדר כיד מלך כביר כֹח ורב אוצרות כהמלך אקבאר. שערי ההיכל יפים מאד ועשוים בטוב טעם ודעת, אולמיו בנוים מאבני שיש טהור וקירותיהם נחפים ברסיסי אבני חפץ אשר יקר מפנינים מכרם. האבנים ההן בעלות צבעים שונים הן, ובדמות אבני משכית (מאזאאיק ארטיג) תשבצנה את הקירות מהמסד עד הטפחות. גם כל חדרי ההיכל באו בעדי עדיים כאלה, ועוד יקרים ונחמדים מאלה, עד כי יתפלאו כל רואיהם וימלאו פיהם תהלתם ויפעת יקר ערכם. גדול ומהֻלל עוד מההיכל הזה הוא הבנין הנפלא הנקוב בשם טאַדיע מאַהאַל המתנוסס במרחק חצי שעה מעיר אַגראַ לפאת דרומית. הבנין ההוא בנה שאה דשעהאן בן המלך אקבאר על מקום שם קבר מומטאץ מאהאל אשת נעוריו אשר מתה עליו בימי נעוריה. הבנין המפֹאר ההוא אשר כמעט אין ערוך אליו בכל הבנינים המהוללים אשר בארץ הודו, מוקף הוא בחומת אבני גראניט אשר ארבעה שערים לה לארבע רוחות השמים ועל כל שער מגדל גבוה נחמד למראה. בתוך החומה גן עדנים עם היכלי כבוד, גֻלות מים חיים הזורקות מימיהן ברום רקיע, יערי עצי פרי מגדים, ערוגות שושני חמד ונצנים נותני ריח ניחוח, שדרות עצי אלונים וברושים, וטורי עצי אראנגים וטאמארינדים השתולים בנוה ובטוב טעם ומשמחי לב רואיהם. על מדרגת אבן שיש טהור, מדרגה רחבת ידים בעלת שלבים רבים עלה נעלה אל במה גדולה ורחבה המרוצפת באבני בהט ושש מחמדי בת עין, ועל הבמה ההיא מתנוססת מצבת הגבירה אשר לשמה ולזכרה כוננו ידי בעל נעוריה את כל הבנינים המפֹארים ההם. משני עברי המצבה בנוים שני בתי מסגוד (מאָשעען), בתי אבני שיש לבן מהמסד עד הטפחות ועל ראשיהם חופפות כפות (קופפעלן) גבוהות נחפות בפחי זהב אשר בזרוח השמש עליהן תפזרנה שביבי נוגה וקרני אור ברקים על כל סביבותיהן. הבתים ההם נהדרים בכל הוד והדר, מלאים זיו היופי ומפיקים יפעה וחמדה, אך מול ההיכל הגדול המתנשא על מקום שם קבר הגבירה, יועם זיום וישנא נגוהות זרחם. ההיכל ההוא נוסד ממסדו עד טפחותיו מאבני שיש לבנות כלבנת השלג ומזהירות כעין הבדולח ותוכו רצוף עדי עדיים וכל שכיות החמדה ומשכיות לבב, דלתותיו משבצות באבני חן, אבני משכית (מאָזאַאיק) אשר תבנית אותות להנה מעשה ידי אמן ומכלכלות משלי מוסר מספר הקאָראן. בחדר הראשי אשר בהיכל ההוא, ספון ארון קבר הגבירה אשת המלך אשר בנה את כל אלה, גם ארון קבר המלך ההוא. על קירות החדר הגדול ההוא יתפלאו כל הרואים הפלא ופלא, כי הם נחפים ברסיסי אבני שֹׁהם וישפה וברקת בתבנית פטורי ציצים וצלמי פרחי אביב ובדמות שושנים ונצנים, תפוחי זהב וכל פרי מגדים, ועל ראש ההיכל צפירת תפארה מרהבת נפש ומפליאה עין, הלא היא כפה נפלאה מאד עם ארבע מנהרות (מינאַרעטס) כלילות יופי אשר שיאן יותר ממאה ועשרים רגל. חכמי הנוסעים אשר בידם פלס ומאזני צדק לפלס כל מראה עיניהם במשפט אמת, יעידו ויגידו פה אחד כי חזון נשגב כהמצבה ההיא יקר למצוא בכל רחבי התבל, ובכל היכלי כבוד אשר תהלתם מלאה הארץ, אין דומה לההיכל המתנוסס על מקום קבר המלכה ההיא, בהדר הגזרה והבניה ובחוסן יקר אבני החפץ אשר על קירותיו מבית.

 

מַסַע לְהוֹדוּ מִזְרָחִית

א

כל יורדי הים באניות יודעים את התלאות הרבות אשר תמצאנה את העוברים בים אל ארץ הודו מזרחית. זה לי כמשלש חדשים אשר אנכי עובר בדרך הרחוקה והכבדה הזאת אשר לא תראינה עיני כי אם שמים ממעל ומים מתחת ואין מעמד לאניות. אחרי אשר שבעתי נדודים ומצוקות מרבה להכיל, חָתרה אניתנו אל חוף קעדגערעע, ואנכי עם אחֻזוֹת מרעי ירדנו באניה אחרת לבוא לעיר קאַלקוטטאַ מְחוֹז חפצנו, ונעבור על פני מי הנהר הגדול נהר גוזן (גאַנגעס). רב החובל היה גבר חכם בעוז אשר חֵרף את נפשו מִנֹעַר לעבור במים עזים ההם, גם איש טוב מאֹד, חובב אדם ובעל לשון למודים, והוא ספר לנו את כל הגדולות אשר ראו עיניו בהודו מזרחית ואת הנפלאות אשר ישתומם עליהן כל שומע. אחרי אשר הֶראנוּ את המקומות הרבים אשר יִסָכְנוּ בם כל היורדים באניות בנהר גוזן, הֶראה לנו אי חול (זאַנדבאנק) בתוך המים, ויספר לנו כדברים האלה: על אִי חוֹל הזה חִשבה אניתי להִשָבֵר בשנה העֹבֶרֶת באשמת עלמה אחת מבנות נדיבים, כי היא פרצה חוק ותחזק בקרש האניה (שטייער רודער) וַתְּנַהֵג את האניה באַות נפשה. אנכי גערתי בה, אך היא שחקה לפחדי ותאמר: “לא נופלת אנכי ממך גם בדבר הזה!” ובין כה וכה גָאוּ הגלים ויהדפו את האניה בכל מאמצי כח אל מול אי החול הזה, אז חַשְׁתִּי ותפשתי את גלגל הקרש לחתור את האניה אל מקום אחר, והגלגל בשובו לאחור הִכָּה את העלמה וַיֵקע את זרֹעותיה מִקֶנֵיהֶן. כל אנשי האניה קצפו עלי ויחרקו שֵׁן, כי העלמה נפלה אחורנית ותתעלף, אך אנכי הראיתים את אי החול והוריתי אותם כי לוּלֵי עשיתי את אשר עשיתי, אז אָבַדְנוּ כֻלנוּ אָבָדְנוּ, ובאמת היה אך כפשׂע בין האניה ובין אי החול וכפשׂע בינינו ובין בטן שְאוֹל והיינו טרף לשִׁנֵי העקרבים הנוראים (אלליגאַטאָרען) אשר ירמשו לאלפים ולרבבות בנהר גוזן וטורפים את נִבלות האדם הצָפוֹת על פני המים. – כל אנשי האניה נשאו את עיניהם ויתבוננו על המון נבלות האדם המשוטטות על פני מי גוזן, ואחד מאתנו שאל את פי רב החובל להגיד לו מי השליך את הפגרים הרבים והעצומים ההם המימה? ויען רב החובל ויאמר: דעו נא אדוני! כי הנהר הזה אשר אנחנו עוברים בו, הוא זרוע אחת מזרועות נְהַר גוזן, נָהָר קדוש בעיני ההודים בהאמינם כי מֵימָיו ינַהגו ויביאו את האדם אל עֵדֶן גן ה', ועל כן לא יְקַברו את מֵתֵיהֶם בארץ רק ישליכו אותם במצולות הנהר הזה, גם חולים רבים יובאו אל חוף הנהר הזה בידי בניהם או קרוביהם, ואם אין להם תקוה לשוב לאיתנם, ישליכו אותם בניהם או קרוביהם המימה בעוד נפשם בם. – גם עשירים רבים יושלכו במצולות הנהר הזה בזדון יורשיהם אשר יארכו להם הימים לחַכּוֹת עד אשר יִפָּקֵד עליהם פקודת כל הארץ. כי על כן אין מספר לנבלות האדם אשר בנהר הזה ואין קֵצֶה לַגְוִיוֹת אשר ישליכו הודים אל גלי המים האלה שנה שנה, ולולי העקרבים (אלליגאַטאָרען) האוכלים את בשר הנבלות ההן, העלו המים בָאשה וצחנה באף יושבי הארץ וגם האויר נהפך אז לרוח משחית ולרוח דֶבֶר וקטב מרירי. וכמעשה העקרבים במים, יעשו גם הַדַיוֹת (גייער) והשועלים הקטנים (שאַקאַלס) ביבשה, כי פעמים רבות עת יִסֹב זרם המים לאחור (עבבע), תשארנה נבלות אדם אין מספר על החוף והדיות עם השועלים הקטנים יאכלו אותן. בלי דַיוֹת ושועלים ביבשה ובלי עקרבים ודגי טרף (האַיפֿישע) במים לא יכל בן אדם לחיות בארץ הודו אף יום אחד. האינכם רואים שם גְוִית אדם צפה על פני המים ועורב מְנַקֵר את מוחה? וראו נא עוד כי על יד הגְוִיָה צף כשחיף עץ שחור! והוא עקרב (אלליגאַטאָר) הרודף אחריה לחתוף אותה ולטרפה".

כל אנשי האניה נשאו את עיניהם אל המקום אשר הֶראם רב החובל ויראו כי העקרב השיג אחרי רגעים אחדים את הנבלה ההיא וירם את כֶּפֶל רִסְנוֹ מֵעַל לְמֵי הנהר וכרגע ירד עם טרפו בִיוֵן מצולת הנהר וַיֵעָלֵם מנגד עינינו.

“האי אשר מעבר הנהר הזה – הוסיף רב החובל לספר – נודע הוא בכל ארץ הודו בגלל הררי נְמֵרים אשר בתוכו, ויותר עוד בגלל קרבנות אדם אשר יקריבו יושבי האי לאליליהם, כי הם זובחים את בניהם ואת בנותיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם. השמעתם אדונַי דבר על אֹדות כעס קרבנם? –”.

"שמענו – ענו אנשים אחדים מאתנו – “אך אם אתה ראית זאת בעיניך, הואילה נא בטובך לספר לנו את אשר ראית, ונודה לך בכל לב”.

“אדונַי” – ענה רב החובל ואמר לנו – "רק פעם אחת ראיתי בעיני את השערוריה האכזריה ההיא, וזה חזיתי אספרה: אתם ידעתם כי בכל עת אשר תבוא צרה וצוקה על אנשי הודו, יאמינו כי אם יזבחו פרי בטנם לאליליהם הנזעמים אז ישוב אפם מהם וישיבו ידם מִבַּלֵעַ. ועתה דעו נא כי יש יום בכל שנה אשר בו יתאספו ההודים בקול המון חוגג על האי הזה ואת ראשיהם יעטרו בְּזֵרֵי פרחים ושושנים, ועמהם יבואו כֹהניהם וקדושיהם בלוית מנגנים ומזמרים רבים עד אין מספר. כל הרואה את קהל עִלְזֵי לב ההם יאמינו כי על יום טוב באו לָחוג חג שמחותיהם ולשמוח אֱלֵי גיל, כי מי זה יִוָאֵל להאמין כי ליום הרֵגה ורֶצח נאספו למו? אמנם העקרבים והדגים הטורפים יודעים את יום מועד ההוא ואת המקום אשר יִוָעֲדוּ בו, ויתאספו לאלפים ולרבבות על שפת הנהר. הה! תסמר שערת ראשי מדי אזכרה את יום עֲבָרוֹת ההוא ואת החזון הנוראה אשר ראיתי בו! קול העם בְּרֵעֹה, המית הכהנים המחזיקים את ידי האבות הזובחים את בניהם לַשֵׁדִים, רעש הַתֻּפּים, שאון החצוצרות וסערת השופרות, צעקת הבנים – בני תמותה – אשר ישליכו אותם אבותיהם במצולות הנהר קרבן לאליליהם, מלחמת העקרבים אשר ילחמו איש ברעהו על בשר הבנים המושלכים המימה, ודמי הילדים אשר יאדימו את גלי הנהר – הוי, זלעפה ופלצות תאחזני בזָכרי את המראה האיום והנורא ההוא, ואין מלה בלשוני לתאר אותו בדברים! – שמעו נא את החזון אשר חזיתי בעיני בפעם ההיא אשר הייתי על האי הזה, שמעו נא וְהִתְפַּלָצוּ! אשה גדולה מבנות נדיבי עם הארץ, נָדרה נֶדר להקריב את בִּתָּהּ לאלילי בני עמה, ואחרי כן נִחמה על נִדרה, כי נכמרו נחומיה על מחמד בת עיניה, ורחמי אֵם גברו על האמונה בהבלי שוא, ועל כן אֵחרה מִשַלֵם את נדרה עד כי היתה בתה בת שלש עשרה שנה, ובימים ההם מצאו אותה צרות רבות ורעות, והכהנים הבראַהמינים החליטו כי חרה בה אף האלילים על אשר הֵתֵלָה בהם, וחרון אפם ישיג אותה ואת כל בני משפחתה אם לא תמהר להקים את נדרה. – הה, עוד אֲדַמֶה בנפשי כי צלם דמות הילדה הנעימה ההיא נצבת נֹכַח פני! עוד אאמין כי עיני תראינה את אבותיה הסכלים והעריצים אשר יסחבו את הבת הנאוה והמעֻנגה ההיא אל אי ההרֵגה הזה! עוד אדמה לראות איך הם קורעים מעליה את עֲדי זְהָבָה ואת כתֹנת הפסים אשר עליה! לשוא תתנפל בת לא-רֻחָמָה זאת לרגלי אביה ואמה! לשוא בכתה והתחננה על נפשה וַעֲפַר רגליהם לִחֵכָה! האכזרים ההם סחבוה סחוב והשלך אל אֳנִי שַיִט ומשם הָדְפוּ אותה בחזקת היד אל מי הנהר, אך המים ההם לא היו כי אם מֵי ברכים, והילדה עמדה על רגליה ותנס מנוסת מות ותעל על החוף ותנצל. אז האמנתי כי אבותיה לא יוסיפו עוד להסגיר לַמָוֶת חַיָתָהּ, אך לא כאשר דמיתי כן היתה! כי אבותיה העריצים רדפו אותה וישיגוה, ויהדפוה במוטות ארוכים אל תוך מצולת הנהר, וכפתן חרש האטימו אזניהם לקול תחנוניה, ועקרב נורא התנפל עליה כְּשֵׁד מִשַׁחַת. כרגע צללה האומללה כעֹפרת במים עזים, והטורף האכזרי ירד אחריה, ושניהם נעלמו מנגד עיני רגעים אחדים, ואחרי כן ראיתי את הגלים אֲדֻמִים מדמי הבת היפה והמעֻנגה ההיא – ראיתי – ומחִתָּה נוראה בעתתני! – ראיתי ונפשי התעלפה בקרבי יתר מכל מראות איומות כאלה אשר ראו עיני בְּאִי הזה.

ב

הספור הזה החריד את רוחנו ונהי כחֵרשים וכאִלמים זמן רב, אך בראותנו את רבבות העקרבים הצָפים בתוך מֵי הנהר, שבנו ונדברנו על אֹדותם ושאלנו את פי רב החובל מדוע יקדישו אותם ההודים, והוא השיב לנו אמריו: “ההודים עַם לא בינות הם, עיניהם רואות כי העקרבים ההם טורפים המון בני אדם יום יום, ובכל זאת לא יפחדו ולא ירהו מרחוץ את בשרם בנהר הזה, כי הם מאמינים כי על פי השגחת אליליהם יצללו האנשים במצולות המים האלה ומשם יעלו ויבואו השמימה. והנה לפני שנים אחדות התעמרו בני בליעל במנהג הזה למען בצוע בצע, כי במרחק שתים שלש פרסאות מהמקום הזה, יִמָצֵא מקום הרחצה אשר ירחצו שם ההודים שנים רבות ולא אֻנה להם כל אסון ופגע, אך פתאם טֻבעה שם אשה אחת ואיננה, ועם הארץ האמינו כי אחד העקרבים טָרַף אותה. אך אחרי כן טֻבעו עוד נשים רבות ויחקרו וידרשו וַיִוָדַע להם כי בני בליעל נסתרו בעֵבר הנהר השני בין קנה וסוף ובידם חבל ארוך עם חַכָּה והם שוחים מתחת למים ותופשים בחבל ובחכה את רגלי הנשים ויסחבון כן תחת למים עד העֵבר השני. ואל תתמהו על החֵפץ, כי נשי ההודים תעדינה עֲדי זהב וטבעות ואצעדות ונזמים גם בעת אשר תרחצנה במים, ובני בליעל ההם הסירו את עֲדי הנשים ההן אחרי אשר הטביעו אותן בנהר, ועל כן לא טֻבעו רק נשי העשירים ובתולות מבנות נדיבים ומרום עם הארץ, אך ההודים תפשו את המרצים ההם וימיתום ויבערו את הרע מקרבם”.

בין כה וכה באה עת חסרון המים (עבבע) וּמַלָחֵינוּ מהרו וישליכו את העֹגְנִים (אַנקער) המימה מול כפר גדול, ואנחנו ירדנו באניה קטנה ונבוא אל הכפר ההוא, ושם ראינו מרוצת אנשים רבים, גם שמענו קול רעש תֻּפים ורעם חצוצרות, וְדָמִינוּ בנפשנו כי יום חג הוא ליושבי המקום ההוא, ורב החובל שאל את פי אנשי המקום מדוע קול הכפר הומה? ומה היא המרוצה וקול השאון? וישיבו לו האנשים ויאמרו: לפני ימים אחדים הלך קָדוֹש אחד אל מִקְדָשוֹ להתפלל וּלְשַׁלֵם את נִדְרוֹ ולא שב עוד לביתו, והמקדש ההוא רחוק שלש כִּבְרוֹת ארץ מהכפר הזה, ואנשי הכפר יְרֵאים פן אִנו האלילים רעה להקדוש ההוא, ועל כן נאספו כֻלם ללכת במחול משחקים לכפר בזה את פני האלילים. אחרי רגעים אחדים באנו עד חצר מקדשם (פּאַגאָדע) אשר שם יחלו ההודים את פני אליליהם במחולות ובחצוצרות התרועה, והנה חמשה עשר איש ערוּמים כיום הִוָלְדָם ויחֵפים, ושערותיהם ארוכות, וסרוחות עד שְׁתוֹתֵיהֶם, הולכים במחול משחקים לפני אליליהם. במרוצה נמהרה מאד פִזזו ויכרכרו, עִווּ את פניהם, לטשו את עיניהם, עקשו את יצורי גֵוָם וַיְפַתְּלוּ את בַּדֵי עורם ויתהוללו בידיהם ורגליהם כְּמֻכִּים בשגָעון ובתמָהון. פעמים אחדות התיצבו במעגל ומחוגה וינערו ויטלטלו את שערות ראשיהם, ומהרה קל קפצו וינתרו ממקומם ויניעו בראשיהם הנה והנה, וכל אלה במהירות נפלאה מאד עד כי לא ידענו איכה יעש כזאת, ובכל העת ההיא השמיעו החצוצרות צלצלי שמע וקול רעש גדול מאד והשופרות הרעימו בכֹחַ עד כי צללו אזנינו משמוע. אחרי כן קרץ אחד מהכֹהנים בעיניו והמחוללים עמדו מִלָחוֹל ויקשרו את שערותיהם הנוטפות זעה על מצחיהם, ואנשים אחרים באו תחתיהם ויעשו כמעשיהם –.

“מה נתעבה עבודת האלילים ומה נאלחה!” כן קרא אחד מאתנו בגֹעל נפשו. “עוד תשמע תועבות גדולות מאלה” אמר אליו רב החובל, "שמעו נא אדונַי! ואֲסַפֵּרה: לפני שנים אחדות ראיתי פה דבר בליעל אשר החריד את נפשי כמראה זבחי אדם אשר ספרתי לכם. אתם ידעתם כי מאז ומקדם חָקקוּ חִקקי און בארץ הזאת חק רֶצַח לשרוף את הנשים בְּמוֹת בעליהן והנשים הֶראו פעמים רבות את עז אהבתן ואמונתן לבעליהן עד כי בכל אַוַת נפשן עָלוּ על המוקד ותשָׂרפנה עם נבלות בעליהן יחד. אך פעמים רבות לא תבחרנה האלמנות בַּמות מחיים רק בעבור כי חייהן אינם חיים בארץ הזאת, כי האלמנה נִדָחָה היא פֹה ותועבה, לא תוכל ללבוש מחלצות ולעדות עֶדיה וחֶליתה, על הארץ תישן וחיי מרודים תחיה וכשפחה נחרפת היא בעיני כל עם הארץ, אך את האלמנה אשר תאבה לְהִשָׂרֵף עם גְוִיַת בעלה יחד, אותה יְאַשְׁרוּ הבראַהמינים, קדושה יאמרו לה, ויבטיחוה כי בעדן גן אלהים תשב ראש ותשבע שמחות עולם ונעימות נצח אין קץ, ועל פי הדברים האלה נִפתו אלמנות רבות לעלות על מוקדי אש, עד כי בעיר קאַלקוטטא לבדה נשרפו כשלש מאות אלמנות בכל שנה ושנה. בשמחות וגיל, בקול כנור ונבל ובקול המון חוגג תובל האלמנה אל מקום התֹּפֶת, פארה חבוש עליה, וכל עֲדי תפארתה ובגדיה החמודות אשר לבשה ביום כלולותיה תלבש אז, ועטרת פרחים תעטר את ראשה. פעמים אחדות תסֹב היא ורעותיה את מקום המוקד, תחַלק את עדיה וחליתה להנשים הנצבות עליה, ואחרי כן תעלה בשמחות וגיל על מוקדה, ועצי המוקד משוחים בחמאה למהר את שרֵפתה –.

האלמנה ההיא אשר ראיתי את שרֵפתה, היתה צעירה לימים ויפת תֹאר מאד, על יד ימינה נשאה אשה זקנה את עוּלָהּ, ילד שעשועים כבן חצי שנה, והאם האומללה הביטה עליו לרגעים בעיני אהבה וחמלה. בתחלה התחפשה ותתראה כְּשָׂמֵחָה ופניה צהלו, אך כאשר ערכו הכהנים את העצים במקום התֹּפֶת, שֻׁנוּ חזות פניה וַעֲנָנָה שכנה על חלקת מצחה, וכאשר הוסיפה להתנער מתרדמת אמונתה, כן הוסיפה להראות את חרדת לבבה ופחדי רוחה. והנה פִּתְאֹם הרים בנה קול בוכים, וכשמעה קול בכיו התפרצה מזרֹעוֹת רעותיה ותחבק בכל עז את עוּלָהּ מחמד עינה ומחמל נפשה, ותתחנן אל כל הנצבים עליה להציל את נפשה ממות, אך הבראַהמינים הרחיקו את הילד ואת כל רעיות האלמנה מהמקום ההוא, ויחזיקו בידי האם האומללה ויסחבוה אל מוקד האש, והיא לחמה בכל מאמצי כֹחה עם עדת מרצחים ההם עד כי ביגיעת בשר ובעמל רב הֶעלו אותה על המוקד, וברגע ההוא הרעימו התֻּפים, רעשו החצוצרות והֵריעו השופרות לבל ישָׁמע אנקת בת תמותה ההיא – והיא ישבה על עצי מוקדה ותקח את ראש בעלה בחיקה, והלהב עלה מכל עברים, ואש מתלקחת אכלה סביב סביב, ובטרם יצאה נפשה נסתה עוד הפעם לנוס ממוקדי שחת ההם, אך הכהנים הדפו אותה במוטות ברזל אל המוקד עד כי עלתה בְלַבַּת אש וַתִּשָׂרף –. המראה הנורא הזה החריד רוב עצמותי, ובלהה ותוגה נמרצה החזיקתני עד כי כמעט יצאה נפשי –. ואף כי בימים האלה צִוְתָה ממשלת ענגלאנד בחזקת היד לבל יוסיפו עוד ההודים הזדים לעשות התועבה הגדולה הזאת, בכל זאת יעשו עוד הפראים את זָר מעשיהם בסתרי מערותיהם עד היום הזה, ואנכי יודע נאמנה כי בכל יום ויום תשָׂרפנה אלמנות רבות עם גְוִיוֹת בעליהן יחד, ואין מיד המרצחים ההם מציל! –

ג

ככלות רב החובל לספר, שבנו אל האניה והמלחים העלו את העֹגנים ונִסע הלאה, ובדרך הוסיף רב החובל לספר לנו חדשות ונצורות. בין הספורים הרבים והשונים, ספר לנו דבר זר מאד אשר כל שומעו יֵעָוֶה משמוע, הלא הוא עֱנוּת בעלי התשובה בארץ הודו אשר יְעַנו את נפשם לכפר את פני אלהיהם על עון חטאתם, כי הם אוסרים אִסר על נפשם לבל ירחצו את בשרם ואת פניהם וידיהם במים כל ימי חייהם, לבל יגלחו את שערות ראשיהם, לבל יאכלו לחם אנשים כי אם מלוח, עלי שיח, שרשי רתמים גם עשבות הרים, לרבוץ במערות צורים ושעפי סלעים, במחלות עפר וביערים רחוקים עד בוא חליפתם, ובעשותם מעשה תעתועים כאלה ויחיו כבהמות שדי וחיתו יער, יאמינו לנחול רב טוב הצפון לצדיקים בעדן גן ה'. רבים מחֶבר כֹהנים ההם יָדוּשׁוּ את בשרם בשוטים ועקרבים עד זוֹב דם ועד כי יִמָלֵא גֵוָם פצעים מכף רגל ועד ראש, יעמדו ברגלים יחֵפות על גחלי אש בוערות עד אשר תִּכָּוֶינָה כפות רגליהם, יתגלגלו באשפתות וחול קודח, גם יעמדו ימים רבים מאד על רגל אחת, או ישימו את ידיהם על ראשיהם שנים רבות רצופות עד אשר תדבקנה ידיהם אל ראשיהם כל ימי חייהם, ויש אשר ידביקו את ידיהם אשה אל אחותה ימים כבירים עד אשר תגדלנה צפרניהם ותעבורנה דרך בשר ידיהם החוצה, ויש אשר יִתָּלו בכבלי ברזל על שוכות עצי היער ולא ירדו משם כל הימים, ועוברי דרך יתנו אֹכל אל פיהם להחיות ברעב נפשם. גם רבים מהם יכרו להם קבר בארץ וישכבו בתוכו כל ימי צבאם, והם מכֻסים בעפר עד ראשיהם, ואנשי חסד העוברים עליהם יטוּ להם אֹכל".

למחרת חתרה אניתנו אל החוף וַנִמְתַּח אֹהל לשבת שם, והנה אחד קדוש מחֶבר כהנים ההם סָר אלינו הָאֹהֱלָה. הקדוש ההוא עִנָה את נפשו בענוים רעים מאד, כי הוא לקח שבט ברזל עָב וְחַד וַיִקֹב בו חֹר בְּלֶחְיוֹ הימנית, ולא הוציא את השבט מֵהַחֹר והנה הוא תקוע עוד בַּלֶחִי ושתי קצותיו מְשֻלָבות בטבעת ברזל גדולה. רב החובל נתן לו כסא לָשֶבֶת וימאן, יען כי נָדַר נֶדֶר לבל יֵשֵׁב חמש עשרה שנה רצופות רק יעמוד על רגליו לילה ויום, וכאשר שאלנו את פיו כמה שנים עברו מהשנים ההן? השיב לנו אמריו כי רק שלש עשרה שנה חלפו למו, וכל השנים ההן לא ישב אף רגע קטן. בראשית ימי נדרו צוה לאסור אותו בחבל אל עץ יער מדי לילה בלילה בנפול תרדמה על עיניו, עד כי בצקו רגליו ולא האמין עוד בחייו, אך לאט לאט הִסְכִּין בדבר הכבד הזה עד כי בימים האלה תערב לו שנתו בהשענו תחת העץ כאשר תערב שנת בני התענוגים במטה כבודה. אחרי כן הראה לנו את ידו השמאלית אשר לא יוכל להניע אותה כֹה וכֹה, יען כי זה שתים עשרה שנה אשר כָּפַף את כף ידו הזאת אל בשר זרֹעו עד כי נקבו הצפרנים את אזרֹעו. ועוד ספר לנו כי שנה תמימה היה תלוי על סבך עץ בין השמים ובין הארץ, והדבר הזה עִנה את נפשו יתר הרבה מכל ענותו מנעוריו ועד היום ההוא. ככל הדברים האלה ספר לנו הכהן ההודי, ואנחנו נָתַנו לו שקל כסף וילך לדרכו שמח וטוב לב.

ביום השני הגענו עד עיר קאַלקוטטא מחוז חפצנו, ועינינו לא שָׂבעו לראות את הודה והדרה, את ארמנותיה הרמים ואת כל יקרותיה. אך בטרם באנו העירה עברנו על פני המצודה הבצורה והגדולה אשר תתנוסס בחָסנה מבין גלי נהר גוזן, ומשם נסענו על פני החוף המלא אניות שיט וציים אדירים אין מספר, אחרי כן הלכנו דרך ההיכלים והמגדלים והטירות הרבות והעצומות, ולאחרונה באנו בשערי העיר ההללה הזאת אשר בתיה בנוים בנוה, בתי משושה ובתי מסכנותיה נאדרים בחין ערכם, ובתי תפלותיה וכל שכיות חמדתה משמחים לב ולוקחים נפש כל רואיהם.

 

עין ארץ הקדם10

“ראה נעאפאל וָמֻת!” יאמר משל האיטאלקי, ומה רב רהב העם אשר ירהיב בנפשו עוז למשול את המשל הזה, כאלו אין עוד יפעה ויופי, הוד והדר, בכל חוג תבל ארצנו זולתי חזון נעאפאל, ואחרי אשר תחז עין האדם את כלילת היופי הזאת, אין לו עוד תוחלת להתענג ממראה עיניו, ובשמחות וגיל יקרא: “אמותה נא הפעם אחרי ראותי את נעאפאל!” אך לא כן אנכי עמדי, לא כן אחי הקורא! אל תמות, כי תחיה ואנכי אנהגך אביאך אל ארץ הקדם ארץ מולדת היופי, ארץ הרת החזיונות הנפלאים הנודעים בשם “אלף לילות ואחד”, ושם תחזינה עיניך מראות גדולות ומחזות נפלאים מעלפים לוית חן והדרי תפארה אין ערוך אליהם, שם תראה עין בעין את עין ארץ הקדם, את הענק אשר על צואר מלכת היופי, את צבי כל פאר וגאון כל צבי, את שכיות החמדה אשר בגן האלהים, את עיר דמשק, אשר מקסם פלא בידה לקחת נפשות, ולשפוך שובע שמחות ותענוגות שמים בלב רואיה, ואשר נביא הישמעאלים לא ערב את לבו להציג כף רגלו עליה, ויקרא ברוח רגש: “רק גן עדן אחד יתן ה' אל האדם, ואם אבוא אל גן עדן הזה (דמשק), אין לי חלק ונחלה עוד בגן עדן העליון”. אך אנחנו אשר רוח רגש כזה לא יפעמנו, ונבטח ולא נפחד לאבד חלקנו בעדן גן ה' אשר בשמים ממעל, אם גם נבוא בשערי גן העדן אשר בארץ מתחת, אנחנו נערב את לבנו לבוא בעיר כלילת יופי הזאת ולהתבונן על כל זהרי יפעתה ומשכיות חמדתה. אמנם העיר ההללה הזאת דמתה לתמונה נפלאה המשבּצת במסגרת זהב מעשה ידי חכם חרשים, מסגרת אשר תעיר ותעורר גם היא רגשי פלא, עד כי לא יוכל הרואה להסב עיניו ממנה עד אשר ישביע נפשו מהודה והדרה, על כן גם אנחנו בטרם נבוא בשערי דמשק, נעיף עינינו מעט קט על מסגרתה הכלולה בכליל תפארת, על מסביה, אשר כל חכמי הנוסעים מלאו פיהם תהלתם ואין די מלים בלשונם להביע זיום והוד הדרת חסן יפעתם.

אחד מחכמי הנוסעים החדשים יתאר בעט סופר את מסבי עיר דמשק ככל אשר ראו עיניו, ודבריו יקרים ונאמנים, ועל כן נציגם נא פה לעיני הקורא: "לפני ימים אחדים שמתי לדרך פעמי לבוא לעיר דמשק, ועברתי במסלה אשר בבקעת הלבנון, ואשר התנוססה בה לפנים העיר המפֹארה הנודעת בשם בעלת (Baalbek). המסלה ההיא תשתרע בעמק ברכה אשר אין כמוהו בכל עמקי ארץ ארם להוד והדר ולחמדה ונעם, עד כי אין אומר ודברים לספר אף אפס קציהם. נהר באַראַדאַ (אמנה או פרפר) ילך על פני העמק הזה, ועל כן יכונה בשם עמק באַראַדאַ. גלי הנהר מתגלגלים כגלילי כסף ובהמיה נעימה בין חֻפים יפים נחפים בירקרק חרוץ ופרחי חן מרהיבי עינים, והאדמה אשר בשני עברי הנהר, דשנה היא ופוריה כגן ה'. מקום מושב הראשון אשר פגעתי בעמק הזה, הוא הנוף היפה הנקרא בשם צידוני (Zedany) ובו עיר נאוה בנויה בנוה ושם הנוף נקרא עליה. סביבות העיר ההיא גנים נחמדים במספר רב, ועצי פרי הלולים רבים ושונים יצלחו שם באופן נעלה מאד.

עוד בדורות קדומים נטעו נוטעים בעמק הזה עצים עושי פרי חמד, ופרים היו רבים ועצומים במאד מאד, עד כי יושבי דמשק לא הרבו במחיריהם ויאכלו מהם כנפשם שבעם, ועד היום יתן כל איש החפץ לאכול מפרי העצים ההם רק קשיטות אחדות ויוכל לאכול ככל אַות נפשו תאנים ורמונים, תמרים וענבים, תפוחים ואפרסקים (אפריקאזען), ועוד פרי תאר ופרי הלולים בעלי מינים שונים, שם יאחז נהר באַראַדאַ ארחות דרכו לפאת נגב מהלך שתי שעות, ומהלכו במנוחה שאננה ובקול דממה לארך העמק, ומימינו ומשמאלו יגיח לתוכו מעינות נכבדי מים, פלגים ונחלים קטנים, אשר גם על חֻפיהם שפוכה חמדת הטבע ביד נדיבה לשמח לבב אנוש. כה ילך הנהר אַט ומעדנות עד אשר יגיע אל רגלי עמית הלבנון (אַנטיליבאנאן) ויפגע בסלעים רמים וכפים נשגבים. שם יבקע צורים וישבר סלעים ויפרוץ לו דרך, ילחץ ויתכנס בחגוי סלע כבד, ומשם יתנפל ברב כח ויעפיל עלות על ראשי צורים ותועפית כפים, ידלג משן סלע אל שן סלע ויקפץ ממרום צור מעוז אל משנהו, עד כי לאחרונה ישתער בסער ושאון נורא מתלפיות סלע, מגבעה גבוהה ששים רגל אל עמק תחתית; אחרי כן ישוב לחתנפל לאט וכשמן יוליך מימיו עד אשר יגיע לבקעת דמשק.

מכפר בלודאַן עברתי במסלה רחבת ידים אשר בתוך עמק באַראַדאַ, ועל כל מדרך כף רגלינו יוצע ירק דשא ופרחי נועם, עצי פרי מלאים ברכת ה' וגני עדנים עם כל פרי מגדים, הרי מצער מכוסים יערים צומחים עצים רעננים וגבעות קטנות מסֻבלות גפני אדרת ותפוחי זהב. אך פתאֹם הובילוני רגלי אל גיא צלמות, אשר משני עבריו מתנשאים צוקי סלעים זקופים רמים ונשאים עד ארבע מאות רגל. יד התוגה הויה בי בבואי אל עמק עכור הזה, ואהי אני בעיני כגבר אין איל אשר בלעהו שאול חיים וירד דומה בעוד נשמה באפו. ובאמת היה הגיא ההוא חצר-מות בימי קדם ויושבי המקום קברו שם את מתיהם, ועד היום נמצאים שם שרידי ארונות מתים ומערות ואבני בור, אשר יתנו עדיהם כי לפנים היה שם בית הקברות. ולפי ראות עינינו קברו שם יושבי עיר אבלה (אַביאַלאַ) את מתיהם, ואבלה היתה בשנים קדמוניות עיר הראשה בפלך ההוא, ועל המקום אשר התנוססה העיר הזאת בימים ראשונים, נפוצים גם עתה עיי מפלה, משואות היכלים ושאר אבני משכית, עמודים נתוצים ואדנים וספים מנופצים, וכל אלה יעידו על גודל עיר אבלה ההיא ועל יקר תפארת בניניה.

כצאתי את גיא צרה ההיא, שאפתי רוח חיים ונגד פני הופיע עוד הפעם עמק באַראַדאַ בהוד יפיו, כפרים וחצרים בנוים בנוה, וסביב להם גני ירק, שדי תנובות, עצי פרי, אחים עוטפים עשבות ריח, וכרים לובשים מכלל יופי, שושנים וחבצלת, נצנים ופרחים שונים. באחד הכפרים על גבעה גבוהה ימצא קבר ישן נושן מאד אשר פי אנשי המקום יקבנו בשם “קבר הבל”, כי לפי הגדה עתיקה קבור שם הבל אשר הרגו קין.

משם הרימותי פעמי ובאתי אל כפר נחמד למראה הנקוב בשם פי-ריעה ותכונתו בין הרים גבוהים אשר שיאם מגיע עד שמנה מאות רגל. מחגוי אחד הסלעים יפרוץ שם מעין מים בהמולה ורעש, אך אחרי מרוצת מאה ועשרים צעדים יגיח אותו נהר באַראַדאַ אל פיהו ואל נודע כי בא אל קרבו. בקרבת המעין הזה מצאתי ראיתי שרידי בנינים עתיקים, חרבות היכלות ומגרעות (נישען) למצבות ופסילי אלילים, אבני שיש אשר עקבות כתוֹבות עתיקות נודעו על פניהן, ועוד גלים נצים ופליאת טירות הרוסות ובתים חרבים.

כמהלך חצי שעה לפאת קדמה ראיתי תעלה (וואסער לייטונג) ארוכה ורחבת ידים המשתרעת עד עיר תדמור (פאלמיראַ), ולפי מסורה קדומה אשר בידי עם הארץ בנה אותה המלך שלמה, אשר בנה גם את תדמור במדבר. בימים האלה דללו מי התעלה ההיא וחרבו, אך בימי קדם הובילה שפעת מים רבים לעיר תדמור, והפכה את חול המדבר לאדמה פוריה ודשנה להחיות עם רב. תעלות רבות כאלה נמצאו לפנים בארץ ארם, אשר הוליכו מימיהן אל מקומות מדבר וערבה וישימו אותן למקומות מושב, ושמו מדבר לגן רוה וערבה לשדי תרומות, ועד היום נפגוש שם בחרבות תעלות וצנורות ושקתות המים שרידי הימים הראשונים.

כשתי פאסאות מדמשק אצל כפר דומאַס יתאחדו מי כל המעינות והפלגים, ויבלי מים הקטנים עם מימי נהר באראדא ההולך לאט בין גדותיו המפֹארות, ושם יפרד והיה לשני ראשים הלופתים ארחות דרכם מתחת לסלעים גבוהים הנאדרים בציצים ופרחים, ועד מהרה יגברו חילים ויעפילו עלות על ראשי הסלעים, ומתלפיותיהם יתנפלו בקול שאון לתוך העמק ויאחזו דרכם בהשקט והמיה נעימה כבראשונה. מכפר דומאַר והלאה תשתרע בקעה נפלאה אשר אין ערוך לחוסן יפעתה ולשכיות חמדתה, וכל חכמי הנוסעים לא ימצאו ניב שפתים להביע ולתאר את הודה והדרה. מי נהר באראדא ישקו אותה, ירוו את אדמתה, יולידוה, יצמיחוה ויפרוה באופן נפלא מאד. בכל מקום אשר עין אדם צופיה מתנוססים עצי הדר מסובלים פרי מגדים, עצי תמר וירעשו בלבנון, עצי לבנה ישאו צמרותיהם ברום תכלת הרקיע וענפיהם יסבכו וישתרגו ויהיו לסוכה רעננה למחסר ולמסתור משרב ושמש בחרבוני קיץ; בראשי הדרי חמד נטועים גפני אדרת אשר ענבימו ענבי צוף, אשכלות נופת למו ותירושם ישמחו אלהים ואנשים. עצי תאנים ורמונים, תפוחי זהב, ציטראָנים, אפריקאָזים ועוד פרי הלולים כאלה יצלחו במספר רב מאד. פה תראינה עינינו נאות דשא ומי מנוחות עם משכנות רועים מרביצי עדרי רחלים ועשתרות צאן, ושם ישורו עפעפינו מלונות אכרים נחפות בכפות תמרים ועל כל סביבותיהם גני עדנים ועמקים עטופים מגד תבואות שמש וגרש ירחים. פה בתי משוש בינות לעצים רעננים יביעו רננות וירנינו לבב אנוש, ושם גבעות לבונה אשר על ראשיהן ישליו אהלים לרגעי ארץ, אשר אוו את גן העדן הלז למנוחה שאננה בימי ממלכות האביב.

על יד תחנותי בבקעה היפיפיה הזאת, בנוי על נהר באַראַדאַ גשר אבנים הנשען על עשרים וארבע כפות (באָגען) ותחתיהן יתגלגלו גלי הנהר המזהירים כזהר הזהב לאור השמש ומשמיעים קול המולה נעימה להשמעות אזנים. הלאה משם יפרד הנהר לראשים רבים הנקראים בשמות שונים, אך עצם הנהר השוטף על פני שִני סלעים נקרא באראדא כבכל מקומות מרוצתו. משני עבריו ישלח הנהר פלגים רבים להשקות את הגנים והאחים על פני כל הבקעה. בחדש האביב ובירח זיו יחשפו הגנים את עושר כבוד הודם ואת יקר תפארת יפעתם, גם השושנים יתפתחו אז ממסגרותיהן, ובצבי עדי עדיים תפארנה את חופי הפלגים ויבלי המים, ומנוגה נגדן יאדימו הגלים כאבני אֹדם וברקת. בקרבת דמשק יצלח מין שושנים אשר אין ערוך אל יפי מראהו וחין זהרו בכל מיני שושנים בארצות ארם גם בכל הארצות.

מסלות עיר בעלת (באאלבעק) ובארות (ביירוט) עוברות בין הגנים הרעננים ההם, ואֹרחות הנוסעים יתענגו על נעימות התולדה ושפעת חמודותיה במסלות ההן. משני עברי המסלות ישגו עצי עדנים אשר יכופפו את ראשי ענפיהם ויפרשו חֻפה יפה ונעימה על ראשי הולכי דרך, ומבין עפאיהם יתנו רבבות כנפי רננים קול רנה וצהלה. מעיני מים יקרו שם מימיהם הטהורים בהמיה נחמדה להשמעות אזנים, וגליהם הקטנים מתגלגלים על פני אבני חצץ ומשמיעים צלצלי נועם כצלצלי מצלצלים ומנענעים. השושנים והנצנים, הפרחים והדודאים יזילו בשמי ריח באף כל עובר ומשכרים את חושיו שכרון נפלא כריח היין הטוב. כפרים גדולים וטובים עוטרים את נהר באַראַדאַ משני עבריו, ועל יד הנהר גם על האיים הנטועים בתוכו בנוים בתי רחים מוסבים ציצים ופרחים וריח השדה. בעלי הבתים ההם הם גם דיגים פורשי מכמורות על פני המים ומשׂתכרים שכר טוב, כי דגים רבים בעלי מינים שונים ידגו לרוב במי נהר באַראַדאַ ופלגיו ואפיקיו, והדגים ההם יקפצו לפעמים מעל פני המים ויעופו עד יבושת סנפיריהם ואז ישובו למקומם; פעמים רבות שבעתי עֹנג למראה הדגים המעופפים ההם אשר קשקשותיהם מזהירות בשלל צבע רקמתים לנוגע קרני השמש. על חפי נהר באראדא ראיתי גם עופות המים במספר רב, את השלך (רייהער) ואת החפמי (סטראאנד לויפער) האורבים לצוד ציד דגים, ולשמחת לבבי התבוננתי על הצפור התכלת (בלוילינג) אשר פי הערביאים יקבנו בשם “אבו צורייך” ואשר נוצותיו יפות ונהדרות במראה כליל תכלת עם נקודות ירקרק חרוץ משמחות לב ומרהיבות עינים. גם במקומות אשר מי הנהר דלים (זייכֿט) ישרצו שרץ נפש חיה, צבים (שילדקרעטען) וסרטנים ועוד שרצי מים כאלה.

מרוצת-נהר באראדא מעבר השני לעיר דמשק, תשתרע מהלך שתי שעות בין גנים וכרמים ופרדסים, עצי פרי הדר ושדות ואחים וכרים נרחבים, ומשם והלאה ילך ארחות עקלקלות אין מספר, ישטוף ויעבור מהלך שעות אחדות על פני בקעה רחבת ידים מעולפת ירק דשא ברקמי זהר שושנים וזֵרי פרחים אשר להם הרקמה. הבקעה היפיפיה ההיא תכונה בלשון ערביאית “באַהר על מערדי”, פתרונו “יאור האחו” (וויזענזעע), אדמתה טובה מאד, שמנה ודשנה, ויש בה כח להוציא זרועיה מאה שערים, אך ידי האכרים העצלים לא יפתחו ולא ישׂדדו אותה ויעזבוה למרעה עדרים ומשכנות רועים. אחרי אשר ירוץ נהר באַראַדאַ במהלך שמנה שעות מעיר דמשק והלאה לפאת קדמה מזרחה, יהָפך ויהי ליאור בצה ויון מצולה (זומפף זעע) אשר קנה וסוף יעטרוהו, והם רמי קומה וסבוכים כיערים עבותים, ובעת אשר יפרצו מי באראדא וישגו מאד, יבואו המים גם ביאור בצה הזה ויגדילוהו ויאדירוהו. אך בעת אשר יחסרו מי הנהר, ודללו גם מימיו מתגרת להט השמש וישובו למי בצה וטיט היון כבתחלה, ושם ישרצו אווזים פראים וחזירי יער.

בבקעת באַהר על מערדי תתאספנה החסידות (שטאֶרכֿע) בכל שנה ושנה בצאתן מארץ מצרים לפרוש כנפיהן לארצות אייראפא. בבקעה ההיא ובכל מימיה נמצאים עוד עוף שמים ושרצי מים בהמון, הקאת (פעליקאַן), השלך (רייהער), הכוס, הינשוף והתנשמת, החומט והשבלול, והצב, העקרב, הכרום (שאַמעלעאָן), נחשים, שפיפון, צפעוני, שממית הנודעת בשם טאַראַנטעל, עכביש המים אשר יושבי המקום יאכלו אותו, ועוד שרצי מים במספר רב ועצום.

בהררי סלע המקיפים את בקעת דמשק משלש רוחותיה, נמצאים עדרי יעלים ועפרים (גאצעללענהערדע), אך בפאת מזרחית לבקעת באַהר על מערדי אשר שם מדבר ציה וערבה, משוטטים שועלים קטנים, אשר ביללת קולם יחרידו את העוברים בבקתה ההיא בעתותי ליל ויפילו עליהם בעתה ועצבת. בסלעים המגבילים את בקעת דמשק, נמצאות אבני שיש לרוב, גם אבני שיד אשר יצלחו למבנה בתים והיכלים, אך אנשי המקום לא ישימו אליהם לבם.

בקעת דמשק מהוללה היא ברוב תשבחות ואין קצה לכל יקרותיה ומשכיות חמודותיה, גנות ופרדסים וכרמים ועצי פרי הלולים מתנוססים בתוכה באופן נעלה ונפלא מאד. מראשי עצי פריה הם: אפרסקים, שקדים, תאנים, רמונים, תפוחי זהב, בכאים, תמרים, אגסים, תפוחים, גפני אדרת, ועוד פרי מגדים כאלה. את הגנים אשר בבקעה הזאת ישקו מי נהר באראדא, ושלש מאות וששים מעינות נכבדי מים הנוזלים מהרי הלבנון ומיתר ההרים הקרובים והרחוקים, ומספר הגנים ההם לפי עדות עדים נאמנים הוא כשלשים אלף. זולת עצי פרי הרבים והעצומים, יצמיחו הגנים ההם גם מיני ירק רבים ושונים להחיות עם רב: כרוב, בצלים, שומים, אורות (קרייטער), קשואים ואבטיחים, אבטיחי מים (וואסער מעלאנען), תפוחי אדמה, אינדינאָ, טאבאק, גם פרחים מפֹארים ושושני חמד ועוד מטעים וזרועים רבים

העוברים לסוחר בכסף מלא. מקור הברכה בבקעה הברוכה הזאת הוא נהר באראדא ופלגיו הרבים, גם המעינים והאפיקים והתעלית הרבות אשר בשפעת מימיהם ישקו וירוו את האדמה וישימוה לעדן ולגן ה', נם האקלים היפה והנעים אשר לא יחסר לו המזג, הוא מעין ישועה להבקעה הזאת להפרותה ולהרבות צאצאיה באופן נעלה מאד. ימי האביב והקיץ ימשכו ביפה נוף הזה יתר הרבה מבכל נפות ארץ ארם. כתשעה חדשים בשנה לא יעיב עב קל את אור שמי דמשק, ואור יקרות יהל בעריפיה. הן אמנם כי רק לעתים רחוקות יניף אביר התולדה גשם נדבות על בקעת דמשק, אך לעומת זה ירעיף אגלי טל, טל אורות אשר ירוה את האדמה וכרביבים ימוגגנה. כבכל הבקעה הברוכה הזאת יגדלו נם בקרבת עיר דמשק יערים נחמדים מלאים כל פרי מגדים, כרים לובשי צאן ועמקים עוטפי בר, שדי תרומות אשר שבליהם המלאות והטובות נדמו כגלי ים זהב בעבור רוח צח על פניהן. דגן, חטים, שעורים, שבולת שועל וכוסמים ועוד תנובות שדי ומגד תבואות שמש וגרש ירחים יצלחו שם ויעשו לקמצים מאה שערים.

מראשי הרי הלבנון יתנוסס על יד דמשק הר חרמון הנאדר בעטרת תפארת שיבה וזֵר שלג יעטור ראשו כל הימים. מראש ההר הזה תחזינה עיני הרואה את כל ההוד וההדר, היפעה והיופי אשר ברחבי הבקעה העדינה, בקעת דמשק, וכל הרואה את מראות אלהים ההם בפעם הראשונה, יעמוד משתאה ומשתומם, רוחו יתפעם בקרבו ומורשי לבבו ינועו ויזועו כחולם חלום פלא בהקיץ. גם אנכי בהשקיפי בפעם הראשונה מראש הר חרמון את החזיון הנפלא הזה פחד ורחב לבבי, הייתי כאיש נפעם וכגבר אשר מחזה שדי יחזה עין בעין, נפוגותי למראה עיני ונבוכותי מבוכת פלא, כשוך מעט תמהון לבבי, העיפותי עיני על כל פלאי מפעלות אלהים הגדולים אשר נוכח פני, ועפעפי עופפו כברקים עד למרחוק, מדלתות שערי מזרח הופיע השמש בהדרת קדשו, ויגל את המסכה הנסוכה על פני העיר ההוללה, עיר דמשק, ויצף בזהכ טהור את תועפות מגדליה הרבים, וישם עטרת פז לראשי המנהרות (מינאַרעטס) הרמות והנשאות, ויכס את צמרות עצי העדן בכתם אופיר. הגנים הרעננים עטפו ירקרק חרוץ וכל שיח השדה שנים עם עדנים, רבבות כנפי רננים הביעו רננות ובמקהלות שרו שירי הללויה. גלי נהר באראדא כגלילי כסף התגלגלו לאור חצי השמש, וקול המיתם ככנור ילך. תכלת הרקיע בהוד יפיה נשקפה בראי הנהרות והאפיקים ויבלי המים, ומבעד חפּות שריגי הגפנים נשקפו עיני מלכת היום, ואור יקרות הֻצע על אשכלות הענבים. כל אשר יספתי לראות ולהתבונן בכל הנפלאות הגדולות האלה, כן יספתי להתפלא ולהשתומם עד כי לאחרונה השתוחחה נפשי תחת סבל פלאי מעללי אל, ואשתחוה בחרדת קֹדש.

כאבן נזר המתנוססת ביפעת קרני הודה בתוך משבצות זהב אופיר וספירים מזהירים, תתנוסס עיר דמשק בתוך כל החמודות הלוקחות נפשות אשר על כל סביבותיה, ואף כי עתיקה לימים היא, ועוד בימי אברהם היתה כבר עיר נושבת ועיר תהלה11, בכל זאת לא כהתה עינה ולא נס הוד עלומיה עד היום הזה, ועוד עודנה עין ארץ הקדם ומשוש כל ערי משוש, עיר גדולה מהלך פרסה מרובעת, רבתי עם, כי מספר יושביה יותר ממאתים אלף איש, שרתי בגאון כל צבי, וצבי לכל צבי תפארה. יד הכליון השלוחה בכל מפעלות בני האדם ומפלאות פועל כפיהם לכלותם ולמשאות אותם משואות נצח, קצר קצרה לעשות בעיר הזאת כליון חרוץ; נֹא אמון, נינוה, בבל וקרתגא, ועוד ערים גדולות ובצורות וקריות נשגבות הבנויות כמו רמים ועשויות לבלי חת, ספו תמו כבר לפני אלפי דורות בהעלות עליהן יד התמורה את ים התהו ובהמון גליו צללו ואבדו, ודמשק העדינה עוד תקום ותתעודד, ועוד היא עיר גדולה לאלהים ואחרי בלותה פעמים רבות היתה לה עדנה כהיום הזה. רבים מחכמי העמים חוקרי מחקרי ארץ קדומים יעידו כי עוץ בן ארם בן שם בנה אותה לראשונה, וכן יעיד גם יוסף פֿלאַוויוס, ועוץ קרא לה בשם אביו ארם, ואחרי שנים רבות ישב בה אליעזר עבד אברהם, וירחיב את גבולה ויגדילה ויאדירה בבנותו בה בתים רבים ובנטעו בתוכה ובמסביה גנים נחמדים ועצי פרי, ומני אז נקראה בפי הארמים בשם דרמשק12, ובפי העברים נקראה בשם דמשק13. ולתקופת השנים רחבה ונסבה ותהי אחת הארצות מארצות ארם, ומאז והלאה נקראה בשם ארם דמשק. דוד מלך ישראל נלחם עליה בעזוז וחיל עד אשר הוריד ממנה עוזה וישימה לו למס (שמואל ב' ח' ו'), אך בימי שלמה בנו אשר לא היה נאדר בגבורה כמוהו, קרע רזון בן אלידע את ממשלת דמשק מידו, וישפוך את את רוח ממשלתו עליה (מלכים א, י“א, כ”ד), ואחרי מות שלמה הרימה קרנה בכבוד ועוז ותהי לממלכה עצומה, ומלכיה נלחמו מלחמות רבות עם מלכי ישראל עד אשר ישב ירבעם בן יואש על כסא המלוכה ויעל עליה וילכדה וישב אותה לישראל (מלכים ב י“ד כ”'ה). אחרי ימים לא כבירים שבו הארמים ויקחו אותה מיד ישראל ותהי ראש ארם כבראשונה, עד אשר השתער עליה תגלת פלאסר מלך אשור בימי אחז בן יותם ויבקיענה אליו ואת רצון מלכה המית (מ“ב ט”ז ט') ויגל את ארם קירה14. מהעת ההיא והלאה סרה דמשק על משמעת מלכי אשור, עד אשר התעלה נבוכדנאצר וישב על כסא מלכותו בבבל, כי אז עלה האריה הזה מסבּכו ומשחית גוים התנפל עליה בחרבו הגדולה, ויהרוס את חומותיה הבצורות ויתוץ את מבצריה וישרוף ארמנותיה וישיתה בתה ויזרעה מלח. אך אחרי נגדע לארץ חולש על גוים והורד שאול גאונו, התנערה העיר השוממה מעפר שממותיה ותבנה ותכונן על תלה כבתחלה. אפס כי גם אז לא היתה ארכה לשלותה, כי מלכי סוריא עלו עליה יחריבוה וימים רבים היתה עיר ההרס ושבורה כשבר נבלי חרשׂ. אולם עיר פלאות היא העיר הזאת, כי בכל פעם אשר נפלה פלאים ותהי לשמה, שבה ותעל מעלה מעלה ותהי לעיר תהלה וצבי לכל הערים, וגם בפעם הזאת לא אבד נצחה, ומעט מעט נבנתה ונושבה, עד כי שבה לקדמתה ביתר שאת ויתר עז ותהי עיר בצורה, רבתי בגוים, שרתי בערי ארץ הקדם, עד אשר עלה עליה המרגיז ארצות ומרעיש ממלכות, אלכסנדר המוקדני, כי אחרי הכותו את דריוש מלך פרס חרם, לכד את דמשק וישימה לתל שממה. אולם לפי עדות הסופר הנאמן היראָנימוס נבנתה העיר אחרי כן על ידי המוקדנים ויחדשו כנשר נעוריה, אך בנו אותה רחוק מעט מהמקום אשר היתה שם בראשונה, ותחת אשר לפנים היתה סגורה בתוך הרים וגבעות, כוננו אותה על פני בקעה גדולה ורחבת ידים, אשר נהר באראדא ופלגיו ואפיקיו ישימוה כגן רוה, ועד היום היא בנויה בבקעה החמודה ההיא. מלכי בית תלמי הרחיבו את גבול דמשק, הגדילוה והאדירוה ויפארוה בהיכלים וטירות וארמנות ובתי מדות גדולים וטובים, וימלאוה הון ועושר. אך גם בפעם הזאת לא נמשכו ימי הצלחתה, ואחרי סור צל מלכי בית תלמי מעליה, בעלוה אדונים קשים ויקרעוה איש מיד רעהו, וכה התגלגלה תחת שואה שנים רבות עד כי יצא ממנה כל הדרה והודה נהפך למשחית. הרומאים בימי פאמפעיוס שר צבאם שפכו עליה כובד מלחמה ויתפשוה וישימו אותה לארץ רומה לבת ולמס. בשנת 633 לכד אותה הכליף האדיר אָמאַר, והוא חדש ימיה כקדם וישימה תהלה בארץ. בשנת 1148 התנפלו עליה הנוצרים נוסעי הצלב ויביאו אותה במצור ובמצוק, אך בעלי דמשק התאוששו והתנוססו בתעצומות עוזם ויפליאו להעזר, וישיאו על הנוצרים הצרים עליה מות ושחת, עד כי נלחצו לעלות ממצור העיר וללכת הלאה למחוז חפצם, ודמשק נחה שקטה וקפאה על שמריה בימי רוגז ההם. בשנת 1306 עלה עליה כשואה הגבור העריץ טאַמערלאַן וכשוד משדי שדד את העיר העליזה הזאת, בחמה שפוכה הרעיש את חומותיה עד רדתן, באף ובחמה הרס וינתוץ ויאבד את היכליה הרבים, את ארמנותיה ואת טירותיה, שרף באש את בתיה, ולא השיב ידו מבלע עד אשר בצע מזמתו למשאות אותה משרשיה, ולהשאותה מעי חרבות וגלים נצים. אז דמו כל יושבי ארץ הקדם כי העיר הזאת לא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור דורים, כי לחרבות עולם תהיה, אך לא כאשר דמו כן היתה, כי גם בפעם ההיא התנערה מעפר ומשנת המות התעוררה לאור באור החיים כבימי קדם, ותהי עוד הפעם לעיר משוש וקריה עליזה. בשנת 1517 לכד אותה סעלים שלטון תוגרמה ומאז והלאה נאנחה תחת עול השלטונים העזים עד שנת 1832, כי אז באה תחת ממשלת איבראהים בן מחמד עלי פחה מצרים אשר שבט מישור שבט ממשלתו וכל מעשהו באמונה ובתבונה וישרת לבב. אך הימים הטובים ההם לא התעודדו, כי עד מהרה שבה העיר להענות תחת ידי שלטוני תוגרמה עד היום הזה.

עתה עומדות רגלינו בשעריך, דמשק! – מרחם משחר יגיח בוקר לא עבות, בוקר בהיר בשחקים – האביב יופיע בהדרת קדשו וכנפי הודו פרושות על פני ארץ וחוצות. – מהרי בשמים וגבעות לבונה העוטרות אה דמשק יפוח רוח צח, ישא על אברתו ריח ניחוח ויזיל בשמיו לשובב רוח ונפש. – גלי נהר באראדא תחת אור יקרות יתגלגלו, אגלי טל על עפאי עצי עדן כפנינים יזהירו, ורבבות כנפי רננים מראשי

היערים יביעו רננות להרנין מוצאי שחר ברן יחד כוכבי בוקר – העיר המעטירה מתרפקת עוד על נעימות התנומה, דממה דקה פרושה על מרחבי הרחובות, אין קול ואין קשב – לאט לאט יצא השמש כחתן מחֻפּתו, לבוש הוד והדר, עוטה אור החשמל כשלמה, וקרנים מידו לו על כל אפסי שמים, בהדרי קֹדש יפזז ברום תכלת הרקיע ולראש דמשק ישים עטרת פז, ומנוגה נגדו יפזזו זרועות נהר באראדא וגליו כגלילי זהב מתגלגלים. גגות ההיכלים הרמים יעטו זֹהר ארגמן וצפוי הארמונות הנשגבים מצופים כתם טהור, וניצוצי אור נוגה מעליהם יפֻזרו. נרימה נא פעמינו לבוא לתוך העיר פנימה – מה זה קול הקריה הומה? תשואות מלאה עיר העליזה וקול סאון סֹאן בקרבה כשאון מים רבים! – נסורה נא ונראה מה נהיתה בעיר, האח מראה נפלא! חזון נעלה! רבבות עם ינהרו בשוקים וברחובות, ירוצו, יהמו, ישוקו, ירעשו ויתגעשו. מכל עמי ארצות הקדם נקבצו באו הנה: תוגרמים, פרסים, ערביאים, הודים, סינים, כושים ולובים; גם מארצות אייראפא באו בשערי העיר תערובות עמים שונים: צרפתים, בריטאנים, אשכנזים, רוססים ואיטאלקים; גם מארצות אפריקא ואמעריקא נהרו המונים המונים אל עיר פלאות הזאת, כל אחד ואחד ילבש בגדי ארצו, וכל אחד ואחד מדבר בלשון עמו עד כי לא תשבע עין לראות את חליפות בגדי כל העמים בשלל צבעיהם ולא תמלא אֹזן משמוע את המון הלשונות השונות המתהלכות בכל ארצות תבל. – מה זה היה שם לההמון הרב כי ינועו ויטו הצדה לשני עברי הרחוב? עדרי עירים יעברו שם ועל כתף ישאו חיל עשירי עם, ואחריהם משׂרכים דרכיהם עדרי גמלים ועל דבשתם עמוסות חמדות העמים וסגולות המדינות העוברות לסוחר, וכל רואיהם יטו מני אורח וילחצו אל הקיר לבל יהיו מרמס לרגלי הבהמות הנבערות ההן, אשר במסלתן ילכו ולא יטו על ימין או על שמאל. מי הן אֹרחות הישמעאלים הנוסעים שם מרחוק ומגמת פניהם אל הבית הרם והנשא המתנוסס שם על גפי מרומי קרת? אֹרחות מושלמנים הם אשר נדרו לנביאם לשאת על קברו רנה ותפלה; שם על יד הבית הגדול התאספו המונם הרב והעצום, ומשם יסעו למסעיהם לעיר מעקא מחוז חפצם. על פניהם ילין עוז וחדוה, רוממות מחמד נביאם בגרונם, ועזוז נפלאותיו יהגו בלשונם, ומדי דברם יחם לבבם, בהגיונם תבער אש דתם ונפשם גחלים תלהט, ורבים מהם יחוגו וינועו, יכרעו ויפלו על פניהם והם משתגעים ומתנבאים ומפיהם יז קצף, כי אכף עליהם רוח דמיונם הנמרץ, ושלהבת תעתועי אמונתם תכריעם ותפילם תחתיה. כארבעים אלף איש משלומי אמוני המושלמנים יתאספו בכל שנה ושנה בשערי דמשק לנסוע למסעיהם אל קבר נביאם, ואז תהימינה כל הדרכים וכל הרחובות מהמונם ושאונם, ועיר דמשק תהפך אז לשוק גדול ורחב ידים, כי הנוסעים ההם יביאו אתם מזמרת ארצותיהם וגמליהם נושאים זהב וכסף, בגדי חופש ואבני חפץ, מור ולבונה, קדה וקנמון וכל ראשי בשמים, ויעבירום לסוחר בעיר הזאת, גם יקנו בכסף מאת סוחרי העיר כל המחסורים אשר יחסרו בארצות מולדתם. הבית הגדול אשר הנוסעים מתאספים בתוכו בנוי הוא לתלפיות, תחתיים, שניים ושלישיים, אשר דלתותיהם משובצות באבנים קטנות בעלי צבעים רבים ושונים; עליותיו ויציעיו נכונים על עמודי שיש נחמדים למראה, ובחצר הבית בית תפלה לבעלי דת מחמד, מעשה ידי חכמי חרשי אבן, וכפת הבית נשענת על עמודי שיש רבים ויפים מאד, וארבעה מהם עולים על כלם בגובה קומתם וברחבי ידיהם וכל אחד חצוב מאבן אחת שלמה. על פני הבית הזה בית אוסף אֹרחות הישמעאלים, יעבור נהר באראדא בהמולה נעימה ומשם ילפות ארחות דרכו עד הארמון הנשגב המתנוסס על גפי מרומי קרת ואין ערוך אליו בכל היכלי דמשק ובכל ארמנותיה, כי הוא לבדו נדמה לעיר שחבּרו לה יחדו כל מחמדי בת עין; בו חוצות ורחובית ובתים במספר רב, גם חמשה מגדלים גבוהים בנוים מאבני גזית. לפנים היה בתוכו בית חרשת המעשה לעשת ברזל (שטהאַל) הנודע לתהלה בשם “עשת דמשק”, אשר ממנה עשו יושבי העיר להבות חרב, והחרבות ההן היו יקרות מאד ורוזני ארץ שקלו כסף רב במחיריהן. כל איש אשר לא משרי המלך הוא, לא יכול לבוא אל הבית, פן ילמדו את חרושת הברזל ויעשו במלאכה ההיא אשר תבואתה הובא לאוצר הממשלה. – עתה נשא רגלינו לשוטט בחוצות דמשק, ולהתבונן על תכונותיהם ועל תכונות הבנינים הרבים והעצומים אשר בתוכם ותכונות יושביהם. כל באי שערי העיר הזאת מארץ רחוקה, בהציגם כף רגלם בקצה חוצותיה, יעמדו משתאים ומחרישים, ובתוכו ישתומם לבו בראותו כי כרגע נעלמו כל החזיונות הנפלאים והמראות הנשגבות אשר חזו בה עיניו מרחוק, כעוף יתעופפו כל הדרי יפעתה וכל צבי חמדתה. כי מה תחזינה בה עיניו? חוצות צרים בלי מרצפת אבנים ומלאים רפש וטיט, ורק החוצות הקרובים אל משכנות השרים והאפרתים רחבים הם ומרוצפים באבנים. בררת המטר

על הארץ, ימלאו החוצות הצרים אגמי רפש וטיט היון, ורגלי ההולכים תטבענה בבוץ ורק בחזקה ישלפו רגלם מבארות חמר ההן. בתי העיר בנוים מעצים או מאבני לבנה לא תאר ולא הדר להם, לא יקרעו בהם חלונות על פני חוץ, לא ימשחום בששר ולא יפארום בכל פאר; פתחי הבתים נדמו כפתחי בתי כלאים, כי שפלי קומה הם וכל הבא בתוכם ידכה ישוח ער עברו. אך לא כאשר יראה בן הנכר כן הוא! לא למראה עינינו נשפוט את דמשק, כי לא תתהדר מבחוץ, וכל כבודה רק פנימה, כי כמעט אשר נעבור דרך פתחי הבתים השפלים ודלי המראה, נעמוד מתפלאים, משתאים ומשתוממים ונהיה כחולמים; נוכח עינינו יופיעו פתאֹם כל שכיות החמדה וכל סגולות ארצות הקדם: חצר גדול ורחב ידים אשר רצפתו בהט ושש בעלי צבעים שונים, באר מים חיים בתוך החצר, באר מים קרים נוזלים מוסבה באבני שיש טהור ומכל עבריה יקיפוה עצי ציטראָנים ואָראַנגים, עצי רמונים ותאנים, ערוגות בשמים ושושנים ופרחים ונצנים נותני ריח ניחוח. מימין הבאר ומשמאלה יתגאו היכלי תפארת בנוים בטוב טעם ודעת ובתוכם חדרי עֹנג מקוטרים מור ולבונה ונהדרים בכל הוד והדר. בהם יקבל אדון הבית את האורחים הבאים לשחר פניו. בחדרי ההיכלים ההם תתענג נפש האדם על פתוחי עץ ואבן מעשה ידי אמן, על מראות הצובאות אשר מסגרותיהן זהב טהור, על כלי חמדה, כלים מכלים שונים, כלי כסף וכלי זהב מעולפים ספירים, על כרים וכסתות המרוקמות רקמי זהב, על יריעות ארגמן ובוץ הטובות אטון מצרים, הודו וסינים, על קני מקטרת משובצים אודם ופטדה וברקת, ועל עוד חמדות עין ומשכיות לבב וסגולות ארצות הקדם אשר בהיכלי

חוסן ההם ובחדרי משכיתם, עד כי תשתומם נפש בן הנכר על כל המראה הגדול הזה; מהיכלי חמד ההם יובל האורח אל גני חמד אשר עצי עדן שתולים שם בנוה ומסבּלים פרי הלולים המשמחים בתירושם ומתקם אלהים ואנשים. בין שדרות העצים גלּות עליות אשר מימיהן הזכים כבדולח יעלו מעלה מעלה וישובו וירדו למטה לתוך אגן השיש אשר סביבות הגלּה. על עפאי העצים מעופפות אלפי צפרים בשלל צבע רקמתים ומטיפות צוף מנגינות חדשות באזני בן הנכר. חצרות והיכלים וגנים כאלה אחוזות נחלה הם

לעשירי דמשק רגעי ארץ המתענגים על רוב שלום ותענוגות בני אדם בארץ הקדם.

איש אייראפי בהציגו כף רגלו באחד החצרים ההם ידמה בנפשו כי הנתקו כפות רגליו מהתבל הלזו המלאה לה עמל אנוש ונגעי בני אדם ואל תבל אחרת הובילוהו רגליו, תבל אשר דמתה בכל הליכותיה אל התבל אשר יתארו אותה אבירי המשוררים בשירי עוזם, כאשר היתה בימי עולם ימי תור הזהב (דאס גאלדענע צייטאלטער); ימים אשר מלאכי שלום ובני אדם נפגשו, הצלחה נצחת ואהבה

טהורה נשקו, שמחת עולם משמים נשקפה וכל פרי מגדים מארץ צמחו. כל החלומות והחזיונים והדמיונות הספונים בספורי הפלאות הנודעים בשם “אלף לילות ואחד”, תראינה שם עיני הרואים במראה ולא בחידות. – מה יפית ומה נעמת דמשק, בתענוגים! אין ערוך אליך בכל ערי החמדה תחת השמש, אך בך בחרה ההצלחה למושב לה, אך בך משכן היופי וחשק לבב, אך בך יוכל האדם לדמות ולשער בנפשו את נועם ה' ושובע שמחות אשר שעשעו על ברכיהם את אבינו הראשון בעדן גן האלהים… אפס כי בעדן גן אלהים ההוא התגנב הנחש הקדמוני וישיא מות על האדם אבי כל חי, ונם בעדן גן דמשק פרץ נחש צפעוני אשר אין לו לחש: נחש קנאת הדת, ויזר רעל ומות על כל סביבותיו. אין עיר בכל ערי תוגרמה אשר יושביה שואפים חמת קנאת הדת, כעיר דמשק. עזה כמות קנאת הדת בלבות בעלי דת מחמד אזרחי דמשק, ובכל עת מצוא יתגוללו ויתנפלו בחרב נוקמת על בני הנכר בעלי דתות אחרות היושבים לבטח אתם. ויותר עוד קשתה כשאול קנאתם להנוצרים וליהודים המתגוררים בתוכם, ובכל עת אשר יעביר איש רוח ומשוגע רוח רעה עליהם לקנאות קנאת דתם, ישתובבו ויתהוללו וישתערו כשער קטב בגרות

הנוצרים ומושב היהודים לחורידם ככרים לטבח. ואם הנוצרים אשר עוז להם במלכי אייראפא בני עמם ובני דתם אשר שאתם תבעת את הקנאים העזים ההם ומוראם עליהם, אם הם נרדפים על צואריהם וחייהם תלואים להם מנגד בעיר היונה ההיא, מה רע ומר גורל היהודים האמללים אשר אין להם מגן ומושיע בארצות הקדם, ואין להם על מי להשען ולנוס לעזרה בעת שלטון הרצח… עוד זכור נזכור את שנת 1840, שנת ראו היהודים היושבים בדמשק רעה נוראה, רעה אשר לשמה ולזכרה תאחזנו פלצות, כי בשנה ההיא הגיחה מרחם שאול העלילה הארורה זעומת אלהים ומארת האדם, היא עלילת הדם, ותפרוש שחת רשתה על אצילי בני עמנו בדמשק, האנשים ההם האמונים על ברכי האמונה באל אמונה ושומרי אמונים ככל שלומי אמוני ישראל, האנשים הצדיקים והישרים ההם נלכדו בשחיתות בת התופת הזאת – מלאכי שלום מר יבכיון, גם מלאכי שחת בשאול מתחת ירגזון ויחתו על האכזריות האיומות, על חבלי מות ומצרי שאול אשר כתומם באו על הצדיקים ההם בעת שלטון הרצח ההוא. – הן אמנם כי לא מעיר דמשק גם לא מכל ארצות הקדם נפתחה הרעה הזאת, כי אם מארץ צבי באייראפא, ארץ המתימרת בכבוד הציוויליזאַציאָן, המתפארת בחכמת חכמיה והשכלת משכיליה, המתהללת כי תורת חסד ואהבת אדם מאתה תצא, וקרני אור מידה לכל העמים הנאורים, ממנה יצא חושב על היהודים רעה, והוא מזמות יעץ להתגולל ולהתעולל עלילת הדם על בני ציון היקרים היושבים בדמשק, והאיש ההוא הלא הוא הגראף ראָטטימענטין היועץ הצרפתי אשר בדמשק, ואשר עליו החובה להיות מחסה עוז לבני אייראפא מחמת בני אזיא העריצים, והוא שרק להעלילה הרשעה ההיא מקצה ארץ נשיה, והנה מהרה קל עלתה מעמקי שאול

בשמלה מגוללה בדמים ובחרב מלאה רצח, ותתנפל על אצילי ישורון להשמידם ולכלותם כחוטאים אשר כפיהם נגואלו בחטא משפט מות וידיהם דמים מלאי; אפס כי זה האיש ראָטטימענטין בהיותו נוצרי קאַטולי מלדה וגדל בארץ איטאליא על ברכי כהנים קאטולים צוררי היהודים, מזי אש קנאת הדת ולחומי רשף שנאת חנם על זרע אברהם; הוא אף כי חטא ואשם לאלהים ואנשים ולדת הנוצרית, אשר תצוה לכל המחזיקים בה לאהוב גם את שונאיהם ולהתפלל גם בעד צורריהם, הוא לא העמיק לשחת כהפחה התוגרמי השליט בדמשק, כי היא ינק משדי אמו את החשד הנורא ההוא על היהודים, ומורים נתעים ומתעים נטעו מימי ילדותו את השקר הנמרץ הזה על תלמי שדי לבבו, ויצר לב האדם הרע מנעוריו הסתו בשפק אולי נמצא שמץ דבר אמת בהשקר ההוא, וימצא את התואנה אשר הוא מבקש להוכיח לעיני בני עמו כי מקנא הוא קנאת דתו ונוקם את נקמת דמי הכהן טאָמאַס מידי היהודים, וגם ירחץ בזה בנקיון כפיו אשר לא נקו מנגוע בהון זרים – כי בעשות זאת נקל היא להתחשב בעיני ההמון לצדיק באמונתו ולמקנא לדתו. – אך פחת דמשק אשר היא משלומי אמוני המושלמנים ונפשו יודעת מאד כי אין כל דבר שקר ודבר כזב תחת כל השמים כעלילת הדם, ובעלי דת מחמד בכל שנאתם את היהודים ובכל העלילות אשר התעוללו עליהם כל הימים, לא נועזו מעולם לתת את אנשי חרמם לאוכל אדם, אף כי בדבר הזה היה לאל ידם להרע להם ולהשחיתם יתר הרבה מכל עלילותיהם; הפחה ההוא שאול חטא וחטאתו כבדה מחטאת סדום, בהשיאו את העלילה הארורה ההיא על אנשים צדיקים שומרי תורה וכל מעשיהם באמונה, גם כל פקידיו ועוזריו המושלמנים הרודים על ידו וכל אזרחי דמשק אשר עזרו לרעה יאשמו, ונכתם עונם לפני דורש דמים וחרפתם לא תמחה לדור דורים.

והנה מדי דברנו אֹדות עלילת הדם בדמשק, תתפלץ נפשנו וחץ רעל יפלח כליותינו ולבנו, בראותנו כי גם אחרי אשר זה כארבעים שנה חלפו עברו מעת אשר נהיתה השערוריה האכזריה ההיא, וכל מטיבי ראות הראו לדעת כי שקר שקרים היא והאמינו כי לא תשוב עוד לנצח, עתה ירהיבו עוד צוררי ישראל בנפשם עזות נמרצה לחדש ימיה כקדם ולתת לה מהלכים בארץ החיים! ואף גם זאת כי תחת אשר אז מצאה לה הארורה הזאת מקום בארץ תוגרמה, ארץ מאפליה אשר שביבי אור הציוויליזאציון לא הגיהו עוד חשכה, והדת השוררת בתוכה תשנא את כל בעלי דתות אחרות, ותצו למחזיקיה לצרור את היהודים ולבלתי דרוש שלומם וטובתם כל הימים15, ועם תועי לבב הלוהטים באש קנאת הדת ההיא, התמכרו להקים את המצוה הזאת ולשום עוד עליה נוספות; תחת זאת נועזו אנשים המתימרים בכבוד חכמים וסופרים, להמיט עלינו את העלילה הזאת גם בימים אלה ובזמן הזה, ובארץ אשר הדת השלטת תדבר שלום ואהבה לכל העמים, ותצוה עוד להמחזיקים בה “לאהוב גם את שונאיהם, לברך גם את כל מקלליהם, ולהתפלל גם בעד רודפיהם וצורריהם16, דת אשר תתן כבוד לעם בני ישראל ותכנה אותם בשם “עם נבחר” ועוד כנויים ותוארים נעלים כאלה17. ועוד תגדל אשמת האנשים ההם בבנותם במות לבת התפת הזאת בארץ רוסיא האדירה והמעטירה; ארץ אשר בניה הרוססים שלומי אמוני דת נצרת מצוינים הם במדת הסבלנות (טאָלעראנץ), וכהניה לא רדפו מעולם את בעלי דתות אחרות בגלל דתיהם השונות, ארץ אשר מיום הוסדה לא בנתה מזבחות הבעל, מזבחות האינקוויזיציאָן, לשרוף רבבות אנשים באש בשם אלהי האהבה והרחמים ובשם תורת החסד והחנינה כאשר נעשתה כזאת ביתר כל ארצות אייראפא בימי הבינים; ארץ אשר מעולם מלכו בה מלכי צדק ושרים ישרים למשפט שררו; ומה גם בימים הטובים האלה, אשר אדונינו הקיסר הנאור והצדיק הכביר אלכסנדר השני יר”ה יושב על כסא מלכותו, וצדק עולמים מכון כסאו וחסד ורחמים מלאה ימינו; ובימים האלה ובארץ הזאת ובין עם זה ותחת ממשלת מושל צדיק כזה מופת המלכים ונס הקיסרים, יעוז עוד אנוש לטפול דבר שקר וכזב נמרץ, כעלילת הדם על עם עולם, עם ירא אלהים ומלך – ולהפיץ עוד את השקר הזה בספרים גלוים לכל העמים! – ומה נאמר ומה נדבר כי כה הגבירו שונאינו שנאת חמס את השקר הזה על ידי סופריהם, עד כי גם אחרי כל ההתאמצות אשר התאמצו נדיבי בני עמנו לשלוח מליצים יקרים וישרים, אשר לא ישאו פנים ולא יקחו שוחד, אל עיר קוטאיס, לחקור ולדרוש היטב היטב ולהתחקות עמוק עמוק על שרשי עלילת הדם אשר נלכדו שם היהודים בשחת רשתה, והמליצים הישרים והנאמנים ההם הוציאו כאור משפט העשוקים ורצוצי משפט וצדקתם כצהרים, וגם אחרי אשר הוציא הפראפעסאר הנעלה חוואלזאָן את ספרו היקר לאור, ויזרה במזרה האמת והצדק את כל דברי משטינינו ומקטריגינו המתעוללים עלינו את עלילת הדם, ויוכיח בדברים ברורים כשמש בצהרים כי הבל יפצה פיהם וכל דבריהם אפס ותֹהו, גם אחרי כל אלה עוד השטן הזה מרקד בארץ, וחסרי לב וסתומי עינים יחתרו עוד בכל עוז לתת להשקר הזה ידים, אשר אין לו גם רגלים – ומה לעשות לאנשים כאלה אשר כל אמרי אמת וכל דברי נגידים ועדי צדק ומליצי יושר לא יוכלו להשיבם ממחשבות אונם, ועוד ידם נטויה להרע ולהשחית! ורק על צדקת הממשלה הרוממה ירום הודה אנו נשענים, ועל חכמתה וישרת לבבה אנו נסמכים, כי היא לא תתן להאנשים ההם להפיק זממם ותשבית את רגשת מתי און ההם, ושלום על ישראל. אפס כי נמצאו בין אחינו הנוצרים גם אנשים כאלה, אשר אף כי נפשם יודעת מאד כי שקר הוא העלילה הזעומה הזאת ואין לה שורש וענף בחוקות היהודים ובכל זאת לבם תועה בשפק אולי תמצא בתוכנו מפלגה אחח קטנה שומרת נשף, אשר כפיה נגֹאלו בעון אשמה הזאת, ובתם לבב יעמיקו שאלה: אם כל היהודים לכל מפלגותיהם נקיים מעון, למה זה נפל חשד נורא כזה רק עליהם ולא על אחד מכל העמים הרבים אשר גם דתיהם שונות מדת הנוצרית? הלא דברים בגוֹ! על השאלה הזאת נשיב להם בקצרה: כי בעצם וראשונה התחוללה עלילת הדם רק על הנוצרים, כי בימי קסרי רומי הקדמונים האשימו

כמרי האלילים את הנוצרים כי בדמי אדם הם עובדים את אלהיהם, והעלילה הזאת היתה חרב רעה בידי מלכי רשעה כקסרי רומי ההם, להכות את הנוצרים חרם. ומי זה יתהולל וישתגע לדמות בנפשו כי דברים בגו? מי זה האיש אשר בינת אדם לו ולא ידע ולא יבין, כי הכמרים המתהללים באלילים בשנאתם העזה להנוצרים, אשר דתם כוננה להשחית ולמגר את עבודת האלילים, בראו מלבם עלילת שקר וכזב כעלילת הדם על הנוצרים להומם ולאבדם.

ובאמת די אונים בתשובה הזאת לגולל מעלינו את העלילה הארורה הזאת, וכבר לקחו חכמי בני עמנו את התשובה הזאת לכלי נשק מול הטופלים עלינו את השקר הזה, אולם אם יתעקשו עוד עקשי לב ויגזרו אֹמר כי הרומיים אשר השיאו את עלילת הדם על הנוצרים, האמינו כי על היהודים הם מתעוללים,

יען כי בעת ההיא נחשבו הנוצרים בעיני הרומיים כמפלגה אחת ממפלגות היהודים, ואם כן סבלו הנוצרים שמדות ורדיפות כגלל היהודים, אם כזאת יתעקש המתעקש ויוציא משפט מעוקל כזה, אוכיחה ואערכה לעיניו כי גם בימים האחרונים האלה ולפני שנים מעטות התחוללה על הנוצרים עלילת הדם, והמעלילים התנפלו עליהם בחרב נוקמת ויעשו בהם הרג, רצח ואבדן, באכזריות נוראות מאד. הנני רואה אתכם קוראים נכבדים חתים נסוגים אחור משתאים ומשתוממים ולבכם יהגה תמהון: היתכן כי גם הנוצרים המתעוללים עלינו עלילת הדם נלכדו גם הם בעלילה הזאת? ואיך יעוז אנוש תחת כל השמים לטפול עליהם שקר ודבר כזב כזה פליאה נשגבה היא!" אל נא תבהלו ברוחכם קוראים נכבדים ואוסיפה להפליא אתכם עור הפלא ופלא: כי הנוצרים ההם אשר נפלו בשחת העלילה הזאת, נוצרים קאטולים הם, אשר הם היו הראשונים להאשים את היהודים בעלילת שקר הזאת; ועוד גם זאת כי העלילה הלזו מצאה אותם בארץ אשר לפני ימים מעטים הרעישו אותה ברעם גבורותיהם, ויושביה חלו ורגזו מפני תנופת ידם, ובכל זאת השיאו עליהם יושבי הארץ את העלילה הארורה הזאת באופן רע ומר יותר מאשר יעלילו הנוצרים עלינו, כי תחת אשר הנוצרים יגזרו אֹמר כי אנחנו לוקחים דם הנוצרים לשם מצוה לעבוד בזה לאלהינו , האשימו יושבי הארץ ההיא את הנוצרים הקאטולים, כי הם שוחטים ילדיהם לאכול את בשרם ודמם, כי בשר ילדים רכים בשר תאוה הוא להם ומתוק לחכּם, גם ירקחו מהבשר והדם מרקחת לסמי רפואה או לעשות בהם כשפים ולקסום קסמים. אך לא אעצור עוד את הקורא בדברים ואודיעה נא אותו את הארץ אשר בה נהיתה השערוריה הזאת ואת העם אשר העמיקו שחתו להתגולל ולהתעולל על הנוצרים בעלילת שקר כזאת.

בארץ חינא במדינה הצפונית הנקובה נשם פעטשיליי על נהר פייהא, מתנוססת עיר גדולה, רבתי עם ורבת המסחר, הנקראת בשם טיענטזין. מעיר קיאַכטא אשר בסיביר על גבול המאנגאליי, יבואו אליה אֹרחות סוחרים לעשות מסחר וקנין, וסוחרים רבים מארץ רוססיא מתגוררים בתוכה ויובילו משם סחורת ידם לעיר אירקוצק. הצרפתים תקעו יתדם גם הם בעיר הזאת, ויבנו בתוכה בית תפלה על פי הליכות דתם, גם כוננו שם בית מקלט לנזירות הנקובות כשם אחיות רחמניות (באַרמהערציגע שׁוועסטער), בית מועד לשליחי דתם (מיססיאָנארים), ובית מושב ליועץ (קאנזול) צרפתי ולכל הנלוים אליו. גם האנגלים וסוחרי אמעריקא הצפונית נאחזו בעיר ההיא, ויבנו להם גם הם בתי תפלה ובתי חבר לחברת שליחי דתם באין מפריע ומכלים דבר, כי החינעזים אינם לוהטים באש קנאת דתם, ובשובה ונחת ישמעו מוסר כלמתה מפי המיססיאָנארים, אך לא ישימו עליהם לבם ולא ימירו דת אבותיהם בדת אחרת בעד כל הון. לא כן חכמיהם וסופריהם המכונים בשם מאנדארינים, כי הם שוטמים באף את המיססיאָנארים, ודבריהם במקהלות ובראש כל חוצות כמדקרות חרב הם לנפשם. כי החכמים והסופרים החינעזים ההם, הם גם שרי המדינות וראשי השופטים והשוטרים בכל הארץ, והם נצמדים לתענוגות בני האדם ונעימות התבל, אוהבים אילת אהבים, ושירי עגבים על אשישי ענבים, ובשמעם את דברי המיססיאנארים בראש הומיות ועל גפי מרומי קרת, הדוברים ברגשי עוז כי תועבת ה' היא להתמכר לתענוגות החלד ולהצמד למנעמי החיים, וכל עושי אלה ילדי השטן הם, מרגיזי אל וזעומי נפשו, ועוד דברים רבים כאלה, חרה אפם על המטיפים ההם, כי קוצים הם מטילים בעיניהם ומבאישים את ריחם בעיני בני עמם, ועל כן חמסו עליהם מזמות ויתנקשו בנפשם לספותה, גם חשבו רעה על כל בני הנכר אשר פרצו בארצם בחזקת היד, ויחבלו תחבולות לחבל ולהשמיד אותם ולגרשם מן הארץ; ובידעם נאמנה כי כפלגי מים לב החינעזים בידם ולכל אשר יחפצו יטוהו, על כן הציתו שלהבת משטמה עזה על בני הנכר, בלבות המון העם השונאים תמיד את כל בני ארצות אחרות, ויוציאו עליהם דבה ויטפלו עונות ופשעים על כל המונם. אך בכל אלה לא הפיקו עוד זממם לתת חרב נוקמת ביד עם הארץ להרוג את שנואי נפשם ההם, עד אשר המיטו עליהם את העלילה הזעומה, עלילת הדם, ואז הצליח חפצם בידם. והנה עד מהרה נשמע בין החינעזים כי המיססיאנארים גונבים ילדים מילידי חינא, ושוחטים אותם ומנקרים את עיניהם, גם יוציאו את לבותיהם מקרבם לרקוח מהם סמי רפואה, וכל זה יעשו כם בעיר המלוכה פעקינג, ומה גם בערים אחרות, אשר הם יושבים בהן. ובאמת נגנבו אז ילדים וילדות רבות בחינא, אך לא המיססיאנארים גנבו אותם, כי אם החינעזים שלחו בגנבה הזאת את ידם, וימכרו את הילדים והילדות בערים הגדולות לאנשים בני בליעל אשר גדלו אותם למעשה זמה ותועבה – ואם נתפשו החינעזים הגנבים ההם בידי השופטים, אז גללו את האשמה הזאת על המיססיאנארים הצרפתים, באמרם כי הם הסיתו אותם לעשות כזאת ויתנו להם כסף רב בעד המעשה הזה. כי המיססיאנארים אספו באמת ילדים עניים ויתומים אל בתיהם, ילדים משלחים ונעזבים העטופים ברעב ואין מרחם עליהם, והם אספום ברחמים רבים ויאכילום וילבישום וינעילום ויחנכו אותם על פי דרכם, והחינעזים גונבי נפשות העלילו עליהם עלילת שוא, אך המון העם האמינו בדבריהם ובערה כאש חמתם וקנאתם על הנוצרים. ובשנת 1870 התחוללה סערת חמה על הנוצרים בני הנכר ביתר עז מבתחלה, כי בעיר הגדולה טיענטזין פשטה שמועת שקר בין החינעזים, כי הנזירות הנוצריות הנקובות בשם אחיות רחמניות הן גונבות ילדים רבים מעם הארץ ומסתירות אותם בבית החולים (האספיטאל) אשר להן, ושם תרצחנה את הילדים ואוכלות את עיניהם ואת לבותיהם, או תעשינה בהם כשפים. גם נשמע בכל רחבי העיר, כי בפעקינג הבירה יקחו הנוצרים את ילדי החינעזים אשר יגנבו וישליכו אותם בעודם חיים לתוך קלחת מים רותחים אשר על מדורת אש, ואחרי כן יאכלו את הבשר בכל פה, וככה יעשו כל הימים. ואשה אחת מבנות החינעזים העידה לפני השופטים כי היא נשכרה לטבחת (קאֶכֿין) בבית איש נוצרי, ובבואה אל בית המבשלות ראתה שם נתחי בשר חי מבשר ילדים אשר הכין הנוצרי לבשל ארוחתו, ובראותה זאת התחלחלו כל קרביה ותברח בבלהות מות מבית האיש ההוא. ודעת לנבון נקל, כי רק המאנדארינים חכמי החינעזים ומושליהם הראשים אשמים בדברי שקר ההם אשר נפוצו בין יושבי טיענטזין – אשר מספרם יותר ממילליאן – כי הם רק הם בזדונם הוציאו את דבת עלילת הדם על הנוצרים, ומאתם היתה נסבה להרצח הנורא אשר רצחו יושבי העיר את הנוצרים היושבים לבטח בתוכם. והנה בעשרים ואחד יום לחדש יוני 1870 בבקר הגידה אמה חינעזית לגבירתה הנוצרית, כי בעצם היום ההוא בשעה השניה אחרי הצהרים יקומו החינעזים אזרחי טיענטזין וישרפו באש את בית תפלת הצרפתים, את בית מקלט הנזירות, את בית היועץ הצרפתי ואת כל בתי הנוצרים. הנוצרית ההיא חרדה בשמעה את הדבר הזה ותמהר ותגד זאת לאישה אשר הוא אחר מהמיססיאנארים, והוא מהר ויגד זאת להקאנזול הצרפתי, וכבר החלו החינעזים להתגודד, והמונים המונים השתקשקו ברחובות העיר ואותות זדון על פניהם. וימהר הקאנזול הצרפתי וילך הוא עם איש סודו (סעקרעטאֶר) להשליט אשר בעיר, ויפצר בו מאד כי ימהר יחישה מעשהו להגן על הנוצרים ולהצילם מידי ההמון הרב והעצום האורבים לדמם. אך השליט הבטח הבטיח להיועץ כי לא תאֻנה להנוצרים רעה, וההמון כאשר בא כן ילך לו ולא יעשה מאומה. היועץ האמין בדבריו וישב הוא ואיש סודו לביתו; אך עד מהרה התנפלו עליהם החינעזים בחמה שפוכה וכחיות טורפות קרעו אותם לגזרים ואת עצמותיהם פצחו. ובעת ההיא פרצו גדודים רבים צמאים לדמי אדם אל בית מועד המיססיאָנארים הקאטולים, ובעברת רצח ואכזריות נוראות

רמסו, טרפו וירצחו את הנזירות, האחיות הרחמניות, את היעזואיטים ואת הלאזארים (לאזאריסטען) ואת משרתיהם ואת כל אשר להם, ואת הבית שרפו באש, וגדודי רוצחים אחדים פשטו בעיר וירצחו את יתר הצרפתים הנמצאים אז בעיר, אותם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם, וגם רוססים אחדים אשר חשבום לצרפתים הרגו בזדונם. אחרי כן שלחו באש את בית היועץ הצרפתי, את בית תפלת הקאטולים ואת בית מקלט האחיות הרחמניית; ולאחרונה התנפלו על החינעזים אשר המירו דתם בדת הקאטולית וירצחום

ולא חיו כל נשמה.

הנה כי כן נרצחו הנוצרים החפים מפשע בתגרת ידי עריצים על דבר העלילה הארורה, עלילת דם, והרצח הנורא ההוא הרגיז לבות כל הנוצרים בכל קצוי ארץ, וכל השומעים התגעשו ויקראו בזעם אפם: לא היתה ולא נראתה כזאת למיום אשר שלטו קיסרי רומי הקדמונים בתבל ועד היום הזה! ובני עמנו שמעו את השערוריה ההיא וינועו, ויחד נכמרו רחמיהם על אחיהם הנוצרים אשר גם עליהם עברה כוס העלילה הזעומה הזאת. ומי מכל עם ומכל איש אשר בינתו לא הסתתרה לא ידע ולא הבין כי רק יד הקנאה היתה ברצח ההוא, כי החינעזים השואפים הון ולא יאמרו הון קנאו קנאה קשה כשאול בסוחרי הנוצרים בני הנכר הנוגעים בנחלת מסחרם ומשלוח ידיהם, והקנאה ההיא חוללה והולידה שנאה עזה כמות, והשנאה ההיא הכתה את עיני החינעזים בעורון ואת לבם בשגעון, עד כי האמינו בדבר אשר השכל והחוש והנסיון יכזיבוהו. ואחדים מחכמיהם השׂמים משטרם במורשי לבבם, מצאו את התואנה אשר מבקשים לכלות חמתם ונקמתם בכהני הנוצרים ובכל המונם, ויגדילו את מדורת השנאה היוקדת בנפשות החינעזים על בני הנכר ההם, ויוציאו עליהם דבה כי הם גוזלים את ילדי עם הארץ ויטבחום כצאן טבחה לאכול את בשרם ודמם, ובזה נתנו חרב פיפיות בידי המון העם, עם תועי לבב, להתנפל על אנשי חרמם לשפוך דמם כמים ולהוריד לארץ נצחם. משפט אמת כזה שפטו אז כל העמים אשר דבר הרצח ההוא הגיע אליהם, ולא נמצא אחד בהם אשר יתעה בשוא להוציא משפט מעוקל אולי יש שמץ דבר אמת בדברי העלילה ההיא. ורק אנחנו היהודים האמללים רק אנחנו רצוצי משפט, רק עלינו יוציאו אחינו הנוצרים משפט מעוקל כי יש שמץ דבר אמת בעלילת הדם אשר יעלילו עלינו! הה, אין דן דיננו למזור, עד כי גם רבים ושלמים מחסידי הנוצרים, אשר במשפטי יתר העמים לא ימעל פיהם, יתעו עוד בשפק אולי המצא תמצא פלגה אתת נסתרה בתוכני אשר התמכרו להבלי שוא וכפיה נגואלו בדמים. “על זאת אספדה ואילילה”, תאמר בת יעקב, “על זאת אלך קודר בלחץ אסוני” יאמר נא ישראל. הה, איך לא יבינו שופטי צדק משפט בני עמנו? איך לא יאבו לדעת ולהבין כי תורה אחת לכלנו, תורה צוה לנו משה, תורה

אחת וחקים ומשפטים אחדים לכל איש ואיש מבית ישראל, ובאמונה אֹמן אין כל פלגות בקרבנו, ומה גם פלגה נסתרה אשר ידיה דמים מלאו! – ומה רבה רעת הסופרים ההם, אשר תחת התאמץ לשרש שורש פורה רוש ולענה כעלילת הדם מקרב לבות בני העם, תחת עשות כדבר הזה אשר על כל אוהב אמת וחובב אדם לעשות בכל לבבו ובכל מאמצי כחו, תחת זאת יוסיפו עוד לתת עוז ותעצומות לנחש צפעוני הזה אשר חוללה משובת ימי הבינים, ויוציאו לאור ספרי שטנה מלאים משאות שוא ומדוחים, להוכיח ולערוך לעיני בני העם כי עד היום תמצא עוד פלגה אחת בין היהודים אשר תחוג את חג המצות בדמי הנוצרים. מה רבה רעתם, ואיך אין יראת אלהים נגד פניהם לתת את זרע אברהם יצחק ויעקב לפני פראי אדם ומרצחים ועריצים כאלה, ואת עדרי משה איש האלהים הרועים בנאות תורתו הקדושה לחיתו טרף אוכלי דמי אדם! מה רבה רעתם בהבאישם את ריחנו בעיני אחינו הרוססים היושבים לבטח אתנו, ובהעירם ובעוררם בם

איבת עולם ושנאת חנם על פי הדבה הנתעבה ההיא! כל היודע את רוח הרוססים ותכונות נפשם ותהלוכותיהם בהליכות התבל, הוא ידע נאמנה כי ברוח נכון ובלב מתנה הם נותנים לנו יד אחוה ורעות, ולולא מתי און ההם המחרחרים ריב ומשלחים מדנים, כי אז נחשבנו כבר כאחים ורעים בעיניהם וישבנו שבת אחים לטובת כלנו. על פי דרכי הסופרים ההם נגלה נגלה לנו למה זה ועל מה זה חרה כה אף המלך החכם מכל אדם על משלח מדנים בין אחים, עד כי בחרות אפו בו יחרוץ עליו משפט נורא ויגדיל עונו מכל ששת העונות אשר שנא ה‘, הלא הם: עינים רמות, לשון שקר, ידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, שש הנה אשר שנא ה’, ושבע רעה מכולן, כי היא תועבת נפשו, והיא משלח מדנים בין אחים (משלי ו, ט“ז–י”ט). ואין לך משלח מדנים בין אחים יותר מהאיש אשר יזיד לטפיל עלינו את העלילה הארורה, עלילת הדם, כי בזה ישלח מדנים בין אחינו הרוססים ובינינו, יתר הרבה מאד מכל העלילות אשר יעלילו שונאינו עלינו. ואם נתבונן בעון האיש המשלח מדנים

בין אחינו הנוצרים ובינינו על ידי העלילה הזאת, נמצא כי כל ששת העונות אשר שנא ה' נקבצו כאן בעון השביעי אשר הוא תועבת נפש ה‘. – אך רב לנו בדברי עצבים כאלה! הלא ה’ אלהינו עמנו ותרועת מלכנו הקיר"ה בנו, ולא תאֻנה אלינו רעה, אלהים ומלך מחסה עוז לנו מפני אויבינו חנם, ושלום על ישראל.


  1. על פי העתקת החכם המהולל האלוועלל אשר עמל ויגע שנים רבות בהעתקת דת ההודים ללשון בני עמו.  ↩

  2. ע“פ העתקת החכם ר' יוסף הלוי במ”ע הלבנון שנה שלישית נוממער 13, בשנוים מעטים לפי חוקי לשון עברית.  ↩

  3. עין במדרש רבה סדר בא פרשה ט"ו: זעזע את הישוב (הארץ) והראהו את הצב –.  ↩

  4. ע“פ העתקת החכם המפאר הערדער בספרו היקר ”דיא פארוועלט" (שטוטטגארט אונד טהיבינגען, 1827).  ↩

  5. עיין בספר דברי ימי עולם חלק חמישי מצד 141 עד 150.  ↩

  6. לפי דעת סופרים אחדים לא נעו פיטהאגאראס ודעמאקריט לארץ הודו, רק שמעו מרחוק את חכמות הבראהמינים ויצפנו לקחם בלבבם.  ↩

  7. השירה הזאת נעתקה לשפת אשכנז ע“י החכם הירצעל ונדפסה בשנת 1833 בעיר ציריך, וע”י החכם באט הלינג ונדפסה בשנת 1842 בעיר באן.  ↩

  8. הרה“ח ר”י ספיר בספרו אבן ספיר ח"ב (צד נ“ג, נ”ד) יספר כדברים האלה: בשבתי בבית אחד ממכירי ביום ראשון בשבת הלכתי בגן ביתו לשאוף רוח צח, והנה איש הודי עם נער קטן דופקים על שער הגן בקול שירה וזמרה לפתוח להם השער להראות מלאכתם: האיש הריק כליו מילקוטו, והם כדורים קטנים כאגוזים, ביצים, מקלות, שכינים, חניתות ועורות אשר בהם יעשה מלאכתו, ובכל כליו אלה הראנו נפלאותיו; לקח חמשה כדורי עופרת או ברזל ויאכלם לעינינו ויבלעם ואינם, וכרגע הוציא עשר ביצים מתחת אצילי ידיו הערומות אשר מששתי אותן תחלה ולא מצאתי שם מאומה (והאיש ערום כיום הולדו) ואחרי כן בלע את הביצים והוציא את הכדורים הראשונים, וכהנה עשה עוד רבות, ועל כל מעשה אשר עשה לחש בפיו והכה בתוף והנער מחצצר בחצצרתו והלכו במחול ויזמרו. ככה האריכו מעשיהם עד חצי שעה. אחרי כלות האיש את המעשים ההם ואחרי שומו כליו בילקוטו, הביאו לו קדרה מעשה ידי יוצר, והיא ריקה אין בה מים, ויקח אותה בידיו ויפח בה ברוח פיו, והנער מתופף בתוף ומצלצל בעוד אשר הוא לוחש לחשים, ופתאם ראינו כי הקדרה הריקה נמלאה מים עד שפתה, וישב לרגלינו על הארץ, על מקום חלק רצוף באבני החול אשר לא יעלה שם כל צמח ועשב, ויחפור שם בחניתו להעלות עפר וישפוך על העפר את מי הקדרה אשר נהיו ברוח פיו, והנה כרגע עלה עץ יונק, ולעינינו הלך העץ הלוך וגדול, ויעש בדים וישלח פארות ותארכנה יונקותיו הנה והנה ועליהן עלים ופרחים כעץ עושה פרי. האיש הלך סביבות העץ סובב הולך והנער הולך אחריו ומכה בתוף ומריע בחצוצרה, והעץ נשא את ראשו עד גבה ארבע רגל. אז כסה האיש את העץ באדרתו (אשר נשא עליו ממתנים ולמטה לכסות ערותו) ויסב על כל האנשים הרואים את נפלאותיו לבקש מתת, ואחרי אשר נתן לו איש איש כמתנת ידו, שב אל העץ אשר עשה בלהטיו ויסר את האדרת מעליו, והנה העץ נעלם ואיננו ולא נכר עוד מקומו, העפר שב כשהיה והאבנים מפוזרות כבתחלה ואשתומם על המראה –. מה תאמר נפשך על המראה הגדול הזה? שאלני אחד מאוהבי אשר ידע אותי כי אינני מהמאמינים לכל דבר. – הנה אראך כזאת בלי כל מחיר, השיבותי לו אמרים. הראיתי לו המשנה בסנהדרין (ס“ז ע”א) שנים לוקטין קשואין (בכשוף) אחד לוקט פטור, ואחד לוקט חייב, העושה מעשה (כשפים) חייב והאוחז את העינים פטור. ושם בגמרא (ס"א.): אמר ר' אליעזר חוץ מעקיבא בן יוסף, פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך אמר לי רבי למדני בנטיעות קשואין, אמרתי דבר אחד ונתמלאה כל השדה קשואין, אמר לי רבי למדתני נטיעתן, למדני עקירתן, אמרתי דבר אחד נתקבצו כלן למקום אחד.  ↩

  9. על אדות חמשת אחים ההם אשר ההודים יכנום בשם קדושים, מדובר נפלאות בשיר גבורים הנודע בשם מאהאבהאראטא, השיר ההוא ישיר את הליכות העת הגדולה אשר בה לחמו האריים (דיא אריער) עם אזרחי הודו הקדמונים. גם את מלחמותיהם אשר נלחמו זה בזה בגבורה נמרצה. ומה גם את מלחמת בני קוראפא עם בני פאנדאווא קרוביהם ומיודעיהם וצאצאי מלכי הודו (ע‘ בס’ דברי ימי עולם, חלק ראשון, הוצאה שניה, מצד 47 עד 50).  ↩

  10. דאס אויגע דעם אסטענם.  ↩

  11. בראשית ט"ו ב'.  ↩

  12. דברי הימים א‘, י"ח ה’–ו, ויונתן אשר תרגם את התורה בלשון ארמית קרא לה בשם הארמי דרמשק (בראשית י“ד, ט”ו).  ↩

  13. דגש המ“ם בשם דמשק יורה על חסרון אות רי”ש בכל מקום (ארץ קדומים).  ↩

  14. הוא נחל קירוס אשר מצפון לים הכספי.  ↩

  15. מחמד צוה לבני עמו ולכל ההולכים בתורתו, לאמר: אתם המאמינים בנבואתי ובתורתי, אל תכרתו ברית עם היהודים והנוצרים, ואל תדרשו שלומם וטובתם כל הימים (קאראן שורה 5, 59, 60).  ↩

  16. מתיה ה' מ"ד.  ↩

  17. מחוקק דת הנוצרים יקרא את היהודים בשם הכבוד “בני אל חי” (מתיה ט“ו, כ”ו) ובשם עם נבחר (שם כ"ד). ובזה נוכל להשיב חורפינו דבר על אשר אנחנו מתפללים תפלת אתה בחרתנו, אחרי כי גם מחוקקם ומשיחם יכנה אותנו בשם הזה – אף כי לא קבלנו את הבשורה. – גם פאול ראש שליחי דת הנוצרים אמר עם הספר לאמר: “היהודים היו מאז אהובים לה‘, וגם היום הם העם הנבחר, כי דבר ה’ והבטחתו לישראל לא ישוב ריקם, כי לא נחם ה‘ על דבריו ועל הבטחתו, ה’ אמר ויהי לנצח” (אגרת פאול אל הרומיים פרק י"א) "חלילה לא מאס ה‘ את ישראל עמו כו’ כי אהובים המה (שם), וע‘ באגרת ההיא פרק ח’ ותראה ובחנת מה עזה אהבת ראש שליחי הנוצרים הזה אל בני ישראל, ואיך אצל להם מלא חפנים כבוד ותהלה ותפארת.  ↩

המלצות קוראים
תגיות