רקע
משה בן מימון
פירוש מגילת אסתר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ב“צ קרינפיס; תשי”ב 1952

פירוש מגלת אסתר בלשון ערבי הנקרא שרח אל מגלה להנשר הגדול ארך הכנפים ורב הנוצה הרמב“ם ז”ל, נדפס לתשקת חמד בחורים בה“ר אברהם בכר דניאל לומברוזו שימרהו צורו ויחיהו פה ליוורנו יע”א שנת והרינינו כל ישרי לב לפ"ק IN LIVORNO 1759.

Per Antonio Santini e Comp.

Con Lic. De' Super.

E PRIVILEGIO.

פ' על ברכה אחרונה של המגילה

הנה הרב ב“י בסי' תרצ”ב תמה עצמו על שינוי הלשונות וכפל הדברים שברכה זו. ונראה לע“ד לפרש דהנה (באיוב ט' פסוק לב) פי' רש”י וז“ל שפט משמש ג' דברים טענת הבעלי דינים וגמר דין ועונש הדין ע”ש. וזהו כוונת הברכה שבמרכין להקב“ה שיהיו הוא הטוען טענותינו מה שיש לטעון נגד מידת הדין הקשה. וזהו שאמר הרב את ריבנו. כי ריב משמש על טענת הבעלי דינים כדכתיב כי יהי' להם הריב וגו‘. והדן את דיננו היינו שהוא השופט אותנו ואין מוסר משפטינו לאחר. והנוקם את נקמתנו שהוא בעצמו המעניש את המצירים לנו. והמשלם גמול וכו’ והנפרע לנו. לכאורה הלשון קשה שהי' לו לכתוב והפורע לצרינו. רק הכוונה שנפרע מחטאינו על ידי צרינו כמאמרם ז”ל באבות דר“נ שנפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו. ועם כל זה אף שחטאינו גורמים מה שאויבינו מצירים לנו. ועל ידיהם נפרעים אנחנו מחטאינו. מ”מ הוא משלם גמול לכל אויבי נפשנו עבור הצרות שהצירו לנו. וע“י זה מסיים בברכה האל הנפרע לנו מצרינו. האל המושיע. כלומר אחר שנפרע מחטאינו ע”י צרינו הוא בעצמו המושיע לנו.

(העתק מספר מגילת סתרים מהגאון הרב מהר“י מליסא זצ”ל)


בס“ד ירושלים כ”ו תשרי שנת תשז

ד"ר יוסף יואל ריבלין

ירושלים

רחביה, רחוב אבן־עזרא 26

אחרי הנצחת המגילה היקרה פרושו של רבי דוד הנגיד נכד הרמבם לפרקי אבות, נגש הרב היקר 1 בן־ציון קרינפוס שליטא להוציא תרגום “פירוש מגלת אשתר בלשון מכרי הנקרא שרח אל מגלה להנשר הגדול ארך הכנפים ורב הנוצה הרמב”ם ז“ל” שנדפס לראשונה בערבית בליוורנו עוד בשנת 1759. פרוש זה מלבד מה שהוא מיוסד על מדרשים קדומים וגם מאַשֵר ומקיים פרושיהם של מפורשים שונים מאוחרים יותר, שכפי כל הנראה ידעו בקבלה את פרושיהם — יש בו גם מן החדוש, ענינים שלא נודעו לנו עד היום, ושבלי ספק מקורם באגדה שאבדה לנו.

שפת הספר היא ערבית עממית, שכן לפי תוכנו נועד לשעשע, כהרבה מדרשי מגל אסתר ופרושיה. וניכר הוא שהיה הספר נפו בארצות היהדות הדוברת ערבית, מתוך השבושים שהשמוש העממי הכניס בסגנון. לעמוד על השבושים, אם מתו ההגיון ודרך השפה ואז מתוך הענין. וככה נמשה תרגום ספר זה תחלה על־ידי ידידי התורני מר שמעון גרידי הי"ו, שהשקיע עמל רב וכשבהו לתת תרגום שָלֵם לספר זה. גם אני עברתי על התרגום והשוויתיו למקור ומצאתיו מוסר בדיוק את המקור הקדוש, ורק במקומות שונים תרנתי את הנראה לי לפי עניות־דעתי, לשם דיוק התרגום.

הדפסת פרוש זה היא תוספת חשובה לפרושים שבידנו למגלת אסתר. מתנה טובה נתן המו“ל הר”י בן־ציון קרינפוס שליט"א גם פרשנות כתבי־הקדש וגם לקירת האגדה שאוצרותיה הספונים מחכים עדיין לגלויים חדשים. יבַרך פעלו וירצו את מעשי־ידיו, וכדאי הוא ספר זה שיכניסורי לבית בתוך ספרי פשרנות ‘כתבי־הקדש’ והאגדה.

יוסף יואל רבלין.

פרופ' דר' דוד יֶלין, 84, רחוב ישעיה

ירושלים

_____

P. Dr. David Yellin

84, ISAIAH STREET

JERUSALEM

______

ירושלים ט“ז איר תש”א JERUSALEM

אחינו חובבי תורה גדולים וגאונים,

סגֻלה יקרה2 השאיר לנו הגאון דוד הנגיד נכדו של הרמבם, דרשותיו על מסכת אבות, ועל כל משנה ומשנה אשר בה הוראת מדות ומנהגים טובים שֶיָּשוֹר לו האדם, בחקורו זה הוא מדבר על כל אחד מקדמונים הנזהר במשפט זו על מאמריו, ועל כל מדה שהוא מדבר עליה, בהשתמשו בכל ים התלמוד והמדרשים3

בעזה"י

מדרש דוד, פירוש על מסכת אבות, מא רבינו דוד הנגיד זצלה"ה

בן רבינו אברהם זצלה“ה — בן רבינו הנשר הגדול הרמב”ם זצלה"ה

תורגם בפעם הראשונה מערבית לשפת קדשנו

הנני מוכן לתת הנחה גדולה ממחיר הספר בשביל למוד ברבים בבתי מדרשות ובבתי למוד של תשב"ר

המו"ל בן ציון קרינפיס ירושלים, רחוב זכרון משה פינת רחוב ישעיה


פירוש המגלה להרמב“ם ז”ל

[הקדמה]

זהו פרוש אחד המצויינים בענינים הבלךתי שכיחים והחדודים הנפלאים מפרושו של בר הסמכא שיש לסמוך עליו רבנו משה בר מימון הקורדובי ירצה אלקים אותו ואת משפחתו. וחבר אותו למען ישוח הקורא בו ויתענג על פרושיו וישתעשע בחדודיו ויתענג מחדש על מה שארע בעבר.

אמנם מה שעשה (אלהים) הוא העשוי ומה שהסיר מן הצרות הוא המוסר ומה שהבטיח יקים ואשר נשבע ימלא. צדקו דברי אלהים ושליחו ואמת הבטחותיו וקיימים חסדיו. ונבואת הנביא הנכבד הטוב באדם והנעלה מכל הברואים לפני אלהים ברוך הוא, ונכבד יותר מהמלאכים המקורבים אליו, אמת הוא כמו זה ששלח אותו אין ספק בו כשם שאין ספק באלהיו. תכלי האמונה והדרך הישרה. כפי המאמר משה אמת ותורתו אמת. והפרוש שאנו מדברים בו הוא מלקוטים מדברי רבותינו ז"ל והתלמודים הבבלי והירושלמי.

פתח תחלה ואמר: "מה שאמרו שמגלת אסתר ברוח הקדש נאמרה וכתבו אותה הנביאים שהיו באותו דור והם זכריה וחגי ומלאכי ודניאל וחבריהם ומרדכי וחבריו ועזרא הסופר ומאתים זקנים מזקני העם, שהסכימה דעתם לכתוב בספר מה שארע. כך היה מעשה:

אסתר שלחה להם ואמרה להם: בהיות שעשה אלהים יתעלה לישראל ענין זה והנס הגדול והחייה אותם, והיה נס זה על ידי, כתבו את הענין הזה וקבעו אותו לפי מה שארע ועל ידי מי ארע נס זה. אמרו לה: אין אנו רשאים לקבוע בכתב אלא מה שקבעו בכתב הנביאים. משה כתב נבואתו כמו שנאמר ויכתב משה וכו'. הנביאים קבעו ספרים כאשר באו אליהם בנבואה. דוד ועשרה זקנים כתבו ספר תהלים, שלמה כתב מה שהגיע אליו בנבואה. וכן ארבע המגלות רשם בספר כל נביא מה שארע בדורו. ברם אנו כיצד נכתב בספר משהו, והרי כבר אמר מפורש הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת; שלשים ולא רבעים.

היו מעיינים בדבר וחוקרים ודורשים עד שמצאו פסוק כתוב זאת זכרו בספר, שהוא מורה, שיהיה אפוא כתוב בתורה—שעליה נאמר וזאת התורה—מענין מחיית עמלק ועמו, בראשית הדברים, כפי שהגיע ונאמר במה שארע על־ידי יהושע, כמו שנאמר ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ובמנה התורה פעם שניה בענין מחיית זכר עמלק, כמו שאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק. ונכלל בבטוי זכרון מה שצוה עליו שמואל: כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל. ונכלל בביטוי בספר הדרישה רשום בספר עצמו ענין מחיית שארית עמלק. וזה הוא הנזכר במה שקרה לפני פעולתם לרשום זה בספר ונתקבלה בענין כתיבתה פקודת הנביאים לפי דעת הכלל.

וכששלח ידו לכתוב שרתה עליו רוח הקדש ועזרה ו והתנבא במה שיש בה בענינים שאין לדעתם אלא על ידי ידיעת הנסתרות, כמו ובבזה לא שלחו את ידם, מי חקר לקבוע את זאת מי לקח ומי לא לקח זולת אלהים יתעלה, וכן ויאמר המן בלבו, מי יודע מה היה בלבו. וכן וימי הפורים האלה יעברו מתוך היהודים, שהודעתו על ענין התקנה שהוציאה לפועל—הטלת חובת פורים על כל ישראל, (היה מספיק) אלו היה אומר וקבלו היהודים להיות עושים, ואולם לא יעברו וזכרם לא יסוף מזרעם לא נדע. בזה הוכחה שרק רוח הקדש שרתה על הכותב זאת. ומשום כך יש בה מלא וחסר, קרי וכתיב, וצורך לפרשה כספר, ותנאיה כתנאי ספר תורה. ומשום כך נאמר ונכתוב בספר. ונתאמת בזה מה שרמזו עליו הראשונים והרמז אשר התנבא בו אדון כל אדם ואדון הנביאים הראשונים והאחרונים ומה שאמר לו כתוב זא זכרון בספר. וחובה היא שתכתב על גויל ושרטוטה שרטוט ספר תורה ושתהא תפירתה בגידין. וכאשר נכתבה שמחה אסתר בזה. ונקרא אז שמה עליה כמו שנאמר ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר. וזה מחייב לדרוש בטוייה ולפרש עניניה ולגלות רמזיה, והתעסקו בזה באותו אפן שעסקו בחבור מה שקבלו במסורת מן הספורים מדברי האמת ובתאור ובנבואה, ונתרחב בזה פרושה וכן בתלמוד הבבלי והירושלמי. ולקט מחבר ספר זה מהם עניניה ורשם וחבר אותם לזכרו למי שיבקש לדעת מה שאמרו הראשונים בענין הרמזים הכתובים בה ומה שלקט מחבר ספר זה ירצהו אלהים.

אלו הלכתי לברר מה שהזכירו ולהרחיב הדברים, כי אז הייתי מחבר עליה (דיוואן) ספר מקיף כספרים הגדולים. ואולם קצרתי באחדים מן הענינים ובררתי מה שאמרו בזה רז"ל במה שיבוא מן הדברים להלן.

א א ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד־כוש שבע ועשרים ומאה מדינה:

 

פרק א

ויאמר תחלה מה שאמרו בענין ויהי בימי אחשורוש. אמרו: בעשרים וארבעה כתבי הקדש יש חמש פעמים ויהי בימי ואין ענין שנאמר עליו ויהי בימי אלא שהיה בו צער וצרה, וכאלו הוא בטוי מחולק לשנים וי־הי, וי לן במה שארע בתחלתו. הראשון בהם הוא ויהי בימי אמרפל מלך שנער. ובא אחרי זה מה שנאמר עשו מלחמה, והיא המלחמה הראשונה שארעה בעולם, ואלו לא היתה כאן צרה על הנעלה אדון כל הנעלים והאדיר בהולכים בדרך הישרה אברהם עליו השלום לא היה ענין לכתוב אותה (בתורה) היינו מה שארע לו מצער וצרה ואימה כפי שאמר הספר כשאמר וישמע אברהם כי נשבה אחיו, ופגישת חמשת המלכים ומה שבא כתומו עליו ממלחמתם היינו צער ושבי, וסופה שמחה וששון, כפי שאמר הפסוק ויחלק עליהם לילה וישב את כל הרכוש. וכפי שאמר וברוך אל עליון. זהו אחד.

והשני ויהי בימי שפוט השופטים, ובא אחריו ויהי רעב בארץ (צרה) על המפורסם שבאומה אלימלך מחלון וכליון. וסופו ששון ושמחה כמו שאמר כי פקד ה' את עמו, והיה סבה להולדת המלומד הנעלה ונזר האומה ומאיר הראשונים הואחרונים. ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד.

והשלישי ויהי בימי אחז יותם בן עזיהו מלך יהודה. ער שאין קשה הימנו. נעלה ביהודה ונקיצנה. וסופו שמחה. לא תקום ולא תהיה. והולדת הנעלה קדוש אלהים חזקיה. הנה העלמה הרה ויולדת בן, כי ילד יולד לנו בן נתן לנו.

והרביעי ויהי בימי יהויקים בן יאשיה. ואין צרה קשה ממנה כמו שנאמר לנתוש ולנתוץ. וסופו, לבנות ולנטוע. וכמו שיש בספר ירמיה עליו השלום פגעים וצרות ואחריה נחמות מופלגות, רנו ליעקב שמחה. וכן היה בימי יהויכין בתחלה בגלל צרת הריגתו והגעתו צדקיהו דודו אחי אביו, צדקיהו בן יאשיהו שמשל אחריו אחד עשר שנה אחר כך שנה. והיתה הגלות הקשה כמו שנאמר וישרוף את בית ה' ואת בית המלך. ואחרית כי זה הבשורה לבני אדם ברחמים ושבתי לירושלים ברחמים.

והחמישית הקשה בכולן והצרה הגדולה בכולם והיא ויהי בימי אחשורוש. ודי בזה שהיה מצרת שלטונו ובערותו ותשובותיו וגזרותיו והשחירו פני ישראל בימיו וגזרות קשות שאי אפשר למלא את הספר בחבורן. משום שאי אפשר לרשום את הכל. משום שכל צרה הבאה על הגוף ועל הרוח יש בה פתח של תקוה היות שיש בה מאהבת הבצע. והיה בימיו כליון בעטיו של הארור המן הרע שנוא אלהים וזעום. ועצתו הסכלית שנתקיים בימיו והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה, ומי הוא שיקנה דבר לאבדו להשמיד ולאבד והוא קנה את הכל טף ונשים בעשרת אלפים ככרי כסף, וטחו עיניו מראות, והיתה אחריתו ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ליהודים והיתה אורה ושמחה.

הוא אחשורוש

לא היה (אחר) ולא יהיה (אחר) הוא ברשעתו מתחלתו ועד סופו ובכל מקום שנאמר בו הוא, פרושו שלא ישתנה במשך השנים. פעמים נאמר זה בענין הטוב ופעמים נאמר בענין הרע. נאמר על הטוב בברואים על ראשון במעלה בברואים, הוא משה ואהרן, המה בצדקתם מתחלתם ועד סופם, ונאמר גם כן, הוא עשו אבי אדום, הוא ברשעתו מתחלתו ועד סופו. לא הואיל לו חנוכה של רבקה ולא השפיע עליו כלום מה שלמד מיצחק אביו, ולא החזיק בכלום מרדכי יעקב וותרנותו ונדיבותו, ולא לקח שעזר אלהים ליעקב ולא מן הנבואה שנגלתה ליצחק. ואמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה א יעקב אחי. [ונאמר גם כן] הוא דתן ואבירם. המה כפרו באלהים למרות מה שראו בעיניהם בקהל בהר סיני כשנשלח משה כשנאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ודי הוא זה שכחש בזה שהעיד אלהים עליו פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, ואין רשע יותר מהם ולא עז פנים יותר מהם, ואלו לא נבראה גיהנם, היה צריך ליצור אותה באותה שעה ויסוריה הקשים ועונשה, כדי שיוריד אלהים לתוכה את אלה עזי הפנים המעוררים נגד השליח השלוח להם, כמו שנאמר אשר הצו על משה ועל אהרן וכו', וכמו שאמר הטוב במדברים והנאמן בהוגים, דבר עליו השלום, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה. אמר: אם נבראת גיהנם מוטב ואם לאו יברא, וענה אותו הבורא יתהדר ויתעלה מיד ואמר לו: הוי משה הרי הוא כבר נברא להעניש את אשר כחש באמתותך כמו שנאמר: ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ובצדק הם ברשעתם מתחלתן ועד סופם.


הוא אחשורוש

אחד ממלכי הנצח כלומר נצח העולם הזה. משום שעשר מלכים הם שמלכו ושלטו על העולם הזה, והמלך העשירי מהם הוא המלך אשר יבצע את פקודת אלהים, ואף על פי שהוא [אדם] נברא בענין המלכות, הרי הוא ממלא מקומו (של הק') בארץ כמו שנאמר והיה ה' למלך על כל הארץ, והמשיח ממלא מקומו, כמו שנאמר אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. ואל לא האריכות היינו עורכים כאן במערכה את התשעה. ואולם המלך העשירי הוא מלך המשיח שמלכותו מלכות עולם כמו שנאמר די מלכותיה מלכות עלם ושולטניה די לא תעדי מיניה. יהי רצון שיגלה במהרה בימינו אמן.

ואולם אמרו בענין המלך הזה אחשורוש בדבר גדולת ממשלתו, שבאחרית זמנו פסק שלטונו על הכל ולא נשארו סרים למשמעתו זולת מאה ושבעה ועשרים מדינה, ולא נשאר לו מספר זה אלא בזכות אסתר הדומה במעלות לשרה שהיו חייה מאה ושבע ועשרים.

המולך מהודו ועד כוש

שמלך מעצמו לא התקדם מתוך זה שהיה יודע משפט ולא נשבעו לו אמונים להמליכו ולא היה אלא מנחש ולא פסק מלהשתלט עד שמלך, וכשמלך נהג בעריצות עם בני האדם להכריחם להשבע לו אמונים להמליכו.

הוא אחשורוש

המלך העריץ הבער השונא ההפכפך מעט הנאמנות, והיו בני ישראל בימיו באסון גמור וצרה עצומה והיה אומר לגזור עליהם כליה ולא עזרו אלהים יתהדר ויתעלה על כך, והיה המן בדורו אדם בעל כח רב יודע כל מיני תחבולות שפלות, המן הרע המבקש שררה אחרי שהיה מקיז דם בארץ הודו אחת ועשרים שנה, ועבר למדרגה עצומה ורמה ונעלה וגדולה וממון רב ורוב בנים והיה בעיר שמה הנדקה, ובכל פעם שהיו ישראל סובלים את קשי השמד בארץ אחשורוש והיו מבקשים לפרוש למדי היו שומעים על דבר רוע המן שנוספה על שנאתו לישראל השנאה שקבל בירושה מסבו עשו הארור והנקלה, הוא מה שאמר הכתוב וישטום עשו את יעקב. וכשהיו ישראל בימיו במצב זה אמרו חכמים ז"ל שהיו פניהם של ישראל בימיו שחורות כשולי קדרה.

ב בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה:

אמרו באחת המסורות שהוא כסא שלמה המתואר (בפסוק) ויעש המלך שלמה כסא שן ויצפהו זהב. והשקיע בו מעשה חרש וחכמה והנדסה. ולפי מה שתאר גדולתו כשאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך, ולפי זה שהתכוון אליו הכתוב כשאמר על כסא ה' בירושלים, נקרא כסא ה' בגלל מעשה החרש העצום שעשה שלמה עליו השלום בכסא כפי שאמר לא נעשה כן לכל הממלכות.

וזה הענין: כאשר חנן אלהים את שלמה חכמה לפי מה שבקש ממנו, עלה בדעתו לעשות מקום מושב עצום לשופטים. ותארו אותו בעלי המסורת שהיה לו ארבעה שערים מארבע רוחות העולם, והיו בו (במעגל) בימות של זהב משבצות במיני אבנים טובות, והיה מספר הבימות שבמעגל המושב תשעה אלף בימות שישבו עליהם הסנהדרין והתלמידים והכהנים והלויים והנשיאים, והיו יושבים על כל בימה עשרה אנשים כלפי שרי עשרות, והיו ישראל נכנסים כל יום אל המושב והיה יושב כל אחד על מקומו כל אחד לפי ערכו, והכסא הנכבד ביניהם.

והיה מעוגל, כמו שנאמר וראש עגול לכסא, שיראו את כלם כל ישראל מכל צד. והיו עולים אליו מששה צדדים והיה בכל צד מששת הצדדים שש מעלות ובכל מעלה שש מדרגות קטנות, והיה לכל שער מהם שש ושלשים דרגה מן הדרגות הקטנות. והיה על כל מעלה משש המעלות הגדולות שתי צורות, צורה של חית בר מן הטורפות וצורה מן החיות הטהורות ועל המעלה הראשונה מימין צורת שור נצב וממול לו משמאל צורת אריה נצב וכפותיו כלפיו. ובמעלה השניה מימין צוררת אייל נצב גם הוא וממול לו משמאל צורת נמר נצב וכפותיו כלפיו. ועל המעלה השלישית מעל לאייל צורת איל וממול לו משמאל צורת זאב נצב וכפותיו וכלפיו ועל המעלה הרביעית צורת צבי נצב וממול לו משמאל צורת דוב נצב וכפותיו כלפיו. ובמעלה החמישית מימין מעל לצבי צורת יחמור נצב וממול לו משמאל צורת פיל נצב וכפותיו כלפיו. ובמעלה הששי מימין מעל ליחמור צורת ראם נצב וממול לו צורת חית בר גרופית שמה, נצבת וכפותיו כלפיו, ומעל לאלה הצורות היו ששת השערים של כסא.

והיו בהקף הכסא שבעים בימות לשבעים זקנים, והיו שנים עשר דליות גפן מזהב מצלות עליהם, ועם כל דליה אדם של זהב וכמו כתוב ממעל לו. ראשית כל אדם הראשון ושמו כתוב ממעל לו, ועם השניה צורת נח ושמו כתוב ממעל לו, ועם השלישית צורת שם ושמו כתוב ממעל לו, ועם הרביעית צורת אברהם ושמו כתוב ממעל לו, ועם החמישית צורת יצחק ושמו כתוב ממעל לו, ועם הששית צורת יעקב ושמו כתוב ממעל לו, ועם השביעית צורת משה ושמו כתוב ממעל לו, ועם השמיני צורת אהרן ושמו כתוב ממעל לו, ועם התשיעי צורת קהת ושמו כתוב ממעל לו, ועם העשירי צורת עמרם ושמו כתוב ממעל לו, ועם האחד עשר צורת אלדד ושמו כתוב ממעל לו. ועם השנים עשר צורת מידד ושמו כתוב ממעל לו. ובאמצע המושב שני אריות עצומים מחוברים יושבים על זנבותיהם ועל ראשיהם כסא המלך.

והיתה על ראש הכסא מנורה של זהב ועליה ארבעה עמודים ומעל לעמוד פך של זהב משובץ, ובאמצע התשביץ ברכת כהנים שלש הברכות שהם ששים אותיו כמו שנאמר: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, ועל כל פסוק צורת עלי הכהן ובניו חפני ופנחס. ובזוג הידים שהכסא עליהן היתה יונה נצבת במקום בוא המלך. ובשש המדרגות מהקטנות בכל מדרגה מהן נשר מימין ונשר משמאל. והיתה מלאכת חרש זו בחכמה ובהנדסה מחוברת בלולאות.

וכשבאו כל ישראל ידע זאת אלהים, וכשבא המלך והגיע לשער במזרח או במערב או בדרום היו כל בני ישראל עומדים כלם חכמים ותלמידים כהנים ולויים. והמלך היה מכוין דרכו אל הכסא ושבעים זקנים עמו והכהן הגדול ונתן הנביא וגד החוזה עמו. וכשהגיע אל הכסא, הטה השור את קרנו ועליו כתוב ודל לא תהדר בריבו, ואחרי שקרא זה מסרו השור ונתנו לאריה שממולו ובכפו כתוב לא תכירו פנים במשפט, ואחרי שקרא זה מסרו האריה ונתנו לאייל ובקרנו כתוב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. ואחרי שקרא אותו מסרו לנמר ובכפו כתוב צדק צדק תרדוף, ואחרי שקרא אותו מסרו וכתבו לאיל ובקרנו כתוב ושפטו את העם משפט צדק. ואחרי שקרא אותו מסרו האיל ונתנו לזאב ובכפו כתוב עד האלהים יבוא דבר שניהם. ואחרי שקרא אותו מסרו הזאב ונתנו לצבי ובכפו כתוב כי המשפט לאלהים הוא. ואחרי שקרא אותו מסרו הצבי ונתנו לדוב ובכפו כתוב לא תכירו פנים. ואחרי שקרא אותו מסרו הדוב ליחמור ועליו כתוב צדקת ה' עשה וכו'. ואחרי שקרא אותו מסרו הימור ונתנו לפיל ובכפו כתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ואחרי שקרא אותו מסרו הפיל ונתנו לראם ובקרנו כתוב והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. ואחרי שקרא אותו מסרו הראם לגרופית והגרופית היתה מעלה אותו באויר ונותנת אותו להאנשים העצומים שהכסא עליהם.

וכשהיה יושב המלך על הכסא היו עולים שבעים הזקנים ויושבים על הבימות לפי כבודם ונתן הנביא וגד החוזה עמם וכשישבו הם נתקים מה שאמר הכתוב וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דוד אביו ויצלח וישמעו כל ישראל. באותה שעה פתח שלמה ואמר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. עפה היונה מהצד שמשמאל הכסא ופתחה את הארון ולקחה ספר תורה ועפה עמו אל נתן הנביא וגד החוזה עמו וכל ישראל קמים, ופתחה את ספר התורה על שתי ברכי המלך. והיה המלך מברך וכל ישראל עונים והיה יושב וקורא מה שחפץ. ונשאר הספר בידו כמו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, וכל מי שהיה לו משפט בא ושאל את כל השופטים עם נתן הנביא וגד החוזה ואז יצא קול מבין ישראל ואמר: ה' ידין אפסי ארץ ויתן עז למלכו. וכשהיה מבקש להסתלק היו עונים שבעים הזקנים ונתן הנביא וגד החוזה ואומרים והוא כחתן יוצא מחופתו.

וכשהגיע למדרגה עמדה הגרופית לימינו והורידה כפה ועליה כתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש, והפיל הרים כפו ועליה כתוב פקודי ה' ישרים משמחי לב. והיחמור הרים ידו ובקרנו כתוב יברכך ה' וישמרך, והזאב הרים את כפו ועליה כתוב ישא ה' פניו אליך ויחנך. והנמר הרים כפו ועליה כתוב ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. והאיל הרים קרנו ועליה כתוב ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך, והאריה הרים כפו ועליה כתוב ברוך תהיה מכל העמים. ועל קרן השור כתוב והמלך שלמה ברוך. אז היו ישראל כולם פותחים ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם.

ואמרו חכמים ז"ל שכסא זה שעשה שלמה עשה אותו ברשות אלהים וכונן אותו מזהב אופיר ואבני שהם ואבנים טובות מסודרות בו ואבני אדם ונפך, ולא נעשה כמוהו מעולם למלך מן המלכים בעולם הזה, והיה בראש הכסא מנורה של זהב משבצת בנרותיה וכפתוריה וגביעיה מלקחיה ומחתותיה וכפתוריה ופרחיה. ולה שבעה קנים מזהב וכתוב עליהם שמות ששת האבות ומעל למנורה פך שמן זית זך שהיו מדליקים ממנו את המנורה ועליהם בני עלי הכהן חפני ופנחס ושני קנים מזהב ועליהם תאור נדב ואביהוא. ועשה בצדה זוג כסאות אחד לכהן הגדול והשני לסגן. וכשהיה שלמה עליו השלום עולה על הכסא היו האילים צועקים והתינוקות בוכים והנשרים עפים והסוסים מגעגעים והתרנגולים מקרקרים ובני הנץ חוטפים והצפרים הומות ובני האדם משבחים בשבח זה שנתן ממלכותו לעבדו. והיו האילים צועקים שיפחדו העדים בזמן שיבואו ויעידו, שלא יעידו שקר. ונשאל מאלהים יתעלה להשיב מקדשו למכונו, כמו שאמר בונה ירושלים ה'.

ולא היה יכול אחד ממלכי העולם לעשות כדמות הכסא הנפלא הזה כמו שנאמר וכבודי לאחר לא אתן. וכששבת (נחרב) בית המקדש הובא הכסא אל בבל היא בגדד והיה עובר ממנה אל הממלכות עד שהגיע לשושן הבירה ועליו ישב אחשורוש על הכסא בשעה שהכתירוהו.

ומשום שהיה שונא את ישראל היה חושב חשבונם, וחשב שדברי אלהים, כפי היתה רווחת השמועה מהכל, שבעים שנה, הן נחשבות ממלך הראשון למלכי בבל, כמו שנאמר עד מלאת לירושלים שבעים שנה, והכונה היא להופעת מלכות בבל והפסקת המלכות מהם, והוא הזמן של גלות צדקיהו כמו שאמר לחורבנה של ירושלם שבעים שנה. חשב חשבונו וראה שהם לא נגאלו ושמח שמחה עצומה ואמר: הנה כבר נכונה בידי המלכות, אחרי שנשלמו אלה (השנים), שהרי אין מהם מושל אשר ימשל בשמם, משום שהם כבר השיגוהו, ועשה באותה שעה אספה גדולה לשרי חילו ולפקידיו ועל זה נאמר בשנת שלש למלכו.

ואחרי כן נאמר ובמלאת הימים האלה, ובדברי חז"ל יש מי שהסיק שדעתו שעשה תחלה למלכים לפני שעשה להמון העם, שלא ערך להמון העם אם לא יהיו המלכים בראשם, ומהם גם מי שהסיק את דעתו משום שההכתרה באה מן המלכים ולא שם דעתו להמון העם.

ג בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמי ושרי המדינות לפניו: ד בהראתו ת־עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמוני ומאת יום: ה ובמלואת (ובמלאות קרי) הימים האלה עשה המלך לכל־העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משת שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך:

אמר: הוא הביא את כלי בית המקדש וזלזל בהם ולבש בגדי כהן גדול שהיו לכבוד ולתפארת, מתוך נקמה והתנשאות על אויביו. והענישו אלהים בזה שקצף על ושתי וצוה להרגה אחרי שהיה מתוכח ומתפאר ביפיה ושלמות תכונתה ויחוסה, והיא בת בלשצר נכדת נבוכדנצר, והיתה מצרה לבנות ישראל והקשה במה שהצרה להן היא ששעבדה אותן. והיא האחרונה ממי שנשארו מזרע הארור והנקלה נבוכדנצר, וקיים אלהים במותה מה שיעד להם והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד נאם ה'. שם היינו שמם לפי מה שכותבים אותו ושם המשפחה שלהם, ושאר שארית השיכים להם, ונין הוא הבן בלשצר בן אויל מרדך, ונכד היא הארורה הזאת ושתי, שעל ידי כך בצע אלהים את שימת הקץ לשלטנו ולבנו ולנכדו, כמו שנאמר ועבדו אותו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו.

וכאשר הוציאו אותו מארמונו כמו שנאמר ומן בני אנשא טריד, והיה במדבריות ונשמד, הסכימה דעת כלם על אויל מרדך בנו שישלוט במקומו, הוא איש דעת וישר מאנשי השכל והנדיבות והנאמנות, ומשל במקומו שבע שנים עד שנשלם מה שיעד אלהים, כמו שנאמר ומנדעי עלי יתוב. וחזר לשלטונו והנה הארור אויל מרדך בנו יושב על כסאו. וחרד ואמר לו: מי הוא זה שהעיז לשבת על כסאי. וצוה לשים אותו בבית הסהר, ושם קשר קשרי ידידות עם יכניה מלך יהודה, שנשאר בבית הסהר שנה, והבטיחו לעשות עמו טוב, כשישחרר אותו אלהים ממאסרו.

וכשמת נבוכדנצר אחרי זמן של שנים ונקבר, נתאספו השרים והיועצים והוציאו אותו מבית האסורים, והיתה עצתם להמליך אותו. ענה אותם ואמר להם: אם תחפצו בהריגתי (המליכו אותי), שכן אם הטרידו את אבי גם בפעם הזאת, הרי

ו חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על־גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף על רצפת בהט־ושש ודר וסוחרת: ז והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך:

ח והשתיה כדת אין אונס כי כן יסד המלך על כל־רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש.

כשיבוא לא יסתפק אלא בהריגתי. אמרו לו: כבר מת וקברנוהו. אמר להם: איני מאמין לכם, עד שנראה אותו בעינים. והלך אל קברו הארור, במקומו, וחפר שם, עד שמצא אותו, והוציא וגלח אותו וראה פניו הארור והבחין אותו. וצוה לנקב עקביו, והכניסו חבלים ברגליו, ונקשר לזנב הסוס, גרר אותו עד שנשר בשרו חתיכות חתיכות, בסבת מה שיעד עליו אלהים, על ידי ישעיהו עליו השלום, שנים רבות קודם לכך, בימי חזקיהו ז"ל, אמר: כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב לבוש הרוגים מטועני חרב לא תחד אתם בקבורה.

והשתיה כדך אין אונס

אמרו שהביא לכל שבט יין מדינתו, והיה אומר לכל אחד מהנמצאים כמה ימי חייך, והיה אומר לו כך וכך, הביא לו יין ממדינתו מן הזמן של מספר שנותיו והיה אומר לו: זה מספר שנותיך, אין כופין אותך (לא ישכר אותך) כמו שנאמר אין אונס. וחז"ל אמרו, שרמזו כאן זה שהיה לו כוס של כפיה, שהיה כופה בו את המלכים והשרים, לפני שהתחזקה מלכותו והתכונן שלטונו, כשהיה מכיר באחד מהם שאינו מרוצה במלכותו, היה מביאו אליו במקום ישיבתו, והיה המשקה קם אחרי שרמז לו המלך, ואומר לו טול ושתה, אם היה שותה אותו היה מת ואם לא היה שותה אותו, היה אומר לו: אין אתה אוהב את המלך, והיה נהרג או פודה עצמו בהונו, ולא היה יוצא משם אלא עני או מת, ובמשתה הזה לא הביא את כוס הכפיה והיה אומר: לעשות כרצון איש ואיש.

ובזה רמז לסבה שסבב אלהים שיהיו משתה ושכרות סבה לענין ושתי, שיכניס המן עצתו להרג אותה ותהיה זאת הסבה לענין אסתר והופעת מרדכי ושיגיע

ט גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשורוש:

י ביום השביעי כטוב לב־המלך ביין אמר למהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס שבעת הסריסים המשרתים את־פני המלך אחשורוש:

להמן מה שהיתה המטרה שיגיע אליו, ומענין לעשות כרצון איש ואיש (הכונה) איש צר ואויב ואיש יהודי, והיתה זאת סבה מאלהים יתהדר ויתנשא.

גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים

לא היתה מטרתה להביא נשים, ולא בקרו אותה במטרה רק למאכל ומשתה בלבד, שכן נאמר בית המלכות אשר למלך. ואמנם הביאה את הנשים לבית מנוחתה ושינתה, להראות להן כיצד יאכל וישתה וכיצד יישן, והיתה מתכוונת שיאכל וישתה וישתכר ויכנס וימצא אותה עם הנמצאות ויבא אליה לעיניהן, כדי להתפאר באהבה, שהוא אוהב אותה. והחליט הוא אז להביאה ולגלות אותה לעיני בעליהן. אמרו חז“ל שניהם לדבר עברה נתכוונו, וקפח אלהים ענינם והפך את אהבתם לשנאה עד כדי לבחול, עפ”י זה שסבב אלהים יתהדר ויתעלה, שרצה לפרסם יפיה ויפי גופה, כשהיא ערומה כמו שנאמר: הראות העמים והשרים את יפיה.

ביום השביעי כטוב לב המלך ביין

אין ספק שהוא היה בכל יום מן הימים האלה משתכר ומיטיב לבו. ולא עשה אלהים שיעלה בדעתו רעיון זה אלא ביום השביעי. וקבעו החכמים עליהם השלום, שהיה זה יום השבת בלי ספק, משום שהיתה הארורה בת הארור לוקחת את בנות ישראל השבויות, העומדות לפניה לשרתה בשרות נערות, וכופה עליהן ביום השבת עבודה וחלול שבת, והיתה מודיעה את העבדים על אודותן דברים שאין להם קץ. והיתה פושטת אותן ערומות ואז ישרתו, כדי שיתענגו עליהן העבדים המשרתים בארמון. ובא עליה משפט אלהים להתיז ראשה ביום השבת, כמו שנאמר: את

יא להביא את־ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את־יפיה כי־טובת מראה היא:

אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, וכמו שנאמר: כטוב לב המלך ביין, כידוע, יאור אותם אלהים כלם יחד, התענוגות בעבירות ובשיחה בהן הוא בזמן שהם שותים כמו שאמרו תורת גוים עריות. וכשהשתכרו חבורת הארורים, היה משבח כל אחד מהם נשי ארצו ודרך חייהן ותאר סוגי תפארתן ואהבותיהן אותם, והיה כל אחד מתאר מה שהשיג מזה. ואמר המלך אחשורוש, שהבבליות יפות מהן כלן ועולה על כלן ושתי, והתחיל מהלל ומשבח מה שיש בה מיתרון המדות ויפיה וחנה. אמרו לו: הסוג הזה הנפלא שאצלך, הראה אותה לנו. אמר המלך: אנחנו נראה זאת לכם גלוי ולמראה עינים.

להביא את ושתי המלכה

והיתה הארורה שמחה בדבר, כששמעה אותו להראות יפיה. וכאשר הגיעו אליה נושאי השריון, התקשטה והתיפתה ולקחה המראה, לראות צורתה בה, והכעיר אלקים פניה בין שתי עיניה. אמרו חז"ל שבא גבריאל ועשה לה זנב במצחה, היינו דבר בולט בפניה, ויש אומר שפרשה נדה, שזנב בגימטריא נדה, ואמר אחד, שפרחה צרעת במצחה והיתה היא רואה מה שבפניה וחברותיה לא היו רואות דבר והיו תמהות על כך.

יב ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו:

יג ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כי־כן דבר המלך לפני כל־יודעי דת ודין: יד והקרב (בנ"א הר' בקמץ) אליו כרשנא שתר דמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות:

ולא היתה רוצה ללכת. וכאשר שאלה אותן בענין מה שראתה מן המום בפניה ואמרה להן: יהיה לי מזה קלון וחרפה. אמרו לה, מתוך קנאה שקנאו שתבוא לפני בעליהן, שלא יראו שהיא יפה מהן, שכן הנשים מקנאות בענין חשוב זה, אמרו לה: זה יהיה לך לפגם ולזלזול, וכיצד זה את בת מך ונכדת מלך, תראי לפני מלכים ושרים והמון עם ונכבדי עם, סרבה עוד יותר, ויש אומרים, שהיא הטיחה דברים נגדו במעמד אלה שבאו ממנה, ואמרה: הנה זה השכור, אבי היה שותה כמה ששותים אלף כמותם, כמו שנאמר: לקבל אלפא חמרא שתי, ולא רוי, ולא היה משתכר, וזה השתכר ויצא מדעתו. אמנם הוא בתכלית השפלות משום שהוא בן הזבל של אבי. וכשהגיע אליו הדבר רגז ונעשה קל דעת מתוך כעסו, כמו שנאמר ויקצץ המלך מאד וחמתו בערה בו.

ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים

היודעים סוד והמלומדים והיודעים עניני הזמן ומה שארע בדברי המלכים ואמרו החכמים עליהם השלום שהוא שאל עצה מחכמי התורה, והם החכמים, שהיו באותו זמן, בהיות שהיו בתוך כל הנמצאים שעליהם נאמר לכל העם הנמצאים בשוש הבירה, ובלי ספק (לא) היה ליהודים מי שיעסק בעבודתם ושחיטתם ובשולם, כנזכר לעשות כרצון איש ואיש, ואמרו גם כן המפרשים והשתיה כד אין אנס כדתה של תורה מאכל רב וזולתו משקה, וכמו שמצאנו בדין עשרון סלת בלול בשמן ויין רביעית ההין, והאנשים ששתיתם מרובה ממאכלם אין זה טוב להם, משום שמיגע את הגוף ומחליש את המוח.

וכשארע ענין ושתי אמר להם: אתם חכמי הדת מזמן קדום, כמו שנאמר כדת מה לעשות במלכה ושתי, אמרו: אם נקל הדבר בעיניו ולא נעשה את עוונה לגדול, ישטינו האויבים עלינו ויאמרו אין כבודו חשוב בעיניהם, ואם נוציא עליה משפט מות ויהרג אותה ואחר כך יתחרט, ידרש הדבר ממנו, משום כך אמרו לו: אדוננו, יודע אתה ברור, שמן היום שגלינו מארצנו, אבד שכלנו ולא נשארה בנו תבונה אין בינינו מי שיתכן עצה בענין הגבירה ושתי. והסתפק בדבריהם, משום שמאשר היו נמצאים (קודם לכן) לפניו עם כל הנשיאים, והוכנסו כלי בית המקדש לשתות בהם, כאבו נפשותיהם כשראום, ואמרו לו: אין דתנו מרשה להנות מכלי בית המקדש ולא להמצא במושב אשר ישתמשו בהם. אמר שיציעו להם מצעים למשתה מבחוץ על שער המושב, הוא מן הדרש כמה שנאמר לעשות כרצון איש ואיש. וכאשר קרה הענין הזה, צוה להביאם לפניו והיתה התשובה מה שאמרנו. ופנה לאנשי המועצה בעניני המלך, ואמר.

והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא

היו מלכי פרס לוקחים שר מכל שבט, בהיות שהיו מנהגי המקומות שונים זה מזה, ויתכן שמנהגו של אחד המקומות טוב ממנהגי המקומות וכשהיה מכון לאחר הישר, עשה כמוהו והיו אצלו שבעה [יועצים] משבעה שבטים, וכן היו עניניהם שבעה שבעה, משום שיסוד הדברים שבעה, וכן היו עניניהם שבעה שבעה, משום שיסוד הדברים שבעה שבעה: שבעה רקיעים, שבע ארצות, שבעה כוכבי לכת, שבעה ימים, שבעת ימי הבריאה, והיו עניניהם שבעה והפקידים שבעה, הסריסים וכן הגברות שבע, הוא מה שנאמר את שבע הנערות.

ואמרו והקרוב אליו כרשנא מאפריקא, שתר מהדו, אדמתא מביזנטיה מרס מרסנא מבגדד, משי ערים ממוכן מירושלים. אמרו ז“ל מקצתם **ממוכן זה דניאל — מוכן לעצה מוכן לטוב. ואמרו בתלמוד בבלי: ממוכן זה המן, מוכן לרע מוכן לפורעניות. מכאן אמרו חכמים ז”ל שהדיוט קופץ בראש. למה שהיה בעל מום בעצתו, שאין מום גדול ממומי הדעת וההנהגות, שעל ידם נפחת האדם בעולם הזה ובעולם הבא**.

והקרובים מכן היו שנים, אחד מהיהודים ואחד מהביזנטים, ואולם השלישי היינו אדמתא, אינו מבני עשו, אלא מתושבי אדום, והיו תמיד על משמרתם במושב כלם יחד, כדי שלא יתאחר אחד מן המושב של המלך. שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך, היינו כל יום, ובימים שהיה זקוק להם יכנסו אליו, ובימים שהיה יושב בקהל, היו הם הראשונים, שהיו נכנסים ויושבים לפני מעלותיהם, והיו נועצים בדבר האחרים שיכנסו, והיו הם הקודמים לכל, כמו שנאמר יושבים ראשונה במלכות.

אמרו (חכמים) עליהם השלום: באותה שעה הזכירו המלאכים את מעלת בני ישראל לפני אלהים, כי ירחם עליהם ויזכור פעולותיהם ומעלות אבותיהם וישמיד זכר הארורה, שנשארה מזרע נבוכדנצר ושתהיה הסבה להצלת ישראל על ידי זו שתבוא תמורתה בסבת אלהים שסבב שיהיו אנשי המועצה שבעה.

טו כדת מה־לעשות במכה ושתי על אשר לא־עשתה את־מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים: טז ויאמר ממוכן (ממוכן קרי) לפני המלך והשרים לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על־כל־השרים ועל־כל־העמים אשר בכל־מדינות המלך אחשורוש: יז כי־יצא דבר־המלכה על־כל־הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את־ושתי המלכה לפניו ולא־באה: יח והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את־דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי זיון וקצף: יט אם־על־המלך טוב, יצא דבר־מלכות מלפניו ויכתב בדת פרס־ומדי ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי פני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה: כ ונשמע פתגם המך אשר־יעשה בכל־מלכותו כי רבה היא וכל־הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן: כא וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר ממוכן: כב וישלח ספרים אל־כל־מדינות המלך אל־מדינה ומדינה ככתבה ואל־עם ועם כלשונו להיות כל־איש שרר בביתו ומדבר כלשון עמו:

כדת מה לעשות במלכה ושתי

כיצד הוא מן החובה. ויאמר ממוכן הקופץ בראש [זה] המן. אחרי כן גמר בעצה במאמר להיות כל איש שורר בביתו. ובהיות שקדם לכלם המן, אמרו עליהם השלום: מכאן שהדיוט קופץ בראש. וכן אמר כל רוחו יוציא כסיל, פרושו המדבר הטפש קל השכל, ידבר כל דבריו לפי רוחו ומה שקורא אותו אליו הטבע, והאציל ימשוך עצמו לאחור ואחרי כן תבא דעתו, ישתיק את הטפשות ויגלה החסון שבה, ואחר כך ידבר בחכמה, כמו שנאמר וחכם באחור ישבחנה, היינו אותה הטפשות, והוא נגזר מן בשוא גליו אתה תשבחם תשקיטם.


ב א אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את־ושתי ואת אשר־עשתה ואת אשר־נגזר עליה: ב ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערו בתולות טובות מראה: ג ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את־כל־נערה־בתולה טובת מראה אל־שושן הבירה אל־בית הנשים אל־יד הגא סריס המלך שומר הנשים ונתון תמרוקיהן: ד והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלך תחת ושתי וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן:

ה איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן־שמעי בן־קיש איש ימיני: ו אשר הגלה מירושלים עם־הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך־יהודה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל:

והיה דרך הפרסים כשהיו מתיעצים שלא היה עונה הראשון אלא הפחות שבמועצה, ומי שמצא את דעתו לטובה מצאה לטובה ואם לאו ידבר דבריו זה שממעל לו, והיה מוותר הנכבד בהם על זכותו כדי שישאר כבודו וערכו ודרגתו, משום שאלו היה מדבר ראשון ולא ימצאו דבריו ועצתו הן ישאר בדעתו (דעת יחיד), הוא מה שנאמר: אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן וגו' — היה נמוך ונתנשא.

ב. איש יהודי

מארץ יהודה, ומשום כך נקרא בשם יהודי והוא ביחוסו מיהודי ימיני. וזה הוא יחס של המגלה הזאת, הרשום בתלמוד ירושלמי ירצם אלהים כלם: האיש מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש בן נענה בן אלה בן איבה בן מפיבשת בן יהונתן בן שאול בן קיש בן אביאל בן צרור בן בכורות בן אפיח בן שמריהו בן עזיה בן שושן בן מיכאל בן אליאל בן עמיאל בן שפטיה בן פתואל בן פינון בן מלוך בן ירובעל

ז ויהי אומן את־הדסה היא אסתר בת־דודו כי אין לה אב ואם והנערה יפת־תאר וטובת מראה ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת:

בן ירוחא בן תעיא בן זבד בן אלפעל בן שמואל בן זכריה בן מחמות בן חושים בן שחריה בן עזה בן גרא בן בלע בן בנימין בן יעקב בן יצחק על כלם שלום אלקים.

ויהי אמן את הדסה היא אסתר

שומר עליה, מגן עליה, מגדל אותה, כי אין לה אב ואם. היתה עזובה ממשפּחתה. כשהרתה אותה אמה מת אביה, כשילדה אותה מתה אמה ונשארה יחידה. לקחה מרדכי לו לבת. (השפה) העברית מכנה את היתום הגדל על ידים זולת ידי אביו בן ואת היתומה בת), כמו ויהי לה לבן, ואמר ותהי לו לבת, והוא גם כן כמו שנאמר לקחה מרדכי לו לבת, אמרו רז"ל, שמרדכי שהוא יעד אותה לעצמו, שתהיה לו לאשה, והשפה העברית קוראת את האשה בת, והרבים מהן בנות כמפשט הבנות יעשה לה.

אמרו ב(פרושים) אחרים השם אסתר הוא שמה והכנוי הדסה הוא לדמותה לישרים הנמשלים להדס, כמו שנאמר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה וההדס אין עלה נופל ממנו ולא יחסר לו צל ולא התפשטות ואמרו אחרים שהדסה שמה וקראו לה בשם אסתר לפי השפה הפרסית, שהם מכנים את כוכב השחר אסתהר. והקרוב יותר לדעתי הוא שאסתר שמה והדסה כנויה, כמו שנאמר את הדסה היא אסתר.

וזהו מה שנבא ישעיהו לאומה בדבר ההצלה שתושיעם בגלות על ידי אנשים נעלים, שימירם אלקים במקום אנשים רעים, כאשר ימחה מהם חטאותיהם, משום שאלקים יתהדר ויתנשא השאיר לנו שם בעולם והוא כלתי נכרת. אמר אלקים יתהדר ויתנשא תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת. וכך הוא הפרוש: במקום הקוצים יעלה ארז

ח ויהי בהשמע דבר־המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות אל־שושן הבירה אל־ידי הגי ותלקח אסתר אל־בית המלך אל־יד הגי שומר הנשים: ט ותיטב הנערה בעיניו ותשא חן וחסד לפניו ויבהל את־תמרוקיה ואת־מנותיה לתת ה ואת שבע הנערות הראיות לתת־לה מבית המלך וישנה ואת־נערותיה לטוב בית־הנשים:

ותמורת הקוצים המסריחים יעלה הדס ויהיה לאלקים לשם ולאות עד עולם, בלתי נכרת. רמז בזה שתמורת המן והוא הנעצוץ יעה מרדכי, שהוא ראש הבשמים, כמו שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, פרוש זה הוא מור צלול והוא מרדכי, ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי. ונתן תמורה לזרע ושתי והיא הסרפד ועברה ובטלה מן העולם ונתן אלקים תמורה במקומה את הדסה והיה לה' לשם לאות עולם, זה מגלת אסתר, לא יכרת, כמו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים.

ויהי בהשמע דבר המלך ודתו

אמרו שהוא הוציא פקודתו שנשמעים לה להביא כל נערה בתולה, והיו האומות כולן מוציאות את בנותיהן בסמטאות וברחובות מקושטים לשערי חצרותיהן, כדי שיראון המבקשים אותן, והיה מחביא מרדכי את אסתר, ואולם היו עליה ידיעות בסתר. וכאשר הובאו כל הבנות מכל הארצות היתה אסתר ידועה אצל גוים בשושן הבירה כיפת תאר ויפת מראה, שהיו רואו אותה בנות השכנים. וכאשר עבר זמן

י לא־הגידה אסתר את־עמה ואת־מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא־תגיד:

יא ובכל־יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית־הנשים לדעת את שלום־אסתר ומה־יעשה בה: יב ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל־המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים־עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשי בבשמים ובתמרוקי הנשים: יג ובזה הנערה באה א־המלך את כל־אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה מבית הנשים עד־בית המלך: יד בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים שני אל־יד שעשגז סריס המלך שומר הפילגשים לא־תבוא עוד אל־המלך כי אם־חפת בה המלך ונקראה בשם: טו ובהגיע תר־אסתר ב־אביחיל דוד מרדכי אשר לקח־לו לבת לבוא אל־המלך לא בקשה דבר כי אם את־אשר יאמר הגי סריס־המלך שומר הנשים ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל־רואיה: טז ותלקח אסתר אל־המלך אחשורוש אל־בית מלכותו בחדש העשירי הוא־חדש טבת בשנת שבע למלכותו:

הפקודה, שוחחו בשבחה בדבר מראה הנעלה, בבית הנשים, שלא השאירה שימצא לה דומה. והלכו המבקשים המאספים את הנשים והזהירו את מרדכי, שהצפין אותה, ואמרו לו: ולמה זה לא תוציא את החפץ המתואר, שאמרו לנו שיש אצלך? אמר להם: אלו הייתם מבקשים אותה ממני, הייתי מביאה. וכשנכנס לביתו וחפש אותה, אחרי שהעלימה נסתרת אחרי חדר פנימי, היכן היא, והנה איננה במקום מסתרה. אמר לה ויצאה.

ותלקח אסתר וגו' ואת שבע הנערות וגו'

מעלה הוא לה שבע הנערות, שתמנה בהן ימי השבוע, והיתה לוקחת כל אחת מהן ביומה, להבחין על ידה את יום השביעי שהיתה מונה בהם ימי שבת.

לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה

ומארו: ידע מרדכי שאלקים יתעלה לא הכניס את הצדקת הזאת אלא משום סבה, ושהאריך ימיה בגלל ענין עצום. וקרא ואמר לה: אנחנו צפויים אצל

יז ויאהב המלך את אסתר מכל־הנשים ותשא־חן וחסד לפניו מכל־הבתולות וישם כתב־מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי: יח ויעש המלך משתה גדול לכל־שריו ועבדיו את משתה אסתר והנחה למדינות עשה ויתן משאת כיד המלך: יט ובהקבץ בתולות שנית ומרדכי יושב בשער המך: כ אין אסר מגד מולדתה ואת־עמה כאשר צוה עליה מרדכי ואת־מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו:

המלך הזה לצרה בכלל עוצם שנאתו לנו ואין ידוע מה יארע לפרט או לכלל מן הדאגות, וכשיודע כיצד שנאתו לנו, יבואו דברי בקשתך ממנו והשפיעו בשעת הצורך, ואם לא יודע כיצד שנאתו, תתחטאי ותבקשי ממנו מה שהוא והיתה ההתענינות יותר גדולה ויותר אפשרית.

ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת — ירח שהגוף נהנה מן הגוף, משום שכל החדשים יהיה חם במקצת הלילות וקר במקצתם, ולא בכל לילה יהנה הגוף מן הגוף, בא חדש טבת בכלו יהנה הגוף מן הגוף, כמו שנאמר אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם.

ויאהב המלך את אסתר

כמו שאמרו, שמצא בה מה שלא מצא בנשים, משום כך נאמר ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות, משום זה שהיה בה מה שלא היה בהן, וישם כתר מלכות בראשה ויעש המלך משתה גדול, שחררם מן המסים. ויתן משאת כיד המלך, אמר לה: מאיזו ארץ אַת, ונשחרר את המוניה ונכבד את זקניה. ואמר לה: מאיזה שבט את? אמרה לו: איני יודעת מאיזה שבט אני. אמרה לו: דרך המלכים להתהדר בבנות המלכים ומבקשים להראות עצמם בפני דם בהדר ואם גם אינם זקוקים להראות עצמם בהדר. וכשלא יכול לה, לקח דברים עם אנשים יודעים ארחות חיים, אמרו לו: אין דבר קשה לאשה מהתקרבות בעלה לאשה שניה, ולמה תשים לב אליה, ואולם התעסק באחרת והלב גם ימצא לו תמורה בזולתה. ואז צוה להביא בתולות שנית, אולי תחרד ותודיע לו ותגלה לו סודה. ולא הועיל לו כלום מזה, כמו שנאמר ובהקבץ בתולות שנית, אין אסתר מגדת מולדתה. אמרו שהביא עצה זו לפני אנשי המועצה ונועץ במרדכי, אך הוא הרחיק אותה מן המלך, שלא ירגיש שאין לה נטיה אליו, משום שאינה מאמינה בדו בסתר לבה, שזה הוא הדבר שאינה עוברת על מה שצוה אותה מרדכי אומנה.

צא וראה מעלת אותו הדור, שידעו כולם והכירו שאסתר היא בת דוד מרדכי ולא נמצא מי שימסור לאחשורוש, כדי שיקבל ממנו בעד זה כבוד ויקר, ומשום כך

כא בימים ההם ומרדכי יושב בשער־המלך קצף בגתן ותרש שני־סריסי המלך משומרי הסף ויבקשו לשלח יד במלך אחשורוש:

כב ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי: כג ויבוקש הדבר וימצא ויתלו שניהם על־עץ ויכתב בספר דברי־הימים לפני המלך:

היו ראויים להצלה. הלא ראית ממשה ע"ה, כשראה דבריהם הלהרגני אתה אומר, נרעד ונבהל ואמר: דור זה נפסד הוא, איני חושב שהם ראויים גאולה כשהם בכך, כמו שנאמר ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר ויברח משה מפני פרעה, וכאשר נפטר אותו הגיל כלו ופסקו המוסרים והמגלים סודות ישראל לגוים אמר לו אלקים לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים וכאשר כבר ראויים היו באותה שעה לגאולה ואמר אז לדור הנעלה שהיו זכאים אפילו גם וישאלו איש מאת רעהו, ושמרו כלם את הסוד ולא דברו בו בפני הגויים נאמר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים ושבח אותם אלקים ואמר: כלך יפה רעיתי ומום אין בך.

בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש

אמרו עליהם השלום הקציף הקב"ה מלך על עבדיו לתת גדולה ליוסף הצדיק והקיף עבדים על אדוניהם לתת גדולה למרדכי.

ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה

אמרו עליהם השלום, סבת הגאולה היא אמרית דבר בשם אומרו, שלא יקופחו אנשי המעלה בזכויותיהם. ויבקש הדבר וימצא, אמרו עליהם השלום, ששניהם דברו לבגוד במך בלשון טרסיים, אומה שלשונם סתומה שלא היה באותו זמן אדם שידע את שפתם, והבינם לבד מרדכי, שהסנהדרין מבינים בשבעים לשון, ואולם הם ראו יהודי יושב, שאינו מבין אלא בלשון עברית, ויהיו בטוחים, ודברו לבגוד במלך, והיה מנהגם, שיעמוד אאחד לראש המלך, מתחלת הלילה


ג א אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את־המן בן־המדתא האגגי וינשאהו וישם את־כסאו מעל כל־השרים אשר אתו:

עד חצות והשני ישן בביתו בחצר המלך, אחר כך יקום הישן ויבוא לעמוד וילך השני לישון עד הבקר, וכאשר טכסו ביניהם אותה עצה, אמרו איש לרעהו: כיצד נפגש יחד והרי אנו נפרדים זה מזה. אמר לו: כאשר אפּטר מן המלך, לא אעזוב את המקום, אלא אשאר אחרי הדלת. ומסר מרדכי דבריהם לאסתר ומסרה אסתר דבר זה למלך, ושם המלך לב ונשמר ממנו, וכאשר נפטר הראשון ובא השני, תפש אותו ומצאו יושב מאחרי הדלת, מצפה לזמן, לקח אותם שניהם והצליבם, וכתב ורשם בדברי הימים את הענין כפי שארע, הוא שנאמר ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך. ומדרך עצה טובה יותר למלך היה, שידאג לעצמו, שישמעו האנשים את הדבר ויראה להם שזה שיעץ טוב לו עלה במדרגה רמה אצל המלך, כדי שישקדו אנשים ליעץ אותו טוב. אך הוא לא שוכנע אלא לצוות על סופרים, שיכתבה ענין וכיצד קרה, שיהיה נמצא בתוך ספר הזכרונות ונכתב הדבר וכיצד קרה, שיהיה מוכן לזמן הזכרון, ונכתב לפניו, כמו שנאמר ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך.

אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא

היה הפּחות שבשעת המשרתים אשר למלך, והורם ונושא, כדי שייסר אלקים על ידו את ישראל ויחזירם ממרים, שישמעו בקול אלקים. והיתה הסבה שהחיה שאול את אגג ולן באותו לילה כבול ולנה אתו בתולה, וכששוחחו בשיחתם וראה מן המלך שאול שרחם עליהם (בא אליה) והרתה באותו הלילה וברחה ביום השני,

ב וכל־עבדי המלך אשר־בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי־כן צוה־לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה:

ג ויאמרו עבדי המלך אשר־בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך:

כאשר חפץ אלקים, והיה זה מכשול גדול לישראל ויצא והקים זרע ממנה, זה הארור בן הארור. וסבב אלקים גם זה, שיצא מצאצאי שאול מרדכי, לקיים דברי אלקים כמו שנאמר והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם ומשום כך היה זה צורר היהודים. וזאת פרשת יחס המן הארור בן המדתא בן אגג בן דיוסוס בן פרוס בן מעכה בן בלעבן בן אנתימרוס בן הודוס בן הדרוס בן נגר בן פרמשתא בן ויזתא בן עמלק בן תמנע פלגש אליפז בן עשו, יקללם אלקים כלם.

וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים… ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה

אמרו בדרש שעבודה זרה היתה על בגדו מבפנים, ולא רצה מרדכי להשתחוות לה, מתוך ששמר את מצות אלקים לא תשתחוה להם ולא תעבדם. והיה הדבר קשה בעיני היושבים בשער המלך, השומרים והשרים, שבהיותו יהודי מנוצח ושבוי יבזה את השר הגדול ולא ישגיח בדברי המלך שאמר כי כן צוה לו המלך, ואמרו לו: מדוע אתה עובר את מצות המלך. אמרו שהוא הזהירם על כך ואמר להם: לא יכן לנו להשתחוות לנברא, שהוא עובר וכלה ואין לו כל יכולת, והוא מרכב מעפר (?) ואחריתו רמה ותולעה, ואכן אין ראוי להשתחוות אלא לבורא כל נברא ובורא כל יצורי העולם, שם חוק ומשטר, אלקים חי וקיים, מהקם מלכין4 ומהעדה מלכין, נותן כח לעם ומחליש עם, הגביל את הים בגבול, שלא יעבור אותו ומנהיג הדברים כפי רצונו — אין ראוי להשתחוות אלא לו.

אמרו לו: ומה טעם השתחוה סבך לסבו כמו שנאמר: וישתחו ארצה. אמר להם: זה היה בדין, משום שהוא היה אחיו הגדול ממנו, וזכות לו עליו וכבדו בכבוד אב, וחוץ מזה הרי היה סבו לא נושא צלב ולא עובד אלילים, ובר כבד אלקים את סבי בנימין על כל אחיו השבטים, שהם כחם השתחוו לסבו, מלבד סבי בנימין, כמו שנאמר ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשחוינה ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו, והיה סבי בנימין בבטן אמו, טרם נולד, ואני לפי הדת הזאת לא אשתחוה ולא אכרע לו.

ד ויהי באמרם אליו יום ויום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי־הגיד להם אשר־הוא יהודי: ה וירא המן כי־אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וימלא המן חמה: ו ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי־הגידו לו את־עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את־כל־היהודים אשר בכל־מלכות אחשורוש עם מרדכי:

ז בחדש הראשון הוא־חדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים־עשר הוא־חדש אדר:

ויהי באמרם אליו יום יום

וכאשר נתן המן דעתו עליו והיה בכל יום בזמן כניסתו לארמון, היו משתחוים לו הכל, ומרוב האנשים לא היה יודע מי השתחוה ומי לא השתחוה, וכך בצאתו, וכאשר העירו לו על הדברים שאמר, שם אותו בדעתו, כמו שנאמר וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה… ויבז בעיניו. בארבעה ועשרים הספרים שתי פעמים ויבז, הראשונה ויבז עשו והשניה, זאת שאמרנו, ויבז בעיניו, כך בזו הכופרים בעיניהם שני דברים נכבדים, שהיו באחריתם לרעה להם.

בחדש הראשון

שמר את המזל ושמר את החדש, שמזלם טוב בו, והוא ראשית תקומתם וראשית הופעתם, ולקח זמן למצוא מזלם הרע, זמן שיצלח לבקש אותם ולהתגבר עליהם להפיל פור הוא הגורל לפני המן וגו‘. ולא מצא חודש קשה ממנו למזל רע לישראל, משום שאלהים הכה בסנורים את עיני הרואים באותות ויעצום את עיניהם בדבר אשר ייגעו בו וישים לכזב את אותותיהם ויסכל עצתם ויהפך את אשר הם רואים — עליהם, ויכרית שאיפותיהם ולא ישיגו, ויעשה מאפע את החלטתם, כמו שנאמר נואלו שרי צען נשאו שרי גוף וגו’, ונאמר מפיר אותות בדים וקוסמים יחולל.

וכך היה, שהתחיל בחדש ניסן, שבו ראשית תקומתם ונצחונם על אויביהם, ובאייר נצחו את עמלק, כמו שנאמר ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ובסיון נסעו מרפידים והיה להם נצחון בתורה, וכן נצחו על זרח הכושי בימי אסא, ובתמוז נצחו על אויביהם בימי יהושע, כמו שנאמר ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים, ובאב גברו על מלך ערד, בזמן שה, כמו שנאמר וירד הכנעני מלך ערד, וידר ישראל נדר, וישמע ה' בקול ישראל, ובאלול גברו על מדין ועמלק ובני קדם בזמן גדעון, כמו שנאמר ויחנו עליהם לילה וישחיתו את יבול הארץ, בזמן אסיפת התבואות. ובתשרי התחדשה מלכותם כמו שנאמר לחדש (?) בית המקדש בזמן שלמה, כמו שנאמר אז יקהל שלמה את כל זקני ישראל בחדש השני, ובמרחשון השלם בנין הבית הראשון, ובכסלו וטבת גברו על סיחון ועוג מלכי האמורי, ובשבט בהתחדשה

ח ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם־אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל־עם ואת־דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם:

אומתם בברית התורה, כמו שאמר משה רבינו ע"ה היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך, ונהיה כערך חדש סיון, שבו שמעו את הדברות.

ולא נשאר להם חדש שלא היתה להם שמחה בו, והסתכל בסימניו לזמן שמת בו מזלם ומנהיגם, כפי שרצה אותם שיהיו (?) והמנצח על אויביהם ומוציאם משעבוד ומשנה סדרי בראשית, והוא (החדש) שמת בו הוא חדש מזלם הרע. ונבער הארור בבערותו מדעת שאין אנו תלויים בו ומעשינו אינם (תלויים) במזל או בכוכב אלא בפקודת אלהים ובאשר יעד ואפילו אם היה חדש שמת או נולד, ואין ספק בדבר שמזלנו קדם לבריאת העולם.

והסכימה דעתו שאין חדש מתאים יותר לפגוע בהם מחדש אדר, ומהר בדבר, כשהוא עורך ספרים ומבאר בהסברים ומגזים הדברים ומבארם בכל מושב ומושב ואינו מפסיק מהלאות את המלך ומבטיח את הטובות בהשמדתם והיה מפגר בדבר ודחה להוציא זממתו עד י"ג מניסן, ובניסן הוציא גזרת השמד שלשה ימי לפני פסח.

ואמר בהתחלת (הדבר) שבו בקש רעתם: דע המלך יחזקהו אלהים מה הוא טיב היהודים האלה ומה שיש בהם בקרבם מן הרע. אם היו העם מפורסם וידוע, שהם מאוחדים בדעתם כמו שנאמר: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד הרי הם מפורסמים רק לעם בלי דעת ובלי מלכות רמה, ומפורסם הוא בכל האומות ש(היו) בהם נביאים ונבאו להם כל מה שבא עליהם, וכבר ארך גלותם שבעים שנה וכבר נכנס בחשבונו טעות, שכיצד זה יאמר ישנו עם אחד וזהו מה שאמר במסורת בפרוש.

ויאמר המן למלך אחשורוש

ראשית מה שדבר באלה היהודים (היה זה שאמר) הם עם חייבים בדין וכעס (אלהים) עליהם והחובה היא לבערם מן העולם הזה. אמר לו המלך: הרי בהם אנשי מעלה,

ט אם־על־המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר־כסף אשקול על־ידי עושי המלאכה להביא אל־גנזי המלך: י ויסר המלך את־טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בן־המדתא האגגי צורר היהודים:

יא ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך:

יב ויקראו סופרי המלך בחדש הראשון בשלושה עשר יום בו ויכתב ככל־אשר־צוה המן אל אחשדרפני־המלך ואל הפחות אשר על מדינה ומדינה ואל שרי עם ועם מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו בשם המלך אחשורוש נכתב ונחתם בטבעת המלך: יג ונשלוח ספרים ביד הרצים אל־כל־מדינות המלך להשמיד להרוג ולאבד את־כל־היהודים מנער ועד־זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים־עשר הוא־חדש אדר ושללם לבוז: יד פתשגן הכתב להנתן דת בכל־מדינה ומדינה גלוי לכל העמים להיות עתידים ליום הזה: טו הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה:

קרובים לאלהים ויתפללו אליו ויעתר להם. מאר לו המן: זה היה לפנים ואולם היום ישנו עם אחד, כבר הם כלם שוים, אין בהם אחד שיש לירא מהם. מפוזר ומפורד, אי הם מכונסים במקום (אחד), כולם מפורדים בכל המקומות, חמשים כאן ומאה כאן, כבר נשמדו בין האומות ובין הברואים, ולא יהיה חסרונם מורגש בכל מדינות מלכותך, אין בהם לא פרש ולא רגלי להלחם ולפיכך אין בהם צורך.

ואת דתי המלך אינם עושים ודתיהם שונות מכל עם, איך קשה מדתם, אינם נושאים אשה מאתנו ואינם נותנים בנותיהם לנו, ואינם אוכלים ממאכלינו ואינם שותים ממשקינו, לכל האומות הם שונאים. ודרכנו בכל שנה ובמשך כל השנה לעבוד ולעסוק בעבודה לנתינים ולמלכים, ואלה בטלים ממלאכה בכל שבוע, ובכל יום אין הם משכימים לא לעבודת המלכות ולא לשום עבודה מעבודותיך. ודרכם שבכל חדש יש להם חגים, בכל פרק מפרקי השנה, ואינם ממלאים למושל כל מבוקש, ואת דתי המך אינם עושים.

והם מחזיקים אותנו לטמאים, את כלנו יחד, לא בזוי ולא נכבד לא נשיא ולא שליט, כלם טמאים בעיניהם, שאסור להם שיאכלו מאכלנו, ואינם רוצים לעזור אותנו בשום דבר מכל מלאכה. כל בעלי המלאכה מתאספים והם מחולקים מן המלאכה, וכאשר יתאספו כל בעלי המלאכה הם נעדרים ויברחו לכאן ולכאן ותהיה מחפּש אותם עד עצם היום, וכשתאסוף אותם תהא שומע התנצלויות מהם ויבהילו אותך, יאמרו: שבת היא אצלנו, חג הוא אצלנו, חתונה היא אצלנו, שמח ברית מילה אצלנו, ויהיו מצעקים בפניך, עד שתאמר צדקו דבריהם ותאמר שלום ותלך.

לא יוכל אדם לעמוד בפני זוהמתם, וההצטדקות שלהם אין מנוס מפניה. כשישנו איזה שרות במבצר או בעניני המלך יבואו מפוזרים ויתחלקו לעבודה נשים למעלה ואנשים למטה, ומחפשים סבה לבלות היום ועבודה לא תצא מהם, ואם הכריחו לעזור את אחד מהם או ששמרו שומר, ישים בו עיניו כברקים וישנה מראהו ויתחיל להיות מצר עד אשר יבהיל אותו בעיניו וברוב דברים, ואין אחד אשר ישבע רצון מהם. ביום שאין לבו טוב עליו לעבוד יאמר עונה זו אצלנו ג, שובתים אנו בו ממקח וממכר, וכשכבר קם בעל מלאכה מבעלי המלאכה שלהם לעבודה, לא יפתח את חנותו אלא בעצם היום, אחרי שיבוא מתפלתו ומקריאתו בתורה, וכשעומד עליו בעל העבודה והוא שומר עליו וקושר אותו, הרי לא יאכל כששומרים עליו ויעשה עבודתו, לא ישאל ולא יבקש.

ואם היו שלשה מן הגברים ישבתו מן העבודה עד שיבקשו מים וירחצו ידיהם לאכילה [ויאכלו] לאט לאט, וכשיגמרו יברכו זמן רב לאלהים ויבקשו ממנו להכרית זכר אויביהם, כמו שנאמר בברכה שלהם הרחמן הוא יאבד אויבינו, ויעבור היום. וכשישוב לעבודתו הרי אף [אם עד] אז תהיה העבודה קרובה לגמר וטרם הגיע הערב, יעזוב את העבודה ויקום ללכת להתפלל, ואצלם לפנות ערב יאמרו נתפלל מנחה, כשהיום עומד לערוב, ולפני שיערב היום יאסוף את כליו ויאמר נלך לתפלת ערבית, ואין מי שיקבל עבודה הנמשכת עד הלילה, הדורשת לעבור בנסיעה, משום שהוא פּרש או יוצא בענין מעניני המלך, שכן את אלה אוסרת עליו דתו ואת הדת של הרוב ואת הפקודות היוצאות הם מפירים ואת דתי המלך אינם עושים.

אצלם יום השני ויום החמישי, ימי כנסת ותפלה וקריאת התורה, לפרסם הדת, ותפלה ארוכה וקריאת התורה. וביום השבת כזאת עוד הרבה יותר ויותר, ואחרי זה תפלה לאלהים, שישמיד אלהים את מלכנו ויפזרנו בעולם וישפּיל צוארינו ויכרית זכר מאתנו ולא ישאיר לנו מקום ונשימה, ותפלה לאלהים שיגביר אותם ויחזירם למקומם ולמעלה שהיו עליה ממלכות גבוהה, ושיוכלו להלחם בנו ולהשמיד זכרנו.

ואפילו זווגם ושיבתם קשים מאד. אין אשה מותרת להם אלא אחרי שהיא מטהרת עצמה בנחלים או במעיינות. הם מטמאים את המעיינות וקוראים אותנו טמאים. ואם נפל זבוב בכוס, יוציאוהו וישתו את הכוס, אך אם יגע אחד מהמלכים בידו אל הכוס, ינפּצנה לארץ וישבור וישפּוך מה שבתוכה. ואם יבקש מלך מאתנו אשה לבנו בת זבּל שבהם ויקשטנה בזהב ובכסף, לא יתרצה אביה לתת אותה לו, ותאכל פרורי שעורים עם בעלה ולא תסכים להנשא למלך מאתנו. השארתם בעולם הזה, צרה היא לך, ולמלך אין שוה להניחם.

ואם טובה בעיניך עצתי, אכתוב לאבדם, ונגיע למנוחת העולם מהם. ואוסיף על זה אני עשרת אלפים ככר כסף, שאמסור לידי נציביך, שיכניסו לאוצרותיך. והסכימו הכל לדבריו. ובזמן שהוא עונה לו, וצעקו המלאכים ואמרו: אלהינו, אם אתה תתן להוציא זממו לפעל, יחריב את העולם ויהיה שמם העולם הזה. ולא נענה להם אלהים, כדי להביא את ישראל לידי נסיון, ותהיה זאת סבה, שישובו בתשובה.

אמר לו המלך הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך, והוא נבא ולא ידע מה נבא — הכסף בגימטריא העץ. ענה אותו אחשורוש ואמר לו: כבר נתתי לך את הכסף ואת האומה נתתיה לך, תעשה בו כטוב בעיניך. והסיר חותמו מידו ושם אותו על יד המן, שיחתום ככל אשר יחפוץ בענינם. והוציא את הפּקודה ואת הברית בענין זה, במכתב שנסח אותו המן כחפצו, וחתם, וקרא לסופרים, וכתבו כל אשר צוה אותם המן, לכל מלך ושליט ושר ומפקד־צבא ונסיך, בכל מקום שנמצאו שם, לערים ביבשה ובים, נציבים ולמבצרים ולערי השדה. ויצאו הפּרשים באלה, מי שיצא ראשונה ומי שיצא אחרי כן. ויצא המן עם נוסח הכתב והיתה המדינה תמהה.

אמרו (חכמים) עליהם השלום: באותה שעה יצאו שלשה תינוקות של בית רבן מבית הספר. אמר להם מרדכי: איזה פּסוקים קראתם היום, בני? אמר הראשון: אני קראתי אל תירא מפּחד פּתאום ומשואת רשעים כי תבוא. אמר לו השני: אני קראתי עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל. אמר לו השלישי: אני קראתי וגם עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל. כשראה המן, שהיה מהלך [אחריו], שהוא שואל אותם, אמר לו: מה זה תשאל את התינוקות האלה? ומה הוא שיועילך עוד אחרי מה שנכתב ונחתם. ענה אותו מרדכי ואמר לו: בשורה טובה היא ששמעתי. אמר לו המן: ומה הוא ששמעת? אמר לו: שמעתי על זה, שישוב מעשיך על ראשך, כמו שנאמר חופר גומץ בו יפול


ד א ומרדכי ידע את־כל־אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה:


זה שחופר חפירה, יפּול בה הוא עצמו, כמו שנאמר נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב. צחק עליו המן והיה לועג לו, ואמר: עכשו תראה מה שיהי בך ובכלם.

ונכנס המן ויצא ופגש במרדכי יושב על השער, ועמו אנשים, והם מדברים בענין הקרבנות, ובכלל זה בענין קרבן עני, שכאשר לא תשיג ידו להביא קרבן מן החיות יביא סלת ויקמץ ממנו הכהן ויזרקו על המזבח, ונסלח לו. אמר לו המן הארור: מה אתם יושבים ומשוחחים? אמר לו: בזה ובזה. צחק עליו ואמר לו: אתה מביא קמץ מן הסלת אחרי שכבר שלמנו מחירכם עשרת אלפים ככר כסף, וכבר נתתי אותם לאבדכם, והרי נוסח המכתב, שכתבתי על אודותיכם, והוצאתי לפעל עליכם. נפלה על מרדכי אימה עצומה והושם הנוסח על שער הארמון, והיא זו שלקח מרדכי והכניסה לאסתר, כמו שנאמר ואת פתשגן כתב הדת.

והיה הקב"ה יתברך שמו, כבר הקדים רפואה למכה והטיל חובה על ישראל, בל אדר, ואמר: ונתנו איש כפר נפשו, נפש אחת יהי מחצית השקל, והוא עשרים גרה. אם עשרים הוא השקל הרי חציו עשרה, והיתה מוכן מראש, לדחות מעל ישראל עשרת אלפים שקל כסף, שכתבו במחירם.

וכאשר נתן הדת בשושן, וישב המלך והמן לשתות, קרע מרדכי את בגדיו ולבש שק, תלש שערו ושם אפר על ראשו. והיה בכל מקום שהגיע כתב המלך, הסב יגון עצום ליהודים וצום ובכי ומספד וקריאות יגון ושקים מוצעים על האפר לגדולי האומה,

ב ויבוא עד לפני שער־המלך כי אין לבוא אל־שער המלך בלבוש שק: ג ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר־המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים: ד ותבואינה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה ותתחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את־מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קבל:

והיו ישראל דומים, בשעתם ההיא, לחולה שנרזה ונחלש, מרבוי החליים, ובשעה שנחלש, יצאה עליו פקוד המלך לכבלו ולהוציא להורג, והוציאו אותו להתיז ראשו, באחת הערים, ובכל מקום שהוא הולך, ילכו חייו הלוך וחסור והלכו הסייפים להמיתו, כשהם מתבוננים באיזה מקום יותז ראשו, ובשעה שהוא הולך, הפך אלהים עליו את לב המלך, ונתן לו סליחה, בשעה שהוא בדרך, והותז ראש מבקש נפשו, ושחררו אותו, והאנשים המצפים לראות ברעתו, במקום שצפו שיותז ראשו, שם הותז ראשם. וכאשר הותרו אסוריו נרפּא מחלאים שלו, והתענינותו היא לתאר במה שקרה לו בנס העצום הזה ואינו מתענין לתאר את החליים, שהיו לו לפני כן. כזאת חיו ישראל בימי הארור הזה, מצרה לצרה, ובעוד הם במצב זה, יצא הצו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, לאט לאט בלי למהר היו מצפים למות, ואלהים יתהדר ויתנשא פנה אליהם ברחמיו ובישועה ממנו, והפך את המצב. יום י"ג ניסן הוציא פקודת השמד בשמד שלא היה לפני כן, וספרו בסוף את הנפלא ביותר מכל חסדי אלהים ומה שהוא שנה להפליא את הרגיל.

וזה נוסח מכתב המן הארור.

אררו אלהים יתעלה, אשר כתב לאבד את ישראל. היה ארמי והפכתי ענינו לערבית, לערכו לפני כל קורא. זה דבר עצום, שפקד עלינו המלך העצום אחשורוש, לכל הדתות והשפות והלשונות ולכל ממלכתו במחוזות ובערים.

יתמיד אלהים לכם את השלום

הנה פנה אלינו אדם נכבד, שאינו לא מדתנו ולא ממדינתנו, פנה אלינו להצטרף אל הסרים למשמעתנו והתחבר עם עוזרינו ולשרש את אויבינו. חקרנו על אודותיו ומצאנוהו אדם נכבד, ועמדנו על רום ערכו וגדל ענינו ועצם מעלתו, המן ההודי, בן המדתא

ה ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה ותוהו על־מרדכי לדעת מה־זה ועל־מה־זה: ו ויצא התך אל מרדכי אל־רחוב העיר אשר לפני שער־המלך: ז ויגד־לו מרדכי את כל־אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על־גנזי המלך ביהודיים (יתיר י') לאבד: ח ואת־פתשגן כתב־הדת אשר־נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את־אסתר ולהגיד לה ולצוות עליה לבוא אל־המלך להתחנן־לו ולבקש מלפניו על עמה: ט ויבוא התך ויגד לאסתר את דברי מרדכי: י ותאמר אסתר להתך ותצוהו אל־מרדכי: יא כל־עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל־איש ואשה אשר־יבוא אל המלך אל־החצר הפנימית אשר לא־יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט־ו המלך את־שרביט הזהב וחיה ואני לא נקראתי לבוא אל־המלך זה שלושים יום: יב ויגידו למרדכי את דברי־אסתר:

בן אגג המלך בן הנשיא עמלק בן האלוף אליפז בן רעואל בן בכור עשו בן יצחק המפורסם לפנים, בעל הפרסום והנשיאות וההון והגדול במלכות בארץ. בקש מאתנו בקשה קלה, לא קשה, וטובה בעינינו בקשתו והוטבה בעינינו שאיפתו. והיא האומה הזעומה, שיצאו ממצרים בשש מאות אלף רגלים. אחר כך פזר אלהים קבוצם, וחלקם בארצות. אני המלך אחשורוש התרתי דמם לכל אדם ומכרתי נפשותם לכל שבט. אני המלך אחשורוש אשמח באבדנם ובמכירת נפשותם לכל שבט כולם לאבדם והפקרתים לחרב. וכבר מסרנו את כולם ונתנו אותם לכל אחד כחפצו, כשאתם עוסקים במאכלכם ומשתכם ובשמחתכם, כחפץ לבכם, מבלי שיהיה עון באיש מכם, בשום דבר מזה, לנהג כפי חפצו, עד יום י"ג לחדש אדר, שאז יתנפלו האנשים עליהם ולא תחוסו על אחד מן היהודים, בין בחור ובין זקן, נער או קטן או יונק, נערה או אשה, ולא תרחמו על טפּם ולא תחוסו על תינוקותיהם ולא תחונו את זקניהם. אנכי התרתי דמיהם ושמתי את רכושם [הפקר] לאנשים. ויצא פּתשגן כתבי שחייבים לשמוע לו לכל המלכים והנציבים וכל הערים וערי המבצר וערי הגבול וערי השדה, כל מקום שנמצא בו יהודי או יהודיה, קטן או גדול, המשועבד אצל אדם, שהחזיק בו לעבדות, ישחטו אותם על שערי חצרותיהם ויהפכו את המקום שממה, לעזור לפקודתנו, משום שרצוננו וחפצנו הוא שלא ישאר זכר יהודי כל עיקר בכל ממלכתנו ושלום עליכם.

באותה שעה נזדעזעו המלאכים בשמים

ועלה רצון להחריב את העולם. וכשהגיע הענין לאסתר, אחז אותה רעדה בכל אבריה

יג ויאמר מרדכי להשיב אל־אסתר אל־תדמי בנפשך להמלט בית־המלך מכל־היהודים:

יד כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית־אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות:

טו ותאמר אסתר להשיב אל־מרדכי: טז לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל־תאכלו ואל־תשתו שלשת ימים ליה ויום גם־אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל־המלך אשר לא־כדת וכאשר אבדתי אבדתי:

ושלחה בגדים להלביש את מרדכי, שיסיר את שקו, ולא רצה. זה הוא מה שנאמר ותבאנה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה. וצוה לשלוח לה, שתכנס אל המלך, ותבקשהו, ויסיר את הצרה מכל האומה. והתנצלה שהיא אינה מרהיבה עוז להכנס (מבלי רשות, שכל הנכנס בלי רשות) יהרג או שיתפּשו אותו העומדים על המשמר, ואני יראה לנפשי.

ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר

וענה מרדכי ואמר לה: אל יעכב דבר את נפשך מלבקש, ולא תיראי ולא תחרדי לנפשך ותחשבי להמלט בבית המלך, כי מבצרך מאפע, שאם את תמנעי מלהכנס, יסבב אלהים לישראל הצלה מזולתך, ואת ובית אביך תשמדי ותאבדי, ומי הוא שיכול לדעת אם לא הגעת מלכתחלה למלוכה אלא לשם עת כזאת.

ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום

וצותה את השליח, שילך אל מרדכי, ואמרה לו: לך וכנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן, וצומו עלי, משום שאלהים לא ימאס את תפלת רבים, וכן למחר והיום שלאחריו. ואף אני ונערותי היהודיות נצום כן, שבלי ספק היו שם בנות ישראל שבויות, והיה ושתי הארורה בת הארור מעבידה און בשבת, ועליהן אמרה גם אני ונערותי אצום כן. ואחרי כן נכנס אל המלך שלא על פי דרישה ובלי סבה,

יז ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר־צותה עליו אסתר:

מבלי שידרש אותי, וכאשר אבדתי אבדתי, אם אכנס ואם לא (אכנס), בכלל השמד שנגזר עלינו, שהרי בזה אבדתי, בהיות שאני כלולה, בתוך זה שהם בו, לא קודם ולא מאוחר (מהם).

ויעבור מרדכי

וקם מרדכי ואסף את כל בני ישראל, שהיו בשושן, ועשו מה שצותה אותם אסתר. ובהיות שאותו היום היה יום י“ג לניסן ויום י”ד בו, משום כך נאמר ויעבור מרדכי, משום שעבר על הדין הקדמון וגזר תענית ביום הפּסח. ואין ספק שהגיעה השמועה אל הערים, לפי היותן רחוקות או קרובות, ובכל עת שהגיעה, מלאו היהודים את הפקודה וצמו. אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספּד. ולא הספּיקה השמועה להגיע אל מחוזותיה של המדינה בקצה הארץ, עד הזמן שהגיעה אליהם הידיעה, שהפך אלהים את דעתם ומצבם בתליית המן והשייכים לו, מתוך ספרי היהודים, שהרי השמד הזה לא ארך אלא שלשה ימים, וביום הרביעי לתושבי שושן, יום הששה עשר לניסן היה הזמן שבו היה הנצחון למרדכי, ותליית המן היה בערב אותו היום, והיה השמד על יום י"ג, שעליו יצאה הפקודה.

וצותה אסתר

על כל ישראל, ונכנס מרדכי למקום שנתקבצו, כשמצנפתו מוסרה ושערו מכוסה אפר, רגליו יחפות ובגדיו קרועים, מכוסה בשק שחור יותר משערותיו וצעק ואמר: אוי לנו, אוי לנו, ישראל! אילו היה השמד על מקצת מאתנו והיו בו (כאלה שלא נגזרה עליהם הגזרה) והיו בו (כאלה שנגזרה עליהם), וגם לו לא היתה על הכלל, כיצד היו יכולים לסבול אותה, ועל אחת כמה וכמה, כשגזר אלהים על כלנו. ועם כל זה, אלו היה אצל ישראל מלי ישר כמשה או כשמואל, היינו סומכים עליו, ברם אנחנו היום צאן בלי רועה, בלי מדינה שנברח אליה, ואין מקום מקלט לנו ולא מקום שנבוא אליו. אנחנו היום יתומים בלי אב בעולם, כאנשים שנשבו בספינה בלב ימים וכבר נשברה, רפו עבליה והושלכו מפרשיה, וכשלו קברניטיה ונכרתו עוגניה ותקפו אותה רוחות סערה ונכנסו מים לתוכה והשקיעוה הרוחות בתהומות ונבוכו נוסעיה והגיעו עד מות ונכרתה התקוה ונתייאשו בני האדם מרחמים ומחיים.

הוציא מרדכי ספר תורת ברית האמת, נוסח ההבטחה, אשר רשם אלהים למשה בן עמרם, אין כל פּקפּוק וספק בו, דבריו אמת כמו שהוא אמת. ופתחו אותו וקראו בו: בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך לא ירפּך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם, והוא מה שאמר דוד המלך ע"ה: והוא רחום יכפּר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפּו ולא יעיר כל חמתו, הוא הערב5 בעצמו.

הוי, ישראל! עניננו הוא תלוי בנו אם יקיים לנו אלהינו מה שאמר לנו. כלום לא אמר לנינוה עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ויאמינו אנשי נינוה באלהים, ואמר וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואם מה שהביא אלהים על יונה, דחף אותו, לתשובה, על אחת כמה וכמה אנחנו, שלנו זכות אבות, כלום לא נאמר ולא ישכח את ברית אבותיך?

כלום לא הגיעו ישראל לאימת המות בליל פסח, בימי חזקיהו שהביא עליהם סנחריב מלך אשור והקיפו אותם צבא, שהיו עד כדי כך, שתפסו סוסיהם שטח של מאה ועשרים מיל מן הפרש הראשון עד האחרון, ולנו ישראל בפחד, ואמר להם ישעיה עליו השלום: שובו ובטחו בכל לבבכם באלהים, משום שלעת ערב בלהה ולפני בוא הבקר שלו לא תהיה עוד, כמו שנאמר לעת ערב והנה בלהה בטרם בקר ואיננו, וכשהיה חצות הלילה שלח הקב"ה את גבריאל וירד אל המקום וספק בכנפיו ואמר


ה א ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית־המלך הפנימית נכח בית־המלך והמלך יושב על־כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית:

ק' ק' ק' עד להרעיד את הארץ, והרעיש את הארץ והשיב את הרוחות והפיץ את המחנה למזרח ולמערב, והשכימו כלה, היא וכל אשר בה ומה שהיה מסביב לה, מן החיל. והיו בה מאה וחמשה ושמונים שרי צבא, השכימו כלם מתים, שכבר נקפּא כל אחד במקומו, במקום שהיה בו. ומי שהיה כוס בידו או אצל פּיו, ומי שהיה עומד ומי שהיה יושב, ומי שהיה מיסב ומי שהיה שוכב, קפאו כלם, כל אחד במקומו, ולא נשאר להם זכר. והוא הכל יכול. שובו אפוא אל אלהים, שיעשה עמכם כפי שאמר. נאמנים דברי האומר ובשליח וספרו זה. ושבו בני האדם בתשובה ובטחו באשר לא יבושו קוויו. וכשהגיע היום החמשה עשר לניסן נאמר:

ה. ויהיה ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות

אמרו עליהם השלום: כשנצטוה אברהם אבינו להקריב את בנו, נאמר ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, וציין אלהים את זה מאותו יום, שיצליחו מכל מצב קשה ביום השלישי. והיו ישראל מקוים לחסד אלהים יתעלה ביום השלישי, מאותו זמן ועד היום הזה. תחלה נצחו שני נערים על עיר והחריבוה וגם שבו את הנשים, ואם אחד מהם היה יכול להמית מאה איש, על אחת כמה וכמה אנשי העיר כלם, באבנים ובמקלות ובברזל. אלא שהוא (הקב"ה) רפה א הידים והשפיל את הראשים וכבל את הרגלים והפיל פחד בלבבות והכניס חרדה בנפשות והעביר את החרב כרצונו. אחר כך מחל אלהים לשבטים ביום השלישי, על חטאם היותר קשה ביום השלישי היו צפויים להשמד.

אחר כך נאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי וגו'. אותו הנעלה העצום, הוא הוא התקרב והציל אותם מן המות של המגפה שהיה ממית באותו היום הלוהט, שנאמר לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו, ונצלו ישראל

ב ויהיה כראות המלך את־אסתר המלכה עמדת בחצר נשאה חן בעיניו ויושט המלך לאסתר את־שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט:

ממנו, כמו שנאמר השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, ואותה הנעלה הקדימה לפניה שלשה ימים לילה ויום (של צום) ונכנסה ביום השלישי, נשענת על המשען הגדול.

ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות

ראשית מה שנאמר הוא ותלבש אסתר מלכות. רמז הוא, שבהיות שקדמה תחלה לכן זכות הנפש והכונה והתפלה. ולבשה מלבוש שראוי להכנס בו אל המלך. הלביש אותה אלהים לבוש מלכותו ונעשה החושניות רוחניות על ידו. אמרו רז“ל שלבשתה רוח הקדש. וזה הענין: כשקמה ונערה ראשה מן האפר, שהתפלשה בו, ונקתה עצמה ולבשה מתוך כונה, שהיא אנוסה, מתוך אונס אותו השמד, ושהיא נכנסת לטובת כלל ישראל, מבלי שיקרא אותה לצרכו, שאז לא היה בה חטא, שאין זה ברצון, ובהיות שהמטרה היא להצלת ישראל, הותר לה זה. ואמרה נקדם תחלה את אלהים ב”ה מלך מלכי המלכים הקב"ה ואחרי זה נפגוש מלך בשר ודם. ורשמו רז"ל את תפלתה בתלמוד ירושלמי וכתבנו את ענינה בערבית, שתראה את יפי הגיגה וענינה.

אמרה עליה השלום

אנא אלהי אברהם יצחק ויעקב, אנא אלהי אבי אבותי בנימין והצדיק. לא בזכותי אני נכנסת היום מסורה לאויב שאינו יודע לא שמך ולא את אלהיך, ואיני נכנסת לשם עניני עצמי ולא לשם צרכי. איני נכנסת אלא בשביל עמך ישראל. (גם) אם מרו בניך הם ואם חטאו נשואי חטאה הם, ואם הלכו בדרכיך חביבים הם, כמו שהעידות בעצמך ואמר לנו נביאך הדובר אמת כי מאהבת ה' אתכם, ועוד אמרתי אהבתי אתכם אמר ה', ושוב אמרת ואהב את יעקב. אתה אשר לא נעלם ממך ענינם ומצבם, אתה שבראת כל דבר בגינם, אתה אשר כבדת אותם לשבח אותך בשבח שמשבחים אותך המלאכים, כמו שהם אומרים ק' ק' ק' ה' צבאות.

אנא, אלהים! הרי כמו שהצלת את חנניה מישאל ועזריה מאש יוקדת, כי הצילני מאש חמתו, וכמו שהצלת את דניאל מגוב האריות, כן תצילני מבערותו. ואם גם חטאנו, הרי די בזה שרחקנו מארצנו ונהרסו חומותינו ונהרסו חצרותינו ונשרף ביתנו, ופסקה מלכותנו ואפס שלטוננו ונפזרו קבוצינו בארבע כנפות עולמך, ונהרגו חכמינו ונהרסה דתנו. וכבר נתקיימה בנו תוכחתך, כמו שנאמר והתמכרתם שם לאויביך לעבדם ולשפחות ואין קונה, שהרי אנו נעשינו היום כדבר הנמכר, וצפויים למות. וכבר נתקים בנו ואין קונה, שהיא האחרונה שבקללות, ודי לך במה שעשית בנו.

אנא אלהינו! הבט אל בני אברהם יצחק ויעקב אהוביך, כיצד הם מכוסים בשקים, מורמי המצפנות, קרוחי ראש, מכסים שערותיהם באפר, מכוערי הצורה, משוני המראה, מנודים מכל אדם, שנואים ומושפלים ונקלים בעיניהם ובעיני כל בשר, מעונים בחטאותיהם בין אויביהם המתקוממים בהם, עצורים במאסר וצפויים לשמד.

אנא, אלהינו! עשה והושע את הקטנים מבני יעקב ורחם עליהם, כמו שרחם עליהם אביהם, כשהעביר אותם את מעבר יבוק על גבו, שלא יפגעו בשעה שהלך לפגוש את עשו, ואם מבקש אתה להשמיד את הגדולים, מה חטאם של יונקים וגמולים?

התפללו וקומו נא, אבותינו, מקברותיכם! כבר הותרו דמי בניכם לחרב אויב. הזדעזעו, אבותינו, ממקומותיכם, כי הפקירו את צאן מרעיתכם, אשר רחמתם עליהם, הרועים להשמידם. התעורר נא, אברהם, שנתנסית נסיונות ועמדת בהם כלם. היכן הוא מה שהקדמת לנו ממעשיך הטובים, נעזר בהם. קום וראה את בניך, שכבר נמכרו לשמד ולטבח. נועה נא, יצחק, שעקדת עצמך מתוך אמונה באלהי וקבלת את צווי הבורא עליך ושמעת בקולו. קום וראה את ילדיך, שכבר עקדם המן לשחיטה. היכן בריתך עם אלהים יתעלה ומה שצוה לך, כמו שהבטיחך.

אנא, אלהינו! שמע צעקת עמך! כבר נאטמו אזנינו מלשמוע וכאלמים היינו לפני אויבינו. ידעת אלהי שעיני כהו מבכי לפניך בעניני. שלח לפני מלאכי רחמים, שילכו עמי ולפני ויעזרו לי לדבר לפני המלך הנבער המשתלט. זכות אבות תצעיד רגלי, חסד יצחק יזקיף קומתי, זכות יעקב, שמצא מפלט אצלך, יתן לי חן בעיניו וצדקת יוסף הצדיק תשים דברים בפי. מדותיו הטובות של זקני בנימין יישיר דברי, שכל הבוטח בך בוטח באדיר וכל הסומך עליך סומך על מעוז.

אנא, אלהינו! זכר את אברהם שכבש עצמו, כששלח ידו אל המאכלת ושמאלו לצואר יצחק בנו. הבט נא, אלהים, אל צעקת המלאכים מליצי היושר, וקבל תפלתנו וראה בענות נפשנו. זכור מה שאמרת לנביאך הנאמן: ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד. אתה שענית ליונה במעמקים והעלית אותו מתחתית התהום, ממעי הדג, והסירות יגון ממנו, הסר יגוננו ועזרני למלא צרכי ישראל ורחם עלינו וחוס עלינו, כאשר יאות לך, כי אתה מקבל התפלה.

ג ויאמר לה המלך מה־לך אסתר המלכה ומה־בקשתך עד חצי־המלכות וינתן לך:

וקבּל אלהים את תפלתה ורחם את ישראל, כמו שנאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו‘, שולח אליה שלשה מלאכי השרת הסדיאל רחמיאל חניאל ונכנסו עמה, והיא (עצמה) לבשה אותה רוח הקדש, ופתחה ואמרה למנצח על אילת השחר, והיתה קוראת, עד שנכנסה אל בית הצלמים, ואמרה (אז): הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. הרגישה שהאור נסתלק ממנה, ונבהלה ופחדה ואמרה: אפשר עשיתי שטות בזה שאמרתי, כשקראתי אותו בשם כלב, והקב"ה חלק מכבודו לבשר ודם, ומשום כך נסתלק ממני האור, וחזרה ואמרה הושיעני מפי אריה וגו’. והלכו לפניה שני המלאכים, אחד הגביה קומתה והשני נתן לה חן וחסד לפניו, והשלישי תפס בשרביט שהיה נותן בו סימן, שרביט הזהב, כדי להאריך אותו עדיה, כשהיא מרחוק. וזהו שנאמר ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט. אמרו חז"ל וכמה מתחו, כלומר כמה היה ארכו? ר' ירמיה בר אבא אומר שתי אמות היה, שתי אמות עמדו ונעשו שתים עשרה. ר' יהושע אומר נעשו עשרים וארבע אמות, ויש אומרים עשרים ושמונה אמות. ר' חסדא אומר ששים אמות, רבה בר עפרון אמר משום רבו ששמע מרבו ורבו מרבו, מאתים אמה.

ויאמר לה המלך

אמר לה המלך: ומה לך אסתר המלכה, ואמר לה המלך: ומה בקשתך, ואפילו אם את מבקשת לשלוט בחצי ממלכתי. והיה הקצה האחרון אצלם שליש (המלכות), כמו שנאמר די להוי שליט תלתא במלכותא, וזה כבר דבר ואמר עד

ד ותאמר אסתר אם־על־המלך טוב יבוא המלך והמן היום אל־המשתה אשר־עשיתי לו: ה ויאמר המלך מהרו את־המן לעשות את־דבר אסתר ויבא המלך והמן אל־המשתה אשר־עשתה אסתר: ו ויאמר המלך לאסתר במשתה היין מה־שאלתך וינתן לך ומה־בקשתך עד־חצי המלכות ותעש: ז ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי: ח אם־מצאתי בן בעיני המלך ואם־על־המלך טוב לתת את־שאלתי ולעשות את־בקשתי יבוא המלך והמן אל־המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך: ט ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכראות המן את־מרדכי בשער המלך ולא־קם ולא־זע ממנו וימלא המן על־מרדכי חמה: י ויתאפק המן ויבא אל־ביתו וישלח ויבא את־אהביו ואת־זרש אשתו:

חצי המלכות. והיתה בקשתה יבוא המלך והמן היום אל המשתה. ואמר: הן. והיו בבקשתה זו הרבה פנים: האחד שיחדלו ישראל מלהשען עליה, שיאמרו נפתתה וחזרה לנטות להמן, כשראתה את המלך לצדו, וצערה את כל ישראל, שישובו וישענו על אלהים, כפי דברי דוד, שאמר: אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. והפנים השניות, מתקותה לעורר קנאה נגדו בלב המלך וישנא על כך את המן. ולמרות מה שפחדה שלא יהרג אותה (המלך) ויבצע את השמד, הרי (חשבה) אם ישנא אותו (המלך), יבטל את כל מה שעשה, ואמרה: בזול הוּא מותו מחיר מותי, ועוד שלא ירגיש המן בבקשה, שאז לא תשיג מה שהיא מקוה להשיג בו. והפנים האחרות, כדי לשכר אותו ויטמטם על ידי כך ואז תבוא עליו הצרה פתאום, שכן כשהקב"ה רוצה להשמידם, הוא משכר אותם, עד שהם רואים עצמם בטוחים, ואז הוא מביא הצרה עליהם, כמו שנאמר והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם ולא יקיצו. והפנים האחרות, להיטיב לו תחת הרעה שעשה ויכרית אותו אלהים ותנצח אותו. והיה כל זה בלבה. ובא המן ואמר לה המלך במשתה: מה הוא זה שאת מבקשת? אמרה: שתבואו אתה והמן אצלי מחר, ואז אמר בקשתי.

ויצא המן מזה שהיה עם המלך שמח, על הקורבה הגדולה. וכשראה את מרדכי יושב בשער המלך ולא נע ולא זע ממקומו, נתמלא עליו חימה, ובקש לתקוף אותו ושלט ברוחו והלך למקומו והביא את אוהביו ואת המלומדים שלו, כפי שנראה מזה שכנה אותם בשם חכמיו, והביא אותם עם זרש אשתו, משום שהוא קורא להם שיהיו באותו מעמד. והתחיל להתפאר לפניהם, על היותו בצוותא עם אסתר, ופרש את הענין בארוכה, ואמר: כידוע שכל מי שאין לו הון ויש לו בנים, ישים את תקותו בבניו, ואם אין לו הון ולא בנים ויש לו גדולה מהמושל, הרי יש שתהיה לו גדולה מן המלך ולא מן

יא ויספר להם המן את־כבוד עשרו ורב בניו ואת כל־אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על־השרים ועבדי המלך: יב ויאמר המן אף לא־הביאה אסתר המלכה עם־המלך אל־המשתה אשר־עשתה כי אם־אותי וגם־למחר אני קרוא־לה עם־המלך: יג וכל זה איננו שוה לי בכל־עת אשר אני רואה את־מרדכי היהודי יושב בשער המלך: יד ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו־עץ גבה חמשים אמה ובבקר אמר למלך ויתלו את־מרדכי עליו ובא עם־המלך אל־המשתה שמח וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ:

השרים או מן השרים ולא מן המלך, וכשהוא השיג אותה גם מן המלך וגם מן השרים, הרי אינו חסר כלום. ואני היו לי כלם; הון ובנים וגדולה מן המלך ומן השרים, ולא נשלמה תקותי אלא בגלל יהודי שפל, שנדון לשמד, שהוא מבזני. אמר כשהוא מתאר את המצב.

ויספר להם המן את כבוד עשרו, ויאמר המן אף לא הביאה אסתר

אמרו לו: במה שנוגע להריגתו, הרי יתכן הדבר, ואולם מבקשים אנו ורוצים לדעת באיזו מיתה נמית אותו, משום שלחכמיהם ענינים ודברים רבים בענין המיתה, שהם ניצולים ממנה, והרי זה הוא אדם חכם. יכול מאד להיות, שאם נבקש להרוג אותו בדבר שנצלו ממנו אלה שקדמו לו, יהיה לו אפן להנצל גם הוא ממנו. ועיינו בדבר להתיז ראשו. אמר (המן) כבר ניצל נביאם מחרב פרעה, שצוה להתיז ראשו ועשה מה שעשה וברח, וזהו שנאמר ויברח משה מפני פרעה, ומה שאמר משה ויצילני מחרב פרעה, ואם אמרנו בסקילה, שיגרמוהו באבנים, הרי הביא להם דוד עה"ש נצחון על ידי אבנים. שמא נשליכו באש? אמר: כבר נצל ממנה חנניה מישאל ועזריה. נאמר נשים אותו בדוד נחשת נקוב והאש תחתיו, הרי כבר נצל ממנו כהנם שלהם יהושע הכהן הגדול. נאמר נשליכנו לכלבים, הרי כבר נצלו מזה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. נאמר נשליכנו לגוב האריות, הרי כבר נצל ממנו דניאל מגוב האריות. נסמא לו את עיניו? אמר: רואה אני את שמשון, שאחרי שעורו את עיניו, עשה יותר ממה שעשה בשעתו, כשהיה בריא בעיניו. אמר: יצלב. אמרו: הן, שכאן לא מצאנו מי שנצל מהם מצלבו. וצוה שתעשה קורת עץ גדולה ועצומה וגבוהה, הוא שנאמר: יעשו עץ גבוה חמשים אמה. בוא וראה נפלאות הבורא ישתבח: מה פרוש חמשים. וכי עשר אינם מספיקים? אלא שאלהים יתעלה שם בפיו את הערך הצריך לו ולעשרת בניו חמשה וארבעים אמה, אמה מעל לארץ וארבע אמות תקועות באדמה, בעת שיקימו אותה, כמו שנאמר גבוה חמשים אמה.

ושקלו בדעתם למצוא שעה מתאימה, ולא מצאו למרדכי שעה שמזלו רע בה. ואמרו ובבקר אמור למלך, ותרצה אותו ויצליח מאמצך נגדו, ובוא עם המלך אל המשתה. והפך האל את בבקר ההוא, ויצאה לו המפלה. בתחלה לבוש מלכות (שהלביש את מרדכי, ואח"כ) אבל וחפוי ראש, ונכנס מצטער וכפוף ודואג, כשאמרו לו האצטרולוגין שלו כי נפול תפול לפניו. וכשהוטבה בעיניו עצתו נאמר וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ.

היה מבקש עץ שארכו חמשים אמה, ולא מצא אלא בארמון שנה, עמוד הבנין והוציא מן הבנין, והביאו את הנגרים ואת הנפחים, שיעשו בו חצים להאריך בהם את ענוייו ולאחר את מותו ואת רומי הקשת ונושאי הרמחים. ובלו את הערב בשעשועים והם שמחים בשמחתו. וכשנגמרה הקורה, אמר המן: קשרו אותי אליה, שנראה כיצד יהיה מרדכי וכיצד יראה לו העולם מחר. קשרו אותו והרימו אותו, וגזרה מכרזת, כמו שנאמר כי ידעתי בגוד תבגוד ופושע מבטן קורא לך, וכמו שנאמר על העץ אשר הכין לו.

ובשעה שהיה הנפח עושה את החצים, היתה הגזרה מכרזת, כמו שנאמר ולו


ו א בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא את־ספר הזכרנות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך: ב וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על־בגתנא ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף שר בקשו לשלח יד במלך אחשורוש: ג ויאמר המלך מה־נעשה יקר וגדולה למרדכי על־זה ויאמרו נערי המלך משרתיו לא־נעשה עמו דבר: ד ויאמר המלך מי בחצר

הכין כלי מות חציו לדולקים יפעל, פירושו הוא, לו לעצמו הכין את כלי המות ויעשה את חציו, שרדף בהם אחרים, לו לעצמו, לאמר האדם עושה בעצם ידיו, מה שיהרוג אותו ואינו יודע, והוא משתדל לטובתו ואינו יודע שהרצון מסור לאלהים.

והיה אותו הלילה ליל ששה עשר בניסן לפי המולד וליל חמשה עשר לפי הראיה, הוא הלילה הידוע בנסים, ליל שמורים הוא לה', ובליל פסח נולד יצחק ובליל פסח כרת אלהים עם אברהם ברית בין הבתרים, בכל מה שיקרה בגלות ובדרך שתהיה הישועה בליל פסח. ובליל פסח לקח אלהים נקם מן המצרים ובו בקע אלהים לגדעון את מחנה הערבים שחנו על ישראל, ונצח אותם. ובליל פסח השמיד אלהים את מחנה סנחריב, שצרה על ירושלים. ובליל פסח הושלך דניאל בגוב האריות, וענין הישועה (לעתיד לבוא) בליל פסח נמצא במסורת ובליל פסח היתה התשועה העצומה הזאת לישראל.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך

באותו הלילה פסק הכעס ונגלו הרחמים, והמצב שהיו בו ישראל היה אז, שאלהים, שאין מושיעם בלתו יתברך ויתעלה ויתהדר, היה כישן שעושים בו בשנתו מעשים ואינו יודע, וכשהוא מתעורר הוא מפית את כל מי שהתנפלו עליו. והיתה דומה עת הצרה לישראל

והמן בא לחצר בית־המלך החיצונה לאמר למלך לתלות את־מרדכי על־העץ אשר־הכין לו: ה ויאמרו נערי המלך אליו הנה המן עמד בחצר ויאמר המלך יבוא: ו ויבוא המן ויאמר לו המלך מה־לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו ויאמר המן בלבו למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני: ז ויאמר המן אל־המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו: ח יביאו לבוש מלכות אשר לבש־בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות

והגזרות עליהם, כאילו זה המתענין בהם ישן, וכשהתעורר התחיל לפעול, כמו שנאמר עורה למה תישן ה'. ובאותו לילה פסקה הסעת הדעת ונדדה שנת המלך הרע. ועל זה נאמר בלילה ההוא נדדה שנת המלך.

והיה רואה בשנתו, שהמן נכנס אליו בחרבו ומבקש לבגוד בו, פעם ושניה ושלישית. קם והתנער משנתו, שנדדה, וצוה להביא לפניו את כל דברי הימים ומה שארע לו, מיום שעלה לשלטון, ושיקראו לפניו, שמא ימצא בהם דבר שארע לו והסיח דעתו ממנו. ובשעת הבקר נמצא בו, שמרדכי היהודי דרש טוב למלך, והוא שהודיע אותו כשבקשו בגתן ותרש לבגוד בו וחקרו אותם, ונמצא גם ענין צליבתם יחד. אמר להם המלך: ומה הוא שנעשה למרדכי גמול למעשה זה? אמרו לו העומדים עליו: לא נעשה עמו דבר. אמר המלך בלבו: הוא הוא שהחובה עלינו לגמול לו טוב, על הטובה עצומה, ולא דרש טובתו אדם אחריו. ויתכן מאד, שהמן מתנכל לבגוד בי ויש מי שהוא היודע זאת, והיות שאין לו תקוה לקבל שכר ממני, איננו אומר לי. והיה רועד מדבר זה, שלא ישכים (המן) ויפיק זממו. אמר: מי הוא בטירה? אמרו לו: המן, שכן כבר ראו לו האצטרולוגים זמן, כשאמרו לו השכם בבוקר ותנצח אותו. השכים המן ובא אצל המלך, ואמר המלך, יבוא, ונכנס המן, בשעה שהתאימה השכמתו להוכחה למלך על סבת כניסתו (להרגו), שכן היה מן הידוע, שאין המלך קם אלא בעצם היום, ורק חרי ישיבתו היה מצוה שיכנסו אליו שבעת השרים, והיה הדבר הראשון, שהיה המלך פותח את עיניו, עליהם. נכנס המן.

אמר לו המלך: מה יעשה באיש שהמלך חפץ בכבודו? אמר המן בלבו: ולמי זה יחפץ המלך לכבדו יותר ממני? וזהו מן ההצלחה, ובכן אגיד לו ברוּר את בקשתי שבאתי בגללה. ושם אלהים בלשונו דבר שהתחרט עליו אחר כך, כמו שעשה בבלעם, ויהפך ה' את הקללה לברכה, שבא לקלל את ישראל וברכם. וכך השכים אותו ארור בבקר לצלב

בראשו: ט ונתון הלבוש והסוס על־יד־איש משרי המלך הפרתמים והלבישו את־האיש אשר המלך חפץ ביקרו והרכיבהו על־הסוס ברחוב בעיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו: י ויאמר המלך להמן מהר קח את־הלבוש ואת־הסוס כאשר דברת ועשה־כן למרדכי היהודי היושב

את מרדכי, וסייע לו לבסוף, ואמר יביאו לבוש מלכוּת — יובא לבוש המלך, אשר לבש אותו ביום עלותו למלוכה, וסוס אשר רכב עליו ביום שיצא כשליט בשושן הבירה, היה סוס שנתן לו שם פרסי והיה נח באורווה מיום שהמליכוהו עד היום, והיא שנת י"ג למלכו. ונתון הלבוש והסוס — וינתן אותו הלבוש והסוס, על יד איש מן הפמליא של המלך, המיוּחדים לו, וילביש זה את אותו האיש שהמלך חפץ לכבדו, וירכיב אותו על אותו סוס, ברחובה של עיר, ויכריזו לפניו: ככה יעשה לאיש שהמלך חפץ לכבדו.

ויאמר המלך להמן

ויאמר המלך להמן: מהר וגש ומלא את הדבר הזה ועשה אותו למרדכי היהוּדי. אמר המן: השם הזה הרבה מצוּי הוא בין היהוּדים. אמר לו המלך: מרדכי היהוּדי היושב בשער המלך. אמר לו המן: אנא, מושלי! האיש הזה שנוא עלי ועל אבותי, ינתנו לו עשרת אלפים ככר כסף ולא יעשה לי הדבר הזה. ענה אותו המלך ואמר לו: תתן לו עשרת בני ילכו לפניו וישרתו אותו כעבדים ולא יעשה לו זה. אמר לו המלך: אתה ואשתך וילדיך תהיו לו לעבדים ולא יופחת לו כלום (גם) מזה. אמר לו המן: אין הוא מן האצילים, אנא, אדוני! ויהיה מספיק לו אם תמנה אותו ראש לעיר ולכפר ולא יעשה לו דבר זה. ענה אותו המלך ואמר לו: הרי שמתי אותו למושל ושליט ביבשה ובים ולא יופחת לו דבר זה וכבוד זה. אמר לו המן: אנא, אדוני! הרי הרבה הוא ליהוּדי אם יהיה רואה פני המלך או סופר ועל אחת כמה וכמה מפקח או שופט על מבצר מן המבצרים. בסופו שיסיר אותך מהמדרגה העצומה הזאת. אמר לו: כך אני חפץ. אמר לו המן: ואם יהי' כך יגיע אל המדרגה העצומה הזאת והוצא לפעל מינויו על הארץ. אמר לו: יצא לפעל, שכן החייני ממות. לך ומהר וקח את הלבוּש ואת הסוּס, כמו שאמרת, ועשה כן למרדכי היהוּדי, היושב בשער המלך, בשער ארמוני, והשמר לך פן תעבור ותפל דבר מכל מה שאמרת.

בשער המלך אל־תפל דבר מכל אשר דברת: יא ויקח המן את־הלבוש ואת־הסוס וילבש את־מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו: יב וישב מרדכי אל שער־המלך והמן נדחף

ויקח המן את הלבוש ואת הסוס

וכשראה המן, שאין כלום מתקבל מדבריו, נשתנתה צורתו, והושפלו עיניו ורעדו ארכובותיו ונכנס לבית אוצר המלך, כשבגדיו קרוּעים, ושרשי שדרתו התחלחלו, ונרעש ונבהל מזה שבא ההפך ממה שצפה לו, וזה שהכזיב המזל תקותו ושקר החשוּב, והוא עצמו דבר דברים שהיה בהם מותו בסוף, ואמר, לא הצליחה שאיפתי נגדו. אני אבדתי עצמי בעצמי ויצא עם כל זה, וכבר הכריחה אותו הגזרה שנגזרה והפקודה שיצאה והפקודה שחייבים לציית לה.

מצא את מרדכי יושב על שער המלך. ואמר לו: קום אתה הנכבד מכל עמך, כבר בחר אלהים את צומך והרים אותך. קום ולבש לבושך זה ורכב על סוסך זה. אמר לו מרדכי: אתה לועג לי ומתקלס בי. אין ספק שהמלך היטיב לך בתלייתי והסכים לכל זה, כשנתת עשרת אלפים ככר כסף, שנתת מחירנו לאבדנו. אמר לו מרדכי: המתן לי בחסדך, שאלך ואפרד מבני ביתי ומאנשי, פרוד שאין עוד פגישה אחריו, ואפסיק צומי בלחם שסם הוא לי ולענה, ואגמע גמיעה מן המים, זהו מזוני מן העולם הזה. ואני העובר ראשונה לפני בני ביתי ושבטי אל המות. אמר לו המן: קום! חי אלהים, שאני מצווה לשמור עליך. קום אתה הנכבד מכל עמך ולבש את לבוּש המלך ורכב על סוס ומצות המלך אין ללעג לה. כבר שם לך אלהים את זה חלף מה שעשית ומה שהושפלת.

אחר כך אמר לו מרדכי: אני מלוכלך הבגדים, שער ראשי פרוע וגופי מלוכלך, ואין זה נכון שאלבש מלבוש מושלי אלא אחרי הנקיון. אמר לו: אמנם כן. הכניס אותו לבית מרחץ הארמון ורחץ אותו ונקה אותו. אמר לו: גזוז לי שערי. התחיל גוזז לו שערותיו ולתקן לו שפמו. נאנח המן באותה שעה. אמר לו מרדכי: משום מה נאנחת ולמה תכחיש ענין מלאכתך, שהיית מקיז ם בהודו, בעיר ששנה הנדקה, עשרים ואחת שנה, ואחר כך נתנשאת ונתרוממת, אמר לו המן: ועם כל זה לא היה שם מה שאני עושה (עכשו). הוציא לו מיני בשמים ומשח אותו בהם, והלבישו הבגדים והרכיב אותו על הסוס. והיה המן הולך לפניו ומכריז בלשון סורי: כדין יתעביד לגברא די מלכא צבי ביה ליקרותיה.

ובעוד הוא מנקה עצמו, שלחה אסתר, וצותה לשלוח אליה עשרים ושבעה אלפים משרתים, ועבדים, מעבדי המלך, הלבישה אותם תכשיטים יפים ויקרים, ונתנה בידיהם קנים

אל־ביתו אבל וחפוי ראש: יג ויספר המן לזרש אשתו ולכל־אהביו את כל־אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר

של כסף וכוסות המלך, שיעברו בשווקים, כשהוא עובר שם, ויכריזו כלם: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

אז התאספו ישראל כולם, שורות שורות, ולא נשאר אחד. והלכו החכמים והתלמידים מימינו ומשמאלו, כשהם מכריזים: ככה יעשה למי שמלך השמים והארץ כבדו. עלתה אסתר לבית דירתה, וראתה את מרדכי בן דודה לובש בגדי המלך וכתר המלך על ראשו, והוא רוכב על סוס המלך, שבחה והודתה לאלהים מלך השמים והארץ, על התשוּעה שעשה למרדכי, שאחרי שלבש שק לבשרו, לבש בגדי המלך, ואחרי ששער ראשו היה פרוע, לבש את כתר המלך. וכשראתה אותו כך, פתחה ומארה: מקים מעפר דל מאשפתות ירים אביון, מקים מעפרא מסכינא, מקלקוליתא מרים חשוכא למכיכי רוחא לאתבותהון עם עם ש ולטנין וכורסי יקרא מחסין יתהון. והתחיל מרדכי ואמר: הפכת מספדי למחול לי וגו' הפכתא מספדא דידי לחדוה אעברת שקא מני, ואלביש תיתי מלבושא דמלכותא. וחזר מרדכי אל שער הארמון בפאר וכבוד עצום, והמן נדחף אל ביתו אבל ומורד ראש. והיו ביד המן, באותו יום ארבע מלאכות הראשונה חכך, שהיה מחכך למרדכי, השניה מקיז דם, שהקיז דם למרדכי, השלישית שהיה מוביל סוס, שהתיר את הסוס מן האורוה למרדכי, והרביעית כרוז, שהיה מכריז לפני מרדכי ואומר: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

ויספר המן לזרש אשתו

וכשהגיע ביתו, ספר לאשתו וכל אוהביו, וחזר לפניהם על כל מה שהגיע לו. אמרו לו חכמיו וזרש אשתו: האם לא שמעת לפני כן מה שארע לחנניה מישאל ועזריה, שהיו במדינת בבל, וכשלא קבלו את פקודת נבוכדנצר, השליכם לתוך כבשן האש, ויצאו ממנו ולא עשתה בהם האש שום רושם, ויצאו מתוכו שלמים, ונלקחו אלה אשר בקשו החלות לנפל לפניו לא־תוכל לו כי־נפול תפול לפניו: יד עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהלו להביא את־המן אל־המשתה אשר־עשתה אסתר:

רעתם והושלכו לתוך האש ונשרפו. כלום אין אתה אומר, ששמו מרדכי היהודי, ואם היהודי שמו, משום שנכנס לדת היהודית, ואין הוא משבט הישראלים בגזע, כי אז אין ספק שיש לו מזל טוב ומזל רע, ואל יבהיל אותך זה שנצח אותך. (אך) אם היה יהודי בגזע במצרים, הרי אם התחיל מזלו לעלות התחיל, וכל מה שיעבור הזמן, יוסיף להתגלות, שאם משולים הם לארץ, שכל הבא ירמוס אותם וידרוך עליהם ואין שפל מהם, הרי נמשלו ככוכבים שנאמר: והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. וכשהושפלו, הושפלו בתכלית כעפר, וכשהורמו, הורמו ככוכבים הרוממים, ולא יוכל אחד להם, וכשהגיע לתכלית, לא ירפה ממך, כל מה שיעבור הזמן, יוסיף ויתנשא הוא וישפילך אתה. הוא מה שנאמר: אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. עוד הם מדברים עמו, קרבה שעתו ושעת מזלו הרע, ונפל כוכבו, והגיעה זמן מיתתו, וירדו מלאכי חבלה ותקפו אותו והביאו אותו במבוכה, והחרידו דעתו, כפי שצוה המלך, מתוך שמירה על עצמו.

עודם מדברים עמו וסריסי המלך

והיה המלך נבוך בדעתו ומחשבתו טרודה, והיה רצוץ ממנו, כמו שהיתה דעתו (מבולבלת), שהיה רוצה לשמוע מפיה (?) את בקשת אסתר, שהבטיחה אותו ואמרה: ומחר אעשה כדבר המלך, ואת בקשת ההזמנה, שהיה אומר: כשתגלה את בקשתה, יתגלה (מי הוא) עמה, שיהיה כלול בתוך הבקשה, ויבין מה היא המטרה. והיתה הבאתו בבהלה (כמו שנאמר בבהלה), כמו שנאמר: ויבהילו להביא את המן, וכך יעד אלהים: אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו.


ז א ויבא המלך והמן לשתות עם־אסתר המלכה: ב ויאמר המלך לאסתר גם ביום השני במשתה היין מה־שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך ומה־בקשתך עד־חצי המלכות ותעש: ג ותען אסתר המלכה ותאמר אם־מצאתי חן בעיניך המלך ואם־על־המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי: ד כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך: ה ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה מי הוא זה ואי־זה הוא אשר־מלאו לבו והלך המן, כשדעתו טרודה, ולא הרהר במה שנעשה בו ומה שבלך ממנו, והלך כשמח ועליז במשתה. ונתקיים בהמן מה שנאמר: ושר בשירים על לב רע. ובא המן, והגישה לו המשקה, והתכונה לגלות הבקשה, בהשענה על אלהים ישתבח. וכאשר קרבה שעתו, והוסר הענש מישראל, ועמדה זכות אבות וחטא עשו ועמלק, אמר לאסתר: מה שאלתך אסתר המלכה. אמרו לו: לא נבקש ממך מלכות שנמלך עליה, ושפקודתי תשמע בה, ולא הון, שנמצא אושר בו, ובקשתי היא רק, שתנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי. רק החיים אני מבקשת לי ולעמי ולא שום דבר זולת זה, משום שכבר נמכרנו אני ועמי מכירה גמורה עד לקצה האחרון, להשמיד ולהרוג ולאבד, שכבר יצאה פקודתך מזמן. עשה אפוא עמנו חסד. אני יהודיה וממני יתחילו והם אחרי.

תמול נתת חפש ושחררת את העמים ואת הדתות בגללי, שאמרת: בהיות שאיננו יודעים מאיזה שבט היא, שחררנו את כל העמים שלנו מכל המסים והיום נמכרנו לאבד. אני יהודיה והוא (המבקש) בעצמו, שרצה לגרום לך אבדה בראשונה, בעצתו הרעה, ורוצה גם כן לגרום לך אבדה בשניה, ואינו מסתפק בי בעצמי אלא עם עמי כולו. ואלו נמכרנו לעבדים ולשפחות החרשתי, אף על פי שהיה גורם לך זה חרפה ולעג, שאתמול שחררת את האומות בשבילי והיום ישתעבד העם שלי ואהיה אני משבטו של עבדים, ולא הייתי אומרת מה שאמרתי. זהו שנאמר: כי נמכרנו אני ועמי, ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי.

ואלו היה האויב מדבר אליך את הדבר הזה, אלו הודיע על התועלת היוצאת ממנו על ידי דבר זה, היה הדבר מתקבל, ואולם הנזק שיצא מן הדבר אין האויב שוה לו בערכו, כי אין הצר שוה בנזק המלך. מה יאמרו המלכים? נמכרה אומה, מבלי חטא ולא בגידה ולא נזק, כי מה שמספרים עליך עתה המלכים הוא זה, שכאשר לא השתחוה איש אחד לאיד אחד מהם, מכר את כולם.

וכשהיתה דעת המלך מרוצה ממנה, אמר לה: ומי הוא זה הנוכל, אשר המיט השפלה זו עלי, שעוררה אותו הקנאה לעשות זאת, אין זו דרך ישרה בעיני ולא צדק. אם הוא לעשות כן: ו ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה והמן נבעת מלפני המלך והמלכה: ז והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל־גנת הביתן והמן עמד לבקש על־נפשו מאסתר המלכה כי ראה כי־כלתה אליו הרעה מאת המלך: ח והמלך שב מגנת הביתן אל־בית משתה היין והמן נפל על־המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את־המלכה עמי מהפמליא, מי הוא מהם, ואם היה מחוץ לארץ הזאת, אמרי לי מי יעשה זאת, היכן הוא ומי הוא, כמו שנאמר: מי הוא זה ואיזה הוא ובאיזה מקום הוא, אמרה לו: אין הוא רחוק ואין הוא מחוץ לעיר הזאת, ולא מן הפמליא, אלא כאן לפניך, והוא בחדרך בפנים. כל מה שנתת לו כח וקרבת אותו, התאמץ לרשת אותך, שאם לא כן מאין בא כל ההון הזה, אם לא היה מתאמץ לקום עליך ולבקש דרך שישים קץ לך. אויב ברור, שפל, מבקש כל רעה לך, הוא שעורר כעסך על ושתי, עד שהרגת אותה, והוא המתאמץ ומבקש לבגוד בך. הוא המן השפל. וכאשר גלתה אותו וחזקה מבטחה באלהים, נרעד ונבהל. הוא שנאמר: והמן נבעת מלפני המלך והמלכה.

והמלך קם בחמתו ממשתה היין

קם המלך בחמתו ובקצר רוחו, כדי להשיב רוחו בגן שמאחרי הבית. נכנס אליו וראה שמלאכי החבלה ירדו ושוו להם צורת בני המן, והיו עוקרים את העצים. אמר להם המלך: ומה זה? ומי הוא שצוה אתכם לעשות כן? אמרו לו: אבינו המן המשנה שלך, צוונו על כך, שאבינו יש לו גן ומבקש הוא לנטוע בו וצונו על כך. הוסיף המלך חימה, וכעס יותר על המן. וכשיצא המלך, קם המן לבקש סליחה לעצמו, מאסתר המלכה, ואומר לה: אילו ידעתי שאת משבט היהודים, לא היה נעשה זה. ונפל לפני המטה, שהיא עליה. אמרו חז"ל: שבא גבריאל והפיל אותו עליה, והיה המנהג, כשהיה המלך כועס על אחד היה מסתיר פניו, שלא יוכל לשים עיניו עליו. והיה נוהג כן, כשבקש להראות כעסו עליו. נבהל ונרעד. וכשנפל והפציר בה, צעק המלך ואמר: זו היא השתלטות שאתה משתלט על הגבירה, בשעה שהיא עמי בבית. הוא שנאמר: הגם לכבוש את המלכה עמי בבית. וכששמעו העומדים דבריו, תקפו אותו וגברו עליו והפכו שולי בגדו על פניו וכסו אותו בהם, ובאותה שעה הוציאוהו. הוא שנאמר: הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו.

בבית הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו: ט ויאמר חרבונה אחד מן־הסריסים לפני המלך גם הנה־העץ אשר־עשה המן למרדכי אשר דבר־טוב על־המלך עמד בבית המן גבה חמשים אמה ויאמר המלך תלהו עליו: י ויתלו את־המן על־העץ אשר־הכין למרדכי וחמת המלך שככה:


ח א ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את־בית המן צרר היהודיים (יתיר י') ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא־ ויאמר חרבונה

ואמר חרבונא, כשראה כעס זה, והיה מאוהבי במן ואחיו, ועמו היה סידור העצה אתמול, ואמר: לא יסתפקו בהמן ולא יעלם מאסתר הפמליה שלו ולא כל מי שהיו שם, ויכריתו זכר הכל, ובקש להציל עצמו. ואמר: אדוננו, ומוכיחה הוכחה על מה שאמרה גבירתנו, שהוא שפל ומורד עליך, זה שהכין ועשה עץ גבוה, לתלות את מרדכי, על אשר בקש טובתך, שהוא התכון ליועץ והשתדל לתלותו. הוא שנאמר: הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך. והוסיף המלך לכעוס עליו יותר, ונתאמתה ההוכחה עליו אצלו, ובגידתו והתאמצותו. ויאמר המלך תלוהו עליו.

ח.

אמרה אסתר למלך: היועץ מרדכי הוא דודי, אחי אבי, והוא גדל אותי והוא שיעץ בענין בגתן ותרש. אמר המלך: יכנס. ונכנס. הוא שנאמר: ומרדכי בא לפני המלך. וכשנכנס מרדכי לקח המלך את הטבעת שהסיר מיד המן, בזמן כעסו, ושם אותה ביד מרדכי. אמרה אסתר למרדכי: אני מסרתי לידך תליית המן.

אמר לו המלך: אני כבר נתתי לך את הונו וביתו. הוא שנאמר: ביום ההוא נתן המלך אחשורוש את בית המן לאסתר, ומסרה אותו למרדכי, לפקח עליו ולנהל אותו. ועל זה נאמר כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת וכשרון ולחוטא נתן ענין לאסוף פירושו, שהאדם שטוב לפני הבורא, נתן לו החכמה והתבונה והדעת וללכת נכוחה, ולממרה פיו, יעורר בו חפץ לאסוף הון, כדי שיתן אותו אלהים לטוב לפניו. וכך אבינו מרדכי, כל חייו עסק בדרש התורה, לילה ויום, והמן היה גובה ואוצר ומתפאר בכבוד עשרו ורוב בניו, ונתברר שהוא נתן למרדכי ואסתר.

ותשם אסתר את מרדכי על בית המן

אמרה לו: צא וראה בצליבתו. יצא ועמד לפניו. אמר לו: הוי איש חסד בן איש חסד, אל תנטור לי איבה, שאינך נוטר איבה, והיו כך אביך וסבך. לא תזלזל בשיבתי, והתז ראשי בחרב המלכים, שמתיזים בה את ראשי המלכים, שכבר השפלתי המלכים בפקודתי, והייתי מושל במדינה וסרו למשמעתי בני האדם. אמר לו מרדכי: אילו היית מבקש (להמית) רק מקצת מאתנו, והיה אלהים מוסרך בידי, קרוב הדבר שהייתי מתמלא רחמים עליך, ואולם אתה בקשת את אומתנו ולא רחמת לא על קטנינו ולא חסת על זקנינו וכיצד ארחם עליך; אמנם בא עליך מה שגזר אלהים עליך.

ויתלו את המן

ענה המלך למרדכי ואמר לו: מרדכי היהודי, אתה הצלת את המלך ממות, קום ולך וגבר על אויבך, המציק לשבט היהודי, ותלה אותו על העץ שלו, שהכין לך. וכשראה עמן, שאין דבר מדבריו ומתחנוניו מתקבל, אבדו עשתונותיו, ובכה בכי רב על נפשו באמצע הגן. ענה ואמר: תלוהו. באותו זמן הסירו מצנפתו ומרטו זקנו וכבלו אותו בכבלים והוציאו אותו עם עשרת בניו, והם אומרים: אם תקף אבינו את מרדכי, והזיל כספו, הנה נשען מרדכי על אלהים יתעלה, שהוא הכל יכול, ונצח אותנו.

וכבר נאספו ישראל כלם והכהנים בחצוצרות כשהוציאום לתליה. ורמז לנו אלהים יתעלה רמז על זה, בדין שימת מצור על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. על הצר — הוא איש צר ואויב, הצורר אתכם — הוא צורר כל היהודים.

והגיעו עמו אל מקום תלייתו, ונתכופף העץ לארץ. ויצאה אסתר לראותו כבול ומוצא. והיא אומרת: נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. ענה אותה מרדכי ואמר: ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם. והכרוז מכריז לפני מרדכי ואומר לו, כשהוא רוכב על סוס המלך: כבר הוסיף אצל המלך אהבה ויקר, שהוא לבוש לבוש מלכות, ואצל כל האנשים כלם. והכרוז מכריז: בפקודת אדוננו המלך, כל אדם שלא יסור למשמעת מרדכי וידרוש שלום לו וליהודים, שהם משבט הגבירה אסתר, יחתך בשרו וישמם ביתו.

וצוו היורים לירות, כדי שיארכו יסוריו ולא ימות תיכף, וצלבו את בניו עמו. וכוונו היורים לירות אותו בלבו ובלב בניו בבת אחת, ופתחו עליו אחד עשר יורים, וכשירה כל אחד, כיון ללב כל אחד ויצאו אחת עשרה נשמות בפעם אחת, שנשמדו ובא הקץ להם. והיה זה יום אחרון לחודש ניסן והוא החדש שהוא מזל לנו.

וכשנתברר לישראל נצחון עצום זה, נפוצו האנשים בשווקים ונעשתה גלוי הדת,

לה: ב ויסר המלך את־טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי ותשם אסתר את־מרדכי על־בית המן: ג ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפל לפני רגליו ותבך ותתחנן־לו להעביר את־רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על־היהודים: ד ויושט המלך לאסתר את שרבט הזהב ותקם אסתר ותעמד לפני המלך: ה ותאמר אם־על־המלך טוב ואם־מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו יכתב להשיב את־הספרים מחשבת המן בן־המדתא האגגי אשר כתב לאבד את־היהודים אשר בכל־מדינות המלך: ו כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר־ימצא את־עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי: ז ויאמר המלך אחשורוש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי הנה בית־המן נתתי לאסתר ואותו תלו

שהיתה נסתרת, ושמחו הנפשות ונכבדו את האנשים הנקלים ונעשו יקרים המשפלים, ואמר המתאר את המצב: ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אורה היא התורה כמו שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ושמחה זו שמחת התפרסמות הדת, כמו שנאמר: שש אנכי על אמרתך, וששון זה עליצות הלב, ויקר כבוד מלכות ושלוה כמו שנאמר: כי נפל פחד מרדכי עליהם.

וכשהיה אחרי כל זה, חזרה אסתר אחרי שמצאה חסד, לבקש רחמים מן המלך, ונפלה לפניו, ובכתה והתחננה, שיצוה להעביר את הספרים מן הנציבים וראשי המדינות, שהיה בהם השמדת ישראל באדר, ולשים קץ לרעת המן, אשר צפן בלבו וטמן בנפשו.

ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך

אמר לה המלך: אין אתם זקוקים לזה, הרי מי שראה תליית המן ובניו ושנתתי לכם רכושו, לא יצפה ליהודים לעשות להם רעה (?). ואתם כבר נתתי לכם מבוקשכם, שתכתבו לכל היהודים, אשר בכל המקומות הסרים למשמעתי, ככל אשר ייטב בעיניכם, בשם המלך, על־העץ על אשר־שלח ידו ביהודיים (יתיר י'): ח ואתם כתבו על־היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך כי־כתב אשר־נכתב בשם־המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב: ט ויקראו ספרי־המלך בעת־ההיא בחדש השלישי הוא־חדש סיון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל־אשר־צוה מרדכי־אל־היהודים ואל האחשדרפנים־והפחות ושרי המדינות אשר מהדו ועד־כוש שבע ועשרים ומאה מדינה מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשנו ואל־היהודים ככתבם וכלשונם: י ויכתב בשם המלך אחשורוש ויחתם בטבעת המלך וישלח ספרים ביד הרצים בסוסים רכבי הרכש האחשתרנים בני הרמכים: יא אשר נן המלך ליהודים אשר בכל־עיר־ועיר להקהל ולעמד על־נפשם להשמיד להרג (בס“ס כ”י ולהרד בוא"ו ונפקא מיניה לדינא) ולאבד את־כל־חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים ושללם לבוז: יב ביום אחד בכל־מדינות המלך אחשורוש בשלושה עשר לחדש שנים־עשר הוא־חדש אדר: יג פתשגן הכתב להנתן דת בכל־מדינה ומדינה גלוי לכל־העמים ולהיות היהודיים (יתיר יו"ד) עתודים (עתידים קרי) ליום הזה להנקם מאיביהם: יד הרצים רכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבהלים ודחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה: טו ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה: טז ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר: יז ובכל־מדינה ומדינה ובכל־עיר ועיר מקום אשר דבר־המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי־נפל פחד־היהודים עליהם:

ותחתמו בטבעתי שבידכם. וכשיגיעו המכתבים ויהיו לעינים, ידעו האנשים, שכל מי שלא ימלא את הפקודה ויתנהג בחסד עם היהודים יהרג, ויתמלא החפץ. ואכן הסכים לכתוב ולשנות ממה שהיה. וכיצד נאמר

ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם

וכשהושג החסד בדבר זה, נקראו הסופרים ביום שלשה ועשרים לחדש סיון, ונשלחו הספרים לפי פקודת אחשורוש, כמו שאמר מרדכי, לכל מדינה ולכל מבצר, ואל ערי השדה והמבצרים, ספרים לכל היהודים, שיביאו אותם אל כל מושל באיזו מדינה שהיא, ונכתב לשים זאת לפניהם, כמו זה להם. וכשהגיעו הספרים, החליטו מפקדי הצבא בכל ארץ להוציא לפועל את החלטתם.


ט א ובשנים עשר חדש הוא־חדש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר־המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם: ב נקהלו היהודים בעריהם בכל־מדינות המלך אחשורוש לשלח יד במבקשי רעתם ואיש לא־עמד בפניהם כי־נפל פחדם על־כל־העמים: ג וכל־שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועשי המלאכה אשר למלך מנשאים את־היהודים כי־נפל פחד־מרדכי עליהם: ד כי־גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל־המדינות כי־האיש מרדכי הולך וגדול: ה ויכו

ט.

ובכל מקום שהיו יהודים, התאספו ביום י“ג לחדש אדר וחגרו נשק ועזרו להם השבטים (האחרים), והתיחדו מהם אומות רבות, והכו לפי חרב כל מי שהוא מזרע עמלק, רגלים או פרשים, או פקיד או מפקד צבא, על פי פקודת המן, וגם את ההמון מהם, הכו לפי חרב, ביום י”ג לחדש אדר, והוא היום אשר זממו הם להוציא זממן לפועל. הפך אלהים את הפקודה עליהם, וכל מה שהיה מרכוש, לא שלחו אליו את ידם, ואצרו את הכל באוצרות, וכלה מספר הכל. לקטו מהם בכל מקום שהיו מזרע עמלק, וכמו שהועיד אלהים: מלחמה לה' בעמלק מדור דור, טף ונשים, אנשים וזקנים ובחורים. ונלקחו כולם ולא היה מי שהתנגד ולא מי שיעזור. ולא העיז אדם להסתיר עמלקי שלא יתגלה הדבר ויהרג הוא בגללו. והיו מפקדי הצבא והשרים ומפקדי הצבא של הערים, מנשאים את היהודים, בפחדם מפני מרדכי, שלא יהא נענש ונתבע על כך, כשיתפרסם שעבר על המצוה. וזה נוסח המכתב, ששלח אל היהודים ולכל שבט מן השבטים וכל המושלים כלם.

נוסח מכתב מרדכי, מה שצוה אותו המלך הגדול אחשורוש לכל הארצות ביבשה ובים, ערי מושב וערי מבצר וערי שדה וערי גבול, וכל מי שנכנס תחת משמעת המלך הגדול.

יהודים בכל־איביהם מכת־חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם: ו ובשון הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש:

ז ואת פרשנדא

ואת דלפון

ואת אספתא:

ח ואת פורתא

ואת אדליא

ואת ארידתא:

ט ואת פרמשתא

ואת אריסי

ואת ארידי

ואת ויזתא:

י עשרת

בני המן בן־המדתא צרר היהודים הרגו ובבזה לא שלחו את ידם: יא ביום כבר מלכתי על הארץ וגלילותיה וסרים למשמעתי הארצות וגדולי הממשלה וכבר כתבנו לכם, יכתב אלהים לכם שלום. כתבנו לכם לזכרון למען תלמדו ממנו מוסר מענין שקרה לנו ובא על ממלכתנו. הנה אנחנו, למרות מה שהכנענו הארצות והשפלנו את הגלגלות בחרבנו הננו ותרנים במלכותנו, ולא נהגנו בכחנו בשרירות לב ולא בעריצות עם נתיננו. הרחבנו את הארץ ונצחנו את הממלכות ואת בני האדם, ושמנו לסור למשמעתנו את כל תושבי הארצות. ישמעו לקולנו בכל הארצות השונות, וכללה השמיעה לקולנו תחת גדולתנו יבשה וים בכל האופנים שהם. ואין מניעה לשום אדם בכל מה שהוא חפץ, נהנים בכל דבר. ונכבדיהם מכובדים, נעלים ונשאים לנשיאות מכם. ומכבדים את המושלים מכם ואהובים בכל שבט, ואכן אצלנו חסד לכל מקבל הפונה אלינו ומבקשנו על כך.

והנה נגלו לפנינו אנשים רעים, שפלים, אנשי תככים, רעים שאין שום טוב בהם מבקשים להזיק לנו בענינים, אנשים בוגדים ונוכלים, שאין להם אמת ולא לשון אמת ולא שוקדים להיטיב, וכשנכון מקומם בממשלתנו ומצאו מחסה בממלכתנו, זממו לנו מזמה, וציירו לנו מה שאינו אמת, שהיהודים אין ערך להם, הם נבזים ושפלים, ואין תועלת בהם, והם מזיקים לממשלתנו. ויטצא ספרנו על אודותם כפי שיצא, ואחרי שיצא התעוררנו על הדבר וחקרנו על אודותם והנה הם קהל ישרים, אין לנו מהם כל נזק שיש להשמר מפני רעתו, והם ישרים עם אלהיהם, בהם צדיקים וחכמים ואצילים, יביאו תועלת ולא יזיקו, ואין איש אשר תגיע לו מהם רעה ונזק, ומהתכונות הנפלאות המפארות אותם, הוא שנגלה שהם מן (השבט) של הגבירה הגדולה אסתר, שכן יהודיה ישראלית היא, אצילת העם. זקנה הוא המלך שאול הראשון, מושל על בני ישראל, ושומרה ואומנה ומגדלה הוא איש צנוע ושלם ההוא בא מספר ההרוגים בשושן הבירה לפני המלך: יב ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני־המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה־שאלתך וינתן לך ומה־בקשתך עוד ותעש: יג ותאמר אסתר אם־על־המלך טוב ינתן גם־מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני־המן יתלו על־העץ: יד ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת בשושן ואת עשרת בני־המן תלו: טו ויקהלו היהודיים (יתיר י') אשר־בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש ובבזה לא שלחו את־ידם: טז ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על־נפשם ונוח מאיביהם והרוג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם: יז ביום־שלושה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה: יח והיהודיים (יתיר י') אשר־בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה: יט על־כן היהודים הפרוזים (הפרזים קרי) הישבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר וחכם ויודע בכל, קדוש בין קדושי אלהים, עומד בראש בני דתו, מרדכי היהודי, דודה אחי אביה, דורש טוב לנו ואהוב לנו ונמצא בתוכנו.

וכשצויר לי שהם אין להם ערך ואין צורך בהם, חשבתי שאינם כך, שהרי בהם המפורסמים באבותינו הנביאים ומזרע המלכים. וטשטש בעינינו את הדבר הזה המן ההודי העמלקי, מאויבי בני ישראל, המבלבל עלינו הדבר והמטשטשו, השפל, כפי שנראה לכל אדם מזרע מן השונאים, (שנאה) שנמסרה מאב לבנו, אשר נלחמו בהם בכל דוד ודור, והשנאה ביניהם עברה בירושה, ולא פסקה בקשת רעתם להם מעולם. וכשהגיע אלינו המן הנזכר… וכבדנוהו בגלל… אלינו, והיה זה לנזק לנו ומאמץ להרע לנו. וכשנתגלה לנו הרעה שהיתה בו וחפצו לבגוד בגידה חזקה, תפסנו אותו והשפלנו אותו ואת הפמליא הארורה שלו, והסירונו את נזקם מבני האדם, והשבנו רעתו בראשו ותלינו אותו עם בניו הבוגדים, וצוינו והוצאנו פקודה לאבד את כל שבטו.

ויצאה פקודתנו שיש למלאות אותה בנוסח זה לכל אר מן הארצות הסרות למשמעתנו בכל הממלכה, שנתנו רשות לכל היהוּדים להתאסף ולעמוד ולהגן על נפשם, ויחגרו נשק לפי פקודתנו. ויכו את בני עמלק לפי חרב, וכבר עשינו אותם הפקר למות ולהריגה ולאבדן, לכל

לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלח מנות אי שלרעהו: כ ויכתב מרדכי את־הדברים האלה וישלח ספרים אל־כל־היהודים אשר בכל־מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים: כא לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום־חמשה עשר בו בכל שנה ושנה: כב כימים אשר־נחו בהם היהודים מאיביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים: כג וקבל היהודים את אשר החלו הסר למשמעתנו, בין שהוא איש צבא ובין שאינו איש צבא, (להרג) את כל מי שהוא מן העמלקים אויבינו, טף ונשים ואנשים בכל אשר יהיו, אחת היא אם הם פקידי ממשלה או עובדים בעבודה מן העבודות, איש צבא או פרש או רגלי או בעל מלאכה או סוחר או עושה מלאכה מאיזה סוג שהוא, להרג ולאבד, ביום י"ג אדר. יצאה פקודתנוּ בענין זה, פקודה שאין חזרה ממנה ולא נסיגה ולא דחיה ולא אחוּר. יצאה פקודתנו ומצותנו בענין זה, ושלום עליכם.


ונכתבו הספרים

על דעת אחשורוש, והוריד מרדכי את טבעתו שחותם המלך עליה, בשם המלך אחשורוש, וכתב אל המדינות, והובילו הסוסים הדוהרים את אלה. וכאשר (היה) יום י"ג אדר, יצא הרשיון בשושן: פקודה אליכם הבאים במגע עם היהודים מאת אדוננו המלך, שתחגרוּ נשר ותהרגו לפי חרב את העמלקים בכל מקום שהם. וכל מי שעמד להם בדרכם או הדף אותם, מן העמלקים, או הסתיר מהם אחד, הרי כבר בגד בנו וחייב עונש, וכך בכל הארץ.

והשמידה החרב בשושן, ביום י“ג ומתו מהם חמש מאות איש. אמר המלך לאסתר: בעירי זאת, עם זה שהאנשים יראים ממני ותחת חסותי, הרגוּ היהוּדים ואבדו חמש מאות איש, ובשאר המדינות, שהם פּחות תחת השגחה, הרי שם תהיה להם אפשרות יותר מזה. ועם כל זה אם יש לך דבר בקשה, בקשי ויעשה. הוא שנאמר: ביום ההוא בא מספר ההרוגים לפני המלך. אמרה אסתר: בקשתי שתרשה כך למחר, שיעשה כמו היום, בשושן הבירה, ויתכן שמה שלא הספיקו יגמרו אמר המלך: יעשה כך, כדרך אתמול, יום שני. וצותה לתלות את העשרה גם כן ונתלו לעין כל. והיתה בשושן גם ביום י”ד התנפלות ונקמה והחפוש, בכל מקום שנמצא עמלקי יהרג. ונהרגו גם באותו היום שלוש מאות איש בשושן, ונחו מנוחתם ביום ט"ו. הוא שנאמר: כימים אשר נחו בהם היהודים.


ויכתב מרדכי

וכתבו מרדכי ואסתר לכל הארצות, הקרובות והרחוקות, וקבעו לתקף ולמצוה ולחיוב, שהיה מוטל על כל היהוּדים הצום ביום י“ג לחדש אדר, זכר לצומם כשנגזר לעשות ואת אשר־כתב מרדכי אליהם: כד כי המן בן המדתא האגגי צרר כל־היהודים חשב על־היהודים לאבדם והפל פור הוא הגורל להמם ולאבדם: כה ובבאה פני המלך אמר עם־הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על־ראשו ותלו אתו ואת בניו על־העץ: כו על כן קראו לימים האלה פורים על־שם הפור על־כן על־כל־דברי האגרת הזאת ומה־ראו על־ככה ומה הגיע אליהם: כז קימו וקבל (וקבלו קרי) היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל־הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את־שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל־שנה ושנה: כח והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם: כט ותכתוב אסתר המלכה בת־אביחיל ומרדכי היהודי את־כל־תקף לקים את־אגרת הפרים הזאת השמד ביום י”ג ניסן, והכותם לפי חרב את האויב ביום י“ג באדר. ונקבע יום י”ג לאדר, זכר ליום י"ג (ניסן), דברי הצומות וזעקתם.

ויקבע יום י"ד לו יום מנוחה, יום ששון ושמחה ואכילה ושתיה, ומשלוח מנות איש לרעהו, פירות ומגדנות, בשר ומשקה וכל אחד לפי מנהגו, לתת ראשית כל לעניים, חובה לדורותם עד סוף כל הדורות. ויצאה פקודת אסתר, ואשר מרדכי אחריה ונכתבה התקנה בענין זה, וחתם עליה בית־הדין הגדול שהיה בירושלם, ומאתים זקני התורה ושלשת הנביאים ודניאל וחבריו ונחמיה וכל נשיא וזרובבל, ובאה התקנה לשושן בחתימת מרדכי והגיעה לכל הארצות.

אחר כך חזרו מרדכי ואסתר וכתבו שנית ספר, דברים רכים ורצון ושלום ובדבר התקנה. ונאמר דברי שלום ואמת, בענין כתיבת המגלה, (היינו) בתאור כל מה שקרה. ונשמרה לדורי דורות, וקבעו לחובה את קריאתה בכל שנה בכל קהלות ישראל, וחובה על כל אחד מכולם, ואכן יום י"ד הוּא חג, ושמחה וששון לכולם,] וכל העושה בו השנית: ל וישלח ספרים אל־כל־היהודים אל־שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש דברי שלום ואמת: לא לקים את־ימי הפרים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על־נפשם ועל־זרעם דברי הצומות וזעקתם: לב ומאמר אסתר קים דברי הפרים האלה ונכתב בספר:


י א וישם המלך אחשרש (אחשורוש קרי) מס על־הארץ ואיי הים: ב וכל־מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך הלוא־הם כתובים על־ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס: ג כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו:

מלאכה לא יראה סימן ברכה, וחובה להשתכר בו, ולתקן מאכלים טובים, כפי שתשיג יד האדם וכאשר יוכל ויעשה צדקה יתן וירחם על עניי ישראל, כפי ששמו אותו לחוק מרדכי ואסתר וכל הנכבדים עליהם השלום כולם.


>

הקלדה: אליעם זקס; יעל זאבי

הגהה: גדעון ביגר


>
>

  1. מילה לא קריאה –הערת פב"י  ↩

  2. מילה לא קריאה – הערת פב"י  ↩

  3. מכתב לא קריא – הערת פב"י  ↩

  4. דניאל ב' כ"א  ↩

  5. ה‘ סגולה, ע’ קמוצה, ר' צרויה  ↩

המלצות קוראים
תגיות