מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

השועל והזאב

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַשּׁוּעָל וְהַזְּאֵב / יהודה ליב גורדון

שׁוּעָל רָעֵב עָבַר עַל עֵין מָיִם,

וַיַּרְא הַיָּרֵחַ

בַּמַּיִם זוֹרֵחַ

וַיְהִי כַּגְּבִינָה לוֹ בָּעֵינָיִם.

וּשְׁנֵי דָלְיֵי הַבְּאֵר בַּגַּלְגַּל תָּלוּ

וַחֲלִיפוֹת הַבְּאֵרָה יָרְדוּ גַּם עָלוּ,

אָז בַּדְּלִי הָעֶלְיוֹן הַשּׁוּעָל יַעַל

וַיִּכְבַּד עָלָיו וַיֵּרֶד חִישׁ מָטָּה.

אַהָהּ! וּמָה רָאוּ עֵינָיו שָׁם עָתָּה?

רָאוּ כִּי תִקְוָתוֹ מָעֲלָה בוֹ מָעַל!

כִּי תַרְמִית עֵינָיו זֹה הַגְּבִינָה

מַרְגִּיזֵי אֲרָצוֹת עוֹד בָּהּ לֹא עָלוּ,

שִׁנֵּי הַזְמָן עָלֶיהָ לֹא מָשָׁלוּ –

אַף כִּי שִׁנֵּי שׁוּעָל אֵין בִּינָה!

עַתָּה יִשְׁכַּב הַשּׁוּעָל בַּדְּלִי שָׁמָּה,

מֵאֶפֶס-תִּקְוָה רוּחַ בּוֹ לֹא קָמָה,

כִּי מִפְלָט אַיִן

לַעֲלוֹת מִן הָעַיִן

אִם מַלְאָךְ פֶּלִאי

לֹא יָבֹא בַּשֶּׁלִי

הָסֵב הַגַּלְגַּל וּלְהוֹצִיא הַכֶּלִי,

כָּכָה עָבַר יוֹם, כֵּן עָבְרוּ יוֹמַיִם,

הַשּׁוּעָל עוֹדֶנּוּ בַּבְאֵר הַמַּיִם

וּכְבָר הֵחֵלָה הַלְּבָנָה הֵאָסֶף

וּלְהַקְטִין כָּל לַיְלָה קַעֲרַת הַכֶּסֶף –

וּזְאֵב צָמִא הִנֵּה עַל פָּנָיו עֹבֵר;

אָז נִשְׁמַע קוֹל הַשּׁוּעָל אֵלָיו דֹּבֵר:

"הַזְּאֵב! בֹּא הֲלֹם, נַפְשֶׁךָ אַשְׂבִּיעַ

מִבְּלִי הִסָּכֵן, מִבְּלִי עָמָל וִיגִיעַ;

הֲלֹא תִרְאֶה חֲרִיץ הָחָלָב בַּמָּיִם?

מִיץ חָלָב וּדְבַשׁ הוּא נֶחְמָד לָעֵינָיִם,

וּכְבָר מַחֲצִיתוֹ אָכַלְתִּי הֶחֱסַרְתִּי

וּשְׁאֵרִיתוֹ לָךְ, אֲהוּבִי, הוֹתַרְתִּי,

גַּם הַדְּלִי הָרֵק שָׁם לָךְ הֶעֱמַדְתִּי.

שֶׁב-בּוֹ וָרֵדָה, כִּי כֵן גַּם יָרַדְתִּי".

וּיִּפָּת הַזְּאֵב אֶל דִּבְרֵי רֵעֵהוּ

וַיַּרֶד, וַיַּעַל הַנּוֹכֵל מָעַל.


הֵן נִבְעַר הַזְּאֵב לַאֲמִין לַבְּלִיָּעַל,

וּבְכָל זֹאת אַל נָא נִצְחַק עָלֵיהוּ,

כִּי גַּם פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֵּנוּ

אֲשֶׁר גַּם אֲנַחְנוּ כָּמֹהוּ

נַאֲמִין בַּשָּׁוְא וּבְתִקְוַת תֹּהוּ,

וּמֶה גַּם בַּדָּבָר לוֹ תִּתְאַו נַפְשֵׁנוּ.

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

חלל

מאת יוסף חיים ברנר (פרוזה)

בקצה העיר, במבוא אפל, בבית המדרש, ביום הכיפורים, בתפילת ה“עבודה”, בשעה שהפיות הפעורים נסגרים ונפתחים ב“וַי-וַי” נורא, הגוויות החלשות, המעוטפות ב“תכריכים”, מתנודדות בחרדה כצללי-ליל; בשעה שהכל עומדים צפופים והלבבות נמקים, רועדים קצת ומלאים ענין; בשעה שאבק רב מתנשא ועולה מהריצפה ומהעשבים היבשים שעליה ומרחף באֵד המחניק העולה מנרות השעווה העבים; בשעה שאימת-מוות כהה מכסה את הכל, – בשעה מוזרה כזו היה הדבר…

והדבר, שאני בא לרשום עתה בגליון הזה, אינו כלל מן המאורעות הנפלאים היוצאים מגדר הרגיל, אינו מן המעשים הנודעים בעתונים ונשמעים בשער בת רבים, אינו מן המחזות המורכבים והמסובכים, אלא דבר פשוט ומִצער הוא, מקרה פעוט, עובדה של קטנות ממש…

ואכן, לולא היה אותו האיש שליח-הציבור ולולא הופסקה התפילה על ידי הדבר – מי יודע, אם היה איש שם על לב…

כי הנה, אמנם, גם עכשיו ממחרת היום הכל נשכח…

ואולם באותה שעה גופא, בשעת המעשה, היו כל העיניים נטויות וסוקרות; גופים רבים, כנכבדים כנדכאים, נכפפו מסביב למקום, פנים הרבה התבוננו בתמהון אל התבן והקיטל המלוכלכים. – מהחרכים, אשר לעזרת הנשים, הציצו ראשים מכוסים במטפחות צחורות והסתכלו זוגות-עינים שונים ביראה ובאוות-נפש, המקומות נפנו; ה“מחזורים” נשארו בלי בעלים, איש איש התאמץ בשארית כוחו להדוף את רעהו ולגשת בקירוב-מקום יותר אליו, אל גיבור-העובדה, ששכב במנוחה לפני העמוד, כשעיניו סגורות חצין…

והפתילים של “נרות הנשמה” המטפטפים בערו ברעדה, ויפיצו להבים זעירים. וימֵקו ויזילו את השעווה שעליהם…

ומעשה-שהיה זה יש לספר במלים ספורות; החזן, בעל המוסף, יהודי דל וכחוש וגונח מלבו, כבן ארבעים ומעלה, שהקריב את שארית חלבו ולשד חייו לשפּר תפילתו, בהאזינו את השחוק והלעג אשר יעיר קולו הניחר – השתעל בכרעו “כורעים” לפני העמוד, וזרם דם פרץ מגרונו…

– מי הוא? מי הוא? מאין הוא?

– מי ידעהו!… יהודי עני… מעיר אחרת רחוקה מפה…

אכן! איש לא ידעוֹ בעיר הזאת; זר היה פה, בלי קרוב וגואל, בלי מכר ומודע…

ואולם אנוכי ידעתיו.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.