רקע
אליעזר שטיינמן
פעמוני לילה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1967

פעמון הבית צלצל לילית. צבי ירון הקיץ בפועם-לב. קרא אפוף תנומה: מי? ושוב נאחז בחבלי-תנומה. כששמע צלצול בשנית נתעורר בשפשוף-עיניו. העיף מבטו כלפי המיטה הסמוכה וראה את אדילה שקועה בשינה עמוקה. נחה דעתו. ניגש בלאט אל הדלת ושאל: מי שם? אין קול. חזר לחדר השינה. כיוון ששכב שמע צלצול בשלישית. אותו רגע בקע מתוך שנתו קול אדילה המתחנן אליו, לבל יגש בשנית אל הדלת. תמה היה על שום מה היא מעכבת אותו, אלא שלא נפנה כלל לתהיה על הדבר. הליאות שיתקה כוח החושב. תרדימה שמה עליו מצור. לפני שדעכה לחלוטין נסירת-תודעתו הספיק עוד הרהור לפלח את מחשבתו, שהן הצלצולים והן קול אדילה התרחשו בחלומו. אף זו: קולה של אדילה לא היה כלל שלה, אלא קולו של אפרים בארי.

שנתו היתה עשויה קרעים. הקרעים מצופים בטלאי דמדום עירני כמעט. מי שהוא, ואולי הוא עצמו, נעץ בו עינים מקשניות: הכיצד לא נתן דעתו עד עכשיו על קו השווה בין צחוקו של אפרים בארי ובין צחוקה של אדילה?

בשלהי הצחוק של שניהם פורץ ויוצא צחוקון רצוץ ועגמומי בכיני ממש כשל ילד ממרה וסרבני, שסרח ולקה ולהכעיס מכהו הוא בוכה וצוחק כאחד, אך משום מה לא השגיח בכך. עוד הוא תוהה ובוהה בדמדומי שינה, שוחה בהם כדג במים, ולפתע חש חבטת קפיץ מתחתיו ונקלע לרובד עירני שבישותו. נזכר, שלראשונה חש בנימה הבכינית בשולי צחוקו של אפרים בארי, כששמע מפיו כי הוא עומד לישא את אדילה לאשה. אותה שעה נתחוור לו מה שניחש גם לפני כן, שאף אפרים בארי הוגה בצנעה אהבה לאדילה.

ארכה או לא ארכה התנומה, נתעורר מצעקתה של אדילה: מה לך ישן, צבי?

פעמון הדלת מצלצל. הקיץ בחלחלה ולחץ מבלי משים על כפתור החשמל הסמוך. פני אדילה הפיקו פחד והיא ישובה במיטה. מי זה מצלצל בדלתנו בלילה? – שאלה בחלחלה. שיתוק-מחשבתו טרם נקרע, אבל מבטיו כבר יצאו לפעולה. ראה: פסי האור, בבואות הפנסים הדולקים בחוץ, החודרים מבעד לחורי התריסים, שוב אינם נראים על הקירות. הבין, שהלילה כבר חלף והיום ממשמש ובא. אמר: מה הפחד, אדילה? הלילה כבר עבר. צלצל הפעמון בחזקה. צבי ירון ירד מן המיטה ובצעדים מזורזים ניגש אל הדלת. מעבר לדלת נשמע קול צלול וברור, עצור ושקט:

– נא לפתוח את הדלת. אני, זיוה.

זיוה בארי? – שאל אגב פתיחת הדלת שלא לצורך לגמרי, מאחר שקולה היה מוכר לו היטב.

– צבי – אמרה זיוה וגם כן שלא לצורך.

הדלת נפתחה. הוסיפה לדבר בדרך שאלה: זה אתה? אנא, בוא מהר.

פניה הפיקו חרדה, אך קולה היה שקט לגמרי. לאור הנורית הדלוקה בפרוזדור הבית להגיה את המדריגות נראה חיוכה הנלבב והמבשר-טובות, הרווח על שפתיה ושלוחותיו מגיעות עד גומי החן שבלחייה. למראה סבר-פניה השקט שאל ללא התרגשות:

– ללכת תיכף או שאין זה דחוף?

– כדאי לך ללכת עמי תיכף – השיבה בחיוך ביישני ומתנצל.

צבי ירון הכיר בטיבו של חברו אפרים בארי, הנתון להתקפי עצבות ומרה שחורה לעתים. כשהיה מזדמן לביתו בשעת דכאונו היה מצליח פעמים לפזר את ענני-עצבותו ועיני זיוה החייכניות מביעות לו חן-חן. והנה היא באה להבהילו בבקר השכם. אף על פי כן סח בקול רוגע:

– שוב אפרים בהעויותיו?

אף היא השיבה בסבר-קול רך ונעים:

– כן… יודע אתה, אפרים – נשתקקה1.

כשירדו מעל מדריגות הבית לרחוב המעוטף הינומה צוננת וריחנית של שחרית סתוית, פתחה לדבר בקול צחקני ומרושל מעט, כדרך שמעסיקים בנימוסין בן-לויה. צבי ירון הרהר: היא מעסיקה אותי בדברים, כדרך שנוהגים ברופא שהקיצוהו משנתו בלילה, כדי להבליע התנצלות מתוך חשש, שמא החולה אינו כלל מסוכן להבהיל אליו רופא בלילה. וכך אמרה:

– בימים האחרונים דווקא היה אפרים שקט לגמרי ואפילו עליז… לא נראו בו כל סימני-דכאון. נהג בכל כשורה. סידר את עניניו כראוי. ניכר היה, שהוא שרוי בקורת-רוח. היה לי יסוד לחשוב, שכבר נחלץ מאותו לחץ שרבץ עליו במשך שבועות. יודע אתה… לאחרונה נדמה היה לי, שדעתו גם בדוחה עליו. אולם אמש התחולל בו שינוי מדאיג. שוב נפלטות מפיו אנקות מקוטעות. הוא חיוור ועיניו האפורות השחירו. כל הלילה התהפך מצד אל צד במיטתו בגניחות טרופות. כשלחצתי על כפתור החשמל ראיתיו יושב במיטתו בעינים עצומות ובפה פתוח ופיו ממלמל את שמך. יודע אתה… בשעת דכאונו חברתך נותנת לו הקלה קצת. אני אפילו קצת נבהלתי למראהו – בדברה בצבצה בקולה נימה חייכנית, כמבקשת להפיג בה את המרירות המעטה שבסיפורה – שאלתי אותו: רצונך אלך מיד ואקרא לצבי ירון, כמו מפעם לפעם. נענע ראשו בהן. קמתי והלכתי לקרוא לך… הלא תסלח לי, שהבהלתיך. ואולי לא היה כלל צורך בכך – סחה כמו לעצמה – הוא הביט אלי בעינים משונות… מאד. אימה היתה בהן. ועוד איזה מבט מוזר. נבהלתי פשוט. מי יודע, חשבתי… עצבנות כבדה… מרה שחורה כזו, כשהן תוקפות נפש עדינה כאפרים.

כשנתקרבו אל הבית, שונה שיחה מן הסבר הקל לחומר הדאגה ובצבצה חרדה בקולה.

בבית מצאו את אפרים בלי רוח חיים, בקבוק הרעל לידו. צבי ירון, רופא לפי השכלתו, אם כי לא לפי מקצועו, אישר מותו. זיוה לא פרצה ביבבה, לא הלמה באגרופיה על ראשה, קומתה לא שחה. עמדה ליד המיטה ובדומיה הסתכלה בבר-מינן. פניה הפיקו שקט עצור וקורן כמי שמצא לפתע פתרון לחידה שהטרידתו ימים רבים. נפנתה אל צבי ירון במלמול:

– זהו.

פכרה את ידיה ולאחר דומיה ממושכת הפטירה:

– ידעתי, שהוא יעשה זאת. שב, צבי.

הורתה לו ליד השולחן הסמוך למיטת המת ואמרה:

– שב, על כסא… אל תביט אלי… שלא תראני בבכיי. אני… לרגע…

דמעותיה ניגרו בקילוח קל. יצאה מן החדר.

פתק על השולחן. אותיות הכתב המוכרות לצבי ירון.

… סלחי, זיוה. לא היה לי מנוס מן המעשה… סלחי, זיוה, גם על זאת, כי ברגעים האחרונים לחיי אגיד לך אמת מרה: לא את היית רעית-לבי. את אדילה ארשתי לעולם.

צבי ירון הכניס את הפתק לכיסו. תמה היה על הסנורים הנסוכים בין האנשים ואפילו בין איש לרעהו הקרוב. אפרים היה, כמוקבל על הכל ואף עליו עדין הנפש. והוא שהעלה על הכתב ברגע האחרון של חייו אמת אכזרית, קטלנית, כזו, לרעיתו בחיים.

זיוה שבה לחדר. עיני האילה שלה היו צחות, כמו רחוצות אחרי הבכי. ישבה על כסא ליד צבי וסחה חרש:

– הוא אהב אותך בלב ונפש והכניס גם ללבי אהבה אליך – לאחר שתיקה מעט – ידעתי שהוא יעשה זאת. רגיל היה לומר לי: לא כדאי לחיות. אין הוא חי אלא משום שגם צבי היקר לו חי.

צבי ירון הביט בהשתאות על זיוה, שישבה לידו. שעה רגועה ודמומה. סבר-פניה, האומר חן-חן, הפיק מעין סם-ריפוי. נצנץ בו הרהור: אילו אני עשיתי את המעשה, כלום לא היתה אדילה בוכה ומייללת וכל השכנים מתכנסים לקולה להסתכל מתוך סקרנות של קורת-רוח בשבר, שפגע במשפחה אחת? מכאן הסיק מוסר השכל, שאין עומדים על טיבו של אדם אלא בשעת אסונו. גסי התכונה כופים בצווחות נואשות את שברם גם על זולתם ואין דעתם נחה עליהם, עד שמכריזים ברבים ראו אם יש מכאוב כמכאובי. את טל-ילדותו ואת ששון-עלומיו השקו האלמנות הבוכות ליד מתיהן בתרעלת-דמעותיהן. נשים עדינות וטובות-טעם כזיוה משלשלות את שכולן לתוך החשאין שבנפשן ולכל הבאים לגמול חסד של אמת למתן היקר הן גומלות חסד של שלוה ומאור-פנים.

– זיוה, אמר, בגהצו את קולו למשעי להפקיע ממנו כל נימה של צער ושברון, כדי שישוה לה בזוך התכונה, החפה מתלונה, זהו.

כף-ידו נחה בלטף כמו מבלי שמים על כף-ידה של זיוה. ידעה כף היד שמותר לה.

לא הרתיעה ידה משלו. אף אדוה קלה של צביעות והעמדת-פנים לא חצצה בין שתי הידים. מליה לא נשרו מפיה, כעלים נדפים בסוּפה, אלא פכפכו כאגלי-דמע, הניגרים מעינים על פנים הכליליות קורנות מגיל חרישי, גיל הפתרונות:

– לא הופתעתי. ניחשתי. האהבה רואה תמיד נכוחה. כולנו אהבנו…

עדיין היה זוהר הפתרונות קורן בפניה. במאמץ נפשי רב שמר על ענן החידה, לבל יתקשר בפניו. הוא חתר בכל כוחו להשתכן עמה יחד בספירת החן השקט, הנטולה כל תלונה ותאבון-דעת.

כשם שידה היתה שרויה בתכלית האמת בתוך כף ידו מתחת לחופת החן, הפרושה עליהם, כך היו מבטיהם מזווגים בדבק טוב וקולה שהתרפק כאילו על כפיל המקופל בתוכו, הביע מילים בכפל-משמעות:

– הוא כל כך אהב אתכם… אף אדילה נצבה לנגדו תמיד. לוּ היא לוֹ לא היה יוצא מן העולם. נפשו היתה קשורה בנפשה – ואחרי עיון-מחשבה הפטירה: אותי הוא קנא.

– קנא… אל מי? – שאל מתוך מאמץ, שלא עלה יפה, להסיח גם כן את עצמו מתוך טהרת הישות ללא סקרנות קלוקלת וללא קורת-רוח נקלה.

– יודע אתה… צבי – אמרה בקול צלול. ועיניה הביטו ישרות.

צבי ירון הרהר: זיוה כבר יצאה מתחום השיח והשיג האנושי… היא מסיחה עצמה מתוך התפשטות הגשמיות. אך אני אסיר בית החומד. לבי חומד ליד מיטת ידידי המת. הוא לא היה מסוגל להשתכן בתחום הבינים של מלאך המות ומלאך האהבה. התשוקות ערפלו את מחשבתו והדמעות חנקו את גרונו. בשביל להיחלץ מן הדממה, שנשקפה לו כאני-שיט בינו ובין זיוה, השיא את השיחה על נסיבות המות.

– זיוה, כמה פעמים צלצלת הלילה בביתנו? – שאל לא כחוקר, אלא כמשקם את הנסיבות לפי תומו.

– פעם אחת.

– פעם אחת – קרא בתמהון – שלוש פעמים נתעוררתי הלילה מצלצולי הפעמון ברווחי-זמן ממושכים, כמדומה, ביניהם. או שמא… חלמתי בפעמיים הראשונות…

היא שמטה את כף-ידה מידו, נעצה בו מבט חד, שקוי חרדה, ושאלה בקול רוי-דאגה:

– האם אתה רואה חלומות? סיוטים לך?

כף-ידו שזומנה שוב לתוך ידה, הוסעה ברוך-משי ובהגיון-ברזל אל לבה.

הוא, שלילותיו היו קרועים ובלויים ושנתו הזרועה חלומות-בלהות, גיהנום של סבל, המפיל עליו פחדים כל ערב בעלותו על משכבו, שיקר לה ואמר:

– לא. אני ישן כל לילה שנת-ישרים. אך הלילה שמעתי פעמיים צלצול הפעמון בשנתי. פעם אחת ירדתי, ניגשתי אל הדלת ושאלתי מי שם. לא היה מענה, בפעם שניה ביקשתי לרדת ושמעתי קול אדילה שעכבני מלרדת.

– רק פעם אחת באתי וצלצלתי בדלתך – אמרה זיוה בקול מרושל למדי – יתר הצלצולים היו בחלומך. ניחשת, צבי. האהבה רואה תמיד נכוחה. כולנו אהבנו – סיימה חרישית, כמו אל עצמה.

– זיוה – צבי ירון חיבקה במבטיו – כולנו.

– וכולנו נמות – סחה זיוה בקול חוגג. חיוכה הנלבב והמבשר-טובות התפשט על שפתותיה ושלוחותיו הגיעו עד גומי-החן שבלחייה החכליליות, שלא החווירו כל עיקר.

פעמון הדלת צלצל. נכנסה אדילה. הציצה ופרצה בבכי קולני.


  1. במקור נכתב נשתקקה. צ“ל נשתתקה. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות