רקע
אליעזר שטיינמן
אגרת מרחוק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1967

אגרת-ידידות, שאינך קורעה לאלתר לזרקה לאש או לאשפה וממילא מתייחד לה מקום בתוך אחד מתיקי הגניזה שלך, מובטח לה, שתאריך שנים כל עוד הנשמה בקרבך. שוב אין היא פיסת-נייר, ששימושה היה לשעתה וכשעבר זמנה בטל ענינה, אלא היא נעשית פרט רכושני, קנין, חלק מעצמותך. כל רובד זמני, הנערם עליה, מוסיף לה רובד של חשיבות. מסתבר שהזמן לעצמו הוא גינת-מטעים, שכשמטילים לתוכה גרעין של התרחשות, הריהי מגדלת כמה שערים. משל האיגרת הזאת, שהיתה בתחילתה תינוקת רכה, הרחיבה גרמי-גיוה, הגבירה ארבות-ידיה, הצמיחה שערה, אף כל יתר חמודותיה נכונו לה, ספגה לתוכה חיות מן הרוחות המנשבות בחללו של הזמן ונעשתה חטיבה ראויה להתכבד מצד עצמה, אף ללא תלות בגורמיה שהביאוה לעולם ובטיב הענינים שנצררו בתוכה… חיק הזמן הוא, כנראה, מקום קדוש, שכל השרוי בתוכו מקבל קדושה, שמידת-תקפה עולה בד בבד עם מידת השהות, שנועדה לו שם. רק בעל לב אמיץ ורצון נחושה מסוגל להתאכזר לצרור אגרות ישן נושן שנזדמן לידו אגב בדיקה בגנזכו ולבערו מן העולם. תיקים ישנים, כל מיני גרוטאות והושענות חבוטות, חיים להם את חייהם וככל שמאריכים ימים, חיוניותם גוברת. בעל האגרת הלך שמכבר מן העולם, ואולי הוא מי שהיה ידידך וכבר נהפך לשונאך, ניתקו כל חוטי החיבור ביניכם והענינים הנדונים בה נשתחקו עד כדי כך, שאינם אפילו בגדר אסימונים, אבל קסמי-חיים הוצקו בנייר הבלוי ובאותיות הדהויות, שהפגיעה בהם תהיה חבלה במהלך העת, מין הפלה מלאכותית של אחד מילדי הזמן. עתים חבילי-חבילין של ניירות משומשים מצטברים ואף על פי שמרבים אבק, ממעטים אויר הנשימה ומעיקים עליך ככובד ממשי, אי אתה יכול להיפרד מהם. על כרחך ומבלי משים הנך שוקע לפעמים בקריאתם המחודשת. חס אתה על זמנך היקר המבוזבז ואין לך מנוס.

אף אני מצאתי את עצמי נובר לתאבוני בגניזת אגרותי. דרך מקרה עלתה אלי מתוכה אגרת, שכבר הגיעה כמעט לשנות העצה. כותבה אחד רעי-נעורי. היא נשלחה אלי לאחר פרידה כבת שנה. בשלהי העשור השני למאת העשרים עזבנו שנינו את מולדתנו הצפונית ובנינו לנו קנים חדשים בשתי ארצות רחוקות זו מזו. והנה לשון האגרת בכמה השמטות ממה שאינו שייך להרצאה הכללית.

– לאחר הפסקה ממושכת… כסבור אתה ידידי, שעדיין אני שקוע, כפי שהייתי, במסכת דוסטוייבסקי ובפרשת קרמזוב או בקריאת גנסין שלנו ועדיין הנני שרוי ברוגז עם העולם ותוהה על סדריו. אם כך אתה סבור, אינך אלא טועה. אמנם, עודני שוכב על צדי, שוכב הוזה על הרוב. ולא כן העולם, שכבר נתהפך על צדו השני. זמן מועט מפרידתנו – לי הוא רב – וכאילו נהפך הגלגל על העולם והריהו חוזר בכיוון חדש לגמרי, לגמרי. כן, חביבי, בני-אדם עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אינם רוצים לראות ומסרבים לשמוע, אבל הרוצה רואה ושומע. שנה אחת וקצת למעלה מזו, אך לא עוד זה העולם שהכרנוהו לפני כן. ואם זהו, הרי כיוונו אחר. הוא נטה ממסלולו ושוב לא ישוב אליו עולמית. היאך ומתי התחולל הדבר? העתקנו את מושבנו לכדור-לכת אחר שונה בתכלית מן הקודם. משולים אנו למי שהעבירוהו בשנתו, אותו ואת מטלטליו, אותו כמות שהוא בעצם שנתו, לדירה אחרת, וכשנתעורר התחיל לשפשף את עיניו ולתהות על עצמו מי אני והיכן אני. אני, חביבי, עודני שקוע בתרדמה בעיירה קטנה זו של אותה מדינה, בה קבעתי את מושבי, האפופה אפלולית הוזה וכל תושביה נראים לי באספקלריה של נמנומי כסהרורים.

פשיטא שאיני שרוי ברוגז עם העולם שנהפך על צדו השני. אין זה העולם שלי, לא, לא, ידידי. הוא איננו עוד שלי ולא יהיה עוד שלי בשום זמן. והכיצד אפשר להיות ברוגז עם שאינו שלי? ברוגז חל על השניים הקרובים, הנתונים ביחסי חברות או ידידות אמיצים. אולם רוגז עם אחר זר ונכרי לי, מה טעם לו ומה עניין לי בו? לא, אינני רוגז עוד. ולך, ידידי, בוודאי שמורה בלבי פינה חמה. אל תדינני לכף חובה שלא כתבתי לך עוד היום. באמונה שלי שכתבתי אליך מכתבים הרבה על משכבי בלילות, מחשבותי היו גליונות הנייר. הואיל ולא נשלחו אליך, לא היתה לך אפשרות לקראם ולי לא ניתנה האפשרות לקבל עליהם תשובה. אם תמצא לשאלני: על שום מה לא ערכתי אליך עד היום אפילו אגרת אחת בפועל? אין בפי תשובה. לא כתבתי. וזהו. מן הסתם מחמת עצלות שבי.

מה בצע במירוץ הגלגלים השגעוני שבעולם הגדול, מירוץ אל עברי פי האבדן ומסביבי הכל קופא על שמריו? העיירה קטנה ובה מתי מעט. איש ליד דלפקו ואיש ליד מסבאתו. ואני המורה ליד הלוח בבית הספר, מלמד דרדקאות פקוד פקדתי. זהו זה. העולם מתגלגל במדרון והתינוקות בשלהם, משננים פרק בדקדוק או בידיעת הטבע, לומדים נוהג שבעולם החי, מעשי העז, הצפרדע והנמלה, הכלב והסוס. עולם האנשים ילך לו באשר ילך וגם לעזאזל.

אך מה לי ולכללות? רצוני לספר לך משהו על פרטיותי הדלה ואין בפי דבר. הסתו שפע גשמים והחורף הערים שלגים. בסתיו נראיתי לעצמי כתרנגולת בעלותה מן הרחצה ובחורף נקלעתי על ידי הרוחות הקרות כפקעות של שלגים. ואילו עכשיו הנני כותב אליך את אגרתי ליד החלון הפתוח, כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו וריח של שיר השירים עולה באפי. כלום לא מוזר הדבר, שהעולם עומד על סף-חורבנו ושיר השירים על אף זאת נותן את ריחו. אומר אני לך, ידידי, יבוא מה שיבוא על העולם; אפילו יגיע אל עברי פי החורבן, שיר השירים לא יעבור ויבטל ממנו. שיר השירים הוא מזמור גם לעתיד לבוא, לכל הזמנים, לכל הזמנים.

איני פטור מלומר לך, ידידי, גם משהו על עצמי, אם כי משהו זה הוא פחות גם ממשהו. רואה אני את עצמי כמי שעשה את דרכו בסירה דלה במימי הים העזים, נעה ונדה כבכף הקלע בתגרת הרוחות הזועפות, וכשהגיעה לבסוף אל היבשה לא באה אל המנוחה, אלא אל השממה, שממת הנפש. הכי ינוח האיש, אשר נפשו יודעת מאד, כי מקום-מנוחתו יהיה גם מקום-קברו וכל עוד רוחו בו לא יעשה אף צעד מזה והלאה? כן, ידיד, מנוחה נתתי לעצמותי אך לא לרוחי ההומיה ובוכיה ומצווחת וי לי על שעולם זה, בו ראיתי אור, שוב איננו עולמי. עולמי הלך לעולמו. עולמנו שבק חיים לכל חי. אני פה בעיירה הנדחת במדינה הרחוקה, ממנה אין לי מוצא, הנני פליט-גלים מעולם שחרב.

בלילות על משכבי שומע אני לפעמים צלצול מבשר את בואך. לפקדני באת במפתיע. בהקיץ אני שוגה בחלום זה: אתה עמי, לידי, פיך אל אזני ועיניך נכחי… שנינו מטכסים עצה להחזיר את עטרת עולמנו לישנה, להפוך את הגלגל בכיוון הקודם. שנינו יושבים וממתיקים שיח. ממתיקים שיח, ממתיקים… אני חוזר על המלים האלה בקול רם מפי אל אזני, מפי אל אזני, משום שאוזן קשבת אין לי כאן ואתה לא תבוא לפקדני. אין לי כל אשליה. אתה לא תבוא, כשם שיום תמול לא יבוא אלי בשנית והעולם שהיה לא יקום שוב על תלו. אהבנו שבת יחד על כוס תה, לחלק את פתנו המלופפת במלפפון, בעגבניה, באבטיח אדום. טעימה היתה לנו בצוותא גם פת במלח. כל המאכלים והמשקאות היו טעימים לנו משום שהעולם היה טעים. אשר לי כל אוכל ומשקה פג טעמם בפי. טוב הפרי משום שגידולו על העץ, ששימש משל לאדם, וטובים הירק, כל צמח למינהו, תבואות השדה, הלחם, משום שהם גידולי קרקע. אך כשהקרקע רועדת מתחת לרגלים, אין טעם לגידוליה.

איכה נתפרדה חבילתנו הקטנה והמלוכדת. הכי אעשה שקר בנפשי באמרי, כי אנחנו, כל בני-חבורתנו, טיפחנו משא-נפש על ידידות חדשה בעולם, העתידה לקשר יחידים ללא הפרד. אמרנו: הידידות תהיה לנו תחת קשרי הבשרים המסרתיים. היא תלכדנו יחד. ממנה מוצא למשפחה החדשה, העתידה לקום תחת המשפחה הישנה, שכבר נפרמה כמעט כליל. חזינו אחווה חדשה, אחוות הרוח – והנה כל האחוות הכלליות והפרטיות נהיו למרמס. בעולם החדש, הממשמש ובא, יהיו כל הקשרים בבשר וברוח כקורי עכביש. חזות קשה היא לי. סלח לי, ידיד, על שיחי הגלוי. לפני מה אפתח את לבי אם לא לפניך? הצרבת שבלבי, הכרח הוא שתהיה כגחלת על לשוני. לא אוכל הצפינה.

מדי דברי במה שהיה לפנים לא אוכל להימנע מהבעת המיית-רחמי על… ב… הלא רוחמה. נישא גלי זכרונותי ושואל: היכן היא ב… רבת הסבל? האם רגליה עודן דורכות על האדמה שם, שם, שצעדנו עליה לפנים בצוותא והאם עיניה עוד משוטטות ותרות אחרי חיוך אנושי השלוח אליה לה ולמענה? זכורה היא לי בעלית-גגה הקטנה והשוממה, הנשקפה לחצר הזרועה גדעי-עצים. גם אז, כאשר השמש עוד האירה לארץ ולדרים עליה, ציפתה היא לשוא למאור פני-אדם. אף העולם של תמול לא היה עולם שכולו טוב, שרחמיו על כל יצורי-אנוש. אף הוא לא היטיב עם ב… ולא האיר את פניו אליה. שכול התהלך תמיד כדבר באופל ופגע ברעי המזל. ב… הייתה רעת-מזל. שעות היתה ישובה שוממה ליד חלונה, הנשקף לחצר גדועת העצים ומצפה לצלצול המבשר, שאחד מבני-חבורתנו יבוא לשחרה במעונה. כך יושב אני עתה ליד חלוני ומצפה לביקורו של אחד מבני-חבורתנו ללא תקוה ואף ללא צל אשליה, כי בוא יבוא ביום מן הימים… פסו התקוות ואף האשליות ספו תמו. בא קץ העולם, קץ עולמנו, קץ עולמי שלי… לב האדם כילי מברייתו. במסכנות יתרום נדבת-מבט לאשר צופה ומייחל לו. אם כי מי שהוא מאתנו בא תחת צל קורתה של ב… לא עשה כך אלא בשביל לצאת ידי חובה והחיש ככל האפשר את יציאתו משם. זכור אזכור את חיוכה הכחוש, התלוי על חוד שפתה התחתונה המשורבבת, צלצלי-מליה הנכאים. כל חזותה כאיש התובע לדין את העולם ובוראה1 על שהעבירוהו מנחלתו וקיפחו את חלקו. כל ימי סלדתי מתביעת שילומים ופיצויים על קיפוחים. והנה נעשיתי מקופח. חי אני מתוך הרגשת קיפוח. יושב אני ליד חלוני, ספוג לריחות שיר-השירים, ונפשי תרועת-איכה על קיפוחי. מעלה אני את שוּרוֹתי אליך על גליון מתוך מאמץ-שוא להבליג בשיחי עמך על רגש הקיפוח המנקר בי. אף העולם של תמול נתקפח ונתקעקע כמעט עד יסודו בו. אולם די להסיח עצמי על מערכי-רוחי. המדבר על עצמו אינו אלא טרחן וטורדן. המדבר בעדו מעפר על נפשו.

קשה עלי הפרידה ממך, רעי, אבל לא אוסיף להלאותך בדברי עלי, אף לא בדרישה וחקירה לשלומך ולמעשיך ולכל המוצאות אותך. איני כותב אליך על מנת שתנהג בי כמידתי ותשיב לי אגרת כנגד אגרת. התביעה למענה-ידידות באגרת כמוה כסחיטה. חלילה לי מלבוא אליך בטענה למענה. אינך חייב לי שום תשובה. ניתנה האמת להיאמר: אגרת זו כתובה אלי יותר ממה שהיא כתובה אליך. אני בחיק עצמי שופך את שיחי כדי להצילני משעה נוספת של שממון ותמהון-לבב. וכאן ראוי היה לי להציב נקודה. סוף פסוק, ולא עוד. אולם רצוני להעלות על הגליון קצת פרשיות קטנות ממראות החיים, ונכון יותר, ממראות המות, שמסביבי. לשם מה? סתם כך. ובשביל שלא להוציא את קצו של הגליון חלק.

מ. ג. האם זכור הוא לך? ראית אותו פעם בחברתי, אם כי את קולו, כמדומה, לא שמעת. משום שהיה ביישן גדול לא דיבר מימיו אלא עם אנשים מספר, קרוביו ביותר. התאדמות הפנים קדמה לכל פתחון-פיו, כאילו קול באדם הוא כפי שאמרו חכמי ישראל הקדמונים על האשה: ערוה. כשהוא בא לביתי ומוצא דרך מקרה אחד או שניים ממכרי, הוא סח בסומק-פנים כמובן: סליחה שגם אני כאן. כל פעם שהיתה מגיעה אלינו שמועה על חללים בהתנגשות רכבות ובכל תאונת-דרכים או נראתה מסגרת שחורה מתנוססת בעתון הבירה היה משמיע במעין נעימה של קובלנה, מלווה גניחה: ואני חי! עתים סח בלחש מלוחש, לתוך אזני ממש: וכי אין זו פליאה שיש עולם ואנשים חיים? היינו חברים מילדותנו. כל ימינו לא זזה ידי מידו, אולם דיבוריו היו מעטים כל כך ומליו ספורות. שרוב שיחותיו זכורות לי כמעט מלה במלה. היה בן עניים מרודים. ספר התהלות ספרו החביב, בו הרבה להגות ובנוח עליו רוח ההתפעלות היה קורא בקול מלוחש את הפרק “ברכי נפשי” מתחילתו ועוד סופו, בסיימו, כמנהגו, בפלא שיש עולם הדור נאה. לא ניהנה מן העולם אפילו ככלב המלקק מן הים. לא ידע יום טוב בחייו, לא ידע אשה בכ"ג שנותיו. פניו קרנו תמיד, כאילו בזה הרגע עלה מן הרחצה באפרסמון האושר. לילה אחד לפני ג' חדשים שכב ולא קם. כשהובילוהו אל קברו ישבתי עמו בעגלה. לא היה חולה כלל. ידידי ורעי לא מת מן המחלה, אלא מן החרטה על שהוא חי. לא מצא את עצמו ראוי להסתופף בעולמו היפה של הקדוש ברוך הוא.

את הנפשות המסולתות והנשמות הזיותניות אל תחפש בכרכים הגדולים, אלא בישובים הקטנים, באיזה כפר נידח, השוכן אי שם בין הרים מושלגים, בבקתה דלה שבירכתי היער. איני זוכר אם קראתי פסוק זה בספר או מרוחי הגיתי אותו. אנשי שאר-רוח וחכמי-הגיון מצויים למכביר גם בכרכים הגדולים, אך אנשי נשמה יתירה וחכמי-לב שהביאו לעולם לא מדרשי-מדע ופסקי-הלכות אלא בשורות חדשות, שוטטו בהרים, במדבריות או נחבאו להם במערות, ומכל מקום התרחקו מן המקומות, שהרבים מצויים שם. לא אחת נתייגעתי למצוא פשר לחזיון מופלא זה. אולי משום שהיחידים הגדולים, המשקעים את כל מעיניהם ביחידו של עולם, אינם זקוקים כלל לרשות הרבים ואף עשויים לבוא לידי ביטול עיון-מחשבה בתוך המונו של עולם. הם יונקים השראה מן היחידאות, מן הדממה ומתוך חוש נכון מתרחקים מן הרעש. אולם לא כל בעלי הנשמות היחידיות הם בהכרח יחידים גדולים, המתעלים לכלל מבטאים ומורים לדור ולדורות. יש אלמי-נפש, שנשמותיהן חוצבו גם כן ממקור השיש הטהור. ידידי ל. ש. הוא בן למשפחה הזאת. התוודעתי אליו בלוייתו של מ. ג. הוא בן הכפר הסמוך לעיירתנו. מלא כרסו בתורה ובחכמה. מימיו לא יצא מתחומי כפרו השמוט בין ההרים הרחק מכל הדרכים, ששיירות כלשהן עוברות שם. הוא בן תרבות במשמעו הנאצל של מושג זה. תרבות הנפש ניתנה לו מברייתו. פיו מפיק מרגליות ועיניו מפיקות זיקוקין די נור. קולו מלטף, מליו נושקות את האזנים. פעמיים בלינו שעות בשיחה נעימה. פעם אחת ביקרתי אצלו בכפרו הנדח ופעם נתארח בעיירתנו לרגל חתונתו של קרוב-משפחה. בשובו מהחתונה לכפרו חלה ונסתלק מן העולם במיתה חטופה. נסעתי ללווייתו. בשעת אמירת הקדיש אחריו ניקר במחשבתי פסוק ששמעתי מפיו בפגישתנו האחרונה בחתונה: כל ימי אני יושב כאן לפי שעה. כל ימי מצפה אני לפנים מאירות ולאוזן קשבת. מצפה אני… לא ירחק היום ואסע מכאן… כן לא רחוק היום והוא נסע מכאן… למרחוק.

עוד אני מתאבל על מות היקר באדם, בן ל"ג היה במותו. מצטער על האי שופרא דבלי בארעה, על הדר-זיו פניו שדעך ועל מתק-קולו שאזל מן העולם, בא כלב ונשך לילדו בן השמונה של החייט הגר בשכוּנתי. בן יחיד וילד חמוד. היום קפץ עליו הכלב ברחוב ונשך את חטמו. בדק הרופא המקומי את הילד הנשוך ולא מצא כל חשש לסכנה. והילד ילד לו, מבלה במשחקים. לא יצאו ששה שבועות והילד חש בראשו. עלה למיטה, ביקש להגיש לו ספר התהלים והתפלל בו כל הלילה. בבוקר לחש לאמו שתביא אליו את הרב לומר עמו וידוי. לאחר כך ביקש מחילה מבני הבית וציוה לתת את חליפתו במתנה לילד השכן העני. הזעיקו עגלה והביאוהו לבית החולים של העיר צ. הסמוכה. מצאו שהרעל כבר חלחל אל קיבתו ושעות חייו ספורות. השכיבוהו בחדר מיוחד להרחיק אחרים מסכנת ההידבקות. נפרד הילד ההולך למות מהוריו ומיתר קרוביו במלים נרגשות, שלח ברכת-שלום לאחיותיו הקטנות, שלא נתלוו אל הוריו בנסיעתם אליו לבית החולים, ודברי תחנונים אליהן, שיסלחו לו במחילה גמורה על עגמת הנפש שגרם להן בוודאי מפעם לפעם. כל היום ורוב שעות הלילה שכב הילד מבודד בחדרו והוריו עומדים מעבר לדלת ומציצים דרך החור בבנם-יחידם, בן השמונה, הנמק בחליו וחייו ניגרים מתוכו כמים הניגרים במורד. בשעה שלישית לאחר חצות הלילה יצאה נשמתו.

סלח לי, ידידי, על מחרוזת המתים שהגשתי לך. היטב אדע את איולתי להביא אליך את הבשורה על מתים זרים. כל המבשר מות הוא הולך רכיל. והמתים הללו אלמונים הם לך. אך לא יכולתי לכלוא את הדברים בקרבי. לא ידי עשו את המחרוזת הזאת. יש יד החורזת אותה. כיוון שנעשיתי הולך-רכיל, לא אמנע ממך גם ניחושי-לב, המכרסמים אותי. מיום שהעולם קיים משוטט מלאך המות בערים וביערות, בשווקים ובמדבריות, וקוצר בחרבו. אך קול לבי מבשר ואומר לי: מאז מלחמת העולם הראשונה ניתנה הרשות למלאך המות לפעול ללא גבול ורסן. העולם היה תמיד חציו של מלאך החיים וחציו של מלאך המות. אך לבי מנחש לי, כי מעכשיו ניתנה למלאך המות שליטה על יתר מן המחצית, על הרבה יותר מן המחצית. מאת העשרים, אוי לי אם אומר, נמסרה בחכירה גמורה למלאך המות. לא רק מ. ג. ל. ש. ובן היחיד של החייט בעירנו שבקו חיים לכל חי, חזות אחזה לי אני: כל העולם הולך למות.

הפטרה קצרה: לא עברו ימים מרובים והלך לעולמו גם ידידי מחבר האגרת הזאת, שנמצאה לי דרך מקרה בתוך גל של כתבי-יד בראש השנה תשכ"ז, חמשים שנה בערך מהיכתבה.


  1. במקור כתוב ובוראה. צ“ל ובוראו. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות