חַלּוֹן אֶחָד יִהְיֶה לְחַדְרִי

וּבְפָנַי קְמָטִים הוֹי כַמָּה,

וְאֶל בֵּית־הַקְּבָרוֹת מֵאָה אַמָּה.

בֵּית־עוֹלָם קָטָן בְּמוֹרַד הַכְּפָר,

שָׁקֵט כָּל־כַּךְ וְנוֹעָז בַּחֲשַׁאי,

בְּלֵיל־יָרֵחַ מִסְתַּכֵּל בְּפָנַי.

עַד בֹּקֶר נַבִּיטָה זֶה בִּפְנֵי זֶה,

לְעִתִּים גַּם נִרְעָד בִּי הַלֵּב:

אוֹי, בֵּית־הַקְּבָרוֹת הוֹלֵךְ וְקָרֵב.

גַּם אוֹתִי יִשְׂאוּ כְנָפַיִם נַעֲלָמוֹת,

וְגַם שֶׁהִנֵּנִי, כְבָר לֹא אֵדַע,

וְאִם חַי אֲנִי וְהַיָּרֵחַ יִגַּהּ.

הַכְּפָר יָשֵׁן, רַק אֲנִי עֵר.

בְּבֵית־הַקְּבָרוֹת מִסְתַּכֵּל אֲנִי,

הִנֵּה הוּא פֹּה לִפְנֵי חַלּוֹנִי.

וְנִים־לֹא־נִים מְרַטֵּט בְּסִיּוּט

אֶלֶף פַּעַם אֶשְׁאַל בִּיבָבָה:

הַאִם אֲנִי נִשָּׂא, אוֹ הוּא הוֹלֵךְ וּבָא?