א 🔗
הכל הבהיק ועטה זוהר באותם הימים:
תכלת השמים, כחלת הימים ירק-השדות, זיר פלגים ונחלים מתפתלים, שלל צבעי פרחים ושיחים, ההרים הגבוהים עם כפותיהם המושלגות – הכל רן ואמר שירה לפני בוראו.
והשמש הציף את פני היקום באלומות אור, ויהי הכל מואר וברור, ונקי משמץ עלטה; למן הנמלים הפעוטות הזוחלות בקמטי קליפות העצים, בין רגבי עפר; למן השרצים בניקרות הצורים, במחילות עפר, ועד השנהבים הענקים המטיילים להם ביערות הסבוכים…
כאשר ראה הבורא את כל המראה הנהדר והמוצף אור, ויפן לשמש ויאמר:
“כך תאיר להם ואל תמוש ממסלולך. יהי אור שרוי בעולם!”
ב 🔗
אבל לא מצא הדבר חן בעיני השטן.
ידע: כל זמן שממשלת האור תשלוט בתבל, לא יצליח בנכליו וסופו להיטרד מתפקידו.
והתחיל השטן מחבל תחבולות ומזימות ערמה.
פעם פנה לשמש ויאמר:
“אלמלא אורך המאור הגדול והנשגב, לא היו בני-תמותה אלה מתקיימים בעולם זה אפילו יום אחד!”
נענה לו השמש בביטחון:
“ודאי שכך!”
שמע הבורא ויתמרמר על יהירותו של השמש:
“מהיום והלאה תאיר אך ורק במשך היום. בערב תסתלק מכאן!”
קיבל עליו השמש את פסק-הדין, ועוד באותו יום כשהגיעה השעה לכך, חג חוגה באויר – ושקע…
אז הופיע החושך שבצילו מצא לו השטן מיפלט מן האור וקן לשרירות לבו.