רקע
יוסף אריכא
נזר אלוהים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ניב; 1968

 

א

ויהי היום, ומלאכי השרת נתאספו מסביב לכסא-הכבוד של בורא-העולם, שורות-שורות, ויחלו לשבחו, לרוממו ולפארו בשירות ותשבחות כמנהגם יום-יום.

ותתאחד שירת המלאכים הנישאה והמצלצלת עם רעש גלי הים ההומים על פני הארץ, ועם המיית הרוחות ביערות הפורטות על צמרות העצים, ועם סאון מפלי המים – ויאמר כל העולם שירה.

האזין ברא-העולם והשירה מצאה חן בעיניו. הוא לקח מכיסאו מלוא חופנים קרני חשמל, ויקלע מהם נזר נפלא בהדרו, וברידתו מדרגות אחדות, פנה אל הכרובים שעמדו ושרו, הראה להם את הכתר, ויאמר:

“ראו, כרובי הנחמדים! נזר זה קלעתי לי לזכרון השירה הנפלאה שאתם שרים לי, ועתה הנני משאיר את תשבץ הנזר בידיכם; אבל לא משבצת של אבנים טובות ומרגליות אני דורש מכם, כי אם של דמעות… דימעות צער ודווי. כל מלאך יתור לו אחרי דמעה וישבצה בנזר במו ידיו!”

 

ב

ארובות השמים נפתחו, ורבבות מלאכים זכים וצחורים פרצו משם, פרשו את כנפיהם הרחבות והלבנות כשלב ויטוסו במהירות ארצה אל בני-האדם למלאות את רצון בוראם.

רואים ואינם נראים לבני-האדם, פשטו המלאכים בערים ובכפרים, ובעיניהם החדות חדרו לכל פינה, לכל מדור אשר בן-אדם ישכון שם, ויתורו אחרי דמעות. כי הדמעות לבני-האדם ניתנו. יסורים, צער וכאב היו מנת חלקם והאושר רחק מהם.

והמלאכים נחפזים:

ודמעות לרוב נמצאו אצל בני-האדם.

זה חוטף דמעת אסיר המעונה על לא חמס בכפו, וממהר להינשא ולטוס לשחקים; זה חטף דמעת יתום עזוב המתגעגע אל אמו הטובה שמתה בדמי ימיה; וזה קולט לתוך כף ידו דמעת גווע אומלל על שדה הקטל…

אחד-אחד חוטף כל מלאך דמעה, מתנשא למעלה ומשבצה בנזר.

והנה התרוממו כבר כל המלאכים, כל מלאך ודמעתו איתו, מלבד כרוב צעיר אחד, אשר לא מצא עוד – למרות כל יגיעתו וטירחתו – דמעה נוספת בין בני-האדם שיוכל לשבצה בנזר.

 

ג

התשוטט הכרוב הבודד בין בני-האדם, תר אחר דימעה – ואין… יש, וראה מרחוק איזו דימעה שהתנוצצה בעיני איש מר-נפש, או אישה עלובה וקשת רוח, ונחפז המלאך לקחתה, אך בגישתו אליה, והנה אבוי! אכזבה ומפח-נפש; דימעה כזאת ישנה כבר בנזר…

ושם למעלה מחכים לדימעתו, כי הנזר פגום… מתרגזים הכרובים על חברם המפגר ושותקים, מתרגזים ושותקים.

וימהר הכרוב הנודד המדברה, מתוך תקווה למצוא שם את הדמעה הנחוצה לו כל כך. אבל המדבר הזועף היה שרוי בשתיקה של שממת חול ודרדר. התלבט המלאך בשרב המדבר היוקד והתיאש. אבל בעמדו לצאת את תחומו, והנה נזדמן לו לתמהונו הרב הלך ששרך את רגליו בקושי בין החולות הלוהטים, והוא יחף, בגדיו קרועים ועורו צפוד. התבונן הכרוב בפני ההלך המקומטים והלאים מרוב הליכה מיגעת, קיווה למצוא דמע בעיניו – ואין! האיש הלך קודר ונוקשה, פסע פסיעה אחרי פסיעה מתוך עקשנות אמיצה ושתק.

התרגז המלאך מקוצר רוח והחליט:

“הבה ואלך אחרי האיש המוזר הזה; אולי סוף-סוף יסחט המדבר הנורא הזה דימעה מעיניו!”

האלמוני המשיך את דרכו והכרוב ריחף בעקבותיו ימים ושבועות רצופים. אבל תקותו נכזבה: המדבר הנורא על כל זלעפותיו וסופותיו האיומות, על הצמא המענה והשרב הנורא אשר התישו את כוחו של הנודד, לא הועילו להוציא דמעה מעיניו… מתוך עקשנות התגבר האיש על המכשולים וילך הלאה לדרכו קודר ושותק.

ויצר לכרוב מאד. הוא אמר לסור מעל פני הנודד ולבקש את דמעתו במקום אחר, אבל פתאום ראה, כי על פני האיש העצובים חלפה מעין נהרה, והוא נחפז בלכתו.

הכרוב אשר הרגיש בדבר, מיהר אחריו וילך בעקבותיו עד שיצאו שניהם את המידבר האיום, ורגליהם עמדו בתהומה של ארץ נושבת. רגעים מספר ניצב האיש נרגש מאד, כרע על ברכיו, נגע במצחו בקרקע ושפתיו לחשו:

“מולדתי…”

ומעיניו התגלגלו על לחייו המקומטות והצהובות כעין הקלף, שתי דמעות גדולות ונוצצות, דמעות שימחה, דמעות גולה השב לארצו.

הזדרז הכרוב, חטף דימעה והתנשא לרקיע.

כאשר התבונן בורא-עולם במשבצת הדמעות, לקח את דימעת השמחה של הגולה אשר חזר בשלום לארצו, וישבצה בראש הנזר מעל ליתר הדמעות…

המלצות קוראים
תגיות