רקע
יוסף אריכא
הירדן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ניב; 1968

 

א

והירדן טרם פיכה וסאן אז בערוציו.

אגם מי-מרום החולם והעצוב; הכנרת הנפלאה במישחק גווניה; ים המלח הכחול והמוקף להט ושממה, והנחלים הקטנים לימיהם; הרי יהודה והגליל הנישאים; העמקים עוטי דשא ופרחים – כל אלה נוצרו עם בריאת העולם, ורק הירדן טרם יהיה בארץ.

ומימי ים התיכון התרפקו-התדפקו על חוף הארץ, העלו נחשולים וקצף, וישאלו:

“הנאה את ארץ שטופת-אור?…”

“נפלאה!…” – צרחו השחפים אשר התעופפו ברום, ויפי הארץ לא נעלם מעיניהם החדות.

ואולם החרמון הנישא אשר בצפון, הביט למטה וילחש כהוזה הזייה:

“אמנם יפה היא הארץ הרובצת לרגלי, אך יחסר בה פתיל-כסף אשר יקשור את האגם ואת הכנרת עם ים המלח הקודר, הרובץ שם בבדידותו…”

ושנים נקפו.

החרמון – שיבת שלג זרקה בו, והוא עדיין הוזה, ורואה בחלומו פתיל-כסף מתנוצץ…

 

ב

בטיסה אחת חלף מלאך מקצה רקיע למשנהו, ויכרז:

– “יום השביעי – שבת-שבתון!”

הזדעזעה פמליה-של-מעלה ותתכונן לקדש את היום בו שבת הבורא ממלאכתו. שערי בדולח נפתחו לרווחה, והצדיקים נהרו כנופיות-כנופיות, דרך משעולים רבודי פרחים שעליהם סוככים ענפי עצים ושיחים זולפי בשמים. על-יד כסא-הכבוד ישבו בחצי גורן ופניהם קורנים מאושר.

והנה הופיע המשמר הראשון.

שורות-שורות כרובים לאלפים פצחו ברינה נשגבה אשר הרעידה בצליליה את מוסדות התבל! לארבע רוחות השמים והארץ הגיעו הדי השירה. קמו הצדיקים על רגליהם ואמרו אף הם שבח ליוצר.

נעלמו המלאכים האלה ומשמר שני הופיע, אשר עלה בשירתו על הקודם לו… חלף זה ובא אחר, בלי שתיפסק השירה. ופתאום אירע דבר שלא היה כמותו עד היום ההוא:

משמר שהגיע תורו לא בא…

ויתמהו הצדיקים.

גם הבורא רגז וישאג שאגת-זעם מבהילה.

ויופיעו מיד הכרובים שניפקד מקומם, והם מרטיטים מפחד, מרכינים ראשיהם, וכנפיהם נוקשות זו בזו… השטן הכשילם. הוא הופיע לפניהם בלבוש מגוחך, שינה את טעמו, כירכר לפניהם ויצחיקם בתעלוליו; ולא נחה דעתו עד שעלה בידו להסיחם מתפקידם, והם איחרו בגללו את המועד…

ויגזור אלהים עליהם גלות:

“משמר זה יגלה ארצה, עד אשר ירצה את עוונו ורחמתיו”.

 

ג

ועוד באותו לילה, ליל חושך וסער, הגלו המלאכים מן השחקים. בבוקר כשזרחה השמש, הציפום קרניה, כשהם יושבים צפופים על שיאו המושלג של החרמון, יושבים ומקוננים מר…

פעם בפעם הרימו את ראשיהם הנאים כלפי שמי התכלת, ועל לבם עלה זכר הכבוד והזוהר שבו התהלכו, ויאנחו חרש, ומעיניהם ניגרו דמעות זכות. הצטרפו הדמעות ובחומן המסו את השלג שמסביב ויהיה לפלג; והפלג גדל, התפתל בין הצורים והכפים, סאן, צנח ברעש למורד, ויהיה לנחל אשר עבר ושטף את הארץ לאורכה עד שהגיע לים המלח…

באחד הימים נכמרו רחמי אלהים על המלאכים הגולים, ויעלם שוב לשחקים. אך מקור הדמעות לא חרב, והנהר שוטף לו עד היום הזה כפתיל-כסף מתנוצץ, הלא הוא הירדן, כי במורד יפלס את דרכו.

המלצות קוראים
תגיות