א    🔗

המאור הגדול הוטל השמימה והציף בגלי אור את כדור-האדמה, ואת אדי המים אשר עדיין התנדפו והתרוממו לתוך גבהי השחקים; זעיר פה, זעיר שם ביצבצו חלקי אדמה נקיים מן המים העצומים, אשר ניקוו בעמקים, בין הרים תלולים אשר נזדקפו וסגרו עליהם מסביב.

על שן סלע זקוף הופיע רהב שר-הים. הוא עלה וביצבץ מתוך המים הגועשים, והוא עוטה גלימה נהדרה עשויה קשקשי דגים וצדפים. דומם נשאר עומד על הסלע, ויתבונן בקורת-רוח אל המים הרבים אשר נמסרו לרשותו.

אחרי הסתכלות ממושכה עזב את מקומו והתחיל עוסק בשיפור המים שניקוו בלי סדר וצורה. את הנחשולים הכבירים ניפץ אל קירות הסלעים המוצקים, ויפזרם מסביב על גדות הים; אצל הגבולות הנמוכים הרביץ הרים נישאים אשר כפותיהם המושלגות תמכו בעבים; מסביב לכל שטח המים עשה מסגרת נפלאה של חול לבן משובץ צדפים נוצצים וקונכיות האוצרות בתוכן צבעי זריחה ושקיעה וגלי הים משחקים בהם. אחר-כך לטש והחליק יפה את פני המים עד שהשתקפו בהם שמי התכלת הבהירים עם ענניהם הצחרחרים ביום, ומזלות הרקיעים בערב.

ב    🔗

כאשר כילה את מלאכתו, התרומם שר-הים מעל להרים הגבוהים, ובחזרו הוריד מעל כתפי ענן רחב ארמון נהדר, בנוי שיש לבן והחל משקיע אותו תהומה. אחר-כך נעלם שנית מעבר להרים וחזר משם בלויית רעיתו מלכת הים. הוא הוציא אותה בגנבה מידי הרוחות ששמרו עליה, כי החליט לשימה למושלת התהומות.

"יפה, ענוגה ומעוטרת נזר נהדר של בדולח ואבנים יקרות ריחפה על ידו. כאשר התקרבו אל המים אשר התנוצצו מתחת לכפות רגליהם, פנה שר-הים אליה, ויאמר:

דעי לך, המלכה, כי כל מה שנמצא בתוך המים, יחד עם הארמון שהכינותי לכבודך, הריני מוסר לך לצמיתות. בנות-גלים נאות תשרתנה אותך, דגים יעמדו לפקודתך, ולא יחסר לך דבר. אבל הזהרי לך פן תאמרי באחד הימים לעזוב את תהום ממשלתך ולהראות מעל לשטח פני הים, כי אז ימר לך מאד…"

קדרו פני המלכה והיא שאלה אותו בפחד:

“ומי הוא שיגע בי לרעה?”

“הרוחות! הם יחשקו שוב לעצרך בארמונם ולשחק בנזרך המתנוצץ, ובמשחקם הפוחז ירעו לך לנצח, כי אין מעצור לתעלוליהם. ואת רכה וענוגה, ולא תוכלי לעמוד בפניהם”.

הורידה המלכה בעצב את ראשה, ולפני שקעה במים, שאלה:

“ואת קרני השמש המאירות לא אוסיף לראות?”

“לא…”

אנחת-פרידה פרצה מלב המלכה הנוגה, אשר שקעה דומם במים העצומים לקראת גורל מעורפל.

ג    🔗

המלכה שקעה במים ולקראתה הזדרז ובא דג גדול ומשונה, תפשה בסנפיריו הרחבים, הושיבה על גבו, וימהר לרדת תהומה. ברטט ישבה המלכה על גבו של הדג ותתבונן אל המראות המוזרים שחלפו נגד עיניה:

חבורות דגים, גדולים וקטנים, התרוצצו במים לכל צד, השתובבו בין צמחי הים השונים שהתפתלו והשתרגו בין צוקי סלעים, רדפו האחד אחרי השני וילווה בדרכה. אבל פתאום המלכה נבהלה. ככל שהתקרבה אל קרקע התהום, הלך האור והחוויר, הלך ונקלש, ואת מקומו תפשה עלטה. ותחרד המלכה. היא גחנה אל הדג, העבירה כף ידה בחיבה על ראשו ותשאלהו:

“מה פשר החשכה השולטת כאן?”

ויען הדג:

“אל-נא תדאגי, מלכה רמה, הנני מביאך אל ארמונך המוכן לך על קרקע התהום. שם בארמון הנהדר לא ישלוט החושך; התבונני וראית מה מבריק הארמון במעמקים”.

ואמנם: כל מה שהתקרבו אל הקרקע, כן נראה כעין כוכב גדול ומזהיר מאד, אשר הלך וגדל מרגע לרגע. עוד שיוט מהיר והדג השתטח לרגלי מדרגות שיש רחבות וחטובות יפה המובילות אל פתחי ההיכל הנפלא בהדרו. מתוך האולמים פרצו בנות-גלים במחולות נסערים לקדם את פני המלכה.

ד    🔗

שנים רבות נקפו והמלכה לא הסכינה אל מקום מגוריה החדש. הדג הנאמן אשר הביאה אל ארמונה, היה תמיד על ידה, וימלא את פקודותיה בדיוק נמרץ, יום-יום ישבה על גבו, והדג היה ממהר כברק לארכו ולרחבו של הים. אך להתרומם ולשוט אל שכבות המים העליונות לא העז….

והמלכה אהבה את הטיולים האלה. נעים היה לה לראות איך הדגים ויתר ברואי המים לאלפיהם מתפזרים לכל העברים, מתייצבים לכבודה שורות-שורות מדי חלפה על ידם.

אבל לא ארכו הימים וגם הטיולים האלה היו לה לזרא, כי טרם שכחה המלכה את כדור השמש המאיר, המנסר לו בגאון בשמי התכלת הבהירים. וערגה המלכה גם להרים הגבוהים ולמראות הארץ.

מיום ליום חזקו געגועיה של המלכה. נפשה נכספה לעולם שמיחוץ לגבולות המים. לשוא התאחדו בנות הגלים לשעשע אותה ברקודיהן הנפלאים. היא הוציאה אותן מעל פניה, ובשוטטה בדד באולמי הארמון הגדול, תקפו אותה הגעגועים שבעתיים. המלכה חשקה באויר ובשמש.

יום אחד, כשהגעגועים העיקו מאד על לבה הרך, קראה אליה המלכה את הדג, ובקול מפקד שלא כמנהגה ציותהו:

“להעלותני מיד מן התהום!”

הדג הנאמן התפלא רגע לפקודת המלכה, אבל לא חשב הרבה, פרש את סנפיריו, וימהר להתרומם בשיוט מהיר. לא עבר זמן רב, ושניהם הגיעו אל שכבות המים העליונות, קרני השמש חדרו דרך המים השקטים והצלולים, ותפזזנה ברטט קליל על הנזר החבוש לראשה.

רגעים מיספר ישבה המלכה על גב הדג כחולמת ולא ידעה את נפשה. היא נתרגשה מאד, שכחה את פקודת שר הים אשר פקד עליה, ותושט את ראשה מעל לשטח פני המים…

ונבואת שר הים נתקימה:

הרוחות חשו אליה, כי נזרה המתנוצץ מצא חן בעיניהם, אך ברצותם לזכות בו ולהחזיר את המלכה אליהם, ויתנגשו בסופה ונהם. כאשר גברה המריבה, התחוללה סערה איומה. הנזר שעל ראש המלכה התפוצץ לרסיסים, הרוחות חטפו את המלכה והטילוה באויר, מחוץ לתחום ממשלתו של שר הים…

יללת המלכה האומללה פילחה שמים וארץ שר-הים חש לפלטה מידי הרוחות המשתוללים, אך איחר לבוא. ידו קצרה מלהושיעה. היא חיללה את פקודתו ונענשה.

והים – מנוחתו סרה ממנו. מימיו אשר שקטו עד כה, התגעשו פתאום ויכו גלים גבוהים ומעלי קצף מפעפע; נחשולים רדפו מישברים לכל עברי הים, וירעישו בזעף את סלעי החופים. ומני אז לא יחדל הים לנהום, ולא ישקוט ולא ינוח מזעמו. ומן הסערה ישמע תמיד קולה המבכה והמילל של המלכה הנודדת בין מים ואויר.

ויהי מאז שר הים לשליט היחידי בממשלת המים ולבו הפך קשה כצור. מאז הוא מבכר את הרעש של¹ הדממה. ומתוך הסערה הוא קורא למלכה הנודדת וזרועותיו חובקות מישברים וחותרות במים העצומים. וכדי לשכך את קיצפו הוא שופך את זעמו על ראשי דייגים ויורדי-ים המזדמנים לתחום ממשלתו בפרוץ סופה.