המלך, כך אומרים, שלח אליך איש-בשורה, אליך היחיד, הנתין המסכן, הדל הזעיר, הבורח לקצוי מרחקים משמשו של המלך. דוקא לך שלח המלך מערש מותו בשורה. הוא צוה לשליח לכרוע ברך לפני מטתו ולחש לו את הבשורה על אזנו. ועד כדי כך נחשב לו הדבר שאמר לו לשליח שיחזור ויגיד לו את דבר הבשורה באזנו.

בהנעת ראש אישר המלך את החזרה, ולעיני כל הקהל הצופה במותו – כל הקירות המעכבים נהרסו, ועל המעלות המתנופפות לרוחב ולגובה, עומדים במעגל כל רבי המלוכה – בנוכחותם של כל אלה שלח המלך את השליח הזה.

כרגע והשליח שם לדרך פעמיו; והוא מין גברתן שכזה שאינו יודע לאות; ובשלחו לפניו פעם את זרועו האחת ופעם את זרועו השניה, פרץ לו דרך בין ההמון.

כאשר נתקל בהתנגדות היה מרמז על חזהו, שם התנוסס סמל השמש. אכן, הוא מתקדם והולך בקלות מאין כמוה. אך העם רב מאד ומקומות משכנותיהם אין להם סוף. אם רק יפתח לפניו המרחב – מה יעוף אז, וחיש מהר תשמע את הלמות אגרופיו על דלתי ביתך. אך מה ייגע האיש! ויגיעו לריק.

ללא הרף נדחק הוא דרך חדרי החרדים¹ של פלטרין המלך הפנימי; לעולם לא יתגבר עליהם; ואפילו יעלה הדבר בידו – לא נשכר כלום; עליו להאבק קשה בכדי לרדת במדרגות למטה, ואם יצליח בכך – עדיין לא השיג מאום. את כל החצרות עליו עוד לעבור ברגל; ואחרי החצרות – הבירנית השניה, וכן הלאה הלאה דרך אלפי שנים.

ואם סוף סוף יפרוץ את השער החיצון – אך לעולם, לעולם היה לא יהיה כדבר הזה – והנה המטרופולין כולה משתרעת לנגדו, טבור העולם, מוצברת למרומים רבים ממלוא משתיתה של ארץ.

שום איש לא יבקע את המקום הזה, ומה גם מביא בשורה של מת.

אבל אתה יושב על יד החלון וחולם חלום הבשורה הזאת עם בוא הערב.