כְּמוֹ דֶגֶל אָפוּף אָנֹכִי מֶרְחַקִּים.

אָחוּשָה אֶת בּוֹא הָרוּחוֹת וְשׂוּמָה עָלֵי לִחְיוֹתָם,

בְּעוֹד הַדְבָרִים לְמָטָה הֵחֵלוּ לָנוּעַ:

הַדְלָתוֹת נִסְגָרוֹת עוֹד בְּנַחַת וְשֶקֶט וּדְמִי עוֹד בָּאָח:

עֲדַיִן הַחַלוֹנוֹת לֹא יִרְעָדוּ וְכָבֵד הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ.

כִּי אֵדֵע הַסְעָרוֹת כְּבָר מִקוֹדֶם וְרוֹגֵש הִנְנִי כְּמוֹ הַיָם

וְאֲנִי מַרְחִיב אֶת עַצְמִי, וְנוֹפֵל לְתוֹכִי

וּפוֹרֵק אֶת עַצְמִי וּלְבַדִי אֲנֹכִי

בַּסַעַר הַזֶה הַגָדוֹל.