יוֹם אֶחָד רָאִיתִי אֶת אַבָּא עוֹרֵךְ כָּל מִינֵי הֲכָנוֹת. מַתְקִין אֶת מַגָפָיו, מְשַׁמֵן אֶת חֲגוֹרַת הָעוֹר הָרְחָבָה שֶׁלוֹ, מְנַעֵר אֶת תַּרְמִיל הַצַד הַיְרַקְרַק וּמְנַקֶה אֶת אֶקְדָחוֹ.
“לָמָה כָּל הַהֲכָנוֹת הָאֵלֶה, אַבָּא?” שָׁאַלְתִּי.
“אַתָּה לֹא רוֹאֶה?” הִתְפַּלֵא אַבָּא, “אַתָּה לֹא רוֹאֶה שֶׁאֲנִי שׁוּב מִתְכּוֹנֵן לָצֵאת לְצַיִד?”
כַּמוּבָן שֶׁרָאִיתִי. אֲבָל רָצִיתִי לִשְׁאֹל אֶת אַבָּא, כְּדֵי שֶׁיִזָכֵר בְּכָל הַהַבְטָחוֹת שֶׁלוֹ. וְאוּלַי גַם יִתְחַשֵׁב וְיַזְמִין אוֹתִי לָצֵאת אִתּוֹ אֶל הַצַיִד. כָּל יֶלֶד מִשְׁתּוֹקֵק לָצֵאת פַּעַם לְצַיִד. גַם אֲנִי. בְּכָל פַּעַם שֶׁאַבָּא הָיָה יוֹצֵא לְצַיִד, הָיָה דוֹחֶה אוֹתִי בְּכָל מִינֵי תֵּרוּצִים. פַּעַם הָיָה הַמֶרְחָק רַב מִדַי, פַּעַם הָיוּ הַבִּצוֹת טוֹבְעָנִיוֹת מִדַי, וּפַעַם נֶעֱרַךְ הַצַיִד מְאֻחָר בַּלַיְלָה. בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה דוֹחֶה אוֹתִי, הָיִיתִי מְבַקֵשׁ:
“אֲבָל בַּפַּעַם הַבָּאָה, כְּשֶׁתֵּצֵא לָצוּד, תִּקַח אוֹתִי אִתְּךָ, אַבָּא?”
וְאַבָּא הָיָה מְמַהֵר לְהַבְטִיחַ, כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִמֶנִי, וְהָיָה אוֹמֵר:
“וַדַאי, וַדַאי, בֵּן. בַּפַּעַם הַבָּאָה, בַּפַּעַם הַבָּאָה לָבֶטַח!”
וְאַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁהָיְתָה קְרֵבָה וּבָאָה “הַפַּעַם הַבָּאָה”, הָיָה אַבָּא מִתְנַעֵר מִכָּל הַבְטָחוֹתָיו שֶׁנִתְּנוּ בַּחִפָּזוֹן, וְהָיָה מַעֲרִים עָלַי תָּרוּצֵי-תֵּרוּצִים וְסִפּוּרֵי-סִפּוּרִים חֲדָשִׁים, רַק כְּדֵי לְשַׁכְנְעֵנִי שֶׁהַצַיִד עֲדַיִן אֵינוֹ בִּשְׁבִילִי, שֶׁאֲנִי עֲדַיִן קָטָן מִדַי וְרַךְ מִדַי לְעִסוּקִים שֶׁכָּאֵלֶה שֶׁל מְבֻגָרִים. וַאֲנִי הָיִיתִי נֶעֱלָב, כַּמוּבָן. נֶעֱלָב עַל שֶׁאַבָּא דוֹחֶה אוֹתִי כָּכָה, סְתָם, רַק כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִמֶנִי.
וְנֶעֱלָב הָיִיתִי עוֹד יוֹתֵר עַל שֶׁעֲדַיִן אֲנִי קָטָן מִדַי וּמְיֻתָּר מִדַי בִּשְׁבִיל לָצֵאת עִם אַבָּא לַעֲלִילוֹת הַצַיִד הַמְרַתְּקוֹת שֶׁלוֹ. וַהֲכִי יוֹתֵר הָיִיתִי נֶעֱלָב בִּגְלַל אַבָּא שֶׁהִבְטִיחַ – וְלֹא קִיֵם.
"הֲרֵי הִבְטַחְתָּ, אַבָּא! הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ וּמְבַקֵשׁ, “הֲרֵי הִבְטַחְתָּ שֶׁהַפַּעַם אַתָּה לוֹקֵחַ אוֹתִי אִתְּךָ!…”
“כֵּן,” הָיָה אַבָּא נֶחֱלָץ מִמֶנִי, “כֵּן, הִבְטַחְתִּי. זֶה נָכוֹן. אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה… זֶה לֹא מִסְתַּדֵר כְּמוֹ שֶׁחָשַׁבְתִּי… יֵשׁ קְשָׁיִים… אוּלַי יִצְטָרְפוּ אֵלַי יְדִידִים, וַאֲנַחְנוּ נֵצֵא לָצוּד רָחוֹק מֵעֵבֶר לִמְסִלַת הַבַּרְזֶל. וְאוּלַי נַגִיעַ אֲפִלוּ לֶהָרִים הָרְחוֹקִים. וְאֵיךְ אַתָּה, קָטָן שֶׁכָּמוֹךָ, תִּסָחֵב אַחֲרֵינוּ כָּל הַדֶרֶךְ?”
לָכֵן נִזְהַרְתִּי וְלֹא פָּנִיתִי אֶל אַבָּא יָשָׁר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַמְצִיא שׁוּב אֵיזֶה סִפּוּר וְיִשְׁלַח אוֹתִי שׁוּב הַבַּיְתָה.
אֲבָל הַפַּעַם דַוְקָא אַבָּא הִפְסִיק לַעֲסֹק בַּהֲכָנוֹתָיו, הִבִּיט בִּי פִּתְאֹם מֵעַל כְּלֵי הַצַיִד שֶׁלוֹ, וְאָמַר:
“תִּרְצֶה לָבוֹא אִתִּי הַפַּעַם? נֵצֵא לְמָקוֹם קָרוֹב. כָּאן, מֵאֲחוֹרֵי הַחֻרְשׁוֹת.”
רַק שָׁמַעְתִּי אֶת דְבָרָיו שֶׁל אַבָּא, הִתְמַלֵאתִי שִׂמְחָה וּתְשׁוּקַת צַיָדִים אֲמִתִּית. וְתֵכֶף גַּם שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל צַיָדִים מֻמְחִים:
“כֵּן, מַה נָצוּד הַפַּעַם, אַבָּא? רָאִיתִי הֲמוֹן חָגְלוֹת מִתְרוֹצְצוֹת בַּפַּרְדֵסִים. וְאוּלַי נְמִיוֹת? רָאִיתִי מִשְׁפַּחַת נְמִיוֹת לְיַד בּוֹר-הָאַשְׁפָּה! אוֹ אוּלַי גִירִיוֹת? רָאִיתִי גִירִיוֹת מִתְגַנְבוֹת בָּעֲרָבִים בֵּין הָרְפָתוֹת!”
אַבָּא הִקְשִׁיב לִי וְחִיֵךְ.
“שְׁמַע, אַתָּה מַמָשׁ צַיָד מֻמְחֶה. אֵיפֹה זֶה לָמַדְתָּ לְהַכִּיר אֶת כָּל הַחַיוֹת הָאֵלֶה?”
“זֶה עוֹד כְּלוּם, אַבָּא!” הִתְפָּאַרְתִּי. “אֲנִי מַכִּיר גַם אֶת הָאֲגַמִיוֹת שֶׁבַּבְּרֵכוֹת, אֶת אַרְנְבוֹת הַשָׂדֶה, וַאֲנִי מַכִּיר אֲפִלוּ אַיָלוֹת!”
“אַיָלוֹת אֵין כָּאן,” אָמַר אַבָּא.
“אֲנִי יוֹדֵעַ,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי רַק סְתָם אוֹמֵר.”
“אֲנִי דַוְקָא מִצְטַעֵר,” אָמַר אַבָּא, “הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁיִהְיוּ כָּאן אַיָלוֹת. הָיִינוּ יְכוֹלִים לָצֵאת לְצַיִד מְשַׁגֵעַ.”
“אֵין דָבָר, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “אוּלַי גַם יִהְיוּ פֹּה פַּעַם אַיָלוֹת.”
“לֹא,” אָמַר אַבָּא, “אֵין סִכּוּיִים. הָאַיָלוֹת צְרִיכוֹת שְׁטָחִים פְּתוּחִים, שְׁטָחִים גְדוֹלִים. וְאֶצְלֵנוּ הַכֹּל צַר כָּל-כָּךְ וְלָחוּץ.”
“אָז אוּלַי,” אָמַרְתִּי, “אָז אוּלַי נִסַע אֶל הַמְקוֹמוֹת הָהֵם שֶׁהָאַיָלוֹת נִמְצָאוֹת שָׁם?”
אַבָּא צָחַק וְאָמַר:
“וְעַד אָז נָצוּד מַה שֶׁמָצוּי מִתַּחַת לְרַגְלֵינוּ! בּוֹא, נֵצֵא לִבְרֵכוֹת הַדָגִים. נָצוּד הַיוֹם נוּטְרִיוֹת.”
“יֹפִי, נוּטְרִיוֹת!” קָרָאתִי בְּשִׂמְחָה, “אֲרֻכּוֹת הַשָׂפָם הַלָלוּ! כְּתֻמוֹת הַשִׁנַיִם הַלָלוּ! הַחַרְחֲרָנִיוֹת הַלָלוּ! הַמְנַחְרְרוֹת הַלָלוּ!”
“מָה אַתָּה מִשְׁתּוֹלֵל?” שָׁאַל אַבָּא.
אֲנִי קַמְתִּי מִמְקוֹמִי וְהִתְחַלְתִּי לְכַרְכֵּר לִפְנֵי אַבָּא:
“אַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶרְקֹד לְךָ אֶת רִקוּד הַנוּטְרִיוֹת, אַבָּא?”
לֹא חִכִּיתִי לִתְשׁוּבָתוֹ, וְהִתְחַלְתִּי לְהַקִיף אֶת אַבָּא עַל אַרְבְּעוֹתַי, כְּאִלוּ הָיִיתִי נוּטְרִיָה קְטַנָה. צָלַלְתִּי לְתוֹךְ הָרִצְפָּה, הֵנַעְתִּי אֶת זְנָבִי, הֶחֱלַקְתִּי אֶת שְׂפָמִי בְּכַפּוֹתַי וְנָשַׁכְתִּי אֶת אַבָּא בְּרַגְלָיו, מַמָשׁ כְּמוֹ שֶׁמְנַשְׁכוֹת הַנוּטְרִיוֹת…
“פֶּרֶא-אָדָם שֶׁכָּמוֹךָ!” קָרָא אֵלַי אַבָּא, “אִם לֹא תֶּחְדַל מִיָד, לֹא נֵצֵא הַיוֹם לָצוּד!”
עָזַרְתִּי לְאַבָּא לְהַשְׁלִים אֶת כָּל הַהֲכָנוֹת, וְיָצָאנוּ לִבְרֵכוֹת הַדָגִים. הָיָה כְּבָר מְאֻחָר אַחֲרֵי הַצָהֳרַיִם. רוּחַ קֵיצִית קְרִירָה נָשְׁבָה וְהִרְעִישָׁה קְצָת בֵּין צִמְחֵי הַסוּף וְהַקָנֶה שֶׁעַל גְדַת הַבְּרֵכָה.
“בְּשָׁעָה זוֹ,” אָמַר אַבָּא, “בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁהָאֲנָפוֹת מִתְכּוֹנְנוֹת לְמַסָעָן וְהַבַּזִים חָגִים אֶת חוּגוֹת הָעֶרֶב שֶׁלָהֶם, יוֹצְאוֹת הַנוּטְרִיוֹת לִסְעוּדַת הָעַרְבִית שֶׁלָהֶן.”
הָלַכְתִּי אַחֲרֵי אַבָּא. אַבָּא הִכִּיר אֶת הַמָקוֹם הֵיטֵב. הוּא פִּנָה לָנוּ שְׁבִיל בֵּין הַסְבָכִים, וְדַרְכּוֹ הִתְגַנַבְנוּ לְאַט בְּמוֹרַד הַגָדָה.
“אַל תַּרְעִישׁ!” אָמַר אַבָּא, “אִם נִתְגַנֵב בְּשֶׁקֶט, נוּכַל לְהַגִיעַ מַמָשׁ עַד שְׂפַת הַמַיִם וְלִצְפּוֹת בַּנוּטְרִיוֹת מִקָרוֹב.”
נִזְהַרְתִּי מְאֹד וְלֹא הִשְׁמַעְתִּי כָּל רַעַשׁ. אַבָּא עָצַר אוֹתִי. הִתְכּוֹפַפְנוּ וְהִתְקַדַמְנוּ לְאַט לְאַט. מִבַּעַד לַסְבַךְ, בְּשָׁעָה שֶׁקָרַסְתִּי עַל בִּרְכַּי, יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת חֶלְקַת הַמַיִם מַבְרִיקָה בְּאוֹר שֶׁלִפְנֵי הַשְׁקִיעָה.
“עַכְשָׁו,” לָחַשׁ אֵלַי אַבָּא, “עַכְשָׁו צָרִיךְ לְהִזָהֵר מְאֹד. אִם נַצְלִיחַ, נוּכַל לְהִתְקָרֵב אֶל הַנוּטְרִיוֹת עַד שֶׁנִרְאֶה אֶת שַׂעֲרוֹת שִׂפְמֵיהֶן מְרַטְטוֹת…”
אַבָּא הֵכִין אֶת הָאֶקְדָח, פָּרַשׂ אֶת הַתַּרְמִיל בְּצִדוֹ וְהִנִיחַ עָלָיו אֶת הַחֲגוֹרָה וְהַנַרְתִּיק וַחֲבִילָה שֶׁל סְמַרְטוּטִים שֶׁהֵבִיא עִמוֹ מֵהַבַּיִת.
“אַתָּה רוֹצֶה לְהִשָׁאֵר כָּאן, אוֹ לָבוֹא אִתִּי?” שָׁאַל אַבָּא.
“בֶּטַח שֶׁאִתְּךָ,” אָמַרְתִּי מִיָד.
“פַּעַם אַחַת,” סִפֵּר לִי אַבָּא, “יָצָאנוּ לָצוּד עִם חֲבֵרִים. וְהָיָה שָׁם גַם יֶלֶד. יֶלֶד קָטָן, בְּגִילְךָ בְּעֵרֶךְ, וְכַאֲשֶׁר הִתְחִילוּ הַיְרִיּוֹת – הוּא נִבְהַל מְאֹד. מִן הָרַעַשׁ וְהָאֶקְדָח וְהַכֹּל. וְאַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁרָאָה אֶת הַצַיִד – אֶת הַחַיוֹת שֶׁצַדְנוּ וְהֵבֵאנוּ, הוּא פָּרַץ בְּבֶכִי…”
“אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה, אַבָּא!” הִבְטַחְתִּי.
“טוֹב,” אָמַר אַבָּא, “אַתָּה כְּבָר בֶּאֱמֶת מִתְנַהֵג כְּמוֹ יֶלֶד גָדוֹל. אֵין לְךָ כְּבָר מַה לִבְכּוֹת מִדְבָרִים כָּאֵלֶה.”
לְאַט לְאַט יָרַד אַבָּא עַל אַרְבְּעוֹתָיו וְאַחַר-כָּךְ הִשְׁתַּטַח לְגַמְרֵי וְהִתְחִיל לִזְחֹל. אֲנִי עָשִׂיתִי מַמָשׁ כָּמוֹהוּ, וְגַם אֲנִי זָחַלְתִּי אַחֲרָיו בַּמִדְרוֹן. כָּכָה שָׁכַבְתִּי וְזָחַלְתִּי חֲלִיפוֹת וְלֹא הִרְגַשְׁתִּי כְּלוּם. מִתַּחְתַּי הִרְגַשְׁתִּי כָּל מִינֵי עֶשְׂבֵי-גָדוֹת דוֹקְרָנִיִים, חַלוּקִי-אֲבָנִים, זְרָדִים יְבֵשִׁים, שִׁבְרֵי סַרְטָנִים מְיֻבָּשִׁים.
זָחַלְתִּי מֵאֲחוֹרֵי אַבָּא עַד שֶׁנֶעְצַר. נֶעְצַרְתִּי גַם אֲנִי. רָאשֵׁינוּ הָיוּ מֵעַל פְּנֵי הַמַיִם. הֵרַמְתִּי אֶת עֵינַי אֶל מֵימֵי הַבְּרֵכָה שֶׁנִפְתְּחוּ פִּתְאֹם לְפָנַי – וְלִבִּי קָפַץ מֵהַפְתָּעָה: מַמָשׁ לְפָנֵינוּ, בְּמֶרְחָק שֶׁל הוֹשָׁטַת יָד – שִׁיְטָה לָהּ מִשְׁפָּחָה שְׁלֵמָה שֶׁל נוּטְרִיוֹת! רָאִיתִי מְצֻיָן אֶת הָאָב וְאֶת הָאֵם, וּבֵינֵיהֶם שָׂחוּ לָהֶם וְהִשְׁתּוֹבְבוּ שְׁלשָׁה גוּרֵי נוּטְרִיוֹת קְטַנִים וַחֲמוּדִים מְאֹד.
“אַבָּא, אַבָּא!” קָרָאתִי אֶל אַבָּא קְרִיאָה חֲרִישִׁית.
אַבָּא לֹא הֵשִׁיב. הוּא לֹא שָׁמַע אֶת קוֹלִי, וְאוּלַי הָיָה טָרוּד כֻּלוֹ בַּהֲכָנוֹת לְמַעֲשֵׂה הַצַיִד, עַד שֶׁלֹא הִבְחִין בִּקְרִיאָתִי. מָשַׁכְתִּי בַּעֲקֵבָיו וְהוּא הִסְתּוֹבֵב אֵלַי לְאִטוֹ:
“מַה יֵשׁ? מַה קָרָה?”
הִצְבַּעְתִּי עַל מִשְׁפַּחַת הַנוּטְרִיוֹת שֶׁלְפָנֵינוּ. אַבָּא חִיֵךְ אֵלַי וְלָחַשׁ:
“רָאִיתִי, רָאִיתִי. הָעִקָר עַכְשָׁו לִשְׁתֹּק. שֶׁלֹא יַרְגִישׁוּ בָּנוּ!”
וְהוּא פָּנָה לְאִטוֹ אֶל הַמַיִם, זָחַל עוֹד קְצָת קָדִימָה, וְהֵכִין אֶת הָאֶקְדָח לִירִיָה. אַחַר-כָּךְ דָרַךְ אֶת הָאֶקְדָח מִתַּחַת לְכוֹבָעוֹ, כַּדִי שֶׁלֹא יִשָׁמַע הָרַעַשׁ. וְאַחַר-כָּךְ, לְאַט לְאַט, מָתַח אֶת יָדוֹ עִם הָאֶקְדָח לְכָל אָרְכָּהּ לְפָנִים וְהֵחֵל מְכַוֵן.
הַנוּטְרִיוֹת שׁוֹטְטוּ לָהֶן כֹּה וָכֹה בַּמַיִם הַמַכְסִיפִים – וְלֹא הִרְגִישׁוּ בִּכְלָל בְּאַבָּא וּבִי. הֵן בִּכְלָל לֹא הִרְגִישׁוּ שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹכְבִים עַל שְׂפַת הַמַיִם, אוֹרְבִים לָהֶן וּמִתְכּוֹנְנִים לָצוּד אוֹתָן. עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי וְאָטַמְתִּי אֶת אָזְנַי וְלַמְרוֹת שֶׁהִבְטַחְתִּי לְאַבָּא לֹא לִבְכּוֹת – צִפִּיתִי בְּחֶרְדַת לֵב לְנֶפֶץ הַיְרִיוֹת שֶׁיָבוֹאוּ. אֲבָל אַבָּא הִשְׁתַּהָה, מִשׁוּם מָה, וְלֹא יָרָה. יָדוֹ הַמְתוּחָה רָעֲדָה, וְהוּא לֹא הִצְלִיחַ לְכַוֵן הֵיטֵב. לָכֵן הִתְגַלְגֵּל עַל צִדוֹ בִּתְנוּעוֹת אִטִיוֹת וּמָשַׁךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶבֶן גְדוֹלָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ לְמִשְׁעֶנֶת.
“מַה קוֹרֶה, אַבָּא?” לָחַשְׁתִּי, “לָמָה אַתָּה לֹא יוֹרֶה?”
“לְאַט לְאַט,” הֵשִׁיב לִי אַבָּא, “אֵין מַה לְמַהֵר. אַתָּה רוֹאֶה בְּעַצְמְךָ כַּמָה הַצַיִד כְּבָר קָרוֹב לְמַלְכֹּדֶת.”
וְאַבָּא הֵרִים אַט אַט אֶת יָדוֹ הָאוֹחֶזֶת בָּאֶקְדָח, הַזִיז אֶת קְנֵה הָאֶקְדָח לְכָאן וּלְשָׁם, אַךְ הַיְרִיוֹת לֹא בָּאוּ…
גוּרֵי הַנוּטְרִיוֹת הִשְׁתּוֹבְבוּ עִם הוֹרֵיהֶם מַמָשׁ כִּילָדִים קְטַנִים. הֵם הִתִּיזוּ מַיִם אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ, צָלְלוּ פִּתְאֹם מִתַּחַת לְבֶטֶן אִמָן, נִשְׁכְכוּ זֶה אֶת זֶה וְהִשְׁמִיעוּ תּוֹךְ כְּדֵי כָּךְ קוֹלוֹת נִחְרוּר מְשֻׁנִים. גַם זוּג הַהוֹרִים לֹא חָשׁ וְלֹא הִרְגִישׁ בְּשׁוּם דָבָר. הֵם נָפְחוּ כְּאִלוּ אֶת גַבְנֻנֵיהֶם, כִּרְסְמוּ לָהֶם בְּתַאֲוָה רַבָּה קָנִים יְרֻקִים וּכְאִלוּ כָּעֲסוּ קְצָת עַל גוּרֵיהֶם הַמִתְהוֹלְלִים.
“אַבָּא!” רָצִיתִי לִקְרֹא פִּתְאֹם, “אוּלַי אֵין צֹרֶךְ לִירוֹת?” אֲבָל בְּדִיוּק כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי בֶּאֱמֶת לִמְשֹׁךְ בַּעֲקֵבָיו שֶׁל אַבָּא וּלְהַגִיד לוֹ שֶׁאוּלַי לֹא כְּדַאי לִירוֹת בָּהֶם הַיוֹם, שֶׁאוּלַי בְּפַעַם אַחֶרֶת, כִּי הֵם חֲמוּדִים כָּל-כָּךְ הַיוֹם, מְתוּקִים כָּל-כָּךְ – בְּדִיוּק אָז הִרְעִים אֶקְדָחוֹ שֶׁל אַבָּא: פַּעַם! פַּעֲמַיִם! וְשָׁלשׁ!…
קוֹל הַיְרִיוֹת הֶחֱרִיד אֶת כָּל שׁוֹכְנֵי הַסוּף מִמְקוֹמָם. מִכָּל פִּנָה נִתְרוֹמְמוּ בְּבֶהָלָה אֲנָפוֹת וְשַׁלְדָגִים, וְסוּפִיּוֹת מְבֻלְבָּלוֹת הִשְׁמִיעוּ קוֹלוֹת חֲרָדָה וְאָצוּ רָצוּ עַל פְּנֵי הַמַיִם. לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת כְּלוּם בִּגְלַל גַבּוֹ שֶׁל אַבָּא וּבִגְלַל הָרַעַם הַפִּתְאֹמִי וּבִגְלַל הֶעָשָׁן שֶׁעָלָה מִן הָאֶקְדָח.
“פָּגַעְתָּ בָּהֶם, אַבָּא?” שָׁאַלְתִּי.
אַבָּא הִתְרוֹמֵם וְהֵחֵל לָרוּץ אֶל שְׂפַת הַמַיִם.
“בּוֹא מַהֵר!” קָרָא אֵלַי, “יֵשׁ כָּאן מַשֶׁהוּ! נִדְמֶה לִי שֶׁפָּגַעְתִּי.”
רַצְתִּי אַחֲרָיו בְּמִדְרוֹן הַגָדָה, יָשָׁר אֶל תּוֹךְ הַמַיִם. אַבָּא הָלַךְ כְּבָר וְהִגְבִּיהַּ אֶת שׁוּלֵי מִכְנָסָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָטֵב. נִכְנַסְתִּי גַם אֲנִי אַחֲרָיו לְתוֹךְ הַבְּרֵכָה.
“הִנֵה!” קָרָא אַבָּא, “כָּאן זֶה מֻכְרָח לִהְיוֹת!”
אוּלָם לֹא הָיָה כְּלוּם. הַנוּטְרִיוֹת נֶעֶלְמוּ כְּאִלוּ בָּלְעוּ אוֹתָן מֵי הַבְּרֵכָה. לֹא הַהוֹרִים, לֹא הַגוּרִים, לֹא שׁוּם דָבָר.
“מֻכְרָחִים לִהְיוֹת סִימָנִים!” רָטַן אַבָּא, “אֵיזֶה כֶּתֶם שֶׁל דָם, אוֹ שְׂעָרוֹת מִן הַשָׂפָם!…”
הִבַּטְנוּ בַּמַיִם, הָלַכְנוּ וְהֶעֱמַקְנוּ בְּתוֹכָם, הִתְרַחַקְנוּ מִן הַחוֹף – אֲבָל לֹא רָאִינוּ כְּלוּם.
“לַעֲזָאזֵל!” קָרָא אַבָּא, “רָאִיתָ אֵיךְ הֵן נֶעֶלְמוּ!?”
עָמַדְנוּ עַכְשָׁו, אַבָּא וַאֲנִי, טוֹבְלִים עַד לְמַעְלָה מִבִּרְכֵּינוּ בְּמֵי הַבְּרֵכָה. כָּל הַחַיוֹת וְהָעוֹפוֹת שֶׁמִסְבִיבֵנוּ הִתְעוֹפְפוּ לָהֶם וְנֶעֶלְמוּ וְרַק לְמַעְלָה, בַּשָׁמַיִם, חָג לוֹ אֵיזֶה זֵרוֹן גָּבוֹהַּ, שֶׁלֹּא שָׁמַע בְּוַדַאי אֶת קוֹל הַיְרִיּוֹת.
“אַח, זְרִיזוֹת הַנוּטְרִיוֹת הָאֵלוּ!” אָמַר אַבָּא, “וַדַאי חָמְקוּ לְאַחַד הַחוֹרִים שֶׁלָהֶן! כָּל-כָּךְ קְרוֹבוֹת הָיוּ! מַמָשׁ בּוּשָׁה לְהַחְטִיא מִמֶרְחָק קָטָן כָּזֶה!”
אַבָּא שָׁהָה עוֹד קְצָת בַּמַיִם, וְאַחַר-כָּךְ הָפַךְ גַבּוֹ אֶל הַבְּרֵכָה וְאֶל הַנוּטְרִיוֹת הַנִמְלָטוֹת, וְהֵחֵל לָצֵאת מִן הַמַיִם. הָלַכְתִּי אַחֲרָיו וְעָשִׂיתִי כְּכָל אֲשֶׁר עָשָׂה.
“כְּשֶׁנֵצֵא,” אָמַר לִי אַבָּא, “נְאַרְגֵן אֶת כָּל הַצִיוּד. וְאַתָּה תַּעֲזֹר לִי קְצָת בִּסְחִיבַת הַמַשָׂא הַבַּיְתָה.”
“בְּסֵדֶר גָמוּר, אַבָּא, אֲבָל זֶה הַכֹּל? לֹא נַמְשִׁיךְ יוֹתֵר לָצוּד הַיוֹם?”
“זֶהוּ” פָּסַק אַבָּא, “מַסְפִּיק לְהַיוֹם, וּכְבָר עֶרֶב עוֹד מְעַט.” אַבָּא צָעַד כַּמָה צְעָדִים לְפָנִים וּפִתְאֹם עָצַר וְקָרָא אֵלַי:
“בּוֹא מַהֵר, בֵּן! בּוֹא מַהֵר! בּוֹא וְתִרְאֶה!”
עָלִיתִי בִּמְרוּצָה עַל הַגָדָה וְשָׁם, עַל הַדֶשֶׁא, רָאִיתִי מַרְאֶה נִפְלָא. שְׁלשֶׁת גוּרֵי הַנוּטְרִיוֹת הַקְטַנִּים עָמְדוּ לָהֶם כְּנֶגְדֵנוּ מְכֻוָצִים, סוֹמְרִים אֶת שִׂפְמֵיהֶם וּמְנַחְרְרִים בְּקוֹל מְשֻׁנֶה. “הִנֵה הַגוּרִים, אַבָּא!” קָרָאתִי בְּהִתְרַגְּשׁוּת, “הִנֵה הַגוּרִים!”
“אֲנִי רוֹאֶה,” אָמַר אַבָּא, “כַּנִרְאֶה שֶׁנִבְהֲלוּ וְעָלוּ בְּטָעוּת עַל הַיַבָּשָׁה.”
“מַה נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו, אַבָּא?” שָׁאַלְתִּי.
אַבָּא הִתְקָרֵב אֶל הַגוּרִים. הוֹשִׁיט יָדוֹ וְנִסָה לִתְפֹּס אֶחָד מֵהֶם – אַךְ הַגוּר נָחַר וְנָשַׁף בְּכַעַס וְחָשַׂף מוּל אַבָּא אֶת שִׁנָיו הַכְּתֻמוֹת, הָעֲנָקִיוֹת.
“הִזָהֵר!” קָרָא אֵלַי אַבָּא, “הִזָהֵר, הֵם נוֹשְׁכִים!”
הַגוּרִים הִצְטוֹפְפוּ זֶה אֶל זֶה וּפָעֲרוּ כְּנֶגְדֵנוּ אֶת לֹעוֹתֵיהֶם. בִּמְהוּמַת הַיְרִיוֹת אִבְּדוּ אֶת הַהוֹרִים וְשָׂחוּ אֶל הַגָדָה, וְעַכְשָׁו עָמְדוּ נְבוֹכִים וְנִפְחָדִים וְלֹא יָדְעוּ כֵּיצַד עֲלֵיהֶם לִנְהֹג.
“חֲסֹם אֶת דַרְכָּם!” קָרָא אֵלַי אַבָּא, וְהוּא עַצְמוֹ הִקִיף אוֹתָם וּבָא אֲלֵיהֶם מֵאָחוֹר. הַגוּרִים הִתְכַּדְרוּ מַמָשׁ לְכַדוּר אֶחָד, סוֹמֵר וּמְאַיֵם. אַבָּא נִסָה לִתְפֹּס בָּהֶם, אַךְ הֵם נִרְתְּעוּ בְּדִלּוּגִים מְהִירִים.
“שַׁחְרֵר אוֹתָם, אַבָּא,” אָמַרְתִּי, “חֲבָל לִי עֲלֵיהֶם.”
אַבָּא לֹא עָנָה. הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַתַּרְמִיל עַל רֹאשָׁם וְנִסָה לְלָכְדָם. לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ צוֹעֵק:
“הִזָהֵר עַל הָרֶגֶל שֶׁלְךָ, בֵּן! זוּז הַצִדָה!”
לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לִרְאוֹת וּלְהָבִין מַה קוֹרֶה, וּכְבָר זִנֵק אֵלַי אַבָּא, מָשַׁךְ אוֹתִי לְצִדוֹ וּבָעֵט בְּחָזְקָה מִתַּחְתַּי. נִבְהַלְתִּי מְעַט וּפָנִיתִי אֲחוֹרַנִית. הַגוּרִים הִרְגִישׁוּ בִּמְבוּכָתֵנוּ, וּבִמְרוּצָה פְּרָאִית זִנְקוּ אֶל מֵי הַבְּרֵכָה וְצָלְלוּ בְּתוֹכָם כְּמוֹ שָׁלשׁ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת.
“זֶהוּ,” אָמַר אַבָּא, “הֵם נֶעֶלְמוּ.”
גַלִים קְטַנִים הִתְפַּשְׁטוּ עַל פְּנֵי הַמַיִם. לֹא נִשְׁמַע שׁוּם קוֹל. הָיָה כְּבָר מְאֻחָר וְאַבָּא הֵאִיץ בִּי:
“בּוֹא כְּבָר, בֵּן. צָרִיךְ לַחֲזֹר.”
וַאֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרָיו וְעָזַרְתִּי לוֹ לָשֵׂאת אֶת כָּל הַצִיוּד הַבַּיְתָה. מִכְנָסַי הָיוּ רְטֻבִּים לְגַמְרֵי וּבְלִבִּי הָיְתָה מִין שִׂמְחָה מְשֻׁנָה. לֹא יָדַעְתִּי בְּדִיוּק עַל מָה אֲנִי שָׂמֵחַ יוֹתֵר: עַל כָּךְ שֶׁיָצָאתִי עִם אַבָּא לְצֵיד הַנוּטְרִיוֹת וְעָזַרְתִּי לוֹ מַמָשׁ כְּמוֹ גָדוֹל, אוֹ עַל שְׁלשֶׁת גוּרֵי הַנוּטְרִיוֹת הַנִפְחָדִים שֶׁהִצְלִיחוּ לְהִנָצֵל…