רקע
ישראל זרחי
בריתו של אבא־איגרא עם הים

 

א.    🔗

פתאום חש אבא⁻איגרא דקירה חזקה בסמוך ללבו, כדי עצירת נשימה, והוכרח להעמיד בצידי המדרכה את שתי תיבות הפח שבידיו עם חפיסות הגבינה שבתוכן, ולהשען על קיר הבית שעמד אצלו – ורק עתה רווח לו מעט.

שוב נטל את הפחים, יד יד ופחה, והמשיך את דרכו כמקודם. לשעבר, בימים כתיקונם, נוהג היה להעביר את חפיסות הגבינה הקטנות מן הפח המלא לפח שנתרוקן בינתיים, לשם שווּי המשקל; אך הפעם לא שם את לבו לדבר, אף שראה בחלונות הראוה את כתפיו אלכסוניות ומשופעות כמאזנים שמשאם הוטל על כפם האחת; ידיו נראו לו מחוברות אל הכתפים, כדרך שמדביקים ידים לליצן העשוי קארטון. הוא ראה את דמותו שבה וצצה לקראתו מכל זגוגית של חלון, התבונן בגוף הכפוף וברגליו הקצרות שהיו נשרכות בכבדות, וראה את בגדיו המרופטים, מכנסיו הארוכים יותר ממידתו, כאילו היו מחוברים מעיגולי כעכים של בד מעוך וששתי בליטות להם בסמוך לברכים. כל זה שיוה אפילו בעיניו של אבא⁻איגרא עצמו דמת שבורה ומחוקה, כשל מטבע שנשחק מרוב שימוש.

אבא⁻איגרא עוצם לרגע את עיניו בלא שיפסיק את הילוכו – זה שנים הוא רגיל בכך. ומשרצה להסיח את דעתו מעצמו, די היה לו בעצימת העינים וכבר היתה צפה בנשמתו הדמות היקרה עליו מכל, דמות אהובה, שמעולם לא מלאוֹ לבו לגלות לה את כל עוצם אהבתו ומסירוּתו אליה. זו היתה הדמות של בנו יחידו – של יגאל. גבוה, בעל גוף מחוטב להפליא, כבא להלעיג על גופו של אביו, יפה כפסל בתמונות של ספרים, רחב⁻כתפים ואמיץ גרם, קל כצבי וחסון כאלון – כזה היה בנו יגאל. והוא, אבא⁻איגרא, ידע זאת בחוש; כשהיה יגאל משוטט כדרכו על חוף ים בכל תפארת מערומיו הגבריים וביפי עורו השחום כעין הנחושת, היה רעד קל עובר את הנשים הצעירות שראוהו בכך והיו מגלגלות אחריו את עיניהן בצינעה, והגברים שטיילו עמהן נעשו פתאום אדישים מאוד והיו מסתכלים בענין מרובה בכרבלות הקצף הלבנות שבראשי הגלים, שהשתכשכו והתנפצו אל החוף. כן, כל זאת ידע אבא⁻איגרא והבין מעצמו, אם כי לא השיח הירהוריו הגנוזים לפני שום בריה בעולם.

 

ב    🔗

בעצם לא היה צריך לכוון עצמו במיוחד, כדי להעלות את דמות בנו בדמיונו. זה מכבר שדמותו נלוותה אליו תדיר ועטפה את כל ישותו, כמין שריון שהיה עליו יומם ולילה. מאז פשט בלבו הספק האיום, שלא היה מיפלט ממנו – היה נושם כבתוך ענן של חרדה תמידית והיה צועד כבתוך מעגל אחד קבוע שאין לו תמורה – זה מעגל חיי בנו, ככל שידעוֹ.

בעודו ילד מתה על הנער אמו – זו אשתו היקרה של איגרא. אהבה כפשוטה, של נשיקה ושל ליטוף, לא יכול היה להמשיך עליו, כשם שלא יכול היה לגלותה אף לאשתו. אלא שהעניקוֹ למעלה מזה: מעולם לא נשא אשה אחרת על פני אם הילד וכל ימיו היה משרך דרכו בשני פחי הגבינה, שהיה מכינה בלילות למכירה, ובימים היה מחלקה בבתים. אפילו לקרוביה העשירים של אשתו, שגרו בפרבר המפואר שבעיר, לא פנה מעודו לעזרה, ובסובבו בסחורתו על בתי העיר היה מדקדק שידו תפסח על מנעול דלתותם. לא רצה במתן⁻יד וסלד מניצוץ הרחמנות שעלול היה להבריק בעיניהם של קרובי אשתו, ועל כן הוקיר רגליו מביתם ואף את בנו היה מזהיר על כך תמיד.

לא קלים היו החיים, כלל וכלל לא קלים. הכנת הגבינה בלילות, האכלת הילד ורחיצתו ופעמים גם תיקון הבגדים, או כביסת הלבנים המעטים בידים לא מאומנות; החזרה על הבתים יומם, דאגות פרנסה, שאף אם נמצאה היתה בצימצום, קימצוץ קימצוץ ופרוטה לא נגעה בחברתה. אך עיקר הדבר, שלבו חרד עליו תמיד בדרכו: האם הנער, שנותר יחידי בבית, שלם ובריא? האם לא ניזוק כדוד החלב, לא סימא עיניו בפיח, או תלש כפתור מבגדיו ובלעו חס ושלום, או שנפצע בבשרו במכשיר חד, שהיה מוצאו תמיד לרצונו? אמנם השכנה הטובה היתה פוקחת עינה על הנער, אך מי יכול היה לבלום את הפרא הקטן ולשמרו, והלא גם לשכנה היו ילדים משלה ולא חסרה טרדות משל עצמה.

קשים היו החיים, קשים עד מאד; אך עם כל ריח מתחדש היה הנער גדל, צמח ממש לעיני רואיו. ואז הוקל לו מעט לאבא⁻איגרא. באותו פרק רגיל היה לעמוד רגע, להרכין עצמו, קודם שיצא לעבודה, על מיטת הילד הישן. פעמים ששוֹק קטנה היתה מגיחה מתחת לשמיכה, צחה כגבינה, ואבא⁻איגרא, שהיה יוצא לפועל⁻יומו בעוד חדרו שרוי באפלולית, מושך את השמיכה מעל לשוק הקטנה ומכסה בקפידה את גוף הנער. כעבור שנים כבר ראה שוק שחוּמה להפליא, מגיחה מתחת לשמיכה; טובה היתה השוק ומצומחת, ומה שלא העז לעשות מעודו, בהיות הבן ער, עשה בתנומתו: הוא פוסע על בהונות רגליו וניגש למיטה, מעביר את ידו המקומטת על פני עורו הרענן של הבן, מלטף שוקו לטיפה זהירה, בחינת נגיעה קלה, ומתחמק עד מהרה מן החדר. ..

 

ג    🔗

עכשיו, משגדל מעט הנער, לא היה מקומו ניכר עוד בחצר או בחדר⁻הצריף כמקודם. איגרא⁻האב אפילו לא ידע מקום שהייתו של הבן. לעתים רחוקות מאוד זימן לו מזלו ומצא בשעות סיבּובו הרגיל את הנער משחק באחד המקומות עם כנופיתו. פעם אחת, הוא זוכר, צריך היה לעבור מגרש חול ריק שבקרנו האחת מוטל היה צינור⁻ברזל רחב וארוך. כבר אמר לחצות את המגרש והנה ראה קבוצת פרחחים צווחים ומתגודדים סביב הצנור, ויגאל ביניהם. בלי משים נעצר איגרא לרגע, חזר צעדים אחדים על עקבותיו והסתתר בפינת הבית הסמוך; מכאן יכול היה לראות את הכנופיה, שצעקותיה החרישו את אזניו:

– שוטה שכמותך, אי אפשר, ודי!

– קוף במשקפים, כמובן שגולם כמוך אי אפשר לו! אני, אני אראה לך שאפשר! – הכיר איגרא את קולו של יגאל.

– אצבע משולשת! הראה – – חייך, הראה ⁻נא…

– לא אראה? מה, קורקבן שכמותך, לא אראה?! – צווח יגאל כיוצא מכליו.

וקודם שאבא⁻איגרא הבין מה מתרחש כאן לעיניו, נפל ארצה, תחב ראשו לתוך לוע צינור⁻הברזל, השחיל עצמו, התכנס כולו לתוכו ונעלם. נשימתו של איגרא נעצרה. הצינור הארוך צר היה מהכיל נער רחב⁻עצם, ולפי שהצנור היה מלוכלך והעלה חלודה, יכול היה הנער להחנק בקרבו על נקלה. לבו הלם בחזקה וכבר עמד לרוץ אל הכנופיה, שעמדה אף היא עצורת נשימה וקפואה וחיכתה למה שיתרחש. אך לפני שנשא אבא⁻איגרא את רגליו, כבר הגיח ראש הנער מלועו השני של הצינור ואחריו נמשך ויצא בקושי שאר גופו. חולצתו נשחקה לו על כתיפיו והשחירה מחלודה וליכלוך, ופניו היו שחורים כשל מנקה ארוּבּוֹת.

מפיות הפרחחים פרצו צעקות תרועה גדולה. זרועות תפסו ביגאל וזרקוהו כלפי מעלה; תפסוהו וזרקוהו בלא הרף.

– גיבור, בחיי, גיבור אתה, יגאל!

– לא הייתי מאמין, לעזאזל, לא הייתי מאמין…

ומעל לכל צווח הנער בתרעומת מפויסת של מנצח:

– הלא אמרתי לכם שאפשר. ומה, לא אמרתי לכם, חמורים!

חמתו של אבא⁻איגרא שככה כבועת סבון שנתפקעה. לפתע עטה אף הוא גאוה למראה נצחונו של בנו; עכשיו נדמה היה לו שאף הוא היה שם בו מיבטחו, אילו הבין מתחילה את כוונת הנערים, – וכשם שהחימה מילאתו קודם, כך גאה לבו עתה, ומתבייש כבשעה שליטף בסתר את שוק בנו, פרש ממקום מחבואו ונעלם מעבר לבית.

 

ד    🔗

וטוב היה לב בנו, טוב כל⁻כך, עד שלב הזקן מתכווץ פתאום לזכר הנשכחות. לעתים היה עוזר בלילות על⁻יד אביו בגיבול הגבינה, או בחיתוך הניירות ובאריזת החפיסות, עוזר על ידו ופיו מלא שיח על משחקיו ותעלוליו בבית⁻הספר, על גיחוכי התלמידים, ועל המורים שלא נתברכו בבינה יתרה… ואף שכל היום היה בנו מלא פעולה, כמטוטלת זו שלא תדע מנוחה, היה עוזר לפעמים על⁻יד האב, כל כך טוב ורך היה לבו. ואף שאבא⁻איגרא ידע יפה כי ביסוד עזרה זו מונחת תמיד בקשת⁻מה, פרוטה לממתקים או היתר טיול בסביבה, היה מתעלם מכך במתכוון, כאילו לא ראה אלא את לבו הטוב, בבואו לסייע לו בלילה בהכנת סחורתו למחרת היום.

כשאיגרא המזדקן מגיע לפרשת הים בחייו של יגאל, אין הוא יכול לחשוב בה בשויון⁻רוח. הים – היה לו כתעלומה גדולה. הוא עצמו – חוג פעולתו היה בריחוק רב מן הים, ורק לעתים נדירות פגשו מקרוב. לא כן יגאל. משבגר מעט, היו כל שעותיו הפנויות מסורות לים, כאילו קסם לו ובלעו חיים על גופו ורוחו. חוזר היה מעל חופיו שחום ושזוף ונוצץ כפרי טוב, שעין השמש שזפתו, אפרסק רענן שיותר שהוא טוב לחיך תאוה הוא לעיניים.

ופיו של הנער היה מלא באלו דברים משונים, שהשגתו של אבא⁻איגרא רחוקה מהם בתכלית, מיני שחיות על הגב ועל הצד הימני או השמאלי, דוגיות וסירות על משוטיהן, ושמות של כלים שמובנם לא נתחוור לו מעולם.

פעם אחת ויגאל עוזר בהתמדה על יד אביו; שעה גדולה עבד ובחדוה עבד, עד שעיני האב נוצצו מקורת⁻רוח מרובה, ולבו תהה: אלו דברים חשובים דרושים לו לנער, ששוב הוא נזקק לרחמיו? וכתום המלאכה, כשחפיסות הגבינה כבר היו ארוזות ומסודרות יפה בשני הפחים של אבא, הסתובב יגאל אילך ואילך, כאילו הוצר לו פתאום החדר, ואמר בשפה רפה וכלאחר⁻יד:

– אבא…

– הא?

– יש לי בקשה אליך, אבא – –

– הא?

– בקשה – –

–נו?!

– לא תסרב? – –

– איני יודע.

– חייך, אבא, תבטיח לי מראש…

– אל תהיה שוטה, דברים סתומים אין מבטיחים מראש, מה⁻יש?

– תבא אתי בשבת אל הים?

– מה?! אני אל הים? מה פתאום – מה זה עסקי?!

– כך, סתם כך. טיול. תראה אותי חותר במשוט על דוגית קטנטונת – כזו – – כולה סגורה ועומדים עליה בפיסוק רגלים, אתה מבין, ובידים רק משוט אחד. פעם מכּים במים מימין ופעם משמאל, פעם מימין ופעם משמאל, אתה מבין – –

כל כמה שאיגרא הבן התלהב יותר הלך איגרא האב והתרעם: אין זה עסקו ולא יתן ידו לכל שטויותיו של הנער. נשבע כי בשום פנים לא ילך לים, כי אין לו שם כל ענין, – ובבוא השבּת לבש בגדיו הטובים, חבש מגבעתו החדשה, ששימשה את ראשו זה שנים, וצעד בגאוה חבויה לאורך כל העיר, לצדו של הבן שכבר עכשיו גדול היה ממנו בקומתו, ותוך ריטון הגיע אל החוף.

מיד נעלם הנער ולא עברה שעה קלה וכבר ראה האב את בנו והוא כמעט ערום, רק מכנסי רחצה לוטפים את מתניו, עמוד1 על אותה הדוגית, שכל כך הפליג בשבחה. נשמתו של אבא⁻איגרא היתה פורחת מקרבו שבע פעמים בדקה, כשראה את הנער מתרחק על כלי⁻שיט זה, שדימה תמיד לההפך; אך זה שט בביטחה, מנתר מגל אל גל ומתרחק, עד שלא נראה אלא כצללית קטנה בלבד, זעה מול השמש, מנתרת ומדדה, צפה ומרקדת על הגלים.

לבסוף, כשהנער חזר כולו קורן וזוהר ואבא איגרא כבר התקין עצמו לקבל פניו בגערה, תפסוֹ הנער במתניו, הרימו כאילו היה נוצה, וסובב עמו במעגל בהתלהבות שאינה מצויה, וכשהעמידוֹ לבסוף, היה האב נבהל ונשימתו קצרה משל בנו, ורצה לנזוף בו כראוי, אך לא יכול להוציא מפיו אלא קטעי דברים:

– יגאל, יגאל, התביש – – התבייש – – בין הבריות…

ומיד, כאילו צמחה מתוך החול שעל שפת הים, הופיעה על יד יגאל בריה קטנה, כנראה חברתו של הנער, והביטה לתוך עיניו הקורנות, כאילו בתוכן שכן הים, ובהן נשתקפה השמש בכל זהרה, ולא כאן לרגליה היחפות והחומות. יפה היא למדי – הירהר אבא⁻איגרא בתרעומת⁻מה. ומשראה את מבט ההערצה שהנערה שיקעה בעיני בנו, נכלם פתאום ונאלם, והגערה גוועה על שפתו כלא היתה.

עכשיו, משגדל יגאל וכתפיו רחבו, רגליו התארכו והוא מהלך בקומה זקופה ויפיו כשל אליל צעיר, עכשיו היה אבא איגרא רואה לעתים איזו ריבה לצדו, נדמה לו – אותה נערה עצמה שראה פעם על חוף⁻הים, אז בשבת כשנענה לבנו, ועכשיו היא בעיניו אשה גמורה. פעם אחת –איגרא מודה על כך במבוכה ובכלימה קלה – פעם אחת – – עקב אפילו אחר בנו, באחד הערבים, כששמע ציפצוף משונה מאחורי קירות צריפו ובנו קם מיד ונעלם מן החדר. כן, פעם אחת בילש אותו וארב לו – מודה אבא⁻איגרא למגינת לבו הרבה – התחקה אחרי צעדי בנו וראה מרחוק את הנער חובק ריבה זקוּפת⁻קומה כמוהו, ישרה כברוש נאה, ואחר כך ראם משלבים זרועותיהם שתי⁻וערב, אותו שילוב משונה של הצעירים ונעלמים באפלולית הלילה. אבא⁻איגרא זוכר אותו ערב, כשחזר לאטו הביתה ובלבו תרעומת על אשה קטנה זו, כשם שהיה בלבו על הים, שגזל ממנו את הנער, זה יומם וזו לילה, ושוב לא היה אתו כמקודם, כגור זה על יד הבית. אך כשחזר אבא⁻איגרא לעבודתו הרגילה בהכנת הגבינה ליום המחרת, זכר את אשתו המנוחה ולבו הוחם בו לזכרה ונשמתו נתלהטה, ומעט מן החום הזה, מעט מלהט לבו, עבר לבן ולנערה.

 

ה    🔗

משבּגר העלם לא ידע אבא⁻איגרא את עסקיו. הים, הים בלעו כולו, וכנראה שאף מעט פרנסה זימן לו זה הים. אך מה היו בכל זאת עסקיו? דרך מקרה נתחוורה לו יום אחד מלאכת בנו על החוף; פעם אחת באה אליו אשה במרוצה, שאלה אם אמנם הוא הוא אביו של יגאל איגרא, וכשהודה על כך בתמיה, נפלה לפניו על ברכיה, חיבקה את רגליו, נשקה את כפות ידיו, עד שנכלם במבוכה רבה וקימטי פניו העלו אודם משונה. רק אחרי שעה קלה פתחה בסיפור מקוטע:

– הציל, את ילדי הציל מטביעה, בנך. את ילדי יחידי הוציא מן הגלים, הוציא – – ולא רק סתם, כדי לצאת ידי חובת מציל, לא רק כך, את עצמו סיכּן, עד מות סיכּן את עצמו, בשביל בני – –

אבא⁻איגרא עמד כמאוּבן, לאמור, בנו היה מציל על חוף הים, ולאביו לא הגיד דבר? עם כל גאותו על ילדו, קמה בו חרדה איומה שהיתה טורפת עליו רוחו: סיכּן, סיכּן את עצמו? משמע, כי על כך ניתן שכרו, על סיכון חייו, חרוף נפש תמידי? לבו דפק בקרבו, כאילו עתה, בשעה זו, סיכן בנו את חייו בשביל בנה של אותה האשה, והיטב חרה לו שבנו שמר מפניו את מעשיו בסוד. הוא הכין עצמו לגעור בנער, לחרפו ולגדפו, לאסור עליו את עבודתו תכלית איסור. ואם לא יציית – יגרשו מן הבית ככלב. אך בשוב הבן הביתה לא אמר לו דבר ועשה עצמו כאינו יודע כל אותו מעשה שהיה, וחייהם נתמשכו כבתחילה.

ולאבא⁻איגרא עמדה שעה של רווחה. העיר גדלה, הקונים נתרבו, ואם כי רגליו היו לאות מן ההליכה הרבה והידים כואבות ממשא פחי⁻הגבינה, היה לבו שמח על הברכה המעטה, שהיתה שורה בפלג חייו זה, ועל הבן שישב עוד אתו כמקודם. אלא שפעם אחת הופיע יגאל בבית ואמר:

– אסע מכאן לזמן⁻מה, – אבא; עלי ללמוד, להשתלם, להשיג את שלי.

– מה להשיג?

– אהיה קבּרניט.

– קבּרניט?!

– כן, אהיה קבּרניט; קברניט של ספינות אהיה.

אבא איגרא לא השיג הרבה מדברי בנו, אלא שיום אחד לא עשה את סיבּובו הרגיל עם פחי הגבינה וליווה את הנער אל הספינה, שעגנה בעיר השכנה, ושם ראה גם אותה נערה נאה, שפגשה בשעתו על שפת הים; וכשנשק לו הבן ונעלם והאב חזר גלמוד על עקבותיו, קומתו שחויה וכתפיו משופעות, ראה מרחוק גם אותה חוזרת לאטה, צעד צעד, ולבו נתמלא עליה עברה, כאילו היא שגרמה לפורענות הגדולה שירדה עליו עם נסיעת בנו.

 

ו    🔗

והברכה שהיתה שורה במלאכתו עד כה נמחתה כמו ביד ונעלמה. האם לא טיפל בה כראוי, ולא טרח יפה כבתחילה? אולם רק פת לחם צנומה נותרה לו מכל עמלו, ואך לעתים רחוקות מאוד השיגה ידו לשלוח אלו פרוטות אל הבן שבמדינות הים – כאשר היה עם לבבו.

ואילו הבן לא התאונן כלל וכלל. לא ידע האב מניין היה שם מתפרנס והבן לא היה כותב על כך ולא כלום. רק לפעמים היתה מגעת איגרת⁻מה ממרחקים, שרשם בה בחפזה כי שלום לו ושאל שאלת⁻חטף על האב והיה מסיים תמיד בהבטחה, כי סופו להשיג את שלו ולחזור קברניט של ספינה.

לכל השדים והרוחות! מה לו קברניט ומי לו קברניט – מהרהר היה אז אבא⁻איגרא בריטון. מוטב שיכתוב מה אכל אותו יום בארוחת הצהרים והאם יש לו גרבים חמים לימות הקור והצינה. אך כשם שבנו לא היה מודיע לו על כך כלום, לא היה איגרא⁻האב שואלו על כך כלום.

אך מה היו כל אותם הימים לעומת אלה שאחריהם? רק מוץ נידף ברוח, רק זכרון עגום לטוב. זכר לתקוה ואמונה שנגוזו. כשאיגרא מגיע לפרק זה, רוחו אינה עומדת לו. שוב הוא מעמיד לרגע את הפחים; מן החלון שבה ומגיחה דמותו השחוחה והמצומקת, ולבו חוזר ומתמלא חרדה איומה ללא קץ, עד שאינו יכול עוד לעמוד במנוחה והוא שב ותופש בשני הפחים, שמשקלם אינו שווה, ורץ ונחפז עמהם, כמו רדפוהו רוחות. רוצה הוא להאמין שלא מכבר, אך לא מכבר קיבל אותה גלויה שאינה אלא סיוט מר, פחד⁻שוא שיעוף כחלום רע, ועתידים הוא ובנו להשיח במאורע זה בבדיחות הדעת, והבן יגער באב כהלכה, ינזוף בו על שהשתטה, ויאמר לו בלשונו השנונה: סברתי שיש לי אבא פיקח, וסופו שאינו אלא שוטה, במחילה מכבוד אבי מורי…

גלויה קיבּל אז ובה רישום קל של עפרון: בנו וחברו רכשו להם ספינת משא קטנה, עוד מעט ויפליגו הביתה, תחת דגל הארץ שיתנוסס בתורן ספינתם, ובפיקודו שלו, של יגאל איגרא, הקברניט.

האם לא זע אז גם לבו שלו, לבו המזדקן של אבא⁻איגרא,כשקרא את גלוית בנו? אלא שפרשת הלב אינה נהירה לו ביותר לאיגרא, אך את ידי עצמו הן ראה בעליל – רעד מעט עבר בקצות אצבעותיהן, כשאחזו בגלויה.

כמה פעמים כבר עשה בחוש, בצער נוקב, את דרך הענויים של ספינת בנו, מעיר⁻השמיים הקוֹדרים שעל גדות הטמזה עטופת הערפלים ועד, עד – – לא, אין הוא יודע עד היכן, אנה יטווה את הדרך, אין הוא רוצה לחשוב, אין הוא יכול להגות מחשבה זו עד סופה. הפעם כשל כוחו כליל… מה כל עצמו וערכו בלי ידיעה על הבן? בודד וערירי כל⁻כך, אפסי כל⁻כך, מיותר – –

תחילה היה לבו מלא תקות⁻אושר ושמחה העולה, אולם מיד באה תמיהה ומבוכה, התרוצצות אל הים ותביעה איומה: היכן הוא?! היכן הוא?! הגלויה היתה כמגילה שהאב היה אוכלה יום יום, שבע פעמים ביום. הרי כבר עברו ימים וכבר היה צריך להגיע?! –

כמה ימים כבר עברו מיום שחרב עליו עולמו? הוא רוצה להאמין כי זה מקרוב, רק זה מקרוב קרה הדבר, אם כי לב לוחש לו שכבר עבר מאז נצח נצחים. התחילה ריצה אל אנשים. הוא, שמעולם לא נזקק להם ולא רצה להיזקק לכל אותם הבריות שהדבש נוטף מפיהם ורוח קרה בלבם, הוא היה רץ ממכּר למכּר, ממיודע למיודע, ואף על בית קרובי אשתו לא פסח, ושאלה איומה בלבו: מה פשר, מה פשר האיחור?…

הקרובים נזעקו למשרדים. טילפנו וכתבו אגרות. אף מצאו את חברת הביטוח, שמסרה ידיעות של צימצום: אף שהספינה היתה במקצת מועדת לפורענות, מחמת יושן וציוד דל, הסכימה החברה, לאחר הפצרות מרובות של בעל הספינה, להכניסה בחשבון הביטוח. אולם שלטונות הנמל עדיין לא נתנו את הסכמתם להפלגת הספינה, אלא שבעליה התחמק מן הנמל בשעת מסע⁻נסיון, ומאז עזבה הספינה את החוף, הרי – במידה שהחברה הצליחה לבדוק הדבר – לא נודע שמה וזכרה.

זו היתה לשון החברה. אך גם ללב היתה לשון משלו, ואבא⁻איגרא בטוח היה, בטחון שאין אחריו הירהור, שרוחות העולם טילטלו את ספינת בנו והובילוה למרחקים, לארצות זרות ופלאיות, ועוד מעט ותשוב – האם לא נשמעו כדברים האלה מאז ומקדם ועד היום הזה?…

עוד היה מחלק את גבינתו מפני ההרגל, עוד היה עובד תוך אנחות, שפילחו את אויר חדרו העגום והגלמוד, שהפך עכשיו עגום וגלמוד שבעתיים.

בשכבו באחד הערבים באפלולית החדר על מיטתו, שנתו גזולה, נים ולא נים, ספק אכול חלומות זועה, ספק מתענה בהקיץ – ראה⁻לא⁻ראה פתאום נערה מטפלת בחדרו, מכבדת בחפזה את הריצפה, פורשת עתון ישן על השולחן ומשליכה החוצה את ערימת הזבל שנצטברה בקרן זוית זה ימים. הוא לא דיבר אליה כלום, לא גער בה, ואף לא הסביר לה פנים. לפני שהלכה עמדה בפתח הצריף כמהססת, ופתאום, לא ייאמן, אזנו דמתה לקלוט רחש⁻מה, כאילו פלטה:

– שלום אבא – – –

ונעלמה.

ענן האפיל על עיניו הדהות מיגון.

 

ז    🔗

לא נתחדש דבר; כלום לא קרה; אף צל של ידיעה לא הגיע. עיני אבא⁻איגרא היו קרועות בבעתה; הוא היה משרך את רגליו בכבדות, כדי לסיים את סיבובו המקוצר, שארך לו בכל זאת כנצח.

פעם, כשהגיע לצריפו, עיף מטורח הדרך, יצאה שכנתו לקראתו ואמרה כי זה עתה חיפשוהו בכאן.

לבו עמד בו מדפוק:

– מי?!

– איני יודעת, אדון אחד, שאל ושאל, לא רצה להגיד אף חצי דיבור והלך לו. ילך לו לשלום וחסל. אם אינו רוצה להגיד אף חצי⁻דיבור, אל יגיד…

– אדון?!

– אדון. הסתובב והסתובב והלך לו. אינו רוצה להגיד כלום – לא צריך.

עכשיו זע לבו כהולם פטיש ואבריו נתלקחו. היו כאן, היו כאן. מי יכול היה להיות כאן? ואולי כבר נודע הדבר, כבר נודע… והוא פחד פתאום, פחד איום, מפני הידיעה, הידיעה הברורה והקצובה שאין בצלה רחמים. חרדה איומה תקפה את לבו וכל אבר בגופו רחף כעלה נידף. אולי מוטב היה שלא לדעת, לא לדעת – –

ואף⁻על⁻פי⁻כן התרוצץ בין המכּרים, אך לא עלה בידו להשיג אף ידיעה כלשהי. איש לא ידע דבר. רצוץ ושבור וכנושא הר גדול על שכמו עשה את דרכו הביתה ונכנס יגע לחדר; אולם מפני החרדה הרבה לא היה יכול לשבת בפנים, הוציא תיבת גבינה וישב עליה בפתח הצריף, כשעיניו תועות מסביב.

כשחזר לחדרו בא נער רכוב על אופנים ומסר לו פתקה. שעה קלה לא הצליחו אצבעותיו הרועדות להתירה. רק כשהנער נסתלק, עלה הדבר בידו והוא קרא בה בחרדה שהחברה לעסקי האחריות קוראה לו היום למשרדיה.

עוד הפתקה בידיו והוא רץ אל בית⁻החברה. אך כשהגיע לשם כבר היה השער נעול. היה עליו לחכות תוך צפּייה דרוכה עד שעת הפתיחה שלאחר מנוחת הצהרים. כדורות נתארכה לו שעה זו. דומה היה עליו שנר חייו יכבּה בטרם ייפתח שער הבית. לבסוף נקרא לאחד מאדוני החברה.

– ההכרת את אדון יגאל איגרא?

– בני, זה בני!…

– אתה איפוא אביו?

– כן, אביו!

– תוכל להוכיח?

– מה?!

– כלומר, הניירות. הניירות הדרושים, הם ישנם אתך כאן?

– נמצא, הנמצא –– בני…

– לא, לדאבוננו אין לנו כל ידיעות עליו, כמקודם. האם בנך יחידך הוא?

– יחידי, יחידי. כל⁻כך טוב היה, לב של זהב. וכל⁻כך יפה היה הנער – –

הפקיד בלע חיוך חיור ועדין, שתק רגע תוך השתתפות רשמית בצערו של האב, והמשיך:

– ובכן, פנו אלינו קרוביך בענין זה. ודאי ידעת, אדוני, שאין אנו נוהגים לעשות דברים כאלה, באין הוכחות ברורות, ומה עוד שהספינה לא עזבה את הנמל לפי כל חוקי השלטונות. אלא שלפי מסיבות האסון ולפי מצבך שלך, אדוני, יש ברצונו של מרכּזנו במטרופולין להראות אף הוא מצדו את יחסו הטוב אל הענין – ולאחר השתדלויות קרוביך, אם כי מובן שאין אנו חייבים כלל לעשות זאת, כשאין הוכחות…

– מה?! – יצא קול מרוסק מגרונו היבש של אבא⁻איגרא. לעזרה קיוה, להצלה. זאת היתה חברה אדירה. ספינות היו לה ותחנות אל⁻חוט. הים היה ברשותה והיא שולטת בו שליטה גמורה, האם לא יכלו לעשות מה, לפעול, לחפש.

– כמובן, אין אנו מבטיחים לשלם הכל, רוצה לומר, את כל דמי הביטוח, שלא ליצור כאן תקדים, אך החברה רוצה להבליט את יחסה היפה למקרה המיוחד הזה, ולכן הסכים המרכז לעיין בדבר והוא כפי שכבר הזכרתי, מוכן למשא ומתן אתך, יורשו של בעל הספינה…

אבא איגרא צנח על שולחן הפקידים, המכוסה שיש שחור ומבריק, הניח עליו זרועותיו והשעין עליהן רגע את ראשו, שכבד עליו כמשא; דמעות זלגו ללא מעצור מעיניו, שהיו פקוחות כמקודם, זלגו לתוך זקנו שלא גולח מכבר. הוא ביקש לעצור את שטף הדמעות ולא יכול, כאילו לא ברשותו היה מעין הצער. בסוף העביר את אגרופיו על פניו והיה מורח את אגלי הדמעות בין שערות זקנו, ששיבה צצה בהן, מקנחן ובוכה, מקנחן ובוכה, עד שהתחזק מעט וגנח:

– לא אקח, אף פרוטה לא אקח… לא אקח כסף בעד ילדי החי, שיימצא עוד, לבטח יימצא… כופר בני? לא אקח, בשום פנים לא אקח, אם גם תרצו לתת לי הון עולם – לא אקח…

ובצעדים זעירים ורועדים ובברכים נוקפות יצא אל הרחוב, ובראש תלוי ברפיון נשא על גבו השחוח את יגונו החריף אל ביתו.

 

ח    🔗

מה שעבר עליו בלילה זה לא ידע אבא⁻איגרא עצמו. עם רוחות נאבק, בערפדים נלחם, גלים שטפוהו עד מחנק, דוברות רבות נופצו אל הסלעים, ושוב צפו על פני המים, חזקות ושלימות כמקודם. עם בוקר השכם חזר פתאום הכל ואבא⁻איגרא ראה את העולם באור שונה מכּרגיל. פתע הבין שאין טעם בהכנת הגבינה ואין תכלית לסיבוביו הרגילים. נעל את החדר על גבינתו שנותרה בו עוד מאתמול ועל כל הפחים, משך את גופו הצנום בכבדות ולא הירהר עוד מאומה ולא הרגיש כלום, רק מוחו יקד ככדור בוער באש.

טללי לילה רבצו עוד על בתי העיר ודרכיה. בנטל שונה מכרגיל עשה הפעם את דרכו וגם סיבּוּבו שונה היה עכשיו מן הקודמים. ולא שעשה זאת במחושב. אלא בלי משים שינה היום את דרכו, ועמד תחתיו רק כשריחו המלוח של הים עלה פתאום באפו. בהיר היה הים כלהבה כחולה והיה מגלגל את גליו לאטו, בהשקט ובנחת, ונראה כקמה כחולה ורטובה שהרוחות מפזזות בשיבּוליה. ענוג היה הזוהר התכול ומלטף, שלא כבלילו הטפיח האחרון, שערפד שחור מצץ מדמו וגלי הים זועפים היו וזידוניים.

ואבא⁻איגרא גילה פתאום את הים ותמה על שלא נתן עליו קודם את לבו. ים זה ששכן לרגלי העיר שאיגרא חי בה את חייו, נתגלה לו רק עתה כבאורח פלא. פתאום הרגיש, כשמבטו טבע באלה המיים שאין להם סוף, הנוצצים כאבק יהלומים, שיש לו נשמה לים הזה, נשמה גדולה ואדירה, אכזרית כחיים, מתוקה כמות, והוא לא ידע.

כל אותו היום סבב על חוף הים, ראה מרחוק אנשים הרבה מניפים קורות ומסיעים וחמרי בנין, מקימים שוברי גלים ונישאים על פיגומי גגות. לבו רחב בקרבו: אלה בני עירו שבנו נמל משלהם. נמל חדש לעיר, שער לים זה הכחול, שאבא⁻איגרא מצא בו פתאום נשמה.

ביניתים נטה היום לערוב וגם בים נפל שינוי – עננים נשקו למים שנעו ממקומם וניתקו: הלהבה הכחולה נשתנתה, בלעה מן החול שעל החוף וגונה שוּנה בן⁻רגע, הכחול המלטף נעלם ובקירבת החוף היה הים שחום מרוב החול שגרף. כּרבּלות⁻קצף לבנות התנפצו וניתזו בזעף. האנשים נסתלקו מן החוף ורק אבא⁻איגרא עוד תעה מסביבו. מרחק רב כבר התרחק מן העיר בלכתו לאורך החוף והוא חש פתאום שעיף מאוד מרוב הליכה כל היום וזכר שאוכל לא בא לפיו, פרט לשתית⁻מים קלה מצינור⁻מים צבורי. הוא צנח ללא אונים על החול, בקירבת קו המים של הים, כאגמון מוכה ברוח.

 

ט    🔗

לא ידע אבא⁻איגרא כמה שכב כך, כשגופו הלוהט הרגיש פתאום קרירות נעימה ומלטפת. לא הבין, מי המלטף הפלאי הזה, עד שעלה בּחכּו טעם מלוח והכל נתחור לו מיד, שהים הוא זה שבא לנחמו בהמית גליו הקטנים, בליטוף אדווֹתיו הפעוטות. עצב, עצב רב כל כך, כלוא היה בנחמת האדוות, שלחכו את גופו וחדרו מבעד לבגדיו, בחמלתן הרבה לאיגרא, ההביאו קולות ממרחק? או אולי – אולי היו אלה קולות מתהום, ילל⁻מעמקים? אבא⁻איגרא לא רצה להטות אזנו לרחש⁻נחש זה. טוב היה לו בליטוף מלא⁻הרחמים של גלי הים. טוב היה לו וחמים כל⁻כך כבחיק אשתו האהובה.

והנה פסקה ההמיה החרישית של האדוות וזרוע חזקה של גל אדיר חבקתו בכל עוז. שאגת פרא הגיעה ממרחקים עמוקים ואלף אריות כבולים בתהומות הים שולחו פתע דרור. פה ושם נקלעה עוד לתוך השאגה תרועת חלילים דקה, עינבּלי כסף קטנים צילצלו ענוגות בפעמוניהם, אך השאגה התגברה עכשיו ופילחה בהמיתה הדקה את קול הדממה. רוחות איתנים בלומי⁻אונים התפרצו וזינקו מעל פני הים, והגלים התקרבו עלו והציפו את החול ועם כל לטיפת גל חדש היו זרמי חום וקור שוטפים חליפות את גופו, מן הקדקד ועד לבהונות רגליו – הלוך וטפוף, הלוך וגעוש כגלים.

ממשבּרי הים הגיחו שטנים בריקוד עם אופל הלילה, במחול סערה איומה, לקול תרועה גדולה ויבבה של מים אדירים. ונדמה לו פתאום לאבא⁻איגרא שגם אותו עצמו גרפו הרוחות, אף אתו סובבו במעגל, ונסתחף במחול השדים עד לטירוף הדעת; וכשנקלע כך במעגל האיום התנוצצו לעיניו אורות משונים, שפעם גדלו ונוצצו ופעם נעלמו כלא היו. לבסוף נדמה היה לו שהתנועעו לעבר המקום בו היו בני העיר מקימים את הנמל. הפחד הקימו ממקומו, כי מרגע לרגע הפיחו בו הנצוצות אימה גדולה וחרדה; מה רצו אורות אלה בליל⁻האופל שעל הים? האם לא באו האורות הזוממים לכלות בנמל שהיום גילה בו נשמה, להרוס את שער ימו, להכרית יתדות שבני העיר תקעו בו זה עתה?!

קם בבהלה, בהתאמצות שאינה מצויה, כאילו יד לא⁻אנוש הרימתו ושמטה אותו מן החול ששקע בו, כשקילוחי מים נשפכים מכליו, והוא מתישר ומתנודד חליפות, רץ לאורך הים להזהיר באנשי הנמל. פעם נתקל במכשול⁻מה, נפל וצנח מלוא קומה עד שבא גל ושטפו, החליק על גופו ועל פניו והשיבו שוב לחיים, והוא קם ופוסע בדחיסה לתוך קלחת של מים רקיקים, שוקע בחולות הרטובים. רגע נישא כעל כנפי⁻רוח, רק בנגיעה כלשהי בחול ספוג⁻המים, ורגע שוב נשברו כנפיו ובעמל וביגיעה רבה היה מפלס לעצמו את הדרך, צעד צעד ופסיעה פסיעה – ואורות הנמל עוד רחוקים ואורות הסירה כבר קרובים… מי דלק אחריו כשבגדיו שותתו מים ודבקו בו כקליפה לחה, ונעליו אבדו לו בדרך? הרוחות היו אלה – שדים? ואפשר ימי עוני, פחד וצער הם שרדפוהו בכל כוח והצליפוהו בשוטים לחים, טבולי מלח? רגליו היו בציקות ושארית רוחו כלתה. אך הוא גמר אומר להציל את הנמל ויהי מה. לו רק הספיק להגיע בטרם יכבה נר חייו. לשבר⁻דק עמד, נשם נשימה חטופה, שעלתה לו ביסורים מרובים, ואגב כך היפנה מעט ראשו לאחור: האורות שראה מקודם נעלמו בינתים כליל ולא שבו להופיע מחדש. אך הוא הבין כי תחבולה היא זו, תחבולת מירמה איומה לכוחות ההרס שיוכלו להתגנב בחשכת הלילה, לפוצץ, לכלות…

והים עוד יילל כמקודם בהי⁻הי, הו⁻הו והא⁻הא, ורוחות התנשאו מעל גליו רטובים וספוגים רסיסי⁻מים שניתכו וניתזו בתנופה. ואבא⁻איגרא אזר שארית רוחו – והעלהו לאחרי⁻מאמץ. כל חייו שבו ועברו עכשיו בדרך הארוכה הזו, שהיה רץ בה לאורך החוף, כדי להציל את הנמל. שוב ראה ראייה חדשה את ילדותו, את נעוריו ובחרותו; עם אשתו השיח כלפני שנים, וגם אותו ראה לעיניו, גם אותו הרגיש בקרבו, שהתחנן לפניו וייבב, הושיט אליו זרועות מתחננות וזעקתו היתה איומה ומחרדת: הצילה! הצילה נא, אבא! ואיגרא מנתר ורץ, נופל שבעתים וקם, משליך מעליו מלבושיו שכבדו עליו בריצה, והוא רץ בשארית אונו, באחרית נשימה באפו. ..

וכשהגיע ללא נעל, וכמעט ללא בגד וללא רוח, למקום שהלילה סר מפני האורות הרבים של הנמל הצעיר, לא ידע כלל אבא⁻איגרא מה לעשות, איך להתריע, למי לפנות ואת מי להזעיק כאן לעזרה. אך כשראה את השומר שבא לקראתו ראשונה, תפסו בידו ונזעק:

– שם, משם!!

– מה? מה קרה?

– משם זוממים לכלות, רוצים להרוס, להרוס – –

יותר לא יכול היה להוציא, יותר לא זכר מה קרה. כשפקח שוב עיניו היה כבר יום גדול והוא ראה עצמו שכוב על גבי מצע של שקים ריקים, בצריף שלא היה צריפו.

נתעורר בבהלה וכשרצה לקום, נכנס אדם אל הצריף ושאל בחיוך לשלומו. אך אותו רגע כבר נזכר אבא⁻איגרא בכל, הוא קפץ החוצה מבוהל, נחפז, והעביר מבטו על הסביבה. וכשראה שדממו הרוחות, מכונות רעשו ועבדו, אנשים נישאו על פיגומים, מחפּרים שטו על דוברות והכל היה מלא תנועה, – נרגע לפתע, ושלוה גדולה עלתה ושטפה את לבו: לא לשוא נאבק עם רוחות, לא בכדי נלחם במר המות…

 

י    🔗

מאותו הלילה לא מש עוד אבא⁻איגרא מן הים אפילו יום אחד עכשיו ידע שגורל שארית חייו קשור בים זה, שאותו לילה כרת אתו ברית פלאית ואיומה, שכמותה אין מפירים לעולם.

ומאז ליל⁻הברית הגדולה הפקיד עצמו אבא⁻איגרא שומר הים הגדול, והיה מתלבט ותועה מסביב לנמל הצעיר כעוף קצוץ⁻כנפים שנפל מקנו. בלילות שחורי⁻פחד, היה בא בטרוניה מרה עם רחש הגלים, צועק מרוב אימה, מבקש להחריש את המיתם ונותן סימנים לאניות תועות שפנסיהן כבויים; ומדימדומי הזריחות הקדומות, כשאין בהם עוד כלום בין שמים ומים, ועד לארגמן השקיעות, שבהן מתלקחים המים בדם⁻הרקיע, היה צופה פני הים וסופג אל קרבו את ריח העשן מארובות הספינות, המצטיירות באופק, ועם בואה של כל ספינה חדשה ממרחקים היו תמיד תקוה גדולה וטירוף מתלהטים מחדש בעיניו הזקנות והדהויות…


  1. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!