רקע
שולמית הראבן
בלי תחושת חטא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

[לזכרו של פרופ' אוריאל טל]

כל הדתות כולן מבוססות על יכולתו, או תכונתו של אדם לחוש תחושה כל חטא. אפשר להביא את הדבר לידי הגזמה פרועה, כאשר איש־דת מאיים באִשה של גיהנום על כל עבירה פעוטה, ושומעיו חרדים לנפשם; אבל אפשר גם להביא את הדברים לקיצוניות האחרת שלהם, למחיקת כל תחושה טבעית של חטא – ולומר לאנשים: אתם בסדר, אל תדאגו, כל עוד קיימת מצווה טקסית כזאת או אחרת.

תחושת החטא נוצרת, בדרך־כלל, כאשר נעברה עבירה בעליל על מה שקרוי בפינו הצדק הטבעי. אנו חשים בבשרנו שחטא הוא לעשוק את החלש, להתעלל בו, גם אם אין הדבר נעשה בגלוי, לעוות דין, לשקר בעדות, בעיקר כאשר השקר מצליח, לחמוס, לא לתת לאדם את המגיע לו. הנביאים העדיפו, כידוע, את ההכרה בחטא על כל מצווה טקסית שבעולם, והדוגמאות אין ספור: “וכי תבואו ליראות פני – מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי”, “חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי”, ותחת זאת – “חִדלו הרע, למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ, שִפטו יתום, ריבו אלמנה” – ועוד ועוד ועוד. היהדות היא, כנראה, היחידה בעולם שקבעה יום מיוחד בשנה, את יום־הכיפורים, לחשבון־הנפש ולהתוודות על חטא, פישפוש האדם במעשיו, ביום שאין לו כל קשר לאירוע היסטורי כלשהו, אלא למודעות החטא האישי בלבד, וההזדמנות לחוש חרטה.

אדם החסר תחושת חטא טבעית כזאת הוא, בעינינו, אדם א־מוראלי, וזו אחת מצורות חולִי הנפש, לכל אורך הסולם, החל מאי־שפיות מוסרית בדברים הקטנים, ועד למצב פסיכופאתי כולל של חוסר כל הבחנה בין טוב לרע. כאשר משהו פגום בעצם תחושת החטא, יכול אדם להעמיד לעצמו סולם ערכי אחר, הגדרות אחרות של טוב ורע, שאין להן כל קשר לצדק הטבעי, כמו ההנחה העכו"מית שכל מה שטוב למשפחה שלי, לשבט שלי, לי עצמי, הוא הטוב, וכל מה שמפריע לי, למשפחה שלי, לשבט שלי, הוא הרע המוחלט. כמאמר הסופר: “טוב הוא – כשקאלי לוקח פרות מאחרים; רע הוא – כשאחרים לוקחים פרות מקאלי”. לפי הנחה זו, כל עוד אני משרת את האינטרס שלי, של משפחתי, של השבט שלי, איני יכול לחטוא; ואילו כל הפועל נגדי הוא־הוא החוטא.

מצב זה הוא, כמובן, המצב האמוראלי הפשוט ביותר. הוא מסתבך כאשר ניתן לו הכשר טקסי כלשהו, כגון: כל עוד אתה קם בבוקר ומבצע פעולות מסוימות, המקובלות על הקבוצה, או השבט, – אתה בסדר ואינך חוטא. כל עוד אתה עושה כך־וכך – אל תדאג. אתה יהודי טוב, או קיבוצניק טוב, או אמריקני טוב, או מתנחל טוב, הכל על־פי המשבצת הקבוצתית. במיקרה זה באה הקבוצה לקבוע לו לאדם את מצפונו, או את הסופראֶגו שלו, בלשון פסיכולוגים – לעתים על חשבון תחושת הצדק הטבעי האוניברסאלית, או על חשבון תחושת החטא העמומה של האדם עצמו.

את העיוות הזה בדיוק נועדה הדת, בעמקותה, לתקן. היא נועדה להחזיר אדם אל עצמו, אל קול הדממה הדקה שבו. להביאו לכך שישתמש בתחושת החטא שלו, ולא ידחיק אותה. היא נועדה להביא אדם להכרה שחטא, גם אם קבוצת־ההתיחסות שלו סבורה אחרת, או אינה יודעת. היא אומרת לאדם: מה זאת עשית. קוראים לזה: יראת שמיים.

אולי הדבר הנורא ביותר שקורה לנגד עינינו היום בארץ הוא היפוכה של כל התורה הזאת בידי חלק לא מבוטל של המנהיגות הדתית. קיים ומתפתח אצלנו סוג של מנהיגות הקרויה דתית, העוסק במפורש במחיקה ובביטול של תחושת חטא אצל אנשים. ביטול יראת שמים. ואין זה רק מתן הכשר לפסיכופאתיה, זהו מתן להכשר למעשים פליליים, כאשר ולא במקרה, אובדת לאנשים הנתונים למרותם הרוחנית יכולת ההבחנה בין טוב ורע, וכפועל יוצא מכך – בין מעשה רוחני לבין מעשה פוליטי. לפני שנים אחדות פרצו מתנחלים למערת המכפלה בשעה שאינה מיועדת לתפילת יהודים, תוך הערמה על צה“ל השומר על המקום ועליהם, וקיימו תפילות במערה. בצאתם, שמחים וטובי־לב, אמרו: “התפילה הצליחה”. איש מהם לא הבין, וכנראה גם מנהיגיהם לא הבינו, שמעשה פוליטי הוא שהצליח בידם אותו יום, ולא תפילה. נמחקה כליל תחושת החטא על גזל זכותם של חלשים מהם להתפלל באותו יום. נמחקה כליל תחושת החטא על מעשה המירמה שנעשה בצה”ל. כל עוד אמרו את מלות תפילת שחרית, בדיוק ככתוב, לדידם עשו מעשה מצווה ולא חטאו כלל. טבלו ולא חשו בשרץ שבידם.

ביום הכיפורים השנה, שעה לפני הנעילה, כפי שתואר בעיתון זה, היכו שני שוטרי מג"ב ילד ערבי בקתות רובים סמוך לכותל, מפני שמצאו בכיסו אולר; ומתפללי־נעילה בכותל הגנו על השוטרים ולא על הילד. אחר־כך, אל נכון, חזרו אל הרינה והתפילה, והתחננו על רחמים ועל כפרת עוונות. בלי שום תחושה של חטא.

בשוק בחברון, בעת ההתפרעות, לא זו בלבד שמתנחלים שרפו דוכני פרי; הם גם בזזו אותם, על פי עדותם של קציני צה“ל שהיו במקום, וההכשר ניתן על ידי רב שירה צרורות מתמ”ק עוזי וקרא: “אחים, זה היום, בואו נכה בערבים”. בכך הסתכמה מנהיגותו הרוחנית של אותו רב, אותו לילה, ומי שסבור שהדברים מוגבלים רק ביחס לערבים (רק!…) טועה. בליל המאחזים, בחשכה, התדפקה חיילת על דלת בית בעופרה וביקשה רשות להיכנס לשירותים – בעלת הבית סרבה וטרקה לה את הדלת בפניה. באותו יום היכו נשים בשביסים כמה צוערות מכות קשות. חובשי כיפות רבים השתתפו באלימות שליוותה את הפגנת שלום עכשיו, זו שנסתיימה במותו של אמיל ובפציעת רבים, והאנשים ששפכו השבוע דמי נקיים באוטובוס הערבי בירושלים השאירו פתק שכותרתו: “בס”ד…

שום חטא. שום דממה דקה. שום חשבון־נפש. שום יראת שמים. המעשה הפוליטי, שקיבל הכשר, מחק את תחושת החטא. מחק את ההבדל בין טוב לרע. ולא ייפלא שמכתבו של אחד מעצירי אירגון־הטרור, יעקב הינמן, שנתפרסם בעיתונות. הוא מכתב מאלף כל כך. סמי מכאן כל אמירה של “חטאתי, אני עומד בפניכם עירום ועריה”. מה שיש, תחת זאת, הוא הבקשה להתחשב בכך שהוא… אוהב את המדינה. בילבול טוטאלי בין פוליטיקה לבין מוסר אישי. בילבול שהוא תוצאה בלתי נמנעת של מה שלימדו אותו מנהיגיו הרוחניים.

טובים־שבהם שנתבהלו, אנשים החשים באחריותה של מנהיגות רוחנית, משתדלים עתה להסביר להם שהם עוברים על ההלכה. זה בודאי נוכן. מי ששכח את רש"י על “כלי חמס”, או מתי יתקיים “ופרצת” ובמה הוא מותנה, מי ששכח, או לא למד, או השכיח את כל הסייגים ההלכתיים – בוודאי שעובר על ההלכה, מי בשוגג, מי במזיד. הרבה מרבותיהם אינם נחשבים לגדולי הלכה בכלל. יש כאן כניעה מבישה של מי שהיו אמורים להיות סמכות רוחנית, למסרים לאומניים שבאו משלטון פוליטי. ולמעשה, יש כאן החלשה – שכולה פוליטית – של מורי־הלכה אמיתיים, תוך חיזוק ידיהם של נמוכי־הדעת, שאולי קיבלו פעם סמיכה לרבנות, אבל מאז לא עסקו הרבה בהלכה ובתורת המוסר, או התעלמו ממנה מתוך כניעה לשלטון. צירוף זה של מנהיגות רוחנית חלשה ונכנעת, עם נשק ביד, הוא שיוצר את התמונה הסהרורית הנוכחית בגדה, אותו עיוות גמור של מציאות, שעל פיו לא תושבי הגדה חסרי המגן, נטולי הנשק, הזכויות והאזרחות, הנתונים לחסדו של כל סאדיסט חמוש, הם־הם החלשים, אלא דווקא עם ישראל, או נציגיו המסתובבים שם בחוצפה ועם נשק ביד כאדוני הארץ הם־הם הראויים לרחמים. וזה בדיוק העיוות המתרחש כאשר נמחקת תחושת החטא, ותחתיה באה פוליטיקה מוסווית כציווי הלכתי. המנהיגות התורנית של גוש אמונים אף לא המציאה את הדברים האלה. ראוי ההי להם לקרוא בספרות האירופית של שנות השלושים על כל אותם רעיונות שהצמיחו את הנאציזם, ושם היו רואים שאחד העקרונות המנחים היה, למשל, שהפוליטיקה היא דת מיושמת. ברגע בו נעשית הדת מיושמת, מסגירים מנהיגיה למעשה את תלמידיהם בידי פוליטיקאים, לשבט או לחסד. תמיד יימצא מי שישתמש באנשים שתחושת החטא שלהם נמחקה, לצרכיהם הפוליטיים. חטאה הגדול ביותר, החטא בל יימחה, של המנהיגות הדתית של גוש אמונים הוא בדיוק בכך שהסגירו את תלמידיהם בידי צדיקי הדור וגדולי ההלכה שרון, רפול וכהנא, תחת שיימצאו בהם אנשים חזקים שיעמדו באומץ מול שלושה אלה, ויאמרו להם בכל התוקף המוסרי של היהדות: מה זאת עשיתם, איזה קלסתר מוסרי אתם מציירים לעם הזה, לאן אתם מבקשים להוליכו.

אבל גדלות־רוח כזאת לא נמצאה לנו בקרב אותה מנהיגות. אוריאל טל המנוח היה, כמדומה, הראשון שעמד על המשמעות הרוחנית של הזוועה המתרחשת לנגד עינינו, כאשר טען בכל עוז, שלא כל כך חשוב להפריד את הדת מהמדינה, כמו שחשוב להפריד את הדת מהמדיניות, כי חוסר ההבדלה בין זה לזה הוא הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לנו כיום. מי שלא שמע לו, אחראי לכל הניוון המוסרי, הפוקד רבים כל כך מאיתנו היום, אחראי לעוולות היום־יומיות, לניצול, למכות ולעושק שכבר אף אחד לא מתרגש מהם. לקהות החושים.

אינני יודעת כיצד מחזירים לאנשים את התחושה של חטא, את היכולת לחוש בבשרם שחטאו, פשוט חטאו. ואם בכלל אפשר להחזיר אותה אי־פעם. יבואו אנשי־חינוך ויבואו פסיכולוגים ויבואו מורים גדולים וטובים ויישבו־נא על המדוכה הזאת, ואולי יועילו. אבל הבעיה המעשית ביותר הניצבת בפנינו כרגע היא מי הסמכות שתעשה זאת. בהקפות השניות בחברון אמר הרב לוינגר: “בזכות עצורי אירגון הטרור אנחנו נמצאים פה היום”. ולא היא, מר לוינגר, אלא היפוכה הגמור. אתה מנסה להסיר מעליך את אחריות המנהיגות. בגלל תורתך שלך, ותורת חבריך, אשר התירו להם לעשות מעשים פוליטיים־פליליים, תוך מחיקת מושג החטא, הם יושבים במקום שהם יושבים היום.

ידיעות אחרונות, 2.11.1984

המלצות קוראים
תגיות