רקע
שולמית הראבן
מנהיגוּת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

מילה מוזרה אחת קיימת בלשון הרוסית, והיא “צ’ראמיז’ניק”, שפירושה קבצן עלוב, פושט יד. למי שאינו יודע, מילה זו באה לעולם בעת נסיגת צבאות נפוליון מאדמת רוסיה. חיילים צרפתים לאלפים, מהם פצועים ונכים, מנותקים מיחידות שכבר לא היו קיימות, שכוחי אדם ואל, נגררים בדרך, קפואים, רעבים עד מוות, נהגו לפשוט יד לעבר הרוסים שאת ארצם יצאו לכבוש, ולבקש: “שֶר אָמִי (ידיד יקר), שר אמי תן לי פרוסת לחם”. הדביקו להם הרוסים את הכינוי “צ’ראמיז’ניק”.

אין הרבה תמונות קשות מאלה בעולם. ואין הרבה דוגמאות מאירות־עינים כאלה לסופה של מנהיגות כאריסמטית.

מיהו מנהיג? מה נדרש ממנהיג לאום, בפועל?

מנהיג צריך, קודם כל, להגדיר הגדרה נכונה את הבעיות האמתיות ואת היעדים העומדים בפני העם. לאחר מכן, עליו לסדר אותם בסדר הקדימויות הנכון. משעשה כל אלה, עליו להשיג מירב של הסכמה הן להגדרותיו, הן לסדר שקבע; ומשהשיג את ההסכמה באחוזים סבירים, עליו לפתור את הבעיות, אחת לאחת, על פי הסדר שקבע, ובהחלטיות.

אפשר עוד להוסיף כאן: כיון שאין אנו חיים בחלל הריק, עליו להיות אישיות בקנה־מידה הבינלאומי; וכיון שאנשים רבים רואים במנהיג מעין דוגמה אישית, צריך שיהיה בו גם שמץ של מחנך. אך מעל לכל ולפני הכל, עליו להיות ניחן ביכולת לחשב את המחיר ואת התוצאה של כל מעשה ושל כל חוסר־מעשה שעליו יחליט.

עד כאן הגדרת המנהיג, ואין לה דבר וחצי דבר עם אותה תכונה שהבריות מכנים בשם “כאריסמה”. גדולי המנהיגים שבעולם לא היו כאריסמטיים. משה רבנו, גדול המנהיגים בכל הדורות, שגם הוציא את העם ממצרים, גם הוליכו במדבר ארבעים שנה, גם גיבש אותו כעם, גם נתן לו את התורה המחייבת אותנו עד היום הזה, לא היה אישיות כאריסמטית. הוא היה איש כבד פה וכבד לשון, שהעם כלל וכלל לא התלהב ממנו, קרא לו “זה משה האיש”, קיטר בלי הרף, ורק בקושי רב קיבל עליו את מרותו.

שכן הכאריסמה היא אסון. היא סוג של קשר, מופרע מאד, בין אדם שזקוק מאד־מאד למחיאות כפיים ולחיזוקים מתמידים, לבין קהל המבקש לו גיבור שאפשר לייחס לו כל מיני תכונות מיתולוגיות, ומשנדמה לו שמצא כזה – להתפטר מכל אחריות, ובלבד שמנהיג ירגש וישעשע אותו כל הזמן. מנהיג כאריסמטי, שלרוב דימויו העצמי נמוך מאד, יוצר ברית של טומאה בינו לבין הקהל שלו: הוא נעשה להם מעין “פּוּשר” לאומי, סַפָּק של התרגשויות מתמידות, ובתמורה הוא מקבל את ההערצה הקולנית שהוא זקוק לה. אין הוא יכול בלי הקהל שלו ואין הקהל יכול בלעדיו, במין סימום הדדי חסר ביקורת וחסר תבונה. מנהיג כאריסמטי יכול להפוך עם שלם לעדה של “גרופיס” (מושג שאמציה פורת תרגם לעברית במונח המוצלח “כרוכיות”). וקצת קשה להבין מה הקשר בין יחסים כאלה לבין מנהיגות, לפחות כזאת שפותרת בעיות אמתיות של העם. לאורך כל ההיסטוריה כולה הובילו ה“כאריסמטורים” למיניהם לאסונות; ומשנעלמו מן הזירה – והם נעלמים כהרף עין – איש לא היה מסוגל להבין עוד במה היתה הכאריסמה שלהם, ובפרספקטיבה הם נראים לרוב נלעגים ודיבורים ותנועותיהם מגוחכים לגמרי, כשל שחקנים גרועים. אין דבר מביש יותר מן ההתרגשות המתלהמת של אתמול.

מי היו בעלי הכאריסמה הגדולים בהיסטוריה המודרנית? נפוליון, ודאי, – זה שהפך את חייליו לפושטי־יד ונטש פצועים בכל המערכות. היטלר, ודאי: שהפך רוצח לא לאחרים בלבד, אלא גם לעמו, לצבאו, ולילדים מתנועת הנוער שנקראה על שמו. ומדובר באנשים שעוררו אהבה ספונטנית והערצה בלתי מוסברת, המעוררת פליאה בעיקר כאשר חושבים על תכונותיהם האישיות. שכן אחת מתכונות המנהיגות הכאריסמטית היא חוסר הקשר בין האיש כפי־שהוא (לרוב לא מלבב כלל), לבין האיש כפי שהוא מופיע בעיני הקהל שלו. מדובר במין התאהבות ציבורית, אוראלית, קולנית, הזקוקה לככרות, לקהל, לנאום ולתגובה עליו, – ניגודה הטוטאלי של תרבות הקריאה והספר. התרבות האוראלית בכללה מתרחשת בשקט, ברשות הפרט. בתרבות האוראלית אין אפשרות של רישום הנאמר – לכן אין גם אפשרות של ביקורת עליו. עיקרה – תפיסה א־היסטורית, ספונטאנית, אירוע־של־הרגע, התרגשות הדומה באמת כל־כולה לסימום. המנהיג הכאריסמטי מהווה בעצם סמל לקהל שלם, וחדל להיות הוא־עצמו, וזו כנראה הכוונה המקורית של התרגיל, בעיקר אצל אנשים שלא־כל־כך אוהבים את עצמם. גיבורו של קהל ה“גרופיס”, הכרוכיות, אינו צריך כלל להיות מציאותי, או מתאים לעובדות: תפקידו שונה לגמרי, והוא משחק אותו ללא כל קשר למציאות ולעובדות. הקהל שלו יודע־ואינו־יודע את האמת. קהל־הככרות של מר בגין, למשל, ידע היטב שהוא ממוצא פולני, אבל לצרכי הסימום העדיף לראותו כיוצא מארוקו; וכדי לעמוד בדיסונאנס, היה אפילו מי שהמציא אגדה – ואלפי אנשים דבקו בה – לפיה מר בגין אכן נולד במארוקו, והובא על ידי הוריו בגיל צעיר לישיבה בפולין (!). הצורך של הקהל, ולא המציאות כמות־שהיא, מעטה אנשים אלה בהילה של “גיבור”, “מציל העם”, “מלך”, וכיוצא באלה. קהלו של מר שרון משוכנע, למשל, עד עצם היום הזה, שהוא המציא את רעיון צליחת התעלה במלחמת יוה“כ, ביצע אותה למורת רוח הממשלה, ו”הציל את עם ישראל“. אין קהל זה יודע כלל שמר שרון פשוט ביצע פקודה שניתנה לו על פי תוכנית מטכ”לית קיימת, וכי יש הרבה מאוד רגליים לגרסה שביצע אותה בצורה לגמרי לא טובה.

סירוב זה לדעת גם הוא ממאפייני התרבות האוראלית, לעומת זאת הכתובה, הניתנת לתיעוד ולביקורת ואפשר לקרוא בה שוב ושוב, ולהשוות נתונים ועובדות. האוראליות נזקקת לסמל חי; רק אחרי המצאת הדפוס יכלה להיווצר הדמות הקרויה בטעות “אנטי־גיבור”, כלומר הגיבור הריאליסטי, הגזור על פי מידת אדם, ולכן גם מודד על פי המציאות ולא על פי נברוזות ציבוריות. מנהיג־אמת פשוט אינו זקוק להתרגשויות האלה. כוחו – ותפקידו – הקריאה הנכונה של המציאות, וודאי לא יצירת מציאות כוזבת־לשעה.

לא הבדלנו ברשימה זו בין מנהיג בחברה דמוקרטית, לבין מנהיג בחברה אחרת, מפני שגם המשטר הדמוקרטי ביותר אינו מבטיח שכל האזרחים הם אכן בעלי תכונות דמוקרטיות לעילא, או מוטב – בעלי רפלקס דמוקרטי. גם במדינה טוטאליטארית אתה מוצא אנשים שאינם מכושפים כלל על ידי דמות המנהיג שלהם. תכונות אנוש חזקות מכל צורת משטר, החפיפה לעולם אינה מוחלטת, ואנו עוסקים כאן בתכונות אנוש ולא במשטרים. לפעמים אותו משטר עצמו מצמיח דמויות שונות של מנהיגים. רוזוולט נחשב בדורו לכאריסמטי, והיום יודע כל היסטוריון מתחיל שרוזוולט לא היה נשיא טוב במיוחד; טרומן היה כנראה חסר כל כאריסמה, ובחשבון היסטורי הוא היה אחד מנשיאיה הטובים ביותר של ארצות הברית. האיש ה“אפור” כביכול הזה ידע גם לפטר בלי היסוס את הגיבור הלאומי מק־ארתור, כאשר הרשה לעצמו לזלזל בנשיאות. אין הדברים האלה באים לסתור את העובדה שלפעמים דרושה מנהיגות־לשעה, קצרת־מועד, המסוגלת למשוך אנשים שיילכו אחריה; אולם חברה שפויה יודעת להסיר מנהיג כזה מכס מהר מאד, כאשר נחיצותו נגמרת, ודרושה מנהיגות תבונית יותר. כך ידעו הבריטים להסיר מכס את צ’רצ’יל, כאשר התועלת שבו נסתיימה מייד כתום מלחמת העולם, כוך נחסכה מהם מה שמקס ובר כינה בשם “רוּטיניזציה (הַשְגרה) של הכאריסמה”, שבה אדם מנסה לשמור על גינוני המצב הקודם, כשהמצב עצמו אינו קיים עוד. היכולת הביקורתית הזאת, היכולת להינתק ממנהיג, היא הערובה היחידה שיש לנו נגד מנהיגות כאריסמטית, ובודאי נגד הנצחתה. צ’רצ’יל גם היה רחוק מדמות המנהיג הכאריסמטי המקובל. הוא מעולם לא הבטיח לעמו שייטיב עמו, אלא אמר את האמת, כלומר דם, דמעות וייזע; והוא היה נתון כל העת לביקורת.

אותו מצב חולני של מנהיג־וקהל התלויים זה בזה, חסרי הביקורת ההדדית, נוצר בדרך כלל כאשר קיימת מצוקה; אלא שהבריחה לעבר המנהיגות הכאריסמטית היא התרופה הגרועה ביותר לאותה מצוקה, מפני שהיא יכולה רק להביא לאסונות. אדם – או עם שלם – הנתון במצוקה, זקוק לכל פירור של תבונה, של תושיה ושל שפיות והבנת המציאות שיש בו, והדבר האחרון שהוא צריך הוא נטילת סם, חזק ככל שיהיה, שאולי יפשר את מצב רוחו לרגע, אבל לא יחלץ אותו ממצבו. בעת מצוקה, כבכל לעת אחרת, המנהיג האמתי יהיה זה שתיארנו בראשית דברינו: האיש המסוגל להגדיר נכונה את הבעיות האמתיות ואת סדר קדימותן, המסוגל להשיג מירב של קונסנסוס פוליטי להגדרותיו, והבא לפתור את הבעיות בזו אחר זו ובהחלטיות. לעולם לא המנהיג המספק התרגשויות לאומיות, ואין לו מושג מה יהיה מחירן. מנהיג כזה, בבוא הכשלון, יאשים תמיד את “המזל” או “הגורל” ולעולם לא את עצמו.

כדאי אולי לסיים באגדה שנוצרה בימי הביניים, אגדת המחלל מהאמלן. בעיר האמלן היתה מכת עכברושים: הם חדרו לבתים, חיבלו בכל, אכלו כל חלקה טובה, נשכו תינוקות בעריסותיהם. אמרו בני האמלן שבאו מים עד נפש, שכך אי אפשר להמשיך עוד. ואז הופיע בעיר האמלן אדם ובידו חליל, ואמר שהוא מסוגל לפתור את הבעיה. ויהי בחצי הלילה, קם האיש, התהלך ברחובות ובככרות כשהוא מחלל בחלילו – וראו זה פלא: עכברושים בהמוניהם זינקו מכל הבתים, והחלו נוהרים אחרי המחלל הפלאי, גדודים גדודים של עכברושים הולכים ומצייצים למשמע חלילו, מכל רחוב, מכל בית. עמדו בני האמלן איש בחלון ביתו, בכותנות לילה ובמצנפות ונר בידם, וראו במו עיניהם איך האיש המכה בחליל לפני השיירה מוביל את כל הכבודה המכרסמת והמצייצת הזאת לעבר הנהר, ושם טבעו כולם עד אחד.

שמחו בני האמלן מאד, וביקשו לתת כבוד גדול וכסף רב למחלל הקסם. היו אפילו שאמרו שצריך להמליכו למלך. אלא שבחצות הלילה שוב נשמע קול החליל ברחובות. קמו בני האמלן משנתם ורצו בכותנות הלילה ובמצנפות ובנרות לעבר החלון – והנה, לנגד עיניהם, יוצאים מן הבתים כל בניהם ובנותיהם, כל ילדי האמלן וצעיריה, וכולם רצים במצהלות של שמחה ובקריאות הידד קצובות אחרי המחלל – לעבר הנהר. עד הבוקר לא נשאר צעיר אחד בהאמלן, שאיבדה את כל בניה בלילה אחד.

האם טבעו בנהר? האם היו לצ’ראמיז’ניקים בארצות רחוקות? האם שבו הביתה על קביים? האם חזרו תושבי האמלן לשיטת המלכודות? על כל אלה אין האגדה מספרת לנו. אבל לקח אחד ברור שמע־מינה: הזהרו בבעלי חלילי הקסם, כי לא מהם תצמח הישועה, אבל האסון יצמח – בודאי ובודאי.

ידיעות אחרונות, 14.4.85

המלצות קוראים
תגיות