רקע
שולמית הראבן
סכסוך שאין לו פתרון

1

נפגשנו בבית הנשיא, יותר ממאה איש ואשה, דתיים וחופשיים, מפני שקיים סכסוך. לולא היה סכסוך אמיתי, ממשי, קיומי, יש להניח שלא היינו נפגשים באותה אכסניה, או שהכינוס היה לובש אופי שונה. הגענו לכנס, מפני שמה שהיה בעבר ניגוד אקדמי שאפשר היה לחיות איתו, וכל מי שעוסק בנושא יצטרך לברר לעצמו היטב מה בעצם קרה ומה גרם לשינוי באופי הסכסוך.

הקופליקטולוגיה מלמדת אותנו שיש סוגים שונים של קונפליקט, ולענייננו דרושים שניים: האחד – סכסוך על סקאלה, או על רצף, כלומר ענין של כמות, מי הממעיט ומי המרבה; לעומת סכסוך אנטגוניסטי, מקוטב. סכסוך על רצף הוא סכסוך שבו אנשי מאמינים באותן מטרות, ואולי אפילו בחלק גדול של אותם אמצעים, אבל הם חלוקים באשר לפחות או ליותר הרצוי, וזו בדרך־כלל מחלוקת קשה ביותר, מחלוקת מן הסוג המתרחש “בתוך המשפחה”, לכן נלווים אליה רגשות קשים מאוד. כך, למשל, התפלגו בשעתו ישובים ונפרדו משפחות בגלל מה שנקרא “המקף בין מארקסיזם ללניניזם”. פילוג קשה הרבה יותר קיים היום בקרב הציבור הדתי בינו לבין עצמו, כאשר הבטאון “יתד נאמן”, למשל, מכנה את חובשי הכיפות הסרוגות “חילוניים”, ושואל אם אינם פסולים לעדות ולנגיעה ביין – שלא לדבר על יריבוּת, אלימה מאוד לפעמים, בין חצרות החסידים השונות, ונדמה שעוצמת הסכסוך שם עולה על כל סכסוך שבין חופשיים לבין דתיים, והוא גם תופס שם יותר מקום בחיי היום־יום.

עד כאן באשר לסכסוך על רצף, או על סקאלה, סכסוך שבין קרובים. סוג אחר של קונפליקט, והוא נראה לי מתאים יותר לענייננו, הוא הקונפליקט האנטגוניסטי, הקוטבי, שבו שורשי הסכסוך אינם נמצאים על אותה סקאלה, אלא מייצגים סולמות שונים לגמרי, שכמעט אין ביניהם מגע. מבחינה לשונית אפשר לדבר על שימוש בצפנים לשוניים שונים, אוצר אסוציאציות שונה, מלות־מפתח שונות. לי נדמה שהסכסוך שבגללו כינס אותנו הנשיא הו אכן מסוג הסכסוכים האנטגוניסטיים, שפתרונם חייב להיות יסודי, קר וחסר סנטימנטים הרבה יותר מן הפתרונות ש“בתוך המשפחה”. הסכסוך קיים, מפני ששני הצדדים – ולצורך הוויכוח אדבר בהכללה על שני צדדים, אם כי אני ערה לחלוקה הפנימית – כל אחד מהם מייצג עולם־מושגים שונה לחלוטין. לכאורה אפשר היה לטעון ששני עולמות יכולים לחיות זה בצד זה, בלי הרבה מגע קיומי, הסכסוך בין דתיים לבין חופשיים מתרחש עתה לעינינו, כיוון שאיננו אקדמי, אלא הוא בדיוק קיומי.

קל מאוד להיתפס למיקרו, לפרט המלמד או שאינו מלמד על הכלל, ולספר ששני נציגי הציבור החילוני, שנזדמנו לבימת הכנס, מר טדי קולק ואני עצמי, כבר הוּכינו ברחוב על־ידי חובשי כיפות – ואני מקווה שעוד נותרו לי מספר שנות חיים כמספר מכתבי האיום וניבול־הפה שאני מקבלת שבראשם מתנוסס “בסיעתא דשמיא”. רבים יכולים לספר על חוויות דומות, ויש שחוו דברים קשים הרבה יותר, ולא נרחיב את הדיבור כיוון שאין רצוננו לעסוק במיקרו, ומפני שבציבור באי בית הנשיא ניתן, קרוב לודאי, להגיע לא רק להרגשה, אלא גם להחלטה חד־משמעית, שאת האלימות הפיזית חייבים להוציא אל מחוץ לתחום, ולא על כך הויכוח. השאלה האמיתית היא מי אחראי לביצוע החלטה כזאת. וכאן אנו נכנסים לשאלה הסבוכה מי בעצם שולט בציבור הדתי ומי המנהיגות שלה נשמעים הכל ללא עוררין; מפני שאי־אפשר בכלל לסיים קונפליקט בהיעדר מנהיגות המקובלת לפחות על הרוב, מנהיגות שיש לה מנדט לסיים סיכסוכים. במצב הקיים היום בציבור הדתי – מנהיגות כזאת אינה קיימת.

ואם כן, ננסה לתאר את עצם הניגוד שבין חופשיים לבין דתיים, ניגוד שבעיני הוא אכן ניגוד אנטגוניסטי מובהק. קודם־כל – מה הסכסוך הזה איננו. הניגוד – במיטבו – איננו ניגוד של ערכים מול ריקנות: הוא ניגוד של ערכים חשובים ועקרוניים מסוג אחד, לעומת ערכים חשובים ועקרוניים מסוג אחר. בצורתו הקלאסית, אין הוא ניגוד של תרבות מול חוסר תרבות, או של השכלה מול עם־הארצות, אלא הוא ניגוד של השכלה מסוג אחד, לעומת השכלה מסוג אחר. לי עצמי אין ספק שלכל יהודי ענין עמוק בידע המקורות, כיוון שבלי מקורות אין לשון, או שהלשון מידלדלת ומתרדדת ונטמעת, ובלי לשון אין תרבות, ודאי לא תרבות יהודית, כיוון שלשון היא מערכת נורמטיבית בכל מקרה, והלשון העברית איננה בין כן־מקורות מול לא־מקורות, אלא מהו היחס מלכתחילה למקורות, ומדוע אין הדדיוּת בלימוד, מדוע ילד בבית־ספר דתי אינו רוכש גם השכלה כללית הומאניסטית, מדוע במרבית הישיבות אין לומדים פילוסופיה? והרי ידע כללי אינו “נחלת החילוניים”, כשם שהמקורות אינם בשום פנים “נחלת הדתיים”, כי אין מדובר בדת אלא בתרבות, תרבות העם הזה.

ואם כן, הסכסוך הקיים אינו בין אידיאולוגיה מצד אחד לבין חוסר אידיאולוגיה, או פרגמאטיות, מן הצד השני, כי אם מדובר בשתי עמדות אידיאולוגיות מובהקות, שונות זו מזו לחלוטין, והסכסוך ביניהן קיים מפני שהניגוד בין דתיים לבין חילוניים חדל בשנים האחרונות להיות אקדמי בלבד, והוא היום ניגוד קיומי, כלומר סכסוך לכל דבר, סכסוך ברחובות העיר.

עד כה ניסינו להגדיר מה הסכסוך איננו; עכשיו ננסה לומר מהו ומה מאפייניו.

מדובר בסכסוך שבין גישה אופציונאלית לבין גישה כופה, פנימה והחוצה; מדובר בסכסוך שבין הכל צפוי, והרשות נתונה בידי הפרט להחליט בכל התחומים, לבין לגיטימציה של התערבות שלמה בכל חיי הפרט. מדובר בסכסוך שהוא ניגוד בין היסוד המשפטי כבסיס ליהדות, או במלים אחרות מה שבין אדם לחברו כראשון במעלת החשיבות, לבין היסוד האמוני בבסיס ליהדות, כלומר מה שבין אדם למקום. לי עצמי, ביהדות שלי, אין ספק שהיסוד המוסד של היהדות, כפי שאני מבינה אותה, מיום מתן תורה ואילך, הוא היסוד המשפטי ולא האמוני; לדידי, מעמד הר סיני הוא תהליך מתמשך לאורך כל הדורות, ולא אירוע חד־פעמי, ואולי לכן נאמר בו שכל נשמות היהודים בכל הדורות עומדות בו, אבל אנו מצווים בקונפליקט העמוק שבין התיאוצנטרי לבין האנתרופוצנטרי, או אם נרצה, שני עקרונות מנוגדים שניתן לכנותם בשם “משיח או כנסת”. במאמר מוסגר, אין הכנסת מבטלת את עקרון המשיח; יבוא – ונראה אם תהיה עוד כנסת, אם כי אני חוששת שתהיה, ומה שיבוטל הוא רק שיעבוד מלכויות, ונותר רק לקוות שבימות המשיח נזכה לכנסת שיש בה יותר תורה ויותר דרך־ארץ. אבל עקרון המשיח אכן מבטל או מנסה לבטל את עקרון הכנסת כמוסד מחוקק, בעיקר אצל אלה הסבורים שנו מצויים כבר באתחלתא דגאולה, ולכן יש חוק שמעל חוק המדינה – בל אחטא בשפתי.

אם נגדיר את הניגוד בין שני העקרונות בעומק גדול יותר, נמצא שמדובר בעצם בניגוד שבין מרכז־סמכות או מרכז־בקרה חיצוני לאדם, חיצוני לאנושית, כוח עליון לעומת מרכז־בקרה פנימי, שאפשר לקראו לו מצפוּן, או סוּפר־אגוֹ, או חיברוּת, או, בהקשרים מסויימים, יראת שמיים. פסיכולוגים יוכלו ודאי לומר בנקודה זו, שההסתמכות על מקור סמכות חיצוני נוחה אולי יותר מן ההסתמכות של האדם החופשי, הקרוי חילוני, על עצמו ועל יכולתו בלבד; והוא אכן חש לעתים קרובות, במידה של עצב, שכבר מזמן־מזמן יצא מגן־העדן הזה שבו הוא ילד, בן, בן יקיר או ילד שעשועים, ואביו קרוב אליו ואומר לו מה לעשות ומה לא לעשות. האכילה מעץ־הדעת היתה מעשה של בחירה חופשית ראשונה, והעובדה שלא נתקיים באוכלים “מות תמותון” אולי מלמדת שהבחירה אכן מוּתרת, גם כאשר קיימת מצווה ישירה, מפורשת, מפי הגבורה; קשה, אבל מותרת, בודאי שיש לבחירה הזאת מחיר, והוא המחיר שמשלם אדם מבוגר היודע שהוא אחראי, ואחראי יחיד, לכל מעשיו ולכל מחדליו, ואת הדין־והחשבון הראשון והחשוב ביותר יתן בזה ולא בבא. המחלוקת בין שני הצדדים מתאפיינת בכמה מלות־מפתח כאלה, כמו המושג אחריות הפרט, או המלה ביקורת, או המלה בחירה – אם כי גם בזה יש הבדלים עצומים בין ציבורים דתיים שונים לבין עצמם. במקום שבו אין בחירה, אין גם אחריות; במקום שבו אין ביקורת, אין מי שיקרא לאחריות. לפנינו איפוא, מצד אחד, הגישה האמונית, המאמינה בנס, או בכוחה של תפילה, בעצם המושג גזירה, שבה לא כל האחריות עלי – לעומת הגישה הקובעת שאני הריבון למעשי, וכל האחריות כולה עלי. עובדה היא שהיהדות הדתית לא עסקה כלל, מעולם, בענין מידת האחריות האנושית בתקופת השואה ולפניה, גם לא זו של מנהיגיה בגולה – על אחת כמה וכמה שאינה עוסקת באחריותם של מנהיגים בימינו אלה, והיא לעתים קרובות, קרובות מדי, סלחנית במקום שבו הציבור החופשי תובע מתן דין אישי. נקודת־המוצא שונה. במקום בו רואים אצבע אלוהים, או גזירה, או להבדיל נס, באמת אין מקום לבדיקת האחריות האישית.

מספרים על אותו יהודי שהתחיל לטבוע בים, ועברה ספינה ואמרו לו: עלה, אתה עוד מעט טובע – והוא אמר: לא, תודה, לא עולה, אלהים יעשה נס ויציל אותי. עברה עוד ספינה, ושוב קראו לו שישחה ויעלה – והוא בשלו: תראו שעוד מעט אלהים יציל אותי. עבר מסוק מעל ראשו, שילשלו לו חבל – והוא בשלו: יהיה נס. היהודי טבע. הלך לעולם שכולו טוב, ובא בטענות לקב"ה: כל־כך יפה ביקשתי, למה לא עשה כבודו איזה נס?… והשיבו לו משמיים: מה אתה רוצה, הרי שלחתי לך שתי ספינות והליקופטר!…

ואם כן, הגישה החילונית, החופשית והאגנוֹסטית, שאני ושכמותי מחזיקים בה, אינה כופרת במציאות האלוהית, אין היא גישה אַתאיסטית. היא אומרת: אינני יודע, ולצורך חיי היום־יום השאלה גם אינה ראשונה־במעלה. יכול להיות שיש מי שנתן לשכווי בינה, אבל הוא נתן לו גם את הבינה כדי שישתמש בה. על־פי הגישה הזאת התיקון הוא בידי אדם, כיוון שהאחריות היא בידי אדם, וחייב אדם לנהוג כאילו אין אבא ואין אמא ואין נסים, כי האדם ריבון על כל מעשיו; וכמו בתנורו של עכנאי, אף אין שומעים לבת־קול. בגישה האחרת – התאיסטית, האמוּנית – אפשר גם לומר שיש העולם הזה, ויש העולם הבא, ובזה אנחנו ממילא בעולם של קליפות, עולם שקרי, אז מה ישנוּ עוד קצת קליפות עוד קצת שקר. בגישה שאני מבקשת לייצג אותה, חובת התיקון היא עלינו, כאן ועכשיו, בין אדם לחברו, בהסדרים שחברה נוטלת על עצמה, והם עומדים לבחירה ולביקורת – כלומר, לנהוג כאילו אין העולם הבא ואין סמכות אחרת. אני יודעת שיש לגישה הזאת הרבה מאוד סימוכין במקורות, ואין לי שום מחלוקת עם אותו חלק של הציבור הדתי, המקיים אותו סדר קדימויות. אבל המציאות, מציאות הסכסוך היום־יומית, אינה משקפת את סדר הקדימויות הזה, אלא – ברוב המיקרים – את היפוכו, וזה אחד משורשי־הסכסוך.

שתי העמדות, שניסיתי להציג כאן, יש ביניהן בסך־הכל מעט מאוד נקודות־מגע, ולכאורה יכול אדם לבלות את כל חייו במיסגרת אחת, בלי לפגוש כלל בשניה בצורה שיש לה השפעה כלשהי על חייו. במציאות אין הדבר כך, ובמיוחד לא בשנים האחרונות, כיוון שבמציאות שלנו מבקשים נציגיו של צד אחד לא רק להגיע לניצחונות פוליטיים בכנסת, אלא להתערב בפועל, בפועל מיליטנטי, בחייו של כל פרט ופרט בצד השני, כלומר הולכים בדרך של הכחשת זהותו, בינתו ובחירתו של השני. ואין כאן שום הדדיוּת, אפילו לא הדדיות שבהימנעוּת. המצב הזה יצר כעס כל־כך עמוק בקרב הציבור החילוני, שבאמת הגענו אל פי תהום. הכחשת הזהות, הבינה והבהירה שלנו אינה מוגבלת לטקסים שבחיים – סוף כל סוף יכול כל אחד מאיתנו להחליט אם יקיים סדר פסח כהלכתו, או לאו. אבל ההכחשה הזאת מתגלית כאשר אדם אינו יכול לבקר את ילדיו בשבת, אם אין לו רכב פרטי; והיא נמשכת במעמד האשה בבית־הדין הרבני האורתודוקסי, שאת סמכותו אולי אין האשה מקבלת כלל; מה גם שעל פי החלטת הרבנים הראשיים אין אשה רשאית לבחור למועצת הרבנות בשל היותה אשה; ומי שיזדקק בשבוע הבא להשתלת כבד, לא יוכלו לנתחו בארץ כי יש בעיה הלכתית; וכאשר הולך אדם לעולמו, אין ילדיו יכולים לסעוד זה את זה באבלם, כי יש מי שמפריד בבית־העלמין בין גברים לבין נשים.

אבל גם זה עדיין אינו עיקר. אף אין כאן ענין של “סטאטוס קוו”, כי החברה עצמה דינאמית ואינה סטאטית וממילא אי־אפשר להגבילה לסטאטוס קוו שנקבע בשעת הדחק, ומזמן. בעיני העיקר הוא כאשר אין הפרדה לא רק בין דת למדינה, אלא – חשוב יותר – כאשר אין הפרדה בין דת לבין מדיניות, וכאשר בשם הדת, ולא בשם הכרעת הרוב, נעשים מעשים ומנסים לכפות עלינו מדיניות המאוסה על רוב הציבור, ודברים נעשים ונקבעים כעובדות בשטח על אפו ועד חמתו של רוב עם ישראל. אין לי קושי להחזיק בביתי כלים מיוחדים לידיד המקפיד על כשרות; אבל יש לי קושי, וקושי גדול, כאשר רבו של אותו ידיד מצווה על מר בגין, בהיותו ראש ממשלת־ישראל… לכבוש את דמשק, ומנתק קשריו איתו כאשר אינו כובש את דמשק. אין לי קושי ללבוש שרוול ארוך לקראת פגישה עם רב ותלמיד־חכם; אבל יש לי קושי כאשר בנו של אותו רב, בשמה של משיחיות, שהוא – ולא כל עם ישראל – דוגל בה, יוצא להתנחלות, מפקיע אדמה ערבית, ומאיים על שכניו בנשק. אני יכולה לשתף פעולה בנקל עם דת שעיקרה מוּסר. אין לי שום לשון משותפת עם דת שנכנסה לפוליטיקה ואיבדה את יראת החטא. ואגב, בעוד שנציגי היהדות החרדית מנהלים בכנסת קרב־חורמה בעניין שעון־הקיץ, כל מי שנכנס לבית־אבות אחד בשכונה חרדית אחת בירושלים יכול היה להיווכח שהשעון התלוי על הקיר שם כבר מזמן שעון־קיץ. כי הם הולכים לפי השעון… הירדני.

בית הנשיא משמש לכולנו סוכת־שלום; ואם ניסינו להגדיר את גבולות הקונפליקט ואת שורשיו, ראוי להגדיר גם את סוגי השלום למיניהם, כי השלום אינו אוטופיה לעתיד־לבוא, אלא גם כאן מדובר בדרגות שונות ובסוגים שונים. יש שלום הרמוני, שלם, כשהשכינה שורה בבית, ובין צדדים בני־פלוגתא זה שלום נדיר מאוד. ויש שלום שהוא בעצם הסכם של אי־לוחמה, כאשר אין בדעת הצדדים להגיע בעתיד הנראה־לעין לחוזה־שלום, והם מסתפקים בהסכמה על הפרדת הכוחות הלוחמים, ולא מעבר למטרה הזאת. ויש, כמובן, גם אי־הסכמה והמשך הסכסוך, כאשר הצדדים מסכימים הסכמה־שבשתיקה רק על הגבלת כלי הנשק; ובסופו של הסולם מצוי, כמובן, המצב של יד הכל בכל ואיש את אחיו חיים בלעו. בעיקרון, חשוב להבין ששלום אין פירושו בהכרח קץ הקונפליקט: הוא יכול להיות גם המשך הקונפליקט בדרך אחרת, בדרך של הידברות ומשא־ומתן; אבל כדי להגיע לכך, דרושה לכל צד סמכות מקובלת שתחליף מצב הלוחמה־בפועל במצבי קונפליקט נוחים יותר. מנהיגות כזאת אין היום בציבור הדתי.

מוֹראוֹ של מי צריך איפוא להיות עלינו, כדי שלא איש את אחיו חיים יבלעו? אנו מצויים בארץ עליה, או במינוח הסוציולוגי ארץ הגירה, שבה המון תרבויות, המון צורות־חיים, המון עילות לאי־הסכמה, והגורם היחיד, שיכול להשליט עלינו נורמה קיומית כלשהי, הוא מערכת החוק והמשפט. הציוּת הגמור לחוקי המדינה הוא התנאי הראשון, ייהרג ובל יעבור, לכל הידברות בין הפלגים השונים בעם. אבל לא די בזה. צריך עוד משהו שמעבר לציות, והוא – כיבוד הזולת וכיבוד בחירתו החופשית. אפשר, בגלל מצב הקואליציה, להגיע לחוק כזה או חוק אחר בכנסת, על אפה ועל חמתה של מחצית האוכלוסיה, אם לא רוב־רובה, וזה הפיתוי, וכל עוד יש המתפתים לנצל את המצב הזה, לא יירגע הכעס ולא ישכך הזעם, ואין בדעתי להמעיט בהערכתו. חובה להגיע לכיבוד הזולת שהיהדות שלו אינה היהדות שלך, אלא היא אחרת; שהשבת שלו אינה השבת שלך, אלא היא אחרת; נישואיו וגירושיו ורצונו להיקבר שונים משלך, והשקפתו המוסרית על המותר והאסור שונים משלך; ואסור באיסור גמור להכחיש את זהותו, את בינתו ואת בחירתו, ובוודאי שלא לכפות.

אותו ציבור דתי התומך בסעיף האחרון – איתו סיכוי להידבר.

ידיעות אחרונות, 12.6.86


  1. דברים שנאמרו בפתיחה ובעת דיון בבית הנשיא.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!