רקע
שולמית הראבן
אני לבנטינית

אני לבנטינית.

נולדתי באירופה, וכאילו כל ימי שם עברו בחושך ובקוצר־רוח, כמו טעות, כמו מאסר, כמו נישואים אומללים – עד שראיתי לראשונה את האור העז השפוך על גדרות אבנים בהר, וזית קיצי גחון מטה, ובאר חצובה – ידעתי שזהו זה. שהגעתי לאיזו ותיקות עמוקה ומוחשית, רחם העולם, זו שבּה בעצם נוצר ויווצר הכל. שזה האור הנכון, הריחות הנכונים, המגע הנכון. “טעם עתיק מבשר ועתיק מיין, טעם עתיק כמו מים קרים” – כפי שכתב פעם על טעמם של זיתים לבנטיני ידוע מאירלנד, לורנס דארל.

לבנטיניות היא תכונה הנקנית לאט. לא כל מה שהוא מזרח־תיכוני, הוא לבנטיני. לבנון, למשל, עליה אמר לי לבנטיני אמיתי אחד בקהיר, שהיא מתנהגת כמו המון שבטים אירופיים במאה השישית או השביעית, ומביישת את האיזור.

שכן אפשר להיות לבנטיני מעולה, ואפשר גם להיות לבנטיני שאינו מוסיף כבוד למקצוע. כמו בכל שטח. במירעו, הלבנטיני הוא אחד מלא־גיבוריו של אריק אמבלר, מבריח קטן, נוכל, אינטליגנטי לשגע, ובעל עקרונות של חתול־אשפתות, המקווה תמיד שנציגי החוק יתְרצו לו, אם לא בשוחד, אז לפחות על ידי בדיחה טובה. במיטבו, הלבנטיני הוא טיפוס של שגריר בגימלאות, עתיר־נסיון, בעל פאטינה תרבותית שאין דומה לה, שתמיד יעדיף נסיון־חיים על כל תיאוריה, ויצדק. הוא האיש שתמיד יעריך במדוייק את כוחם ואת חולשתם של אנשים, מעבר לכל מה שהם אומרים. בצורתו הלא־רצינית, הלבנטיני הוא האיש־שבשוק, שמדבר אליך חמש שפות בצורה רמה, קלוקלת ובו־זמנית. במיטבו, הוא האיש היודע חמש שפות, על בוריין ועל ספרותן, כי כבר היו באזורוֹ הרבה מאוד כובשים שדיברו הרבה מאוד לשונות, ופתאום אתה ער לעובדה כמה פרובינציאלית יכולה להיות לעומתו מעצמה עולמית הדוברת לשון אחת מחוף־אל־חוף. שהרי הלבנט הוא התגלמות הסינתזה ותמציתה. היפוכו של כל ייחוד בוטה וצעקני. הוא־הוא הפלוראליזם עיוור־הצבעים באשר לגזע, למוצא אתני, לדת. הלבנט כמעט שאינו הולך לשום מקום: כולם באים אליו, והשמש העזה מהקצעת ומעצבת את הכל.

כשהוא לא מוצלח, הלבנטיני הוא העצלן שאין לו תקנה, הברדקיסט שאינו מסוגל וגם אין לו כל כך חשק לארגן יחד שלושה טלפונים ושלושה אנשים ולהתחייב על שעה, “מעליש” חינני מהלך על שתים. ביופיו, הוא אדם נינוח, היודע שלחץ וחופזה הם צורות של חוסר־נימוס. אפשר לשמוע את הלבנט בקולות היפים, המעוצבים, שאינם מורמים אף פעם, עם אותו היסוס של דרך־ארץ, שלא להישמע בוטה. בת־קיבוץ אחת, שנישאה לערבי ועברה לגור בכפרו, אמרה שהדבר הראשון שלמדה לעשות הוא להוריד את עוצמת קולה. לפני כן לא היתה ערה אף פעם לעובדה שהיא רוב הזמן צועקת.

ודאי, במירעו הלבנטיני הוא אדם בלתי־עקבי, בלתי נאמן לעקרון כלשהו, ציני – אם כי תמיד בהומור. במיטבו, הוא אדם שאינו מאמין ב“איזמים”, בהיירארכיות, במנגנונים, בארגונים, ויחסו לכל הצהרה אירוני מלכתחילה, אם כי הוא נימוסי מלומר זאת. כשהוא לא כל כך מוצלח, הוא סולח בנקל לעצמו ולאחרים הרבה מאוד עבירות מכל הסוגים, הקרויות בפיו “חולשות אנוש”: וכי למה כבר אפשר לצפות מבשר־ודם. כשהוא מעולה, שום דבר אנושי אינו זר לו.

שהרי מדובר בצורה אחרת לגמרי של קומוניקציה. הלבנטיניות האמיתית פירושה העין השלישית והחוש השישי. היא הרגישות העצומה ל“איך”, היא הידיעה שה“איך” חשוב מן ה“מה”; וכיוון שכך, כל אמן אמיתי הוא באיזה־שהוא מקום לבנטיני. פירושה הקריאה המתמדת בין השיטין, הן ביחסי אנוש, הן בהצהרה הפוליטית, – אמנות שאף אחד ממנהיגי ישראל לא סיגל לעצמו עד היום הזה, ועל כן אנחנו כל הזמן מופתעים באזורנו, מופתעים על ידי מלחמה, מופתעים על ידי שלום.

הלבנטיניות היא התחושה הטראגית של החיים. היא הומור סלחני. היא פיכחון טוטאלי. היא הידיעה שלא תמיד אפשר להועיל; היא ההכרה הבסיסית בחוסר האונים האנושי. ודאי: במירעה, היא מיתרגמת לפטליזם ולחוסר־מעש. אבל במיטבה היא גם היכולת לחיות הרבה זמן עם עמימות ועם רב־משמעות, ולא להכחיש את החולשה. היא ההבדל בין בגרות לבין סתם תיחכום בוטה. היא אורך־הרוח הגדול. היא הידיעה הלא־נאמרת, שעמים שונים חיים למעשה בגילים שונים, וגיל הוא תרבות, ויש גם עמים שמצויים עדיין בגיל ההתבגרות, ובתוכם, לא פעם, ישראל. והיא הניסיון המר היודע שלכל דבר, לכל מהפכה, לכל אידיאולוגיה, יש מחיר אנושי, ומישהו תמיד משלם אותו. היא העין הבוחנת, האבחנה המדויקת, הרואה את הנרקיסט החבוי בכל אידיאולוג. היא הבדיחה על חשבונו, והיא המחילה.

הלבנט הוא גם אותה תכונה היודעת שאין בכלל אמנות גדולה, ספרות רצינית, בלי רקע תיאולוגי סמוי במימד־עומק. ומדובר בתיאולוגיה, לא בשולחן־ערוך. בתיאולוגיה, להבדיל מסוציולוגיה. לא במקרה, כאן ונצרו כל הדתות המונותאיסטיות כולן, וגם הכפירה בהן: כל מערכות הניווט הרציניות של אדם בחייו. גם ההלניזם וספקנותו. גם המדע, שאין לו קיום בלי מונותאיזם וספקנות, המוחלט והסתירה. ודאי שגם בלבנט נותרו שרידים של עבודת אלילים – אבל הם קטנים וביתיים: ביקור בקבר צדיק, כישוף כפרי והתרתו. בעיקרו של דבר כאן דן אדם תמיד במישרין עם אלוהיו, בלי תיווך כמוּרה. כאן נוצרה הדת; שם צמח הקלריקליזם. שם נוצרו היירארכיות־הענק, הבולעות־כל, כולן יותר ממידת אדם וכולן מיועדות להפחיד ולהדהים. לא כאן, אלא באירופה, נולדו שלא־בטהרה כל אותם מלאכים זכים וכחולי־עין, ולעומתם שדים שחורים הצולים אל החוטא באשה של גיהנום. כאן המלאך הוא רק שליח צנוע ופרוזאי, והשטן הוא אחד מן הפמליה, ואיש מן הנביאים לא איים בשריפת נצח בזפת התופתית. הקיטוב הפראנואידי הזה נוצר, ולא במקרה, באירופה. כאן בלבנט היו תמיד כל הדמויות אנושיות, ותכונותיהן אנושיות, לטוב ולרע. אפילו אלי יוון. גם אלוהי ישראל, המתואר בחוסר עקביות גמור פעם כקנא ונוקם, פעם כרחום וחנון – בדיוק כמו בני האדם שיצרו אותו בצלמם־כדמותם. הכפירה המניכֶאית, הרואה כל דבר כשייך לטוב המוחלט או לרע המוחלט, אלהים או שטן, אותה תפיסה שהיא אם־כל־חטאת של סטריאוטיפ ושל טוטאליטריות, לא בלבנט כי אם בפרס, ושגשוגה הגדול בא לה – כמובן – באירופה, הדתית והפוליטית.

וכיוון שכאן תמיד היה מגע ישיר וחילוני ופשוט עם הבלתי־ידוע, עניין שביום־יום, אין פלא שבקודש הקודשים שלנו, כמו באיסלאם, כמו בנצרות הקדומה, לא היה פסל. לא היינו זקוקים לתיווך. התהלכנו יחפים את האלוהים. וכאשר המקדשים הגדולים והמאיימים שבמזרח התיכון העתיק היו כבר מזמן לעיי חורבות, ונכנסו עמוק לתודעת האנשים עיי חורבות שאין להם תקומה, כתזכורת מתמדת, שחיים איתה, לארעיות השחץ – רק אז התחילו לבנות באירופה את הקתדרלות הגדולות, ולהקים שם את המערכת הגדולה של עבודת האלילים, שלפעמים קראו להם קדושים. שם ולא כאן בנו בכל כיכר־עיר אנדרטת־ברונזה מוגבהת על כן, שדיוקנה דיוקן מוגדל ומשופץ של איזה כובש רכוב על סוס אביר ומנופף בחרבו מול אויב בלתי־נראה, ואשר כפרתה היחידה – שהדרורים והצוצלות העירוניים מביעים דעתם עליה במישרין.

בלבנט נוצר ההומניזם, לאט לאט ובמשך שנים רבות, אלא שאיש לא קרא לו כך. הלבנט הוא כל מה שנלמד ונוצר על חורבות הרהב, האישי והציבורי. את מגדל בבל בנו כאן לפני הרבה מאוד שנים, ולמדו את הלקח. מאז בונים כאן את הבתים המשתלבים בנוף, החיים אתו בשלום; שם נוצרו הקוביות האדישות ותוקפנותם של גורדי־השחקים. מעולם לא היתה כאן אותה גסות שמאלצית, אותו ציר־תנועה נצחי בין סנטימנטליות ממוסדת לבין ברוטאליות ממוסדת, שהוא־הוא ציר התנועה המרכזי של אירופה. סבא כריסטמס ואושוויץ. “גמיטליכקייט” וגזענות. אופרטה וינאית וזיג־הייל. קפלט, מינואט, וליל הסכינים הארוכות. קלינושקה וגולאג.

האוכל הזה… בניגוד למה שנדמה לכמה עקרות־בית חרוצות בתל־אביב, האוכל האזורי איננו “מנה מזרחית” כזאת או אחרת. הוא השקפת עולם. הוא ירק בשעתו ובעונתו, עגבניה שהבשילה בשמש גדולה, שמן מן הגת. מתובלים בריחן ובקורנית שאדם מלקט בבוקר בהר. הוא הענבים של שלהי־קיץ, שחיכו להם כל השנה – והוא התאנה שספגה את כל האור. הוא דג שנדוג במפרץ, שנאכל בלי שום “תכלית” ובלי חופזה, ומקנחים אותו במשקה עשוי אניס שצמח לא־הרחק. זה אוכל־הנשמה, זה הבסיס. על הבסיס הזה אפשר גם ליהנות הנאה מרובה מאוכל מערבי עשוי היטב, אבל לא להיפך. לבנטיני אחד מצרפת, מרסל בולטן, אמר שהשלווה והברכה מתחילים במקום הגיאוגרפי שממנו ואילך שמים שום בבישול. אבל גולדה מספרת בזכרונותיה שבבואה למרחביה מצאה שהחברים אוכלים מה שהיה בעיניה “אוכל איום”: איזה ירקות לא מבושלים אפילו, באיזה שמן ירוק נורא, זיתים חריפים שאינם יפים לבריאות, כידוע. היא השתלטה על העניין ביד רמה, ומיום כניסתה למטבח “הכריחה את החברים” – (כך היא כותבת!) לחדול ממנהגם הילידי הנלוז, ובמקומו לאכול כל בוקר דייסה. קצת התמרדו, אבל הסתגלו. לא פלא שאחר כך אמרה גולדה שאין פלשתינאים (בעולם המושגים שלה – אין), וכי יצמחו שערות בכף־ידה אם סאדאת באמת יבוא לירושלים. אוכל הוא השקפת עולם. הא היחס האמיתי שבין אדם לסביבתו: נהנה מכל הברכה הזאת – או מכריח.

איך קרה, באמת, שכל כך הרבה יהודים יצאו לגלות אירופה כלבנטינים נאורים, וזמן רב כל כך נשארו בה לבנטינים – ואחר כך שבו ארצה כמערביים אוטיסטיים וחסרי סקרנות.

אני לבנטינית, מפני שמשעממים אותי חיים בקלאוּסטרופוביה של ההווה בלבד, ואני מפהקת באוויר הדליל של האקסיסטנציאליזם בגירסתו האירופית. אני לבנטינית, מפני שלגמרי לא מפריעה לי כביסת אנשים צבעונית המתנפנפת ברוח על מעקות הבתים, ואני אוהבת מקומות ישוב שאינם גדולים ממידת אדם ואינם מנסים להמם אותי, ולא צמודה טוטאלית לשעון, ואוהבת להשיח עם אנשים שונים ממני בלי התמכרות ל“תכלית” ובלי לשאול “מה ייצא מזה”, ולא אדלג על אף ביקור בקהיר מפני שלא מצליחים להשתלט שם על הלכלוך ברחוב (פעם אחרונה שאהבת אשה, ידידי המזדעק, זה היה מפני שהיא התקלחה פעמיים ביום?…) אבל מפריע לי מאד מאד שאדם נופל ברחוב, ואיש לא יגש אליו במשך שעות בעיר המערבית הגדולה, הנקיה, הממהרת, הבנויה אנכים גדולים ואנוכיות גדולה. מפני שבשורש הנשמה שלי אבן, כיפה וקשת, ולאו דווקא הבלוק, הלבֵנה והמלבן. איך שרו כאן פעם? “נכסך בטון ומלט!”… באמת משאת נפש מוזרה: ציונות המצויירת מראשיתה ככיבוש בלתי אסתטי. אני לבנטינית, כי אני מעדיפה את הקיץ על החורף, ואת האושר של דקלים על אפלולית התורנית והאשוח: ואם אני דווקא צריכה לבחור בין שני עיוותים, אני סבורה ששיטת השוחד, אויה, שוויונית יותר משיטת הפרוטקציה. אני לבנטינית, מפני שאני סבורה שרציחות קטנות וגדולות, שנעשות בשם אידיאולוגיה, אינן טובות מאלה שנעשות בלי אידיאולוגיה, ואני סבורה שסוציאליזם שהתרחק מאנושית בסיסית, הוא רק עוד “איזם” אחד.

אני לבנטינית, מפני שאני מוכת־לשון, ולשונות הלבנט הסלעיות, החושניות, עם נוכחות של אור גדול, נקלטות לי כאורח טבעי הרבה יותר מלשונות המערב, שצלילן באזני לא־פעם רך מדי, ספוגי ועמום. אני לבנטינית, מפני שאני כותבת ספרים לבנטיניים. מפני שבבואי למצרים, אני מבינה פתאום הרבה מאוד מושגים במקרא ובלשון שהיו סתומים עד היום, וזה אושר. השלום עם שכנינו דרוש כאויר־לנשימה לכל מוכי־לשון כמוני, כדי להחזיר את הלשון לשורשיה השֵמיים, כלומר להציל אותה מכליון. אצלנו, ככל שגדל החילוּן, כך יורדת פלאים רמת העברית, שנעשית רדודה וחסרה כל עומק תרבותי, לשון שמחוץ לכל הֶקשר, אצלנו, בגלל החשיפה למערב, במקום ללבנט, כותבים ספר אמריקאי בעברית, או ספר רוסי בעברית, או מאמר צרפתי בעברית; אצלנו משלימים עם כך שמופיעים מאמרים בעיתון שבכל אחד מהם עשרה קבין של בורות לשונית ותרבותית; ואצלנו השכבה המשכילה, זו שבכל ארץ מתוקנת היא היא הנושאת את תרבות הלשון, מעדיפה לחשוב באנגלית, ואפילו לא אנגלית טובה אלא סוציולוגית. כיון שגבולות לשונו של אדם הם גבולות עולמו, עוד מעט לא יהיה ברור על איזה עולם מדובר בכלל, ואם כדאי לקיימו.

ספק אם הערבים אזרחי המדינה הם שיוכלו לעזור לנו להתמודד עם זה, מפני שהם עכשיו לומדים עברית (ולעתים קרובות מאוד העברית שלהם טובה בהרבה משלנו), ומתמערבים. שיחה ששמעתי בין שני ערבים בתחנת־דלק: “אַגָ’א מרדכי אל־גזבר? גַ’אב ־לֵכ דלק?…” אנו זקוקים למגע ישיר עם העולם הערבי הגדול, כדי להגיע סוף־סוף לעימות הלשוני האמיתי עם עצמנו, הרבה מעבר למלים לבדן. אחרת העברית הטובה, התרבותית, תישאר בחלקה נחלת כמה רבנים, תלמידי ישיבות, וכמה משוגעים, ורובה יהפך לעגה איזורית בסיסית, פשטנית, וחסרת אסוציאציות, שאי אפשר להשתמש בה הרבה מעבר לתקשורת פשוטה ולטכנולוגיה.

אני לבנטינית, מפני שאני רואה במלחמה כשלון גמור של השכל האנושי, מוצא אחרון־שבאחרון וגרוע. וכיוון שאני לבנטינית, כל הפונדמנטליסטים מכל הצדדים, מחומייני עד כהנא, תמיד יבקשו את נפשי, ואת נפשם של כל הלבנטינים כמוני, כאן ובארצות השכנות.

לבנטיני אחד שזכה בפרס נובל, גיאורגיס ספריס, יווני שחי זמן רב במצרים כתב:


…ודברים שבאו אחר כך היתה בהם אותה

שלווה עצמה שאתה רואה כאן,

היתה בהם אותה שלווה משום שלא

נותרה לנו נפש לחשוב עליה,

פרט לכוח לחרוֹת אלו סימנים באבנים

שנגעו עכשיו יותר בעומק, מתחת לזכרון.

(תרגום שמעון הלקין).


כך כתב גיאורגיס ספריס, לבנטיני בכל רמ"ח; ואותו כוח החורת סימנים באבנים הוא בשבילי הלבנט כולו על רגל אחת, ובעבורו נעשה הכל כדאי.

על המשמר, 5.4.85

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!