רקע
שולמית הראבן
המתוסכלים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

לפני שנים אחדות יצא לגמלאות התליין הרשמי של צרפת. במדינה זו, כידוע, טרם בוטל עונש המוות, ועדיין יש בה תקן רשמי לעורף ראשים בגיליוטינה במו־ידיו, אף כי העריפות נעשו נדירות יותר משהיו. יצאה ממשלת צרפת במכרז, כדת וכדין, ונרשמו שישים וארבעה מועמדים לתפקיד התליין. רק אחד מהם נבחר.

יוצא שמתהלכים כיום בצרפת שישים ושלושה תליינים מתוסכלים.

יש גם בינינו אנשים – יהודים וערבים ואחרים – המבקשים לנקר עינים, לרטש מעים, לכרות רגלים, לפוצץ בתי תפילה, לראות דם, וכיוצא באלה מעשים שברגיל אסור לעשותם. רוב ימות השנה האנשים הללו מתוסכלים. מתי מותר, כביכול? כשמדובר בנקמה. אז נעשית הפאתולוגיה החבויה לקולנית, והיא צועקת לו לאדם שבו היא שוכנת: למה רק “להם” מותר לעשות מעשים שלא ייעשו? גם אני רוצה; עכשיו גם לי מותר; אף אחד לא יעצור אותי!

אדם שרוצה לנקר, לבתר, לרטש, לכרות וגו', הוא אדם שרוצה לנקר, לבתר, לרטש, ולכרות, נקודה. מעשיהם של אחרים רק משמשים לו תירוץ נוח. הוא רוצח, אהיה גם אני רוצח. הוא מתעלל, אהיה גם אני מתעלל. הוא התחיל, סימן שהותר הרסן, ךוגם לי מותר. שבעתיים יוקם קין.

ופתאום נעשה התסכול הזה חשוב מכל המערכת המשפטית ומכל הנורמות גם יחד, חשוב מכל מה שהחברה מוכנה ורוצה לשאת. המתוסכל שלנו נעשה בעצמו עד, קטיגור, שופט ומבצע גזר הדין כאחד – תפקידים שהחברה הפרידה ביניהם תכלית ההפרדה, וטוב שהפרידה. בדרך כלל יאמר: “אני מוכן לעשות זאת במו־ידי”.

אף אין הדבר נחלתם הבלעדית של אנשים שלא זכו לחינוך המרסן את המידות הרעות. השר יובל נאמן, שנבחר כחבר־כנסת להיות איש הרשות המחוקקת, כאשר נעשה איש הרשות המבצעת, מינה עצמו – מינוי של פארודיה – גם לרשום השיפוטית, בפסקו מה מותר ומה אסור לעשות למי שהוא, מר נאמן, מכיר כמסית, ופסק דינו היה שמותר לכרות לאיש את רגליו. אפילו יש לזה “תוצאות חיוביות”. מר שרון דיבר על תלישת אשכים בגדה. מר רפאל איתן, לא זו בלבד שאינו מבין כהוא־זה בדמוקרטיה, אלא גם אינו מבדיל עד עצם היום הזה בין חינוך לבין אילוף, אף הוא אינו רואה למה צריך לברור באמצעים. הרי אבא שלו אמר לו שערבים מבינים רק את שפת הכוח. מר כהן־אבידוב, שאביו היה סוחר עורות, ועל כן ודאי הכיר בנעוריו לפחות חצי תריסר בורסקים ערבים, מצטרף למקהלה ואומר גם הוא שהוא מכיר את הערבים והם מבינים רק את שפת הכוח.

זאת בדיוק השפה שאנשים, וערבים בתוכם, אינם מבינים. זאת בדיוק השפה שעמים שלמים לא יבינו לעולם. זה שבע־עשרה שנה מטרטרים את הערבים בגדה, והפלא ופלא, הם עדיין לא “למדו” את השיעור שה“ה נאמן, איתן, שרון ואבידוב רוצים שילמדו. אש”ף קיים כבר יותר משבע־עשרה שנה, מנסה “ללמד” את ישראל לקח כל הזמן הזה, ואין שום סיכוי שבעולם שישראל “תלמד” את מה שאש"ף רוצה.

אנשים לא למדו, מפני שאין לומדים דבר וחצי דבר מיצרי לב אפלים של אנשים המבקשים בסתר לבם לנקר, לרטש, לכרות, לפוצץ וגו'. לומדים רק כאשר יש מה ללמוד, ויש ממי ללמוד, כיצד לעשות טוב ונכון יותר. כיצד לבטא סכסוך קיים, בעיה אמיתית, בדרך המשא־ומתן, הדרך הנכונה, ולא בדרך האלימות, הבלתי נכונה בקיומו של סכסוך.

מי שנזקק לריטושים ולניקורים, מקרב שני העמים כאחד, אינו מבטא סכסוך ואינו מבטא בעיה קיימת, אלא את יצרי לבו האפלים בלבד. בפושעים הרבים תטפל המערכת המיועדת לכך. אבל מי יטפל ביצרי האלימות באנשים שבקרבנו? במיוחד כשהם בממשלה, כנסת, כס סגן היושב־ראש?

ידיעות אחרונות, 27.5.84

המלצות קוראים
תגיות