רקע
שולמית הראבן
קינה על זהות אבודה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

לאט לאט, לפני עשרים שנה בערך, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, קמה ישראל מאבל השואה המטריף, ומן הפחדים והטלטלות הנוראים של מלחמת השחרור. התחלנו להיות חברה. דיברנו על חינוך, על סגירת פערים, על איכות חיים. היינו חזקים וידענו זאת. המילים הרמות של שנות הארבעים נתרוקנו מתוכן. לא עוד נקם – מילה מובהקת של השואה וחוסר האונים שבה, לא עוד השמדה, לא עוד עמידה על הנפש. סר הפחד וחדל להכתיב את המדיניות ואת מעשי היום־יום. חיפשנו אצל מנהיגינו, שוב, את המרכיב ההומאני. כבר לא היינו חיילים בחופשת אחד־עשר חודש. היינו אזרחים, שהלכו למילואים. הפאתוס חזר לגודלו הטבעי ונעשה נלעג מאד. את נביאי הזעם שמענו בחיוך עייף. עסקנו ביום־יום ובאלף בעיותיו. הלכנו עם המשפחות לשוק הספר. השתאינו עם “שלמה ושלמי” ושרנו עם התרנגולים וצחקנו עד דמעות עם הגששים. לאט, לאט, בבטחה, נעלם יסוד ההיסטריה. נשמנו נשימה סדירה. היינו ישראלים. אולי עוד לא ים־תיכוניים, אבל ודאי כבר לא אירופאים או אסיאניים. משהו חדש ולא ברור, אבל פתוח ושמשי מאד. ישראלים. אנשי חולין.

גם כאשר העלתה מלחמת ששת הימים את השוליים המטורפים שלנו, הם לא היו אלא שוליים. צחקנו כאשר דיברו על דם ואש ושנאת נצח ועמלק וספר יהושע. צחקנו, מפני שהם היו מיעוט נלעג שאין שווה לטרוח בו ובוויכוחים עמו. ישראל האמתית היתה, לגבינו, ישראל שאינה מדברת גבוהה־גבוהה. לומדים ועובדים ועושים חאלטורות לשלם את המשכנתא ושומרים על צבא חזק מאד־מאד, ובשבתות יוצאים לפיקניק ומגדלים את הילדים. כבר לא שונאים ערבים. אולי חושדים עדיין, אבל לא שונאים. מוכנים לשמוע. מוכנים ללמוד נתונים. ממלאים אולמות וכנסים שבהם אפשר לקבל קצת יידע, קצת מבט כולל, קצת תחזית. שוקלים. התווכחנו על עתיד הגדה – מי לא התווכח – אבל ידענו שכל המתנחלים כולם אינם אלא כמה אלפי נפש שישובם חדר־שינה, ורבים מהם יושבים שם רק מפני שידם אינה משגת כדי דירה בתוך הארץ.

גם מלחמת יום הכיפורים לא התנהלה בתוך הארץ. המוות והחורבן נשארו מחוץ לגבולנו. צה“ל היה חזק. מנתוני פתיחה הגרועים, המקוממים, הגיע צה”ל עד מבואות בירות ערב. היה זה אולי עצוב שבכל נצחונותינו, אבל אולי גם הגדול שבהם.

והיו לנו בעיות רציניות. דיור לזוגות צעירים. כך־וכך ילדים זרוקים. אלימות פושעת, ותאונות דרכים ואינפלציה. לו אמר לנו מישהו שבשנת אלף תשע מאות שמונים ושתים, נצא – לא לפתור את כל אלה, אלא באש ובהרס לכונן ממשלה על אדמת לבנון – מן הסתם היינו אומרים לו שהוא מטורף גמור, וכי אין לישראל בעיות דחופות יותר לפתרן? חסל תור המגאלומניה, היינו אומרים, נגמר הנקם, אנחנו מדינה נורמאלית. אולי השירות הצבאי עוד קצת ארוך, אבל לא נורא. אולי סוף סוף יהיה שלום עם כולם, כי נמאס, ובסך הכל אפשר לחיות עם זה. בעיקר שכבר יש טיולים למצרים. חבל על סיני, חבל, והלב כואב על אופירה ועל ימית – אבל השלום שווה יותר. בלוקסור כבר היית? בלילה? לא נורמלי.

ביוני שמונים ושתים הקיצונו אל תוך סיוט: אנחנו בביירות. גרוע מסיוט: טירוף המערכות. הקיצונו לתוך עולם שבו, לראשונה בתולדותינו, השתמשה הממשלה בצבא ההגנה לישראל לא על מנת להרתיע, ולא על מנת להגן, אלא על מנת לכפות הסדר פוליטי. התעוררנו לתוך סיוט של מלחמה, שגם אם היתה צודקת (ואין לכותבת זו שום אשליות באשר לאש"ף), לא היתה הכרחית. שום חרב לא היתה מוטלת על הצוואר. נכון שאש"ף סירב לכל משא ומתן; אבל הוא גם לא היווה איום צבאי ממשי; וגם שמר בקפדה כל השנה האחרונה על הפסקת האש. ממשלת ישראל היא שהביאה את עצמה למבוי סתום בתחום הפתרון המדיני, ועל־ידי סירובה הטוטאלי להיכנס למשא־ומתן כלשהו על עתיד הגדה, הכשילה הלכה־למעשה את הפתרון המדיני ונכשלה בו; ואז לא נותר לממשלה זו אלא קלף אפשרי אחד של הצלחה, והוא השימוש בצבא. קלף אפשרי, אנו אומרים; מפני שמלחמה זו היא בגדר הימור על כל הקופה. אם ככלות כל הסבל לא תושג כל מטרה מדינית מועילה לישראל לטווח ארוך – וברגע כתיבת הדברים הדבר רחוק עדיין מלהיות ברור, לא כל שכן מובטח – נמצא להוותנו שכל זה היה לשווא.

שימוש כזה הוא בעל השלכים עמוקים, בסיסיים, וכמעט אין־סופיים על החברה הישראלית כולה. וכאן עלינו להבדיל היטב בין מה שקורה בצה“ל – שכאן דווקא השינוי אינו גדול – לבין מה שקורה לעם כולו ולאופי תפיסותיו. צה”ל לא חדל אף רגע להיות צה"ל: מעולה, מסור, הומאני, ער, מתבטא בצניעות, בעל רגשות ובעל יכולת של אמפאתיה ושל כאב. בעם עצמו כבר ניכרים ניצנים של דה־הומאניזציה, לפחות בַתגובה.

על מנת שתתחיל להתרחש דה־הומאניזציה, דרושים מספר תנאים. ראשית, צריך העם לעמוד במצב של פחד על הקיום: שנית, הוא צריך להיות ניזון ממידה גדושה של מיס־אינפורמציה; שלישית, צריך להיווצר בו מיתוס שבטי חזק, כל כך חזק עד שיכסה על הערכים האוניברסאליים המופנמים.

את כל שלושת התנאים סיפקה ממשלת בגין. בגין אכן הצליח לטעת בלבה של ישראל, השפויה, החזקה, זו שאש"ף לא היווה כל איום צבאי עליה, לא כל שכן איום קיומי – את התחושה שאנו עומדים בפני שואה חדשה. את התחושה שאין לנו ברירה. שאנו חייבים לעמוד על נפשנו. דם ילדינו. נקם.

שום פוליטיקאי לא היה מצליח בכך לולא היה משהו במבנה הנפשי שלו־עצמו, אשר הולם את התפיסה השואתית, הקאטאסטרופית. קשה לעסוק בניתוחים־מרחוק של אישיותו של בגין, אולם סיפור אחד בחייו נראה לנו כל כך מהותי לנושא כולו, שאין ברירה אלא לספרו, לפחות כסיפור רקע.

בשנות שלושים־ותשע וארבעים השקיף בגין מרחוק על השואה, ואל השואה לא בא. הוא נציב בית“ר, עזב את ורשה בעיצומה של המלחמה, והגיע לוילנה שהיתה עדיין שקטה. בניגוד קוטבי, ניגוד ערכי טוטאלי ממש, למנהיגי תנועות הנוער האחרים, למרדכי אנילביץ' ולאנטק צוקרמן המנוחים. אשר חזרו לורשה ופיקדו על המרד, איש זה, נציב בית”ר, שנאם נאומים חוצבי להבות שיש להילחם בהיטלר, לא ראה עצמו חייב לחזור אל חניכיו ופקודיו, ונשאר בחוץ – עד שבאו הרוסים ואסרוהו. במילים אחרות: כאשר התרחשה השואה, בקרבתו – הוא, המפקד, לא תיפקד. האם יהיה מופרך לגמרי להעלות סיפור זה, כאשר היום, בעולם אחר, בזמן אחר, בשוני תנאים קוטבי, מנסה איש זה בכל כוחו לדמיין לכולנו תנאי שואה חוזרים, מצב חוזר, הקיים בדמיונו בלבד – אולי על מנת שיוכל, בפעם זו, לתפקד מתוך עמדה של כוח ולמנוע שואה? הפעם הוא יהיה בסדר; הפעם יגיב כנדרש. יש רק טירוף אחד בכל הסצנריו הזה, והוא – שהיום קיימת מדינת ישראל, שלא בגין הקים אותה – וקיים צה“ל חזק מאד, שלא בגין טיפח אותו, – וקיימת עוצמה גרעינית שלא בגין הביאה לישראל, – ושאין עוד שואה. אבל לא המדינה ולא צה”ל ולא העוצמה ולא האלקטרוניקה וה“מרכבה” הם המשכנעים את בגין. כאנאכרוניזם מהלך, מסוכן מאין כמוהו, לא הצליח בגין להוציא את עצמו עדיין משנות הארבעים. הוא עדיין נלחם את מלחמת השואה. אצלו עדיין השואה קיימת ועם ישראל עומד להישמד יום־יום. בידי מי? בידי נערי האר־פי־ג’י, המוטלים היום גלוחי־ראש בין הבוסתנים ותחת ההריסות, מפני שמישהו טמטם את מוחם באמנה הפלשתינאית?… וכך כל יום חולין שלנו הוא אצלו יום של עמידה על הנפש. ואם אין הסדר מדיני, אנו נכפה הסדר מדיני. מייד. בכוח ובהרג. אחרת אי אפשר. אדם שחי כל־כולו בזמן אחר. בזמן נורא. זמן שאיננו שלנו.

וכאשר עומדים באמת להשמידך, אליבא דפחדי ראש הממשלה, אפשר באמת להתנחם בכך שיש “רק” שבעים־אלף פליטים, ולא שלש־מאות אלף, כאילו המספר הוא הקובע; ויש “רק” כמה מאות הרוגים אזרחיים בצידון, גבר אשה וטף, ולא כמה אלפים, ועומדים “רק” בטווח נשק קל מארמון הנשיאות בבעבדא ולא בתוכו־ממש; וחוץ מזה הרי הבאנו להם תרופות וממתקים. ה“רק” הזה לא יאומן בישראל שלפני יוני 1982. הוא נעשה מובן רק כאשר עם שלם, שהילכו עליו אימים, סבור שהוא באמת עומד על נפשו, כי עומדים להשמידנו, אלא במוחו של בגין. וכמו נבואה נוראה המגשימה את עצמה, בדיוק קו זה הוא העלול לסכן את מדינת ישראל בהסתבכות צבאית ופוליטית שלא ידע מימיו, הסתבכות שפשוט לא היתה מחויבת המציאות – אילו השכילה ממשלת בגין ליצור יוזמות משלה לפתרון המדיני. היא לא השכילה, ואנחנו על עברי פי תהום עמוקה מאד.

על המיס־אינפורמציה כמעט אין צורך להרחיב את הדיבור. שרון ובגין הצליחו לטעת בציבור את התחושה שבעצם הגבנו על קטיושות על הגליל, – שעה שכמעט שנה נשמרה הפסקת האש בצפון בקפידה, ואנחנו ולא אש“ף הפרנו אותה על־ידי הפצצה מאסיבית של בירות. שרון שוטף את המוח בדברו על אלף ושניים קרבנות טרור (כנראה מאז פרעות חמלניצקי), כאשר בשלוש השנים האחרונות נהרגו 37, ובשנה האחרונה, שנת הפסקת האש, רק אחד. הוא התחיל את ספירתו משנת 60; אבל אש”ף הפוליטי הוקם רק בשנת 64, ולא מייד פעל. האמת הפשוטה היא, שבפעולה הנוכחית בלבנון נהרגו בשבועיים יותר ישראלים משנהרגו בחמש שנים מתוך שנות הטרור הקשות ביותר, וזה כולל מרדפים ופעולות שלנו נגד טרור. זיכרון האנשים קצר, אבל לא עד כדי כך.

סיפרו לנו על “תקריות” שהיו במהלך הפסקת האש, ומזכירים לדוגמא חוליה שנלכדה… שבעה קילומטר צפונית לחניתה (כלומר כשישה קילומטר בתוך לבנון). דיברו על מאה ושבעים הרוגי צה“ל, בשעה שהיה כבר ידוע על מספר גבוה הרבה יותר. מדברים על “שבירת אש”ף”, בשעה שכבר ידוע לכל, שאש"ף רחוק מלהיות שבור, ועדיין יש ברשותו בתוך ביירות כוח לא מבוטל, חמוש היטב, שיכול לסחוט תנאים פוליטיים נוחים בהחלט; וכי החזרת כוחו הצבאי היא עניין של זמן בלבד, ואפילו לא זמן רב. כאשר יש כסף רב ויש שכירי חרב, אפשר להקים קן־טרור פוליטי בכל מקום. גם בדמשק.

סיפרו על טנקים ועל מצבורי תחמושת עצומים, וזו אמת לאמתה; אבל שכחו לציין, שלא הימצאות הנשק היא הקובעת, אלא השימוש בו. למצרים, למשל כמות גדולה הרבה יותר של נשק, ונשק מתוחכם הרבה יותר, – אלא שאין מצרים משתמשת בו נגדנו, מפני שהשכלנו לחתום אתה על חוזה שלום תוך ויתור, דבר שלא השכלנו לעשות עם הפלשתינאים. ועובדה שכמעט שנה גם הם לא השתמשו בנשק נגדנו: עמדו בהסכם.

מתפארים בחיסול הטילים הסוריים ובהפלת המטוסים, כאשר לא ברור כלל אם אין לברית ורשה, או תהיה לה בקרוב, תשובה גם ל“פטנט” האלקטרוני שלנו, כמקובל במירוץ זה שכולו תשובה־על תשובה־על־תשובה, – שאז יחזור המצב לקדמותו בדיוק. אין מספרים לנו מה עצמת התגובה הסובייטית ומה היא עלולה להיות, אם לא מייד, הרי תוך פרק זמן חזוי. ומעל לכל, ולפני הכל, השקר הגדול מכולם: מבצע שקראו לו, בציניות בלתי רגילה, “שלום הגליל” – והוליכו שולל את הממשלה ואת ראשי האופוזיציה, כאילו בכך מדובר. בצבא כבר מזמן קוראים למבצע הזה, בלי שום אשליות לא בשם “מלחמת שלום הגליל”, כי אם “מלחמת הוד השרון”. שם גם אומרים, שהעניינים מתנהלים בכשרון: כי שרון רצה, כי שרון אמר. מדינה שלמה נמצאת בתנאי אונס. אבל ראשי המערך אינם יכולים לרחוץ בנקיון כפיהם, מפני שהם עצמם ניהלו פלירט (קטן כזה, לא מזיק, על ארבעים קילומטר בלבד) עם האנס הראשי. וכאן יש מקום לחשבון נפש עמוק מאד.

חייל אחד מידידי כתב לפני שבוע שצבא, כמו דת, הוא מערכת התייחסות גלובאלית. כאשר משתמשים בצבא, לא כבחבורת אזרחים אמיצים ואינטליגנטים המגינים על ארצם, אלא שימוש שנועד לחפות על כשלונה המדיני של ממשלה, משתנים כל הערכים. אז קיימות “סיבות עליונות” להרוס בתים בצור ובצידון, הרחק מגבולנו, שהרי הצבא חייב לשמור על עצמו (ושזה ודאי נכון ומוצדק מהרגע שהצבא מופעל); מעתה קיימות סיבות שאין לערער עליהן ליצור בעית פליטים חדשה (וזה מצער מאד, אבל הרי אנחנו משתדלים לעזור – ר"ל), מעתה, גרוע מכל, מצפים בחרדה להודעה היומית של דובר צה"ל, וכבר חדלים לשאול אם באמת היתה חרב מוטלת על צווארנו ואם כל זה היה הכרחי. כל עוד האנשים נלחמים, גם אינך יכול לעשות זאת. חייבים קודם כל לנצח, ולחזור בשלום – ואז נדבר נכבדות. על הכל.

אבל בל נטעה: היינו אנשי חולין – ואיננו עוד. היינו אנשים מפוכחים – ומישהו הכניס אותנו לתוך מיתוס שבטי של חרדות ופחד. היינו דמוקרטיה, ואנו עומדים מול שליטתו של שרון, איש התגמול ואי־האמת, שצבר עוצמה וכוח מעבר לכל מה שידענו במדינה – נגד רצונה של לפחות חצי המדינה. איש זה גם לא היה צריך להקיף בטנקים את משרד ראש הממשלה בירושלים, כפי שחשש מר ארליך, כדי להרוס את הדמוקרטיה. די שהקיף בטנקים את ארמון הנשיאות בבעבדא, וכמעט השיג אותו דבר. הוצאנו עד היום מיליארד וחצי דולאר על מלחמה זו, סכום שיכול היה לפתור מן היסוד חלק עצום של בעיותינו כמדינה וכאזרחים, – ובכך קבענו במו ידינו את סדר העדיפות האמתי של ישראל: כפיית ממשלה בלבנון במקום שיקום שכונות, במקום סגירת הפער. היינו בעלי דעה, אבל מישהו דרס לחלוטין את כל הדעות להוציא את דעתו שלו. רצינו במידע, ומזינים אותנו בפחות מחצאי־אמת. היינו דור הומאני, והוכתמנו. היינו אנשים שגורלם בידם – ונעשינו רחוב נבוך וחרד, הסופר היום את האבידות ואומר “זה הגורל שלנו”. ואין כאן שום גורל שאותו לא קבענו בעצמנו ביום הבחירות האחרון.

וכך הקיצונו בוקר אחד ביוני ליד ביירות, רחוק־רחוק מגבול הארץ ושלומה; לתוך זהות אחרת, ברוטאלית, שמעולם לא רצינו. רק מסירותם האדירה של החיילים עצמם, כמו נקודת השקט בלב הסערה, היא שעומדת לנו ולא נשתנתה. אם נותרה זהות שפויה לישראל, היא אִתם, עם החיילים היורים כשצריך, ונוצרים אש כשאפשר, ואוכלים לוף. וממתקים מהחבילות ומטלפנים הביתה ומתלוצצים על בית־כנסת בתורכיה, ובעצם כבר רוצים לחזור. הם עשו את שלהם. עכשיו על הממשלה לעשות את שלה, לנסות ולהוציא לפחות הצלחה מדינית כלשהי מהמצב, שתצדיק ולו במעט את אשר הושקע בו, בהימור הגדול ביותר בהימורי ישראל על היום. שהרי את המתים להחזיר אי אפשר.

ואם לא תעשה הממשלה כן, ישובו הבנים לגבולם וירעידו את אמות הספים.

דבר, 25.6.82

המלצות קוראים
תגיות