לוגו
מאזן ההפסד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

איש מאתנו לא יהיה, אחרי מלחמה זו, מי ומה שהיה לפניה. דבר זה נכון אחרי כל מלחמה; אך דומה שלא היתה עוד מלחמה בתולדות ישראל שגרמה לתמורה ולתפנית שלילית כל כך, ולמאזן גדול כל כך של הפסדים במישור הלאומי, לא פחות מן האישי, כמלחמה זו. עוד לפני שנסתיימה, אנו מוצאים את עצמנו עניים משהיינו בכל כך הרבה תכנים ותשתיות קיום, עד שדומה הדבר למפולת, שאת מלוא גודלה איננו מסוגלים להעריך עדיין.

ההפסד הראשון, שהוא אולי החמור ביותר מן הבחינה ההיסטורית, הוא הפסד טיעון השואה. עד היום ידענו, וידע העולם כולו, שבשואה הרגו אותנו, החפים מפשע, מפני שאנחנו יהודים. היום, בביירות, נהרגים אחרים, החפים מכל פשע, מפני שאינם יהודים. לו היו רובעי ביירות המערבית מאוכלסים יהודים, ואפילו מחזיקים בהם המחבלים כבני ערובה, אין כל ספק שלא היינו נוקטים את דרך ההפצצה המאסיבית.

הבדלה כזאת בין דם לדם, כאילו האחד סמיק טפי, כאשר מדובר באוכלוסיה שאיננה אויבת כלל, אלא רק נמצאת במקום, היא שהפסידה לאמריקאים בשעתם את כל העולם השלישי בעת מלחמת וייטנאם, ויש אומרים שעוד בהירושימה. היום היא גורמת לדה־לגיטימציה של חשבון השואה שלנו. כל פגז הנוחת היום בביירות מחליש את הטיעון החזק והנורא ביותר שלנו, שלא היתה עליו תשובה. יכול מר בגין לכנות את התגובה בשם “אנטישמיות”, ובכך להוכיח שוב באיזה נתק הוא חי, יש איזה יסוד מוסרי עמוק לבני אדם; ועליו אין לנו היום תשובה. בעולם של 1982, יש משקל עצום לדעת הקהל. וודאי שלא כולו שוקל שיקולים ציניים בלבד. אנו אומרים שזה “לא בכוונה”; אבל המוסר אינו מושתת על “לא בכוונה”, אלא על “בכוונה לא”.

ההפסד השני הוא הפסד הטענה המוסרית הנכונה והצודקת ביותר שלנו ביחס לאש“ף. כל השנים טענו, בצדק, שאש”ף הורג אוכלוסיה אזרחית. חשבון פשוט יראה שמאז 1967 נהרגו בכל הצפון כולו, כולל כביש החוף ומעלות, 106 אנשים, והתהליך היה בירידה בולטת. ידענו לנפנף חשבון זה לעיני כל העולם. עכשיו מגישים אותו נגדנו: יום אחד של הפצצות בביירות קוטל יותר אזרחים משהרגו המחבלים בחמש־עשרה שנות טרור. נסתתמה הטענה.

ההפסד השלישי הוא אובדן האמון בגירסה הרשמית. חיילים החוזרים מן הבופור וההרוגים עימם. שמעו ברדיו שהמבצר נכבש “בלי אבידות”. ביום השלישי ללחימה אמר מר בגין שמגמת ישראל היא להתייצב על קו ארבעים הקילומטרים, ואף הודיע על כך לנשיא ארה"ב. הוא אף הודיע לעם שהמבצע כולו יסתיים תוך עשרים וארבע שנות. כל השופרות הודיעו שאין אנחנו נמצאים כלל בביירות, שעה שהכתבים שלחו משם רשימות בלשון “אם אני לא בביירות – איפה אני?”. מדווחים על הפסקת אש, וחיילים חוזרים הביתה ומדווחים על ירי מאסיבי שלנו הרבה אחרי הפסקת האש. נוצר מצב שבו כמה תחנות חוץ מספרות גירסה הדומה הרבה יותר למה שראו עדי הראייה במו־עיניהם, מן הגורמים שלנו; וזו חדשה בארץ.

ההפסד הרביעי הוא אובדן הבטחון בגורמי הבטחון, ואין הכוונה לצה“ל חלילה, ששוב הוכיח את איכותו. הגורמים המדיניים, כלומר שר הבטחון, ועדת השרים לענייני בטחון, ושאר בכירים, הביאונו עד פתחי ביירות. שיקול דעת אלמנטרי ביותר צריך היה להבהיר מראש את הברירה שמיקום זה יעמיד בפני ישראל: או שיהיה פתרון מדיני, שהוא תוצאה של משא ומתן, ולכן יחייב מתן של רווח פוליטי גם למחבלים – או שיהיה פתרון צבאי, שלפי ההערכה מחירו עלול להיות כמה מאותו הרוגים ואלפי פצועים שלנו. ישראל איננה יכולה להרוויח בשום צורה מן הסגירה על ביירות, לכן שומר נפשו לא היה צריך להגיע לשם כלל. ומסתבר שאת העם אי־אפשר לרמות. מישאל “דחף” של מינה צמח שאל את האזרחים האם מלחמה זו תפתור או לא תפתור את בעיית אש”ף והטרור, ו־ 81% (!) מן הנשאלים השיבו בשלילה גמורה. במלים אחרות, הרוב המכריע של האזרחים אינו מאמין שהמלחמה אכן תשיג את היעד שעלו הכריזה הממשלה. יותר ויותר קונה לה נפשות הגירסה שבמלחמה זו שימש אש“ף רק כיסוי, וכי היעד האמיתי הוא סיפוח יהודה ושומרון. הרמטכ”ל אף אמר זאת במפורש בכמה מהופעותיו. ונשאלת השאלה אם מותר היה להשתמש לשם כך בצה"ל, צבא העם, שלפחות חציו מתנגד לכך.

אם יש הפסד בעל השלכים עמוקים ביותר לעתיד, כשם שהפסד טיעון השואה הוא הפסד לא־ישוער ביחס לעבר – הרי הוא אובדן ההסכמה הכללית בעם ובצה“ל ביחס לצידקת הדרך. החיילים לא הגיעו עדיין לסירוב פקודה; אבל רבים מהם החלו לשאול היום מתי ובאיזה מצב לגיטימי וראוי לסרב פקודה, כיוון שאינם יכולים לחיות עם מה שרואות עיניהם – וטענתם אינה מצפונית בלבד, אלא הם שואלים מהי “פקודה בלתי חוקית בעליל”, כפי שהוגדרה בשיפוט הצבאי במשפט כפר קאסם; כיוון שאזרחי לבנן אינם יכולים להיות מוגדרים כאויב, או כגורם המסכן אותנו. התחושה הרווחת היא ששונה עקרונית ייעודו של צה”ל; ועניין זה טעון בדיקה עצמית של כל אדם בארץ בפני עצמו.

אפשר היה להמשיך עוד הרבה ברשימת ההפסדים: למשל, הכירסום בדמוקרטיה על־ידי שר הבטחון, המתחמק מן הביקורת הציבורית הן בממשלה, הן בוועדת החוץ והבטחון. אבל אולי ההפסד החמור ביותר טמון בהשלכות על החברה הישראלית למחרת מלחמה זו. במהלך המלחמה למדנו שאת הכל יש לפתור בכוח, וכל דאלים גבר; שבעיות צריך להרוג ולא לפתור; שדם יהודי סמיק טפי מכל דם אחר; שלחימה בארץ אחרת יש לה קדימות כלכלית על כל בעיה חברתית, ואפילו חריפה, בתוך הארץ; וכי מותר לשלטון, בעת מלחמה, לסובב בכחש את אזרחיו ואת לוחמיו. את כל אשר לנו שמנו הפעם על חוד החרב; וכפי שנאמר לאחרונה, חוד החרב הוא בסיס צר מלהשתית עליו את המדינה ואת עתידה. ותמורה כזאת איננה רק תמורה צפויה באופי של חברה שעברה עוד מלחמה אחת: הפעם מדובר באובדן זהות. ישראלים אינם מכירים עוד את מדינתם; וזה, אולי, ההפסד הגדול שבכולם.

ידיעות אחרונות, 18.8.82