רקע
שולמית הראבן
מנחם בגין: פוליטיקאי או מנהיג?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

אחת הטרגדיות הקיומיות של מנהיגות היא בשינוי התדמית העצמית, המתרחש תמיד ובלי יוצא מן הכלל שעה שאדם עובר מן השלב של ציפיה למנהיגות, למנהיגות בפועל. לפי שאדם נעשה מנהיג, כאשר הוא בעמדת ציפיה, בעמדת ביקורת, הוא בטוח שיהיה טוב יותר, אינטליגנטי יותר, מצפוני יותר, מוכשר יותר, ובעיקר – גדול מקודמו. התמונה משתנה באורח דראסטי כאשר אדם מצוי בפראמטרים המציאותיים של המנהיגות עצמה, שאז לא התכונות עצמן משתנות – מי שהיה אינטליגנטי, אין סיבה שייהפך לבעל מנת מישכל נמוכה עם היותו מנהיג – אלא התוכן משתנה, הפרספקטיבות משתנות, וההפעלה משתנה עד אין הכר. המעבר מן הרצוי למצוי הוא תמיד מעבר של תמורה גדולה מאוד, ולא כל אדם העולה לשלטון מסוגל לה, ולפעמים גם אינו מסוגל לעמוד בפער הגדול שבין הציפיה העצמית שהיתה לו, לבין פעלו וסיכום פעלו בשלטון.

אחד האנשים, שידע לשנות את הפרספקטיבות בלי לשנות את התכונות עצמן, היה שארל דה־גול. הוא נבחר למעשה על כתפיהם של האקטיביסטים הצרפתים, בתמיכה גדולה מאד של הצבא ובמיוחד של הצנחנים שפעלו באלג’יריה, מתוך בטחון שדה־גול הוא פטריוט צרפתי גדול, ואפשר לסמוך עליו שינהג כפאטריוט צרפתי גדול: הוא ויתר על אלג’יריה. זה בשעה ששלטון צרפת באלג’יריה נמשך יותר ממאה ועשרים שנה, וצמח לא רק דור שני של צרפתים ושנולדו שם (ה“פיֶא נואר”), אלא דור שלישי ורביעי, ותחושת החזקה על המקום היתה גדולה מאוד בקרב צרפתים רבים. דה־גול, מן העמדה השלטונית, ראה בבירור לאן מוליך את צרפת השלטון המתמשך באלג’יריה – הסיק את המסקנות, כפטריוט צרפתי גדול. התכונה לא נשתנה: הפראמטרים נשתנו, ואיתם התפישה והתכנים. דה־גול היה מנהיג מלידה. והיה מעשה: זמן קצר אחרי הסכם ההכרה בעצמאות אלג’יריה בא הנשיא דה־גול לנאום בגמר קורס קצינים בסן־סיר. עם גמר נאומו, עמדו הכל לשיר את “המרסייז”. הצבא, שכעס על דה־גול, נאלם דום. איש לא שר. היחיד שעמד מול המיקרופון ושר לבדו, מול כל המסדר העוין והדומם, היה דה־גול. עמד האיש הזקן, הזה, שר לבדו שני בתים שלמים, וקולו אף לא רעד.

שונים מאוד הדברים כאשר אנו בודקים את הרקורד המנהיגותי של ראש ממשלת ישראל הנוכחי, מר בגין. למעשה, נמצא שבמעט מאוד מקרי הכרעה, עוד הרבה לפני עלותו לשלטון, נהג כמנהיג בתחום האחריות שהיה מופקד עליו, וכמעט תמיד נהג כפוליטיקאי בעל חשבונות פוליטיים, ולאו דווקא מנהיגותיים ואו מצפוניים. אולי הכשל הראשון, הכתם הראשון שלא יימחה, נמצא במר בגין, שלפני המלחמה נאם נאומים חוצבי להבות על הצורך להילחם בנאצים, לא נשאר עם האנשים שהיה מופקד עליהם, ונמלט לווילנה, שהיתה אז ליטא. באותה שעה נמצאו בווילנה מנהיגי תנועות הנוער הציוניות השמאליות, והללו התארגנו מייד כ“הנהגה ב'” (בלתי־ליגאלית) בתנאי חירום. מרדכי אנילביץ', אנטק צוקרמן, טושיה אלטמן ואחרים, חזרו על פי ההחלטה לורשה, אירגנו את חניכי השומר הצעיר ושאר תנועות הנוער השמאליות, ומאוחר יותר פיקדו על המחתרת ועל המרד. חברים אחרים, כחייקה גרוסמן (שהיה לה כבר סרטיפיקאט ויכלה לעלות ארצה!) קיבלו עליהם תפקידים אחרים, והעם היהודי ראה אותם בפיקוד על יחידות פרטיזאנים, בארגון ההתנגדות בנשק, ובכל שאר התפקידים הקשים של הלחימה היהודית באותן שנים נוראות.

אבל מר בגין לא חזר. לא חזר, ואף לא השתלב בשום פעולה אחרת. איש בית“ר אחר, ד”ר שמעון יוניצ’מן העביר אליו מפולין קריאה חד־משמעית: חזור, קברניט אינו נוטש ספינה טובעת!… מר בגין לא חזר. הוא נשאר בוילנה באפס־מעשה, עד שכבשו הרוסים את העיר ואסרו גם אותו עם העסקנים האחרים.

בעיות של מצפון הן בעיות של כל אדם בפני עצמו. קשה להגיש כתב־אישום לאדם, ראש תנועה, שכך נהג, ורק מי שהיה שם וראה בו מנהיג יכול לטעון: ממני ערקת, אותי הפקרת. אבל אפשר, ומותר, לשאול אם כך באמת נוהג אדם שהוא מטבעו מנהיג. גם אם הוא בשנות העשרים שלו (ואולי דווקא משום כך). יתכן, ולא לנו לשפוט, שהכתם הזה רודף את מר בגין עד היום הזה, אולי כמו שאותו קברניט של ג’וזף קונרד נשא עד סוף ימיו את חרפתו על שום שקפץ ונטש את האוניה הטובעת. אולי בשם כך הוא מתעקש לראות שואה בכל מקום, על מנת שיינתן לו סיכוי שני, והפעם יתפקד כראוי. אולי. דברים רבים עושה אדם בגיל העשרים, שאחר כך הוא מתחרט עליהם.

אבל מר בגין הגיע ארצה והיה כאן לראש אצ“ל. ראש אצ”ל צעיר בשנות השלושים לחייו, שלא השתתף בפועל באף אחת מן הפעולות, ולא על כולן דיווחו לו מראש, שלא לדבר על הכרעה. ראש מחתרת, שלא שמע שריקת כדור מימיו. אפשר לחשוד לפעמים שנמצאו אנשים באצ“ל שהיו מעוניינים בפיגורה פוליטית לא־כל־כך מתמצאת, כמר בגין, בתפקיד הראש הרשמי, מפני שלא היה מתערב יותר מדי. כך לא ידע מר בגין (ואני מאמינה שלא ידע) על השחיטה בדיר־יאסין אלא אחרי שקרתה (כשם שלא ידע שלושים וחמש שנה אחר כך על הכוונה להכניס את הפלנגות לסברה ולשאתילה, והוא ראש ממשלת ישראל). כך לא ידע מה קרה באמת לשני הסמלים הבריטיים הצעירים – בקושי כדי תגלחת יומית – שנתפסו כבני ערובה. סיפר לי אז איש אצ”ל ששני הבחורים – בקושי בני עשרים, וחפים מכל פשע – פשוט נחנקו למוות, כי אנשי אצ“ל שהכניסו אותם לארגזים, לא דאגו לפתחי אוויר מספיקים. אז לא נותרה ברירה אלא לתלות אותם, כ”תגמול, כביכול, והגויות מולכדו כדי שאי לא יגלה מה אירע באמת. ספק אם פרטים "בלתי חשובים " אלה דווחו בכלל למר בגין. כך קורא אדם בן התקופה ההיא את “המרד”, על הטון הנשגב ובעל האקזאלטאציה המתמדת שלכל אורכו, ואם לנקוט לשון המעטה, הוא מגיע למסקנה שהספר אינו יכול לשמש מקור מהימן להיסטוריון העתיד. אפילו כותבת זו, שהיתה אז בסך־הכל נערה־חובשת, אחת מרבים בשירות הרפואי בעת מצור ירושלים, ראתה במו עיניה מבצעים ומצבים שאותם מתאר בחגיגיות מר בגין (על סמך דיווחים של אחרים), ואין התיאור דומה למה שקרה באמת, בשטח, כהוא־זה. כך בכניסה לבווינגראד, כך ברמת רחל, כך בהכנות לכיבוש בית הספר לשוטרים, כך בעוד הרבה מאד תיאורים שבספר. לפנינו ספר של אדם פטריוטי, נלהב, בעל רצון טוב, מוכן להסתכן כמידת יכלתו – אבל כנראה תמים מאד־מאד, החי באיזה ואקום שמחוץ למתרחש במציאות. כל אלה, אולי, תכונות נאות כשלעצמן, אבל אינן תכונות של מנהיג. ובאמת, תעמוד לו למר בגין לנצח זכותו על שבסופו של דבר פקד שלא לירות בעת משבר “אלטלטנה”; אבל מי יצר את המשבר מלכתחילה? ואם אי־אפשר היה לחזות מראש, מה שכל מנהיג חייב היה לחזות, על פי הנתונים הקיימים, שהדברים יובילו לירי יהודים על יהודים? באיזה ואקום מנהיגותי נתקבלה ההחלטה על עצם המבצע?

מן העקרון הזה – אין יורים על אחים יהודים – חרג מר בגין עצמו מהר מאד; בעת הדיון בכנסת על השילומים מגרמניה עמד על מרפסת בככר ציון ושלהב את ההמונים לעלות על הכנסת. הוא אמר: “אז” (בעת אלטלנה) “נתתי את הפקודה: לא!” (לירות על יהודים). “היום אתן את הפקודה – כן!” והדברים רשומים.

גם אם נניח לרגע שהיתה אפשרות לתפוס בכוח את השלטון אותו יום בכנסת הקטנה, הבלתי מוגנת; גם אם נניח שנמצא מנהיג או זרם אשר ביקש להפוך בכוח את הדמוקרטיה הישראלית הרכה מאד, שזה עתה נולדה; האם היה הדבר מעשי? לא היה כל סיכוי למרד שכזה; ולמעשה נמצא מר בגין פוקד על אנשיו לפגוע ביהודים־ ללא כל תכלית מדינית ברורה. זו היתה חריגה חמורה ביותר מכל מחאה לגיטימית; אבל גם זה היה מעשה של פוליטיקאי, ולא של מנהיג. מנהיג אינו גורר לבימה רובה, שאינו יכול לירות בו במידה כלשהי של הצלחה.

נניח כרגע לשנות את האופוזיציה של מר בגין. שלא הרי עמדת המתנה וביקורת, כהרי עמדת מנהיגות. מר בגין החל להתקרב לעמדת מנהיגות כאשר התמודד לראשונה על ראשות הממשלה ב־1977, ואז עמדה בפניו במלוא החריפות הברירה בין מנהג של פוליטיקאי, לבין מנהג של מנהיג.

לפוליטיקאי (לא למנהיג!) היה חשוב לגרום להחרפת הפילוג העדתי. לפוליטיקאי (ובשום אופן לא למנהיג!) היה חשוב למוטט את אחד היסודות המוסריים ביותר שלפיהם התנהלה החברה הישראלית עד אז, הוא העקרון המֶריטוקראטי, עקרון הזכות, על פיו כבודו של אדם נמדד על פי תרומתו והתנדבותו, כך הושמצו הקיבוצים, ההסתדרות, תנועת העבודה, ולמעשה כל בוני המדינה – כדי להשיג רווח פוליטי זמני, במחיר כבד ביותר לקלסתר החברה כולה. לפוליטיקאי – ולא למנהיג – דרושה היתה העלמת העין מן האלימות המתפשטת. מנהיג לא היה עושה כל אלה, פשוט מתוך ידיעה שיום אחד יצטרך הוא עצמו לעמוד בראש העם הזה, ולקצור את פרי הפילוג, הרס הערכים והאלימות. אולי ההבדל המהותי ביותר שבין פוליטיקאי לבין מנהיג ביסוד המחנך. פוליטיקאי אינו מחנך לשום דבר. מנהיג־אמת יש בו תמיד מן היסוד המחנך. כל התבטאויותיו והופעותיו שלל מר בגין הביאו לו אמנם, בדוחק רב, את ראשות הממשלה – אבל הן היו אנטי־חינוכיות בפועל, ומשום כך קצרות ראות, ובסיכום – מזיקות.

ספק אם יודע מר בגין היום לתקן את מה שקלקל אז, קלקלה חמורה ביותר. כאשר פשטו על קירותינו כתובות הזוועה “אשכנאצים” – תוצאה ישירה וניתנת להוכחה של כמה מן הדברים שאמר מר בגין בעת מערכת הבחירות – שיגרה אליו חייקה גרוסמן (“אחותי הלוחמת”) מכתב אישי בו היא מבקשת ממנו, כראש ממשלת ישראל כולה, להגיב על המעשה החמור, מר בגין אפילו לא טרח להשיב.

ואם כן, קל, קל מאוד להתחיל בדברים בטווח הקצר, שאחר כך אין יודעים איך לצאת מהם; ואי־ראיית הנולד, הגובלת בעיוורון, אשר איפיינה את מלחמת הלבנון כולה, לא נולדה בשנה שעברה, אלא היא בפירוש אחת מתכונותיו הבולטות של מר בגין כמנהיג. אולי אין טוב ממנו להדליק אנשים לטווח הקצר, המיידי; אך מה יקרה עם כל אלה אחר־כך, מה תהיינה התוצאות ומי ישא בהן – לכל אלה לא מר בגין האיש. ולא היה אולי מקום ומצב שבו עמד לאור הזרקורים קוצר ההשגה של מר בגין, כבעת המשא ומתן לשלום עם מצרים.

היום ידוע כבר בציבור, מתוך מסמכים מצריים, שהנשיא סאדאת החל במשא ומתן, באמצעות מר צ’אושסקו, עוד לפני הבחירות, עם מר פרס, כמי שעמד על פי הסקרים לזכות בראשות ממשלת ישראל. מר בגין הצליח להרכיב קואליציה, וסאדאת המשיך עמו; ונקודת ההכרעה היתה באיסמאעיליה. סאדאת היה מנהיג אמיתי, לפחות בכל הנוגע למדיניות החוץ, וחשב בקנה מידה גדול. אפשר היה, עוד באיסמאעיליה, להגיע לשלום כולל – אילו היתה למר בגין אותה חשיבה מקפת, מרחיקה ראות, שהיתה לסאדאת. אבל מר בגין חשב שיצליח איך־שהוא להערים, לא לפתור עדיין את בעיית הגדה (שעל פי מדיניותו העיקשת, אין לה פתרון גם עכשיו ולא יהיה גם בעתיד) – והחזון הגדול של שלום כולל באיזור מצא לעצמו שותף אחד בלבד, את הנשיא סאדאת – כאשר השותף השני פשוט אינו מתעלה לגודל הרגע. הסכמי קמפ־דיויד, תחת שיהיו אבן־פינה לעידן גדול, שעוד לא היה דוגמתו באיזור, הפכו להיות הסכם דחוק, מלווה “מכתבים” משני הצדדים, הסתייגויות, וקשיי ביצוע, הם השיגו יעד חשוב אחד: שלום חוזי עם מצרים, שלום שעמד בכל המבחנים הקשים עד כה, מפני שהשלום הוא אינטרס לאומי של מצרים. התנהגותו המתלבטת של מר בגין, שלא עמד בגדולת השעה – גם לא בקמפ־דיויד – הטילה ספק אם השלום הוא גם אינטרס לאומי של עם ישראל, והוליד את כל תנועות המחאה המתחזקות והולכות מאז ועד היום.

כותבת זו אינה נמנית עם השוללים מכל וכל את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. סביר מאוד להניח שכל ראש ממשלה ישראלי, שהיו בידו הנתונים שבידי מר בגין זה זמן־מה, היה מחליט אותה החלטה עצמה. בלי ספק היתה זו הכרעה בדרג מנהיגות. עד כאן כף הזכות. אבל מכאן ואילך מתחילה כף החובה. הפוליטיקאי שבו גבר על מר בגין כמעט מתחילת המעשה, וגם לו, ראשית, לבצע את הפעולה דווקא כמה ימים לפני הבחירות; לא חטא רציני, אבל פגם אסתיטי, שהרי אין מסכנים חיי אדם לצורך השגת שמץ שבשמץ של רווח פוליטי. אבל הפוליטיקאי מר בגין לא יכול היה להתאפק, ופרסם את העניין ברבים; ולא עוד, אלא שנשא נאום אינפורמטיבי על כך שעה שהמטוסים היו עדיין באוויר, וסיכן חיי אדם במידה כזאת, שאנשים שפויים ויציבים ומסורים כראש המוסד דאז, יצחק חופי, ומפקד חיל האוויר דאז, האלוף עברי, עברו על מידותיהם ויצא בדברי מחאה לעתונות על דיבורים חסרי אחריות ומזיקים. כפי הנראה, אכן תרמה הפצצת הכור אחוז רציני ביותר להצלחת מר בגין בבחירות כמה ימים אחר כך; כפי שאמר אחד מראשי המדינה, “עשרה טייסים מערכניקים העלו את הליכוד לשלטון”; אבל מר בגין ראה במו עיניו איזו קבלת פנים צוננת ערכו לו הטייסים בבואו אחר כך לברכם בטייסת, וכיצד סירבו לדבר עמו – וטעמם ונימוקם היה עמם. גם טייסים אלה, כמו לוחמים אחרים במדינה, ידעו על מבצעים אחרים שנעשו על ידי ממשלות אחרות, והשתיקה היתה יפה להם אז ועדיין היא יפה גם היום. איש ממנהיגי המערך לא היה מעלה בדעתו להרוויח פוליטיים על חשבון מבצעי הפעולה עצמם. מר בגין הוא, כנראה, ראש הממשלה הראשון בישראל שהפר את כל כללי השתיקה המבצעית, ולא אותה בלבד, ופרטי הדברים עוד יישמעו ודאי כאשר אפשר יהיה לפרסמם.

אולי לשיא המנהג הפוליטי, להבדיל ממנהג המנהיגות, הגיע מר בגין כאשר, בעיצומה של מלחמת לבנון, שלחה אליו הסיירת המהוללת ביותר של צה"ל מכתב דחוף, בו הם כותבים שאיבדו את האימון בשר הבטחון. מנהיג ראוי לשמו היה מזמן מייד את האנשים – טובי הלוחמים בישראל – ושואל מה בפיהם. מר בגין השיב להם במכתב קר כקרח, שעליהם למלא פקודות (אותן מילאו ממילא), וכי… יש להניח שלא הצביעו בעד מר שרון גם קודם־לכן. כך נוהג פוליטיקאי, כך לעולם לא ינהג מנהיג.

ומתבקש להמשיך בנורא מכל – מלחמת הלבנון עצמה, שכאילו ניקזה בתוכה את כל מגרעותיו הנוראות של מר בגין עצמו כמנהיג: קלות הדעת, אי ראיית הנולד, כניסה חפוזה למצבים שאי אפשר אחר כך לצאת מהם, חוסר ידיעה וחוסר שליטה במתרחש בשטח, הסתמכות תמימה על אנשים שאינם ידועים כמדווחי אמת דווקא, וגרוע מכל – התעלמות מוחלטת מן הגורם האנושי, כאילו אפשר לשלוח אנשים ללחימה, לפציעה ולמוות בניגוד גמור לרצונם, בלא לעורר בכך גל מחאה אדיר – העלול להרוס הכל: את הופעת מר בגין על הבופור (“בלי אבידות”), את דיבוריו על מלחמה של ארבעים ושמונה שעות, או שבעים ושתים שעות, ורק ארבעים קילומטר, את ההבטחה שלא להכנס לביירות, את אי התמצאותו בעצם הזחילה לכביש ביירות־דמשק והשלכותיה הפוליטיות ביחס לסוריה וברית המועצות, את העובדה שלא ידע על הכנסת הפלאנגות לסברה ולשאתילה, ובעקבות אלה – את ההיסוס הארוך בענין הקמת ועדת החקירה, שבו המחאה הכריעה, וההיסוס הארוך בענין יישום מסקנות הועדה, היסוס פטאלי שהפקיר את הרחוב הישראלי לאלימות גוברת, וגרם בעקיפין למותו של קצין צנחנים צעיר, דמוקרט בלב ונפש, אמיל גרינצוויג.

כאשר קרא מר בגין את דו“ח הועדה, בסעיפים הנוגעים לו עצמו, אמר למקורביו: “לפי הדו”ח הזה, אני צריך להתפטר”. אין כל ספק שהקול הראשון הזה היה גם הקול הנכון. דו“ח הועדה קבע, בראש ובראשונה, נורמות של תיפקוד – כראש ממשלה בישראל, כשר בטחון, כרמטכ”ל, כראש אמ“ן, וכך הלאה. מר בגין, שעד כדי כך לא ידע, לא חזה מראש, לא הקשיב בישיבת הממשלה, ולא היה בתפוצת הדיווח בעוד מועד, פשוט לא עמד בנורמות, ואין כל ספק שהיה עליו להתפטר, פי שידע בעצמו. מטעמים הידועים רק לו, הוא החליט להמשיך, והוא ממשיך היום בתפקידו לא כמנהיג המראה את הדרך קדימה, אלא כפוליטיקאי מר נפש ואולי גם עורך את חשבון הנפש, שאין לו בעצם מה להגיד לעם ברגע קשה זה, ועל כן הוא שותק שתיקה נוראה – ודאי נוראה גם לו־עצמו. עובדה: בכל נקודות ההכרעה המנהיגותיות שעמדו בפני ראש ממשלת ישראל בשנים האחרונות, וגולת הכותרת שלהן – עצם ההחלטה על מלחמת הלבנון ועד מהלכיה – לא תיפקד מר בגין כמנהיג, ודאי לא כמנהיג בעל שיעור קומה. התכונות הדרושות פשוט לא נמצאו בו. כל הכשלים היו כשלי־מנהיגות, שכן העם תיפקד, וצה”ל תיפקד ועשה את המוטל עליו. רק המנהיג לא היה מנהיג.

איש אינו ידוע מתי ייקרא לישיבה של מעלה, וגם ראשי ממשלות ככולנו, בידי שמים. אם מחר, בחטף, לא יהיה מר בגין ראש ממשלת ישראל, ישאיר אחריו מדינה במצב שאין לקנא בו: עם מפורד ומפולג כפי שלא היה מעולם; כלכלה על סף התמוטטות; יהדות העולם מפולגת – ושם הפילוג מסוכן עוד יותר מאשר אצלנו; רבים יותר ויותר מתחת לקו העוני, כאשר שני שלישים ירדו לשם בתקופת שלטונו של מר בגין; אינטליגנציה ממורמרת (רופאים, מורים); עם שחלק גדול ממנו מאמין בפתרונות בכוח ואינו רואה חשיבות לדמוקרטיה; ומעל לכל – אותה ביצה טובענית ותובענית בלבנון, התשה והקזת דם איומה, שבפירוש אפשר היה למנוע אותה, ובהחלט אפשר היה וחובה היתה לחזות אותה מראש. מר בגין הוא אדם אינטליגנטי – יותר מכמה וכמה פוליטיקאים מצויים אחרים (וזה לא קשה), ויותר אינטליגנטי מכל ממשלתו גם יחד (וזה עוד פחות קשה). יש להניח שהוא יודע את כל הדברים האלה בעצמו, ויש להניח שימיו היום קשים מאד. לו ניתן לחזור לחמישה ביוני בשנה שעברה, ודאי היה מר בגין חוזר ברצון; אבל מידת חסד כזאת איננה נתונה בעולמנו, ואנו נשארים עם ההרוגים והפצועים והתסבוכת וההפסד הפוליטי – שכל־כולם נגרמו על ידי חוסר מנהיגות.

אפשרות אחת ויחידה עוד נשארה לו למר בגין, אם ברצונו בכל זאת להכנס להיסטוריה כמנהיג בעל־גדולה, מנהיג אשר היטיב עם העם, ולא רק הרע עמו לכל אורך הדרך במהלכים שגויים או בלתי מספיקים, והאפשרות הזאת היא לעשות עכשיו, מייד, למשא ומתן לשלום כולל באיזור כולו, אשר יכלול את פתרון הבעיה הפלשתינאית בצורה שיש לה סיכוי כלשהו להתקבל על דעת כל הצדדים. המסוק אשר יוביל – אם אמנם יוביל אי־פעם – את מר בגין לרבת עמון, ובידו הצעות רציניות, הוא אשר יעבור את הגבול בין פוליטיקאי ששגה לאורך כל הדרך, לבין מנהיג שיעלה את דרך עמו לדרך המלך (ואין הכוונה רק למלך ירדן). כל מהלכיו של מר בגין עד היום אינם מצביעים על יכולתו הנפשית להתעלות למעמד כזה, ולא הרבה אנשים משתנים בגיל קרוב לשבעים. אבל אין ברירה: אם אנשים אינם יכולים לשנות את מנהיגם, הם מחליפים אותו.

הפוליטיקאי הדומיננטי שבמר בגין ודאי חש בכך היטב. השאלה אם יש בו די שאר רוח של מנהיג שיסיק את המסקנות. אבל איזה פער טראגי, באמת, בין ההבטחה העצמית של מצפון, של המנהיגות ושל גדולה, שהיתה במר בגין לפני היותו לראש ממשלה, לבין שברי כל הדברים שבידיו היום.

ידיעות אחרונות, 6.6.83

המלצות קוראים
תגיות