רקע
שולמית הראבן
מוקד עם שרון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

אני העם היהודי.

העם היהודי אינו שוגה לעולם.

העם היהודי איננו מתפרע. לעולם.

העם היהודי איננו גוזל, כן?

העם היהודי, כלומר אני, אינו זקוק לשום בקרה. מאף אחד.

יש כאן דיקטטורה של בקרה. של תקשורת.

חמישים ששים איש במדינה עושים דיקטטורה.

וכולם נגדי.

צריך רק לעשות. עשייה גדולה. בתנופה.

לא צריך לחפש איזון. אי אפשר לרצות את כולם.

רק את היהודים, וזה מה שחשוב.

צריך להבין מה חשוב.

לעשות הכל. גם לשרוף. גם להתפרע. גם לנקום.

הרי זו תנופה גדולה.

ואני מציע, כן? אני מציע לכם לא לומר שיהודים מתפרעים.

יהודים לא מתפרעים. יהודים רק צודקים.

אני מזהיר את כולנו: לא להתפס להאשמה עצמית.

האשמה עצמית, פירושה שצריך לחשוב מה אני עושה.

ואולי גם לגרום חלילה – ואני אומר חלילה – להענשה עצמית.

לחשוב חלילה כאילו יש קשר בין המעשים שלי לבין התוצאות.

וככה אסור לחשוב.

זאת חבלה, זה חותר תחת עם ישראל, תחת התנופה הגדולה.

התנופה זה אני.

השופטים, כן? – השופטים – הם לא פוסקים. נכון. הם פוסקים נגד עם ישראל. הם פוסקים בעד אויבי ישראל.

הרי עם ישראל זה אני. איך לא מבינים דבר פשוט כזה.

כולם נגדי.

רק אני שילמתי. רק אני. עם ישראל שילם.

בגדו בי. הסגירו אותי.

האנשים, כן? אותם האנשים שאני לא הסגרתי.

הממשלה הפחדנית הזאת. כולם נגדי.

אל תפסיקו אותי.

אני עם ישראל. ויש גם תרבות שיחה.

אני עוד אטפל בזה.

אני עוד אטפל בכולם.

אני עוד אטפל בכולם.

אני עוד אטפל בכולם.


על המשמר, 29.7.83

המלצות קוראים
תגיות