רקע
שולמית הראבן
המטריה שחיפתה על אנגליה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

בימים אלה דימה הנשיא רייגן את תנועות המחאה באירופה לצ’מברלין, אשר ביקש בשעתו לפייס את היטלר, והיה לסמל הפייסנות התמימה מול תוקפן, כזו שאינה רואה את האסון העומד בשער.

אין בדעתי להגן כהוא־זה על תנועות המחאה של אירופה, שתמימותן כנראה גדולה באמת; אולם נראה שבין הכישורים הנדרשים לנשיא ארצות הברית במילוי תפקידו, לא נמנה גם הכישור של ידיעת ההיסטוריה המודרנית על בוריה ועל מורכבותה.

זה שנים אחדות ידוע בקרב ההיסטוריונים באנגליה מה שהיה ידוע מאז 1936 בקרב יודעי סודות המדינה: בצאתו למינכן, לא היתה לו לצ’מברלין כל ברירה שבעולם אלא לפייס לפי שעה את היטלר. משרד ההגנה שלו הודיע לו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שהר.א.פ., חיל־האוויר הבריטי, אינו מוכן עדיין – בעיקר מבחינת כמות המטוסים וקצב ייצורם – למלחמה נגד גרמניה, וכי דרוש לו לר.א.פ. זמן של שנה עד שנתיים של ייצור קדחתני, עד אשר יוכל לבשר לממשלת בריטניה שהאופציה הצבאית שלה אכן קיימת. צ’מברלין יצא למינכן כשאין עמו אלא שתי ידיו, על פי ביטויו הציורי של אחד ההיסטוריונים, לעצור לפי שעה את מכונת המלחמה. אף לא היו לו אשליות בקשר להיטלר עצמו. באחד המכתבים שכתב ממינכן, ואשר פורסמו באחרונה, כתב צ’מברלין: “נורא לחשוב שגורלם של מיליוני אנשים נתון בידו של המטורף הזה”.

בדיעבד, וגם על־פי ויליאם שיירר ואחרים, נתברר שפסק־הזמן של שנה, שאותו נתנה מינכן לאנגליה ולצרפת, לא רק שלא הועיל, אלא גם הזיק. גרמניה כנראה לא היתה מוכנה למלחמה כוללת אף היא ב־1938; ה“לופטוואפה”, חיל האוויר שלה, היה חלש הרבה יותר מכפי שהיה ידוע באנגליה, והשנה שאותה הרויח היטלר אך חיזקה את מעמדו מבפנים ומבחוץ. מהמם לחשוב שאפשר היה להביס את היטלר עוד ב־38, ואז גם השואה לא היתה מתרחשת. אבל צ’מברלין לא ידע אלא את אשר לפניו באותו רגע, והוא – שיאן לה לאנגליה אופציה צבאית עד תום שנה לפחות. גירסה זו אישר לכותבת, אך לפני חודשיים, אחד ההיסטוריונים האנגליים המובהקים שחקרו את הנושא במיוחד. ייתכן בהחלט שהדברים היו מורכבים הרבה יותר; ייתכן שצ’מברלין האמין בכנות באפשרות השלום עם גרמניה, וכי עמדת מיניסטריון ההגנה שלו אך חיזקה את הדברים שבהם האמין ממילא. אבל העובדה המדינית נשארת: צ’מברלין יצא למינכן בהרגשה שבמשך שנה לפחות המטריה המפורסמת שלו היא שתצטרך לחפות על אנגליה, בהיעדר מטרייה אווירית. במשך השנה שאחר כך נאלץ צ’מברלין לנווט במסלול בלתי־אפשרי: בין הצורך “להחזיק” את היטלר, לבין רגשות הזעם ההולכים וגוברים באנגליה, שסיכנו גם את מעמדו שלו. היסטוריונים מספרים לנו על נאומים שכתב תחילה ברוח אחת, ונאלץ לקרוע ולהשמיע תחתיהם נאומים הפוכים בתוכנם, פעם אחרי פעם, כאשר שגרירו בגרמניה מזהיר יום־יום כמעט ש“היטלר מרמה אותך”.

אין לקנא באיש מדינה, בעיקר בראש מדינה, המוצא את עצמו במצב בלתי־אפשרי שכזה. ועובדה שצ’מברלין שימש אחר־כך שר בקבינט המלחמה של צ’רצ’יל, וכאשר מת ב־1940 (“בלב שבור”, כהגדרת ההיסטוריונים), ספד לו צ’רצ’יל במלים חמות ביותר. ועוד באפריל אותה שנה, כחצי שנה לפני מותו, אמר צ’מברלין, שהיטלר “החמיץ את האוטובוס” כאשר לא תקף את אנגליה ואת צרפת בעודן בלתי מוכנות לקרב. לפחות חלק מן ההיסטוריונים מסכים לקביעה זו.

בדיעבד – שוב בדיעבד – ייתכן מאוד שצ’מברלין שגה; אבל השגיאה היתה פחותה בהרבה, והמהלך היה מורכב בהרבה, מן הסטריאוטיפ שהשמיע נשיא ארה"ב בשבוע שעבר, ורבים אחרים חוזרים עליו מדי פעם בפעם. המטריה נשארה, ואולי גם תישאר לדורות, כסמל הפיסנות הנכנסת, סמל מביש. ולא נועדו דברים אלה אלא להזכיר לכולנו שהמציאות תמיד מורכבת יותר מן הסטריאוטיפ, וכי אין בעולם סמל, ואפילו הוא סמל לדברים “שהכל יודעים אותם”, כביכול, שאינו טעון בדיקה וחשיבה חוזרת – שמא “מה שהכל יודעים” אינו אלא מסך, או מסכה, לעתים קרובות מכוונת, למה שאין יודעים. שלא לדבר על הלקח המר, והחשוב מכל: אם רצונך בשלום – היכון למלחמה. או בלשון מודרנית – אפשרות של שלום־אמת קיימת אך־ורק כאשר האופציה הצבאית קיימת. בלעדיה כל שלום הוא בגדר כניעה. וכאן, כנראה, עיקר תמימותן של תנועות המחאה באירופה.

ידיעות אחרונות, 28.8.83

המלצות קוראים
תגיות