יש לו למר רפאל איתן אי־אלה בעיות עם הדמוקרטיה. אין הוא מצליח להבין אותה, משום־מה, וכפי שאמר בהתבטאות פומבית אחת בירושלים, איש אינו מצליח להסביר לו מהי דמוקרטיה. יש אומרים שהסיבה לכך היא שמר איתן פשוט אינו שומע כשמסבירים לו. אבל הבה נהיה נדיבים: אולי באמת רוצה האיש להבין, רוצה, ואינו יכול. סוף כל סוף לא קל להבין עניין מופשט כזה, שאין בו מן הנוסחה הפשוטה, הגואלת, של “או שאני מחסל אותו או שהוא מחסל אותי”. ואם אין כאן “זבנג וגמרנו” – מה המשחק הזה בכלל? מה משיגים?

וכך, נאמן לגמרי לאי־הבנתו המוצהרת, אמר מר איתן ביום א' שעבר, ביסוד המעלה, ש“יש לאסור על בני המיעוטים שאינם משרתים בצה”ל לבחור לכנסת, ואולי כך נצליח להמעיט את מספר חברי רק“ח בכנסת”. באמת, רעיון יוצא מן הכלל: השאלה היא רק מדוע לא חשבו עליו קודם, ולא רק אזרחים רופסי־מוחין, אלא קצינים ורס“רים משוחררים שאמורים להבין עניין. הרי זה כל כך פשוט. אפשר היה, למל, לאסור כבר מזמן על אזרחי המדינה השומרים מצוות (שחלק מהם אף הוא אינו משרת בצה"ל) את ההצבעה לכנסת, ובכך לפתור כמה בעיות במדינה, כולל תחבורה בשבת. אפשר לאסור על זכות הבחירה של בוגרי תיכון ובעלי השכלה גבוהה, ובכך להחליש במכה אחת את האופוזיציה שמברברת כל הזמן ולא ברור מי צריך אותה בכלל. הלא כבר אמר מר איתן שהאוניברסיטה היא אש”ף, ומאימתי אש"ף מצביע אצלנו? אפשר גם לווסת את העניינים על פי צרכי השעה האמתיים, ולאסור על זכות הבחירה של מי שצבע עיניו כחול, או שחור, הכל על פי האוסר וצרכיו ויעדיו, כי מה שקורה כרגע הוא באמת ברדק: מאימתי יש זכות לכל זב ומצורע להצביע? איזה־שהוא סדר חייב להיות. צריך רק לקבוע מה המטרה, ולאסור ולהתיר על פיה. איפה החבר’ה?

היחידים שאין להם זכות – וגם זו זמנית – להצביע בבחירות לכנסת במדינת ישראל, מר איתן, הם עבריינים, על שום מעשים שהם עצמם עשו. אזרחי המדינה הערבים אינם משרתים בצה"ל מפני שמדינת ישראל החליטה שלא ישרתו, ולא הם עצמם, ולפיכך אין להם ברירה, אינם עריקים, הם לא עברו כל עבירה ואינם פחות אזרחים ופחות בעלי זכות בחירה מכל אדם אחר במדינה. ומדובר בכמעט חמשית מכלל אזרחי ישראל, הבונים אותה ומגדלים פריה ומשלמים את מיסיה כחוק, שעל פי חזונו של מר איתן צריך מעתה לצרפם לאנסים, למועלים ולגנבים המרצים את עונשם בבתי הסוהר, שגם להם אין זכות הצבעה; ולא באורח זמני בלבד, כמו השפוטים, אלא כמין סטיגמה לנצח.

אבל אם הקריטריון לזכות בחירה הוא השירות בצה“ל, כלומר: אם להיות אזרח פירושו בעצם להיות חייל – הרי זה שמרבה לשרת, ומי שדרגתו גבוהה משל חברו, מן הסתם יש להכיר בכך ולהעניק לו זכות־יתר, מפני שהוא “בחור טוב”, כהגדרתו הידועה של מר איתן בשעה שהיה מעניק חנינות. אי לכך, אמור מעתה: לטוראי קול אחד, לרב”ט שני קולות, וכן הלאה – עד ארבעה עשר קולות לפחות לרבי אלופים – בתוספת שאפשר להתמקח עליה בעבור וותק, שירות קרבי, כוננות, וכיוצא באלה. מוכפל אוטומאטית, כמובן, כאשר מדובר באנשינו, אנשי ארץ ישראל השלמה, שציונותם מן הסתם כפולה משל מי שסבור אחרת. כאיש צבא ייחשב לצורך זה גם איש הג“א או מתנחל היכול להוכיח שהוא יודע להשתמש בנשקו בצורה ציונית הולמת. החישוב אמנם יהיה קצת מסובך, אבל לא נורא: המחשב של אכ”א יכול לעמוד בכך. הוא שנאמר בהגדה של פסח: בדמוקרטיה זכו בקול אחד, ועל ים חזונו של מר איתן זכו בעשרים וחמשה קולות. ואז יהיה סדר. המטרה תושג במלואה. הכנסת תהיה תו־פא (תחת פיקוד) כמעט לגמרי. אף תרמיל מיותר לא יתגולל בחוץ.

מר איתן הגן בגופו שנים ארוכות על המדינה, ואולי משום כך זכה שמדיו לא הופשטו מעליו אחרי פרשת סבר ושאתילה, אלא ניתנה לו מידת החסד לפשוט אותם בעצמו כתום שירותו. מאז עברה חצי שנה ויותר, אבל לא נראה כי ניצל מר איתן תקופה זו ולא למד דבר וחצי דבר על החברה שעליה הגן כל ימיו, ועל המשטר שבו בחרו אזרחיה. לא למד מר איתן את קנה־המידה הראשון לדמוקרטיה: מידת יכולתו של אזרח (כל אזרח, מר איתן, בלי הבדל מין, דת וגזע) להשפיע על השלטון בתוקף היותו אזרח, גם בקלפי, וגם בין קלפיות; מפני שהשלטון קיים למען האזרח, והאזרח קובע אותו, ואין האזרח כלי בידי השלטון. לא למד מר איתן שאין “נותנים זכויות” לאנשים (וממילא גם אין “נוטלים מהם” זכויות"), אלא שהם זכאים, מעצם היותם אזרחים, וזכותם קיימת, ומי שרוצה ליטול מאנשים בכוח את זכויותיהם, משנה משטר ומשנה אורחות חיים, ויוצר דיכוי, שיש לו חוקי־קיום משלו ותוצאות משלו, וכולן קשות.

אם באמת מחליט מר איתן להכנס לחיים הפוליטיים שלנו, במגמה פרלמנטארית או חוץ־פרלמנטארית, אין הוא יכול להכנס אליהם כסומא־בארובה. גם הוא לא היה מושיב ליד הגאי מטוס מי שלא עבר מימיו קורס טיס. ולפיכך אפשר לעוץ לו ברגע זה עצה אחת בלבד: שיטול פסק זמן וילמד אזרחות, פשוט ילמד, וימנע מעצמו את הבזיון כל אימת שהוא מופיע ונותן שיעור באזרחות. ויש די והותר אנשים בארץ הזאת שיכולים להדריך אותו בכך, גם כאלה שלא שירתו מימיהם אף יום אחד בצבא, וגם מפקדים מזהירים בעלי עיטורים רמים – וזכותך המלאה, מר איתן, לאהוב אחד מהם יותר מרעהו – אבל, במדינה דמוקרטית, קולו של זה שווה לחלוטין לקולו של זה.

ידיעות אחרונות, 2.11.1983