רקע
שולמית הראבן
סימטריה כוזבת

המחנה המכנה את עצמו “לאומי” – וכנראה מבקש לומר בכך שכל מי שחולק על דעותיו, פשוט איננו לאומי – נתון באחרונה ללחץ רב, ואחד הלחצים הכבדים ביותר הוא האשמת המחנה־שכנגד כי אישים מתוכו מסיתים בגלוי ואשמים בהפקרת דם, על כך מגיבים מנהיגיו, גב' גאולה כהן, מר אריאל שרון ומר רפאל איתן, בפרסום רשימות גידופים וחרפות שנזרקו לעברם, בבחינת סימטריה: אנחנו משמיצים – גם אתם אינם טומנים ידכם בצלחת. עובדה.

שיטת הגנה זו יפה אולי לרגע, כדי לסתום את פיו של מראיין תמים, אבל היא מתמוטטת דקה אחת אחר כך. כל מחנה שבעולם יש לו שוליים משלו, פחות או יותר אמורפיים, פחות או יותר קשים לשליטה, וכבר נאמר, ר"ל: רעיון דגול אינו יכול להיות אחראי לכל שוטה שדוגל בו. ההתנצחות על מה אמרו השוליים בכל אחד מהמחנות היא תרגיל־סרק בנאלי: בלי ספק אפשר להביא ציטטין בלי סוף מכאן ומכאן. השאלה האמיתית איננה מה אמר או כתב אדם כלשהו בשוליים, אלא מה אמר ואומרת המנהיגות, זו המובילה את המחנה, ועל כן עמדתה היא העמדה הרשמית. וכאן אין שמץ של סימטריה.

לא איש שוליים, אלא מי שהיה אז ראש־הממשלה, מר בגין, הוא שהעז לקרוא ללוחמי סיירת בשם “פרי באושים”, לא איש שוליים, אלא שר הפנים והמשטרה, מר בורג, הוא שאמר בפומבי, בכיכר מלכי־ישראל,, שהמוחים נגד המלחמה בלבנון הם “גיס חמישי”, כך אמר, במלוא סמכותו של שלטון. גב' גאולה כהן, מנהיגת “התחיה”, היא שדיברה על בוגדים וסכין בגב. מר שרון, חבר בממשלת ישראל, האשים אישית ושמית חבר־כנסת יחד עם “חבריו”, שהם רוצים להביא את האויב אל לב תל־אביב. מר צבי שילוח, מועמד “התחיה” לכנסת במקום גבוה מאד, הישווה את הסבורים שיש לנהל מו“מ עם אש”ף ללורד האו־האו ולפילבי, ויומיים אחרי זריקת הרימון הקטלני בהפגנה, טען שאולי זו פרובוקציה, כמו זו שבה נהרג (בידי הנאצים, כנראה) הבריון הנאצי הורסט וסל. לא איש שוליים אלא רמטכ“ל שכיהן אז בתפקיד, מר איתן, הוא שקרא לאוניברסיטה העברית בשם אש”ף; וכאשר הגיעה אותה הפגנה של אנשי שלום־עכשיו באותו יום מר ונמהר אל משרד ראש הממשלה, היא מצאה שלט ענק “שלום אש”ף", אשר הוחזק בידי מנהיגי צעירי־התחיה דאז, מר צחי הנגבי ומר ישראל כץ. ואפשר להביא עוד דוגמאות וציטטין כהנה וכהנה. גם מפיו של מי שהוא היום סגן־שר, מר דב שילנסקי, שבחודש דצמבר 52 – בל נשכח – נמצא אשם בנסיון להניח פצצה במשרד החוץ בירושלים, נשפט ונכלא כדין.

לשבחו של מר צחי הנגבי ייאמר שהוא נראה בורח מאותה הפגנה אחרי הרימון כמי שנס על נפשו פשוטו־כמשמעו; והוא כנראה היחיד אשר הסיק את המסקנה בדבר אחריות המנהיגות, הודה בפומבי ועזב. איש מחבריו־לדיעה במנהיגות המחנה המתקרא “המחנה הלאומי” לא עשה כמוהו.

ולא רק עמדת המנהיגות המוצהרת היא הקובעת, קובע קנה־מידה נוסף: יחסה של המנהיגות אל השוליים שלה וכיצד היא מטפלת בהם. כל מי שבא להפגנות הגדולות של שלום־עכשיו, למשל, יכול לראות במו עיניו סדרנים הפוקחים עין על סיסמאות שלא אושרו ומבקשים להסירן. במו עיני ראיתי כיצד מרחיקים – ולא בעדינות יתרה – בחורה אשר באה להפגנה ועימה שלט שציירה לעצמה, “רצח עם”. קשה הרבה יותר – למעשה בלתי אפשרי – לנהוג בצורה דומה בהורים שכולים, הכותבים לעצמם שלטים בדם ליבם; וכך הביאה אם שכולה אחת את השלט “בגין רוצח”, בירושלים, שלט שלעולם לא היה ססמת התנועה, ואחריה עשה כן אב בתל אביב. מי שלא עמד במקומם, אינו רשאי ואינו מסוגל להרים עליהם קול, חס ושלום, לא כל שכן – יד. אבל העובדה נשארת: יש מחנה אחד שמשתדל כל העת, בפועל, באמצעות סדרנים הממונים על כך, להסיר ולהרחיק כל אפשרות של מתן רשות למשחית – ויש מחנה אחר, שמנהיגותו בעצמה מסיתה בלי מעצור, וודאי שאינה בולמת כהוא־זה את השוליים הקיצוניים שלה, ובכך נותנת רשות למשחית.

אין אנו יודעים עדיין אם יונה אברושמי יימצא או לא יימצא חייב ברצח אמיל ובפציעתם של תשעה אחרים, מהם שנים קשה. אבל כבר סיפר לנו כתב “ידיעות אחרונות” שהאיש זוהה על־ידי רבים בירושלים כמפריע קבוע לדוכנים ולהפגנות, ובמיוחד – לדוכן צעירי תנועת־העבודה, אשר מחו על המדיניות הכלכלית של הממשלה. אחרי אותו אירוע פניתי מעל דפי עיתון זה אל מר חנן פורת בהאי לישנא: “מר חנן פורת ודאי שאינו אחראי למה שצעק התומך הנלהב שלו (“יחי חנן פורת”, “האוניברסיטה אש”ף"), ולא עליו המלאכה לכלותה; אבל האם הוא בן חורין גמור להיפטר ממנה?… לךָ, מר פורת, הוא יאזין. אין בדעתך לומר לו שהוא טועה, ומטעה, וגורם נזק ומפלג, והכל בשמך?” לו רק בשל אותה פניה אז, רשאית אני היום לשאול את חנן פורת: ובכן, עשית משהו? ואם לאו, האין לך, כמנהיגו המוצהר של יונה אברושמי, אחד־מששים במעשיו? והאם ניסה אי־פעם השר שרון לנזוף בתומכיו־שלו, אשר בעטו במפגינים וכיבו סיגריות בוערות על פניהם?

באחת: שוליים, על פי ההגדרה, הם רק שוליים, תופעה שולית, וגם אם אין אפשרות מוחלטת לטפל בהם תמיד ובכל עת, קיימת חובה של מנהיגות לנסות ולרסנם או להרחיקם כמיטב היכולת. מנהיגות, על פי ההגדרה, היא מנהיגות: היא המובילה ואומרת לעם כיצד עליו לנהוג.

מי שצייר על הקירות “שרון רוצח”, אם ייתפס, יואשם בהשחתת רכוש ואולי בהפרת הסדר הציבורי. שר שהסית והתיר דמים, לא יואשם במאום. השוטה שהאמין לו וקיבל את דבריו כפשוטם ונהג על פיהם, הוא שיתן את הדין וישלם את מלוא המחיר. אבל – בל יהיה ספק לאיש מאתנו: אנשי המנהיגות, ולא אנשי השוליים, הם הנושאים באחריות, שעל כן נטלו עליהם את המנהיגות; וכל המנסה להניח מראש סימטריה של אחריות בין מנהיג, מפקד המוביל את הרבים, שר בממשלה, לבין אדם ברחוב שעושה דין לעצמו, פשוט מאחז את עיני הציבור.

ידיעות אחרונות, 12.2.84

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!