רקע
שולמית הראבן
ליפות את המציאות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

תיאטרון הקיבוץ הציג הצגה באחת מערי השפלה. כמה מורים, על פי העתונות, ניסו להפסיק את ההצגה בטענה שהיא “אינה חינוכית ואינה מוסרית”. הגדילה לעשות מנהלת חטיבת הביניים, אשר אמרה: “אין צורך להראות ממש את המציאות, אלא ליפות אותה”. גמר ציטוט.

עד כאן העתונות. מכאן צריך להכנס לתמונה גורם פדגוגי כלשהו. והוא חייב להכנס לתמונה, ומהר, מפני שמתברר שיש אצלנו מורים המוכנים לשלוח ילדים לנווט בתוך המציאות עם מפות מזוייפות.

מורה – אין פירושו אדם ה“מעביר” שיעור (איזה ביטוי נורא!), האחראי לכך שתלמידיו יידעו להשיב על כמה פרטים וכמה תאריכים. מורה, אם הוא גם מחנך, אחראי לכך שמירב התלמידים בכתתו ייצאו מבית הספר כאנשים אוטונומיים, מסוגלים לחשיבה עצמית ולהתנהגות מסקנית וביקורתית. וכדי שאדם יוכל להחליט החלטות אוטונומיות (קרי: כדי שיהיה אזרח כהלכה) – צריך שיהיה ברשותו מירב המידע. לא מיתוסים. לא סיפורי אגדות. לא כזבים. מידע.

כדי שאפשר יהיה אי־פעם לשנות מציאות קשה, צריך לדעת ולהגדיר היטב מה מחייב שינוי וכיצד ניתן לשנות. כדי שאפשר יהיה להתמודד עם מצבים בחיים, האישיים והציבוריים, צריך לקבל תמונה אמיתית על אותם מצבים, ועל האלטרנטיבות האפשריות. מה המחיר של כל אחת מהן, ומי ישלם בסופו של דבר. לדעת שלכל מעשה ולכל מחדל יש תוצאות. לצמצם עד מינימום את האפשרות שמישהו – שלטון, או אמצעי תקשורת, או מנהיגות מקומית – יתעתע בך וילעיט אותך בעובדות אינן נכונות, אבל הן נוחות למי שרוצה לתפעל אותך. לדעת די הצורך שתוכל לשפוט בעצמך, באחוז גבוה ככל האפשר של המקרים, ולא תסכים שמישהו יחשוב בשבילך.

כל הדברים האלה מחייבים מיפוי מתמיד ומדויק של המציאות. במילים אחרות: מידע, על הקיים ועל האפשרי.

מי שרוצה שתיאטרון “ייפה” את המציאות, שהעתונות “תייפה” אותה, שהספרות תיצור גיבורים “חיוביים”, ומבט לחדשות יהיה “קונסטרוקטיבי”, מגדל נתינים ולא אזרחים. וזאת כל התורה כולה.

התפיסה הפרחונית של החיים, כפי הציגה אותה מנהלת חטיבת הביניים (וודאי אין היא היחידה, להוותנו, בציבור המורים שלנו) – אין לה שום מקום במערכת חינוך המיועדת לגדל אזרחים ואנשים אוטונומיים. ואם למורה כלשהי אין אומץ להסתכל בפני המציאות כמות־שהיא, יחד עם תלמידיה, תוך חשיבה משותפת, אין היא יכולה להיות מחנכת, ואין להפקיד בידיה חינוך של תלמידים; שכן לא עליהם היא חסה ומנסה לגונן מפני המציאות, אלא על עצמה היא חסה, שאין לה בעצם כוח להתמודד עם כל אלה. ורחמים עצמיים אינם בסיס לחינוכם של אנשים.

ידיעות אחרונות, 2.12.85

המלצות קוראים
תגיות