רקע
שולמית הראבן
באזני היועץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשמ"ז– 1987

אדוני היועץ המשפטי לממשלה,

נכנס אתה לתפקיד בתוך עם שבו ששים ריבוא תרבויות ותת תרבויות ונורמות של התנהגות ומושגים של טוב ורע. הדבר היחיד שיכול להחזיק אותו יחד, כמקשה אחת, הוא שלטון החוק – כנורמה המחייבת את הכל, דל ועשיר, עם־הארץ ובעל שררה; שאם לא כן, ישובו איש להרגליו, איש לנורמות שלו, איש לרצונו אשר הוא מבקש להשליט על כל היתר. מערכת המשפט, שאתה נציגו במערכות השלטון, היא הסכר היחיד העומד בינינו לבין מציאות מגדל בבל, או בינינו לבין לבנוניזציה; בוודאי בינינו לבין הפזורה־שבתוכנו, מנהג הגלות שכל־כך קשה לעקרו, זה שלימד אותנו להערים על חוק הגויים ולא לראות בו עיקר מחייב, ולא ידע להשתנות עם הקמת המדינה שלנו. ששים ריבוא גלויות ילחצו עליך. אתה תצטרך ללמדן ממלכתיות.

נכנס אתה לתפקיד בתוך מערכת שלטונית שלפחות חלק ממנה יתבע ממך לראות עצמך כסניגורה של הממשלה, פרקליט השכור על־ידי הרשות ותפקידו להגן עליה – וחלק זה איננו מכיר או אינו רוצה להכיר כלל את הפן האחר, הפן של נציג החוק במערכת השלטון, האיש החייב לומר לשלטון: “חטאת”. בעוד זמן לא רב יהיה לך עוד יותר קשה, שכן בראש ממשלת ישראל יעמוד אדם שיחסו לחוק, על־פי כל ביטוייו עד כה, בעייתי מאוד, בלשונן המעטה; אדם שבין שיקול פוליטי לבין הציות לחוק, יעדיף קרוב לוודאי את זה הראשון, יותר מכל ראש ממשלה אחר. הוא גם יקרא לזה “פטריוטיזם”, או “רחשי לב העם”. שוב, וביתר שאת, תצטרך להיות נציג הממלכתיות – מול הרגלים שהיו לטבע שני מימי המחתרת; נציג המדינה המתוקנת – מול נימוקים לא כל־כך אינטליגנטיים מסוג “ככה!”

לא תהיה לך תקופה קלה. הפופוליזם, הדיקלום, הפניה האמוציונלית, הם סגנון שצובר נקודות. ואולי דווקא אתה, שישבת בלטרון, תוכל להזכיר לכל בעלי “מיתוס המחתרת” שבתקופת היישוב היה ציות גמור, עיוור, למה שהישוב ראה כממשלתו החוקית: המוסדות הלאומיים שלו. יצאו מכלל זה רק הפורשים. כמה מהם פורשים עד היום.

שכּן, נכנס אתה לתפקיד בתוך מינהל בעל תרבות שלטון קצרה יחסית מבחינה היסטורית, ודלה למדי מבחינה תרבותית; מינהל החסר לא רק נורמות קבועות של שלטון וניהול, אלא בעיקר מינהל הנעדר רפלקסים מושרשים שקיימים אולי בשלטון ותיק יותר; מינהל הפועל לפי תנועות־נפש, כבשחרור המחבלים; מינהל שעודנו מתווכח על עצם עליונות החוק, ולא לגמרי ברור לו עניין זכויות האזרח. אותו חוסר נורמות, אותו היעדר רפלקסים מושרשים, שהם נחלת שלטון ותיק, מקצועי ומנוסה, אותו חוסר בטחון עצמי, בעצם, הוא שיגרום לחלק מן האנשים בשלטון להתחרט על הפניה אליך, להסס, לא לדעת אם לקבל את תשובתך וכיצד לקבל אותה. וכאשר השלטון חסר בטחון בנושאים האלה, יימצא גם מי שייצא לרחובות וידרוש את פיטוריך או קיצוץ בסמכויותיך. יישום מסקנות של ועדת חקירה משפטית, למשל, איננו עניין המופנם אצל כולם. בכך היסס מר בגין ועל כך נרצח אמיל גרינצווייג. הדברים עדיין אינם מובנים מאליהם. בכנסת שלנו, שעברה תוך זמן קצר יחסית את התמורה מעיליתא לשליטא, אף לא נוכל להיות מופתעים. אנחנו מצויים בדור־מעבר מבחינת תרבות שלטון: חלק שכחו, חלק הלכו לעולמם, חלק טרם למדו. קשה, בנתונים אלה, להיות יועץ משפטי. התפקיד כמעט מקדים את הדור הפוליטי בו אנו חיים.

אבל אתה נכנס לתפקיד בתוך עם שבו תמיד נמצא הנביא או החכם שהיה לו עוז להתייצב מול המלך ולומר לו בלי מורא: “חטאת”; עם שבו אמר שמעון בן־שטח לאלכסנדר ינאי: “עמוד על רגליך, מלך ישראל, ויעידו בך” – גם בשעה ששאר חכמים, מימין ומשמאל, כבשו פניהם בקרקע מפני מוראה של מלכות. והוא צדק ולא הם שצדקו.

בוודאי יבוא איזה עסקן לא כל־כך חכם, וייחס לכך כוונות פוליטיות, ואולי גם ידרוש ממך שתצטרף לאיזו מפלגה יונית ר"ל. אל תשים לב אליו. תמיד יימצאו שוטים המזהים את החוק עם השמאל, את הדמוקרטיה עם השמאל, את הסדר הציבורי הטוב עם השמאל, ולא מפיהם אנו חיים. ממשלות הן מערכות פוליטיות הקיימות רק מכוח החוק. הן מתחלפות, והחוק נשאר.

ויש בשלטון אנשים מגאלומניים, המזהים – בטעות גמורה – את המדינה עם עצמם, או את הבטחון עם עצמם, או את העם עם עצמם. כבר היו דברים מעולם. לואי ה־14 אמר: המדינה זה אני. לואי הלך לעולמו, המדינה לא הלכה עמו. בישראל זו – כמה קצר זכרונם של אנשים! – לפני פחות מעשר שנים התייצב יועץ משפטי באומץ מול ראש־ממשלה שסרח, הודיע לו שיועמד לדין – וראש־הממשלה נאלץ ללכת; וראה זה פלא, המדינה חיה וקיימת. שלוש שנים חלפו מאז ניסה שר־בטחון כושל אחד למכור לעם ישראל שהוא העם, והוא הבטחון, ואם ישפטו אותו על מעשיו – הכל יתמוטט. אותו שר־בטחון הורחק מן הבטחון, ועם ישראל חי, ובטחונו נשתפר לאין ערוך.

למשפט אין גייסות. הוא קיים כל עוד החברה יודעת לתמוך בו. כל המאבקים הפוליטיים בשנים הקרובות, ולא חשוב מה שם יקראו להם, יהיו ביסודו של דבר, בתמציתו, מאבקים על שלטון החוק במדינת ישראל.

אל תירא ואל תיחת. אמור להם, השכם והערב: אינכם גדולים מהחוק. ויהי רצון שבתום תקופת כהונתך, תהיה מדינת ישראל לא אוסף של מחתרות, קואליציה של בריוני־אינטרסים, מגרש־משחקים של כל מיני “קוזה נוסטרה” – כי אם מדינה מתוקנת, “מדינתית”, ושומרת חוק כדבר המובן מאליו.

תתפלא כמה אנשים מאחלים לך הצלחה.

ידיעות אחרונות, 9.6.86

המלצות קוראים
תגיות