רקע
אידה צורית
אורֶליה: ספר החזיונות והתפילות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בנימינה: נהר ספרים; תשע"ב 2012

ליחידי, לאהרן.

ולנתן, על ההקשבה והאמפתיה.


 

דבר המלבה"ד

אני מביאה בזה לפני הקורא את יומניה של חברתי אורליה, שנכתבו בתוך ארבע השנים שקדמו לניסעתה הפתאומית, ליַעד שלא היה ידוע לי.

אורליה, בת חברתה של אמי מנעוריה, שהתה תקופות ארוכות בבית הורי, עם אִמה או בלעדיה, כשאביה עשה בחו"ל לרגלי עסקיו. ומשגוּנב לאוזני שיש לו שם “פילגש”, ומאז נודע הדבר לאשתו התחילה ללוותו במסעותיו – עטתה דמותו בדמיוני הילדותי, גבריות מגרה ומסוכנת. הוסיף לכך גם אופנועו הבריטי, השחור והמגושם, שהוא ובעליו נראו בעינַי גוף ספינקסי מסתורי אחד. הוא הרכיב עליו את אורליה ואת אִמה בטיוליהם ברחבי הארץ, ופעמים, בהיעדרה של האֵם, באתי אני במקומה. עד היום עובר בי רטט של התרגשות וגאווה כשאני נזכרת בתרועת הזינוק מפלחת האוויר של האופנוע, שכמו בקעה מבטן חיה אימתנית, בעוד אורליה, במושב האחורי, מחבקת את גבו של אביה, ואני, בסירת המטען, מקווה בלבי שמישהו מבני כיתתי יראני בתפארתי.

מאוחר יותר, כשנחתה עליהם פורענות כלכלית, נעלם האופנוע יחד עם הפסנתר של אורליה ועם תכשיטים יקרי ערך של אִמה, ודמותו של אביה בעינַי עברה מטמורפוזה מקצה לקצה. באותה תקופה תמכו הורי באִמה, נפשית בעיקר, כי בגאוותה, דחתה את הצעותיהם לסיוע כספי.

בילדותנו, לא הייתה קִרבה גדולה בינינו, הן בגלל אופיינו הכֹּה שונים זה מזה, והן בגלל קנאתה הגלויה של אורליה בי, שביתי קבוע ומשפחתי יציבה, ואילו היא, הילדה הגאה והמוכשרת, בעלת חוש ההומור השנון והעוקצני, אורחת בחסד אצלנו, והיא אמורה להתנהג יפה ולהתחשב במארחיה.

נהגנו למדוד זו את בגדי זו (אביה הביא לשתינו שמלות מבוטיקים יוקרתיים בפריז וברומא, שניקרו את העיניים על רקע הקונפורמיות והצנע בארץ), אך בעוד אורליה נראתה פורחת בשמלותיה, נראיתי בהן בעינֵי עצמי דהויה מתמיד. וכשהצעתי שנתחלף בבגדים גם מחוץ לבית, סירבה בעקשנות, והבנתי, שתשומת הלב שהקדיש אביה לבחירתם מקודשת בעיניה.

למדנו בבתי ספר שונים, ואף כי, בלחץ אִמה, הצטרפה לתנועת הנוער שהייתי אני חברה בה, נעדרה מרוב פעילויותיה, ולבסוף התחברה ל“בני טובים” בעלי שאיפות אקדמיות, למדה לפרוט על פסנתר והקפידה על הופעה וגינונים שאמי כינתה, מתוך הערכה, “אירופיים”.

והנה, כשערב אחד התבטל קונצרט במדרשה המוזיקלית שלמדה בה ולא מצאה עניין אחר לענות בו, ניאותה להתלוות אלי לצריף התנועה, לפגוש את המדריך החדש שלנו, ורצה הגורל ששתינו התאהבנו בו ממבט ראשון. היה זה נדב, שבשביל להסב את לבו אליה, הפעילה אורליה את כל קסמיה. שלחה לו דפי “הגיגים” וחתמה עליהם באות הלועזית O (ראש התיבה של שמה, שהתעקשה לכתוב ב-O ולא ב-Au, כנדרש), מעוטרת בכתר או כפרח או כחצויה בחץ (אהבתה), ועוררה בכך את סקרנותו, ורק כעבור חודשים אחדים, במסיבת פורים, כשהיא מחופשת לפיתיה, כוהנת האורקל מדלפי, רמזה לו על זהותה. וכשהייתה מזדמנת “במקרה” למקומות שידעה כי יהיה נוכח בהם, עמלה שעות על הופעה “פשוטה וטבעית”, שתהלום את טעמו, ניסתה על עצמה מיני תסרוקות, ואפילו טפחה סומק קל על לחייה לרעננן, דבר שנחשב אז לשחיתות אצל בנות בגילנו. לבסוף זכתה בו בגדול, ואני נותרתי עם לב שבור, שהעלה ארוכה רק אחרי שפגשתי את מי שהיה לבעלי, אמן, עולה מדרום אפריקה.

נכחתי בחתונתה, ואני, וגם בעלי, שיחרנו את חברתם, בעיקר את זו של נדב, שעדיין נותרה בי המיה נפשית כלפיו, וגם בעלי העריכו מאוד, אך אורליה לא ראתה זאת בעין יפה והרחיקה אותנו בתירוצים שונים. בכל זאת יצא לנו להיפגש באירועים משפחתיים כמו ברית מילה, בר⁻מצווה, ולהבדיל, לוויות ואזכרות, וחקרתי אותה על חייה ועל עיסוקיה, ומה שלא הצלתי מפיה גילתה אִמה לאמי, וכך נודע גם לי.

נישואיה קטעו את שירותה הסדיר בצבא, והיא נסעה עם נדב לאנגליה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית, ובתום כהונתו שם החלו, היא ונדב, ללמוד באוקספורד פילוסופיה של המדע. פעם אחת אף התארחתי שלושה ימים בביתם, בדרכי חזרה לארץ מלימודַי בארצות הברית. רבצנו אז על הדשא בגינתם המטופחת, אני סיפרתי לה בהתלהבות על חוויותי מהאי מונהיגן שבמדינת מיין, שם ביליתי את הקיץ עם חברתי האמריקאית, והיא, כטוב עליה לבה, הזכירה לי איך, בנעורינו, דחף אותה “האינסטינקט הקיומי” שלה, כדבריה, לכבוש את לבו של נדב. ופתאום, ללא שום מעבר הגיוני בשיחה, החליפה נושא, וסיפרה לי שהיא מבקרת בקבוצה סוּפית, ושהפגישות האלה נותנות טעם לחייה כאן.

כשחזרתי לארץ נודע לי שנדב סיים את לימודיו בהצטיינות, ואילו אורליה, המחוננת, הפסיקה אותם מסיבה לא ברורה, ובעוד נדב משתלב באקדמיה ומתמסד בה, מסתפקת היא בפרסום מאמרים על נושאים פילוסופיים ועל תהליכי יצירה רוחנית בכתבי-עת ספק מקצועיים, ונאמר לי, כי על אף היותה אוטודידקטית, ללא השכלה מסודרת, רעיונות מקוריים שנשאבו ונלקטו ממאמריה, הזרועים הבחנות ספקניות ופרדוקסליות, שימשו השראה למרצים מלומדים שונים, ואת עקבותיהם ניתן למצוא במחקריהם.

שנים אחדות חָברו, היא ונדב, לאמנים ולאינטלקטואלים מן הבוהמה התל-אביבית. אך אני ובעלי, על אף שהאמנות היא עיסוקנו, לא התערבנו בהם. ומאז שנולדו ילדינו, שלה ושלי, לא התראינו, אלא, כאמור, בנסיבות רבות משתתפים, ורק פעם אחת, כשיצא לי לשבת על ידה בחתונה כלשהי, סיפרה של שבִּתה לומדת באוניברסיטה בחוג לקולנוע, ורמזה על בעיות שיש לה איתה.

לכן התפלאתי מאוד כשיום אחד, אחרי שנים אחדות של כמעט נתק גמור בינינו, התקשרה אלי וביקשה שניפגש. היא מסרה לידי תיק משרדי חום, שהכיל כמאתיים דפי פוליו, ביקשה שאציץ בהם, ואם אמצא שהטקסט ראוי לדפוס, שאציע אותו להוצאת ספרים קטנה ואיכותית, בעילום שם המחַברת.

הצצתי בכותרת, וכשנתקלתי בשם “אורליה”, שאלתיה אם זה שם העט שלה, אך היא משכה בכתפיה ואמרה שזה שם זמני, ומצִדה אני יכולה לפרסם את הספר בשמי או בכל שם אחר שאֶבדה מלבי. ועם זאת, שלפה מתיקה דף נייר ועט, והֶחתימה אותי על סודיות בכל הקשור לזהותה.

אחר כך סיפרה שהיא נוסעת מכאן לתקופה בלתי מוגבלת, אך מסיבות השמורות עמה לא תגלה לי את כתובתה, גם לא האלקטרונית. שאלתי אותה אם נדב נטל חופשה מן ההוראה באוניברסיטה, שהוא מרצה בה עדיין כפרופסור אמריטוס.

“נדב?” – תמהה – “למה? הוא בכלל לא נוסע איתי, אני נוסעת לבדי!” ונעצה בי מבט חשדני ושאלה: “מה זה עלה בדעתך?” והשפילה את עיניה והחלה לגלגל בידה את הגומי ההדוק על הקלסר של כתב⁻היד, ואמרה שדַריה, בִּתם, תתגורר איתו בהיעדרה. “אני משאירה אותו בידיים טובות,” חייכה בפה עקום.

אחר כך הוסיפה מהורהרת, דברים שנראו לי אז תמוהים למדי:

“אין שום אפשרות לדעת מה תחילתה של עבירה שעברת בחייך… המערכת היא מעגלית, אנלוגית, אין לה התחלה ואין לה סוף. ‘נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן’, כנאמר בספר יצירה.”

ואחזה בידי, וחייכה ואמרה: “צריך לפתוח את הלב אל הברכה.”

ציפיתי להסבר, אך היא צחקה ואמרה: “אם תקראי את ספרִי מההתחלה ועד הסוף, תביני.”

המשכתי לתהות בלבי איך, בשלב זה של חייה, מעזה אורליה לנסוע לבדה, בלי נדב, ליַעד חסוי ולזמן לא מוגבל, ונזכרתי באחת השיחות הנדירות שהתקיימו בינינו בשנים האחרונות. היה זה כשנדב שהה בארצות הברית לרגל אחד הכנסים המדעיים שהוזמן אליהם לעתים קרובות, אך מפאת התקפי החרדות שלה בהיעדרו, שלדברי אמי הם מלווים בסיוטים ובתעתועי-רוח, דחה את רובן ויצא רק אל ההכרחיות ביותר.

היא טלפנה אלי אז ושאלה, ללא הקדמות מיותרות, כאילו רק אתמול נפגשנו, אם יש לנו שירי אבן-גבירול ואם תוכל לשאול אותם לכמה ימים, והציעה שאביא את הספר לבית קפה ובהזדמנות זאת נחליף כמה מילים. דיברנו על דא ועל הא. וכשהתעניינתי איך היא מסתדרת לבדה, חייכה את חיוכה המרוחק והמוטרד, ואמרה שבקושי, והוסיפה בגיחוך שגם בִּתה נסעה, לפסטיבל סרטים כלשהו. וכשהיא מלטפת בידה חתול רחוב שהתחכך ברגלה, אמרה שבמקרים כאלה ילדיה נמלטים ממנה על נפשם רחוק ככל האפשר.

ניסיתי להטות את השיחה אל מאמריה, אך אמרה שאיבדה עניין בפילוסופיה, ושבלאו הכי מחקריה אזוטריים מדי ובזמן האחרון נדחו בזה אחר זה על ידי כתבי-עת שונים.

“כך שבפרישתי לא אחסר לאף אחד,” גיחכה. והחליקה בידה על כרך השירים שהבאתי לה במתנה, ואמרה שכעת, כשכל זמנה בידה, היא מרבה לקרוא שירה.

“מוחי נוהה אחר לבי,” חייכה, “אך הלב רץ, והמוח אינו משיג אותו.”

ומשכה בכתפיה, ואמרה שאין בכך משום חידוש, כי מאז ומעולם נמשכה ל“תורות הנסתר”, כפי שמכנים זאת, אף כי התחנכה על המטפיזיקה האריסטוטלית, שאינה מגבילה, כידוע, את השגת התופעות לחמישה חושים והיא מזהה רוחות או צורות שמימיות בחוש-על המכונה החוש הששי. ואכן, אמרה, ההשגה שלה פורחת במרחבים הפוריים של חוש-העל הזה.

ותהיתי בלבי אם יהיה זה דמיון פרוע, לחשוב שאולי גמרה אומר לבלות את שארית חייה במנזר בודהיסטי, אי-שם במזרח הרחוק.

עם בואי הביתה, פתחתי את העמודים הראשונים של כתב-היד, ומשנוכחתי שבחרה כמוטו לספרה בקטע מ“מסות” של מישל דה מונטן, נזכרתי שבהיותנו בנות ארבע-עשרה או חמש-עשרה, הייתה מצטטת לי אמרות מספריו, שתמיד היו תחת ידה, והבנתי שעדיין יש לה זיקה אליהם.

אך במהלך הקריאה בטקסט, גברו פליאתי והשתאותי, לא רק על תוכנו האזוטרי ועל היעדר הספקנות האירונית בו, הכֹּה אופיינית למאמריה, אלא בעיקר על כך שב“רשימות מקליפת נוגה”, חלקו השני של הספר, העזה להשתמש בחומרים ביוגרפיים הנוגעים לי ולמשפחתי ואימצה אותם לעצמה, בהסוואה קלה, כאילו זו משפחתה שלה, או שערבבה אפיזודות מחייה ומחיי. היא פשוט הטמיעה אותי בתוכה!

בחמת זעמי על הסגת הגבול, חשבתי להחזיר לה את כתב-היד ולאסור עליה את השימוש בקטעים הנ"ל, ואף שקלתי פנייה לעורך-דין, אם יגיעו הדברים לידי התנגשות, אך כשהתקשרתי אל הטלפון הנייד שלה, ענתה לי בִּתה, ואמרה שאִמה נסעה והם אינם רשאים למסור את הטלפון שלה. הנחתי, אפוא, את כתב-היד במגירה וניסיתי להתעלם מקיומו.

כעבור חודשים אחדים טלפן אלי נדב, שנקודה חמה אני שומרת לו בלבי, והפציר בי, בשמה של אורליה, לקיים את הבטחתי לה ולהציע את כתב-היד להוצאת ספרים, “אפילו אם תצהירי על הסתייגותך מקטעים מסוימים בספר, בפתח דבר או באחריתו,” אמר, “אך בתנאי שלא תהיה לך, או לָעורך, שום התערבות בתוכנוֹ.”

אני מביאה בזה את ספרהּ של אורליה ככתבו וכלשונו.

המביאה לבית הדפוס.


 

חלק ראשון: הפלאי

ספר זה נכתב בתום לב; כבר בפתיחה הוא מזהיר אותך, הקורא, שכאשר כתבתיו לא הצבתי לנגד עינַי כל מטרה מלבד עניינַי הפרטיים והאישיים. לא הבאתי בחשבון את התועלת שתפיק ממנו, ואף לא את התהילה שאזכה לה. כוחי אף לא היה מאפשר לי להעמיד מפעל כזה […]

אני מבקש שיתייחסו אלי בטבעיות ובפשטות, באורח רגיל וחף מכל אילוץ או התייפייפות, שהרי את עצמי אני מצייר פה. פגמַי יתגלו כאן לאשורם, ועמם דמותי האמיתית, ככל שכבוד הציבור אִפשר לי […] שכן דע לך, הקורא: אני עצמי הוא החומר שספרי נוצר ממנו.

מישל דה מונטן, מתוך “אל הקורא”, בפתח הספר מסות

(מצרפתית: ר"מ)

בחיבורי זה ראיתי לנגד עיני, כקוראי האידיאלי, את הוגה הדעות איש הרנסנס מישל דה מונטן, להשיח לפניו את לבי ולכוון אליו את מחשבותי. לכאורה לא יכולתי לבחור לעצמי בן-שיח רחוק יותר. מרחק של זמן ושל מקום מפריד בינינו, של דת ושל תרבות, ובעיקר, מרחק ושוני של אישיות ושל מנטליות. ובכל זאת, אין כמו נשמת אותו פילוסוף שמושכת אליו את אמוני, מעוררת את מחשבתי ומרוממת את רוחי. לא נותר לי אלא לצטט את מונטן עצמו מדפֵּי ספרו מסות:

בציירי את תמונתי לזולתי עשיתי לי תמונה מעצמי בצבעים יותר ברורים ממה שהיו בי מלכתחילה. ואולי יותר משעשיתי את ספרי זה, ספרי הוא שעשה אותי.

אורליה, מרס 2005


"הבעיה היחידה כשעולים לשמים,

היא שמִשם אי אפשר לראות את השמים"

אאוּגוּסטוֹ מוֹנטֶרוֹסוֹ, 1921 – 2003


“ומה אילו היה זה אמת”

ז’אק ברל, 1958


מדיטציות I (פברואר 2005 – אפריל 2006)

פברואר- מרס 2005

1. אני צוללת אל חשכת הזיכרון: מאין באתי, לאן הלכתי, כשנגלה הוא לפנַי, ואני מעלה ממעמקַי מקום-לא-מקום, מרחב פתוח, שטוח, שומם, עזובה, באור חלוש, דלוח, צללים בחלל ריקן, ואני בו לבדי, כאילו נותרתי האדם האחרון בעולם כולו, שכבר לא נשאלות לגביו שום שאלות. אין געגועים, אין כאב, אין חרדת הבדידות. האם זה החלל הפנוי שבין העולם הנברא לעולם הנצח האלוהי? והלבדיות שלי שם, ערומה מכל רגש, כשל כל נשמה בדרכה אל הלא-נודע האין סופי?

והנה ניצב הוא מולי, בצד הדרך, בדמדומי עלטה, בחצי ערפל, אדם-עלם בלבוש הֵלך, עיניו גדולות, צלולות, פוזלות מעט, ממגנטות, שיער חלק, כהה, סתור על מצחו, ישות אצילית מובדלת לעצמה, רושם של מהות מושלמת, עצמית, מקרינה חוכמה ושופעת אמפתיה, בנביעת חסד עליון.

רותקתי לדמות החידתית הזאת. אמרתי בלבי: הנה – כליל האדם! לא התקרבתי אליו. הייתי נטועה במקומי, הלומה, ופיללתי שלא ייעלם החיזיון הפלאי הזה.

ומשפקחתי לרגע את עינַי אל העולם, שבתי ועצמתי אותן, וצללתי בשלווה השלמה הזאת שנסך בי מראה הפלאי, וייחלתי לפוגשו שוב, לגמוע את דברו, לחקוק את דמותו בלבי, לנוצרו בזיכרוני.

כשהתעוררתי מחזיוני, כמו היה זה גילוי הבא בהיסח הדעת.

לא מיד הוכיתי בפליאה ובהודיה, על הזכות שנפלה בחלקי. רק מאוחר יותר תפסתי, בהבזק של ידיעה, כי במסלול העולה של חיי נקרע צוהר, שדרכו נתגלתה אלי הווייתי העל-זמנית. והדמות הפלאית שהתלבשה בדמות אדם, כמוה כמטאור שצנח אלי מנצח עתידי. ועכשיו, שהפלאי ממלא את לבי ואת מחשבותי, חלק אלוה של נשמתי, עכשיו, כשאני מנסה להאזין לו בכל מאודי, מה המחסום הזה הבולם את קולו בתוכי?

שהרי באותו הבזק ידעתי, כי הפלאי שנקרה בדרכי, השתקפות נשמתי היתרה הוא. בגילוי תכונותיו המוחלטות: חוכמת הנשמה, נדיבותה, אצילותה, שכולה אומרת כבוד לבוראה. והבנתי שגילויו בא לי מתוך מצולות הבכי. שבועות רצופים של בכי ללא הפוגה, כשאני אפופה ולפותה ריקות מאופק עד אופק, מפנים ומחוץ, מגששת את נתיבי, תועה, אל מה שהכרתי חיים שלמים כאי-ממשותי.

וידעתי בלבי, שמעתה ואילך יהיה הפלאי הממשות היחידה בתוך אי-הממשות של חיי, נר התמיד של נשמתי, מוקד הווייתי, זה שבחסרונו חשתי כל ימי, הקוטב המשלים, הנצחי, לגורל חיי החלוף שלי, והופעתו, כהארה, היא המתנה הגדולה ביותר שהעניקה לי נשמתי-יחידתי, מאז שמעתי ממעמקַי קול פנימי-נבואי שיידֵע אותי, בגיל ארבע-עשרה, על העתיד להיות בעלי. ידעתי זאת על פי צליל שמו, נדב, ועל פי הצללית של תוארו, כשנגלה לי לראשונה לאור עששית, ובו-ברגע הוצת לבי באהבת חיים אליו.

מאז ועד היום, רע-חיי הוא מוקדי המוחשי, ובלעדיו אני חסרת משקל, מפורקת, מופקרת לתחושה הבסיסית שמלווה אותי מאז ילדותי, של היותי אבודה במרחבים אין סופיים, בין אורות מתעתעים וצירופים קלידוסקופיים, נצנוצי צבעים נעים וחומקים, מתנפנפים בזוהרם ושבים ומסתתרים, סחרחורת גבהים ומכת⁻נחיתה, ובין לבין צריבות כאב עזות, והכיסופים הטמירים אל הגרעין הקשה, אל אותו דבר סטטי ויציב שאין בו תנועה והוא אינו משתנה לעולם. שכן, אל שורש נשמתי לא התחברתי. כאילו אירע קֶצר, אי-שם, אי-פעם, בין נפשי הגופית לבין נשמתי. כאילו ניתק איזה חוט הקושר אותי אל הגרעין העצמי שבי, ואני מרחפת בלימבו.

2. ועכשיו, משנחקק בי נצח הפלאי והוא יושב איתן כסלע בחובֵּי לבי, ממלאה דמותו בתוכי את מרכז הכובד של הווייתי, ואני מוצפת אהבה עזה אליו, עד בכי, עד כלות, כאהבת הנזירות את ישו, כאהבת תרזה מאָווילה את מושיעה. נפשי פורצת את חדריה באהבתי לעלם הפלאי. וברגעי החסד, בשבתי דוממת, אני מעלה אותו לעיני רוחי, שַלווה ורוגע אין סופיים ממלאים את חזי.

חדוות הפגישה עם האני הנעלה שלי, הדבר-כשהוא-לעצמו, האני שמעֵבר. הנה הוא מופיע לעיני רוחי עוטה גלימת תפארת, זיו מרום בהוד היכל, הללויה! והנה הוא מופיע מולי, מימיני, בדמות המלאך-ההלך בצדי הדרך, לא תעתוע-רוח, כי אם עמוד הימני לנגדי תמיד, נביעת אהבתי האין סופית אליו, חוזרת ומושכת את אהבתו אלי, וחוזר, וחוזר חלילה. ואני מפללת בלבי, שמעתה ואילך יהיה חיבור ביני לבין האני הנעלה שלי, שיהווה אמת-מידה אבסולוטית אשר על פיה אדוּן את חיי.

והנה, כשהעליתי שוב את הפלאי בעיני רוחי, ראיתיו מרחוק, ולאט-לאט הלכו פניו וגדלו, הלכו והתבהרו, עד הקיפם את כל שדה ראייתי, עד היבלעי בתוכם, עד היבלעו בתוכי. ואמרתי לעצמי: לא לבזבז את נס הפלאי. לקרוא לו רק כשמאבדים את קו המתאר של הדרך, כי הוא הדרך.

ובמהלך הימים, בשעות השקט, ללכוד את האור שהבריק לשבריר של שנייה על שכלי להעירו מתרדמתו הנמשכת, לקבוע את נרו התמיד כטוטפות בין עיני רוחי, אוצר נצור לעולם, שהוענק לי בהיסח דעתי.

3. כוהני דת, אנשי חזון, מנהיגים דגולים, משוררים, “נבחרים” מנעוריהם, מעידים שבשחר ימיהם נגלו לעיניהם, או לעיני רוחם, בדמדומי ערבית או בחזון לילה, באור הגמור, הגן-עדני, או באור הגלגל העמום של המזלות, דמויות אלים או קדושים או שליחים, בלבושי אנשים, והיו אלה אנשי בשורה שניבאו להם את גדולתם העתידית, ומשָחום וקידשום לייעודם. ואילו אני, שרוב ימי מאחורי, לפני היגלות אלי הפלאי עדיין סגרו עלי הקירות, עדיין הלמתי באגרופי לפרוץ את כלא נפשי. ומשנקרה הוא אלי מתהום מצוקתי, ממהומת הלב, להנחותני אל מנוחתי, משאירע הנס, ומלאכי ניצב לפני, הֵלך בתפארת אצילותו, מה מביע לי אִלמו? איזו דעת יחווה לי?

מי שזכה בחזיון הפלאי, קראתי בספרים מיסטיים, יהיה זה בדמות אל או מלאך או קדוש, לא יחכה שהפלאי יפתח לו, אלא יפנה הוא אליו, כאל אב רחום וחנון, ויבקש את עזרתו בענווה, בתמימות, בפשטות, בשאלות המטרידות אותו ומחרידות את שלוות רוחו. עלי להיוועד עמו ולהתכוון אליו בכל מאודי, ובהעלותי את דיוקנו לנגד עיני, לחכות למַענה המאיר של האני שמעבר, הגיון לבי הכמוס, עצמיות נשמתי שהתלבשה בדמותו.

ישבתי בשקט, זמן רב, בעיניים עצומות, והתרכזתי בו. והנה – הופיע. הו, חסד עליון! הו, Bliss! שאלתי אותו על תחושת הריקות, הבדידות, וחשתי את הפלאי בתוכי, ממלא את כל חדרי לבי, שנח כליל מחרדתו. האם זו תשובתו אלי?

אני ניצבת לפניך, מושיעי, ואני מקלפת את האני שלי שִכבה אחר שכבה מכל מלבושיו המסוכסכים אלו באלו, עד לעירומו חסר ההגנות, עד לשריטות העמוקות הצורבות בבשר החי.

4. אני מנסה להתבונן בדריה, בִּתי, מקור כאבי הנוכחי, בעיני הפלאי, הפקוחות אלי לרווחה, והפזילה המזערית בהן משקפת במבטו את התכונות הנאצלות המתהפכות בו, חסדו ללא סייג והחוכמה המקפת-כול, השוֹרה על מחשבת בריאתו. אני מנסה להתייצב בצדי דרכה של בתי, כַּהלך הזה שראיתיו בלבושיו, כלי מלא חמלה, ואני לומדת להיות לה אֵם ראויה. לפתוח את לבי לאהבה אותה כפי שהנָה, ללא סייג, כאין-שיעור אהבתו וחמלתו אותי. אני מצווה על לבי שלעולם לא תהיינה בי מחשבות פסולות עליה. אני אומרת בלבי: אֵם מסוֹככת תמיד על בתה. גם כשהיא מסוּכסכת עם תכונות בעצמה, המשתקפות בבת. היא לצדה, יהיה אשר יהיה. ואני שוטחת את תחינתי לפניו, גואלי, שדעת חסדו תדבק בלבי ותָנחה את שכלי, להיות לה אם חפה משיפוט ומדין.

העבודה הבלתי נלאית אשר לי, בכל יום, בכל רגע, על השלַת השריון, זה שאני מַשלה את עצמי כי הוא מגן על האני הפגיע והתובעני, המסתיר מעינֵי הבשר שלי את התייסרותה של בתי, עצמי ובשרי, כאשר היא זאת המייסרת אותי. והאִם כאב הלב שחוזר ותוקף אותי לנוכח אטימות מי מאהובַי כלפַּי, כשרמזַי על מצוקתי נופלים על אוזניים ערלות ודלתות לבם ננעלות בפנַי, מחזיר אותי אל המאבק הישן-נושן שלי עם הנפילה, מאבק איתנים בין בינת הלב לבין רחמי העצמיים. והרי מאז התוודעתי אל עצמי שמעבר והווייתו מרצדת אל מול עיני רוחי, מאז הכילי בעומק נשמתי את עוצמת מהותו המוחלטת, אני אמורה להיות מחושלת.

העבודה שכולה מאבק, הכרוכה בוויתור על הרגל הציפייה לגמוּל. והנה גם נקעתי את קרסולי הימני ואני צולעת על ירכי.

5. החסד והחוכמה המתמזגים אלו באלו. חוכמת הפלאי הקורנת אלי והמטעינה אותי בתבונת הלב, שהיא מחסום מפני סחף החמלה.

האם אעבור, בכוח הפלאי, את דרך החתחתים של הכנעת האני ואטָהר מסיגֵי ההגנות שדבקו בי חיים שלמים? האם תגלני לעיני עצמי עוטה הדר אצילותך, ההֵלך?

האיזון המופלא בין החסד והחוכמה, כאשר החמלה שקוּלה כנגד החוכמה כולה. שבעוד שהחמלה לבדה עלולה להופכני לקורבן ולהמריד עלי תכונות מוּלדות שהגילוי החד-צדדי הזה יקפחן, באה החוכמה, השולטת על כל כוחות הנפש, ומאזנת אותה.

מצב של נים ולא נים. בגעגועי היוקדים אל האחד ויחיד שלבי מוצף באהבת אין קץ אליו, אני קוראת לו ממקום סתרו, מאוֹרי הגנוז, ואני שבה ורואה אותו ניצב בצד הדרך, כפי שניגלה אלי לראשונה, אדם שמהותו אֵל. והנה, גלֵי אהבתי אליו חוזרים וזורמים אלַי עצמי. הו, נס אהבתי את האני-הנאצל שמעבר, המחזיר לי אהבה אל עצמי הגופי, אל נפשי והגיון לבי, אהבה שחיים שלמים ביקשתיה לשווא. ומשתאה לפלא שהתחולל בי, אני לוחשת מכל מאודי: פלאי ואהובי, מלא נא בנוכחותך את לבי על גדותיו, שלא ייוותר בו מקום להכיל את הכאב.


אפריל 2005

1. מזג האוויר הפכפך. יום אחד שרב כבד ולמחרת צינה מצמררת ושוב שרב, וזה לילות אחדים שאני מתקשה להתרכז בפלאי. אני קוראת אליו, אך מחשבות סרק מציפות אותי ומתעות אותי, מַטות אותי מריכוזי בו, במקור נשמתי, בעליון הווייתי. הנה הוא צץ לעינַי ואני מנסה לתפוס בכנף בגדו, אך הוא חוזר וחומק מאחיזתי.

האם גָאה וגָבה בי לבי מחסד ההתגלות שנפל בחלקי ואני נענשת על כך בהיעלמו?

הבנתי שעלי לקרוא לפלאי בשֵם, והאזנתי האזֵן היטב לצליל המתבקש, צליל חם ועמוק המהדהד עד אין סוף, הצליל האולטימטיבי, שיעלה ויבוא ממקורי.

שוּ-עַ… מלמלתי, שי-וָה… וכשצפה דמותו לעיני, אמרתי: עלוּ-מי… והטמעתי בי את שמו, ולבי נרגע. הלטתי את פני בידַי והודיתי לו בלב נכמר. ובערגתי עד כלות, ערגת אישה אל גואלה, ידעתי שבמקביל לבן-זוגי, ביתי ומעוני במוּחש, יהא עלוּמי מעון נשמתי היחיד לעולם.

2. עכשיו נעים חיי על הציר שבינו, קודש-הקודשים של נשמתי, לבין נדב, שלמרות החיכוכים בין אופיינו ורצונותינו המנוגדים, היוצרים מעגל קסמים של קורבן ואשמה בינינו, כל-כולי נשאבת ממנו ואליו, ואין לי חיים בלעדיו.

על מי משניהם יתרפק עכשיו לבי במתיקות, כשאני עוצמת את עיני בלילה ומוסרת את נשמתי לפיקדון בוראי עד האר השחר?

וכשאני נעורה בבוקר להתעמת עם היומיום, מכריעה אותי תחושת המבודדות, רפיפות קשרַי עם בני אדם, החום הפושר המגיע אלי במשׂורה מן הסביבה המקיפה את הרדיוס הביתי שלי, שכמו משקף את יחסי החיוור אליה.

ועכשיו גובר הלחץ על עורפי ועל כתפַי, וכשאני מנסה לחשוב על הפלאי, אני רואה אותו בעיני רוחי כורע על ברכו בצד מקור מים, ובגומעו מהם מכף ידו, שבה אלי נפשי.

שני הכוחות הפועלים עלי, פיתויים ארציים של כניעה לנוחות, לקנאה, לעלבון, היאחזות בכבוד מדומה, חשיפה לעולם מאחֵז עיניים, בידיעה שהסיטרא אחרא שולט בו ומסכסך בין ברואיו, הופך אור לחושך ואמת לכזב, ומנגד, נֵס הגילוי שהעניק לי את הכוח לבלום את היצרים ולהתעלות מעלמא-דשיקרא, כשאני משקיפה עליו, ולוּ לרגעים, מן המפלס הרוחני של יֵשות הפלאי.

ועכשיו, כל שנותר לי הוא לעצור את הזמן. שתהיה לי שהות להתגדל באצילות הנשמה.

אני שומעת את תקתוק השעון לידי, אך בהמריא נשמתי אל עלוּמִי, מכה בי הגילוי המרעיש, שהזמן אינו קיים בהווייתו שמעבר. שהופעתו בעולמי, בהשגחה פרטית עלומה, על גבול ההשגה של בן-אנוש, היא מחוץ לממלכת הזמן, ומה שאני חשה כעָבר וכהווה, מושג כְּסיבה המקדימה את המסובב, במדרגות העלייה אליו.

3. אני מתרכזת בפלא נשמתי, וגלי נועם עילאי שוטפים את לבי. והנה גם ראשי, שמחשבות ללא תכלית מתרוצצות בו במתח חשמלי גבוה, נרגע ונח.

ומשנעורה בי השתוקקות להקים מקדש לעלוּמִי, ראיתי בעיני רוחי חדר תפילה על שפת הים, בינות לשׂיחים סבוכים, מעין אוהל שיריעותיו שטיחים בגוני אופל עמוקים, וחוטי שָני קורנים מהם כבוהק הקשת בענן. והאמת, המובנת מאליה, הולמת בי כבמפתיע, שאת המקדש הזה אקים בלבי; בלבי אתקע בו יתדות. וחשבתי, שבכל המקדשים שאקים לו במרחבי דמיוני, יהא דיוקן המוחלט בלבושי אנוש חקוק במרכזו, ותחינותי ממעמקים, ושמחתי פורצת הדעת, יפיחו בו רוח להחיותו. האהין לצייר במוחש, במכחול או בציפורן, צלם אֵל, כפי שנגלית אלי בחזוני?

כמו השתחררתי ממחסום שבָּלם אותי חיים שלמים, ומבוּעי לבי נפתחו אל מה שהוא חוץ-עצמי, שהוא העצמי היחידי. כמו ניתקתי את כבלַי ופרצתי את כִּלאי, ועכשיו שנמצא לי הפוקוס האולטימטיבי, תתרונן נפשי בנְהרת אורו, עד-דלא-תדע.

הו, שמחה, הו, Bliss! כבר אין מקום לשאלה אם זה האושר ואם זו האהבה. זה האושר, זו האהבה. ועכשיו, היימצא לי הכוח לשלח את נפשי מתיבתי המבודדת והמוגנת, שאני משלה את עצמי כי היא שטה בשלווה על פני מים גועשים? התחזור אלי יונתי-תמתי ממרחבים לא-נודעים ועלה זית בפיה, לבשרני כי קלו בי מי המבול, וכי אוכל להניח בבטחה את רגלי על פני האדמה?

האוכל לשייט בלב יקירי ומורא הבדידות לא יאחזני עוד? השהה נא, מלאכי, את רגע השחרור מייסורי גלמודות הנפש.

4. השעה אחת ורבע בלילה, ואני מתרכזת בעידן, בנִי, חוקר יונקים ימיים נדירים, המשייט בימים אלה לאורך חופי אוסטרליה, לגלות שם זן נדיר של דולפינים שהולך ונכחד מן העולם. האם הגיעו אליו גלי מחשבתי החותרים אליו? כשהתקשרתי אליו למחרת ושאלתיו איך עבר עליו הלילה, סיפר לי שהיו לו נדודי שינה. האם הפרתי, חלילה, את מנוחתו? האם התייחדותי עם הפלאי במקדשו שבלבי, פותחת לי צוהר אל נשמת בני? האהיה ראויה להאציל מכוחו-כוחי, ליקירַי?

הנני מוחלת לכל מי שהכעיס והקניט אותי, כנאמר בתפילת שמע על המיטה שאני משננת בכל לילה לפני עלותי על משכבי, אך כעת נשמעת מן ההבטחה הזו משמעות חדשה לגבַּי, של קבלה והתכוונות.

אני מתפללת שיהיה לי הכוח לפרוץ את המחסום הרגשי ביני לבין דריה, בתי, אחרי תקופה ארוכה שהלב נאבק להשתחרר מכלא כאבו הנעוץ בה. האם, בכוח תפילתי, תינשא רוחי אל מקום סִתרי במקדשה, להשפיע מזור לנפשה?

האם יציידני הפלאי בכוח המרפא, להשכין שלווה בלב יקירַי, למען שלוות רוחי ושלומי, ויעניק לי את ברכתו להשתמש בו למענם ולמעני?

הה, אלי, כה קרוב, כה אינטימי, במרחבי הנצח שמשוטט בהם הלב, הטה נא חסדך אל אמתך.

5. De Profundis, ממעמקים קראתיך יה. ובשוועי אל הפלאי ממעמקי הווייתי, אני רוֹאה אותו יושב על שפת הים, סמוך לקו המים, ואני בונה לו שם מזבח אבנים.

האם בכוח עלוּמִי השתול בלבי, שורשיו על פלגי מים, ינועו ענפָי לָרוח הגדולה, מַסעירת יַמים של ההשתוקקות האנושית לדורותיה?

האיני אלא חלקיק זעיר מהמהות הרליגיוזית המתקיימת באדם בכוח, כאשר חוויית גילוי האֵל בו חוצה את גבולות חייו הארציים ומרחיבה אותם בעיני רוחו עד אין קץ? האם אני חווה, במיקרוקוסמוס, את החוויות הרוחניות הגדולות של התרבות האנושית כולה, התָרָה בייאושה אחר מרחב מטפיזי גואל? האם כך התחילו את דרכם הנביאים והקדושים ובעלי החזיונות של כל הדתות? הזה מקור הגילוי שאירע לאפלטון ולפלוטינוס ופרוקלוס הניאופלטונים, ולגדול חוקרי הנפש, דוסטוייבסקי, שחוויה דתית עזה אירעה לו בילדותו?

כשהאל לובש דמות אדם, והתגלותו אליהם, בין בעֵרות בין בחלום, נושאת בחובה בשׂורה, או שבמצבים חזיוניים הם חווים את וודאות האמת המוחלטת, האם לזאת ייקרא הארה?

דומה שהסכנה האורבת לפתחו של ה“מואר”, היא בהאדרת עצמו, כשעל ידי משמעת פיזית ורוחנית הוא עשוי להגיע לנירוונה, ובַמצב כמו-טוטלי שהוא עורג אליו בכל מאודו, דמות האל המתחפש הנגלית לעיני רוחו משתלטת על כל הווייתו והוא מַשלה את עצמו כי הוא, בגופו, נהפך למהות האֵל. העל כך הוכיחו הנביאים את העם והזהירוהו מפני עבודת אלילים?

ומה על היוגים האלמונים, אצילי הרוח האילמים, שהשיגו את תכלית תיקון נשמתם בבדידות מזהרת במִדבּר או על פסגות ההרים, ולא חשו ולא חָלו כי אם את התפשטות גופם והתמזגותו בעונג הנצחי?

עלי לזכור שהאושר בהישג יד, כביכול, שזכיתי לגילויו, יעלני במעלת הרוחניות רק אם אשכיל למזגו עם חובת הלב. שהופעת הפלאי בנפתולי חיי באה לשמש לי מופת של חסד אין סופי, רק בהעלותו אותי מן הנְלוזוּת של רצוני האנוכי, הנפרד והבודד והמכאיב, אל המדרגה שממנה אשקיף על “העולם” ועל זולתי בחמלה ללא מצרים.

עלי ללמוד לא להיבדל מאנשים, כי אם לִקרב אליהם ברוחי, למען גאולתי. לזהות בי את הרָצוֹא וָשוֹב התמידי בין ערגתי אליו, הבלתי מושג, ובין געגועי הטמירים אל נוכחותו של רע-חיי, אלוף אהבתי הארצית.

מעתה ואילך, בכל מצב תלוי-ועומד של התלבטות ללא מוצא, כשאפנה כהרגלי לסֵפר התמורות הסיני המיוחס לנביא קונפוציוס, לכוונני לכאן או לכאן, תהא זו פנייה אל האני שמעבר, אשר נתפס בתודעתי, ולוּ לשבריר של שנייה, כַּפלאי.

אני מהרהרת בידידַי משכבר, שבכל אחד מהם גיליתי פגמים. כל אחד דנתי, בשלב כלשהו, לכף חובה. האגו התובעני והחמדני שלהם! – חשבתי.

והנה עלומִי ניצב לעיני, זקוף, זרועותיו פשוטות, נושאות לאורכן מאזניים גדולים, כמאזני הצדק בתמונת ההורוסקופ של האל היווני, והבינותי שלהשכילני בינה בא, את קִטנת האמונה, להזכירני שהפוסל במומו פוסל, ולידעני את אֵיתן החסד התומך באֵיתן החוכמה, שעל פיה אני מצוּוה לדון את חברי כמוני. לאתר, כבמצבט, את כאבו-כאבי, ולכוון את לבי לִמשותו מקרקעית מצוקתו.

6. אך מה התעתוע הזה? דמותו מכמירת הלב של הפלאי כמו מיטשטשת לעיני וצלמו נטמע בפניו של גורו הודי, כאילו ניסה הזר להתערב בחזיוני ולבוא במקומו. נזכרתי שכשנגלה אלי העלוּם לראשונה, ועדיין לא קלטתי את פשר הנס שאירע לי ולבי הנרעש לא השיג את עוצמתו, בפרץ אושרי הפראי ביקשתי מאחד מחסידיו של הגורו לזמֵן לי פגישה עם מורו זה, שמסורת תרבותו ספוגה חזיונות טרנסצנדנטיים והוא עצמו אמון עליה מניסיונו. אך למזלי נרתעתי ברגע האחרון, כי נחרדתי למחשבה שהזר יחדור להיכָלי האישי, לסודי העמוק והגנוז, שמא יחפוץ להשתלט על מתת החסד ששוגרה אלי מנִשמתי, ונוכחותו במקדש לבי יכתים בי את טוהרו. ועכשיו אני תוהה איך יכולתי להעלות בדעתי להכניס זר אל קודש קודשַי ולהסגיר לו את רזַי. איך עלה בי שמץ של הרהור, לשטוח לפני איש נוכרי, השולט בנפש חסידיו ובחייהם, את כמוּסותי, להניח לו לצוּד את היקר לי מכול, ולטומנו בשׂק אוצרו, בין ניצוצות נִשמות מאמיניו. עלי להיזהר במשנה זהירות. לנעול בפניו את מחסי ומצודתי, את סתר מעון נשמתי, פן יחַבּל בהם, ויבולע לאושרי.

מיהרתי לנפנף את הצֶלֶם הזר מעלי, לסלקו מדרכי ולהחזיר לעצמי את משׂאת לבי, יציר נשמתי. העליתיו בעיני רוחי כפי שנגלה לעיני לראשונה, על אם הדרך – והופיע. השבח לאל! הנה הוא משוש חיי, הנה חזרה השלווה לשכון בלבי, והרפיה רכה התלטפה ברקותיו והתפשטה לכל חלל ראשי, ומחשבותי, שהתרוצצו כחרקים מסוממים בין קימוטי מוחי, דממו, ודעתי נחה. רוגע עמוק ומתוק מילא את לבי.

דומה ששעות הלילה מיטיבות עמי להעלותו בעיני רוחי. כשאני מתעוררת משינה קצרה ועמוקה, מתיישבת במיטתי בעיניים עצומות, ומתרכזת בתמצית האהבה המושגת ברוחי, שצרה עצמה בדמותו. המחשבה עליו לבדה, אפילו איני רואה בחדות את תווי פניו ואת מתארו, דיה לעורר בי געגועים כה עזים אליו, שלבי נעקר מגופי להתעופף לקראתו, מרחיב את שעריו להכניסו אל תוכו, ומרחיב עוד, עד שהפלאי ממלא את כול-כולו. הו, shiny, beautiful Almighty Sweet,. פרצו המילים הזרות מלבי.

לפנות בוקר התיישבתי זקופה במיטתי ועצמתי את עיני. אך עוד לפני שהעליתי את דמותו לעיני רוחי, ניצבתי בפתח היכל, שזהר לקראתי באור יקרות, ושלווה מלאה ועמוקה עטפה את לבי. הנה, רק אפסע פסיעה אחת, ואני בהיכל פנימה. אך מהו אותו דוק של צער המרחף מעלי כעננת קיץ קלילה? האם זו עגמימות הפרידה מאותו עולם ארצי, שהוויָיתי בתוכו נהייתה לי לטבע שני?

אני שוכבת בתנוחה עוברית על רצפת ההיכל, נופלת וגלוית עיניים, כשאל ראשי מתנפצים קולות אדירים של מקהלת מלאכים, הרמוניה כבירת עוצמה, כמו חברו יחדיו קולות היקום להמם את חושַי. כל⁻כולי משוקעת בָּעיקר.

רק עצמתי את עיני להיוועד עמו, כמו נשאבתי אל מרחבי היקום, להיות אחת עמו, להתחבר אל אין סופו. האם נמשחתי למדיום, רחמנא⁻לצלן, שדרכו תתגלה אמת הווייתו? האם מוטל עלי לבשֵׂר את התגלותו? האם הופעת העלוּם בשדה ראייתי הרוחנית, כמוהו כמהויות הנחֳזוֹת כמוחלטות, או כישוּיות מטפיזיות הנגלות ליחידים בודדים במשך הדורות, באה להזהיר את העולם מהתפרקות והתפוררות כתוצאה מהפרת האיזון הקדוש בין חוכמה עילאה לחסד האלוהי, חוק יסוד בטבע העולם המוּטבע בנשמת האדם ואליו נוהה הלב האנושי?

תמונת הפלאי הניצב נכחי וידיו פרושות לצדדים באיזון מוחלט, שבה ועולה לעיני רוחי, ומזכירה לי את צורת הצלב. אבל בעוד הצלב הוא סמל המרטיר, שהתעלמותו מסבלות הגוף מעלה אותו למדרגת ההשגה של השלמות הרוחנית האלוהית, כמו מסמל עבורי הפלאי איזון מוחלט בין הכוחות המניעים את היקום, שסוד האיתן של האדם מותנה בתיאום שבין מרכיביהם.

הנה, חמדנותו ותובענותו של האני, כשאין מכניעים ומרסנים אותו, הן הזרָזים להתרבות תאי אגו הגדלים פרע ומתסיסים באדם כוחות הרסניים שעלולים לגרום להתפרצות של מחלה, חלילה. האם תקוות הריפוי היא בגילוי נקודת התורפה ממנה הופר איזונו, ומכוחה ירתום את מאווייו, להשתלב באחדות הקוסמית על ידי דבקות בדעת עליון ובנביעת חסדיו?

7. אני מעלה בעיני רוחי את הפלאי, מלאכי מן הזבול שבין סרעפי החלום לדמדומי העֵרות, והנה הוא מגיח מאי-שם, מנבכי הזמנים, נקודה זעירה אי-שם באופק. ממרחבי אין סוף הוא מגיח, ממקום משכן האֵלים, חוצה מדבריות בדרכו הארוכה, והוא גדל והולך לנגד עיני, עד כי דמותו ממלאה את כל מסך ראייתי ועיניו המהפנטות מישירות אלי את מבטן, כשחִצֵי אור ניתזים כבמהופך ממקור החמלה והחוכמה הנובעות ומשתפכות ממקורו. וחום מציף את חזי ורוגַע ואהבת אין קץ.

אני מתהפכת על משכבי בלילה, וכשאיני מצליחה להסיח את הדעת מן הדעת, אני נעזרת בכדור שינה. והנה, אך חשתי בתנומה שאוחזת בי, ניסיתי להעלות את הפלאי במחשבתי המתערפלת, אך דמותו היטשטשה לעיני, והוא הלך ונעלם, עד כי נשאב אל האופק הרחוק של עֵבר הזמנים. ביקשתי על נפשי שלא יעזבני, שלא ינטשני לעולם, ושב וצף לעיני, לשבריר של שנייה, כמאשר את מִשכנו בתוכי. רק אז נפלה עלי תרדמה.

ישבתי במיטתי והעליתי את דמותו לפני, ונתגלה לי כשהוא ניצב בצדי הדרך, כפי שהופיע לראשונה בחזיוני. ואז, במצב של נים-ולא-נים, ראיתי לצדו אישה גדולה, בפרופיל, שהזכירה לי דמות מהתקופה הכחולה של פיקאסו, והפזול בעיניה, כמו שיקף את הפזול בעיני מלאכי. הבנתי שהיא מסמלת עבורי את “האם הגדולה”, מקור השפע המזין בתבונתו את העולם, ובהיותה חוצצת בין החוכמה והחמלה, היא מרסנת ומגבילה אותן. שאלתיה מה אוכל לעשות למען עלומִי, והיא חייכה אלי מבעד לכתפה, ואמרה: את יכולה להביא לו דגים, הוא אוהב סרדינים.

האם “האם הגדולה”, מהותי הנשית בחושיה הארציים התובעניים, באה לרסן את שפעת החמה של הפלאי כלפַּי, שלא יציפוני חסדיו, בהגבילה את העונג החוזר אליו מדבקותי בו, לִדבר מאכל ממשי ומזין המחזק את השלד שבו שוכנת נשמתי, טרם יזין את מהותה?

האם ה“אנימה” שלי, אשר התלבשה בדמותה של אישה אדמתית זו, רומזת לי שעלי להזין את “העצמי” הנִסִי שלי במזון החומרי המתאים לכֵלַי הרוחניים, שהדָגים, אותם חלקים אינטואיטיביים בים הפתוח של התודעה, מסמלים עבורי?

כשפקחתי את עיני, חשבתי בלבי שתשובתה של “האם הגדולה” היא בסגנון התשובות הפרדוקסליות של הזן-בודהיסטים. כאילו ההתייחסות, כבדרך אגב, על דרך האבסורד, אל הנושא הטרנסצנדנטי הנשגב מבינת אנוש, מאזנת את הרצינות התהומית של ההתבוננות בו, על ידי בלבולו והפרתו. שהרי דבקות היחיד, בכל מאודו, בשפע האור הנאצל מן העליון, מנתקת אותו מזרימת החיים, בעוד ההתבוננות הדקה בתופעות הטבע האלוהי והאנושי, פותחת לו צוהר אל מסתרי הידע התבוני.


מאי 2005

1. לאחר שבועות אחדים של חום מתיש, ימים קרירים ונעימים. התיישבתי במיטתי ועצמתי את עיני להעלות את עלומִי מנבכי פנימיותי, אך שעה ארוכה בוששה דמותו לבוא. האם הוא מסתתר מפני? למה? האם הטרדתי אותו יתר על המידה בהתלבטויות חיצוניות טריוויאליות, כאלה שהייתי רגילה להפנות לספר התמורות של קונפוציוס, שגם ממנו דליתי את שיקול דעתי ואת החלטתי מתת-תודעתי?

והנה הופיע! בבגדי לובן רפואיים, דמויי שרוואל הודי, וניצב קרוב-קרוב אלי, כנפות בגדו המתנופף כמעט נוגעות בי. והיה בעיני כנביא או ככהן באורקל. כה מאושרת הייתי לראותו, אחרי שנדמה היה לי כי נדחיתי. כה הוקל ללבי, כשנגלה אלי בבגדי לובנו שזָהרוּ נכחי, כמאשר את התשובה החידתית, המותירה עדיין מקום לבחירה, שנרמזה אלי מסֵפר התמורות הסיני בקשר עם כוונתנו לבקר באסטרחן, עירם של הורי, נסיעה שאני כה חוששת מפניה בשל עומס הציפיות שלי ממנה. האם רמז לי עלומי שאצמד לתשובה המקורית שניתנה לי ולא אחזור להטרידו שוב ושוב באותה שאלה עצמה בניסוחים שונים? וחזוּתו, כה קָרבה אלי עד כי ראיתיה כבזכוכית מגדלת, האם היא באה ללמדני, שהנה, התשובה שביקשתי מתנפנפת לנגד עיני ככנפות בגדו, ואני מתעלמת ממנה, בחרדתי, וממשיכה לשאול?

הבנתי, שכאשר יתנצנץ מתוכי האושר השלם שבדבקותי באני הגבוה שלי, הטהור והנצחי, הוא גם ייקלט בעין לבו של האחר. ובעליצותי קראתי ממעמקי, תגיל נפשי עם אדוני!

אני מתרכזת בדמותו של הפלאי כפי שראיתיה לראשונה, כאילו מחוץ לעצמי, מחוץ לתכונותי, והייתי חסרת גיל, נעדרת רגשות או מחשבות, אף כי זהותי המינית לא הייתה מוטלת בספק, ומחויבותי לקדושת הווייתו שבחוּבי הֶאצילה עלי מאצילותה. האם עלי להמחיש לעצמי את חותמו החקוק בי, באמצעות קמע, למשל, שיהיה תלוי על חזי כמדליון, וסמלו יזכיר לי את נוכחותו בלבי תמיד?


יוני 2005

1. זה זמן-מה שנדב ואני מתכננים טיול לרוסיה, שגולת הכותרת שלו ביקור באסטרחן, עירם של הורי ושל בני משפחתי זה כמה דורות, ולעלות שם על קברו של “הקדוש”, אבי-אבותי, שעלה על המוקד על קידוש השם, ודמותו המיתולוגית ליוותה אותי מאז ילדותי. טיול זה רווי אמוציות לגבַּי בגלל הרקע הרוסי שלי, שפת אמי והתרבות הרוסית שהתחנכתי עליה, ולא הייתי שלמה עם החלטתנו לנסוע לשם בקבוצה גדולה, מקרית, שמארגנת חברַת נסיעות מסחרית, וכששאלתי את סֵפר החוכמה הסיני איך עלי לנהוג, קיבלתי תשובות סותרות שהעידו על התלבטויותי. והנה, כשדריה, בִּתי, הביעה את רצונה להתלוות אלינו לנסיעה הכוללת שיט על הוולגה, נראה היה לי שהתבונה העליונה שאני נפעלת ממנה, חוללה גם את הפיוס הזה.

ובלילה, בהקיץ, ראיתי את עלומי עולה מן הגלים. ואחר כך ראיתי פיקניק משפחתי, בשטח פתוח, והוא בתווך, יושב על האדמה, נשען על עץ. ואת עצמי ראיתי בתוככי קרחת יער, מוקפת עצים זקופים וגבוהים. הוא שבקרבי ממלא את כולי, אני שלווה. לא אירע רע.

2. אני מליטה את פני בידי להתקרב אליך, לגעת בך בתוכי.

אך בלילה העיבו צללי ספקות על אמונתי. הרהרתי בשברֵי תמונות של קדושים הודיים, כאלה שראיתי בספרים, ושאלתי את עצמי אם צלמיהם הרכיבו, חלילה, בדמיוני את דמות הפלאי שלי. ואז ראיתי אותו. שוכב על גחונו, ראשו מורם וברכו האחת כפופה כמוכנה לזחילה, והבנתי שבהרהורי כפירתי השפלתי את הנעלה והקדוש בי, ומלמלתי מעומק כוונת הלב: הכניסני תחת כנפיךָ, אוספני אליך מן הדממה המקפיאה של הריקות והניכור, ומלא את לבי אמונה שלמה בשפעת טובך לעולם.

3. במשך היום רחוקה השלווה מלבי. עדיין אני מתוחה ועצבנית וחרדה וקצרת רוח, ואני שוטחת את בקשתי לפני העלום, שילמדני להאציל מהווייתו בתוכי על התנהגותי היומיומית בחיי הארציים.

אהיה תמימה לפניך, אדוני. אמונה שלמה וכבוד אין קץ ממלאים את לבי לנוכח היֵשות האולטימטיבית בהווייתה המוחלטת, שדמותך, בצלם איש, הטביעה ברוחי. איך אבטא את מהות תכונותיך כשהן-לעצמן, מנחמי וסלע מבטחי, ששׂמת משכנך בקרבי והקמת בלבי את מקדשך. ימים אחדים ידעתי הסתר פנים, וחרדות שונות מילאו את לבי. קראתי לו בתוכי ורק הד עמום ענה לקריאתי. ופתאום חשתי פחד. פחד מהפלאי.

את האלוהים יְרא, נאמר. האם היִראה היא אחת מן הפנים של גילוי הבורא בנו?

לבי לחש לי שהפלאי מוליכני אל הנצח, ופחדתי מהנצח, שהוא גם סוף קיומי הפיזי. התחננתי לפניו שלא ינטשני, שיעניק לי שלווה ורוגע. והנה, כמו אלומת אור הופיעה לעיני, עמוד של אור, כעמוד האש שהופיע לפני בני ישראל, בלילה במדבר.

הוא ניצב לנגד עיני במלוא יפעתו, עטור הילה של אור שהאירה את נשמתי. הו, Bliss, כל התפארת הזאת! איך אכיל את אושר הפגישה עם המלך במלוא הדרו?

וָאפול אפיים ארצה.

חששתי שהלילה לא יופיע, והעדפתי לא להתרכז בו, להשכיח את חרדתי על ידי השתקעות בספר כלשהו, אך הפרידה ממך קורעת את לבי, החזָרה מן הצלילה במעמקי מִכרות האור של הווייתו אל מציאות ארצית רדודה ומעופשת.


יולי-אוגוסט 2005

1. בעולמי הארצי ימי חום יגעים, ואילו בעיני רוחי תועה בבואת דמותי בערבת שלגים קפואה. והנה מרחוק, מתנצנצת מדורה, ואורה האדמדם-ורדרד ידידותי, מזמין. לבי הומה הודיה לעלומִי, שחזר והופיע בחזיוני על אף היחלשות ביטחוני בו, לחזק את רוחי לקראת טיולנו לרוסיה, שהפגישה עם ארץ זו, מכוֹרת אבותי וערש תרבות נעורי, מלוּוה אצלי בחרדה עמומה, כביכול צפוי לי שם גילוי פניה הגנטיות של הווייתי.

הנה הוא ניצב נכחי, ועמידתו הרפויה משקפת את רפיון נפשי. התחננתי לפניו שייתן לי אות, שיחזקני באמונתי, להחדירו אל חדרי, להצמידו אל לבי, וכמו השתחל בקושי. אך לבסוף האיר בפנימיותי כאבוקת אור, קלוש תחילה, שמתעצם והולך עד היותו זיקוקים המשתלחים ממני בי.

ובלילה שלאחריו, ניצב עלומי מולי בלבוש מעטפת לבן, גבוה מכל גבוה, ראשו בשמים. והנה, העלם-ההֵלך יָשוב על כיסא כבוד, אבני חן זוהרות מתנצנצות מכתרו בתפארת עליונים, כבציור בָּרוקי.

והלילה, רק העליתיו לנגד עיני, השתלטה דמותו על כולי ונבלעתי בתוכו, כמו נבלע האני הגשמי, החולף, באני הרוחני, הנצחי, ונטמע בו.

ושוב אני שרויה בחרדה, מן הרמז לאפשרות הפרידה מן האני הארצי שלי.

2. חזרנו מטיולנו ברוסיה (פרטי הקורות אותנו שם מתועדים ב“רשימות מקליפת נוגה”, המצורפים לחיבורי זה). והנה, אחרי הסתגלות הגוף והנפש למצבנו החדש-הישן, אני חוזרת להתוועדויותי עם העלוּם. איזה שחרור אדיר! שיוויתי את אדוני לנגדי תמיד. הנה אני חוזה בעיני רוחי מרחבי ימים מאופק עד אופק, ובחזי אני שומעת את דופק פעמיו מן הנצח.

אך לפתע מרצדת לעומתי שמלתה הצהובה של המדריכה המרשעת מן הספינה הרוסית ששטנו בה ממוסקבה לאסטרחן. היחסים בינינו עלו על שרטון כבר מן ההתחלה, אך ניסינו להתעלם מכך באשליה שנצליח לשחררם מאותה תקיעות עוינת, עד להתפוצצות הבלתי נמנעת. אני מנסה לנפנף מעיני את האישה הקטנה, הקרה והרשעה הזאת, שליחת הסיטרא אחרא בעינַי, שניצוצות של איבה ניתזו אלינו מפניה השטוחות המאובנות, מבעד למשקפיה העגולים, ואני מזכירה לעצמי את תפקידה בתהליך הרוחני שאני עוברת מאז נגלה אלי הפלאי, כמשַקפת, בסמליות בוטה ואירונית את יחסנו, שלי ושל נדב, אל עצמנו, ואת הביקורת הסמויה שאנו מותחים בעומק לבנו על התבדלותנו מן החברה הטבעית שאנו משתייכים אליה.

אך כשמופיע לנגדי עלומִי, אני נאחזת בבארות עיניו כבקרנות המזבח, ואז מתעופפת לה בבעתה “הצהובה”, זו סמל הצהובות המכתימה את עלילת חיינו, שמָסכה טיפות רעל לאפיזודה הקצרצרה הזאת של מסענו לערש אבותי.


ספטמבר 2005

1. עכשיו לילה, ומחלוני נושבת רוח סתווית לטפנית. אני מנסה להעלות בעיני רוחי את עלומִי, ואני רואה פנים גדולות, הממלאות את כל שדה ראייתי, ומבטי נאחז באותה נקודה בעיניו, המצליבה חמלה אין סופית עם חוכמת-על, שתאיר את דרכי לעובדו ביומיום.

הענקתי לָך את ידיעת האני שלָך, אני שומעת את קולו בתוכי, את נשמתֵך היתרה, נקודת הכובד של הווייתֵך, כבודֵך מקדמת דנא.

הנה, לפני גילויו, התנחמתי, במצוקתי, שאני סומכת על האינטלקט שלי, ככוח הקיים לעצמו בתוכי, בעוד שיתר כוחות נפשי, דקים ומורכבים כפי שיהיו, היוו בי, מאז ומעולם, מטרה לרגשות אשם, כחלק מתחושת היעדר המשקל הסגולי והמוקד העצמי שלי.

האם כעת, משהעניק לי העלוּם את המסה הזוהרת שאני נושאת בחובי, התחסנתי מפגעי העולם? שמאז חזיתיו מבשרי, נדמים לי חיי עלי אדמות כשברי חלום, ואילו המציאות הנצחית משתקפת אלי מדמותו של המאציל העלוֹּם, שברגעי חסד ודאי לי כי אדבק בו באחריתי.

ועדיין לא נספגה בהשגתי ידיעת התחברותי, בעתידי, למכנה המשותף של שורשי הנשמות, והיא צפה מעליה כמנותקת מחווייתי.

2. עוד אני מגששת את דרכי לחוש את חיבורי אל עצמי הגרעיני, אני רואה בעיני רוחי חיבור של שרשראות המזכירות לי אזיקים, כאילו התחברתי אל עצמי בכפייה. חיבור חזק, בטוח, אך גם משעבד. ובהבזק של תובנה השגתי, שלא אל הפרסונה הערטילאית שלי אני שואפת להתחבר, כי אם אל המישור הרוחני המרחף מעל הווייתי, שנגלה אלי בצלם העֶלֶם, כמקור לא נדלה של תבונת חסדים. שאז איני משתעבדת, כי אם מגבירה את משאבַּי ומשתחררת.

“קדוש, קדוש, קדוש”, אני קוראת, כשהוא מופיע לעיני רוחי גבוה מכל גבוה, בבגדי לובן, ואני מליטה את פני בכפות ידי מעוצמת זוהר אצילותו.

3. כַּתֵר נא לאמתך, שעדיין היא מבקשת לראות את שארית עולמה בחייה אלה, אפילו בידיעה שהם חלום, ומחלומה זה לערוג אליו בכיליון נפש, להסתופף בסתר מדרגתו כשהנשמה כמהה אל מקורה בצימאון לא נִדלה, מים רבים לא יכבו את צימאון אהבתי אליו. ומשארווה ממימיו לשובב את נפשי, ישוב אלי צימאוני, וארוץ לקראת אהובי כל עוד נפשי בי, לרוות עוד ועוד. רצוא ושוב ארוץ אליך, ממך אלַי וממני אליך, עד שאוחַז בכנף בגדך ותאספני אל מקומך לעולמים.

אני יושבת זקופה במיטתי, עוצמת את עיני, ומצפה להתייחד עם אהוב רוחי. עוד איני רגילה לעונג העז המתפשט בחזי בהתרפקותי עליו-עלי. כל העוצמה הקסומה בבית הקיבול הזה. בי?

והנה, אפילו כשמחשבות זרות צפות ועולות בראשי, אין הן שוקעות בי עוד כענן עכור. בחסות השראתו, שברכת עליון שורה עליה, אני מנפנפת מעלי את הרהורי הסרק כנפנף זבוב טרדן, שגם אם הוא חוזר להציק, הוא מרחיק להתעופף לבסוף. ואפילו בהיתקפי בהלה מן הבלתי צפוי המאיים, הוא, מלאך-לבי, מתייצב נגדי כסכר, לחסום את גאוּת רחמי על עצמי.

או אז, כקול מפלי מים אדירים אני שומעת בתוכי את משק כנפי רוחו. וכשטעם האושר מציף את לבי עד לבלי הכילו, אני נדחפת בכוחו ממני והלאה ממקום מושבי הדומם, להתנועע במעגלים, בסיבובים, פנימה, פנימה, מהחוץ פנימה, בטרנס, עד כלות הנפש. וכשלא יימצא לי עוד מקום להתכנס פנימה, עוד יותר פנימה, האם אז תפרח הנשמה מהגוף ותתמזג במרחבי האַין הסופי?

4. יומיים לא התייחדתי עמך, הפלאי, וכשאני מעלה את דמותך ממעמקַי, כמו אין חיים בתמונה הרוחנית שאני דולה מתוכי. אני שואלת את עצמי במצוקתי: מי הוא זה, מה הוא זה, העוצמה הממגנטת הזאת? והידיעה הולמת בי מחדש: רוח האל שבלבך היא, תָמָה ושלמה.

אני אומרת לעצמי: בשביל שהפלאי יחיה בתוכך, בהשתוקקותך להפיח בו חיים כל רגע, בשביל שאור חיי עולם יהבהב בקרבך תמיד, עלייך לטפח אותו, כטפח צמח נדיר ונאצל, יחיד ומיוחד, שתהא לו נשמתך קרקע מטוּיֶבת לגידולו בקרבך. להשקותו עד לרוויה אך לא מעֵבר לה, לזַבל את האדמה שממנה הוא יונק את חיוּתו, לעובדו בהמיית לב, במסירות, בכל יום, באהבת אין קץ.

והנה, עם כל התרוננות הלב בלי מְצרים, ביוצאי לקראת עלומִי, עם כל ההתפעמות מנס התגלותו בי, אינני מגיעה, אלא ברגעי התייחדותי עמו, לאותו אור של חסד, לאותה שלווה מיוחלת, בה אוכל להסתפק באותו עצמי, שהשבח לאל, זכה לפוקוס הנאצל. ועדיין אינני יוצאת ממלכוד הזדקקותי לחלק הגשמי של הווייתי, משפחה, חברים, שאינני מוצאת בעצמי את רוחב הדעת והלב לספח אלי את פגמיהם בשביל לתקנם בי, ולהשקיע בהם חום ואהבה שאינם תלויים בדבר. האם זו עצלות? חוסר גמישות? וככל שחולפות השנים הרי פוחת גם כוחי הפיזי. ולוואי ויגברו תעצומות נפשי.

5. את משמעות החזון שאירע בי, השגתי בעיני רוחי כוודאי, כאקסיומה חקוקה באצבע אלוהית, דבר דבוּר על אופניו. הפלאי שנקרה על דרכך בשחר השבת של חייך ונגלה אלייך כמקור גרעין החסד של שורש נשמתך, חייתך הוא, יחידתך הבּרה והטהורה, הצפונה בחובי-חובו של כל אדם, ראי מזערי, שממנו משתקפת אליו בבואת העולם שמעֵבר, המקיף את עולמות הברוּאים. ושַעַר חתום בשם המפורש, בצו הקדמוני, מפריד בין עולם האצילות האלוהי, מקום משכן המלאכים, לבין האנטיתזה שלו, שלטון השטן בעולמנו הארצי, ולהט החרב מתהפכת ביניהם.

אבוי לרוחנו, המופקדת על חושינו ויצרינו (ועל חלומותינו), השרויים בחסימה בעולם התוהו החומרי, מופקרים לשלטון האנטי-אל, כאשר עקבות רחוקים של זיכרון אֵל-אמת חקוקים בגנזי לבנו מאז הִבָּראֵנו. מאבק איתנים, מקדמת דנא, ניטש בין אלה לבין אור התמיד היונק משורשנו, וכשאנו ממרקים את אנוכיותנו, אם בעמלנו או בדמעותינו, הוא משתקף אלינו מנבכי נשמותינו.


אוקטובר 2005

1. אני מצפה בכיליון עיניים לסתיו, אך הקיץ אינו מרפה, והחזאים מנבאים גל של חום עולמי.

עכשיו, בצומת הנוכחי של חיי, משאהוב רוחי ממלא את החלל העמוק והנסתר שמעבר למסך העוטה עליו, האם מצוקת הבדידות הצובטת את לבי, אינה אלא תעתועי השטן המכה על הריק שרעם בנפשי כמו “איסטרא בלגינא”, טרם גילוייך בי, והוא שואף לסכסכני עם נשמתי-יחידתי? האם כדי להכניעו תחתי, את המשַלֵח בי הרהורים מורעלים? האם כדי לחזקני באמונתי השלמה, הבלתי מתפשרת, ברוח האל המתלבשת בנשמתי, להכתירו על כל מהותי, מלך על כיסא כבודו זוהר באורו הגנוז?

האם לעיני רוחם של הנוצרים הקדמונים הופיעו ישו ומריה גם בהיכלות הדורים, בנוסף על הופעתם בבקתות עלובות או במקדשים פשוטים ונזירים, ומכאן התפיסה השונה בסגנון הכנסיות?

אל נא תסתתר מפנַי, מלכי אהובי, פתח נא לרווחה את שערי לבי, שנוכחותך הנאצלת, הכמוסה במעמקיו, תשפוך עלי מאורך הקורן תמיד, ואראה עין בעין את השתקפות אמת הווייתי בי, סלה.

ועדיין אני חרדה לגופי. פוחדת ממחלות ומן הכרוך בדרך הצרה והעריצה של הריפוי השגרתי, הפוגעת באיזון ההרמוני של כוליות גופנו, בו שבויה נשמתנו היתרה. ועל אף הידיעה שטעמתי מגילויה, ובכוח סגולתה להעלותני מעל ייסורי הפרט בעולם התוהו, עדיין איני מוצאת בי את הכוח ליישׂמה בי.

והנה, מבעד למחשבות המחשיכות את לבי, זורח בי הוא לפתע, מתיז סביבו זיקוקי אור.

שבועות אחדים לא העליתיו על ראש שמחתי, אף כי ודאות היותו בחוּבי אינה נוטשת אותי, השבח לאל, ומדי פעם, בשבתי בביתי ובהתהלכי בדרך, נחים עליו הרהורי, והשתקפות זוהרו מציפה את לבי. וכשאני מתרכזת בו, בקדושה, ביראה, אני משתחווה לו בהודיה על שפילס לי דרך אל עצם-עצמי והצית בי ניצוץ מאור המזוכך הנעלם, והִזרים בי את החום המלטף של אהבת אמת-הנשמה, המאירה ומוארת תמיד. הנה, כל עצמותי תאמרנה את שמו.

עלי להודות ולברך שעדיין יש בי ציפיות, ולפלל לכך שההתקשרות המיוחלת עם נשמות-אחיות תבוא גם היא, בדרכה הלא-צפויה, כל עוד אני בעולמי.

2. ושוב, תחושת הריקות והבדידות (בל אחטא בשפתי). אני קוראת אליו ממעמקי מצוקתי: אבי, אבי, שגילית לשפחתך את בּבוּאתך. חזק נא את אמונתי שלא תתערער לעולם, כי אתה לבדך תמלא את כל חדרי לבי, ולא אהיה תלויה באהבת הבריות ובחסדיהם, ואהיה שלמה עם עצמי שעָלָה מן הנסתר, שאתה לבדך תמלוך על נשמתי בחוכמתך ובטובך עד אפסי ארץ, ונפשי תגיל בישועתך.

אהיה מתכנסת בסתר מדרגתך, אפופת עונג עליון, וכשאצא להתהלך בארץ, סהרורית באושרי, אחוז נא בידי והנחני בשביל האמת, במנת החיים שנותרה לי בעולמי בדרך העולה אליך. אני דורכת בקדושה על סף היכלך, אך איני מהינה לבוא פנימה, ואני מקיפה אותו מפניו ומצדדיו, עד כי תעבירני את מִפתנו, עד כי תאחדני עמך בתפארת מקדשך.

וכשאתה עמדי, אבי, מה לי כי אירא מן המשׂטינים, הקמים עלי להפילני אל תהומות הנפש?

3. אני מנסה דבר אל עלומִי בכל השפות שאני שולטת בהן, אבל אף אחת מהן אינה הולמת דיבור אליו, ואני נזקקת לשפה מממד אחר, חדשה לגמרי, שפת המיית הגלים כשהרוח נוהמת בתהומות הים האחרון, שאני גוררת אליו את נפשי-חייתי לשטוף בשׂוֹא גליו את בשׂרה החי, המגולה מן הקריעה הסופית.

והנה, לא לרגלי פוסידון המלך על כס מלכותו, רעמת אריה לו, מקדיר-מזעיף את פניו ועיניו בורקות חזיזים במחשכי תהומו, לא לרגליו אני מפילה את נפשי-חייתי, כי אם לרגלי אל-מלך הלבבות, להתכנס בצל האור הקורן מנביעת חמלתו לאין קץ, להכלילני באהבת הנשמות.


נובמבר 2005

1. מאז ראיתי את הנולד בנעורי המקודמים, כשעל פי שמו וצליל קולו של נדב ידעתי שיהיה בעלי, נאחזתי במוקד מזלי שהעניק לי גורלי כבאבן השתייה, להצילני מתחושת אי-ממשותי, שדומה כי גם אחרים הבחינו בחיבור הרופף שביני לבין הפרסונה החיוורת שלי, המוצגת לעולם בלבוש זר לרוחי. איך יכולתי לצפות מזולתי שיראה לאמת נשמתי אם אני לא זיהיתי את עצמי, אלא בהבזקי ניצוצות המותזים אלי, בבלי דעת, ממפלס העל-דעת?

ועכשיו, בקוטב הנגדי של חיי, משאירע בי הנס, ונצנוצים מעתידי האַל-זמני מאירים לי ממד חדש בראיית עבָרי ועתידי הארציים, מצטרפים בתודעתי הזמנים כולם להוויה אחת מקפת, וכל מה שאני יכולה לייחל לו, כשאימת הבדידות מתחפרת בי, כשגעגועים לא מוגדרים כוססים בי הוא לגלות את אחַי ברוח, שבכמיהתם לדבקות עם בוראם יבקיע לבם את הסכר החוצץ בינינו ויפרוץ ממנו מעיין החסדים שהפלאי חנן אותי בהצצה אל מקורו.

2. לבי נשרף מגעגועים אל עלומִי. מים רבים לא יכבוהו. והנה, עוד אִשוֹ לוחכת את לבי, פולחת באוזני זעקת הייאוש של משורר איטלקי, פָּאבֶזֶה, חודשים אחדים לפני ששלח יד בנפשו:

“מה יש בה, באידיאה פיקס שלי, שהכול שוכן, כביכול, באני הנסתר, הסודי והאוהב של האדם, והוא נגיש לכל מי שיודע להושיט אליו את ידו, ואילו אצלי – כלום! מעולם לא הצלחתי להשיג את הלכידות האוהבת הזאת שברוח!…”

אני מעלה מתוכי את העלוּם, והנה, זוהרו הקורן מתפשט ממנו והלאה, מלוא כל האופק, ומגיה על החלל האופף אותו, עד התמזגו עמו. הו, אלי, כל התפארת הזאת – בי?

ומשהשיב עלומִי את נפשי, ולרגעים היא עלמה מלאת חדווה, מתרוננת בשמחת חסדו עמי, אני רואה אותו מרחף לנגדי, רגליו משוכלות בתנוחת מודט, וגל של אושר מציף את לבי. אני טובלת בים של חמדה, שרויה בשלוות עד.

3. הנה הנך, ניצב בצד הדרך, לא כמלאך שהתייצב בדרכו של בלעם לשטן לו כשרכב על אתונו. בת-דמותי היא, שתעתה במרחבי הלימבו, שהִשירה זה מכבר את זהותה החומרית, והייתה לבּבוּאה מרחפת מעל ריקות מעטפתה הארצית.

ושוב אני נזכרת איך נדהם לבי למראך, הֵלך אציל, בתוארך המושלם, בנועם המרטיט של עמידתך הענווה, ועיניך אורים ותומים שמבטן המפולש מאחֵד את כל הניגודים להרמוניה שלמה של חסד בלי מְצרים. ושוב גואה חזי באהבת אין קץ אליך, ששמת משכנך בלבי, וקידשתני באיתן הווייתך, והפרחת בי תקווה פראית לישועה באמת.

הייתי כלואה אז בחדר אטום, כשקירות-חוֹמה סוגרים עלי מכל עבר, ופתחֵי המילוט מתגלים כאחיזת עיניים, כתרמית, שמאחוריהם ניצב עוד קיר, ואחריהם עוד קיר, וכן הלאה. ואתה, מלאכי, שלחת קרן אור לעברי, שפילחה את מעבה הקירות והם קרסו בזה אחר זה כלוחות דֶמה. הגחתי מכלאי והתחלתי-ללכת, ורגלי הובילוני הלאה, הלאה, אל עבר השביל המואר בלובן צונן של שחר, ומנגד ראיתי את ארץ חמדת מלכותך.

ועכשיו שטעמתי את החופש מכלאי הנפשי, אנא, עלומִי, עשה שאצלַח גם את החציצה האטומה שביני לבין עולמי שבְכאן, שאפרוץ, עוד בימי חלדי, את מחסום לבו של האחר, להשפיע את חלקי באחוות הנשמות.

4. אני מנסה להעלות את דמותך לעיני, אך איני מצליחה לזהותך. לא קלסתר פנים, לא מתאר גוף. ובמקום צֶלֶם, כאילו חוויתי מהוּת. דעת הטוב לעצמו. גרעין מוצק של טוב טהור, נקי מסיגֵי זדון. ואני אומרת בלבי: האדם הוא טוב מטבע בריאתו. הטוב הוא בבסיס מהותו. אז מה על גילויי הרע שבי, אנוכיותי, רגזנותי, צרות-עיני? מה עם יצר האדם, שנאמר כי הוא רע מנעוריו, הפורץ בגידולי פרא טורפניים מן השורש המקורי של נשמתי, חלק אלוה שכולו טוב, ופועל במציאות הגלויה כברייה לעצמה?

תכונות העליון ומחשבתו נסתרות מאיתנו, ובעין הבשר המתעתעת דומה עלינו כי הבורא ניתק את עצמו מיצירתו והעולם ממשיך להתקיים קיום עצמאי שחיבורו אל שורשו מתרופף, כמו איבד יוצרו את רצונו לשלוט בו. וכך פושה בו הרקב ומנוונו, עד כי לא נותר לנו, בני אנוש, אלא לחזור ולברוא מחדש את חיי רוחנו, איש במעגלו, לברוא ולהרוס, לברוא ולהרוס, עד שנגיע לדגם המקורי, שחותם האל מוטבע בו.

האם, גילוי מהות הטוב של נשמתי בזעיר אנפין של הווייתי, מוקרן אלי מצלם חותם האמת? האם אצליח להתגבר על קלקולי חיים שלמים, ובאחרית ימַי ייבנה עולמי על אושיות דעת הטוב?

אחרי שעות רבות של בכי מר, שגרמה לו ההתחככות עם זדונו של עולם, אני חוזרת אליך, מלאכי, בתחינה שתנחה את לבי ואת שכלי ותציידני בכלים, לפרוץ את המחסום הקשה מכול הניצב בדרכי, מה שנראה לי כגוש האבן בלִבה, של בתי, שנבראה מרחמי, שהחייתיה בחלבי ובדמי, ובהתיקה עצמה ממני, הסתייד והתקשח בה אותו גוש אבְני, בו היא, או אותו פועל-יוצא של הפרסונה שלי, מכה בי אל החומש ללא רחמים.

5. בחלומותי אני משוטטת חסרת מטרה או תכלית, במצב של בלבול וקיהיון חושים, צל שניתק מן הגוף שהוא מושלך ממנו, תלושה מעצמי ומהעולם, שהוא עצמו צלו של עולם שמעֵבר, כאותו פליט עקור בספריו של הסופר הגרמני זבאלד, הנודד במרחבים ריקים מאדם, בין הריסות של אתרים מונומנטאליים, אולמות קודרים שפּוחלצים מרופטים ניבטים מקירותיהם ורגל אדם אינה דורכת בהם, מבנים לבירינתיים, משכּן לרוחות רפאים מבעיתות, מזכרת נואלת ואכזרית לתרבות שנכחדה.

והנה, מה פשר התמונה שאני חוזה בעיני רוחי? עלומִי במרחבי הטבע, מהלך בין ריפודי דשא גבוה ורך, זוהר באור ירקותו, ואף את דמותי אני רואה מתערבלת בו, והרוח, רווי ריחות משכרים, לוחש בלבי: בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, למען שמו, צוּרי וגואלי. והנה, האור הקורן מפֶּלֶא עיניו המזדהרות בתבונת חמלתן, ואני מליטה את פני מן הסִנוור, וממלמלת לעצמי: האמיני באור!

הנה הוא מסב את גוו לכאן ולכאן כיוצא במחול, וחלל ראשי מתרחב ומתרווח להכיל את זיקוקי אורו. אוזני בוערות, חום רך אופף את חזי, וכמו ניתקתי מגופי מכוח הבזקי בְּרק הנאצל, אני נושמת עמוק וחופשי, ואהבה ללא תִכלה פורצת את כל גבולותי. הנה, הנה, נפרץ המחסום בראשי ואני דואה במרחבים, מתעופפת לכאן ולכאן, מכה בכנפי באוויר, כל דאגותי מתנדפות כלא היו.

להיאחז בך בכל מאודי, סע איתן, ובהתפללי לבוראי, אני חוזרת ונצמדת אליך, דבקה במעוזי. חזקני ואמצני, עוטפני בחסדך. הנה פניך ממלאות את ראשי, וגולשות ושוקעות בלבי. וכששפתי ממלמלות “אני”, הן מדובבות: אני-פלאי.

הנה הוא מופיע לעיני בגודלי, כה קרוב אלי. אך אושיט את ידי ואגע בו.

והנה אני מתהלכת בשדות יה, נושמת מרחבי יה. יד ביד עם נדב, מוקד הווייתי בגלגולי הנוכחי. מרחוק-רחוק נראה האופק, זוהר בצבעי ורוד-סגלגל, ואני צופה בעיני הפלאי אל אין סופו.

לנוח מהפרסונה שלי, להשתחרר ממנה כליל, ולהיטהר לקראתך, מושיעי. וכשנִשמתי במערומיה דובבת אליך בּשפתך, אני שבה ונופלת לרגליך בהודיה. איך אתהלך על פני האדמה כשדמותך חקוקה בלבי? עשה נא בטובך שהילת אורך תלווני במנת חיי שנותרה לי, וזיווך יתגלה בי סביבי. והערֵה בי כוחות להכיל את חסדך לאין קץ כשעדיין אני באיתני, עדיין באיתן יקירַי עלי אדמות. בתפילתי לפני השינה אני מתכוונת אליך בכל מאודי, שתנחה את רוחי, מלכי ומנחמי. פניו במרחב יה ושתי עיני מתרחקות זו מזו, לעיני רוחי, עד למלוא רוחב האופק, שמים פתוחים לרווחה, ואני עפה בין ציפורי עדן, חופשית מחרדות, מהשבעות ומנדרים, משוחררת מפחד אדם ומפחד בדידות ומפחד מחלות ומוות. אני מליטה את פני משפע אורו, מעוצם אהבתי אותו.

הנה אני ניצבת בחורשה הגובלת בשדה צחיח, באור המלא של היום, ואילו במעבה העצים הגבוהים, הכהים, הסבוכים כפאת יער, חושך. שלוות השקט. אין בלבי פחד, אך מחשבה מטרידה פוקדת אותי, אם זו מנוחה נכונה, חלילה…

והנה עיניו באופק הים, כמו צפות על פני המים, עלומִי הסָפון בעלוּם נשמתי. ובהתוועדותי עמו, רק נמנמתי קצת על מושבי, עלה בחזיוני משורר עברי דתי, י.צ.ר, שנדב ואני התגוררנו זמן-מה ברחוב הנקרא על שמו. הוא היה קורבן של לאומנים בני ערָב, שהתעללו בו וסירסוהו, ואחרי האסון שקע בלימודי הקבלה, ובשירתו חשף את כמיהתו אל האור האלוהי הנסתר, ניגודו של החושך המכסה את הארץ.

לבי הומה אליך, אהוב רוחי, כה יפה הנך. יופי שלם, שקוף, עור-לא-עור, עיניך הגדולות, הפוזלניות, ומבטן העז, המקיף כול, שהגִצים הניתזים ממנו כמפצחים את דעת הבריאה, מנביע חסד אין סופי. הנה, בגילי, אני מאוהבת כעלמה, ביופי שהוא אידיאה, נשמתי כלה אליך. הנה צמחו לך כנפיים לבנות, צחורות, ועכשיו אתה עלם-מלאך.

“נִשמתי צעירה ואני בת שמונים מכוח גלי הים ומן הכיסופים”, מתפזם בי פזמון שתמללתי בימי עלומַי. האם ניבא לי אז לבי, שבערוב ימַי תתרונן נשמתי לקראת אהוב רוחי, באהבת עולמים?

אני קמה ממקומי, מצמידה את ידַי ומניעה אותן לאט, לפנים, לצדדים, גווי מתנועע בתנועות סיבוביות, לאט – – –

ועדיין לא אפרד ממך, אהובי, מעונג התמזגותנו בְּרוח, עוד מעט קט. הנה, משהו נבקע, נפתח, משהו נבקע ונפתח אל מרחבי ה-Bliss. הנה הוא במלוא יפעתו. אני מרכינה לפניו את ראשי, והמילה דְהר-מָה, מצטלצלת בחזי, דהר-מה, דהר-מה.

אין בדידות במרחבים האלה, אין ריקות, רק אושר ואושר מציף את החלל כולו, מלאכים, אוֹהֲבִימִי, מקיפים אותי, פניהם אלי, כנפיהם סוגרות עלי במעגל צפוף, ואני בתווך, משק כנפיהם בראשי, ממרומים ברכה יורדת.

6. כשעצמתי את עיני ראיתיו עומד בצד, קרסול מתחכך בקרסול, כילד מבויש. והנה, שוב מתרחקות עיניו זו מזו, והן מתרווחות לרוחב כל האופק, שני בּאֵרות של חוכמה וחמלה. אני מתבוננת דרכן במפולש אל ההוויה שמעבר, אל מחוזות ארצות הקיץ, שאני מטיילת בהן יד ביד עם רעי מחיי הארציים.

וכעת אני רואה את עלומִי יושב על שפת מעיין, ראשו בין זרועותיו, מכנסיו מופשלים, טובל את רגליו במימיו הזכים, וחום רך ושלווה ממלאים את לבי.

מה טוב היותך עמדי כשעודני בארץ החיים.

אך מה רואות עיני? הפלאי משתחווה אפיים ארצה? הוא? האל-השליח? משתחווה לכוח עליון ממנו? ועכשיו הוא ניצב דומם באוויר, בין ארץ ושמים.

הנה הוא עומד בצד, ראשו מוטה אל כתפו בענווה שלמה. מהות הענווה. אני שומעת את הולם לבי למראך, אהוב רוחי, וכמו מוקד קודקודי ניתק מראשי, עירום ראשי לפניך, כראשיהם המגולחים של הנזירים הבודהיסטים, להסיר כל חציצה בינם לבין הכוח העליון, ולבי נח, כבשורות הזמר ששרנו, אהובִי הארצי ואני, לפני שנים רבות, ברכבת, בדרכנו מליל אהבתנו, “ונח ללבי-מזמורי”.

פלאי חומק אל מעמקַי, ואני חשה בחום הפושט בחזי ומתפשט מעֵבר למִתאר גופי. הנה הוא מקיף את כל הווייתי, הנה הוא אופף את כולי, הנה אני אפופת עלומִי, הוא ואני חד הם. והחופש הקורן ממנו! השחרור! פרחי קטיפה מלטפים את לבי בעדנה, כשידיד רוחי דוֹאה עמי במרחבי יה של הנשמה.

7. היום היו לי שעות רעות של תסכול ובכי, ובערב הסתגרתי בחדר ועצמתי את עיני לפגוש את יקיר רוחי. במצוקתי, התחננתי אליך שתתמחש, שתהיה לצדי גם כאן, בריקות הקיומית הזאת, שמא ינחת עלי מורא האופל, הצופן, חלילה, פרידה וכפור של בדידות.

ומיד ניבטו בי עיניך, שכיסו את מלוא רוחב מסך ראייתי, והו, הנחמה ששאבתי מהן!

והנה אני חשה אותך מהלך לצדי, גופך לצד גופי, מלווני כשומר ראש, כמגִני מפני הריק האורב לי, ככפילי. הה, מושיעי הגנוז בלבי, שהגיח ממעמקי הווייתי לחזקני, להקיפני כשריון. הנה הוא ממלא את ראשי הדווה, חסר המנוח, בכוּליות הווייתו, הנה הוא תומך בי לבל אמעד, מלאכי רפא-אל. היה נא עמי לעולם, מאצילי ומצילי.

הנחני נא איך לפסוע בנתיב המואר מאורךָ עדיין כאן, בעולמי בחיי. חזקני ברוחי, שלא יהיו בי מרירות וכעס, להיותי ראויה לשׂאת בענווה את דעת הטוב מעבר לזמן האפל של גלגולי הנוכחי, שכמעט ואין נשמעת בו הלמות צעדַי, ושאשכיל לשאת את עצמי בחייתי, בכוח האור הנאצל עלי מחייתך, וכפי ששִפעה של חסד טהור נובעת ממך אלי, כך תנבע חמלתי בלי מצרים אל אחַי ברוח, ויוחילו אלי בלי נשמע קולי ואני אוחיל אליהם לרצותם.

ברוך תהיה, שהגחת ממעמקי הווייתי והענקת בנוכחותך מוקד ומשקל לקיומי הגשמי, מעוצמת החזוֹן שנתגלה בי, מתת פלאי שהעניק לי גורלי, מאז חוויתי את ניבּוּי לבי בנעורי, כשזיהיתי בוודאות, מראייה קלושה של צלמו ומשמיעת צליל שמו, את רעי בחיי שבכאן.

עיניך כקמעות, כטוטפות בין עיני, כאבני פלא בוחנות כליות ולב ומעלות מזור. אני חופנת את שתי עיניך כאבני יקר בשתי כפות ידי, וכל האצור בחסד התבוני של נביעתך, מושלך מהן אלי. אני מתבוננת בהן ומתבוננת, עד היטמעי בתוכן, עד שמכוחן הנספג בי אפלוש אל נפש האחר, לחוש את מדווי לבו, לדלות ממנו את כאבו, המשקף את כאבי.

והנה, בּאֵר לַחַי רוֹאי בעיניך, כאגמי התכלת בעיני אלופִי בחיי, שכל חמלת העולם נשקפת אלי מהן, כהד למועקה בחזי, בחמלתי עליו.

8. אני עוצמת את עיני ומחפשת את הפלאי על המרקע החזותי של עיני רוחי. עוברות דקות ארוכות והוא אינו מופיע. ואז אני רואה בית נמוך, עלוב, דמוי קרון רכבת, חֶדר לִפנים מחדר, ועלומִי חומק מחדר לחדר ואני אחריו. ובהגיעו אל החדר הפנימי ביותר, נשכב על המיטה הנמוכה והרחבה, שכיסוי בוּכרי ברקמה אדומה פרוס עליה, ועיגולים דמויי כוכבים, עם חמש קרניים מפוצלות בצבעי צהוב-שחור-טורקיז, רקומים עליו כמַנדָלוֹת כיַנטרוֹת, כאותם סמלים מגיים האמורים לאצור בחוּבּם אנרגיה קמאית. והיה זה אותו כיסוי עצמו שחיפה פעם את מיטתנו הכפולה, שלי ושל נדב, בנעורינו. והנה, עלום-רוחי, שהלכתי-רצתי אחריו בין חדרי לבי, שכב שם על צדו, שעוּן על מרפקו, ראשו בכף ידו, ואהבה עד כּלות מילאה אליו את נשמתי.

והנה התחלפה התמונה ואני רואה את הפלאי בבגדי מלכות הדורים, ובחדר החשוף והדל הזה, בלט יקר כסותו כבהיכל. אז הבינותי שעלומִי בא לשאתני מן העליבות והריקות שנפשי שרויה בהם, אל מרחבי אין סוף המלאים את כבודו. ואמנם, הקירות נבקעו בחצותנו אותם, והיינו כבני ישראל שחצו את ים סוף, בים-ביבשה. וכשנמצאנו דואים במרחבים, כשתי ציפורים לבנות גדולות ותמות, נָשרו בגדי חמודותיו של אדוני-מלכי, שהבדילוהו מבני תמותה, להפיץ מזוהרו על עליבותה וצרותה של הגשמיות.

במרחבי ההוויה העל-יקומית, נישאה רוחו כספירית, ורק יהלומי עיניו שטים בהם, וזיקוקים ניתזים מהם אל אין סופם.

הנה אנחנו ממריאים אל על, עלומִי ואני, ממצולות נפשי אל מסתרי מחוזותיו, דואים יחדיו, חוצים מרחבי יה.

והנה אני צוללת אל נופֵי השלווה במעמקַי, ועלומִי פוסע שם בגנו צונן ודומם, בתוך הירוק הדשן והבוהק הזה, בין פרחי עדן קסומים, ומי המעיין המפכים, בתוּליים וזכים. אני נצמדת אל מקור החום של חמלתו, אל אין קץ חסדו, והדממה כה עמוקה שאני משיגה את צליל קולה.

וכעת אני שוכבת פרקדן על קרקעית נהר הפּרת, משקשקת במים החמימים ומתהפכת על גחוני אל החול הצח, החף מכל רבב. אני חוה שחזרה אל גן העדן, ועלומִי אדם-אל. ולא יהיה עוד חטא קדמון, כי לא אתפתה עוד לטעום מעץ הדעת, אשר נגמלתי מרעלו הממותק, שמשכני אליו בחבלי קסם, בנעורַי, בגלגולִי המקראי, וגם נענשתי בעבורו בימי חלדי. שלוות השְקט ורגיעת עולמים פושטת בכל מאודי, ומזמור מתפזם בלבי, ששרנו בתנועת הנוער, כשהתרפקנו על עלומינו ההווים ועל חלומות עתידנו: שם על יד האֶשד / על אדמת הלֶשד / יישוב רך צמח / מול גבעה פרח / שם זִרמת ירדן / תלַטף ילדי חן / ותעירה ותרונן.

רק כאן, בחיק המחוזות הצפוּנים של אַל-מקום ואַל-זמן, שאני נחשפת בהם אל עצם מהותי, אני נחה מהזדקקותי האנושה אל בן-אנוש, ומן הגעגועים הטמירים והחמלה אליו, הקורעים את לבי גם בהיותו נוכח בעולמי.


דצמבר 2005

1. גל של חום לא צפוי וערפל כבד, ואצלי, ברומטר מהלך שכמותי, סחרחורת והאצת הדופק.

אני חוזרת ומתפללת אל מושיעי שיעניק לי כוחות לפרוץ את הקיר האטום של העצמי, שאשכיל לתקשר עם החיים מסגוּלת ידיעת חסדו. הנחני נא להושיט את ידי מאִיי הבודד, שאבן חן פִּלאית טמונה בעפרו, אל השטים הסומים סביבו, שישתוקקו להאזין לקול הדממה האצור בו, ויבקיע מתוכו לנחמם.

אני חוזרת ומשננת לעצמי את ההבטחה שאין מחסרים ברוחניות, והחסד שגמל עמי בוראי יהא שמור בחובֵּי לבי תמיד. כי חתן-רוחי עמי מן הרוגע העליון, מעבר למחשבות, מעבר לגעגועים ולרצונות, נירוונת השכחה הברוכה בחלל הפנוי מן הזמן. זוהר רך פושט בחזי, ומשק כנפי מלאכים בראשי, ואני ועלומִי בתוך תוככי הווה ללא גבול וללא תכלה.

כי אתה מִבטחי, אתה הבטחה לנצח, אתה הבטחת הנצח. נִשמתי חבוקה ודבוקה בך, יגיל לבי באמת חסדך. במקום שאהובִי הארצי אינו דורך בו, אתה עמי במסעי הנשמתי, הוודאי הכמוס בחמוּקי סודי, רוחך שורה על כולי. וכשאנסוק שמים, שם תהיה עמי.

גיא הצלמוות של הריק נהפך לי לגן עדני כשאתה עמדי, מקור חיוּתי.

האם קיומי בחלל עולמי מותנה בעוגן גברי, במהות-על או במהות חושית, שבלעדיה אין לי אחיזה, ואני תלויה אז על בלימה, תהום הומה מתחת. האם רק בוודאות קיומך מותנית ודאות קיומי? הוודאי שמו, כן תהילתו.

2. הנה, כדוגמת הסונטה, בה השורה האחרונה בקטע חוזרת בראש הקטע הבא, אני שבה ומחוללת במרחבי הדשאים, מלוא כל העין ירוק, ועלומִי, בצלמו של אהובִי מארץ החיים, מהלך על שפת הבריכה, חבצלות מים לבנות צפות בה.

איך אתאר את נועם חומך הפושט בלבי ונוסך רוגע בכל הווייתי, מעצם ידיעת הימצאותך במעמקי מאודי, צוֹרי לנשמתי. אז למה שׂרידי החרדות בנפשי המסוכסכת מתערבים בעונג השלם של הניצבת על סף היכלך ואליו לא באה?

הנה הנך, וכולי נשטפת באושר שברפיון המלאוּת, כמו אימצתי אל לבי את תינוקי המחייך אלי בשנתו, מששׂבע מחלבי. שכשאכוון את רוחי אליך, תשרה עמי להשביע את חלל לבי.

אני עוצמת את עיני להיוועד עמך, ופניך ממלאות בי את כל שדה ראייתי. ובהצפיני אותך במעמקַי, יקר מכל יקר, נחזוֹת בי ארצות הקיץ.

הנה הנו, אדון עדני, מהלך בגנו כמלך שפשט מחלצותיו ויצא מהיכלו לשאוף רוח. הנה הוא חוסה בצל עצי הפרי, כה נחמדים למראה, הנה הוא יושב בשׂיכול רגליים כבודהה, גוו זקוף, מבטו מפולש, נוסק אל על. הנה הוא מחולל בין כרי הדשא ורוחי מסתוללת עמו בערבולי סחרחורת.

בכל מקום שהנך, היה נא בשבילי כשאשווע אליך, שנסכת מזור אֵלים לנפשי. אני מליטה את פני בידי, והאור הקורן ממנו במקדשו שבלבי, מסנוור את כל הווייתי.

עשה נא שיאהבוך בי, את גילויך בתוכי, עיניך, המרתקות אותי אליך בעוצמת חמלה מחשמלת, וכל מעשי-מרכבה משתקפים בהן באיזון המופלא של היפוכם, בהתוודעי אל כליל דמותך במעמקי נשמתי, ועטית דמות אנוש בעיני רוחי, כי לא יראך אדם בעיני בשר, שפיציתני על תלישותי, עקורה מכל שורש, על חלל הריקות המוחש בי סביבי.

האם עלומִי, בהווייתו, הנאצלת, השתקפות האידיאל של נשמתי הוא? חוכמה מקפת כול, מקור של חסד לאין-שיעור?

הגן נא עלי מרשרושי הקליפה, אתה, ניצוץ מאור הגנוז, לרפד את לבי בחום רך וחנון, לאַפֵּד באמַת מים חיים את מצודת חייתי.

3. התמקדתי במחשבתי בדריה, בתי, שפניה הלכו וגדלו ומילאו יותר ויותר את מסך ההדמיה שלי, וראיתיה פוסעת ביער, מישירה מבטה לפניה, ואת עצמי ראיתי ניצבת בצד דרכה, בשולי היער, כַּפלאי שניצב בדרכי, והשגתי, שאף כי קיומי שוּלי לגביה במדרגתו הארצית, היותו משוקע ומוטבע בה בגרעין הווייתה הגנטית, מחייבני לאצילות מדרגתו הרוחנית.

4. אני מקשיבה רוב קשב לקולך, עלומִי, להתוודע אל צלילו שמעֵבר, כפי שהתוודעתי אל צלם אדם ששיווית לדמותך בעיני רוחי.

אני מחדדת את אוזני דק-דק בתוך ריקות הקליפה המקיפה אותי, שמא יגיע אלי רחש פעמיך, בפסיעתך מעדנות בגנך. האשמע? התשמע אוזן אנוש את קול אדוני בגן עדנו? חושי כולם מכוונים אליך, בכל תא מתאי לבי, מאזינים לרמז דברך, שיגיע אלי מחלל הווייתי החוצֶה את גבולות חיי שבכאן, אל ארצות הקיץ שמעבר. בראשית היה האור. האם חזיון הראייה קודם לשמיעה, שבחרת להיגלות לעיני רוחי בחזון?

וכעת אני חשה אותך סובב-הולך קרוב-קרוב, מקיפני מימיני ומשמאלי, מלפנַי ומאחורַי, כארבעה מלאכי השרת, מי-כאל וגברי-אל, ואורי-אל ורפא-אל המסוככים עלי. והנה, התחלף "אורי-אל' ב’רעו-אל', כַּפלאי המצטייר לי בחזיוני רועה בשדות האל.

שמחת הלב לקראת הפגישה איתך, כהן בהיכל קודשי, שיבוצי אבני חושן בגלימתו, גולת כסף עטרת מַקלו, הֵלך ומלך. לעובדך באמת.

וכשנִשמתי משתוקקת להיוועד עמך ביחידות, רק היא ואתה, נִשמת אדם עם השתקפות נשמת כל חי, אני רואה אותך כאז, כשפגשתיך לראשונה, בצד הדרך, וזיק של אור האיר על תודעתי להשכילני בינה שאתה הכול והכול בך, נדיר, יחיד ומיוחד בכוליותך, וידעתי שלעולם אלך שֶבי אחריך ואהיה אסירת אהבה לכליל חוכמתך הבלולה בשפעת חסדיך, למתום תוארך, לנצח עלומיך. כי לידתך בשיר, בין בהקיץ בין בחלום, וחלום ערגתן וכמיהתן של נִשמות העלמות הנך, שאינן יודעות כי אתה חלומן.

אני חושבת על עידן בני, ואני רואה בדמיוני אקווריום ענק ובו דולפינים זהובים, והסנפירים בזנבם ובגבם בשלל צבעים וגוונים. והדולפינים פוצחים בזמר חרישי, כבסולם סיני בן חמישה צלילים.

והנה, הפלא ופלא! בו ברגע מטלפן אלי עידן מאי-שם באוקיינוס ההודי, שם הוא שוהה עם משלחת של סֶטוֹלוֹגים, החוקרים התנהגות קהילתית של דולפין נדיר, והוא מספר לי על גילוי מפעים במחקרו, כשצליל שרקני שהקליט במסע קודם שלו ושיעֵר שהוא אמצעי תקשורת סודי לאותו סוג של דולפינים, אובחן על ידי עוד שני חוקרים, וזוהה בוודאות כ“כתב סתרים” של קהילת הדולפינים הספציפית הזאת.

אני שואלת את הפלאי על בני, חוששת לו, הכה מעודן, מן הסכנות האורבות לו מן העימות עם היונקים הימיים – ביניהם גם לווייתנים אימתניים, תוקפי ספינות וטורפי אדם – ובעיני רוחי ראיתי את הפלאי כנער רועים המשחק במקלו, מניפו אל על ושב ותופסו להנאתו. האם משקף לי הפלאי את בני, שהוא כדויד, הנער הרועה המתעמת עם גולית, הפרא המגודל, בכליו המקוריים, הצנועים, והוּא יכול לו? האם טבעו הרך של בני, והאהבה שהוא מרעיף על החיות הימיות הללו, מעוררת גם בהן חיבה אינסטינקטיבית אליו?

5. אני שומעת קול נולד בתוך הדממה. מלמולים ראשונים, ראשוניים, של לחש-רחש, האם יש קול לדממה, כפי שהאושר לבש דמות בעיני רוחי, ואהבה ארצית ממוקדת בלבי בדמות אחת ויחידה, שבנעורי המוקדמים התגלמה בצלמו ובקולו של אהובי הארצי, ובהיוולד ילדינו, נמלאה סאת אושרי. אז מהו שהשתבש בבגרותם-בגרותי?

הנה אני ניצבת על סף גן עדנה של נשמתי העלמה, ולבי, הנח מחרדותיו, משתורר בתוכו, בציפייתו לבחיר לבי מִזבול העונג הנצחי. הנה אני ניצבת על סף הנירוונה, אך עדיין איני מוצאת בי כוח להיכנס בשעריה.

אני רואה את נשמתי מתעופפת לבדה במרחבי אין סוף, אך אין בי בהלה, כי ידך, מלאכי, מושטת לקראתי, וחום רך מציף את לבי, בהשיגי שאיני לבדי במסעי הרוחני, משנפרץ מחסום כלאי בעולמנו הארצי.

הנה הוא בא לחבקני באהבת אב, בחסד אב, עלם החמודות הנצחי. איך עלה מתוכי יופי שלם ונשגב זה? אני מקשיבה קשב רב בתוך הדממה, לדעת את קולך. האם, בהאזנה דקה מן הדקה, אפיק מן הדממה את איכות צלילו? האם אכיר מקולך את הגרעין הנעלם של איכות קולי, מזוכך אלף מונים, מטוהר מסיגים? הו, פרח לב הזהב, יציר רוחי הנשקף אלי מאגן מים צלולים כבדולח, טהורים כעולל בן יומו.

6. שעות בין-הערביים הן השעות הכי קשות, כשנוחתת עלי אותה אורחת לא קרואה, שליחת הקליפה. היא מורה עלי באצבע מתקלסת ומלגלגת עלי בצחוקה מקפיא הדם, כאותה מכשפה גרומת עצמת באגדות אימה נוֹרדיות. השלֵית את עצמך שתימלטי ממני? שהפלאי יצילך בשפעת חסדו מקִללת החרדה שהטלתי עלייך? שכוחי תש, והקרב בינינו הוכרע? אכן, הוא אויב ראוי לי, ואני מכבדת את אומץ לבו כשהוא ניצב נגדי, החמושה מכף רגל עד ראש, נושאת לפני את צינת השיממון והריקות, והוא, עלם-אל, נושא בשׂורת האהבה, שבא לנצחני במקלו ובקלעו.

הנה, כשלרגע קט הסחתי את דעתי ממך, המושיע, והקלתי ראש בכוחי שנטעת בי, להתעמת עם האורבת לי מן הפינה החשוכה שבנפשי, מיד הגיחה מאי-שם אותה שֵדה, צרתי מאז, לגמד את אמונתי השלמה בך בכל מאודי, לעולם.

והנה אני חשה אותך לידי, ידיד רוחי כאח לי, כה קרוב, נוגע-לא-נוגע, ושוב אני נושאת בגאון את בשורת מהותך החקוקה בנשמתי. אמץ נא את לבי שאשכיל להשמיע את תהילתך.

7. זמן-מה אחרי ששמעתי על הפוגרום שחולל אנטישמי צעיר בבית כנסת אירופי כלשהו, התיישבתי להיוועד עם הפלאי וכשעצמתי את עיני, ראיתיו ניצב במקום תפילה פשוט וצנוע. בלבוש חילוני, יומיומי, מעין ז’קט חאקי, בדומה לזה הישן של נדב, ולראשו כיפה. הוא נכנס לחדר התפילה בצעד מהוסס, כלא-רגיל, והבנתי שבנוכחותו הוא מביע אמפתיה עם קורבנות הרצח שאירע כאן. מוזר היה לראות את הפלאי בסביבה כזאת, אחרי שפעמים כה רבות ראיתיו בעיני רוחי על רקע היכלות פאר זוהרים, כשהוא מכהן בבגדי הדרו. האם במקום שלבי בו, שם גם פלאי?

כשיצא מבית הכנסת, נעמד כה קרוב אלי, עד כי נמהל בהווייתי הארצית, כממחיש לי שהוא ואני חד הם, שהוא החלק התם והשלם של רוח-אלוהים-נשמת-אדם בי.

חשבתי על לבושי הפלאי בעיני רוחי, כהלך, כמלאך, כמלך, ככהן, כנער משתובב, כמחולל, האִם, בהקבלה לשמותיו של הקב"ה, שכולם יחד מהווים את שם הוויה, גונֵי רגשותי המשתקפים באורחות הפלאי, מתבררים ומתגבשים כתכונותיו?

הנה, הוויית העלום בגילויה הוודאי בעולמי של בין השמשות, ממלאה, מעט-אט, את החלל הפעור של היַתמוּת הקיומית, שנפשי-חַייתי ריחפה בו עד עתה.

והנה הוא יורד ממרום עדנו שמעבר, להשיק בחיי שבכאן, להעלותני מעולם ההבל והתעתוע אל סתר צִלו. איך אבטא את גודל חסדיך, אני האילמת.

וכשהרהרתי בנדב, רע-חיי, ראיתי בדמיוני באר מים חיים, צלולים, מפכים מן האנרגיה הרוחנית שנבעה מקולו, כששמעתיו לראשונה בנעורי המוקדמים, ונרצעתי אליו באהבתי.

יקיר-רוחי כקמע בלבי. אני עוצמת את עיני ורואה אותך מפריח בלונים צבעוניים אל על. האם בבואות האושר ללא תכלה הן, המושלכות ממך אל עולמי?

עשה נא שיבקשוך, אותם שהערגה אליך הנצה בלבבם, ואזכה ללוותם בדרכם אליך, יפוצו מעייניך. האם יסתייע לי, ובאחד מגלגוליי תגול מעיני את המסך החוצץ ביני לבין פנימיות דבר-דָבור-על-אופניו? האם אתקדש לצלול בידע העליון החובק כול, לראותו עין בעין?

אמצני נא באהבת אנשים ואל תעזבני לנפשי, לבל איוותר תלויה ועומדת בריק הקיומי.

הנה אני ממשיכה את הפטפטת שלי בעולם הארצי, כשבתוך-תוכי טמונה הסגולה, אוצר בלום שֶצף ועלה אלי ממעמקַי, שי אלוהי שהשתקף אלי מנשמתי. האם סודי הפרטי הנך, אמתך, שמרבית חיי מאחורי? האם לשיר את שירך יעדני גורלי, כפי ששרו לפָני, להבדיל, משוררי תהילים ושיר השירים וההודים והסוּפים, ובכל דתות האדם כשרצו להלל את האל שנגלה לעיני רוחם? האם אתחבר אל אנשים כלבבי לקרבני אליך, שאם אכוון להשׂיח בקדושה בקהל תשים מילים בפי?

אני קוראת אליך במבוכתי, בבלבולי, אנא, הִתחיֵיה בי, דובב נא את נפשי עוד בזמני החוּשי, להקים גשר בין עולמי בחיַי ובין זה המתהפך מהם באחריתם, אתה אבן-החכמים של נשמתי.

8. הנה נגלית לעיני בקתה, ומבעד לחלונה עששית דולקת, המרמזת על שעת ערב. מה היא הבקתה הזאת שאתה מנחני אליה, במרחק-מה מהדרך, ומשני צדיה יער? אני נכנסת בעד פשפש קטן מעץ, ואני רואה בצד הבקתה בחצר, גינת ירק צנועה, וגדל בה כרוב. האם הבקתה הנסתרת, הנמוכה והדלה, משקפת את הוויית נפשי השפופה ושחוחה? האם עלי להשיג מכך, שבשלב זה של חיי עלי להצניע את עצמי בעיני בוראי ולא להתיימר לייעוד בעולם הארצי, פרט לתיקוני העצמי? האם אתה אומר לי, אבי, שאנהג בפשטות, בטבעיות, שעולמי בחיי מוצפן בגורלי, צנוע ככל שיהיה, ועלי לשמוח בו מתוך הכנעה והשלמה ושַלוות נפש?

אני מתפללת בכל מאודי שבעבודת השלַת היומרות, שהאני הגבוה שלי מצווני עליה, לא איוותר לבדי, ושידיד חיי יהיה שם לצדי בכברת הדרך שנותרה לנו כאן.

איה השביל המוליך מן הבקתה שבעיני רוחי אל מקדשך, הפלאי? שבכל מקום ובכל מצב שאהיה שרויה בו, אתה, המאיר, תשקיף אלי מצל השביל, משולי היער, ובל אחטא בלבי לחוש ריקות של אין מוצָא סביבי.

על מסך ההדמיה שלי אני מכה את ראשי בכתלים הסוגרים עלי מכל עבר, והפעם, מתחת לפני האדמה, ולהרף עין אני חשה קור ולחות וגלמודות. האם זה מורא הקבר, חלילה? אני מבקשת להימלט אל עובי היער, אל הבקתה שהיא בנוף הפתוח, בחיים, בטבע, אפילו הוא יער סבוך, ואני מתנחמת בכך שהנורא מכול, תחושת האין-מוצא שחוויתי בסיוטַי הליליים טרם גילוייך בי, תתפוגג בשוועתי אליך, בשוותי לעיני את השביל המואר תמיד המורה לי על המוצא האמיתי שבדבקותי באל חי לעולם. שבכל מקום שהנני, כלות נפשי אליך סוללת לפני את שביל גאולתי.

הנה אתה מוציאני ממעבה היער ואני הולכת אחריך מלאכי, ולפנינו עמוד האור.

והנה אנחנו מחוללים בקרחת היער בסחרחורת סוערת, תזזיתית, רגלינו מתרוממות מעל פני האדמה, עפות באוויר, להדביר את הסגירות והמבודדות, להתנער מן המקום הצר והמֵצֵר הזה. ובתנופת הריקוד, אני נשמטת מזרועות עלומִי אל הדשא הירוק, הדשן, ואני מתגלגלת בו, כמעט מאושרת.

עדיין איני רואה את הפריצה המיוחלת מן השקיעה, אבל לפחות למשך הרגעים הבאים נגאלתי מקדרוּת ללא מוצא.

על מסך חזיוני, מול פנַי, משהו אטום, לא חדיר. אני מתאמצת לראות דרכו, לפזר את הערפל, והנה המסך מתבהר ונחשפת לעיני תיבה. ובמעמקיה מתנצנצת, כרומזת על סוד, מעין מהות רוחשת, רושפת ניצוצות של אור. והנה התיבה מתרחבת והולכת, להיותה היכל פלאים, חי, מלא זוהר ורננה, ודמויות ממלאות את ההיכל ונעות בו. ושוררת בו אחוות אנשים-אחים, והלב מתמלא חמימות ונועם. והנה אני רואה את עידן בין המתכנסים בהיכל, מחייך בנהרה. הוא רצוי בו, בהיכל, כל באי ההיכל רצויים בו, כי היכל הפלאי הוא, היכלי, ראש שמחתי. ומדרגות שַיִש מובילות מן האכסדרה אל הרחבה, ואחוות החג שוֹרה גם שם, בפתח ההיכל. והנה עידן ניצב באכסדרה, לבוש בגדי חג, והוא מאיר פניו למברכיו. כי יום חתונתו הוא זה, והוא חוגגו בהיכל הפלאי.


ינואר 2006

1. בחוץ רוחות עזות, שורקניות, וגשם שוטף. האם אנרגיות החיים האוזלות אט-אט מגופי, מתנפצות אלי במלוא עוזן מחלוני?

אני פונה אליו, אל החכם שמעבר לחוכמה, שיישאני ממעמקי מצוקת אפסות הרצון, אל דעת הנשגב והנעלה הצפון ונצור בקרבי, פנינת היקר בנזר קיומי הרוחני.

הנה אני חשה את נגיעתך בלבי, המפרפר לקראתך כציפור פצועה שאתה אוספה אל חיקך ברחמים רבים לאין תכלה.

למדני נא, עלומִי, איך להבקיע את שער הברזל של לב יקירַי, שאם אשכיל לפתוח בפניהם את מנעולי לבי, ייפתח גם לבם אלי. הורני את הדרך אל טוהר לבם-לבי, אתה, שצופן חוכמתך וחמלתך, אצבע אלוהים מעל ראשי תמיד.

אני חושבת על דריה בתי, ובראשי עולה תמונה מן הסרט האיראני “גאבה”: הרים גבוהים וחשופים, ובעמק שיחי הרדוף ופטל, דרכי עפר מפותלות, נחלי מים פה ושם, והנשים בכותנות צבעוניות, חלקן כפופות ברכיים, על עכוזן, מכבסות, וחלקן אורגות שטיחים בחוטי צמר, שצבעיהם מופקים מן הצמחים שבסביבה, בכל גוני הקשת הססגוניים, ומהם פרנסת המשפחה הענפה. אך האווירה היא של עריצות גברית בלי מצרים, שלטון פטריארכלי, אבסולוטי, שעבוד מוחלט לרצונם של הגברים, לקשיחות לבם, ליצרי קנאתם ושנאתם, כלא גופני ונפשי שסוהריו הם הגברים. ופתח התקווה היחיד, המבקיע מבעד לקדרות הצבעונית הזאת – נער מן ההרים, הרוכב על סוסו ומלווה את שיירת השבט הנודדת ממקום למקום, בקריאתו רווית הגעגועים אל בחירת לבו, אחת מבנות השבט, שחייה כפופים לשרירות לבו של אביה, ראש המשפחה והשבט, ועל פיו יקום דבר. והנה, הנער מן ההרים, אביר לבה של הנערה, הוא האיום הוודאי היחידי המרחף על הגבר-האב, וזו גם תקוות הגאולה היחידה של הנערה, בתו.

האם חששי מתלות ברצונם העריץ של ילדַי, הוא המאיים עלי, והוא המשבץ בדמיוני מראות המשקפים את חרדתי? ואהוב רוחי, כמו הנער מן ההרים, הוא תקוות גאולת נשמתי?

נר אלוהים נשמת אדם. ואתה, שגילית את הלוט מנשמתי, שבחרת בטובך לשכון בקרבי, היֵה נא נר בלבי, שבהתהלכי בארצות החיים, תאיר אלי בָּבַת-עֵין החסד התבוּנית לעד. בושה וכלימה ממלאות את לבי, כשבהתפרצות שלוחת רסן כלשהי, מפירים יצרַי את דממת אצילות הווייתך, אתה, מקור שִפעת החמלה שאינה מתמעטת לעולם.

הנה, האצבע האלוהית המרחפת מעל ראשי ומכוונת כלפי מעלה. האם היא מורה לי על עקרון הברזל, שסייג לחוכמה חסד, וסייג לחסד חוכמה, ושוויון-הנפש מדעת, הוא פועלם היוצא?

2. האם הקונפליקטים מתגברים ככל שהאדם מנסה להתעלות מעל יצריו? האם חרדתו מאיבוד שליטה באותה מציאות שהוא מזלזל בה, גורמת לו להיאחז ביתר שאת בקטנות המטרידות את מנוחת נפשו ומסיחות את דעתו ממה שהוא עיקר בשבילו, לפלס דרך אל הנשגב בו?

למדני נא, מורי, להתבונן בגירויי העולם החושי כבחלום או במשחק, ובאנשים הנקרים בדרכי מבעד למשקפת מרחיקה ומקטנת, בעוד אתה, עלומִי, גדל ומתעצם.

למדני להיגמל מהציפייה להתייחסות אלי “כערכי”, לראות את אכזבתי מבני אדם כחלק מהתכחשותי מדעת אל התפל שבי, ולהפעיל את האנרגיה המפעפעת בחמדנותי, כחומר דלק בדרך צמיחתי עדיך.

כשהרוח הרעה מסתערת עלי, אני נצמדת אל טובך לאין תכלה, מושיעי, שתושיט לי את ידך ממרום הווייתך האין-גבולית, למשותני ממצולות חרדת הרִיק.

האם, כפי שהחלומות משחזרים מחשבות וכוונות בלתי מפוענחות מן היומיום, אנו ממחזְרים את חומרי חיינו מגלגול אלי גלגול, עד שנמצא בנו כוח להשיל מעצמנו את הפסולת שדבקה בנו בימי חלדנו ולדבוק במקור העונג האחד ויחיד?

ושוב אני רואה אצבע מורה כלפי מעלה, מעל ראשי: ראי, שמעי וזכרי!

דבר נא אלי, עלומי, תבונת-לבי התמה, מזבח שלא עלה עליו ברזל, להקריב עליו את סרח העודף של האני החמדני, שלא השכלתי להכניעו בי. ותערב לך הקטורת העולה מקורבני, לעורר את האל-מוּתי, שנשמתי דבוקה בו לבלי הינתק. אני רואה אותך במפולש, מולי, מימיני, כל-כולי קשובה לדברך.

3. ושוב אני רואה אותך, עלום רוחי, מוצֵא פורקן במחול מן הרצינות-כשהיא-לעצמה של הווייתך התבונית החובקת כול, שחסדיה גואים כמים לים מכסים.

האם, במקביל לנדב, שהופיע בעולמי הארצי בלבלב עלומַי, פריחתי האפֵלה אתה, השוכן במעמקַי ורואה לענוּתי, לזָרותי ולניכורי, לריקות סביב ובי, שכל עוד ידיד חיי עִמי, אין הן מכריעות אותי?

הנה אני חווה אותך בפנימיותי, חושי דרוכים להאזין לך, כרויים לקול הדממה, ציפור לא מצייצת. אוזני הוזה את קול פכפוך המים בנחל, שבעיני רוחי אתה יושב על שפתו ומשתכשך במימיו החיים. כולי קשובה לקול הדבר, שמא יבוא בהיסח הדעת.

והרי חיים שלמים היה “עצמי” בעינַי מקום חלול, ריק, מקום חרדתי, והנה הופעת חתן רוחי הלא-מושג, כעולֶה ממדבר הנפש, כצף ממצולות הווייתי, ובפרישותי מעת לעת, כשאני נסוגה אלי-אליך, אני עולה כבכדור פורח להיוועד עם בבואת נשמתי.

– אני חלקך באלוה ממעל, אני שומעת את קולך בלבי, ידיעת עצמך הסגולי.

4. שעת בין-הערביים היא השעה הנכונה בשבילי להיוועד עם הפלאי, אחרי המאמץ היומי להשתלב בעולמי הארצי.

והפגישה המיוחלת עמך, המהבהב ומנצנץ בי. אני מצמידה את ידי בהרכנת ראש לפניך, ומחבקת את גווי באהבה מאוחרת זו לעצמי-שברוּח, כי מלאה הארץ אהבה, ובאוזני רוחי מצטלצל שאוֹנה.

כקמע בקרקעית הבריכה, או במעמקי הבאר, קיומך העלוּם במצולות לבי.

אני מבקיעה את עובי הדממה להבזקי שניות, והנה אתה, הפלאי, פקדת הארץ. גלי רוחי הסוערים סוחפים את כל-כולי. אוחילה לאדוני.

הנה סטיתי מנוהגי, ובעיני רוחי ניסיתי לעורר את עיניך השטות במרחבי יה, שתרחפנה מעל רוחם של שונאינו באשר הם, להעיב ולערפל את תאוות הנקם הרוחשת בלבבם, להבדיל ולהמתיק ולמחול.

והנה, רק הבעתי בלבי את משאלתי אליך, נתקפתי חרדה ואי-שקט, והבינותי, שבעל-כורחך שוטטת שלא במקומך, וחזרת משמי הכפור שהמשטמה קפאה בהם, אלַי, לאלפני דעת, שבלבי בלבד אוכל להפוך את תסיסת רעלי האיבה לגלי אחווה. ובחברךָ אותי אל נשמות כל-חי בשִפעת חסדיהן, תהיה אחדותנו-ברוח טריז בפני השנאה באשר היא, והיית לי לעיניים לעבדך.

להביט בעינַי, לא בשכלי, באמת האחת ויחידה שאני שומעת אותה בלבי, שאני נוגעת בה בלבי. אמת לאין שיעור, שאני, אמתך, נושאת בקרבי.

לחוש את גרעינה הקשה והמוצק של האמת הנצחית והטוטלית, שהאדם נושא אותה בחוּבּוֹ, אם רק יפתח לו.

אני מליטה את פני בידי מעוצמת האור.

בצמצמי את המשוגים חוכמה וחמלה, מתקבלת המילה “כול”. האם תמצית הצרוף של חוכמה וחמלה הוא: ה-כול?

5. אני מנסה לחדור לתוככי הדממה. הנה אני טועמת את טעמה, הנה אני מריחה אותה, הנה אני חשה את מרקמהּ, כמשי קטיפתי כהה, אפל, שמאז ידעתיך, שוטפת אותה נוכחותך באורהּ.

גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמָדי, שר משורר תהלים.

האם גם בנופים נפשיים של הררי קרח ומצוקים גורדי שחקים, או בנופי מדבריות עם דיונות וסופות חול שורקניות, או בחופי ים מסולעים וגני אלמוגים, בכל אקלים ובכל זמן נפשי, תסביר לי את פנֵי חסדך, אֵלִי, ונצח עלומיך, טוהרך, אמיתך ילווּני ויתקיימו בי בכל אשר אלך?

אך את צליל קולך עוד לא זיהיתי בי.


פברואר 2006

1. מי הבחור הזה שפוסע יד ביד עם הפלאי? גבוה ממנו, מגושם מעט, יצור ארצי, שאינו לטעמי. והפלאי, שערו גולש עד כתפיו, קשוב אליו, כמו נכנע לו… אני מקנאה לו, לעלומי, המראה הזה מטריד אותי, מסכסך אותי עם עצמי. על מה הוא בא לרמוז לי? איזה פן בי מייצג הבחור הזה, זה-מקרוב-בא, שמתגבה על הפלאי ומשתלט עליו? האם זו אנוכיותי, שהשתלטה לרגע על הנעלה שבנשמתי, המצפה לאהבת הפלאי בלי מאמץ אמיתי מצדי להיות ראויה לה? האם במצב של רפיון רוחני, חודרות להזיותינו תמונות אגדיות על האלים-כבני-אנוש, המשקפות את נפשנו החמדנית? האם כך מפרשת תת-תודעתנו את קטנוּת האמונה בנו, כאשר נצח האֵל טמון בגרעין נשמותינו, אוצר לא-יסולא-בפז, שהעניק לנו בוראנו?

אך הנה התחלפה התמונה בְּקלידוסקופ, ושוב הנך מופיע בעיני רוחי במלוא תפארת זוהרך, בהדר קומתך, בלבושֵי מלכותך, ניצוץ מן המוחלט, שכל יפי היקום בו, שליח האל, שהכול נמדד על פיו והכול מתקיים בדברו, והוא נקודת המוצא ונקודת הזינוק, והכוח המניע לכול. אתה, המהלך במחוזות נשמתי, זיק מן החוכמה הסתומה, נושא בשורת החמלה האין סופית, המענה האחרון לכל שאלותי וספקותי, כוח המגן שהטבע האלוהי העניק לי כנגד הנפילה אל תהום החידלון. אוחילה למלך לבי.

מאמינים מכל הזמנים, ששולחן-ערוך של דתם לא ענה על ערגתם לאל חי, מייחלים לשבת בסתרו ולהתלונן בצִלו, לגעת בכנף בגדו ולאהבו ולהעריצו מבשרם ומִדם לבם, להתרפק על מתיקות הווייתו באין-שיעור לבושֶיהָ, המנביעה את שִפעת ברכתה לכל דומם וצומח וחי, לגמוע מבאר תבונת החסד, ממקור אצילותו.

אני צוללת בים של פיוטים, עתיקים כחדשים, המקלסים את שם האל, שמנשמתם חזוהוּ, שבלבם חווהוּ, וכה נדהמת ונפעמת אני מן ההד החזק והצלול העונה למבקשיו.

ואתה, ניצוץ מן האל המסתתר בנשמת אדם, שכל איש יגלה בחובו את חוסהו בהיסח דעתו, אם יערוג אליו בכל מאודו. ובתפילתי על מיטתי, אני עולה להשתטח על מזבחך, להקריב עליו את נפשי הגשמית.

הנה אני צוללת לפנימיותי המתקדשת לקראתך, ובמפתח הקסמים שהוענק לי בחסדך, לקרוע צוהר אל מי שאין להגות את שם הווייתו, לגעת בשולי מחשבת בריאתו, שייסד ארץ להצית תבונה בלב איש, נשורת מאוצר חוכמתו הלא נדלית.

ואהבתנו וחמלתנו, שבבים מעופפים מן הלב הגדול, הנכמר וחומל, שפעימת דופקו קוצבת את זמנינו.

הנה גם אני נוספת על מהלליו מכל הדורות לשיר את גילויו בך, מקור הווייתי שמעבר לטעם ודעת, צופן נשמתי, המתחבר למקור הצפנים של כל הברואים.

2. אני קוראת בספריו של המיסטיקאי הבריטי פול ברונטון על מסעותיו ברחבי ארצות אסיה בחיפושו אחר האמת, ואני נדהמת מן הדמיון שבין חוויותיו הרוחניות משנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, לבין אלה שעוברת אני ועוברים אחרים, בכל הזמנים ובכל הדתות, בטלטלה רגשית הסוחפת את כל מאודך עד כלות.

אני חשה אותך בדופק לבי, עלוּם עתיק, קדמון, צוּר איתן. בעיני רוחי אני רואה אבן שואבת שחורה, מלוטשת, אבן השתייה מן המקדש, או האבן הקדושה במֶכּה, או סמלו של שיוָה, האל ההינדי. האם התהלכתָ בין הצוקים האגדיים כאחד מן האֵלים אֵי-שם, בקדמת דנא, לפני שבחרת לשכון בחוּבּי, להמחיש בי את ממד הנצח?

והרי חושַי אינם מכילים את עוצמת הזוהר האופף אותי ומתפשט אל פנימיותי ומשתלט על כל מאודי, וסוחף אותי במחול אֵלים עד דלא אדע, לרווח את כֵּלַי ולקלוט לפי מידותי, שמא אטבע באור הפלאות.

כשאפגושך, בסוף דרכי עלי-אדמות, בשעת בין-הערביים, זו השעה המעיקה עלַי בעולם הארצי, אור זר, קר, הכול שומם, אין איש, דממת מרחבים, והנה אתה, יקיר רוחי, מתנצנץ אלי מצדי הדרך, מן המקום שראיתיך שם לראשונה, הו, חסד האל, הן ארוץ לקראתך בזרועות פשוטות, מופשטת מגשמיותי, ואושר, העולה על גדות מושגי אנוש, יציפני, ורוחי תדובב: הנהו, אלי וגואלי, מקור נשמתי, שראיתיו בעיני רוחי בהתהלכי בארצות החיים.

באתי לקחתֵך עמי, תאמר לי בשפת הנשמות, אל מחוזות התבונה המאירה, אל האהבה שאני הבת-חלוף, אל נצח-המוחלט שכה כמהת אליו. האם אני רואָה אותך, יחידי שחזיתיו מבשרי, בפרספקטיבה של עתידי, כפי שחזיתי אז את נדב, בתחילת לבלובי הארצי?

אין לי שמחה עתידית אחרת כי אם אתה, אהוב רוחי, המחכה לי באורך רוח לאין קץ, עד שתחפץ. רוגָע ונוחם עוטפים את לבי לוודאות המתנצנצת אלי מירכתי תודעתי, כי אתה הוא זה שתאספני ותעבירני את גבול עולם החושים אל זבול האור ודעת החסד הנצחי.

3. “דע מי אתה”, אומר לנו הקדוש היוגי רמאנה מהארישי, ומפרש, שהאני המייצג אותנו בעולם הארצי אינו אלא דמות-מסכה שאנו עוטים על עצמנו בתיאטרון החיים. ואף כי תפקיד זה נגזר אלינו על ידי גורלנו, גם הצורך להתעלות עליו ולגלות את האני הגבוה שלנו, הוא ביטוי לאותו אני. וכשנשאל רמאנה מהארישי איך להגיע אל האני האמיתי, הציע מדיטציות ארוכות שבהן המודט מתרכז בילדותו. משם הוא ממשיך אל נבכי ינקותו, הלאה אל היותו עוּבר ברחם אמו, עוד הלאה, אל היותו טיפת זרע, ועד הגיעו לגרעין הנשמתי לו, בגלגולו המקורי, זה המתחבר לנשמות כל הברואים. המודט, אומר מהארישי, תוהה על מהות נשמתו, שאינה פסה מן העולם עם מות גופו, והיא חוזרת ומתגלגלת בחיים, עד התגברותה על חוקי סיבה ומסובב, עד הגיעה למנוחה השלמה והסופית, בין המלאכים או האלים, בעולם הנצח.

4. הפלאי נִגלה אלי בהיסח הדעת, בין שינה לערוּת, לאחר שנות מאבק ארוכות של סכסוכים עם עצמי, של אי-הסתגלות לפרסונה שלי, כשאני נקרעת מעינויי נפש, מטפסת על קירות אטומים, ריקים וחשופים, לחפש מוצא מכלאי, לגלות בו פרצה, שאוכל להשתחל דרכה אל איזה אור קלוש, אל אשליה של חופש.

האם בשנותי המוקדמות לא הייתי בשלה לגילוי אמת נשמתי? והרי חיפושַי החלו שנים רבות קודם לכן, כשביקשתי תשובות בכתביהם של חכמים הינדים ובקבלה החסידית, אך עם כל העניין שגיליתי בתורות הללו, מזור לנפשי לא מצאתי.

האם את האלטר-אגו שלי חיפשתי, שאך את קנקנו הכרתי עד הנה, מנפשי הרגשית והשכלית, בדומה למשורר הצרפתי פול ולרי, שגיבורו, מסיה טֶסט, משקף את בן-דמותו השכלי העריץ? והרי מאז השתקף אלי ממקורי צלם אדם-אל, דומה שאין בי עוד מורא מצלילה אל מעמקַי, לתהות על אותו “אני” נסתר.

אני מריצה את חיי לאחור, כהרץ סרט נע. ויש תמונות שאני מתעכבת עליהן, כשמשהו בהן נראה לי מטריד ולא פתור, לחשוף בהן שֵדים נפשיים, שבמקום להתכחש אליהם, ארתום אותם אל דרך תיקוני.

האם יעלה בכוחי לשחזר את חיי ולהתגלגל בהם מחדש, עד לנקודת המוצא שלהם, רחוק ככל שזיכרוני יפלוש אליו, ולהגיע אל שורשם, אל האני הגרעיני האיתן והנצחי, שנגלה לעיני רוחי בדמות הפלאי וגאל אותי מאי-השגת קיומי?

והנה, בלי משים, הזדקפתי בכיסאי, ועיני בראשי כבראש קטן על צוואר ארוך של ציפור גדולה, כל רוח קלה תניעו, מביטות לכאן ולכאן, פעם לכאן ופעם לכאן, בלי כיוון וללא מוקד. ודאגה בהן, ונעלבוּת, ופליאה, כאילו נקלעתי לעידן קוסמי אחר.


מרס 2006

1. רק נוסחת הפלאים הטמונה בגרעין הווייתו של הפלאי, סלעִי האיתן שאת קיומו בי אני חשה כנקודה מרטיטה בחזי, לשחררני מאשליית תלותי הארצית בנפשי התואמת, שאני קשורה אליה בעבותות של גורל, ולהתחבר אל המוקד האחד ויחיד של הוודאות הנצחית.

כל החיים שווים את הרגע האחד של חזיון הופעתך בעולמי, כשהעריתָ אל לבי אהבה שופעת בנביעה אין סופית, להציפני עדנת מתיקות צרופה. פורים היום, ובניגוד למצופה פסק הגשם, ואני מזכירה לעצמי לשמוח עד-דלא-ידע, בוודאותה של ההבטחה הזאת.

2. אני חוזרת אליך, עלומי, בהכנעה, בתחינה, שלא תחסוך תבונה מלבי להבדיל בין החושך הבולע את האורות, לבין האור המגיח ממנו, בין הכזב לאמת, להמתיק בנוכחותו המרפאה את יתרת ימי עלי אדמות.

פלא בבואת יחידתי שמאיר אלי כניצוץ מאמת הנעלם, כמצפן וכאבן החכמים, לנווט את המפרשית הצחורה המשתקפת אלי במפולש, מבעד לקצף הרהורי החולין. האם לכל אדם מלאכו הנאצל, השוכן מעבר להררי האופל של תודעתו, והוא מעוררו לכשיחפץ? הייתכן שחיים שלמים הוא מסתיר ממנו את פניו, ורק בהתערער מציאותו הארצית, כשאינו רואה שום קרן אור בעלטת נפשו, אך עדיין מפעם בו רצון חיוור, קלוש, לתקווה, רק אז, בשוועו אליו בכל מאודו, ממצר קראתיך יה, יופיע לפניו בהיסח דעתו, ואם יסתייע לו ילוונו בכל דרכיו תמיד? האם גילויו, שמחזירנו אל טבענו הבראשיתי, יחלצנו מבורותנו ויפיג את הריקות הממארת המחשיכה את תודעתנו?

האם אהובי הארצי הוא משיח בן-יוסף של חיי ההווים, בעוד הפלאי הוא משיח בן-דוד של חיי נצחי? שכן, בהצטלבויות הגורליות של חיי, תמיד נתקלתי במשיח בן-יוסף לפני היפגשי עם משיח בן-דוד. תמיד התקיים בהן המבשר, המכריז על בואו של הנבחר.

והנה, עוד אני משתאה על פלא זהרור האור שהזדהר אלי ממרחבי נצחי, אני חשה את עצמי גדלה והולכת, מתרחבת והולכת, כאליס בארץ הפלאות. האם חיכית לי, המושיע, שאגדל ואבשיל, שהחומר שהזין את נפשי ייהפך לרוח והחלוף לנצחי?

הנה דמותך, המפיחה להבה בתולית בגחלת הלוחשת שבפנימיותי, ומסך הערפל שהליט על תודעתי הוסר מעליה בחסד התגלותך.

ועדיין כוססת בי מארת העגינות מנעורי. ועדיין מתלקחים בי מאוויי בהרף עין, לכשניצת בהם הזיק, הקשור בחוט השׂערה בהבלי העולם. ובהעיפי מבט בראי ואני תוהה על זהותי, ניבטת אלי מסכֵּנות.

3. ובלילה, בחלומי, אני רואה את הפלאי ממלא בהוויתו דף נייר גדל-ממדים, ונאמר לי כי עשרים ושניים הוא המספר המקודש, כמספר האותיות בשפה העברית.

הנה, מזמן שנגלית אלי מבעד למסך העבה והעכור של יצרים ודִברוּרים מבוללים, שחצץ ביני לבין נשמתי והסתיר מעיני את אורךָ, מאז גוללת מעיני את מחסום החושך, השׂגתי, בהרף נצנוץ, שנפשי המתייסרת בנפתוליה, המפלסת בלאוּת את דרכה המזוגזגת בעולמי המנוכר, מיטיבה עמי לראותך באספקלריה המאירה, לִפני ולִפנים להיכלי, בסתר הגומחה שבעומק המקדש, אבוקת התמיד.

4. באולם הקולנוע, לפני התחלת סרטו של לַארס פון טרייר, “דוג-ויל”, אני נתקפת, לרגע, רק לרגע, חרדה מצמררת, שמא אאבד, חלילה, את אמונתי בך, הפלאי… והרהורי כפירה מתגנבים אל לבי, שמא אינך אלא הזיה רוחנית, עזה ומלאת הוד, כפי שהסרט הוא הזיה רגשית של יוצרו, או כפי שהחיים האידיאיים, האמיתיים והנצחיים, משתקפים, כביכול, באותה מערה אפלטונית, שכולנו לכודים בה. אני מחזקת את רוחי ומזכירה לעצמי, שבני אנוש מכל דתות האדם, לאורך כל הדורות, גיל בתוכם את סגולת האל החבוי בנשמתם, והוא מאיר למחפשים אותו בכל מאודם, כפי שחיפשתיך אני, מלאכי. ולוואי ואזכה להשתחרר מכלאי עוד בגלגולי הנוכחי.

והנה, במדיטציה היומית שלי, ספקנותי באה על עונשה. עלומי מסתיר את פניו ממני. הסתר פנים גמור! גם כשאני מתרכזת באותה נקודה רוטטת בלבי שחומך מתפשט ממנה. הו אלי, שרפיון לבי פרוש לפניך, חזור והאר פניך לעורגת לישועתך!

5. בהתהלכך לבדך בגן עדנך, נדמית בעיני לאדם הראשון שאלוהים ראה כי לא טוב היותו לבדו, וברא לו עזר כנגדו. ורטט החרדה בלבי זיהה את המראה הזה בעיני רוחי, כאיום הבדידות המרחף בראשי. השרֵה נא עלי, המושיע, מחוכמתך היודעת-כול, לפלס לי דרך בעינויי הריק, שכיסופַי ללא גבול ינותבו רק אליך.

אני חוזה אותך בצלמך האנושי הגדל לעיני רוחי, הולך וגדל וממלא עולם ומלואו. כה רב-ממדי וכה מוחשי. דופק לבך הולם במרכז חזי, ולבי רחב, כמו נפתח אלי צוהר אל אופק ללא תִכלה. הנה אני אפופת חומך המציף את כל הווייתי. ובהשתקפך בי לִפני ולִפנים, עיני האחת בעינך החומלת, עיני השנייה בעין חוכמתך, ניסכת בי שלוות ההתגשמות, כמו הריתי את נשמתי.

כה הלומת שִׂמחה אני, כה לא יודעת את נפשי מהודיה, הנה, סוף כל סוף, אף כי בצער, אף כי בייסורים, אף כי צחוק עשה לי אלוהים, ילדתי את נשמתי.

האם יישאר ספון בחדרַי, שלם ומושלם כפי שהוא, פרח אל-געת בו, או שמא עלי לטפחו, להשקותו בטל לבי, להזינו מן הטהור שבמחשבתי, ואני ענייה מדעת וממעש. אנא, תן לי אות, סימן, בהקיץ או בחלום, כשהמודעות דוממת ורק התבוננות מהורהרת צפה ערה על פניה, רחבה ועמוקה עד אין קץ. הנחני נא, אהוב שמעֵבר, איך לעובדך באמת.

הנה אנחנו מחוללים באחו העדני את מחול עלומֵי העד של נשמתי. ובעוד פני העלמה שלי נכנעות לחליפות הזמן, פני העֶלם שלי הבקיעו את מעגלי סיבה ומסובב, וחן אלמותי משוך עליהן תמיד. לבי ההולם מאושר, אני חובקת עולם ומלואו וקוראת לכל הרוחות: אנשים, גולו את המסך האטום של מאווייכם, שלעולם הם סותרים אלו את אלו ומסתירים מכם את נשמתכם, ויתגלה לכם סוד נעורי הנצח.

אני רואה אותך, הלך אגדי, כמו בראשונה, בצדי הדרך, והנה פרח בידך, נימפת מים תכולה. איך אתאר את בבואת דמותך, כלילת החסד התבוני, שנגלית לעיני באלומת אור ראשון חיוור, בהפציע השחר. מי אתה, ההלך, אביון או מלך? נתפס לא נתפס, אביר כל הסגולות ונמנע התכונות, מהות האצילות ללא גינוני מחוות. עדנה דק-דקה, המיית טרם קול, צליל בוקע-לא-בוקע, נקלט-לא-נקלט, רטט זיע של טרום נוע, נוגע-לא-נוגע. מנַין באת, מאיזה כוכב נחַתָ בדמדומי סף הלילה והָקץ היום, כשבממלכת לבי הנצה ניצת האהבה.

6. ושוב, חרדה. יום אחד צריך יהיה לחצות את הנהר. ולוואי שללא ייסורים.

אני שואלת את פלאי על בני-עמי, הקהילה הגנטית שלי, שהשמים מתקדרים מעלינו, וכוכב הצפון, המאיר משורש מזלנו להתוות לנו דרך, מסתתר באופל העבים.

אני צופה בפני הפלאי המכסות את כל מסך ראייתי. ברקע מדבריות עד, והוא מחופש לבדווי, בגלבייה מפוספסת, כשעיניו משוטטות במרחבים. האם אני שומעת מאָלמו, שחוכמת הלב תצית בלבו של גדול שונאינו את נקודת החסד שבנשמתו?

עלומִי הפלאי, בני, בני. ה“אני” אתה, או תשלילו המיוחל? האם תשלילי הוא חלק מ“אני”? כשהופעת אז בחזוני, קראתי בלבי, כמו בגילוי ראשון של אור: Ecce Homo! האם אני עורגת לכליל השלמות של אדם-אל? הנה אתה מחבקני בכנפי גלימתך. הו, תפארת! איך אחקוק בי את צלמך, חותם על לוח לבי תמיד?

יומיים לא התוועדתי עמך, רע-רוחי, והנה אני חוזרת חפוית ראש אל חלקת אלוהים הקטנה שלי, להסתתר ולהתייחד בה, להתרפק בה על אהובי, פרי משובב לב.

אתה, איזוני הקדוש, הבינה שבמעמקַי, לחזק את גרעין נשמתי, לבצרה כנגד המהומה הגואה סביבי. כל האנרגיה הרגשית שאני משקיעה בהבלי העולם שאני מתבוססת בהם. להתנער מכל אלה בצו לבי, ולהתרכז בעיקר-עיקרַי.

כשאני רואה שֶקר, כשחורה לי על השקר החוגג סביבי, אני חוזרת ומזכירה לעצמי: להיצמד אל מוקדי ולא להתפזר לכל רוח. לאחוז בשורש השורשים, לדבוק בעיקר, שהוא היפוכו של “עקר”, בך, ניצוץ אלוה, שמצאת משכן בלבי, באהבה אליך עד כלות נפשי. הנה אני רואה אותך לנגדי, וכמו בצבעים הנמהלים אלה באלה, אני נמהלת בך ואתה נמהל בי. והרוגע ננסך בלבי.

אני נאספת אל עצמי מן התכונה העצבנית הרוחשת סביבי, הסוחפת אותי בגירויי מערבולת מסתחררת. רק אתה, הפלאי, ואני, בדממה שמעבר לדברים. הוויה שלמה, נאצלת, בי ומחוצה לי. והשתוקקותי, בכל מאודי, לדבוק במתיקות הזאת.

אני צוללת למעמקי הווייתי, עמוק ודומם ושלוות עולמים. והנה הפלאי, מלך היַמים שט-מהלך בגן האלמוגים, בממלכת הקסמים. הנה הוא יושב על כס מלכותו, אפוּד בתפארת אדרתו, כתר נוצץ על ראשו.

לשבריר של שנייה חולף-עובר בתודעתי נצנוץ מחלום הלילה, שפרח מזיכרוני כליל. רק נצנוץ חולף, זהרורית של אור. והנה, בהקיץ, בהזיה, אני יושבת על שפת אגם, או בריכה, ומעלה בחכתי שני דגים דשנים, עסיסיים, ואני חושבת על כל השפע הזה המצוי במעמקינו. ושניים-שניים הם באים להפרותנו.

7. ושוב נשאב אליך לבי, אדם-אל הניצב בצדי הדרך, בעמידתו הדוממת, בצניעות הוד רוממותו.

והנה צמחו לך כנפי מלאך, אך במקום להיות קל יותר, רחפָני יותר, גווך, ברכיך, מתכופפים תחת משא כנפיך, כאילו הן לעול עליך. האם הפגישה עמך, שטלטלה את כל הווייתי משפע החסד לאין-שיעור שהמטרת עלי, והצמיחה לי כנפיים לעוף עמן למרחקים לא-נודעים, האם בהתעורר תודעתי, כשאור התבונה נצנץ על שכלי והשגתי כהרף עין את כוונת שליחותך אלי, להיות לי מופת של חיקוי בחתירתי הבלתי נלאית אל האושר השלם והנצחי, כבדה עלי העבודה הזאת באותה מידת אין-שיעור שגרמה לי הפגישה הנִסית עם העונג המיוחל, אשר זכיתי לטעום ממנו ולו כזית?

האם עכשיו, בערבית ימַי, במקום להמריא בכנפיך, אני כורעת תחת עולן?

8. הנה חזרת אל דמותך המקורית בעיני רוחי, והשבח לאל, שבת להיות עלם, שבא אלי ממרחב חוץ-יקומי, לשאתני אליו כשיגיע זמני להיות רוח ללא גוף. אל גדות נשמתי חיכית לי, הלך פלא, שאר-רוחי מקדמת דנא, ואני ראיתיך כי ידעתיך.

שלוות עולמים, דממת אופל, הרפיה גמורה מן האחיזה המתמדת במושכות הגורל. ובכל זאת, רטט החרדה בחזה, מן הבלתי נודע. וכשאני מנסה להתמזג בתודעתי עם כוליות היקום, כביכול, טבע ואדם, לאחות בי את קרעי כוחותיהם המנוגדים, מתכווצים בי המרחבים.

תחושת המלאות והשלמות למראה בבואת רוחי הנכספת, והאור הכסוף שננסך אלי ממקורך, אידיאה של אור. לטבול באור הרך והכחלחל, להשתקף ממנו ולהיות משוקעת בו, שרויה בתוככי סודה הכמוס של ידיעת האור, דוממה, מחרישה, כה מתוק ולטפני, חמדה ללא תִכלה. הנשימה קצובה, המחשבות נסוגות אל ירכתי הראש. לעת עתה.

עדיין איני צוללת בטבע החמלה. עדיין איני יורדת אל קרקעיתה. רק על פניה אני צפה, נישאת על הגל המגביה של דעת החוכמה, המשתפל אל תבונת החסד. אוחילה אליך, אלי.

עוד אני תרה אחריו ברוחי, נישאתי אל אי של אור, מים רבים סביבו מאין-אופק עד אין-אופק, אור ירקרק, עצום ורב, מזרקות של אור ניתזות אל על. והנה, אבוקת האור האופפת את עלומִי נהפכת למדורת אש. האם את אבי-אבותי המרטיר אני רואה, עולה על מוקד קידוש השם? האם כל שעלב בי, כל שעלבתי בו אני שלא בידיעתי, עולה על מוקד צערו?

שהמושג “מוקד” נתפס בתודעתי כפוקוס המוחלט שהעניק לי הפלאי, אך גם כאש שהקורבן נשרף בה, בצערו או באמונתו.

9. המוקד והמשקל שבהופעת הפלאי בעולמי, אנרגיה שלבשה צורת אדם מושלמת וטוטלית. האם אָהין ליטול מלוא חופניים מכוח המרפא שהורעף עלי, ולהשפיע, ולו קומץ מעוצמתו, על זולתי? האוכל לנסוך אל האחר מן האור הרך והקסום המוקרן אלי ממקור נביעת החסדים, הנח-וחש-ונע בעת ובעונה אחת?

הנה, כשהבחנתי בך לפתע, אדם-אל ניצב בצדי הדרך, לבדך היית, מהות לעצמה. כמי שנושא את עצמו ומכיל את עצמו, ומסתפק בעצמו. אז למה אני, שפרי רוחי הנך, או שמא אני יציר רוחך, אין בכוחי, בהווייתי הארצית, לשאת ולהכיל את עצמי, ולהסתפק בעצמי, באותה לבדיות נאצלת?

נאמר, שאם תחכה למשיח, בוא יבוא. ואני, כאותה שפחה על הים שראתה עין בעין את האל, זכיתי לראות בעיני רוחי את משיח רוחי שנגלה אלי בהיסח הדעת והעניק לי את הצופן לחלצני מכלא הריקות. האם אני סוטה מייעודי, להפיץ את ודאות ממשותך? אנא, שמע שוועתי, לבל אשטף, חלילה, במים השחורים.

והנה צפה ועולה לנגד עיני דמותה של דריה בילדותה, פעוטתי האהובה. האם יופיה הבהיר, תמימותה, סקרנותה לחיים, מסמלים עבורי את התקווה?

עלומִי הפלאי, ענני! הדבר-כשהוא-לעצמו, ענני! חזיון אלהי, רוח-אל בלבוש אדם, ענני! החומר העילאי של הרוח, פרח לב הזהב של נשמתי, ענני מעומק בידודי!

הנה, כבר הנץ השחר וכבר אתא הבוקר. אנא, ענני באילמותך, המכילה את כל המילים כולן, את כל המחשבות שלא היו, או אלה שיהיו, את כל המראות, את כל הלוּז שבלב ובמוֹח, חלק אלוה מעל, אבי, אחי, בני, יחידי, ענני מן הדממה המעובה!

10. בהתוועדויותי עם עלומִי בחזוני, עדיין מרחפות בחלל לבי משאלותי-תחינותי אליו, שאינן שונות מתפילת האדם באשר הוא. אך בשתיקתו, הכומסת בחוּבה את כוח הדיבר כולו, הוא מכוון אותי אל המפלס הנשגב, שהוא מעבר לחומר הגופים.

אני נאבקת בקליפות, שעדיין הן מקננות ומכרסמות בי, להטותן, בכל הכוח הגלום בכוונתי, ולהדבירן אל הרצון העליון, המפעיל את כל הרצונות הסמויים המערימים חתחתים על דרכי אליו. שדבקותי בו, המצפָּה לי בשולי נתיבי, תהא מבוררת וממורקת, ואזכה לעונג השלם.

תן נא לי אות וסימן לנוסחה הגואלת, הו, עלומי, שאיחלץ מסד החרדות ואדע לקבל בשלווה את גורלי, כאשר היה ויהיה. האם האגדות על האלים, שיגיון רוחו של האדם, מבטאות את משאלתו הסמויה, להגיע בעיני רוחו לנצחיות האֵל בו, כדי לערפל את החרדה מן הגורל הנחרץ של האי-היות?

עיניך המהפנטות, שכוונת החסד הנצלבת בחוכמה, מזדהרת ונצרבת בהן. שחוכמה ללא חסד כמוה כאינטלקט עקר, חסר רגש, דיכאון, גיהינום פנימי. ומבעד לנקודת ההצטלבות הזאת, מתגלה האחד.

האם זו תשובתך אלי, שאשפיע ארוכה ללב ולנפש מן האור המתנצנץ אלי ממקור לא-אכזב של טוב ללא תכלה, להטות את לב זולתי אליך, ולחפון בלבי את האור החוזר אלי ממך, לאוגרו בחובי ככל שיהיה בכוחי להכילו, עד שיחפץ?

11. ושוב הייאוש מאי-היכולת להגיע אל המצודה שכל אחד מאיתנו מתבצר בה. לבד אתה, שלעולם לא תהיה “האחר”.

כדי לגרש את המחשבות הטורדניות, אני צוללת למעבה הדממה, אל מעמקי הווייתך, לשקוע בחמדת הדבקות, לחזור הביתה. האם כך מרגיש אדם בהיפרדו מן העולם? (בני משפחתו של הסופר ש.נ, שזה אך הלך לעולמו, מספרים כי אמר על ערש מותו: “אני רוצה הביתה”).

12. בהתוועדותי היומית עם הפלאי, אני מתרכזת בדריה בתי, שרצונה, עיקש ונוקשה, מתכתש עדיין, בקשיחות כואבת, עם האני המך שבלבי, הזועק (עדיין) לרחמים.

והנה, תוך כדי התוועדות, מוטֶה כאבי לחרדה לשלומה, וכשאני שואלת על כך את הפלאי, אני רואה אותו צפוד כולו, שום תזוזה, שום זיע, קפוא, משותק. ועכשיו אני רואה אותו ניצב על גדת נהר, כעומד לחצותו. והנה חצה אותו, והשתחרר!

האם נפשה של דריה כה צפודה ומקובעת? מהו שיניע בנפשה את גלגליה החלודים והשחוקים, וישחררנה מקיבעונה?

ועכשיו, משהתבשרתי שחצתה את הנהר, איך תיראה נפשה המשוחררת?

13. בהתוועדותי היום עם הפלאי ציפיתי, כהרגלי, לראותו על רקע של חצי-אפֵלה, בדמדומי השחר, כפי שהתגלה לעיני לראשונה. והנה, מראה כה מרהיב! השמים מאדימים, כמו בעלוֹת השמש. האופק, מקצה עד קצה, עוטה שלל גוונים בוורוד וצהוב וסגלגל, הדר בוהק, בורק, עוצמת אור שאינה מסנוורת, חושפת, כמו בפרוז’קטור ענק, את עלוּמי, וגם אותי. והנה אנשים מתקבצים מאי-שם, משתאים, כלמראה חזון אפוקליפטי. האם הם מייחלים לפלאי שיופיע ככוכב שביט בשמי חייהם? דרכי?

האם המלאך שבא אלי בחזון לילה, כמשב רוח מן הנצח, לסחררני בבשורת העלום, מזלי הוא, שזרח אלי מגלגולִי העתידי, כפי שניצוץ מאותה מהות יחידה המיועדת לי, התגלגל ברֵעי מעולמי שבכֹה?

אני נושאת כפיים אל על בהודיית אין קץ, לשיר תהילתך, פלא לבבי. שהגעתי לקצה התגשמות משאלות האדם, לגלות את שליח האֵל בי.

14. מעודי לא הרגשתי בנוח בעולמי. מעולם חשתי בו את ניתוקי, את זרותי, וכאילו איני מתנהגת בו על פי טבעי האמיתי. אפילו ביחס לילדַי, על אף אהבתי אותם, אהבה שאינה תלויה בדבר, על אף חרדתי הבלתי אמצעית להם והשמחה השלמה בשמחתם, כאילו, באותו עולם ארצי שהתנהלתי בו, גם את האמהוּת שיחקתי כתפקיד בתיאטרון החיים.

והנה, כשמי מאהובַי מטה לי כתף קרה, אני נתקפת אוזלת דם ואין-אונים, ותחושת אי-ממשותי משתלטת עלי ואני בושה לראותי בראי עצמי.

דומה שבך לבדך משתקף הטוהר הגבישי המיוחל של נר-אלוהים-נשמת-אדם ביחידתי.

15. לבי פורץ מגדרו מעוצמת מלאותו בך, עת רוחי מרחפת במחוזות-העל של זבולך. דומה ששום הפרעה חיצונית לא תוכל לאושר הזה.

כנופלת אני עצומת עיניים, על כוכב מנצנץ, שבהתגלותו אלי הוא מתמזל בי.

אם ראי נשמתי הנך, אהוב רוחי, אשרַי שזכיתי לחזות בגולת הכותרת של הווייתי לפני שסיימתי את הקדנציה שלי בעולם החושי, וכבר עולה בי ניחוח מֶרחבֵי אין סוף. האם קיים היפוך המינים בעולם הנשמות ותמונת העלְמה של העצמי הארצי מתהפכת בו להיותה תמונת עלם? האם המילה “עולם”, היפוכו של “היעלם”, ממזגת בתוכה עלם ועלמה גם יחד?

לאן מוליך אותי חזיון עלומִי? מה היעוד שהטילה עלי נשמתי בהיבראה בעולם הארצי? מהו שאני משתוקקת להשלים בו, לקיים את אמיתי.

16. שוב חזרתי לסורי, ואני נופלת ברוחי מבדידותי הגרעינית בעולמי שבכאן, ומחבלת בהישגִי הרוחני. עלי להמשיך ולאלף את העצמי הארצי, להוציא ממנו את שֵד החמדנות – צא, שד, צא – התובע לעצמו את מותרות ההזדקקות לזולתי. כי שֵד הוא בי, שאינו מניח לנפשי להתרונן בכל הווייתי מן הזכייה הכבירה של הפגישה עם אמת נשמתי.

אני חובטת בעצמי בעבותות לחות להבריח מתוכי את שד הדיבור שהכה שורשים בנפשי. (נדב אומר: “מה רע בשתיקה?”)

אני מביטה בעיני עלומי ואיני רואה שמץ לעג או גערה במבטו היודע כול.

מחל נא לזו הנקרעת בנפשה, פלאי הרואה לרחשי לבי, שגוננת עלי ממקום סתרך, בחסד תבונתך, חיים שלמים, ללא ידיעתי.

והנה, עוד אני רושמת בכתב ידי את סערות לבי, מזדערות האותיות שעל הדף, עד היותן זערוריות. האם ענוות נשמתי היא, המושלכת מאצילות מלאכי, ואותיותי מרכינות ראשן לפניו בהודיה?

האם בטרם נוצרתי מרחם ידעה אותך נשמתי, וקודשתי לייעודי הסמוי משאך הגחתי אל עולמי? והרי עלילת חיים שלמה הייתי בו כעלה נידף ברוח.

והנה, מאז פגשתיך, אח באח נוגע, מחוזות הווייתך גן עדני הם, ואני מיטלטלת בינם לבין כפור חיים בני-חלוף. רק נוכחותו של אהובי החושי וחומו האצור בו למעני, חוסמת ביני לבין תהום בדידותי.

הנה אני עולה במעלות קדושתך, עלם-אדם שנגלה אלי מתמונת לבי בדמדומים הרכּים של ניצת השחר, בהנץ האור, אור באִבּו שהבקיע את חשרת הלילה ונודע אלי כמלאך השלוח מתוכי. ובהזדהר האור, הוכיתי בסנוורי אהבה ללא תכלה.

מאז מלווני החיזיון הזה כלייטמוטיב, כאתנחתא בין הרצוא לשוב, כשרוחי רצה אליו בחדווה ומתרפקת עליו באהבת הנשמות, ושָבה להיתקן בשאון העשייה, וחוזר וחוזר.

ובכלותי אליך, עלומי, את פנַי אני מלטפת, את שערי, את אוזנַי, את כתפַי, אני מליטה את עיני מעצמת זיווך. מי שלחך אלי, מלאכי, אז, בהבקיע השחר, בהיוולד היום?

הנה אני רואה אותך מהלך בדרכי אדם הומיות, עוקף כבישים מהירים, משתחל בין צמתים סואנים, מתחת לגשרים, ואינך נבוך בבוּקה-ובמבוּקה הזאת, כי עצמך ולעצמך הנך, בכל מקום ובכל זמן ובשום מקום ובשום זמן. היקום כולו הוא מקומו ואי-מקומו של נמנע המקום ונמנע הזמן ונמנע ההֶרגֵש, הרואה ואינו נראה, אלא למי ששיווע אליו בכל מאודו. ששליח המוחלט הוא, בעיני רוחה של בת-תמותה.

על מה ולמה נגלה אלי בתוך המהומה, באמצע ההמולה, בטרם חלתי וחשתי את המוקד האלוהי הרוחש ומתהווה בי? האם כדי לרמוז לי כי היושב בתוך טבעו ועצמותו, גם כשהוא נקרה במוקד שאון החיים, לא כתושב ולא כזר ייראה, אלא תמיד כהוא-עצמו, שלֵו ושווה-נפש לסביבתו.

הנה, בכל גיחה שלי מביתי המוגן אל החוץ, אני שמה את נפשי בכפי. נחשפת לחרדת המקריות, כמו יצאתי אל תוהו קיומי, אל סחרחורת אורות מרצדים מכים בסנוורים, דרכים עוקפות וסטיות לא צפויות, ממריאה ונוחתת כבלונה-פארק, באין-מקום או בין-מקומות, ואני שמה את יהבי על זרים שינווטו אותי בדרכֵי החיים הטומנות בחובן סיכונים אין-ספור. כאילו, בהרפותי מן המושכות, אני מוסרת את נפשי בידי גורל מתעתע, וחיי תלויים בחוט השערה שאלמונים מושכים בו.

והנה, בצד, בשולי הדרך, ממולי, במרחק של נגיעה, אך כמו מעבר לארעיות של מקום וזמן, אי של שלוות עולמים. הוודאי המוחלט ברוך הוא.

תחושת בחילה וצפידות בעורף ומאחורי הגולגולת, ובאחורי הלב. חרדה מפני שנאה עיוורת, שנאת חינם. ובחרדתי, אני מתקשה לערוג אל עלומִי.

אם הבריאה היא פרי שעשועיו העצמיים של הבורא, כפי שנאמר בקבלה, האם הפלאי, שנחזה אלי בין השמשות, פרי שעשועֵי רוחי הוא? האם אני פרי שעשועיו?

האם אותו יציר-רוח אצילי, מושלם ומוחלט, שהתגלה בי ולבי יוצא אליו בערגת עולם, יאחה, בחסדו ובתבונתו, אותה בובה מפורקת המושלכת ממני, שאי-פעם, באחת מן התחנות של המרחב האין סופי, הייתה מושלמת, כמוהו, עלומִי.

בהעלותי אותו היום בעיני רוחי, ראיתי את בבואתי בהרי ההימליה, צוקים שפסגותיהם הרמות נמוגות באדי העננים, מרחבים ריקים מאדם, ובת-דמותי משוטטת בהם לבדה, לא יודעת את נפשה. והנה עלומי ניצב בשולי הדרך, ולבי נרגע מגלוּתו.

ויש שהלב שָׂשׂ לגלותו בשדה רחב, פתוח, כשהוא נח בין פרגים ירוקים שאבקניהם כהים. או שהוא יושב נינוח על שפת הים, רגליו משתכשכות באדוות הגלים.

18. הנה כששיבוש גופני כלשהו1 מאיים על חוסני או על חוסנם של אהובַי, נדחות בקשותי האחרות לקרן זווית, ואני נושאת תפילה לפלאי, שיגן עלינו מכל פגע ארצי.

ובימים אלה אני מהרהרת במצבֵי סטגנציה, של אי-יכולת לתפקד, חלילה, וחרדה אוחזת בי מאיבוד צלם אדם, מתלותי הפיזית בזולתי…

והנה עלומִי לנגדי, כה חי ומלבלב! הנה הוא פוסע לקראתי ולבי מפרפר אליו ככלָה שכָּלתה נפשה אל חתנה. הנה הוא מתקרב בצעד רחב ובוטח, ידיו פרושות לצדדיו, ואני פורשת לקראתו את זרועותי, מלוא רוחב החלל שלצדדי. הו, פריחה אפלה, הו, יפי השמש בשקיעתה! מצוקי חיים שלמים נמסים בחזי, ואני נושמת לרווחה, נשימה חופשית ועמוקה.

האם תלותי הרגשית בעולמי הארצי מרמזת גם על נשמה תלותית בחייה הנצחיים? והרי החרדה, בת-לווייתה של התלות, נעלמת ממני בחוברי לפלאי, ואני נחה ממנה כליל. האם היא מסתתרת בעומק המאפליה שבלבי עד יעבור זעם? האם, כדי להכניעה סופית, עלי לעבור ברוחי מן העולם החושי?

אני מלטפת את גופו הערטילאי של עלם-רוחי, חמלה זכה מסיגים, אהבה ללא-מצרים, וְלבי עולה על גדותיו בכיסופַי אליך.

לאחר התוועדות ממושכת עמו, אני רואה את עיניו בעיני, הוא ואני נמהלים זה בזה, מתמזגים למהות אחת, ומרכז כובדי מאחורי לבי, שמשם אני כמהה אל עלומִי, בציפייה פראית להיגד הגואל. כסוס השלוח מן ההיעלם, הוא ניצב לפני כמבקש שאעלה וארכב על כנפי גורלי. אל אן?

19. מהו גל הניחוח המציף אותי? האם זֵכר עמום הוא לחלום שנחלם? הנה אני רואה את עלומי כילד קטן. והנה גם אותיותי מתקטנות. האם קטנת אמונה אני? שהרי שממון הגלמודוּת, המלווה אותי חיים שלמים, עדיין הוא כוסס בחזי, בכמיהתי הבלתי נדלית אליו. האם אני מטילה ספק בכוחי לדבוק דבקות שלמה ביקר-רוחי?

האם בתוך כל אחד מאיתנו טמון, במקור המאגר השכלי או הלבבי, שורש הידיעה המוחלטת של טוב ורע, ורק העדשה הקולטת אותה לתופסה בתודעתנו, נעכרה תוך גלגולינו הרבים בסחי הבערות של אנוכיותנו?

סייג לחוכמה, ספקנות. אך בעוד הספקנות נוגעת בסף הידיעה, שהיא אינטואיטיבית ואינה נרכשת, ואליה אינה באה, דומה שעל ידי התבוננות ממושכת, יגיע כל אדם אל מקור הידיעה שבקרבו.

“דע את עצמך”, חרוט באורקל של דלפי. דע את מקור הידיעה המוחלטת שבתוכך.

הנה, הֶרגל ההתכנסות פנימה הוא טֶבע שני לילדים הינדים ובודהיסטים, שמונְחים בהתבוננות מגיל רך. האם כך הם מגלים את מקום השקט בתוכם, שממנו מבקיעה הידיעה? האם ניתן לתקשר עם זולתנו מנקודות השקט של כל אחד מאיתנו, שמקום הדממת התודעה, הוא גם מקום הידיעה?


מדיטציות II: (אפריל 2006–אוקטובר 2007)

אפריל⁻מאי 2006

1. היום, עם הנץ השחר, בחלום שבטרם יקיצה, בנים⁻ולא⁻נים, ראיתי דמות, שידעתי כי היא אלוהי צבאות. דמות גדולה, גרנדיוזית, שרירית, המזכירה פסלים של מיכאלאנג’לו. פנים גבריות חזקות, שיער מתולתל יורד על מידותיו, דמות של אֵל זכר, יושב בין ארץ לשמים, בינות לעננים בברכיים משוכלות, ומחזיק לפניו, על ברכיו, את שני לוחות הברית, גדולים, כבדי משקל, ועשרת הדיברות חקוקים עליהם, בכתב בהיר, ברור, ניתן לקרוא כל אות וכל תג בהם.

אמרתי בלבי: הנה, אלוהי העברים. וידעתי שאני רואה את המוחלט של הלאום, לעומת המוחלט האישי שלי.

האם הפלאי מליט את פניו למראה אלוהי צבאות, כפי שאני מליטה את פני למראה הפלאי? האם הצו המוסרי (מידת הדין), הוא מעל לחסד ולחמלה (מידת הרחמים) וכוחו רב יותר? האם חזיון אלוהי צבאות בא להוציאני מבידודי ולחבר אותי אל חברת האדם תחת מטריית הצו המוסרי?

כתוב: לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והנה, אלוהי צבאות מיוצג בחלומי כסמל אסור, כטאבו, והוא מרוחק, בין ארץ לשמים, בניגוד לפלאי, שעוטה דמות אדם, תמצית פלא⁻אדם, קרן השפע האלוהי בצלם אנוש, וכשפגשתיו לראשונה, אדם⁻הלך, לא זו בלבד שלא התנשא עלי, כי אם עמד בשולי הדרך במפלס אחד עמי, מצדדי. ובעוד הצו המוסרי כורך עמו את היראה (סוף דבר, את האלוהים ירא, אומר קהלת, החכם באדם), הפלאי הוא מלאכי האישי, חמדת נשמתי, גן עדני הנכסף.

האם דמותו המפוסלת של אלוהי צבאות, מסמלת, בחזוני, את מחשבת הבריאה, אותה פוטנציה נסתרת, כול⁻יכולה, שהיא דעת חוכמה סתומה, חפה מרחמים?

וחיי הארציים, האם הם נעים בין שני הקטבים הללו, של הגנטי⁻האישי, החבוי בסתר מדרגתי, נשמת היחיד המתלבלבת בי עד שתחפץ, ושל המסורתי⁻החברתי, חוקי ברזל מוסריים שנכפו על כל אחד מאיתנו מקדמת דנא, בתוקף שורשיו התרבותיים הארכיטיפים?

פסל אלוהי צבאות, בחזיוני, עשוי אבן. האם הוא מסמל את המושג הקבלי “לב האבן”, אותו מקום קשוח בלב שאינו ניתן לפיצוח, שהשפעת חסד הבורא אינה חודרת אליו, ועד התיקון הסופי הוא חסום לניסיון האדם להשתוות עם תכונת הטוב המוחלט?

והאם אני מצויה במצב הסטטי שבין מלאכי האישי, תפילת היחיד המאירה לי לבדי, לבין הצו המוסרי המדריך את הרבים, והוא מקום היראה נטולת החסד? איפה, בין שני הקטבים המוחלטים הללו, מרחב המִחיה שלי?

עודי מהרהרת בכך, נראות לי עיני עלומִי כשהן צפות בבריכה או באגם, והן כשתי שושנות⁻מים מאירות. האם אני נרמזת, כי מאז צַפתי בעונג השלם על מי השפיר של הרחמים, הדפתי מעצמי את הכורח להגיח אל עולם הדין?

האם החיזיון החדש שנגלה אלי בדמותו המפוסלת של אלוהי צבאות, בא להגביל את היסחפותי באופוריה של כמיהתי אל העלוּם, של אהבתי והתמזגותי עמו, של זעקתי לישועה?

האם הוא בא להזהירני מן ההתכנסות המופרזת פנימה, ומן ההסתגרות מהחברה האנושית על צוויה וחובותיה המוסריים?

או שמא אלוהי צבאות הוא חלק מהפלאי? שהרי קיימות שתי פנים לאלוהי ישראל, כפי שקיימות שתי פנים לאלים ההינדים

והן שתי המהויות ההפוכות הללו, הופיעו בחזיוני בשתי התגלויות ובשתי צורות שונות לחלוטין!

ואני תמהה. האם מתקיימות בי שתי ישויות אבסולוטיות קיצוניות, של נביעת החסד התבוני, אך גם של המאובנות והנוקשות? האם בִּתי ובני ירשו ממני את אלה וגם את אלה?

בניגוד לפלאי, שניצב מולי מימיני על פני האדמה, והוא מסמל את צד החכם והחומל שמטבעו הוא גם עניו, נשקף אלי אלוהי צבאות מולי, נכחי, יושב מורם מעל פני האדמה. האם צִדי הדעתני הוא, בעל עקרון הברזל, המתנשא, כאותו עמוד האש ההולך לפני המחנה? האם התנהגותי הלא מתפשרת בעולם הארצי, החוצצת ביני לבין החֶברה, מסתירה את החמלה הטבעית של אמת⁻נשמתי?

או שמא, חזיון צלם האבן של אלוהי צבאות בא לרמוז לי, שתכונת המוסרי⁻העליון המוחלט היא חלק מהווייתי המקשרת אותי אל חברת האדם, אל אותם חיילים ממושמעים בי, שהפנימו בחביון נשמתם את הצו המוסרי של מפקדם הגבוה⁻מכל גבוה?

גם מלאכי הפלאי ניצב ללא תנועה, גם הוא לא דיבר, אך החסד האין סופי שנבע ממנו ללא הפוגה, חי היה, שפע ללא תִכלה הנוגע הישֵר בַּלב המגוּלה, ואילו אלוהי צבאות הופיע לעיני רוחי דומם ומאובן, כאנדרטה של עצמו. האם עלי לנקוט בקו האמצע, בגובה העיניים, בין צד הפלאי לצד אלוהי צבאות בי?

והאם במושגי המסורת התרבותית שלי, מתקיימות בנו שתי ישויות רוחניות קוטביות, המשפיעות זו על זו בייצובה ובאיזונה של אישיותנו, אֵל אישי, חנון ורחום ורב חסד ואמת, ואֵל קנאי אשר “נקה לא ינקה ופוקד עוון אבות על בנים ועל שילשים ועל ריבעים”?

ואילו הנשמה, ממד האֵל שבָּנו, היא מצב רוחני שאינו כפוף לזמן ולמקום?

2. אני מתמקדת במושג “אנוכי”, וחושבת על כך שעשרת הדיברות מתחילות בפסוק:

“אנוכי ה' אלוהיך”. האין ההדגש על “אנוכי”, בראש הצווים המוסריים של אלוהי צבאות, כמוהו כלגיטימציה לאנוכיות האנושית בכלל, ולהתנשאות של העם היהודי בפרט, ביחסו לעמים ולדתות אחרים? האם צווים מוסריים כרוכים באנוכיות ובעריצות?

או שמא “אנוכי” מצביע על הצורך בהתייחסות מופשטת חפה מזהות אישית, ממרחק היראה והבושה, אל הכוח העליון הכל⁻יכול ולהתמקדות במוחלט הטוטלי האחד ויחיד ללא פניות וללא פשרות, למען האושר האולטימטיבי, השלם, של היחיד והחברה?

נאמר, שהפסוק “אתה בחרתנו מכל העמים”, יותר משהוא מזכה את העם היהודי, הוא מחייב אותו, או את כל מי שמקבל עליו את הרוחניות היהודית, להשפיע ולהפיץ את תבונת החסד העליון ואת מוסר⁻ההשכל המשתמע ממנה, תחילה בתוך עמו שלו, ואחר כך בין כל עמי העולם.

ואשר לי, דגם המוחלט בשני ההפכים של שורשי הרוחני, של הפלאי ושל אלוהי צבאות, מחייב אותי למאמץ המנוגד לרצוני האנוכי, לכוון את רוחי אל האני הנעלה בי.

3. מדי פעם אני משלה את עצמי שלמדתי לקבל, ללא יראה, את ההתפצלות בתוכי בין האני הפרסונלי ובין האני הרוחני, הרואה עין בעין את בבואת ההתגלמות הנאצלת של תבונת החסדים. ובהבדילי בין שני העולמות הללו, בתוקעי טריז ביניהם, נושר ממני כל סבך היצרים של העולם הארצי, גם זה של החלומות, או של מחשבות⁻הסרק העודפות, הנערכות בפסיפס חדש, בממד שונה מזה של המציאות הריאלית. גם כתיבתי המחקרית מסתייעת בעיקר בדמיון יוצר, והחומרים ההגותיים והרגשיים בה לקוחים מעולם הנפש. רק בהתרחש בי החזון, בין ערות לחלום, ברגע הצטללות היש מן האין, הגיע קול ממעמקֵי הקרקעית של האני הרוחני, ויידע בי את עצמו. ובכל זאת אני מתבצרת בעולמי הארצי, חרֵדה להתנתק ממנו, נאחזת בשארית כוחותי בידידִי עלי אדמות, שקיומו הוא לי יתד (יחיד) איתן ונאמן.

אין היפוך גדול יותר לשכל המפולפל, היהיר והקנטרני של הסיטרא אחרא, המייצג את תאוות ה⁻הב⁻הב. ממהותו הנאצלת של הפלאי, שכל⁻כולו נביעת חסדים אין סופית. ודומה שהוא מנוגד גם לעיצובם הרוחני של אלֵי יוון, אשר משתקף בהם רצון הקבלה האנוכית, החמדנית ורוחשת הרע של בר⁻התמותה, אך בהיותם נצחיים, מוטבעת ומקובעת בהם תכונה הרסנית זאת המועדת לשבירה, כמושג מופשט.

האם ההילה שנגלתה אלי מעלוּם נשמתי, השליך מאוֹרה גם על האחר? האם אצליח לחזות בהילה הרוחנית המשתקפת מנשמתה היתרה של דריה, בתי, המתגלה בין השיטין של יצירתה הקולנועית, מבעד למעטה הקשיחות שלה כלפַּי בתקופות של שפל? והרי את נשמתו היתרה של עידן, בני, חזיתי מילדותו, ועדיין אני מזהה אותה מבעד לעיבוי שעטה עליה (להתגונן משרירות לב אנוש? ) בהקדישו את ימיו להתבוננות באורחותיו של החי הימי, שכמוהו כַּחלק התמים, שלא טומא עדיין, של המְדַבֵּר, במעמקי הטבע הבראשיתי. ואמנם, דומה שהפגישה עם איתני הטבע, בשעת סכנה, בעיקר, כשסירתך נסחפת, חלילה, אל בין משברי נהר גועש, החרדה הקיומית מול סכנת חיים להוויה הגופית, עשויה להצית, ולו לרגע, את אור הידיעה העתידית מעולם השארת הנפש, המתגלה כאֵל/אֵלה, או כמלאך, או שהוא מופיע בדמות אדם קרוב שנפטר מן העולם, אֵם או אב או אהוב, המצוידים בכוח אל⁻טבעי להצילו. האין זו תקוות הנס, שמעבר לתקווה?

האם נשמתם היתרה של ילדַי, אוּד מוצל מאש האנוכיות הלוחכת אותנו בכל פה, תתגלה אליהם בצלם או בדמות, להשפיע עליהם נחמה ממקור הברכה האין סופית הנובעת אליהם מייחולי אמם?

4. נזדמנו לידי, במקרה, ספרים של רודולף שטיינר, ונדהמתי מן האישורים שקיבלתי מתורתו על הקֶשר בין חזיונותי, מן הספירה הרוחנית הנסתרת, לבין זירת הקרב של יצרַי בחיי הארציים, שאני מושלכת אליה ברגעים של אובדן שליטה בחרדותי ובעצבַּי.

מה מוזר שלאחר שנים רבות שהתעלמתי מתורתו של שטיינר, מצאתי בספריו הד לחוויותי הרוחניות.

5. לפני כמה שנות אור נפגשנו, אני ועלומי? בעוד כמה שנות אור ניפגש? האם הוא זיכרון מגלגול רחוק בעבָרי? האם ראיתי מדמותו את הווייתי האל⁻זמנית בעולם הנצח, כפי שחזיתי בילדותי את בן⁻זוגי העתידי בהאי עלמא? רק ממקום החסד של ענוות אמת, שמַשָב ממקורה אני נושאת ברוחי, אוכל להתפלל שאותו אוצר גנוז שזיהיתיו כשורש נשמתי, ייצור בי את האיזון המיוחל של ערכי הסגולי.

ועכשיו אני רואה את הפלאי מרחוק⁻רחוק, כמו מקצה מנהרת האור. האם חזון אלוהי צבאות הרחיק אותי מהפלאי?

6. עלי לאמן את עצמי לא להיכנע לנרגנות ולמרירות, ולנסות לחדור מבעד לפסאדה החיצונית של זולתי, לחשוף את הילת נשמתו.

להתבונן בנשמתה היתרה של דריה. והרי אני היא שנתתי לה חיים! עלי למצוא בי חמלה כלפיה, גם כשהיא מתעלמת ממני, גם כשהיא פוגעת בי ומענישה אותי על חֶסֶר כזה או אחר בחייה. רק כך איוושע, כשאחדל להרעיל את עצמי במחשבות סרק כוססות.

והנה, עוד אני נתונה בהלך נפש נוטה⁻חסד, שכמו מהבהב אלי מן הבינה הטהורה, אני רואה את הפלאי בא לקראתי ופורש את זרועותיו לחבקני, כמאשר לי את כוונות לבי.

מלאכי, שהענקת לי מלוא חופניים חמלה ובלהיטותי נטלתיה לעצמי, ורק מַעשׂר ממנה הפרשתי לזולתי. ציידני נא בכוחות הלב להשפיע רוב טובה על ידיד⁻חיי, ועל ילדַי ועל אחַי⁻ברוח, שנקודת החסד הוצתה בלבם.

הנה, בשלב המאוחר של גילוי נשמתי,נתפסתי לצלילות חוכמתך שהעניקה לי ודאות של ידיעה, אך דומה שהזנחתי את החסד, ועם כל המאמצים שאני עושה להקיש מעצמי על זולתי, אני מתקשה שלא לצפות לגמול מידידי. והרי ביטויי האנוכיות משתנים מאדם לאדם, ונראה שגם התנהגותי פגעה לא פעם ברגישויות זולתי.

נדב אומר: “צריך להתחסן. עלול, חלילה, להיות גם יותר גרוע…”

ובכן, להתחסן. להחזיק בנס ההתגלות ולשאוב ממנו את מרב העוצמה הנובעת אלי מן המוטציות שזימן לי גורלי. לא להיגרר לרחמים עצמיים. לא להידרדר, חלילה, לנבכי האופל של הבינה הטרופה, לנקיקי המערות של הסיטרא אחרא, חזקני, מלכי.

והנה הוא ניצב לעיני, וכנפיו פרושות לזינוק, אך לא ברור אם להמראה, או לנחיתה.

והנה הוא מכופף את ברכיו לקפיצה, כנפיו כזרועות פרושות. על מה ולמה בחר לזנק למטה במקום להמריא אל על? והרי כל חיזיון הקשור בך משקף את הלך⁻רוחי, אפילו הוא סמוי מעיני.

7. אני מגששת באפלה אחר נשמתה היתרה של דריה, ואני נזכרת בה כפעוטה. ילדה חכמה, מסבירה פנים, וההבעה בפניה כה רכה, כה מאירה ופתוחה. אימתי היה זה שאיבדה את תומתה ועטתה על עצמה עורלה? והרי שורש נשמתה היתרה לא נפגם! והרי הוא נותר ויוותר כשהיה! איך אוכל לסלק את כל היבלית הסבוכה, כל הטפילים שהשתרגו סביב נשמתה, ולגלות מחדש את ניצוץ זוהרה כפי שהאירה אז, בהיותה פעוטה? והנה אני רואה את העלוּם, תינוק בזרועותיו, והוא מערסלו ומרגיעו. שׂערו של עלומי קצר, בדומה לתספורת של דריה בגילה הנוכחי. האם הוא רומז לי כי בתי מערסלת את עצמה, כשאין לה מישהו אחר להרגיעה ולנחמה? האם הייתה זקוקה לערסולַי גם בהתבגרותה? האם היא נוטרת לי על כך שלא ציידתי אותה במטה הקסם לשלוט בגורלה?

והנה, בתי מכסה על דמותו של הפלאי ומסתירה אותו ממני. בחרדתי אני מסיטה אותה מעיני, שמקור החסד של עלומי יישאר צלול בשבילי לשאוב ממעיין הישועה. והרי חמלה ללא חוכמת הלב, כמוה כרחמים שיש בהם השפלה.

והנה כנפיו של הפלאי מוטות כמו אוהל, להזמינני לחסות בצִלו.

8. האם הפלאי הוא שליח אמת ההוויה? מלאך שלוח להתחבר עם נשמת בת⁻תמותה הכמהה אליו בכל מאודה? אני מרכינה את ראשי בפני האמת האחת ויחידה, הנצרבת ונצלבת מתבונת החסדים, והיא זוהרת בה ביופי שלם וטוטלי.

המנוחה מן הספק, סוף כל סוף. שׂמחת הוודאות במוחלטות האמת.

הופַעַת עלומי בחיי רוחי, כמו פתחה לי מנהרה אל האין סוף שבילדותי ובנעורי, עצם המחשבה עליו נחוותה בי ככלא יקוּמי, כהיעלמות מאיימת במרחבים. ואילו עכשיו, תחושת הנוחם שבהתפשטות הגשמיות. הרוגע שבהתחברות אל ההוויה ללא גבולות.

הנה, בעוד שבדתות המונותיאיסטיות, היחס לאהבה ולשנאה הוא כאל שני כוחות מנוגדים, מה שקרוב ללבי בקבלה היהודית ובחוכמה ההינדית, הוא השימוש ברע ובשנאה, כבמנוף לטוב ולאהבה.

ובכל זאת מבעתת אותי המחשבה על השינוי המהותי שבחציית הגבול מן הזמני לאל⁻זמני, שינוי⁻כל⁻השינויים שאין ממנו חזרה, אף על פי שמאז חזיון הגילוי בי, דומה שהזמן, השולט בגופי ובנפשי, נעלם, לרגעי חסד, בהינשאי על כנפי רוחי. ובעוד הדממה בעולם הארצי מורגשת בי ככפויה, כצופנת רע ורוחשת אימה, הדממה שאני חווה בעיני רוחי במנהרת השקט שבמחוזות הפלאי, נוסכת בי שלווה, כמו הייתי צפה במימי הרחם לעולמים.

אני מדברת אליך, מושיעי, ממעמקי מצוקת היחיד שאין לחלוק אותה עם הזולת, אפילו הוא ידיד⁻חיי האהוב. שהאחֵר מצטנף בנוכחותה, עוטה שריון מפניה.

אנא, ענני בקוראי אליך, גם אם עצם הופעתך בחיי היא המַענה. ואני, שלבי גואה מהודיה אליך, קטונתי לשמוח בך בשמחה שלמה תמיד.

9. כולי פליאה והודיה על הגרעין הקשה של מוקד אמוני החי ופועם בי, תבונת החסד המתאזנת מתכונת המוסר המוחלט הנטוע בחוק האלוהי, היד⁻החזקה של אלוהי צבאות, שגם היא חלק מהווייתי.

אז למה איני חשה בי את מלוא כוחי? איך קורה שהלילית מציצה עדיין מחרכֵּי נפשי, לנקר את לבי במבטה ולהפילו למצרֵי התוהו?

10. בצר לי, בהתעטף עלי נפשי, אני מתפללת בטקס התפילה המסורתי אל ברכת אלוהי צבאות, ארך אפיים ורב⁻חסד ואמת, שישפיע מכוחו ומטובו, באמצעות מלאכו הפלאי, עלי ועל ידידי שבכאן, במנת החיים שנותרה לנו.

אני חותרת בעיני אל מעבה הדממה, ובאמצי את רוחי ואת לבי, מהדהד בראשי, במלוא היקף גולגולתי, לחש המבוע בדממת הדממות. הנשימה זורמת, הריאות משוחררות, קלוּת באיברים. כנפיים פרושות ללא ניע כבדאייה, התכוונות פנימית עוקפת חרדות ורעשים, התרוקנות ממחשבות ומרגשות, הקלה שלמה. רק שִׂמחתי בך ממלאה את כולי.

אני קודחת בעומק פנימיותי, להגיע אליך, פרי רוחי שנבט בקרקעית נשמתי, אני נושאת אותך בחובי לכל אשר אלך, כמו היום ילדתיך. עלום לבי, המכיל את פלא עצמו. אני יורדת על ברכַּי ומשתחווה אפיים ארצה במקום הקדוש הזה, בו נקרה החזון בדרך חיי רוחי, משנטבע, בחותם המלך, הֵיתר לנשמתי, לתיֵיר בשלוות השׂגב של מחוזות מלכותך, אי של אושר טהור, בהשתופף נפשי בחֶלדי.

11. אני יושבת במקומי בגו זקוף, ידי נחות על משענות הכיסא, ולאט⁻לאט זורמת אלי אנרגיית הטוב ללא סייגים, חמלה ללא רבב, שכמותה ידעתי בעולמי הארצי רק מאמי⁻יולדתי. הנה, מי החסד החיים הנובעים ממקור השפע, איחולי טובו המפכים בתת⁻קרקעי. אני נושאת תפילה אל מושיעי, שיפיח בלבי יקוד של אהבת עולם מן הגחלת הכבויה של כלות הנפש, שדמותו הנאצלת צרה לה צורה. הוא, תמצית כוח האהבה ושפעתה לאין סוף, ששָטף בחמלתו את המתה המהלכת, להרים מאשפתות הנפש את האביונית, לעורר בחוכמת לבו את המורגש המאובן מתרדמת בת⁻שנים. הנה אני רואה אותו מסתחרר באוויר כבגלגל⁻סחרחרת ענק, וראשי מסתחרר עמו מכמיהה אליו, מהשתוקקות לדבוק בו, נפשי רצה אליו רצוא ושוב ורצוא, מתרוננת לקראתו להיטמע בו, להתמסמס בו, להיותי אחת עמו. לבי גואה על גדותיו, מתעטף באהבתי אל אדונִי. מה לי חמוּדוֹת כזב בעולם הארצי, אני אומרת לי, כי את דוֹד נשמתי אחמוד ואליו אוחילה, הרועה בשושנים.

12. מַלט נא אותי, מלאכי, ללא פגע, מן המנהרה האפלה, הרוחשת רע, שאני מהלכת בה בזמני שבכאן, אל הנתיב הסמוי של אורךָ. וירווח לרוחי לשוט במחוזות מרחביך, אודך ואהללך.

האין המיתה האנושית אגדת אימים לא תיאמן? האם הפלאי הוא שיעבירני בבוא יומי, אל מחוזות הנצח של מלכותו? אם כן, בחדווה תתלווה אליך נשמתי, שופעת אמונה בכל מאודי. כחומר ביד היוצר אשים נפשי בכפך, וכה נאצל ומלא הוד יהיה המעבר הזה.

דומה שהגעתי לאיזון כלשהו בין שני העולמות המתרוצצים בי, כשייחולַי מגלגולִי הנוכחי מצטמצמים בשאיפה לבריאות, שלי ושל אהובַי לחיים, ושל כוח המדמה השכלי שלנו. האם גמול רב מדי בעולם הארצי מפר את האיזון הזה?

דמותך, עלומי,שתמיד אך זה נולדת, אך זה נבראת ממקור הבתולים, מעיין מפכה הנובע בי ומחוצה לי כאחד, הד המיית לבי שאבד לי ומצאתיו.

13. זה אך צץ מלאכי יש⁻מאין בעיני רוחי, טובלת נשמתי בטובו לאין⁻שיעור. אני בוכה מאושר למראך, פרח לב זהבי (הנער, תלמידִי וידיד ביתנו, סיפר לי כי חלם שנדב ואני באנו לבקרו במקומו שמעבר לים. “היית כל כך יפה,” אמר, “היה לך תלתל כזה, והיית בוכייה. לא מצַעַר, כי אם מהתרגשות גדולה.” האם קלט הנער את יפי הפלאי בדמותי שבחלומו?)

אני תוהה אם “הנסיך הקטן”, סמל התום והטוהר, נגלה ליוצרו, סנט⁻אקזופרי, בדמדומי השחר, בין⁻השמשות, עת הדעת המתעוררת, המוסַחַת עדיין, מוּעדת לחוות את מפץ הבריאה, ויד נעלמה מסיטה את המסך מעיני הנפש החלולה השבויה בגופנו, והן נפקחות אל אצילות פנֵי הנשמה.

בהתוועדותי היומית עמך, אני פונה אל עין חוכמתך, הרואה לַמהות, זו הנחצבת מן המִכרה הסתום של אמת ההוויה. וכשעינך האחרת מצטלבת עמה בנביעת החסד העליון, נוצרת הרמוניה בין רוח וצורה.

הנחני נא, מלאכי, איך לנהוג ברפיוני, בסחרחורת מרחבים שלי, שבעונה זאת של האביב היא בעיצומה, ולכוון את גווי המעורער להתחסנות ברוח.

אינסטינקטיבית כופפתי את ראשי, ידַי מאחורי העורף, וכיווצתי את כתפַי והנה אני רואה את עלומי כבראי, עושה אותן תנועות עצמן. מיד חשתי הרפיה בחוליות צווארי הנוקשה, וכשאני זוקפת את גווי בישיבה, אני צומחת וצומחת, ראשי כמו מגיע לתקרה.

ובהבקיעי אותה? האם אחוש את השחרור האולטימטיבי? האם תינשא אז רוחי אל המאציל?

14. מעגל החיים מצטמצם והולך. חברים רבים, מאלה שהשיקו לחיינו, הלכו ולעולמם.

והנה גם ידידנו, אמן הצלילים הלך. והרי תקופה מסוימת הייתה לו נוכחות בחיינו.

יותר ויותר אני נותרת מול עלומי, איילת השחר של נשמתי, המתנצנץ בעיני רוחי מבעד לחורבות חיי הארציים.

האם סגולות הבינה והחסד הטהורים מִסיגים כפי שנגלו אלי מדמותו, היו טמונים בחוּבי חיים שלמים, מתחת לתִלֵי⁻תִלים של תסכולים וחרדות וחשיבוֹת מפותלות, כשבאר המים החיים נבקעה במעמקַי?

האם שורש המוחלט במְדַבֵּר, הוא סטטי? והרי החי שבו מתנועע! הגעגועים ליופי השלם, לטוב המוחלט, השמחה המתרוננת לטוהר המעיין המפכה, התום הצח מרבב לפני שדבקה בו הפסולת, בכל אלה יש תנועה!

הנה, במדיטציה היומית שלי, עוד אני מהלכת בשביל שאורו מהל באור הפלאי, נחשפתי לתעתועי הלב המייחל לאהבה, כשתמונת עלומִי התחלפה בעיני רוחי במקורה “הגזעי”, הגנטי, של בבואתי בדמותה האידיאלית, כאותה עלמה אלמונית מציורו של ליאונרדו דה וינצ’י, אשר בנעורי זיהו בה אותי, בתקופות הקצרות שאהבתי את עצמי.

15. האם חזיון אלוהי צבאות, כביכול, שנחלם בעיני רוחי כדמות מאובנת, מעיד על הצורך שלי בגבולות מוסריים מוחלטים, שיגבילו את היסחפותי לעונג השמימי המנתק אותי מהמציאות השוטפת, כפי שהתגלות הפלאי בעולמי, אישרה לי את ודאות הגרעין הקשה של הווייתי והעניקה לי ביטחון בנצח נשמתי?

הנחני נא באורחותי. אחד הידיעה, חונן נא את התום של ילדַי, וחלצני מסוגר חרדותי.

16. בשיחתי עם נדב נגענו בשאלת הנצח, ואמרתי לו, שמה שחזיתי, מה שניצוץ ממוחלט הבורא⁻כול חשף לעיני רוחי, הוא נצח שכולו טוב. גן עדן. ואילו הגיהינום, שכהני הדתות מאיימים בו על צאן מרעיתם כדרך לשלוט בהם, מתקיים במציאות הארצית. בתוכנו, בני⁻אנוש.

הקושי האדיר לחיות בשני העולמות. להיות מודעת לוודאִי בי, לאחוז בחוט המוליך אליו ולא להרפות, ולהמשיך להתנהל בעולם התעתוע, על כל הנלווה לכך. ובשעות אחר הצהריים המאוחרות, בשעות הדמדומים, לפני השקיעה, לפני היציאה לטיול היומי, נופלת עלי המרה השחורה.

נאמר בכתבים ההינדיים, שהברהמן בתוכך אינו מדַבר. והנה, גם הפלאי שלי אינו מדַבר, אך הוא מתקיים בלבי בתעצומות של נוכחות כול⁻יודעת וכול⁻סולחת. ובהיותי קשובה לדממת⁻הדממות מופיע עלומי בעיני⁻רוחי מאין⁻מרחק, עיני הגשמיות מול עיניו הפלאיות, פניו נוגעות⁻לא⁻נוגעות בפנַי, קיומו מקועקע בנשמתי, כחותם על לבי.

והנה, הילת אור מעל ראשו, גבוה גבוה, עמוד אור, כעמוד האש שעבר לפני בני⁻ישראל במדבר. האת האמת במערומיה אני חוזה מדמותך, כאבוקת אור, או כַּמוקד שאבי⁻אבות⁻אבותי התייסר בו, כשנשרף על מזבחה?

התיישבתי להיוועד עם הפלאי כשרוחי נכאה, ומעט מעט התמלאתי שמחה, למחשבה שניצוצות מהתגלותו ניתזות מדמויות מקריות, נדירות, של אנשים צעירים הנקרים על דרכי הארצית. אותה איכות רוחנית זכה וענוגה שלהם, שגם הנער ניחן בה.

17. לעובדך, מושיעי, בענווה, כפי שהיא מטובעת במהותך, וביראה בפני רוממותך.

לרחף בנופֵי רוחך, לגמוע את חזיון השגב הזה. לדבוק ביופי השלם של אצילותך, בחסדך לאין קץ. האם תחדור לנשמת בתי, בחלום או בדמדומי יקיצה, ותיסוֹך בה מאהבתך, לרככה מצפידותה?

אהיה נא ראויה לגילויך, ניצוץ אלוה ממעל, שמרוחי נוצרתָ, טהור כעולל, שבי שׂמת משכנך, לנצור את נר התמיד של אמיתך.

18. האם בכוח סגולת התום השלם של עלומִי, אוכל לאמץ אל לבי את נקודת התום של בתי, כפי שזרחה ממנה בהיותה פעוטה וכפי שתישאר צפוּנה בחובה ובחובי לעולם?

לשבת בתוך התום. לא לחשוב. רק לשבת בתוכו. זככני מסיגי המחשבות המרעילות ומהרהורים כוזבים, אהיה נא טהורה לפניך, אבי, אחי, בני.

אני מייחלת למורה רוחני, ל⁻Sage. בדמות חכם עתיק, הינדי, או בודהיסטי, ואני רואה לעיני איש קשיש, זקן לבן מעטר את פניו, בגדיו ללא רבב, והוא מאציל על תלמידיו מחסדו ומהידע העליון שלו. אני מתוודעת אליו כאל המורה שאין לי, להסתייע בו שיוציא מן הכוח את מופת עלומִי, קמע הפלאים בלבי.

האם, בדמות הזקן הדגול אני חוזה את אב⁻אבותי שמסר את נפשו על קידוש השם לצוות לצאצאיו את החיים?

19. היום, כמו נסתתמו מבוּעַי, והתקשיתי להעלות בעיני רוחי את הפלאי. והנה, בהבזק של ניצוץ, ראיתיו מרחף לנגד עיני, שקוף כולו, כמדגים את המוחלט הטוטלי שמבעד ללבוש אדם שלו, הטבוע לעד בנשמתי, אך החומק מדי פעם מתודעתי.

– ראיתיךְ בודדה ומבולבלת ואובדת דרך בעולמך הארצי, הוא אומר לי באֶלמו ונוסך נחמה בלבי, בעודי המומה לנוכח מבוכת העִרטוּל הצפוי לי, גיבורה בעל⁻כורחה בעיני רוחה האמנותית של בתי בסרט הביוגרפי שהיא מפיקה על המיתולוגיה המשפחתית שלי.

הנה אני רואה את עלומי כאח רחמן, נושא אלונקה, סומך אותי, אם אמעד, חלילה.

אני קוראת בכתבי רודולף שטיינר ובתורתו האנתרופוסופית, שעד כה נרתעתי מהתוודע אליה, ורק עכשיו, חודשים רבים אחרי היגָלוֹת הפלאי אלי, נפתחתי לרעיונות על הקַרמָה ועל אפשרות של התגשמות שנייה. ושוב אני תוהה, אם בגלגולי (הרוחני) הקודם או העתידי פגשתי או אפגוש מהות מוחלטת, מלוּבשת בצלם, אדם⁻אל, תבונת חסדים בגבורתה. ואני נפעמת מהמסתורין הזה. מאין באתי, לאן אני הולכת, איך אעבור את השער, ואם ביד עלומי אפקיד רוחי ללוותני בדרכי.


יוני 2006

1. לאחר חודשיים של גשמי זעף, מלוּוים שיטפונות והצפות, ברקים ורעמים ורוחות פרצים עזות, התבהרו השמים והאוויר צלול מתמיד. ובַפֶּתח עומד הקיץ. כבד ומחניק ומשומם.

הנה, משנחת מושיעי בשדה רוחי וציידני בראייה מן הפרספקטיבה של החסד התבוני לדון על פיו את חיי הארציים, ומן הקוטב הנגדי, משנגלתה אלי דמותו המפוסלת של אלוהי צבאות כחותם החקוק בסלע והעמיד נכחי חוקי מוסר מוחלטים, האם יימצאו לי הכוחות להתייחס בשוויון־נפש אל פגעי החיים הנקרים על דרכי, והמכה הנוחתת עלי, לכשתיתקל ברגשותי כבקיר אטום, הִתְאבֵּד מכוחה? האם מכוח המכות המזדככות בתבונת הלב, להעלותני למדרגה הרוחנית המיוחלת?

אני ממשיכה לקרוא בכתבי רודולף שטיינר, ואני מופתעת לגלות בהם תיאורים התואמים את חוויותי הרוחניות, שהתנסיתי בהן, וביטאתי אותן, זמן רב לפני שנתקלתי בתורתו של הוגה דעות זה.

2. פלאי, אֵל⁻חי, שאני צופה ממהותו את שורשַי. האם בהיותך חונן ומחַיה אותי בנביעת חסדיך, אני מחַיה אותך בדבקותי?

בשעת בין⁻הערביים, כשהכתלים סוגרים עלי וזועקים ריקות ובדידות, אני נמלטת מביתי, האהוב עלי, אל שבילי השדרה או אל שפת הים. והצעדה הזאת, היפה לי מכל גלולה אנטי⁻דיכאונית, משחררת אותי לשעה מן החרדה הסתומה, שמא, יסתתר ממני מלאכי, חלילה, וייסתר מְקור בינתי. וכשרוחי נכאה, כאילו מאבד גם עלומי מחיוניותו.

האם הֶרגל שנעשה לי טבע שני הוא, לתור כעיוורת אחר הגנות מפנֵי עצמי ומפני החוץ המשקף אותי, על אף מכת הבשורה שעוררה לחיים את המתה המהלכת?

והנה הוא ניצב לעיני כשפניו אל פנַי, כה מוחש וכה נגיש.

היה נא עמדי, ידיד רוחי, בחֵן הנערי של לבוש⁻אדם שלך, המרושל מעט היום, הבקע נא אלי את קרן הפלא של אורך, להעיר את בינת לבי, שלא תנחת עלי, חלילה, הרוח הרעה.


יולי 2006

1. הייתכן שאדם בורא מתוך סבלו בהיסח הדעת, יציר⁻רוח, מלאך⁻מגן, מעין הגנה נפשית שטבעו האלוהי מעניק לו? וכהד להרהורי לבי, אומר לי הפלאי:

You insist upon me, and I insist upon you, my Guardian Angel.

נוכחותך החיה לעיני רוחי, כבר לא בערפל, לא בדמדומים. לא בשולי דרכי, כי אם במוקדהּ, עוד מעט קט ואתה מגיד לי… תבקַע נא אמירתך אלי, אמתך!

האם עוצמת נוכחותך בחיי, היא המסר? היא האמירה?

דומה שהכאב הגדול ביותר נגרם לנו מעצמינו⁻ובשרינו.

האם ישפיע חישולִי העצמי על יחסַי עם אותה נקודה בלב יקירַי, שאליה אני מכוונת את תפילתי? שכשאני כובשת את יצרי להתגבר על צערי ולמחול על עלבוני הבא לי מידם, בגייסי את כל כוח רצוני לרתום את האגו הפגוע שלי אל האני הגבוה שלי ולהכניע אותה פרסונה הזועקת עוול, כמו יד נעלמה מעלה אותי אל המפלס של טבעי האמיתי בשורשו הגבוה, והעונג העילאי שטבלתי בו, לרגעים, כבאמבט של נקטר, מפצה אותי, עשרות מונים, על המבוכה ואוזלת היד ועל ייסורי הנפש, שאוהבַי גרמום, שלא בטובתם.

הנה מלאכי, המולך על חיי רוחי בהווייתי הנוכחית, קרן השפע ממנה ניזון העצמי האצילי שלמהותו איני מודעת אך הנוטל ממני, למזלי, צעד אחר צעד, את הפיקוד (הכושל) על חיי. והרי רק אם אתחבר אל מקור כוחו, אשכיל להפעיל גם את בחירתי החופשית, בין הטוב⁻לשעה, שהרע נצמד אל עקביו מבלי הינָתק, ובין נצח הטוב הנכסף.

פסעי בשביל שנסלל עבורך, אני אומרת לנפשי, והתבונני בטוב מבעד לתסיסת הרע, להוציאך מקליפתך, מתנוחת השבלול, להשפיע מטובך כאן על פני האדמה.

ומשבחת אני את בוראי על הצוהר שנפתח לי בראיית עתידי בשני הקצוות של חיי ותיפח רוח הלִילית האורבת לי בהללי יה, בזוכרי את חסדו, שציידני בכלֵי הלב והשכל לקליטת אורו. אמן.

2. הנה, בהתרכזי בך כעת ונוכחותך מסנוורת אותי בחיוּתה המאירה והיא ממלאה את חלל ראשי עד אין מקום בו לבדַל של מחשבה זרה, האם זה דברך אלי, לדרוש אל הכוונה, שהשראתה נאצלת מלב החסד התבוני? האם עלי להשלים עם עבָרי, גם כשהוא נצפה בעיני אוהבַי, הגוררים אותי אליו בעל כורחי, ולהתעמת עמו, אחרי ששנים רבות הפניתי אליו עורף בתחושת מועקה של אי⁻נחת?

3. מלא נא את חדרי לבי ואת מערות ראשי בכבודך המאיר את דְליחות חיי, אתה, שהווייתך היא מעל לַבּושה, מעל לכישלון או להצלחה, מעל להבלי העולם החושי כולם. הנה הוא ניצב נכחי כבגודל טבעי, בשַׂלמה לבנה ארוכה, כה קרוב אלי. עשֵה נא שאשכיל לאזן את העונג הנובע אלי מהשתוקקותי אליך עד דלא אדע, ואנא, פתח לי, להשפיע מעוצמת טובך על שאינם יודעים מה הם עושים.

4. כמו ציפור דואה באוויר בכנפיים פרושות, דוממת, כך אני דואה במרחבי הבדולח בשלוות השְקֵט, על אדוות גלי הרוח של הווייתך, עלומִי, כל המאמץ היומי נושר ממני, כשאני מתמסרת לרוגע הטוטלי, במרחבי זבולך שבעיני רוחי.

חדד נא את אוזני לקשב הדק⁻מן⁻הדק, שדברך יבקיע אלי ללא אומר, וייטָמן במעמקי לבי, להנביט בי מהות משורש נשמתי, שתיקלט בתכונותי החושיוֹת, להפרותן בחיותהּ בבין⁻השמשות של ימַי.

זמן הרוח הנושא אותי על כנפיו אל מעבר לטעם ודעת. הנה, בנעורַי, הייתי כעוּבר שלידתו מאוחרת, וכשבני דורי התבגרו בגופם ובנפשם, ריחפתי במחוזות חלומותי כדוכיפת שלוּחה מארץ האגדות.

עיניו של הפלאי מתמזגות בעיני, עינֵי הרוח בעיני הבשר, ראשי מלא בהווייתו האלמותית, שלמותו מכה באוזנַי. האם אני חווה את המפגש האינטימי עם האידיאה⁻כשהיא⁻לעצמה, המצטיירת בעיני רוחי בצלם איש? הייתכן שהגעתי לקצה גבול השגתי האנושית?

היי נא בדומיית השקט, אני אומרת לנפשי. ודומי, סלה.

5. ועדיין אני קשורה לעולם התופעות הארצי. אף כי ענייני בו הולך ומצטמצם.

אני מחַיה בתפילותי את נוכחותך הנאצלת, להגות בה יומם ולילה כערובה לשפיותי. אני מאזינה לך בכל מאודי. הבקע נא את דברך אלי, בקול או בתמונה או בהשגה. הן כה קרוב הנך, כף ידך נוגעת בלבי.

החיים הארציים מכים בהמולתם, דוחקים ומושכים ודוחפים. כה קשה להסיט את כובד המסך השחור הבולע את קרני האור המסנוור בעוצמתו.

דומה שרק כוחו של מנוף ברזל יוכל לי, להעביר את כובד המטען הנפשי שלי אל הזבול העליון ולפורקו שם. האם רק יתד (נפשית) חזקה בעולם הארצי תקשור אותי בחוט סמוי, בל⁻יינתק, אל הנאצל בעולמי, כפי שהאיתן הרוחני משפיע בתבונת חסדו על איזוני הנפשי?

אל מי מן הדמויות הסמויות המקיפות אותי אשׂיח את הידיעה המציפה את לבי, ובאחת⁻אמונתנו נרפה מקשרים כוזבים ונגבר על כוח המשיכה החושית, להתמקד כל⁻כולנו בָּאחד?

6. חוזים וחכמי הנסתר, מאז ראשית התַרבות, מסַפרים, ברמז או בגלוי, על הארה שחשׂפה להשגתם את הכרת הידיעה האחת ויחידה. ואילו אני, כאותה שפחה על הים, חזיתי בעיני רוחי את צלם הידיעה בגילוי אצילותה, אך אל הכרתה מבּשׂרי לא באתי. אנא, חזק את אמונתי, להיותי ראויה לגילויו. שכן, למה זה אנוכי? אודך, הוודאי, ואהללך.

להמחיש את הווייתך לחושַי, ללוש את צלמך בפסל או בתמונה, יופי עילאי המזדהר מלבי ומנצנץ באופק חזוני, לשוותו לנגדי תמיד.

תירגע נא נפשי העורגת אליך, תתעלה נא על המכשולים והפגעים שאותו עולם שאני מהלכת בשוליו עלול לזמן לי, חלילה. ושאמצא בי כוח לרחוץ בזיווך המתפשט בי, מזור לנפשי, ניצוץ שמעבר, הזורח אלי מנר התמיד שבלבי.

אני מנסה להגביה ולהרחיב את גבולות גופי, להחדיר אליו אוויר ואור, להפוך את נפח הראש, בית⁻החזה, הצלעות והסרעפת, למקדש⁻מעט משכן ליציר⁻רוחי.

הנה עלומִי במקדשו שבחלל גווי. ראשי מתרווח להיכל הקטן, גווי להיכל הגדול, ואני צומחת וצומחת מעבר לגבולי, אל מרחבי רוחי. והנה הוא מתלבש בי כבגד⁻גוף, ועצמותי, המותשות ממטען שנותי, מתחיות.

"הנה אני מביא בכם רוח וחייתם! " אני קוראת מתפילת לבי, הד לנבואת יחזקאל.

אני מעלה את העלוּם לעיני רוחי, ובהבזק של שנייה, תפסתי⁻לא⁻תפסתי מהות מוחלטת, שמעבר למנהרת הזמן. אני מנסה להשהותה בתודעתי, שלא תחמוק ממני, להאזין לפעימות היֶדע הטהור שביסוד התופעות, שהפלאי, המקיף אותי כמו חלל האטמוספרה, גומע ממנו, בהשפיעו עלי מחסדו. אמץ נא את לבי.

7. כמטאור זוהר בחלל, מתנצנץ העלוּם וחומק, מבעד לענוות אצילותו, לחזור ולשוב אל המפלס החזיוני של מקורו, כשהוכיתי בהלם מהתהפכוּת היוצרוֹת בעיניו באלכימיה על⁻חושית, והאש הניצתת בהן נצרפת מהתנגשות ניגודיהן העזים.

מאיזה שדה מגנטי הופעת בדמדומי שׂרעפי, כליל יפי⁻הרוח וּודאי האמת, כשלִבּי הגואה למראךָ, הכּמֵהַ אליך עד כלות, רץ לקראתך בהמיה, וגופי נותר נטוע במקומו, נפעם מעוצם שמחת⁻העניים.

השמַע נא את דברך אלי, הָעלם, משולי השביל שניצבת בו, ואני, הניצבת בשולי דרכו של עולם, לא כענייה בפתח אגיע אל שעתי לעוזבו, כי אל היכל המלך נקראתי. האם נקרית לפני להנחותני, בהילוך מתון, אל נתיבִי העלוּם החוצה?

8. כאבוקה זכה של אור, יציר רוחי הענוג שנזרע בלבי מרוח הקודש והוא תמים כעולל הנולד, הטוהר במערומיו. שום עננת אשמה אינה מעיבה על נביעת הזוהר הזאת, שום מחשבות אחוריות אינן מכתימות את דעת החסד הזורח אלי מן המהות השלמה האחת.

הנה אני רואה אותך מכהן בדְבירך, ותפילה בלבי לנצור אותך מכל מחשבת כפירה, חלילה, לעובדך באמת תמיד.

האם בגילויךָ בי, ניצוץ מהוויית⁻על, נגעתי בתמצית האושר הנתפס בכליו של בן⁻אנוש?

אני מגששת באפלה למצוא קוֹדים הנהירים ליודעי ח"ן, לבטא את נשגבוּת חזון הנשמות הדבקות במהות האחת.


אוגוסט 2006

1. האם להצילני מהרוח הרעה עלית ממעמקַי, לפזר את חשרת העבים הקודרים שהצטברו בלבי להחניקו, להבקיע את תחושת בדידותי שאני נעולה בה מטבעי כבתיבה סתומה, אני⁻בתוך⁻אני⁻בתוך⁻אני, וחרדה לאין⁻פשר מעננת אותי, כציפור טרף ענקית הפורשת מעלי את כנפיה ומטילה על לבי צל אימתני.

והנה עלומִי מופיע לעיני רוחי מאופל הלילה, רענן כניצן המלבלב עם רדת גשמי ברכה לאחר ימים רבים של שַחַן, ההֵלך המחכך את רגליו בחול המדבר הלוהט, בארץ תלאובות, הנה הוא מגיע אל באר מים חיים, אל הסכך המֵצֵל, אל ציוץ ציפורי השיר וניחוח היסמין, הלימון והוורד. הנה הוא זה, שאך היום נזרע ונולד ברוחי, וכבר גדל להיות עלם חמודות פלאי, שנקרה על אין⁻דרכי, להחזירני אל שורשי.

בראשי מצטלצלת שירת מלאכים, טהורה מגעגועים ומכלוֹת הנפש. הנה הוא חי, גואלי, המַענה לייחולַי בטרם נֶהגו בלבי, תשובת⁻התשובות.

ידיד⁻רוחי שנברא מחובּי, שמלווה אותי בי בכל שאהיה, בכל שאעשה, שנשמתי נלפתת ונצמתת אליו בתקווה פראית לישועה.

אני מרחיבה את הזמן הפיזי העומד לרשותי בעולם הארצי בציפייה לקולך. אצא לחוצות עם נר, אחפש בן⁻אדם. תן נא לי אות וסימן!

2. לבי הנשבר ממועקת איומי המפלצת שאין להגות את שמה, שמא, חלילה, תגיח אלי באישון לילה, זרע⁻שטן שנטמן בפנימיותי.

אני קדה בראשי לפניך, אדוני, להבקיע אל המהות שאין בִּלתה. להימוג במתיקותה.

אז מה הצורך לספר את טובך ללא תכלה, לגלות את המטמון הכמוס בחגווי לבי, כל היקר הזה המוטמע בי והחומק מאחיזתי בו, משׂאת רוחי לעד.

הה, דודי העלוּם, רק מנוח לכף רגלי אני מבקשת, לְזיע כלשהו בתנועה הנצחית של סיבה ומסובב, שיבזיק בי אותו ניצוץ סמוי, וכבר אני מאירה מתוכי כאבוקה המאפילה על חרדת ההיעלם, על הלבד⁻בבדידותו, חלילה, ושלווה ניסכת בי, של רוחב ומלאוּת, שבהשָלַת האני המרגיש.

3. הנה, הנה זה תוקף, חומר אפרפר עכור המצטבר בחזה, סביב הלב, ושוקע שם, ומתפשט לגולגולת, לריאות, לעורף. לנשום עמוק וחופשי, לשחרר את בית החזה המכווץ, להרחיב לאורך ולעובי, לרַוֵוח את כיסי הדכדוך הללו, להרחיקם בדמיוני ממקור יניקתם, מצוק העתים של מצוקות הלב, לגלות בו אותה שפלות נאצלת, אותו גיא אוֹני, שיעניק לי כוח לשאת את עצמי ולא רק בשניים, להתעלות על הרגשֵי הנפש כשמופת דמותך מאיר בי כאבן הבוחן.

הנה, פך השמן המעט האיר את החשכה שמונה ימים. היספיק נרי הקטן, שבנס הגילוי זהר בי שבעתיים, להאיר את נקודת האופל המעננת אותי מקדמת דנא, ועדיין אני נופלת, גלוית עיניים, אל חיק תהומה?

הנה הנך, מוטבע נעדר משקל בשלוות⁻השקט שאינה מופרעת לעולם. היה נא לי מופת ההיות⁻לעצמו, מאציל ומנביע. אתה, הנגלה ונמוג, מתממש ונעלם ומתממש. ידי מושטת לאחוז בכנף בגדך.

האם ניצוצות מן המהות המוחלטת מתגשמים כתכונות בנפשו של בשר ודם? האם הם מזדהרים מנשמת רעי⁻כאח⁻לי, שחיי שזורים בחייו? האם אגלם בלב יקירַי?

4. הו, פלא רוחי, שבאוחזי בך, באמצי אותך אל לבי, בחבקי אותך, חבוק ולפף, את עצמי אני חובקת ומלפפת, את גופי שלי אני מאמצת אל לבי, את עיני אני חופנת בכפות ידי, לעוטפך בחום המציפני למראך, החוזר אלי מסחרור הגבהים של העונג השמימי בחזוני.

אתה, אבן החכמים הבוחנת כליותי ולבי, המודדת את אמיתי ומאותתת אלי: עד כאן. מעבר לזה, אין לך אלא להימלט מן הבושה למראה הוד רוממותו הנעטף כּהלך. אתה הדרך, ואתה הסייג לדרך.

5. אנשים שאִכלסו את עבָרי נתלשים מארצות החיים, העולם הארצי משנה פניו, אנחנו מצויים, בתודעת הכול, בפאתי זמננו. האם חֶרדתי מהארעי, מהיחסי, מהאי⁻ודאי, הולידה אותך בי? האם הופעת בחזוני כשנעלמתי מעצמי בלבי ובדעתי, כדי שנפשי התועה, המיוסרת בחרדותיה, תמצא בך אי של ודאות להניח עליו את כף רגלי בלי שתרעד תחתי האדמה? אני מצמידה את כפות ידי הקפוצות אל חזי, לנצור את שתילך שנָבט בקרקע לבי, לשמרו ולטפחו.

האם הֶרגל נגיעתי בעץ, מחשש עין⁻הרע, מבטא את אחיזתי במה שהוא יציב לכאורה (עדיין) בחיי הארציים, גם אם עלי להפעיל כוחות נפש וגוף מתדלדלים והולכים, להבריח ממנו את השֵד המקנן בו?

עדשת המצלמה של עיני רוחי הקולטת את חזיון התגלותך, הפלאי, תחילה מרחוק⁻רחוק, אחר כך יותר מקרוב, ולבסוף ממרחק של נגיעה. מהות מוחלטת שמעבר לה אין עוד ציפיות או איחולים או ספקות ויש רק ה“זהו זה” האולטימטיבי, שעל פיו יימדד ויישקל וייגזר הכול. אני והפלאי, בהוויה הנצחית, כשעבָרי בעולם החושים נמהל בהווה, ועתיד נשמתי מי ישוּרנו. אני, החוֹסה בכנפיו של אהובי שמעֵבר, מפקידה בידיו את רוחי.

והנה נהפך גווי לנוף, והפלאי יושב בו על גדת הנחל ורגליו משקשקות במימיו החלקלקים ומלוטשים כראי, כה צלולים וצוננים ומשיבי נפש. כל חלל פנימיותי נוף טרוֹפי, קסום. אני טובלת במים החיים הללו, מצלילה בהם את ראשי, מרטיבה את פני ושערי. הו, נועם טבילת השחר באגם עדני!

האם אשת בשׂורה אני, בברכת הפלאי?

6. הנה, משפל מדרגתי, מן הצללית החיוורת של אותה פרסונה טפילית שגילמה את דמותי, גווייה תועה הנושאת את שם הלבדיות לשווא, אספני ההלך אל חיק לבדיותו השלמה בתכלית, והאושר, המציפני להזדהרותו בחביוֹני.

ההילה המוקרנת ממקורו, כשל זו שבציורי הקדושים הנוצרים, האם זוהרהּ מקיף הוויה בדידנית זו? הו, עלומי, הנטוע בי כגרעין הגנטי של נשמתי, שאני משתוקקת לנוצרו בחוּבּי, להיות נצורה עמו בחובי, לא רק כהשלכה חוץ⁻גופית הנגלית לעיני בשׂדה ראייתי הרוחני. ולוואי שדעת חסדו ונביעת אורו ללא חקר, ינווטו את אורחותי תמיד.

האם אתעלה אי⁻פעם לאותה מדרגה של ניתוק מן הנפש המַרגשת, ואתייחד עם אידיאת האושר הכמוסה בעלוּם?


ספטמבר 2006

1. חלצני נא משעבוד מצרֵי הנפש, והנחני נא אל מרחבי חירות הנשמה, עוד בחיי אלה.

אני חוזרת לצלול במעמקַי, לדלות את צפנת⁻פענח של דבָרו אלי, כשצנח מנֵצח שִבתו להתגלות בחלל הפנוי של עולמי.

לא אלאה לחזור ולעבור בעיני רוחי בשביל שבצדו ראיתיו לראשונה, באפלולית שבין דעיכת הלילה לחיוורון השחר, כשאני נבלמת על עומדי למראה ההֵלך⁻האל.

ואני נזכרת בפתגם הטיבטי, שהשביל חכם מההולך בו.

האם חזיונות כאלה, מעבר לטעם ודעת, בהתגלותם לרואיהם במקומות פתוחים, בדרך⁻לא⁻דרך, תוך כדי הליכה, בהיסח הדעת, פותחים את לבם ואת שׂכלם אל ההרמוניה השלמה של הטבע האלוהי, שהחזיונות הללו הם ממהותו?

הנה פתחת את מעיינות חוכמתך וחמלתך לפני אמתך, וקידשתני בנביעת אמיתך. ואיה כֵּלַי לשאוב מהם מלוא חופני?

הגאולה השלמה שבן⁻אנוש זוכה לה, כשהשגת ידיעת עצמותו מרחפת ברוחו, האם היא היוצרת בו את הקונפליקט הגדול מכולם, אימת⁻האימות, כאשר ההיאחזות באושר השלם, החף מקונפליקטים, עוברת את גבול התודעה של חושיו?

בגששי את דרכי באפלה לאור האידיאה של מהותו בגילויה העל⁻מודע, יותר ויותר אני משׂיגה, שתיקוני העצמי ייתכן אף הוא בהיסח הדעת. ולוואי ואזכה לו עוד בגלגולי הנוכחי.

לפתוח את שערי רוחי למרחבי אינסוף שאני שרויה בהם בירכתי תודעתי תמיד, שדמותו של העלוּם תרחף מולי, לחוותהּ לא בשכלי ולא בדמיוני, כי אם בכוליות הווייתי. למתֵן ולאזן את תפילותי אל אותה הוויה חוץ⁻חושית, להיותי אחת עמך. אודך אלוהי.

2. אני טובעת בצלילים מהממֵי חושים המתפוצצים בחלל יקומי, להשתיק בי את רעשי החרדות. ועכשיו, תפילה לעני כי יעטוף, שתחנוך לי לפי דרכי ותפקח עלי את עֵין רוחך לשמור על ניקיון רוחי בעודי בגופי, ומשוך נא את חסדך על יקירֵי לבי בחיי, והעֲרֵה עלי מחסדך, שאשכיל להערותו עליהם.

לבי הנוהה אחריך, משנחים גלגלי המוח המניעים בלי הרף את המחשבות.

הכשירני נא לשמש במקדשך מתוך רוממות הרוח שהפחת בי, אתה, שמילאת בזוהרך את חסרון אהבת עצמי בי, ונסכת בי ציפייה להאיר לזולתי, ולו באור חיוור, משביב השלהבת שהִצַתָ בי, נר התמיד בלבי.

האם בכל בית תפילה אוכל להתייחד עמו ולהתפלל אליו בכל מאודי? בבית כנסת, או במקדש בודהיסטי, או בכנסייה או באשראם? והרי רוחו של אל קנא שורה על כל אלה, המקנא בהם לשמו המפורש.

לבי הרץ אליך מזוכך מכל סיגיו שדבקו בו בחייו. אתה שנגלית אלי כמלאך, כשליח, מי שלחך? אתה, משאלת לבי הכמוסה, שידעתיך בעיני רוחי, ואני פורצת את מחסום נפשי להפקיד בידך את תפילתי, שתישאנה אל שער הנעלֶה, להחיותה ולייחדה בנצח תפילת הנשמות.

החיפוש הקדחתני שלי אחר התובנה האולטימטיבית. התקווה להגיע אליה מעבר לַגופי, על ידך, יציר⁻רוחי, שעצם גילויך בי היא התובנה הגואלת. האם נוסחת הפלא הנך, שתלַמדני להסתפק בעצמי, גוף ונפש ורוח מורחב ומועצם, המכיל את מכלול הרשמים שנִקרו לי בדרך חיי?

3. את חלומותי המציפים את שנתי איני זוכרת. כאילו מעטה של אפלה מכסה עליהם, ונחוץ לי פנס להאירם, או ששבריהם שוקעים במעבה תת⁻תודעתי, וכשאני חופרת בה כבאתר ארכיאולוגי, אני מעלה חרסים מפוררים. אך מדי פעם מציץ אלי, מבעד לקרעי הערוּת, בדל של תמונה מן הנרטיב של חלום הלילה.

האם החרדה חוצצת ביני לבין חלומותי? או שאיני מתפשרת עוד על תמונות חושפות מבוכי⁻נפש, ואני מצפה לשובו של החזון האולטימטיבי?

הנה, כשעינויי רפיון הנפש לא הותירו בי עוד רוח, סטיתי בבלי דעת מן הדרכים הסואנות, ובתעייתי בין שברי הכלים של העולמות השבורים, שנערמו, מאין חפץ בהם, בשטח ההפקר של הווייתי, נגלית לפני בשולי השביל המוביל לשום מקום, והתגלה כהמקום.

אני מאמצת את כוחות נפשי עד קצה גבולי, להסתגל (מחדש) אל עולם השברים ולהשתלב בחוקיהם, אפילו בערוב ימַי, כשביַרכתֵי מוחי מזדחלת תולעת החרדה מפגעי⁻גוף, מגלמודות וריקות, חלילה, עננת הדיכאון הנוחתת עלי בחדל כוחי לשאת את עצמי לא רק בשניים.

ושוב, בין ערות להירדמות, אני רואה בעיני רוחי אותו איש בא בימים, גבוה, נשוא⁻פנים, זקן לבן יורד על מידותיו. האם את דמותו עתיקת היומין של הקדוש המעונה, אבי⁻אבות⁻אבותי, אני מזמנת לעזרתי, שינחני בעבודה הקשה של מירוק אנוכיותי, להיותי ראויה לחתן רוחי? האם הד שוועתי הוא, זקן שבטי, הקורא אל פלא רוחי נוסחת החסד הגואלת, לאמץ את נפשי הרופסת לבל תיפול גלוית עיניים אל תהום רובצת תחת?

ציידני נא, העלום, בתעצומות נפש, להכיל את המסה הפלאית של שאר⁻רוחי בנביעה האין סופית של טוּבך, שזרם דק ממנה מסתנן אלי מבעד למחסום חרדותי, ושאשא באצילות את הווייתי ביתרת חיי ואשמח בי⁻בךָ שבקרבי. לא ליפול ברוחי ולא להיבהל מהריק סביבי, כי אין ריק. יש חיי אמת הרוחשים מבעד לעולם הכוזב, אנרגיה של נשמות⁻אחיות אשר אינן מזוהות בעין⁻הבשר ועלי לגלותן בעין⁻רוחי.

האם מורא הבדידות הוא הרגל מגונה שאני חוששת להיגמל ממנו? איך למלא את הריק בעולם העשייה, בלי לשגות באשליה שרעוּת⁻הרוח תמלאנו?

והרי נחוץ רק צעד אחד קטן לנערני מן המצב הסטטי בו ניצב עלוּמי בצד דרכי. רק תנודה קלה מצדו, ליידעני את כיוון הלך⁻הרוח שיישאני בבטחה אל מרחביו, מחוץ לסבך ביעותי הנפש הארצית. הנה, בדרכים סואנות ונפתלות, במרכז דופק חיי הכרך, נקלעתי לפינה נידחת, זנוחה, הר של פסולת תעשייתית, באפלולית של לא⁻יום⁻ולא⁻לילה, ושם, בעודי מהלכת לבדי כסהרורית, נגליתָ אלַי משולי השביל, אבוקת האור שאינה כלה.

ממצוקת חרדת הריק הוא הופיע, כשנפשי מקולפת ממחלצותיה, מעורטלת מסמרטוטיה, עירום ועריה בבדידותה הממארת, ובהימוֹך עלי לבי עד דכא, נחשפתָ אלי מנשמתי, העטויה בלבושך.

הנה הוא זורח בעיני רוחי, ניצוץ אלוה ממעל, לא מן היופי המואר, הנגלה, כי אם מן העורף המוסתר, הכעוּר, כשושנה בין החוחים. הנה הוא מבצבץ מן הדרך החוֹלית, גביש החוכמה והחמלה, ראי הנשמה בטוהרתה.

אפילו את מתפלשת בדכדוכך, מדובבת אלי רוחי מצלמו, אל תראי. אהבי את טבעהּ המאיר של בדידותך ושאבי ממנה חסד, הנובט בַּלב מעונג דבקותך בו.


אוקטובר 2006

1. החורף הגיע בקולות תרועה מהממים. רוח סוערת, קור מקפיא, ברקים ורעמים, דרמת הטבע, להסיח ממני את דכדוכי.

הנה, כל המסעות שאני עורכת בעולמות התת⁻קרקעיים של נפשי מדי לילה, נמחים כליל מתודעתי כבמטה קסם, ברגע שאני פוקחת את עיני, וניסיוני להציל קרעי תמונות בצוללי למצב המעולף של נים⁻ולא⁻נים, נתקל במסך עבה ואטום. רק חזיון פגישתי הראשונה עמו, אוּד מוצל מאש, חוזר ועולה בעיני רוחי, ובכל פעם משתנים בו גונֵי אור⁻צל שלו, מדמדומי שחר לשעת בין⁻הערביים ועד לתאורת ליל ירח הזוּיה, כאילו נקלעתי לבדי לשוטט בארץ הלבנה הלא נודעת, באין כל הֶרגש בלבי.

האתא אז בוקר או אתא לילה? ההיה זה חיוורון השחר או שהייתה זו אפלולית בין⁻הערביים?

וכמענה לתהייתי הטורדנית, אם ייתכן בשבילי מצב קיומי נטול שיממון יתמות, מתייצב הפלאי לידי ממש, בגובה קומת איש, ואני חשה את נוכחותו, כמו היה רעי המתייצב לצדי, בהבטחת נוכח⁻קיים בעולמי תמיד.

2. אני מנסה להיזכר באיכות האור המפציע מליל המפץ הגדול. ההיה עמום, קלוש, דעכני או ערפילי, באותו מקום⁻לא⁻מקום, עכור, סתמי, שומקום או כלמקום, שנשמת אפי הובילתני אליו.

הנה, שִׂכלי החקרני מתמקד ברקע הנפשי שקדם לאותו חיזיון נורא⁻הוד, אך מַראִי או לבושי, בָּאין⁻עת ההיא, נעלם ממני. כאילו בפגישה ההיא, שמעבר לגורלי הארצי, נמחקה כליל הפרסונה שלי והייתי שם אדם ללא תכונות וללא קווי היכר של אופי וסגנון, ורק ידיעת היותי זכורה לי, נשמה תועה, נעדרת אישיות, מול הטוטליות ההיא.

כמזבח שלא עלה עליו ברזל הוא, בשלמותו הבּרה. האר נא את עיני להשיג, אם ממני נשלחת אלי, תהיה אשר תהיה. שאתה החזון, ואתה ההיגד.

3. הנה, אף כי נחמץ בי לבי מכמיהה כוססת, מייסרת, לפוקוס האַל⁻זמני שבחסרונו חשתי כל ימַי, עדין לא הדבַּרתי בי את אימת השיממון הניבט אלי מנפשי, ערום, גולמי, היולי, גם לאחר שזכיתי להציץ בגילויו.

אל נא תניחי למעוד, מתת גורלי העלוּם, ברית כרותה ביני לבין נצח נשמתי. בל אסחף למצבי של טרם ידיעת שורש זהותי. והרי כל אדם לעצמו, כל אדם לגורלו.

אני מיטלטלת בין נסיקה למרומי האיתן של תודעתי, לבין נחיתה אל תהום ביעותי ה“קליפות”, חלילה, הקורעים את נפשי. אל נא תנטשני, יציר רוחי, סגולת החסד שנצנצה אלי מייאושי, שלעולם תהיה העצמי⁻כשלעצמו, יהלום בכתר התבוּני, שתכונת “האחר” מתפוגגת ונטמעת בו.

4. אני מליטה את עיני באגרופַי מזהרורי האור הקורנים ממהות אצילותו. אני נעטפת באורךָ בשלוות הדממה העמוקה והשלמה, וחום של חסד עוטף את נפשי הציפורית, הערומה מנוצות, מפרפרת בקור גלמודיותה מטבע. אל נא תניח לאיריניות, המתחפשות למחשבות סוטות, לקרוע אותי ממך, מתת חמדה משמים.

האם את היא זו, מָמָה ששיגרת עלי מלאך שלוח מצוּר מחצבת הנשמות, צוֹרי לכאבי?

5. כל שינוי בשגרת חיי מרמז לי על השינוי הטוטלי, במעבר מהחיים הארציים המוכרים לי, אפילו אני אורחת לא⁻קרואה בהם, לחיי נצח אפופי תעלומה, שאני מפללת בלבי כי אשאר איתנה באמונתי בם.

וכשיבוא היום להתכנס במצב הטוטלי שבאיחוד נשמות הברואים, האם, בהשתתק המודעות, אגיע למצב (הסטטי) של דעת עליון?

אז מה הפחד הקמאי לחצות את הנהר, אם אתה, אהוב שמעבר, תשיט את ספינתי?

היי שלֵווה, אני אומרת לנפשי, הזמן המוליך אותך בצעד קצוב אל הגדה שמעבר, אינו אויבך, כשמלאכך ממתין לך שם להנחותך. והרי ברגע שיוסר מעליך מורא התפשטות הגשמיות, גם הריקות והגלמודות של יתרת קיומך בכאן, תחדלנה לייסרך.

הנה אני צוללת אל באר פנימיותי. האם הד הדממה מקיש באוזני, או פכפוך מי התהום? אל תירא עבדי יעקב.

6. נחל חיי, שמימיו זרמו להם בבלי⁻דעת מעוֹנה לעוֹנה, שנה אחרי שנה, כבדו עכשיו, קדרו, זרימתם אטית, כמעט מים עומדים. הזמן, זמני השָאוּל, או שהוא שועט קדימה במהירות שֵדית ואני מנסה לתופסו בקצה זנבו לעוצרו, או שזרימתו אטית, ובהרהורי המשמימים אני ממשיכה לצפות בקוצר רוח לשעת הצהריים, לערב, ליום המחר, להאיץ מזמן, להריצו, מהר. מהר.

לאחר התבוננות ממושכת, נרגע סוף⁻סוף לבי הגועש, ואני שוקעת בקרקעית הים, בעולם הצוללנים. מסביבי פלוֹרה ופאוּנה ימית, דממת השְקט. האם זמן הפלאי הוא, במצולות תודעתי? אני דרוכה לדברךָ.

7. חורף ארץ⁻ישראלי, שכמוהו כסתיו אירופי. אור עגמומי, הזוי, והגשם המצטבר בכיסי העננים, אינו פורץ מהם עדיין. בחורף הישראלי, בין⁻הערביים, יצאתי לאוויר העולם, אך הופריתי יש⁻מאין, באביב. אני תוהה על הפועל “יצא” הנסמך ל“עולם”. והרי “נכנס” מתאים כאן יותר! הוולד “יוצא” מרחם, ממקום מוגן ובטוח, ו“נכנס” בעל כורחו לעולם…

מלאני נא, הפלאי, בכוחותי שהיו לי אי⁻פעם, ואבדו בהוויתי הנוכחית. מהו הדבר שהיה לי ואבד? לאיזה מִפלס הוויָיתי, לִפנים משינה ומחלום, עלי לנחות, על מנת לגלות את אוֹני מאז? מהו המחסום העוצר בעדי לשקוע עוד יותר עמוק פנימה, מעֵבר לזיכרון להשתלשל במרחבי הזמן אל מעבר לזמן, במסע לגילויי? מי הייתי? איפה חייתי? איך התנהלתי בהווייתי מן הגלגול הרחוק ההוא?

9. האם חוויתי אי⁻פעם הוויה שונה מזו הנוכחית? אנא, סבּר את אוזנֵי רוחי, וציידני בחוסן נפשי בהווייתי הנוכחית. שכל עוד שולטת בנו אנוכיותנו, מי ירחם עלינו, לבד אותם שחיֵינו ושלוות רוחנו שזורים בחייהם? מי יתמוך בנו אם נימוט, חלילה? אני בושה בשוועתי לחסד בעולם הארצי, שהוא לי כתעתוע חוץ⁻עצמי ואני נתונה בו בכף הקלע, נזרקת לכאן ולכאן, אחוזה במלתעות המורא שעל סף⁻חציית הנהר.

10. מה אני מגלה ומה אני מסתירה. הנה, דווקא עם ידידים, קורה שאני מסתתרת מאחורי מילים המנותקות מן הקשר הפיזי המחייב של עין⁻בעין. האם אני נסוגה כשהגילוי המילולי מיתרגם לשפת הרגש הערום? כאילו אמרתי: עד כאן אני מגלה, מכאן אני מסתירה? האם אני חוששת מגילוי אי⁻ממשותי? והרי חסד נבִיעת הפלאי, מעיני⁻נשמתי ניבט!

11. כל הנאמר במחברות אלה, מן הטמון בגרעין הרוחני של הווייתי, כביכול, ללא השריון של הפרסונה, האם הוא מבטל את האתגר השכלי שהניעני, לאורך כל חיי, לחוקר, עד קצה היכולת של מחשבתי, את שניתן לי בכלַי החושיים, מתוך דחף יצירתי שהדמיון, התבונה, וניסיון החיים שלי מוצאים בו קרקע להפרותם?

והנה, היות שמחקרַי הם האינטראקציה היחידה שלי עם עולמי הארצי, אני מפתחת ציפיות לקשר עם “העולם” באמצעותם, וכשאלה אינן מתממשות, אני חשה דחויה, מאוכזבת מ“האני הגבוה” שלי, שנכנע לרגשות מרעילים אלה.

האם גם בערוב ימינו איננו מרפים, ועדיין מתקיימת בנו ההשתוקקות לתת צורה לאשליית מהותנו התבונית בת⁻החלוף? האם במחקרַי מתנצנץ ולוּ זהרור של אמת נשמתי? ואיה מקננת ציפור נפשי? היכן חיַי חלום והיכן הם מציאות, האם בעולמי הרוחני שהפלאי הוא גילויו, או במוּרגש השכלי של מחקרַי?

אני תוהה על עצמי: מי הציפור הזאת – אני?

12. גילויו בי, הפך על פיהם את מושגַי על הפרסונה שלי, הִרחיקני מעצמי המוּרגל בי וניתק אותי מציפיות כוזבות. והשגתי, שהסגנון האירוני, מאפיין מובהק בכתיבתי המחקרית, מתקיים רק על רקע של קונפליטקט ודיסהרמוניה בין המושג למשׂיג, והוא אינו תופס כלל במפלס הפלאי, שאֵיתן אמונתי בו מקודש אלף מונים מהצורך לבחון תופעות במציאות החושית.

והנה, בהיעדר האירוניה, החותרת תחת עבודת תיקוני העצמי, כמו איבדתי את אחיזתי הרופפת במציאות.

האם יֵצר בלתי נשלט של הרס עצמי, עלול להביא אדם לכך שימכור את נשמתו בעבור פיצוי ארצי של הצלחה וכבוד מדומים, שיחס אירוני לנושא היקר לו מכול, עשוי להקנות לו?

ולהבדיל באלפי הבדלות, אפילו במשטרים טוטליטריים, כשהשלטון המוחלט הנו חיקוי שטני של המהות האלוהית, דוגמת האדם האבסולוטי הניטשיאני, נעלמים הכלים הסאטיריים. הווי אומר, שלגלוג על המציאות האלוהית, או חיקוי האלוהי והתיימרות לבוא במקומו, שניהם מן השטן.


נבמבר 2006

1. מה אעשה במגילות הללו, הנכתבות והולכות כחלק מבירורֵי ההתכוונות הרוחנית שלי, בעוד אני משתרכת בעולמי הארצי. לאכול את המגילות הללו, שאינן בפי כדבש למתוק? או לחון אותן באור עולם למען תחיינה?

בכל פעם שלבי מסוכסך עם דעתי, אני חוזרת ומזכירה לעצמי איך סבבתי⁻הלכתי באפס תכלית באור הלבן של טרם שחר, נכפית על ידי קהות הנפש ונביבות הרגש, כשלפתע צצה לעינַי דמות ההלך, כעץ השתול שלצדו ניצב, יש הזוּי מאַין, והוא קורן דעת עליון. איך רוחי הנדהמת נעורה למגע קרן הפלאים של אור רך, חשאי, מלטף את כל מאודי, ומרגלית נכלמת הנצה מתוכי. ועוד טרם נודע לי כי המקום אשר עמדו עליו רגלי קודש הוא, ידעתי כי אני ניצבת על מפלס הרוגע האלוהי.

את כל יהבי אני שמה עליו, רסיס אלוה מעל שנשר אל חיק נשמתי, שלא יפקירני בבדידותי ביום פקודה, בתרחיש הנורא שיחקוק את חיוּתו בי לעולם. שבמקום חיוּתו מתה הבדידות, ורק ערגה ללא הכיל פושטת בי למושו, ולא בחושַי, להיותו לצדי תמיד, להתממשותו בחזיון רוחי ביום ההיעלם הגדול…

והתפילה? וההשבעות והחרמים והנדרים להנביט בלב איש ניצני תקווה?

לחן ההשבעה – “צָקוּן לחש” – שאני ממלמלת לאורך חיים שלמים, שמלווה אותי על כל אחד מצעדי, כדי שבצניחה, חלילה, לחוסר התכלית, ייוותר לי זיק של תקווה. האם נוכחותו של הפלאי בעולמי, תקוות⁻התקוות, אינה מותירה עוד מקום לייחולים הארציים, והם כבים לאורו?

האם יבקיע עלומי חריץ בנשמתי להשפיע מאורי ומחומי לזולתי ונביעת האור תחזור אלי ממנו, וחוזר חלילה? ואם אדע לנצור את מזלי, האם תנצור למעני את ניצוץ אבן⁻החן שבקרבי להיות חוּמה הגבישי צוֹרי לנפשי בצערה החוּשי?

אמת הפלאי, ערכי הסגולי, דעת החסד של הוויית נשמתי בבדידותה המזהרת. ובלבי אני יודעת שעלי לנצור את סודי ולנהוג בו חשאיות וצניעות, כי בו טמון כוחי. והרי בלאו הכי אין איש הרואה עמי עין⁻בעין, גם בחלקיק דרכי אליך, ובמחוז מלכותך ברוחי, מסתיים דו⁻השיח הבין⁻אישי שלי.

2. הייתכן שבזמן מן הזמנים, במקום כלשהו בעולמנו הארצי, ראה בן⁻אנוש בעיני רוחו את פלאי העלוּם בצלמו וכדמותו, כפי שנגלה לעיני רוחי? הן כפי שאין שני אנשים זהים, כך אין שתי נשמות זהות, או חזיונות זהים, ומלאכִי, ששוגר אלי בהשגחה פרטית, נסתר חיים שלמים בין קפלי אי⁻ידיעתי וגילויו בא בהיסח דעתי.

אני מתעטפת בו, המאציל, שכל הניגודים מוּתָכים בו, והוא נקי מסתירותיהם. האם כוח הרע, שהנאצל רותמו לרווחתו, להשפיע חסד על זולתו, מוּדבָּר מן הכוונות המושקעות בתיקונו?

אתה, אמת⁻המידה שעל פיה יישקו מהלכַי בפיסת הדרך שנותרה לי בעולמי הארצי. להתגבהּ עדיךָ מעֵבר לגורל, מעבר לזמן, מכובֶד מורא חרדת הגלמודות שמושכני למטה, אל היש הגופי המוחש והמורגש. איך לעבור את מחסום הלב הסרבני, ולקבל באהבה את הלבד שברוח?

כגבירה⁻אורחת בעולם הצעירים, אני מנסה שלא לבלוט, לא להרגיז, לא להתגרות, לפסוע בשוליים, לא באור המלא, כצל. כצללים, נתקלים אני ובני דורי זה בזה ונועצים עיניים: איך היא/הוא שורדים, איך הם חיים את היומיום, ואם נותר בהם זיק של סקרנות לשיח הגואל.

הנצח הוא צעיר, ועלומִי צעיר לנצח. ובהעלותי את דמותך לעיני רוחי, רצה נשמתי בת⁻האלמוות אליך שבחביון לבי, שאורך לא יכבה עם כְּלותי. אז למה אני נאחזת בשארית אוני, בהשבעות ובנדרים, בחומר הרופף של עולמי הגשמי, שדה ההתנגשות החושי?

גופי שעדיין הוא מתנהל בכאן, ממלא את תפקידֵי יומו, מתערב בין מְתי המעט שבסביבתו, במשפחה, בחברה המצטמצמת והולכת. והרי הפיצול התקיים בי תמיד, כשעוד תעתה נפשי בלימבו, נֶתֶק זר מנפולת קדומה שנחת בעולם ההֶבלי. רחמַי גואים על עצמי למראה דמותי בחזיוני, המשוטטת אבודה, ללא מטרה, בַמקום שְכוּח⁻האל שנקלעתי אליו לפנות שחר, כשסטיתי מדרכֵי המלך של עורקֵי זרימת החיים, רגע לפני הגילוי הגדול. יתמוּת הרפאים שהייתי שרויה בה באין איש סביבי, שאינה מודעת לעצמה, תמונה מופשטת של הנפש בכפור גלמודיותה.

ומשהופעתָ בשולי שבילִי ובזיק של הארה שיקפת לעיני את הווייתי כַּהלך המשולַח אלי, משניצבתי, פנים⁻אל⁻פנים אל כליל שלמות פלא נשמת אדם בצלם איש, כשמבטך הרושף מצליב חסד תבוני צרוף המתמקד בנביעה אין סופית אלַי, אמתךָ, משגילתה נשמתי את אהובה העל⁻זמני והיא עורגת להתמלא מן האמת היחידה, לחזור למקורה בהתאחדה עמו. צמצמי את עצמך, אני אומרת לי, קבלי בענווה את האושר שנזדהר אלייך, ששׂמחתךְ לא תעלה על גדותיה. היזהרי מן הגבול הדק שבין ההתמוגגות ממנו, ראי נשמתך, לבין ההתמוגגות מעצמך⁻בשרך המתמוגג ממנו. לא עלייך תתרפקי, כי את נשמתֵךְ אהבי בָּך, ולוואי שיגיע ניצוץ ממנה אל יצירת רוחך בעוד בחיים חייתך.

ועדיין מתקיים בי המאבק בין התם להכא. המושכני להשתהות פה, לדחות עד בוש את מחשבת הפרידה מן העצמי המוּכר, בעודי מהלכת בין מלכודות ולפתח חטאת רובץ.

3. טעם העונג העילאי על אי הדממה של מלכותו בלבי, במנוחה המוחלטת מנפש אכולת ביעותים, מעֵבר להלקאה העצמית, מעֵבר לַהיכון, תמיד היכון, שמא יישמטו ממני המושכות וסוסֵי גורלי יתפרעו ויישאוני לאבדון… לערוג אל משכנך שמעבר, בעודי מתאווה ליחסי גומלין בעולמי שבזה. הנה אני מתכנסת בבושתי, נכלמת בשפלות רוחי. האם הכוונה להשתמש בכוח מאוויַי כבמנוף, להגביהני אל מוחלט הפלאי, תגבר על רתיעתי והיסוסַי?

רק בכוח ההתמקדות בקרן חסדו הנוגעת בנימי לבי ומרגיעה את שטף המחשבות המציף את ראשי ביום, בהקיץ, ובין שִברי המראות העולים מתודעתי בחלום הלילה, לזכך ולברר את נפשי מקוּשיות ותהיוֹת, ולקדשה למענו.

הנה גילוי: כל שנחוץ לי להיחלץ מכבלי נפשי, שגלמודיותה המבועתת מקפיאה את לבי, הוא לשנות את זווית הראייה בתפיסת מציאותי. היעלה בידי להחיל את הלך מחשבתי על רגשותי ולחוש את הבדידות כאושר?

בעין רוחי, הממוקדת בין שתי עיני הפיזיות, אני חוזה אותך, אהובי האַל⁻זמני, פעמים כזהרור של אור המנצנץ אלַי ממרחבי אין סוף, ופעמים כאבוקה המאירה מקרוב, בנביעת אור שופע, חגיגת אור, שאני נשאבת אליו ונטמעת בו ומתמלאת מטובו, כל עצמותי תאמרנה את תכלית בינתו.

הנה הנך, מולֵך בהיכל רוחי המוצף זוהר ונהרה, מעיינות אור עצום ורך, נגוהות מפזזות אלומות⁻אלומות, זיו של יפעה הפולשת אל מעבר לזמן החושי, כבציוריו של רמברנדט, שאי אפשר היה לו להשיג את המהות הזאת של אור טרנסצנדנטי, אלמלי חווה את גילויו.

ולאור ודאות הווייתך בשפעת חסדי האל המורעפים עליה ונובעים ממנה, איך אתגבר על חרדת הספק הכוססת בי ומעננת את האיתן שבי, שאתה, הפלאי, פתילו וחותמו.

לצַלם בעיני רוחי את דמותך ולקובעה כחותם בין עיני הבשר. לשוות את האל⁻זמני בזמני, להתכוון בכל מאודי אל צלמך המאיר, השתקפות האיתן בנשמת החולפת.

4. לברוח אליך מכבלי הזמן ומפגעיו, מן הניוון והסטגנציה, מיחסי אנוש מרוקנים מחסד. לחצות, ללא מורא, את המצר האחרון, בנוגה מנהרת האורות המוביל אליך.

נר אדוני נשמת אדם, להאיר את עיניו בדעת המוחלט. שַבּחי את האל באיתן רוחך, אני אומרת לנפשי, בזמן שנותר לך בגלגולך הנוכחי, ובל תיסחפי אל הריק, אל העצבות ואל אפסות החיים הנשמטים ממך, המושכים אותך (עדיין) כסם שהִסְכַּנְת עמו, והגוף תוֹבעו.

שִׂמחי במושיעך המנצנץ אליך כמטחווי האל⁻זמן, כה קרוב, כה מנחם.

5. אני נתונה בכף הקלע שבין מציאותי שבכאן, לבין מרחבי הפלאי, שרוחי נחה בהם לשברירי רגעים. הנה, בעוד יצרַי קשורים (עדיין) בעבותות לעולם התוהו החמדני, עורגת נשמתי אל מעיין הסתרים, מקור שפיותי.

אני מתבוננת בנדב, ידידי ורעי, כשהוא רכון אל שולחנו, והוא כיושב בטבעו, בשפיותו. ואילו אני, רק כשאני מכוונת אל נר התמיד של עלומי, אני מצויה בתוך טבעי. ולאחר ההתוועדות עמו אני חוזרת ונשאבת למהמוּרות היומיום, ורק אור קלוש שלו, שלא יכבה לעולם, מורה לי דרך ומופת. האם אשכיל לחרוג כליל מטבעי הגשמי, להשיל מעלי את סרח העודף של ציפויי הקליפות שדבקו בי, ולהתענג על כליל הטוב⁻המיטיב, המשפיע אלַי מלוא חופניים מחסדו, בנביעה לאין קץ?

("האמיני במוחלט! " כותב פלוּבֶּר לאהובתו קולה.)

זכרי ושמרי: לא להיטמע בגַשמוּת ההוויה המקיפה אותך. לא להתפתות אליה ולא להתרגש ממנה, הישארי שוות⁻נפש כלפיה ולא תתאכזבי לעולם. זכרי שכל⁻כולה אנוכיות ויצר, שהבוגדנות היא מטבעה, ובצד פני הפיוס והנדיבות שהיא מגלה לעתים, היא רוחשת וחורשת רע, שבמקודם או במאוחר יגלה לפניך את פרצופו. בעוד מתיקות חמלתו ללא תכלה של העלוּם, אושר צרוף, לא⁻אכזב לעולם. תהא נא אבן הבוחן של המוחלט הפלאי לעינַי תמיד. אודה לו ואהללהו.

החיזיון שנגלה אלי, שהוא לי כנס הסנה שאינו אוּכּל, בא אלי בשעת שחר מברכת, בנים⁻ולא⁻נים, כשתודעתי מנוערת מהאבק המצטבר של מחשבות ומוּשׂכּלוֹת לעייפה. רק כך ניתן לו להבקיע אל תמונת הנשמה המאירה.

6. אני חוזרת ונזכרת בחלום שחלמתי, חודשיים לפני הגילוי.

בחלומי, אני נמצאת לבדי, בערב שבת(! ) בצומת עורקי תנועה ראשיים, כבישים מצטלבים, גשרים, מסילות ברזל, ובקרבת מקום, ידעתי, מצויה שכונה ערבית המאיימת על ביטחוני. תעיתי בדרכים המסועפות הללו והייתי אובדת עצות. עוד אני הולכת, פנַי מזרחה, ראיתי משמאלי, מאחת הסמטאות הפונות אל תחנת הרכבת, גבר גבוה, רזה, חסר גיל, גולגולתו מחודדת, ופניו המוארכות, שהבעתן קומית מעט, מעוררות אמון. היה לבוש בחליפה ובעניבה, ובידו מזוודה קטנה. פניתי אליו ושאלתיו איפה אמצא כלי תחבורה להגיע אל ביתי. הוא הציע להנחותני לתחנת האוטובוסים (בערב שבת?), ובדרכנו, דרומה, הזמין אותי אל משכנו הדל בשכונתו הפרולטרית, וכיבדני שם בארוחת שבת צנועה, אך מחממת לב (סלט וזנב של דג), וסיפר לי כי הוא מומחה לסוודרים.

פירשתי לעצמי, שהגבר הזה הוא בשבילי מלאך מושיע (המלאך גבריאל, כי בא משמאלי), שהופיע בערב השבת של חיי לפלֵס דרך לגילוי הפלאי בי, והאכילַני, והעניק לי חום (מומחה לסוודרים), והִנחני אל ביתי ובירכני בדרכי. ואמרתי בלבי: טוב ארוחה דלה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב.

לעומת המלאך גבריאל, המבשֵׂר את בואו של משיחי, ניצב הפלאי לימיני, כשפניו אלי, והוא מישיר אלי את מבטו. האם הוא מלאך מיכאל שלי? שלכל אדם ארבעה מלאכים המקיפים אותו, ובדרך נס, מסתייע לו לזהותם.


דצמבר 2006

1. האם בהיוולדנו, בשר ודם, לעולם הארצי, טמן בנו האל זיק מן המודעות האלוהית שאנו חשים אותה כדופק המוחלט במציאות היחסית, והצית בנו יצר להעניק חיים, להמשיך את ניצוץ מחשבת בריאתו בעולמנו הגשמי, בידיעה שעם התפורר הכלי שלתוכו נפח את נשמתנו, בא הקץ למה שאנו מזהים כעצמנו ושהורגלנו לדַמוֹתו כישוּתנו?

מהו היצר הזה, להכניס את הבאים אחרינו למעגל הסבל האנושי של ייסורי גוף נפש וחרדה מן הארעי ובר⁻החלוף ומן ההיכחדות. אלי, שנגלית לעיני מולי⁻מימיני, כאוריאל וכמיכאל, כעמוד האור וכעמוד הימני, כהארה וכאיתן, שצר למעני, מתוכי, הוויה שלמה בתכלית, נשמת אדם שלם בגוף אדם חסֵר, תקווה מעבר לתקווה, המתנוצצת אלי מתעצומות הבינה המאירה.

המוחלט המכיל את כל הסתירות המתהפכות בו, בעוד הוא עצמו נותר בתכלית אחדותו, להניע את כל הסובב בעולמנו הנגלה, בעוד עצמיותו, הנעלָה על תנועת הזמן, נותרת במנוחתה.

להצפינו בין קיפולי לבי, את המכוון את תנודותיו, כי רוח⁻אל היא באדם, וודאותו בנפול רוחו. אני מליטה את פני מאור בינת החסד הבוזק אלי מיקוֹד כור המַצרף. כל עצמותי תאמרנה את התממשותו בדעת⁻על של הווייתי, עת נחשפתי למצָרי הריקות והבוּרוּת, להיפנות, מבחירתי, אֶל פֶּסֶק הזמן שהוא נצח ולהתייחד עם מופת מהותו בדממת האוֹמֵר שמעבר לסאון המילים, אשר גלי הזמן נשאוני עליהם חיים שלמים.

2. ושוב אני משוטטת במקום⁻לא⁻מקום, נידח, זנוח, בהפציע קרן אור חיווריינית, בטרם נהגתה בת⁻קול היום החדש, שזה אך הגיח מרחם הלילה והוא קורע בחציפות את מנוחת החולמים את היום שחלף. ובת⁻דמותי, פניה אל הים, תועה, מגששת, נקלעת בבלי⁻דעת לשביל צדדי, והנגלה אליה מן הצל בשוליו משַתקהּ למקומה.

האם מצחיחות רוחי נָבַט ההֵלך, ספק⁻אדם⁻ספק⁻אל, שנחת בארץ החיים מקִדמת העדן, נווה בשממת הנפש, מעיין מפכה מלב צוּר, דעת עליון כאור יהל, אל ריקות דרכֵי המלך. והלב, שדימומו נדם והיה לאבן, מתחַיה בערגתו אל חזיון התקווה.

ובהשליכי את הזמן מאחורַי, בהמריאי אל נצח אצילותך להתפעל ולהתפעם, אני גומעת לרוויה אור ואהבה ללא תִכלה, ממך ואליך, המופלא.

3. האם חייב אדם להתדרדר אל שפל הייאוש כדי למאוס כליל בחיי זמנו שבהכא, שרוחו תייחל לנטישתו? ושמא השתוקקות עזה כמוות אל הזבול שמעבר, תבטל, כאין חפץ בו, את סרח העודף של עולמו בחייו, ודבר לא יקרוץ בו עוד לפתותו אל מקסַם כזבו? הייתכן לחיות בשני העולמות במקביל ולא לפחד כלל? למצות את רשמי הנפש ולהתרונן לקראת ההמראה הסופית ממנה? אדוות לבי הנעה לקראתך בהמיה מתוקה. הנה גברה חיַילים והיא נישאת אל מול פניך בגלים גואים, פניך מול פני, פני בתוך פניך. מה אקרא בהם עוד ולא קראתי, מלאכי המלווני בריחופי שבחולף.

4. רוחי המעזה אליך באהבת אין קץ, זוכה, לרגעים, למנוחה שבהשלת הנפש הגופית

הנמיכי את האני המתיימר, צמצמי אותו עוד לאפסותו, רוקני אותו כליל ופַנִי מקום בחלל לבך לוודאִי המולֵך על נשמתך. כווצי את הציפיות והתקוות. הציבי גבולות לשמחת היצירה. היי שוות⁻נפש לכול, החילי על נפשך את מלך רוחך. דבקי במקור הקדוש של שמו, החקוק בנשמת כל חי.

למדי מהיוגי היושב לבדו בהרים והקשר החי שלו עם המוחלט ממלא את כל הווייתו. זכרי שאינך לבדך. שבהתנשאך על עצמך, את מתחברת למפלס ההשגה של תרבויות עתיקות גדולות, אשר ההתכוונות להתמזג במהות הטוטלית מנחה בהן את עבודת היחיד. שַאבי מכך תקווה לישועה השלמה, שתדחק מלבך את הנבוב והתפל, מנת חלקך בעולמך הגופי, בצומת הרועשת של חיי המעשה הדופקים על שערייך, שגרעין בדידותך בהם מוטבע במחזור דמך, הרחק מסבך יחסי אנוש בך.

תהא בדידותך כלי לחישולך הרוחני, ויהי גמולך בידיעת ייחודו בך, שהיא כמטחווי העל⁻זמני מהזמני.

5. הנה הוא מקיפני מכל צדדי, הנה אני אפופת עלומִי, הנה אני נהיית הוא, הווייתו כהווייתי. שַלוות עולמים ניסכת בי, רוגַע עליון, הרחק ממקומי ומזמני, הרחק מכל זמן ומקום. האם כך נעשה אדם בודהה, כשהמוחלט מתיישב בו והוא מתיישב במוחלט ודבק בו מבלי הינתק?

“ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל⁻האלוהים”, נאמר.

אני בושה בהיותי בוששת לאחוז במלוא כוחי בניצוץ התועה מן האור ללא תִכלה, שעלה בגורלי להשיגו בחזיון רוחי. האם כה יְרֵאָה אני להרפות כליל את אחיזתי בעולמי שבכֹה, המתעתע בי כנגלה? נוחי, נפשי.

אנא, תן לי אות, בחלום או בהקיץ, לחזק את שורש אמוני, השולט על מאודי, שבחצות רוחי את קו החיים תשכון במתיקות נִצחך.

איך להגיע למעלתך, אֵל⁻לבי, בלי ייסורי הגוף והנפש. שכשהשגת האֶחָד חומקת לרגע מתפיסתי, כבר מתקשרת מעלַי חַשרת הגלמודות ונפשי מבקשת מסתור מסוֹפה המתרגש. חזקני נא, ידיד רוחי, שלא אהיה תלויה בשרירות קשרי אנוש ורק אשמח בכוכבו הדורך בי. אמצני בתעצומות נפש.

הנה, כבר בדיבֵּר הראשון שאני אומרת לעצמי, יפה שתיקה כמוהו השותֵק, כבר אני טומנת בור לעצמי, שיֵצר הדיבור רובץ לפתחי. אני מדברת, על כן אני קיימת.

6. מהי תחושת הזרוּת המלווה אותי בהיוותרי לבדי?

הנה עידן בני, השט לבדו במרחבי היַמים, לעתים עם שַיָיט מקומי שאינו דובר את שפתו, דומה שהלבדיות, לא זו בלבד שאינה מאיימת עליו, היא אפילו מועדפת עליו.

והנער, הטוען כי לא הבדידות היא הבעיה, כי אם חברת אנשים, אטימות הזולת המשוריין מפניך כפי שאתה משוריין מפניו.

גילוי הפלאי ענה כגונג קיומי המהדהד במרחבי הריקות של האין⁻אני⁻לי, לחשוף את מקור נשמתי הדבוקה בנשמות כל חי. ולוואי והחוט הדק ששלשלת אלי ממקורי, לא יינתק לעולם.

לאחוז בו בכל מאודֵך, לדבוק בו בכוח כמיהתֵך, לשאת הודיה לאין קץ על שהמסך הוסט למענֵך כפסע לפני סוף דרכֵּך, לראות את עולמֵך מבעד לחושייך, עוד בחיַיך.


ינואר 2007

1. דרמת החורף בעיצומה. אבני ברד דופקים על המעקים ועל הגגות, והטמפרטורות שצנחו מבשרות שלג גם במישור החוף.

ועדיין אני מדשדשת במהמורות חרדותי מאז. האם כה גדול כוחו של הסיטרא אחרא, המחזיר אותי שוב ושוב אל האיום ההוא?

אמנם לא כמו בטרם חזוני, לא כמו באי⁻המוצא הגמור ההוא, כשהקירות סגרו עלי וחברת עצמי הייתה לי למורא ולזרא. אך עדיין מנסֶה עלי סַמָאֵל את כוחו ומכשילני במעידות ובנפילות, ואני שוקעת מדי פעם לתחושת ההחרמה העצמית ולפאניקת הגלמודות. האם אני שבויה במלכוד הזה, שדבקותי באמונתי מעוררת את “האחר” למושכני בכוח אל הספקנות וגרורותיה?

ועדיין אני מתחננת לאותות ולמופתים, כשבסתר לבי אני יודעת שבעצם גילויך הוא לי האות והמופת האולטימטיבי. איך תנצח אמונתי ניצחון מוחץ את ספקנותי, כש“האחר” עומד בשער להסיתני ולפתותני ולרפות את ידי ולהעמידני שוב ושוב בניסיון, להרחיקני ממקור האור ולמושכני אל האופל, להיותי מגורשת בכל פעם מחדש מגן עדני.

הרגַע נא את רוחי!

2. האחיזה המשתקת של העולם החושי עלַי, זו אבן השואבת את מחשבותי, בנסותי לפלס את דרכי אליך, לגלות בי את אצילות תכונותיך, לאהבני בך. מיהו המסית, המסיט אותי מעצמי האצילי ומושכני מטה, אל הבלי העולם הארצי, אפילו הם הבלים שברוח, פריחות של המוח הגופי, דמיונות כזב, הרחק ממקום סתרך, העליון.

הנה, תגובותי הבלתי מבוקרות לאי⁻צדק, להאשמת⁻שווא, לעלבון, כשהאני העצבני והממורמר קופץ בראש. לסכור את ההיסחפות למעגל הקסמים של בושה ומיאוס עצמי, וחזרה חפוית⁻ראש אליך. שכשנאצל אלי חסדך ונפתח לי שביל אל נצחך, מגיח “האחר” כחץ שלוח, ומפתני בקסמי כזבו, לשים טריז ביני לבינך, לבל יגבה לב הבשׂר על המבַשֵׂר.

עצור נא בעדי את הצניחה הנואלת ממרומֵי המדרגה שהונפתי עדיה כבמטה קסמים ועלַי לשוב ולטפס אליה בדרך החתחתים הפתלתלה ביגיעה רבה, שַעל אחר שַעל, להיות דרוכה, שמא בשבריר⁻שנייה של היסח הדעת, ישתחל ה“אחר” מבעד לחריץ חולשת דעתי, ויסיטני מן השביל המוליך אליך.

3. הנה, כדי ביזיון וקצף, כשאני מאבדת את אחיזתי באצילות נשמתי, שזכיתי, בחסדך, לגלותה בחיי ועדיין לא הטמעתי בי את מידותיה, לפי מידת הגמול הנגזרת ממני, כנגד אין⁻מידת השפע שמעתיר עלי מַאֲצילי. והפחד הנורא מכול, שמא דווקא ברגע זה ייגזר עלי לאבד את עולמי בחיי, באבדה שאין ממנה חזרה, ויהא זה שִברי הגדול מכול, חלילה וחלילה. שמור נא עלי, גואלי, מהשתלחוּת השדים המנגחים בי. עייפתי עד מוות ממאבקי עם הזר והחורג השוכן בקרבי ונאחז בי בטלפיו. אנא, הַדבֵּר את צד האופל שבקיומי החושי שאנוח מהתנצחויותי עמו בעודי מתהלכת בארצות החיים. שמע נא קולי!

אני חוזרת להיוועד עמך, נכספת לחמדה הגנוזה בכוּליות הווייתך, שתאציל עלי מאורךָ להעניק לי אהבה שאינה תלויה בדבר, כאהבתי אותך בי, לכשתחפץ. הנה אני מסתופפת בעוצמת זוהרך, הנוהר אך אינו מסנוור,ושַלווה וחסד אופפים את לבי במתיקות סוד התגלותך אלַי, אֵלִי, רזי⁻רזים.

4. אותו מקום בלב בו ממוקד הכאב, האם הוא גם מקום האושר העז? בהתלונני בצל אורךָ, העלום, דבוקה באמונתי ובוטחת בוודאִי, נח לבי מרִגשו והוא מעלה (לרגעים) ארוכה מפצעו, כשרבצה עליו האבן הדוממת של סירובי העיקש להיבדל מהמולת החיים ולהתקדש לקראתך כליל. הנה צלליתו של עמוד האור המנחני במסעי הקצר⁻הארוך בעלייתי לרגל אל מקדשך בי,לשאת שם את תפילתי מכל מאודי. מחשבתי אינה מוסחת עוד ודעתי אינה מוכה בסנוורים, מאז נגלית אלי מן העליונים, גביש זך של יופי אלוהי, כשתעיתי בעולם בלהות מנוכר, מבועתת מעצמי על אף שעות החסד המתעתעות בעולם הארצי, כשהדמיון החושי הִנחני ליצור רקמת חיים חלופית, בצבע או במילים.

אתה, שבהבזקי התמזגותי בך, זעיר אנפין של שלמות אין סופית, במקומי האולטימטיבי כך, אך עדיין במרחק פסיעה ממך – מתאחים קרעַי.

האם התבדלותי הנפשית בכאן, שלא מטובתי או מבחירתי, מרמזת על גרעין עיקש ונוקשֶה בי, המשתקף מהתבדלותי הרוחנית מן האחווה הנאצלת שבאחדות הנשמות?

אני צופה בית אלוהים, היכל אחד לכל בני⁻אנוש, להתפלל בו איש לבוראו, שכולם חלקיה של מהות האל. עשה נא בטובך שיימצא לי מניין נשמות⁻אחיות ברוח, עוד בימי חלדי.

5. הַצילני, מושיעי, מהסכסוך הפנימי שאני נתונה בו כל ימַי, והנרגשוּת הגועשת בי בשצף⁻קצף, מן הכזב המסתולל סביבי כגלגל סופה.

ושוב מזדער כתב ידי. האם אני מסתתרת? ממני? למַזער את עצמי עוד ועוד, עד היעלמי, עד היטמעי במשיחי, עד היותי הוא? האם בספקותי, בחרדותי, ברגעי מיאוסי בעצמי, יימצא לי תמיד מקלט בצִלו, ובלהות רוחי יקהו, עד היעלמם בחיק סתרו?

לדעת שהשביל המוביל אליו נכבש למעני בכל עת שאחפַּץ לנוח ממני אכולת הספקות, מחוּררת מאשמות, עוצמת עיניים וחוקרת, נאחזת ושומטת, ובהיותי קשורה בכל נימי לבי לידידי היחיד בעולמי החושי, לאהוב בו את ניצוץ העלום בי, למענו ולמעני.

חזקני נא ברוחי כנגד פגעי אנוש, ושלא יהיה בי רפיון רוח בתקופה מאוחרת זו של חיי, להעניק מכוחי ליקיר לבי בעולמי.

6. נס היותך בי, הנידחת, שפגשתיך בעמק הבכא, בארצות צייה של ערירות ממארת, וחזיתיך בטרם ידעתיך, נביעת נוחם ללא תכלה על האופל הקר והריק של הווייתי, מתוק מכל דמיון מתוק. האר נא את עיני, העלוּם, לאתֵר את נקודת הזכוּת שמצאת בי, להתרפק עליה באהבתי אותך, להיותי שלמה עם היותי בעיניך, בזרימה החמה, התמה, שאני משוועת אליה בתפילתי אליך.

והרי אפילו תתמהמה גאולתי, ההבטחה ניתנה לי.

האם בתעייתי בעולם התוהו של בין⁻השמשות, חזיתי את תעייתה של כל נשמת אדם במסעה מן הגוף החי אל הכּלֶה? האם רק בכלות נפשי החושית אדע שהתממשת בי, אתה, הלא⁻מושג?

כתר נא לי זעיר, בעוד ידידי הארצי עִמי, היקר לי כחיי.


פברואר 2007

1. להיות ראויה לו, שנקִרה על דרכי, בנוף המשמים והמנוכר, באור החיווריין של שחר תלוי ועומד, כאילו לא על האדמה הייתי מהלכת, אלא בתוככי קיומיות מושׂגית של גלמודות וריקות, המקננת בתוכי:

להסתכל למצב המנטלי הזה בפָּנים, לא להסב ממנו את מבטי. לשאת בתודעתי את התמונה הקרה והמנוכרת הזאת בכל נוף שאקלע אליו, נופי טבע או נופים אורבניים או נופי אנוש, במסלול הצעידה שלי על חוף הים, ברחבת המוזיאון, ברחובות העיר, לאור היום ובחשכה, בתוככי דירתנו, בבתיהם של ילדינו, של מכרינו, ולומר לעצמי: כזה מצבך הקיומי בתבנית הנוף המושגי הזה, ללא הגנות אנושיות שגורלך זימן לך לאורך ימיך, ושימי יהבך על מושיעך תמיד.

זכרי שכל הפוטנציה של שפע הקרינה ממקור החסד הנאצל, בָּך היה, בך. הענווה ביפעת אצילותה, אוצר בלום של ידע עליון, התנוצצות התקווה לישועה שלמה – בך?

והיה אם העולם ישתקף אלייך במלוא אי⁻תוחלתו, והיה אם תייחלי לפרץ של דמעות שיפרוק ממך את הכאב העז והנחרד מכול, חלילה, הסירי מחסום מנפשך, והניחי ללבך לערוג אל מלאכך, לרוץ אליו מכפור הניכור והעזיבות, לִדלוֹת מבאר האהבה⁻כשהיא⁻לעצמה, להזרימה ממךָ אליךָ.

2. לשמוע ברוחי את קולךָ, הַעֶלם, לנגוע בקולך החי, כפי שנקלטה בי חזותך האַל⁻זמנית לחוות בי דעת, להביע בי אומר, בלי נשמע קולך. שקֶשר העין יהיה גם קשר האוזן, ורוח תיגע ברוח.

בהעלותי את הפלאי בעיני רוחי, במלאו את כל מאודי, האם נטמַעַת בי, לשבריר של רגע, תמצית תכונותיו? האם רק מתוקף מהות המוחלט נתפסת בי היחסות המולכת על חיי, ורק ככלות גופי תשתחרר האנרגיה של נשמתי להיטמעהּ במעגל חיי הנצח?

כי מהו הגיון חיינו אם לא הסוואה שבהקבּלה למצב המֶטה⁻תבוני של הוויית מחשבת הבריאה? האם במפלס הנירוונה נוגעים באשליית המוחלט?

כמדורה המהבהבת בערבת שלגים אין סופית הנךָ, או כנווה במדבר. ויש שהנך צף ממעמקי האוקיינוס בכתונת לבנה, ושערך כמו גולש על כתפיך, נפרע מסערת רוחי.

הנה בהיסח דעתי, כשסטיתי מדרך המלך של הלבירינת האורבני המנוכר, בעודי משוטטת ברוחי במרחבי קרינה סגולה, בשולי החיים, אני חוזה מהות שלמה, טוטלית, שטה במפלס העל⁻זמני, גביש קדמון מן הנצח, והידיעה מכה בי בוודאות, שהשתקפות פלאית זו בעיני רוחי, הנעה בחלל האין סופי של מלכות אצילותו, הופכת על פניה את תפיסת מציאותי, שאינה עוד זרה לי, כשהוא מתקיים בה ובי.

עלי להדביר בי את הציפייה בת השנים למורה רוחני נעלֶה, אך בר⁻נגיעה חושית, כי רק בלבושֵי אדם יראך בן⁻אנוש וחי, להנחותני בארצות החיים.

מהו הצורך הזה של בן⁻אנוש לגלם פסילים ממהויות האלים, פריחות רוחו, המנציחים את תכונותיו היחסיות? האם זה הקושי העצום להשיג בנו את מהות הטוב האולטימטיבי בגילוי העונג האל⁻חושי, שמותנה בהיפוך כוונותינו?

אל נא תניח לתעתועי העולם להתיקני, ולו לשעה, ממוקד אמיתי.

משכן הנשמה הוא במאציל הרוחני, ואני נושאת אותה בחובּי חפה מאשמה. ואילו הנפש החושית פרוצה לרוחות רפאים, והיא נידונה לגלגולים ולחבטות עד לצירופה הסופי, עד היותה אורחת קרואה בעולם החסד התבוני.

רוב החלומות מבטאים את הנפש, ורק לעתים נדירות, בדרך נִסית, מתגלה הנשמה מבעד לקורים הסבוכים שנטוו סביבה. ובעוד תהפוכות נפשי נחרטות בריגושי לבי, את כיסופַי לגילוי נשמתי אני חשה במרכז חזי.

הנה, מעיין הטוב האין סופי המפכה במסתרַי, שהניסיונות שצברתי עלי אדמות לא הכתימוהו. האם יעמוד לי כוחו של האחד השלם, להתיך את כוחות נפשי בכור המצרף של הוויית חסדו?

הורה נא לי, אל⁻אמת, דַבר אלי בבין⁻השמשות של חיי, איך אנתב את אמיתך לשארית ימַי, כשנפשי דוחה עדיין את הפרידה מהם? תן נא לי אות, רמז, האר נא את שבילי.

3. מגיע שלב בחיי אדם שהוא חדל לסקרן את עצמו, אלא אם כן מגלים אחרים סקרנות לאיזו אמת ייחודית בו, הנסתרת גם ממנו. או אז גוברים עליו געגועיו להשיל ממנו את הגוף שהוכתם במסעו הגשמי, ולהיוותר עם הנשמה המזוככת, המוחשת באיתן אמונתו.

האם אעז להרפות כליל את האחיזה?

והכיסופים התופחים בי לאורך השנים, האם זו הכמיהה לכלי קיבול אנושי שישתוקק אל נביעת רוחי? האם זה שביב התקווה המאיר בסתר לבי, כל עוד נשמר בי צלם חווה וחולפת שעה ועוד שעה ללא ייסורי גוף ונפש, עדיין אני מוצאת בי כוח לקום לקראת יומי.

ובתוך אלה, במרוצת הימים והשנים, אני מפללת בלבי שלעולם לא יאבד לי קשר העין עם אור התמיד בי, חסד לאין⁻שיעור שהוענק לי בערוב ימַי, כפי שחסד הגורל נגע בנעורַי בכנף בגדי.

4. הומ⁻יה הומ⁻יה, נקרעים הקולות ממעמקַי, בהישאבי אליך אהוב אל⁻זמני, ופושטת בי מתיקות של רגיעה שלמה, מזור ללבי.

הומ⁻יה, הומ⁻יה, אני נוהה אליך, דומעת אליך, מתמסמסת באהבתי אותך.

בעמק הבכא של פיתולי הנפש, צלחו חיי עם אהובי החושי אשר יועד לי מתוקף גורלי, מתת חסד תוך מאבק מתמיד לאחוז במושכות הגורל, לשמור על שפיות הגוף והרוח.

והשאלה התלויה ועומדת, אם גילוי הפלאי, בצל, בהנץ השחר, השתקפות דמותו של נבחרי בגלגולי העתידי היא, כפי שזיהיתי, כילדה, במעומעם, בין⁻הערביים, את נבחרי בעולמי. האם, כפי שהנפילים, או האלים, לקחו להם לנשים מבנות האדם, יועדתי להיות שזורה, מתהפוכות סיבה ומסובב, בהווייתו של עלומִי? בל אטמא בשפתי.

העלוּם אינו דובר אלי. אינו מגיד. רק מהותו דיברה אלי באילמותה. האם תעבור נשמתי שוב במקום המקודש שבו ניצב ושם פגשתיו, מקדמת דנא אל⁻זמני או מגלגול עתידי?


מרס 2007

1. כל עברי, כל שחוויתי בהתהלכי בארץ לא נודעת לי, ארץ לא נושבת, שמה ושממה של משקעי הנפש, השתקף אלי במהופך, בהיגלותו לעיני מבאר המים החיים של הפלאי.

הנה, כחומר ביד היוצר אני, לרומם ולטהר בי את הבזוי והמושחת, ללטש את הגולמי והמכוער ולהדביר את גידולי הפרא שצמחו והתרבו בשבילֵי חיי, להופכם לערוגות נוי.

האם בידי הוא לגדול ולהתנאוֹת בעינַי מכוח ההתכוונות של רוחי, ולכשאשיל את המחיצות בין האחר לביני ואאמץ לי את כוחות הנפש של החיים והמתים לבררם בתוכי, אחשַק בחברת עצמי?

2. איך להבקיע את גבולות האי⁻דעת בכלֵי הדעת, איך להכיל לבדי את הדעת, בלי שייוודע כי יש בי דעת, שאז נפרצת שלמות דעתי ובהיותה נחלת הכלל היא מחסרת מעצמה.

איך להסתפק בעונג העל⁻דעת, מעבר לקבלה ולהשלמה, בלי לשתף את האחר בְּעל ידיעתי, לשאת את הילת סודי בבדידות הזוהרת שאינה מבקשת דבר לעצמה, ושהנביעה הטבעית, בזרימתה הלא⁻רצונית, תשפיע חסד אין סופי על סביבתה, מעצם היותה.

איך להתחזק מן הקונפליקט בעולמי שבכֹה, אפילו עם רעי⁻יחידי, כשאנו מנסים להרפות מדי פעם את כבלי התלות בינינו, להתחסן ולצבור כוחות נפש, ולהישאר יחד באהבתנו, שבמקום לְשעבדנו, תוציאנו לחירות הנאצלת של העצמי ביחד.

איך להכניע את רצונותי החושיים, את סֶפק סיפוקֵי הנפש, להיותי אדונית לעצמי בברכת מלאכי?

הנה, זקפתי את ראשי להתחזק בערך עצמי, ושוב קטן כתב ידי, עד היותו זעיר. ואני מזכירה לעצמי שאין מקום לגאווה ברוחניות. רק לַבּושה ולהודיה ולאושר הזהיר של הענווה.

3. רק עצמתי את עיני, ראיתיך בעיני⁻רוחי בין ארץ ושמים, גדול ממידת הלבוש האנושי בו נגלית אלי בשיטוטַי ההזויים על פני האדמה. והשתוקקוּתי אליך ונהִייָתי אחריך, דחקו, ולו לרגעים, את רפיון הבשר ואת נזקקות הנפש, לחוות את הנוכַח החוּשי.

והנה אני רואה אותך כפוף מעט, מסוכך עלינו בכנפיך, כמשַקף את מצבו הנוכחי, השחוח, של רעי בחיי, שעוד לא התאושש כליל מן המחלה האנושה שתקפה אותו. והצער,שמא בעומק לבו של אהובי רובץ איזה עלבון שכוּח כלפַּי, מתחת למשקעי אהבתו אותי. האם המרחק הבטוח של אל⁻תיגע⁻בי, שאנו שומרים עליו ביחסינו עם זולתנו, נשמר גם מצִדם כלפינו? שאפילו בין רֵעי⁻יחידי לביני, מתקיים חלל פנוי שאינו נחצה. האם זה אותו מקום רע, בין היש האמיתי ליש הנברא, שכל מיני פסולת באים משם גם כזאת של מידות טובות, והוא חוצץ בין אדם לחברו?

ועדיין קשה עלי הכפפת רצוני לזה של האחר, שהטעות הבסיסית היא ביחסי אל עצמי, בהרגל אי⁻אהבתי את עצמי, ברם נחזה אלי הפלאי, כשגילוי מהותו שיקף לי את שורשי.

הנה, פרט לרעי בחיי, שלמרות חוסנו הנפשי טבעו נוח ומתפשר, דומה שאני נמשכת לאנשים קשים, שהאגו התובעני שלהם מתענה, אם אין מלעיטים אותו במחמאות בלי חסך. האם אני זקוקה לאנשים כאלה כאל שׂק חבטות לחישול עצמי?

הנה, ידעתי בחיי אהבה שאינה תלויה בדבר, אך בסכלוּתי זיהיתי בי אנוכיות כאהבת עצמי. האם אני חוזרת לסורי, לפני היגלות אלי הפלאי, בטרם השגתי שהמעיין הנובע ממנו אלי, והמפכה בי בשפע אין סופי, היא היא אהבת עצמי שאין דומה לה במושגי עולמנו הארצי, ושעלי להתייגע בהתכוונות הרוח, לאלפני באצילות תכונותיו?

4. ללמוד לחיות עם איום הבדידות הדופק בדלת, זו שעצם המחשבה עליה לופתת אותי עד קצה סיבולת הכאב. לשריין את עצמי, כברירת מחדל, לצבור כוח מן האיום החזק מכול, להפיק חוסן מבדידותו הנסתרת של הרואה, הטומן בחובו את עוצמת גילויו.

בניסיוני לדלות מתוכי כוחות, אני נאחזת בקרנות המזבח של נשמתי היתרה, עמוד התווך, עמוד הימני, המוארת מבבואת מקור אצילותה. אני עורכת במחשבתי את רשימת המצַאי של כוחותי, להסתייע בהם בשעה רעה (חלילה). האם זו תחושת צדקי, שאינה נתונה להשפעות זרות ואינה נתפסת לתקינות חברתית או פוליטית, וביטחוני בוודאות אמונתי, שעצבַּי המגוּרים בנפשי הקרועה הם משקל נוצה לעומתה?

ובכל זאת, מהו היצר החזק הזה להיאחז במשענת הקנה הרצוץ של עולם ההולך ונשמט? והנפש המפרפרת מחרדת המעבר שיקרענה כליל מחבל הטבור שבהכא.

ענני נא, פלאי, אדונִי מעולם הנשמות, שהופעת לעיני רוחי בשטח ההפקר של המערבולת הסובבת וסוחפת. הזה השַער, בדמותך ובצלמך, בו תעבור נשמתי אל מרחב חיותה לעד? הזה החוף שמעבר, שבעדו אשקיף על חיי בעולם שבכאן, והם ייראו לי בעין⁻הנצח כה זעירים, והאנשים בו כחרקים רוחשים. האם אראה מן העבר ההוא את סוף כל הדורות מראשיתם עד אחריתם? האם אשׂכיל לזהות את מקום מנוחת הנשמות הסופי באין סוף? התתאחד שם נשמתי עם נשמת אהובי הארצי?

ועדיין אני מצויה בחולשת דעתי וברפיון נפשי. האין בכוח הידיעה שהענקת לי, בראייה במפולש אל העולם שמנגד, להקהות את חדות ניגודַי עם העולם שבכֹה, עם אותה חֶברה האוגרת בתוכה את הישגינו ואת נסיגותינו. שאלֶה ואלה מתקיימים בנו ומשתקפים אלינו באספקלריה הנחשֶכֶת, להזכירנו את גשמיותם ואת עכירותם?

ועל כל אלה סוככת חוּפַּת הנחמה של העונג הצרוף מהימצאותך בקרבי.

5. במַלאי את חובותי מאהבה לרעי המחלים מחוליו, כמו צו מוחלט מנחני: זה עיקר חייך. ראשון במעלת כל המעלות. זו חובת לבך ושכלך. ובלבד שלא יבגדו בי גופי ונפשי. הנה, רק עולה בי המחשבה על היעדרותו, חלילה, מעולמי החושי, מיד קופא דמי ונופלת עלי דממה אפופת ריקות, טורפת לב. איך יחיה בן⁻אנוש את אנקת הלב מן הגעגועים הכוססים הללו?

הנחַל נא לי כוחות להיצמד אל מקורךָ בכל מאודי, בכל שעות יומי ולילי עד לרוויה המשתיקה את המיית המאוויים, שכל כיסופַי הטמירים יכוונו לסתר המוחלט נעדר הסתירות בי.


אפריל 2007

1. ידידתי, ששָכלה את בנה בפעולת⁻גמול צבאית, אמרה לי, שאותה צעקה “מהבטן” שצעקה, מתחושת אושר לאין קץ, כשנולד בנה, צעקה “מהבטן” מכאב ללא⁻הכיל, כשהודיעו לה על מותו.

והנה, תוך כדי המדיטציה היומית שלי, ראיתי מול עיני רוחי את בבואתי בשעת ביקורי אצלה, בלבושי, בדיבורי, במחוותי, וגם את מחשבותי האחוריות ראיתי, כשחיפשתי בעצמי מקור נחמה בשבילה והיא האזינה לי, אך לבה נאטם. והיה זה כאילו השקפתי על עצמי ממעוף הציפור, והשגתי, בצער רב, את קוצר ידי להושיעה.

איה הצוהר שהאמנתי כי נפרץ בי מן הנעלה של הווייתי, להושיט ממנו את ידי אל זולתי? איך לקדש את רוחי שהברכה תִשרה עליה, ויסתייע לי לגעת בלבו של האחֵר?

בעוד אהבה לאיש, בשר ודם, נתפסת בדרך היחסיות של הקיום החולף, אהבת הנשמה עד כלות, שלמה היא, ודאית. רק בדבקותי בו נחה כליל דעתי הקודחת. האם אעבדך במחול מסחרר עד דלא אדע את נפשי, עד היטמעי בך, מקור לא נדלה של דעת עליון, עד להתלכדותי במהות המוחלטת של נצח נשמתי?

2. אני מדפדפת במחקרַי על מוסר ואסתטיקה, המכילים את כל ההשקעה הרגשית והתבונית שיכולה הייתי להפיק מעצמי באותה תקופה, את דמיוני ואת ניסיון חיי. והנה, לאחר שנים, מחקרי זרים לי. איני מוצאת בהם את עצמי, אלא בראי העקום של האירוניה, ובחושפי בהם את תעתועי העולם, את תעתועי שלי חשפתי, המשתקפים בו בתחפושת. ואני תמהה: מה העבודה הזאת לי?

הנה, למרות זיקתי הטבעית לביטוי מילולי, דוחה נִשמתי את קסמי הסיטרא אחרא המתבטאים בברק שכלי, עידון ותחכום, כביכול, בעוד גשמיות עבה ובוטה מרַפּדת כל חתירה להצלחה ארצית. וכשהשתעשעתי ברעיון לתת ביטוי פלסטי לדמות הפלאי, אמרתי לצייר את צורתו בעיני רוחי במוזאיקה מעשה־חושב. אבל ככל שאני מהרהרת בכך, יותר אני נרתעת מכוח הציווי: לא תעשה לך פסל וכל תמונה. שכל העברה של חיזיון רוחני לתמונה חושית, מעמעמת את הניצוץ בלב האמן שהגה אותו. דומה שרק אמנים יחידי סגולה נועדו לבטא את מהות המוחלט.

3. גיהינום הוא מצב נפשי, לא מצב נשמתי. כשאדם הוא קורבן לאכזריות, לתלות בזולת הנאטם אליו, כשהאהבה שבלבך עולה על גדות עצמה מאין לה נפש חיה לערותה אליה, כשהוויית חיינו רצופה דממת יתמות ועזובה, כשאדם חוזר לביתו הריק ואין בו הד, אין עם מי להשיח, לַקֵט את רסיסי האיתן שבך, אומַר לרעי בערירותו, ושא תפילה אל נשמתך, חלק אלוה ממעל, המצויה במרחב המחיה שמעבר למורגש החושי. ונביעת אהבתה ללא חסך, שוטפת את הכאב וחוסמת את צער הנפש וחרדותיה לחדור לתחומה.

מלא נא את לבי שפעת אהבה מטהרת שתספיק לי לימים רעים, חלילה, ואהיה לעצמי שניים, רבים. שאת כל חברת האדם אאמץ אל לבי לבררה ולרוממה.

והבית לא יהיה ריק לעולם, כי קיימים בו אני ועלומִי. לא אני ואפסי של טרם הגילוי, כי אם אני ועצם⁻עצמי. אמצֵני, מלאכי.

4. עכשיו, כשאין לנו עוד ציפיות מהחברה, ובני המשפחה מהווים לגבינו מקור כמעט יחיד של (אשליית) חום והתקשרות, עלי לאמץ את רוחי ולהתאזר במַעטֶה ששריינת אותי, להתגונן מפגיעות ועלבונות. ממה שנראה בעיני חושַי חוץ⁻עצמי, הדוחה על הסף כל תחושת נידוי או החרמת או נעזבות בי.

עצור נא. המושיע, את היסחפותי אל תהום התלות והשִפלות, באובדן שליטתי על מעצורי תבונתי.

אני חושבת על צלם אדם של עלומִי, שצו איסור חל על המחשבה כי הוא העתק ממהות המופשט שלעולם אינה נתפסת ואין בנו השגת גילוייה. האם דמויות עלוּמות, בהיגלותן, בלבושיהן השונים לבודדים בכל הזמנים, הופכות, לבסוף, לנחלת הכלל, והן מצטיירות בתרבויות השונות כגיבורים⁻אֵלים?

בדממת נצח הנשמות במרחבי האין סוף, הנה אבוקת אור התמיד, שזיכתני בנשיקת האושר מסתר מדרגתך.

ציידני נא בתעצומות נפש וגוף, להתעלות בגאון על זדוניות החיים, ועטֵה על לבי שריון של אמונה ודעת, לגבור בכוחך על השֵדים המשתלחים לעברי, לבלבל עלי את דעתי ולהסיטני מדבקוּתי בעונג הנאצל, שאם רק אכוון אליו את כל מאודי, ודאי לי כי ייפול בחלקי, כבחלקו של כל אדם, שנשמתו תלמדנו.

5. אני תשושה מן המאבקים המתחוללים בנפשי בין מוחלט הפלאי, כחותם על לוח לבי, ובין כוחו של סַמָאֵל המשתלח בי. שככל שאני מתחזקת בוודאות ההתגלות בי, מושכני המגנט האימתני של “האחר” להישאב אליו מטה, מטה, אל אופל המאוויים, והוא מסיתני להתלקח בתוכי בכעסי על העולבים בי. הצילני נא מן הנחש הקדמוני המשלח בי חרדות ויצרי זעם והוא כובלני אליו בעבותות של שנאה ותיעוב עצמי, לייסרני בהם בהכותי על חטאי. חשל נא את לבי.

הנה, בהתנערי מן המצב הסטיכי⁻כפייתי שחושַי אחוזים בו, כשאני חוזרת לרגעים לשליטת התבונה הטהורה, אני משתַחֶלת מחדש אל בינות כנפות אדרת הפלאים, להצטנף בחיק העלום, להימוג בנצח טובו.

6. אני חושבת על הקושי שלנו להזדהות עם זולתנו, אלא אם כן נפשנו קשורה בנפשו עד לבלי התר, וסבלו משפיע על מהלך חיינו. והרי הקוד הרגשי של מי שחזה, ולו לשברירי שניות, את הנשגב הרוחני בו, מחייבו לא להשאיר פצועים בשדה⁻הקרב של החיים, להעניק ליקירינו הפגועים, המשתקפים בנו והמשקפים אותנו, חום ואהבה, ולהקל על כאבם, כמידת ציפייתנו מהם, לו אנו במקומם.

7. כששֵדוֹני החבּלה משטים בי, אוחזים בי בצבתות ואינם מרפים, אני חווה את הגלמודות במערומיה, ואני מפללת אליך שתתגלה אל אמתך עוד זאת הפעם, ואני אכירך בכל אחד מלבושי צלמך. לנערני עוד זאת הפעם מן השיתוק שאחז בי למראה החיזיון נורא ההוד, אות ומופת לתכלית גילויך בי, ואדע להדביר, אחת ולתמיד, את המדיח והמסית מן האמת, המטריד אותי בעבודתי אותך, יֵשַׁע⁻יה, ניצוץ דעת עליון שהתלקח בי ולא הותיר אותי בבורותי, באי⁻ידיעתי, וסייע בעדי להציץ אל ודאותו בעודי בחיי ובהיפרדי קמעה⁻קמעה מן העולם החושי, ממצוקות הרגש ומקטנות המוחין, ומה עוד יבקש אדם וחי?

הַערֵה נא בי מכוחך לקבל את גורלי האנושי במנהרה המובילה אל נצח רוחי, להתכנס בעונג חביונו.

הנה, כשהרהרתי בבלי משים ביֵשותו המוחלטת של בודהה, כמו נפתח לפני צוהר להתוועדות עם שגרירֵי המוחלט מכל האמונות בכל הדורות.

8. ז’אן אֶמֶרי, סופר יהודי⁻אוסטרי ניצול שואה, שהתאבד שלושים שנה אחרי הינצלו מן התופת, אומר בספרו “מעבר לאשמה ולכפרה”, שבאושוויץ איבדו האינטלקטואלים את הממד הטרנסצנדנטלי, בעוד שמשמעוּת דתית או אידיאולוגית (ורוחנית) הֵקלה על המאמינים את סבלם, והם החזיקו מעמד במחנות המוות ביתר קלות מאחיהם לגורל, הספקנים.

מה נורא המקום ההוא.

הרע הטוטלי, שאינו נתפס בשכל האנושי ואין קשר נראה לעין בינו לבין חטאו האישי של קורבנו, האם הוא מכַפּר על גלגול קודם שלו? האם תכליתו לנסות את כוח האמונה בעִתות של סבל והקרבה, כנקודת שבירה שאין מוצא ממנה אלא בהעפלה אל הטוב השריר ומוחלט, שהוא המענה לכל?

האם ניתן לגבור על הרע כשמשפיעים עליו רוב טובה, וכך לפרקו מרעתו? האם ניתן לסנוור את סמאל באור דעת האל וחמלתו? האם תכלית הרע בבריאה היא בהתגברות עליו, והעלייה אליו אינה אלא בדרך החתחתים של כלות⁻הנפש?

בעולמי הארצי, בכל מקום שרֵע⁻חיי נמצא בו, שם גם ביתי הפיזי והנפשי, שם שלוות לבי, שם מזלי בחֶלדי. אך רוחי המסתוללת אינה מוצאת מנוחה אלא בחיקך, חסד⁻האֵל, כחיק אם לעוללה, שרוחי חוזרת אליו מנדודיה בקוטב הקר והשומם של בדידותי מטבע ברייָתי, אליך, ביתי ונחלתי, מזלי בחודלי.

הנה, בשיטוטֵי הנפש חסרי התכלית, באותו מקום⁻לא⁻מקום, כבקץ כל הימים, כשמבטי נופל על שולי הנתיב שהוּבלתי אליו בבלי משים, ושם, במסתור, מצפה לי המשולח אלי, רטטה אותה נקודה בחזי במתק נביעת חסדו התבוני עוד בטרם תפסתי את עוצמתו לאין⁻שיעור של גילויי.

9. אהבתי אותָך, החולמת אותו, אני אומרת לנפשי, בעודך מהלכת על פני האדמה. איה ורגיליוס שלי, שינחני אל משכנו של אהוב רוחי, מקלט אחרון לנשמתי, כשם שהוביל את דנטה אל ביאטריצה שלו במחוזות גן עדנו, והוא חולף על פני מדורי התופת וכור⁻המצרף של ההיטהרות האישית. והרי, שלא כדנטה הצעיר, אין לי עוד שהות לעשות את כל המסע המפרך הזה ברוחי, עם משא חיי על כתפַי, בין חלדי לחדלוני, להחיותני בגן עדני.

האם אני מצפה לקיצור דרך? האם התגלות הפלאי בימי חרדה וריקות ואובדן המצפן, היא קפיצת הדרך?

במי אסתייע כמדריכי הרוחני שיובילני בנתיב שבמעלה ההר, בשבילים ובערוצים, מכרכוב אלי כרכוב ובין המדרגות, כשם שהמלאכים ליוו את חנוך האגדי, תאב דעת⁻האמת, במסעו בעולמות העליונים, ששיקפו לעיניו את עתידות המין האנושי, והמלאך שהנחה את לוי בן יעקב ואת ברוך בן⁻נריה בין הרקיעים ופָתח לפניהם את שער השמים, וכשם שיתר הקדושים זכו לגמר תיקון נשמתם, להכניסהּ דרך שער הנוּן, שעל פי הקבלה מתהפכות בו היוצרות, והזדוֹנוֹת נהפכות לזכוּיות, אל סתר קודש⁻הקודשים של האושר הנצחי.

להיטמע בעונג השמימי כבחיק שינה עמוקה ומרווה לאחר מסע נדודים מייגע. הו, ברכה! כָּלכִי לך בדידות וריקות, כשהלב מלא את אורו.

חזקני נא, מושיעי, שאדע להסתפק בעצמי, לעַבֵּד ברוחי את רושמי העולם הארצי שאני הולכת ונפרדת ממנו. האם אשׂים בכֵלַי את צופנו, כפי ששׂם יוסף את הגביע בכליו של בנימין, לנכסו לי בגנבה?

היגיעה שאני משקיעה בתיקוני בעולם החושים, בהכנעת רגשותי הגואים, בהכפפת אנוכיותי, בהיצמדותי אל מקור שורש הנאצל, לשוותו לעיני רוחי כצו קטגורי מוחלט.


מאי 2007

1. הנה, חמש⁻שבע שעות בכל יממה עוברות עלי בהדממת התודעה, כאשר התנועות והתנודות במשקעיה נמחקות מזיכרוני בעֵרותי. כאילו אירעה בי שבירה, ותמונות נפשי נפלו לבור שחת ונקברו תחתן, לפני שניתנה לי שהות לחזות בהן, בטרם נרשמו בשׂכלי, האם אתאבל על האובדן שאינו חוזר, אני, המורגלת לחפור בנפשי?

ובמחשבה שנייה: מה לי ולתסכולַי הארציים בעבר ובהווה, המשתקפים אלי מחלומותי להטריד את רוחי במעבדה הניסיונית של רשמַי החושיים, או לחלקי המציאות שלא עובדו בתודעתי והם מרחפים מעליה תלויים⁻ועומדים עד היותם שוקעים אל החלום, בדומה לשפע האור שנגלה לעיני רוחי, ומשכֵּלִי החושיים לא השכילו להכילו, המשיך לרחף מעלי כאור המקיף, עד שיחפץ.

2. הערב, בהתוועדותי עמו, ראיתי אלומת אור, וכמו חזיתי מהוּת. בו ברגע חשתי צביטה חזקה בקצה קודקודי שהמודטים ההינדים מכנים “שאקרה” בדרגה גבוהה של הארה. האם זו טלטלה שבאה אלי מן העלוּם, לנענע את רוחי ולנערה מהסטגנציה שחלה בה, כאשר הרהורי ההשהיה שלי מעכבים אותה מגאולתה?

3. בּבוּאת נשמתי שהתלבשה בחזוני בדמות אנוש, כמו באה להמחיש לי את הידיעה שכמוני ככל האדם, שהמוחלט קיים בי ואני נושאת אותו בחוּבי, ומשנטען בי ניצוץ מן הידע העליון, הוא מחייבני. לְמה?

אני חושבת על צלם בבואת המוחלט, פנים, גוף, ועיניו הרושפות סערות ומנתבות אותן אל המוקד האחד ויחיד, השופע חסדים כמים לים מכסים. חושבת על עמידתו, שהענווה טבועה במהותו, על רושמו הכֹה אינטימי, כמו נחשפת אל נשמתך, שכשראיתיו – ידעתיו. האם אני מנסה להסתתר באי⁻ידיעתי ממה שאני משיגה בכל מאודי מאז גילויו בי, כיוֹנה שהסתתר מן הבשורה במעי הדג? מאיזו נבואת לב אני יראה?

הנה, הלב והקודקוד, שני המרכזים בגופי שאני חשה בהם את העלוּם, כנגיעת החסד בלבי וכנגיעת החוכמה בראשי. האם קיום מוחלטות האֵל מכה בי בידיעה ודאית, במפלס האינטימי⁻הרגשי ובמופשט⁻השכלי גם יחד?

האוכל לענות עכשיו על שאלת⁻השאלות של החכמים ההינדים: מי אני?

הנה מהותו ממלאה את כל⁻כולי ואני חשה שובע ורוויה עד אין⁻תכלה מטובו האין סופי, כמו הומטר עלי מַן מהשמים ומַד בָּעומר, וליקטתי ממנו לפי אוכלי. הנשימה רגועה, מאוזנת, היעלם גמור של כל גירוי נפשי המחַבל בדעת האמת הצרופה. האם האהבה המורעפת עלי ברגעי התוועדותי עמו, להעלותני במדרגות חסדו, תעמוד לי בשארית חיי, לכוון את לבי אל אחַי⁻ברוח, המסתתרים ממני בי?

4. הגעגועים הכוססים אל עלומִי הנקרעים היישר משורשי, האם הם מזכירים, בתשליל, את געגועַי לרעי בחיי, לא רק בהיעדרו כי גם בהימצאו לידי?

לא הייתי שמחה בחיי, פרט למצבים ספורים, אבל מבעד לניכור ולריקות, מעבר לצליפות העוינות, ידעתי רגעי אושר. עמו. והנה, משנטמן בי זרע הפורענות של הקונפליקט הבלתי נמנע והכמיהה האין סופית למהות המוחלטת פרעה את לבי, נגלית אלי, יְפי דעת הטוב שהושלך אלי מנשמתי וזרח בשמי חיי משוּליהם. היֵה נא לי אב ואח ורע, להרגיע את נפשי, שהניגודים מתנגשים ומתנגחים בה, כאשר, להרף עין, אני מסיחה את רוחי מדעתי.

5. אני יושבת במיטתי ומתַרגלת הדממה, להרפות את המתח שאני שרויה בו בציפייה לקשר מבתי. והנה, ודאותו, שחצבה בי ביטחון באמת נשמתי, הולמת בנקודה שבין עיני.

להימוג בך, אהוב טרנסצנדנטי, הרואה לכוונת לבי, על אף התקפֵי הקטנוּת הגואים בי מדי פעם, ולחבור אל גרעין החסד המסתתר בתהומות נפשה של בתי.

הנה אני קמה מאפרי בהתאבלי על השפל המתמשך של נשמתי היתרה, להטותה אל מחוזות דממת המושׂכל.

השלך נא אור משמשךָ הגדולה על נחשולי הרע הרוחשים באפלה, המתעמרים לבלוע באורם השחור את לובן טוהרה של התבונה המאירה. האם בדבקותי בך, אני חוששת לאבד את ממשות הווייתי כאן?

כל היום אני שרויה באי⁻שקט. שוב, מצוקת הריקות ואי⁻הנחת מעצמי, בעיקר אחרי הצהריים, כשהאור המסנוור בחוץ דוחה את הטיול היומי המשחרר.

אני מושיטה את ידי לטלפון, להתקשר, להגיע לזולת, לגעת בשׂיח כלשהו, אך מתאפקת, להתחשל. והרי אין הבור מתמלא מחולייתו, אז ממה יתמלא הבור שנכרה בנפש, כשפוקדת אותה הרוח הרעה?

אני מתרפקת על נשמתי שעטתה את לבושיך, שתאציל מחסדה על אותה פרסונה המתעצמת ומִתעבּה בי לאורך ימי חלדי, בעודי אוספת את כוחי הדל להבקיע אל תעצומות אורך.

אנא, מלאכי, למדני לחמול על האחר המשיג את גבולי בי, בכוח מופת אצילותך.

פלא אבן החן הטמונה בחובּי ומאירה את הרהורי הנֵפֶל, בתפוס הבְּעתה את נפשי, לחזקני בוודאות אמונתי בפגישתי עמו, הממשית לי אלף מונים מן הפגישות המגולות שלי בעולמי.

ועדיין מצפה אני לחסדיו, שיחלצני מהחוט הדק מן הדק הכרוך על צווארי לחנוק את רוחי, כשנפשי שוגה באשליה שהיא מוגנת בַּשִליה הגופית, בעודה נתלית על בלימה.


יוני 2007

1. כמה זמן אוכל עוד לחסום בגופי את המפולת? אני שומעת את האבנים ניתקות מן החומה ומגלגלות במורד ההר… ובהעלותי את פלאי בעיני רוחי, פוקדת אותי סחרחורת גבהים.

אני מתרכזת בעיניך, המתיזות חזיזי אור. האם אתה אומר לי: אהבי את עמק הבכא של תהומות נפשך, כי שם גילית אותי, מקורך?

האם אתה אומר לי, ואני אאמין, כי לעולם תימָצא למעני להעניק לי מחסדך האין סופי עוד בגלגולי הנוכחי, ונפשי תיגאל מן הגלות שנגזרה עלי בהיבראי אל חלדי, בטרם היותי נשאבת אליך בכל מאודי?

נחת⁻הלב מהסליחה למי שחטא כלפיך, מהארת פנים למעליבך, מהיכולת להחמיא למי שהתעלם ממך, בגלותך בדל של ניצוץ בנשמתו השואף להיתקן.

האם, בכוח אמונתי בוודאי האמת, אמצא בי ענווה לִמחול, מלב שלם, לא רק לאויבַי מִתמול, אלא גם למשסעים את לבי מבית, ולי עצמי?

המלאך⁻האל שנגלה לאדם, האם הוא משקף את האידיאל האנושי שלו? והרי תוארו של הפלאי אינו מרמז על שום דמות שנתקלתי בה אי⁻פעם על פני האדמה, או בפסל או בתמונה, ושיכולה הייתה לשקוע בתודעתי להיותה לי מופת וסמל. כמוהו כאהובי הארצי, שצללית מראהו, קולו, שמו, הגיעו עדַי לא כדמות מעבָרי, כי אם כהד מעתידי.

האם בכל אדם קיים הפוטנציאל לחזות את גורל נשמתו, כפי שהדבר התקיים בי פעמיים, בחיַי שבשליטת הזמן, ובהצצה לחיֵי נצחי? האם כשנפרץ המחסום אל ראיית הנולד, נותר סדק שבעדו ניתן לחזות גילויים על⁻חושיים?

אני רואה אותך, עלומִי, כה קרוב, כה מעורב בחיי, כה זמין בשבילי. אמור נא לי, בהקיץ או בחלום, שוודאות דברך תגיח מבעד לחַשרת תודעתי ותשתיק את מוחי הרועש באי⁻ידיעתו, מן הכאוס של ערוּתו, שאשׂכיל לרפא באורך את חליֵי אהובי שבכאן, שנפשי קשורה בנפשו בברכת הגורל.

הנה, מהתוודעותי עם הפלאי, התחזקתי להיפגש עם בתי לשיחת פיוס עמה. שלעולם אין לדעת מתי ובאילו נסיבות תעלה אמירה אגבית שלי על מוקש כל שהוא בנפשה, להסעיר את רוחה.

ואחר כך שוחחתי עם הנער. האם אני משלה את עצמי, שכשאין הוא מוטרד מדי, אוזנו קשובה לקולי? והרי נביעה מלמעלה מצריכה נביעה מלמטה והא בהא תַליא.

2. זה שנים רבות שאני מצטנפת והולכת. ספונה בחדרַי, מתכנסת בד' אמותי, ממעטת להתערב בין הבריות. והנה, בחרדתי לבריאוּת רעי, גם אותו אני מגבילה. וכעת זה גורלנו, להיות מבודדים בשניים (אחוות ה“בדידים” מכנה זאת נדב).

טהרני נא, העלום, מן הסיאוב ומן ההשחתה של שרידֵי הגשמי שדבקו בי, אשר הלילית המשתכנת בנו, אורזת למעננו בקנקני תרבות משקרי⁻עיניים. ולזכור לעולם את חמלתךָ ללא גבול. שאם ברחמים יש פטרונות, החמלה כולה חסד.

אל מי מילידי בשר אפנה שילמדני לשמוח בך שמחה בלי מצרים, שלא תותיר בי מקום פנוי לגעגועֵי המוחש צובטי⁻הלב? והרי בתוך⁻תוכי קורנת בינת רוחי הנסתרת, כנגד חוכמת שׂכלי הגלויה. הרעף נא עלי מברכתך, והאר נא את לבי בשלהבת אהבת⁻תמיד, כי נפלאתה אהבתי אליך, המושיע.

הנה, כשחשבתי על “החלל הפנוי”, אותו מקום ריק, על פי הקבלה, שנותר לאחר הצמצום, כאשר יש⁻הבריאה נפרד מן ההוויה האלוהית האין סופית, השגתי, שמאז פגישתי עם הפלאי, אני מודעת לתחושתי מנעורַי, שהבריאה, “היש”, אינה אלא רִיק, אַין. היא איננה ממשית לי ואני אינני ממשית לה. ואילו מה שמכונה “האַין האלוהי”, הוא, לדידי, היש הוודאי.


יולי 2007

1. בראשי מסתלסל זמר־ מימי העלייה הראשונה, ששרנו במקהלת בית הספר, וכעת אני מגלה בו מעין הסמלה לרקע הנפשי בו תעיתי בדמדומי חלומי, כשאבוקת אור זרחה מנשמתי, להאיר את ההלך הניצב בצל, בשולי שבילי, כמבויש בעולם הארצי הזר לו.

"על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים —

והנה מלאך ניצב במסילה ממרום שולח אליה. מי את, אומללה, איפה היית עד כה? "

כמו באתי אז משום⁻מקום. לא⁻כלום נידח, סתמי, ריק, ושם, בהפקר ההוא, משנחשף הלוט מעיני רוחי, בהתעשתי מתדהמת ההשגה, חזיתי אלומת אור מן המאציל, מעיין הישועה המתגבר, לרוות ממנו ללא תכלה.

הנה, כפי שכל אחד מן השליחים ב“ברית החדשה” מספר על ישו משׂיחו אותו סיפור עצמו בגרסאות שונות, כך פגישתי האחת ויחידה עם הפלאי, המצטיירת לעיני רוחי בנוסח ההולם את גלי רוחי. עכורים, קצופים, גועשים, דכי גלים, אדוות גלים, ים⁻ראי.

וכעת, בהטותי את זווית הקלידוסקופ, אני מזהה את ההעתק הדהוי של עצמי, כפי שזכרתיו לפני שהוליכוני רגלַי אל ארץ ההפקר ההיא, בואך מערבה, ולעיני רוחי מצטייר מבוך של דרכי⁻מלך, גשרים, כבישים מצטלבים, דרכי החיים, ואני, או בת⁻דמותי, תועה בהן בחלל הצונן של השחר, בעכרורית של אין תכלה, והלייטמוטיב של עלבון והשפלה מלווני כצל. הזהו השדה המגנטי בו נֶחיוּ חיי?

2. הנה נרמזה לי תקוות⁻התקוות, שאתחבר בעתידי האל⁻זמני אל המיועד לי, והוא יציידני בכלים להכיל מעט⁻מזעיר מאורו האין סופי. אז מה הפיתוי לתת צורה לגילוי הזה? והרי מטבעו המקודש להיותו נסתר, נצור בחביון הלב. האם אני מצפה (עדיין) לשיח הלבבות עם עולמי שבכֹה, להטביע בו את חותמי?

ועדיין לכודה אני במצרי מצוקתי ואי⁻ידיעתי, כציפור נחבטת בכלוב המכה בדופנות במקורה, בכנפיה, לזעזעו, לקרוע את סורגיו, לשחרר את נשמתי המפרפרת ונאבקת על חרותה, בעודי בחושַי. אמץ נא, מושיע, את הקשר החי, הבל⁻יינתק, ביני לבין ודאי האמת, שאדע להפיק את הצליל האחד ויחיד ממיתרי נשמתי המוארת ממקורך, הד לקול המולך על הבריאה מקצה הסיבה לקצה המסובב.

חזקני נא, שלא אחרד מן הלבד ללא הד, כשהלב הזועק את ייאושו, מַדמים, חלילה, את קולה הלא נודע עדיין של הנשמה, באין⁻כוחי להבקיע את המחסום החוצץ ביני ובין זולתי⁻כלבבי.הנחני בתבונת המשפיע, שהשתוקקות רוחי תעורר את חפצו להאיר עלי מניצוץ אור התמיד. שהלא אין מלך בלי עם. הנה, אני חוזרת שוב ושוב אל מעגלי מצוקותי מאז.

דבר נא אלי, אמור נא לי את המילה. איך אחשוב, איך אחיה, עד התמזגותי עמך, הנגלה לרוחי והנעלם מחושַי, בחדל ימַי, אתה שמעבר לדיבֵּר, שהדבר כשהוא⁻לעצמו אינו מצריך דיבור. לא עוד תפאורות להתנהל בהן, לא עוד תחפושות, לא עוד ריקוּת בקיומי הזמני, מאז נקרע אלי צוהר הפדוּת מן המוחלט הנצחי.

לא כל הרואה חזון, מכוון את לבו להשיג את ייעודו בעולם הארצי. שלא כנביאים העברים, היוגים ההינדים, הנזירים הבודהיסטים, הסוּפים, כל אותם קדושים אלמונים המשקיעים את חייהם בנירוונה – מייחלים לידיעה, לא לייעוד. לא לתפקידם בעולם שבכֹה התקדשו, כי אם לראיית האור שבידיעה⁻כשהיא⁻לעצמה.

אני שוקעת בהתבוננות, וכהרף עין מציף את חזי חוֹם רך, רווי, אושר שלם, נעדר קונפליקטים, כשהנשמה עטופה בחבלי רזי⁻רזיה, חבוקה ודבוקה באחד, אי של אור, אואזיס בשממת היקום, המונָע על ידי הזמן.

אך הרוח חפץ והבשר רפה. ביומיום, קורה שמתפרץ גורם עוין לסדר יומי המוקפד, ועצבַּי מגיבים בניגוד למיטב תבונתי. ובשעות אחר הצהריים הארוכים של הקיץ, באור הבוהק בחוץ ובלחות המהבילה בין כותלי הבית, או בקרירות הסטרילית של המזגן, בשעות המעיקות, המתות, כשהזמן מתמסמס מבין האצבעות, זוחלת אלי הרוח הנכאה כתולעת ענקית המרווה את צימאונה בדמי, ומותירה אותי גווייה מרוקנת. אפס אנרגיות. אי⁻חשק לכלום.

4. הייתכן שגם אחרי שזכיתי, לשבריר של שנייה, באור הידיעה, מתערער בי עדיין ביטחוני לעמוד מול פגעי החיים, חלילה, לנוכח התרופפות בריאותנו, הזדקנותנו והיחלשותנו, ולנוכח חרדת הגלמודוּת, חלילה, שדומה כי היא מובנית בנפשי מאז נוצרתי מרחם. האם מות הגוף החושי יגאלני מן ההתנגשויות המניעות את גלגוּלֵי הווייתי, כאשר ייעלם הטריז החוצץ ביני לבין אחַי⁻ברוח, והם ייכָללו בי ויכְללו אותי, בנשמת האֵם הגדולה האחת של תבונת החסד?

שוב ושוב אני משננת לעצמי כמו במנטרה: להשלים ולקבל. להודות ולהלל על השגת הטוב⁻כשלעצמו, ולהתוות לו שביל בג’ונגל תעתועי הרע. האם גילויו, שאירע לאנשים שונים בכל הדורות והתרבויות, עושה אותם טובים יותר? שלווים ובטוחים יותר?

הנה לאחרונה קראתי שוב את The Waste Land לת. ס אליוט, ושם, בפרק השני של הפואמה, מספר המשורר על חיזיון מיסטי מוקדם שאירע לו, על רקע גן פרחי היקינטון, שהאיר את תודעתו, והוא השכיל את מצבו הקיומי, כמו גם את תחושת הריק שבמוקד יחסיו עם נשים, ואת המחסומים שיש לו ביחסי אנוש בכלל. האם גילויו היטיב עמו? האם שאב ממנו תקווה?

5. תל זעיר של עכרורית בלב, שנערמים עליו עוד ועוד גרגירי עכרוריות, כבשעון החול.

בחדלון⁻כוח נפשי ופיזי, אני מקימה את עצמי ממצב התנוחה בו אני שרויה שעות על שעות, מטילה על עצמי איזה בגד, ויוצאת לטיול היומי שלי. הנה כי כן, בין שנפשי סוערת וגועשת, ובין שהיא משמימה בשיממון ממאיר של אי⁻תוחלת, התנודות במצב רוחי משתנות מחמסין כבד, צחיחות מייבשת לשד, לרעננות משחררת, מלוא חופניים נחמה, ממקורך, עלומי.

הכן נא את לבי שהטעמת אותו מדעת הטוב, להתעמת עם הבאות הבלתי נמנעות. ציידני בראייה המקפת⁻כול בָּאחד, לבל תייסרני נפשי בשבט החרדה.

6. התרפקי על הבדידות, אני אומרת לעצמי בשעת המדיטציה, ואהבי אותה.

הנה, מרחבים של שקט, שדה קרחונים מלוא האופק, אין קצה לו. יש יופי רב במרחבים קירחים, בשקט הבראשיתי, אף כי הסכנה אורבת תמיד, אפילו שמשכיחים אותה. שנני לעצמך לאהוב את המצב הקיומי הזה, כל עוד חסד הפלאי עמך.

הכמישה מסביב, כחלק מן הכמישה הביולוגית שלי. אני ובני דורי, בשוליים המתפוררים של החברה. אז מה לי כי אלין? רק שלא יוסתר ממני חסד נשמתי, חלילה. שלבד ממנו, מה נשאר? הרוח שבנפש נשארת? זו שהפחתי במחקרַי, האהבה שהפחתי בהם, האם אוכל לומר לחבֵרה, בת⁻גילי, המקוננת על אישיותה השוקעת, אהבי את מצבך? אהבי את ההתפוררות? את האור שכבה אט⁻אט? את הריקות המכרסמת בשוליים? והרי עכשיו, בשלב זה של חיינו, מדובר בהישרדות, ובכל זאת, הקשר האנושי מרפד את קיומי הארצי, לאור ידיעת נוכחותו בי, וכאילו מחוצה לי, שנגלה אלי כמוחלט האולטימטיבי, כעמוד התווך, כשפע הטוב המניע את קיומי. אני חוזה בעלומִי על רקע פעימות הזמן, שבעיני החולף נראה כנצחי.

הנה, כשרוח שטנית השתוללה במרחבי יַבּשות ועמים, עברתי אני בתוכה, במשעול הצר של קיומי, במזעוּר יחסִי של זעזועי גוף ונפש, כבהסתרה.

7. לצלֵם את דמותך בתוכי, אהובי שלא מעלמא⁻הדין, לשוותך לנגדי תמיד. לחוּשךָ בחדרי לבי, גץ מאוּד האמת בהיצרפה. גרש נא את חשכת הרהורי הסרק המהפכים בנפשי כחֶרב, והנחני להתהלך בעולם (עדיין), נושאת בחובי את אלומת אורך. שוטי נשמתי, בדממת הנצח, במרחבי הרוגע העליון.

אני מתנועעת בקצב אטי פעימה אחר פעימה, מניפה זרועות, לאט, בעמידה, בישיבה, החזה מתמלא אוויר ואור, חופשייה ומשוחררת בעבותות אהבתי אליך, הוודאי. התרועעי עם נפשך, אתה אומר לי, בלי נשמע קולך, הציצי לעין הנשמה מבעד לסיגיה, ושאבי את האמונה השלמה משמו, שהתקדש מן הנביעה ללא תִכלה.

לגרש מעלייך צל⁻צלו של ספק, ששליחֵי הסיטרא אחרא מתגנבים וזורעים בנו במר עלינו לִבֵּנו. שבהתרופף אמונתנו באיתן רוחנו, הם תובעים לעצמם חזקה עלינו, להמם בתענוגים את נפשנו השוטה, המשוטטת ללא תכלית בעולם של הבל ובלָיה.

“אם לא תאמינו כי לא תיאמנו”, הטיף ישעיהו הנביא לעמו, הטיף ישו לתלמידיו.

האמיני ותיאמני באמונה שלמה בנס הפלאי, אני משביעה את רוחי.

ועדיין לא שמעתי דיבור. רק חזיתי בקרינת הישות הנִסית, ואילמותה הגידה לי את הבשורה. וכשהבשר רפה, נרפית גם הרוח.

האר נא את דרכי בפנסך, שאלך נכוחה על אף צניחת האנרגיות, על אף החומה הבצורה שעלַי להבקיעה בי בדרכי אל שמחת ההשלמה, שלא ייבש מקור הברכה הסלע האיתן.

ועדיין אני שוגה בתקווה, שניתנה בי סמיכה להעבירה לראוי לה. האם שוב מֵרים נחש האגו את ראשו?

8. האם ההשתייכות לקבוצה מתבדלת, שוויתרה לחלוטין על חוקי המשחק של החברה, היא האלטרנטיבה להזדקקות אל אהובייך? הנה, בעולם הנוצרי נהגו נשים וגברים בערוב ימיהם, לפרוש למנזרים, כ“תושבי חוץ”, לחיות בסביבה רוחנית חפה מיומרנות ומשאפתנות ארצית, להתייחד עם אני⁻העל שבנפשם. ואילו לנו, היהודים, אין לאן לפרוש. ואפילו הייתה קיימת עיר מקלט כזאת, האם הייתי מוצאת כוח בעצמי לחיות בפרישות מעולמי?

איך לבנות פיגומי חיים בעת הזאת? איך לשבץ מעשים בשעות מתות? איך לקנות חברים⁻לרוח? איך לחיות? (נדב אומר: “לקבץ את הבדידים”.)

האם הגילוי, בהיסח הדעת, שאירע בי בעת הזאת, יישאר סודי הבלעדי, אוצר לא עביר, לא יסולא בפז. שבחסדי שמים, הוכתרה דמות נפסדת זו בהילה המאירה, ורואיה, נער יספרם, יזהוה בשאר⁻רוחם, מנקודת החסד שבלבם?

האם בסתר לבי מפכה בי ההשתוקקות הפסולה שתכתירני למען יֵדעו? (כּלכִי לך, הקליפה!)

9. הנה מחקרַי, הקושרים אותי בחוט דקיק אל מציאותי הארצית, לאור האמת המוסרית (והאסתטית) האחת ויחידה שנגלתה אלי בערוב ימַי. האם עלי לשמוח שאנשים זרים לי, מעטים ככל שיהיו, שחִקרי לבי ושׂכלי מגיעים אליהם באקראי, מנהלים דו⁻שיח, לשעה, עמם? האם התנתקותי הרוחנית מעידה על כוונה גנובה לשריין את הלב מפגיעה? עלי לשנן לעצמי: את שלך עשית, יצרֵי העולם הזה ומניעיו אינם בשליטתך.

10. האני הגרעיני אינו בר⁻חלוף. מִכרֶה שאינו מתרוקן הוא, מעיין שאינו יבש. טְלי מלוא חופניים ממקור הטוב של נשמתך ומלאי את לבך לבל יחסר, ולא יזדקק לאשליית חסדי העולם.

במוחלט אין תנועה. המוחלט מתקיים לעצמו, מנותק מנגיעת⁻הזמן. והנה, בהעֲרוֹתו מכוחו לַכּלי המוּרגש (עדיין) של צללית חיה⁻מתה זו, אני, למלא בה חלל בר⁻שנים, כשהוויה זו מתחַיה, ואילו הוא חומק מתודעתי, מחלחל בי הכאב מבעד למעטה הדק של האור המתמעט, ובדידות הצורבת בחושֵי בשר ודם שלי, משוועת לרחמיו, שיחקוק בי שוב ושוב את חותם נכס⁻צאן⁻ברזל של אמונתי באֵיתנו.

האם אני זקוקה לריטואלים, מעֵבר למסגרת הדתית הנורמטיבית, ואני מצפה שיַמְציאו בי את עצמם, ולבושיהם יהלמו את ודאי אמונתי?

11. עוד אני חושבת על ריטואלים, התגלגל לידי רומן בשם זה, של סופר הולנדי, סס נוטבום, שעורר בי מחשבות על ריטואלים בתרבות האנושית בכלל, דתיים או חילוניים, וריטואלים אישיים, שהם סוד כמוס בין אדם לבין עצמו.

הגיבור החילוני של הספר, מעין “לופט⁻מענטש”, מתבונן מן הצד במציאות שנדמית לו כחלום, ובהיותו דוגל בחופש ללא גבולות, הוא משתחל בין הריטואלים השונים המקיפים אותו (בית⁻גידולו הקתולי, ידידו האתאיסט⁻האקזיסטנציאליסט הקנאי לבדידותו ולסדר⁻יומו הכפייתי, בנוֹ, המכור לטקס⁻התה היפני), ולבסוף נכנע אף הוא ליצר הטקסיות, ובגיל ארבעים הוא מחליט לעבור טקס ברית⁻מילה יהודי. שהרי בעולם פרוץ וכאוטי כשלנו, אין קשר בין מוצאו ותרבותו של היחיד ובין הריטואל שהוא בוחר להגדיר בו את עצמו, לחלצו מכלא הריקות, הספקנות וחוסר התכלית, ולהפגישו עם מה שהוא מכנה,“הגנים הנעולים של המיסטיקה”, שהסופר רואה בה “אחד הכישורים של הנפש”. עם זאת, העוסק בריטואלים לא⁻לו, נראה לגיבור כמתאבד בכוח, שבהשתוקקותו להיפטר מעצמו על ידי השלת זהותו, הוא מחפש, בייאושו, את הנעלם החמקמק של המשמעוּת הרחק ממקומו ומתרבותו.

וכך אמנם חשים כשניסיתי לרעות בשדות זרים (ניאופלטוניות, הינדואיזם, דאו), לא כחוקרת אלא כמי שביקשה בתורות אלה גאולה לעצמה. דומה שהקבלה היהודית היא התורה הרוחנית היחידה שאיני חשה בה זרות נפשית.

12. אם השתקפות מאוויַי הטמירים הוא, התפרשה לי מהותו, כבר בפגישתי הראשונה עמו, כמי שמרעיף עלי טובה ללא סייג לעולם. האם לכך מתכוון המושג Guardian Angel?

והנה, כלות⁻נפשי אליו, שחוקֵי עולמי אינם חלים עליו, מלווָה בחשש שמא, בהיסחפי בערגתי אל רוממותו העל⁻חושית, אעבור את תחום⁻השבת המגביל את בן⁻האנוש למקומו הקיומי, ושבריצתי אל המאציל, אחצה את המחסום ואָכלה מן החיים, חלילה, בעודי קשורה לכאן בעבותות אהבתי ליקירַי, וחושַי כרויים (עדיין) לחקר הוויות עולמי שבכֹה.

הענק נא לי, מלאכי, זעיר⁻מה מחוכמתך לאין⁻שיעור, שאשכיל להתנהל בעולם הארצי כל עוד בחיים חייתי, ולהימנע מן הציפיות להשאיר חותם אחרַי, בעוד הפלאי הוא חותמי.

13. האם מן המקום הזה בנפשי, של גלמודות ואי⁻ספיקוּת הופיע הוא, שצלמו שונה מכל אדם אחר שהכרתי בימי חלדי? והרי לא מדמיוני שְליתיו, כי מנֵר⁻אל⁻נשמת⁻אדם, מושלכת אלי בבואתו בהבטחת הנצח.

14. הערב, כשחזרתי מהצעדה האטית, ביום החם והמהביל הזה, לאורך הטיילת, העליתי את דמותו על מסך רוחי, שאם אגביה ממפלס ראייתי הנוקדנית, אגלה את מוחלטותו גם בעולמי. אט־אט פשט בלבי רוגע רך, גן עדני, ניחוח האושר השלֵו, המלא, ולשאלתי האילמת: מי אתה הגואל? הדהדה אלי מרחוק־רחוק, בת־קול מאז: הנני אשר הנני.

ומנבכי לבי הוגד לי, שהופקד על רוחי להטותה אל שבילו⁻שבילי, להיותו בשבילי אי של אהבה וחמלה שלמים, בים של שיממון וערירות.

הנה חומו הזורם אלי, חום התמיד האופף אותי במרחבי הקור והניכור, מרפא ומזור לנפש שסועה. היי ראויה לרוחו הנאצלת עלייך בברית חניכת הרוח, לאחר שבילית חיים שלמים כבתא הקפאה. והייתה זו תרדמת הילדה שהקליפה זימנה לה בחלומה תעתועי פלצות, ובבערותה הם פרצו אל מסך ערוּתה ונדמו בעיניה כחייהָ.

15. כמו בארץ נוכרייה אני, אפילו בקונכייה של ביתי, בין בני משפחתי, נדב, ילדַי, ידידַי המעטים, כאילו התרחקתי אלפי מילין ממכורתי ומביתי. ואותה אי⁻ממשות המלווה אותי, כאילו אני מתאדה באוויר, האם אלה הגעגועים הכוססים לאותו נעלם ערטילאי של טרום⁻הולדת שאינו נתפס בחושים, אותו בר⁻קיום לפני היווצר הרצון, שבהיוולדי נמוג ואיננו? האם מכאן תהום הגלמודות, שאני מאמצת את שארית כוחותי לטפס על קירותיה לבל אצנח אל קרקעיתה, והיצמדותי בכל מאודי אל אהוב לבי הארצי כבגלגל הצלה יחיד לצוף עליו על פני המים, שמא אטבע מהיעדר חמצן? האם תחושת הזרוּת היא כה עזה וכואבת שנחוץ לי גוף פיזי בעולם התעתוע, שיספק לי את מנת החום הזעומה ההכרחית בשביל לשרוד?

ועוד צפויה לי הדרך הארוכה הביתה. בממדי הזמן, המסע מתקרב אל קִצו, אך הפחד מתלאות הדרך כמו משהה אותו. והנה, בקצה המסלול, מעבר למצוקת הנפש, אני קולטת את המרקם של האור האחר, שאינו מובחן בחושים, הנתפס מקצה המנהרה הארוכה⁻ארוכה וצלמו מתבהר ממנה ומתחַיה לעיני הבשר הכּבות ולעיני הרוח הקמות, באור העל⁻זמני.

להחיל את העונג הטוטלי של חסד התוועדותי עמך, עלם חמודות שמימי, על כל רגעי חיי שנותרו לי עלי אדמות. לשאוב מלוא חופניים מן השפע הלא⁻נדלה הזורם אלי מתבונת החמלה ללא סייג, ולהיות נטענת ממנו, להולידך בי. אני היום ילדתיךָ. היו ובכל יום. לא עוד רוֹש ולענה, כי אם שורש פוֹרה אמונה.

במקום שהֶגֶה חיי מְשָכַני אל תהומות של שיממון ונעזבות, לאחוז במושכות דעת הטוב וחסד האמת שאינם נשחקים לעולם, להינשא על כנפי הכאב הארצי אל מקור האושר האלוהי.

16. האם עלי לחתוך? להפריד כליל בין אני⁻החושי לאני⁻הנִשמתי? להרוג בקרבי את הלב החושי ולהתמקד בניצוץ הנסתר בו, הקולט ומשיג? אותו? להיקרע מתוך סבלי הנפשי, הפגיע למכות של טבע ואדם, ולשאוב כוח ממקורו, שאשכיל להחילו על שארית חיי?

האם עלי להסתייע בחפץ פולחני שיסמלו, ללטפו בשפתַי, כפי שהמאמינים נוגעים במצחם באבן השתייה שבמקדש, או באצבעם במזוזה שעל משקוף ביתם?

או לחקוק את צלמו, את שמו, בעורי, כמו בסרטו של גרינוויי הבריטי, בו כותב האב היפני ברכות על עוֹר בתו ביום הולדתה, בדיו שאינו דוהה?

לבי הרץ לקראתו, שצופן חוכמת הבריאה וקֶרֶן⁻השפע של החסד אצורים בו, להתמזג באחד⁻הווייתו, בכל אחד מן הנפתולים שעוד צפויים לי.

אל נא תמוש מעיני, מלאכי, מוקדי בחלדי. תיקוד נא אש התמיד בחובִּי, תיכון נא לעולם בריתך עמי. הנה, ניצוצות מחסדך מתנצנצים בי בקצב הנשימה, לשאוף אור וחום ממקורך הלא⁻נדלה. האם אסכין להעבירם ליקירַי, להבריאם בגוף ובנפש?


אוגוסט 2007

1. ולוואי והעונג העילאי הזך והשלם ממהותו, ירחף מעלי בעודי משיקה במעגלי העוינות והניכור שבכאן. שגם מהם אני אמורה להכירך.

הנה, תוך כדי המאבק המתיש שלא להרפות מאחיזתי בך, שנפשי המסוכסכת ברצונותיה הסתורים לא תפיל את רוחי בעודי נוגעת ונסוגה, לשברירי שניות, בדמותך שבתמונת רוחי, באה המכה מן העורף מידי בתי, בשרי ודמי, ודומה כי ירשה ממני, לבד מנקודת החסד שבלבה, גם נפש סבוכת עלילה, מתעללת בעצמה ובי. האם תדחפנה סאת ייסוריה חזרה אליך, שאינך מכזב ואינך מכזיב, כי מקורך, השופע אך טוב, אינו אכזב לעולם? וכשאני נועדת עמך, אך רגלַי טובלות עדיין במים המאררים, גם התוֹבנה שעימות אכזרי עם עצמי ובשרי, אמור להעלותני אל דעת הטוב האין סופי, אינה מפיגה את כאבי.

ולפתע, כתם זעיר של אור רך, מאיר אלי מימיני, מצד הקדוּשה שממנה נגליתָ אלי, הפלאי, להחיותני לשעה.

2. לנשמה אין עבר או עתיד. הנשמה מתקיימת בהווה חד מתמשך של חיי נצח.

האם ודאות אמת⁻הנשמה שנחשפה אלי בשלב מאוחר זה של חיי, תסמן לי את הדרך, שלא אסטה עוד ממנה והיא תשליך מאורה גם על עבָרי? האם אזכה להתווֹתה לזולתי? והרי מבעד למשקעי המורגש שבנפש, דומה שבחביון כל אדם מתקיימים קוד גרעיני רדום, ואם מסתייע לו, יתגלה אליו, בכלות הקיצין, כמהות העילאית של נשמתו. שמרגע שזרע האמת נובט בו, לא תמוש עוד ממנו מודעות המוחלט, שוחר טובתו ממהותו, והוא ילוונו דרכיו.

3. דומה שכל תחושה הקשורה בעבָרי, מענגת או מעיקה, אינה אלא כתם, בהיר או אפל, במכלול כתמי אור⁻צל של חיי נצחי, ואין טעם או תִכלה להשתהות על אף אחד מהם, להתרפק או לבכות עליו. וגם אם אתחרט בכל לבי על צער שגרמתי לזולתי, גם אם אטה את מיטב כוונתי לכפר על כך בחייו, האם יסתייע לי לכוון את חסד לבי אל נשמתו?

ולוואי שאשכיל לחסום כל מחשבת זדון על זולתי⁻כרוּחי, המרעילה את נפשי.

לחתור אל האמת הכמוסה, המורגשת בנו כהוויית נִצחנו. לא להתרשל בחיפוש אחריה, לא להתכחש לה, לא להתפשר עליה, לא לייפותה. להיצמד אל ודאותה.

טול קורה מבין עיניך, אומַר לרֵע⁻לבי, בלי נשמע קולי. טול ניצוץ מאור נשמתך שידליק פתיל בנפשך, להאיר בה שביל בסבך ערפיליה. האם זעיר⁻קט מאור התמיד של מהות נשמת אדם, יחולל את הפלא, ויצית שלהבת אש, להזינו בימי מאפליה הנוראים?

הנה, כבר עם הפסיעה הראשונה לעבר אור היקרות, כבר עם הושטת ידי אליו, ניצת בקצה אצבעי שביב מחומו. כבר מתפשטת בי הלהבה הברוכה, תחילה בלבי, אחר כך בחזי, ולאט לאט בכל אברַי ובראשי.

4. זכרי, בשעות הקשות של היום או הלילה, כשרוחך הנכאה מועדת למוחצך, אַל תניחי לאלת הבדידות העקרה ללופתֵך באצבעותיה הגרומות. המיסי והניסי אותה בדמעותייך ובזעמך, ומשכי כוחות מהעלוּם, בּאֵר לחַי רוֹאי, שחסדיו זורמים אלייך רכּים וחֵמימים, מזור לנפש נבוכה ודואבת. להחיותך.

השמחה שבמשיכת הניצוץ מן המהות הפלאית, המנצנץ בך, ההולכת בדרך, תועה בשבילי החיים. האם יסתייע לך לטהר את נפשך מן הסיגים הדבקים בה, לקרוע ממנה ספיחי פחדים ומפחי⁻לב הנטפלים אליה ומתחיים בה מכל התחככות עם חספוסי הקליפה? האמיני בשמחתך.

האין זו מהות השמחה החסידית, מלוא חופניים שמחה גדולה, המגרשת באורה את הבדידות ומחמימה לב מרטיט מחרדה?

5. מהי תעודת הזהות שלנו כלפי זולתנו? גיל כרונולוגי, רקע משפחתי, מקצוע, בריאות, מנת משכל, ומהי חותמת המהימנות שלנו כלפי עצמנו? גלמודות הנפש, רגשות חבויים הצפים מן הנשייה, זיכרון רחוק, עוּבּרי, הטמון בשולֵי החושים. דומה שרק לאחר שנשיל מעצמנו את כל אביזרי השעבוד הללו ונפסיק להסתתר מאחורי הפרסונה המתעתעת בנו, רק אחרי שנמצא את עצמנו בתוהו פנימי ללא כיוון וללא תכלית, רק אז, אם לא ניסחף חלילה לתהום, יתנצנץ אלינו, בחלום או בדמדומי יקיצה, האני הגרעיני שלנו, המוחלט והנצחי שמעבר לזמנים, ונחוש במתיקות העונג העילאי העולה בנו על גדותינו, אפילו נצוּד אותו לרגעים.

למה אחקור במופלא ממני? זכיתי בטעימה מהפקר השפע, מעֵבר לטעם ודעת, עוגן להיאחז בו בעִתות מצוקה, ולבי מלא הודיה עד בלי הכיל.

6. אני קוראת סיפור מאוחר של הנרי ג’יימס, “סבב של ביקורים”, וכאילו נגעתי באֵימה סתומה, לא מודעת, החוצצת בין האוהבים, והמתריעה מפני האמת האכזרית העלולה להיחשף בפניהם, שאין תוקף לשבועת האמונים שלהם, וכל אהבה מועדת לבגידה ולשבר, בגילויָם האַלים והמכוער ביותר. אימה זו מסתתרת מאחורי משחק יחסי הכוחות באהבה, כחיָה מסתורית המנבאת גורל אכזר, והיא מלוּוה בדמיונות פרועים העלולים להצית באוהב את היצר להשכים ולהרוג נפשית, את מי שהקיבוע שלו עליו מאיים על חייו. שהרי כפסע בין ההרהור על כך, לבין פגיעה פיזית של האוהב באהובו, או בבבואתו המעוותת המשתקפת אליו ממנו עצמו.

והנה, על פי ג’יימס, המוצָא היחיד האפשרי לנבגד במצוקתו, הוא על ידי דבקות בחסד הנוצרי שמעבר להתערבות הנפש החושית, כשהאהבה גוברת על הקליפה, על הכאב, על הכבוד ועל יצר הנקם. רק אז בכוחו של הנפגע להתעמת עם קשיחות לבו של אהובו הבוגדני, לסלוח לו ועוד לנחמו בחטאו.

7. לא אלאה להעלות לעיני רוחי את רגע המפץ הגדול, כשלמראה העלוּם השלוּח נעמדתי מסומרת למקומי, משתוממת נוכח עלם⁻מלאך בתוארו המושלם, בעמידתו הדוממת, באצילותו שלא מעלמא הדין, והוא מחיֵה בסערה את נימי לבי הנמים. מה אמר לי מבטו המהפנט בהרמוניית הפכיו? מה קלטתי מצלם אדם⁻אל שנקרה בדרכי המתעתעת, ואני אבודה במרחב ריק, עקר, נעזב. וכשניצבנו זה מול זה, נשטפתי בנביעת חסדו ללא תִכלה.

האם פגשתיך, מי⁻כאל, שלא בממלכת הזמן? האר נא את תודעתי, זיכרון שמעבר לזיכרון!

8. תחושת העונג שהציפה את מרסל פרוסט (“בעקבות הזמן האבוד”), כשאירוע חושי זעיר, תקלה של מה בכך, עוררו בו זיכרון רדום, מתקופה רחוקה, מאושרת, בעברו.

והנה, במשך שנות חיי בגלגולי הנוכחי, חלף בי, מדי פעם, רטט זיכרון לא מוגדר, כברק חלום, געגוע טמיר שניצת בגרון, בחֵך, באחורי הראש, התרחשות דק⁻דקה שאירעה בי אי⁻פעם, במפלס חיים אחר. ההיה זה הפלאי, שעם גילויו נמוגו בי אותן אדוות חושיות שהלכו על בהונות בירכתי הווייתי?

9. ממרומים ברכה יורדת, ודמותו של עלומִי, שהגיחה אלי מהחלל הפנוי שמעבר להווייתי התפוסה במלתעות הזמן, האירה בלבי, לשברירי שניות, את מהות אהבת הנשמות בדעת עליונים. האם היא מזינה את אהבתי הנוכחית אל בן⁻זוגי בגלגולי הארצי?

חזֵק נא את לבי בתוקף בשׂורתך.

בשעת בין⁻הערביים אני מתוועדת עמו, ונס החסד המורעף עלי והשואב אותי אל מקור האמונה ללא סייג, מרגיעני לשעה קלה מן החרדה שאני תפוסה בה בעת הזאת. חַסננו מלאכי בחסדיך, ובָרכנו בברית אמוניך.

האם הצורך הזה של גלויי⁻העיניים, נביאים, חוזים, לספר על ההארה שזכו לה, מסייע להם להתנהל על פי נוסחת הידע שנגלה להם, ולהשפיע ממנו על זולתם, לא עוד בעילום שמו, המפורש אך להם? או שמא האני החמדני ותאב ההכרה, הוא שמפתה אותם ה“מואר” לחשוף את סגולותיו?

10. כשאני שומעת על השימוש הבוטה שעושה גורו כזה או אחר בתורות עתיקות, אשר מְבַשׂריהן חָווּ מבשרם את החזיונות שהִנחו על פיהם את מאמיניהם, איך נרתמות ההתנסויות הדקות והמקודשות הללו למכונה המסחרית המשומנת, כל חפצי לפרוש לפינתי ולהתעטף בשתיקה מטהרת. מה היֵצר לשתף את האחר בעונג העלוּם?

איך אדמיין את כוליות הגרעין של הנכללים בטוטלי? איך אעבור במחשבת רוחי לפלנטה של דעת⁻הדבר, כשהמצוי בחולף מאבד את משמעותו, אם עדיין מייחלת אני ליתד בעולם שבכֹה, לסימן שיעיד על היותי במקומי ובזמני?

אני משננת לעצמי: אל תיכנעי לחולשת הנפש. סמכי על הנשגב, והודי על כך שברגעי הסחת דעתך, הצצת מעבר ללוט המסתירו מתודעתך. המריאי, כבכדור פורח, מעל לריקות הווייתך הארצית, ותיוושעי.

האם שוועתי הולידה בי אותו? האם מלאך הוא לי שנשלח אלי מענוּת נפשי, להיצמד אליו כאל גלגל הצלה, סכר מגן אחרון מפני ההיסחפות לאבדון?

התפללתי בלבי שאשוב לראותו בין⁻בערות⁻בין⁻בחלום, לחוש את ממשותי באי⁻ממשותו. והנה, משהופיע שנית בחלומי, היה זה לא בדמותו המקורית, כי אם כהעתקה! האם הברכה השורה בהיסח הדעת, מעבר לעין ההכּרה, אינה ניתנת לשִחזור?

האם מלאכי שולח אלי מסר בשנתי, אך המחסום הניצב בין דברו לזיכרוני משכיח ממני את חלומותי, למנוע ממני את קליטתו? האם, בקוצר ידי, איני משיגה את דברו? האם בכך שלא הכנעתי כליל את אנוכיותי וזנחתי את הקשר החי עמו, יהא עונשי, חלילה, לראות את הארץ המובטחת ואליה לא לבוא?

איך לשמור על הגחלת של מהותו המאירה בלבי, לבל תדעך לעולם?

כמו הייתי שריד אחרון של תקופת הקרח בת מיליוני השנים ומלבדי אין עוד איש בכל היקום כולו. ועכשיו, שהקרח נמס, בצבצו על פני האדמה שרידי גרוטאות לא מזוהות, חסרות צורה ונעדרות תכלית. היכן שהוא, לפנַי, משתרע הים, וביני לבינו חוצצים חולות. תִלֵי⁻תִלים של חול. ואני מהלכת ביניהם בזיגזגים, כסהרורית, רוח ללא גוף, כשרגלַי נמשכות, בבלי דעת, לשביל העפר מימיני, שיחים מאובקים מצדדיו, ובשוליו עץ.

ובצל העץ זיהיתיו, השלם כשלעצמו, פניו מזרחה. איך עמדנו זה מול זה ללא אומר ודברים והכול נאמר!


ספטמבר 2007

1. הנה, אף כי נגלה אלי משולי הדרך, באפלולית, כבר תחילת נצנוץ המחשבה עליו, מכניסה אותי למעגל האור שלא מעלמא הדין, ודמותו בעיני רוחי, מוחשית לי לאין ערוך מכל זיכרון מוּחש מעולמי הארצי. החום אופף את לבי כמצע של פלומה רכּה,והוא מתפשט אל חזי באהבת חסדים ללא תנאי, להעלות ארוכה לפצעי אי⁻אהבתי אותי. והעבודה אשר לי, לשייף את אבן החן שבחוּבּי, שלא יועם זוהרה וסגולתה תעמוד לי במצוקתי.

האמיני בגילוי המכוֹנן שאירע בך, לגבור על מעגלי⁻מעגלים של רעשי בוהו, שקליפת הווייתך נחשפת אליהם כאל צליפות של שבטים לחים. האמיני כי תיאמני, שאבן השתייה שנחקקה בך לא תיעקר עוד לעולם.

לטפל בגנִי במסירות אין קץ, לעובדו ולטפחו בכל אחד מרגעי חיי. לא לאכול מפריו בעודו בוסר, כי אם לחכות עד בשלותו, לכשיצנח מכובדו לאדמה.

איך אמתיק את דיני, איך אמדוד את שעלַי הסחרחרים בארץ החושים, להתאימם לאין⁻שיעור שפעת חסדו בתנוחתו הדוממת?

הנה, דנטה, במסעו עם ורגיליוס בעולם שמעבר, אינו ניתק מהגיגי לבו על עבָרו, ובדרכו, בשירָתו, הוא מכוון את חִציו אל אויביו מתמול בעולמו שבכֹה. האם כה רב כוחו של הגשמי? והרי עוצמתו של נטול היצרים והחושים היא אין סופית!

איך לרתום את הגילוי לסדר יומי, לחיות את שקָצב לי גורלי בלי שאתבזה בעיני עצמי? האם בגילוי סודי הכמוס הֵפרתי אמונים? למי?

הבזק נא, עלומי, את ברק הדעת אל דעתי המוסחת, להנחותני בשארית דרכי.

האבולוציה מולידה בעל⁻חיים מְדַבֵּר, עם מנגנון מורכב להפליא של מוֹח וחושים ונפש.

איך ייתכן שהוא מתחסל, בתום מעגל חיים אחד ויחיד, בגין כל התנכלות אליו של טבע ואדם?

האם יחסיות הנברא מובנית בוודאות המוחלט? האם כמיהתו העזה להרמוניה, תקרבו אל מצב⁻הנצחי של הבורא, להתפוגגותו ולהתמזגותו בכוליות הנשמות? והרי, בעוד שהרמוניה היא סטטית, דיסהרמוניה ואנתרופיה הן מצב פעיל, ערני, רוחש גירויים ותגובות חושיים ועצביים. האם מטרת הבריאה להפר את ההרמוניה של הטבע, ותכליתה בהחזרת הסדר לתִקנו, ומכאן הקונפליקט בין נשמת אדם ליצריו, שהנשמה הכמּהה לאיזון תלמדנו, ויצריו יסיטוהו להפָרתו?

האם במרקם היקום ההרמוני מושתל⁻מושחל כוח הרסני השואף לפרוע את איזונו הקדוש, כדי להשליטו מחדש בדגם “משודרג”, והוא מתפרץ בכוח שטני, לזרוע כאוס ודיסהרמוניה, שהם לו סם חיים? האם כך מניע כוח ההרס את גלגלי העולם לפעולה, מאז מגדל בבל?

ובמקביל נרקמות מזימות שטניות המסכסכות בין גזעים ובין דתות, מקדמת דנא ועד ימינו, המערערות את האיזון הקיים על ידי מהפכה חברתית, והמחזירות, בעיוות, שלטון יחיד חדש, “הרמוני”, עריץ מקודמו.

אך ההשגה שטבענו שואף לטלטל את העולם ולפצלו ללא הרף לשם הנעתו, אינה מפחיתה מכאבנו, כפי שידיעת היותנו בני⁻חלוף, אינה מקהה את הפגיעוּת ברגשותינו, או במה שמתעתע בנו ככבודנו.

והרי גם כאן מתגלה חוק האֶנתרופיה, כפי שהוא פועל בטבע כולו: ככל שנשמתו של אדם מתכוונת להיצמד אל הוודאי וההרמוני, כך מתחזקים יצריו האפלים ומושכים אותו לעבר הקונפליקט שבאי⁻הוודאות.

3. אני קוראת את סיפוריו של פלטונוב, הסופר הרוסי המיוסר, אשר איתרע מזלו לחיות תחת שלטון האימים הסטליניסטי, כשבתוך⁻תוכן של זוועות היומיום, הרעב, האֵימה, לא נמצא פנאי נפשי אלא לדברים הכי קיומיים, בחומר וברוח.

האם רק משטרים עריצים מצמיחים את פסגת הסִפרות המחתרתית הגדולה בכל התרבויות, כפי שמצבים אישיים קיצוניים, של כאב וסבל עשויים להוליד אמנות נשגבה?

4. תפיסת העולם הקבלית גורסת, שמאז התנתקנו ב“שבירה” מהמהות האין סופית, קיימת בנו כמיהה קמאית לחזור אליה. והנה, גם בקבלה וגם בתורות הנסתר של תרבויות עתיקות אחרות, נמסר, בחביון הסוד, על גילויים שאירעו ליחידי סגולה (“סגולה” בכוח מתקיימת בכל אדם), שסטו, בהיסח הדעת, מדרך המלך של חייהם, אל שביל צדדי, בו נגלה אליהם שורש נשמתם בצלם ובדמות. האין זה ביטוי למשאלה כבירה, נסתרת, של אותם יחידים, או שמא זו עדות, נעלה מכל ספק, לוודאות הנשמה המוחלטת והנצחית?

האם דמותו הטוטלית של הפלאי מלווה אותי, בלבושים שונים, בכל אחד ממחזורי חיי, והיא מתקיימת בכל אחד מגלגולַי?

5. אני צפה בגבי על פני המים, מנענעת מדי פעם את זרועותי, מניחה לאדוות הגלים לערסל אותי בנשימתם העולה ויורדת לקלילות בת⁻הרוח, ורגשותי החיווריינים, בגוני פסטל, מחליפים צורה כעננים השטים. נסיכה רדומה בחיק הזמן, שבאשליית חלומה הוא אינו בר⁻חלוף.

6. להתנער, לעשות מעשה, לפרוץ, להניע ביוזמתי את גלגלי זמני שלא יחלידו, לעורר תנועה בחיי, כשאני בערוב ימַי ועודני נערה ברוחי. סביבי רוחשים חיים, הכול שטוף אנרגיה, ואילו אני נחה במקומי. אני מזכירה לעצמי שהמוחלט הוא סטטי, אף כי התנועה כולה מתרחשת בו ומתפרקת בתוכו; שהיוגים יושבים דוממים, שעות על שעות, בשאיפה להתמזג עם השלם, ואילו רוחם רוחשת תנועה. שהתנועה הפיזית באה להתחרות בזמן, ואילו היוגי שואף לדבוק בנצח הרגע, שאז תיגע נשמתו באמת הידיעה.

המדיטציה היומית מרגיעה (לרוב) את אי⁻השקט בלבי. אין לי אז ציפיות, אלא מדבקוּתי בו, המפרקת מנשקהּ את הקליפה, המסכסכת אותי עם עצמי.

חברַי, שאני שוחרת את חברתם, הם הפילוסופים של כל הזמנים. לא המתהדרים בתארים, לא המצליחנים והמתוקשרים. כי אם אנשים מן השורה שהתנצנץ בהם הַזיק, או גיבורים ספרותיים, או הוגים אלמונים מהמזרח הקרוב והרחוק. בעולמי זה, שהפלאי מולך בו, אני מוגנת ושלווה, והבדידות יפה לי אז. לשברירי שניות אני מתמוגגת מאושר, שבשביל להחזיק בו כהילה מעל ראשי, עלי להתעלות על עצמי הרצוני.

האנשים שמשלים את עצמם כי הם נטועים במציאות הארצית זרים לי, רחוקים, האם יהיה בי הכוח להחליט, מתוך בחירה, שמיציתי את התגשמותי שבכאן, המגרדת רק את קליפת הדברים ואליהם אינה מגעת? האם בכוח ההחלטה אנתק את עצמי מתוחלת האכזב להשאיר אחרַי חותם, ומעתה ואילך אהיה צופה פסיבית, ללא ציפיות וללא שיפוט? האם ידיעת ערכי הסגולי והתכוונות הלב אל המתוקן בתכלית, מכתיבים לי את המעשה הנכון? והרי בתוך⁻תוכו יודע האדם מהו המעשה הנכון.

עלי להתגבר על חולשתי, על עייפותי, על תחלואַי, על פגיעוּתי ועלבוני, בהיתקלי בקיר של שתיקה או של אדישות. אין תרגיל טוב מזה להיפתח אל הדבר האמיתי, שהוא במרחק שנות אור מן הטעם של הגמול הארצי.

7. ודאות האמונה. מתנת החסד הגדולה ביותר שניתנה לאדם. ותמונת צלמו כפי שנצטיירה בעיני רוחי, השונה בתכלית מתמונת תכונותי הגנטיות, מופת של שלמות הוא לי, לשוותו לנגדי בדרך עלייתי מן המישורת של רצונותי החמדניים המתגברים והולכים עם מילואם. והנה, בזהותי אותם באחרים, הם מוגדלים במשקפתי עשרת מונים, ללמדני, שערכי העצמי תלוי בהתכוונות רוחי אל זולתי⁻כלבבי.

לשמור על קשר עין דק ובלתי נראה, אך איתן ושריר תמיד, עם כוח העלוּם בצלם העֶלֶם, שיְאחה את הפיצול המתקיים בין יחסיות עולמי, לבין תמונת הנצחי בתפיסת רוחי, לחבּרני אל מקור החיים המפכה בי מעבר לחושַי. שהתקווה היחידה היא בנביעה ההדדית בין כורח קיומנו הגשמי, לבין כמיהת הנשמה אל מקורה.

בחששי מהסתגרות בבועתי האישית, שמא אתנתק מהעולם ותיפגע שפיותי, חלילה, אני ממשיכה לשגות בחלום על קבוצת מאמינים, כאלה שלבם מכוון להשיג את מהות הנסתר בנגלה, הנתפס, כהרף עין, בעין הרוח או בחוש השישי, שבהתוועדויות בינינו נאזור כוח להתבדל מהבלי העולם, ולהתקדש בעבודה פנימית ליַעד הסופי של דבקות בעיקר. שעוצמת האנרגיה המושקעת בעבודה על תיקון כל אחד מחבריה תעלנו במדרגות זיכוך הרוח.

8. כל יום נפתח באיזה קוד הרומז על צביונו של אותו היום, וכבר נתתי סימנים בקודים הללו. האם חוקי סיבה ומסובב מרכיבים בכל יום את האנרגיה המיוחדת לו, ומכאן האמונה העממית שכל יום נושא עמו את מזלו?

אני משתוקקת לקשר, אך פגישות ממושכות מתישות אותי, כאילו נתלשת הפרסונה שלי משורשי, וכשהיא פועלת באופן עצמאי, כבובה ממוכנת, אני פורשת ונסוגה אל עצמי, אפילו כשמדובר בשיחות⁻נפש שאני כה כמהה אליהן. האם נגזר עלי לקיים עם העולם קשרים וירטואליים בלבד?

9. לא להיכנע לתחושת המבודדוּת, אני משננת לעצמי. לחדול מהתקשרויות תפלות, ולא ליפול ברוחי בימים של אלם, ללמוד לשתוק, כמוהו, מושיעי, ששפעת נביעתו אל זולתו היא לי מופת מהותו של הלבד, בזרימתו המחַיה ומענגת.

להיות שוות⁻נפש לכזב ולזדון. לא להתלונן, לא ביני לביני, ולא באוזני אחרים, על אוזלת היד. להדביר, בכוח עלומִי בי, את חיידק המבודדוּת והבדידות, שמתחַיה מן ההשוואות העקרוֹת. לא להתחפר במצוקות שמקורן בְּטבעי ובאופיי, לשמוח בך שבלבי, להודות על גורלי, ולידום.

הנה, גם ממרחק שנות⁻אור ממקור דעת החסד שבמעלתך, שיוויתיך לעיני תמיד. ולוואי והתפילה המתמלמלת בלבי תבקע אליך בכוח כוונתי, ורוחי הכמהה לתיקונה, תסתופף במשכנך האיתן בי.

10. הנה אני מתנהלת בעולמי, מתערבת בו, משקיעה בו אנרגיה רגשית, כשמוקד מחשבתי וערגתי הוא בו, ניצוץ המוחלט העל⁻חושי. והרי השכל האנושי אינו מסוגל לדמיין את היעדרו! ובכל זאת, כולי פליאה על הדבקים בדתם, שביומיום הם שקועים בעסקיהם, ואילו בירכתי הווייתם מרחפת מסה רוחנית מן ה“מעֵבר”, האם הם פורעים חוב שנדרוּ לבוראם? האם חתמו עמו על עסקה חד⁻צדדית, ושמירת חוקי הדת היא מעין השקעה לעתיד⁻לבוא אצלם?

אני קוראת, שלעומת הפונדמנטליזם המתגבר באמריקה, החל להציף את היבשת גל של ספרים כופרים בעיקר. מִסכנים בני⁻האדם, דבקים באלילים, במונותיאיזם, נעים בין אידיאלים,קפיטליזם, קומוניזם, וכסומא בארובה הם חוזרים לתקוף את אויבם העתיק, שאפילו היום, בעידן הפיזיקה הקוונטית והתרמודינמיקה, עדיין הוא סמוי מעיניהם ומתנשא עליהם. במה עוד ניתן להיאחז בדינמיות הזאת של בין⁻המְצרים?

11. האם קיימים בטבע הרוחני מושגים מוחלטים שהתלבשו בצלמים, או מָהוּיות של חוכמה, חסד, מוסר, יופי, הנכללות אלו באלו במדרגותיהן השונות, והפלאי, שנגלה לעיני, מייצג מהות מכלילה כזאת? הנה, הפִּזול הקל בעיניו, האם ניתן לדמותו למרחק האידיאלי, המוחלט, הטוטלי, ההרמוני, אך לא הסימטרי, של המושג האפלטוני “יחס הזהב”, האומר שהטבע כולו נברא בפרופורציה של 1:6?

12. הנה, כשנגלית אלי בשולי החיים, בנוף הסתמי והשומם שבת⁻דמותי משוטטת בו נעדרת כל תחושה נפשית; כשנשטפתי בַּשפעה לאין קץ שהורעפה על נפש רחפנית זו המתעטפת בבדידותה והוכיתי בידיעת החסד התבוני שנזרעה בי, חוט סמוי מחבּרֵני מאז אל מקורי, בעודי מהלכת בארצות החיים. הו, נדבת שמים.

ועל אף הספקות העולים, מדי פעם, מן האופל לכרסם את לבי בכל פה, כמיהתי הגואה אליך, שאינה יודעת רוויה, מבריחה את האיריניות המשתלחות בי, בכוח איתן נשמתי, אמן.

האם, בכמיהתי להידמות אליו, יימצא בי ניצוץ ממופת חוכמתו וחמלתו, שיאיר אל מאן⁻דהוא בחזונו, כמוהו אלי?

דומה שרק נביעת גומלין מצדי, תזַכני בנביעתו ללא תכלה. רק בכוח הפעלה⁻מדעת של רצוני הרדום, המפונק, לכוונו אל מדרגתו, אשכיל לאחוז בלוּז נשמתי, שהפלאי הוא לה אספקלריה מאירה.

האם תהיה זו משימתי לשנה החדשה, לרתום רצונות נפסדים מן העולם הארצי, שיהיה לי מנוף לקפיצת הדרך, להחיש את נס הגעתי אליך, עלומִי, כחץ שלוח מבּרק התבונה, בעודי בחיֵי החושים? דומה שרק כך אזכה בהכרת ערכי (האמיתי), כשישתקפו אלי אחַי⁻ברוח מבבואת המהות הנאצלת של נשמתי, זו הטומנת בחובה את הרמוניית הפרדוקסים, המאירה מגְביש צלמו של העלוּם.

הנה, עצם כוונתי להתגבר על חולשת רצוני, כבר היא מפיחה בי אנרגיית חיים המתפשטת ותופחת בחזי. האם אשׂכיל לשלוט באימפולסים שלי, אותם שֵׁדים סטיכיים המסתתרים בפינות החשוכות של הנפש, ללעוג לה ולהכשילה?

13. הפלאי התלבש בעיני רוחי בצלם איש, עם אברי פנים וצורה גופית, כמוהו כַּנופים שאני רואה אותו מתהלך בהם, שאינם מנותקים מטבע נופֵי העולם הארצי. והרי גם בסיפורי גן העדן בתרבויות השונות, כמו במיתולוגיות המסופוטמית והיוונית וכמו בציורים הזן⁻בודהיסטים ובקומדיה האלוהית של דנטה, צפים⁻עולים מתהום הנשייה של תודעת המשוררים, חלקֵי נופים מן המוכר להם ומתחברים אלו באלו כבקולאז' סוריאליסטי.

דומה שאיננו מסוגלים להתנתק מתמונות המציאות, אלא רק מהשלכותינו עליהן, כשבמצב של “הארה”, מתגלה לנו ממד נוֹפי חדש, שלא ידענו מניסיוננו, אפילו הוא מתלבש בעיני רוחנו באצטלה מוּכּרת.

הזמן עף, כמו שאומרים. יום, שבוע, חודש, יום⁻הולדת רודף יום⁻הולדת… והנה, מאז נגלה אלי הפלאי, דומה שהתנהלותי בעולם הארצי היא בין השעון הגדול, המקַבֵּע בי אשליה של הווה ללא תִכלה לבין השעון הקטן, שֵדון המקפץ באוזני ללגלג על חלוף⁻ימַי. ומעליהם, מוקד המוחלט הסטטי, המכוון את מורֵי זמני ממרחבי אל⁻זמניותו, כאשר חיֵי נפשי ורוחי נעים בין אלה לאלה.

הנה, בהעלותי אותך ממעמקַי, נעלמת התכוּנה הקודחת במצחי, ומרחבים שמעבר לזמן, מלוא רוחב האופק, נפרשׂים לעיני רוחי. הו, מנוחת הנפש העוטפת אותי בהתגלותך, לאחר געגועַי הכוססים אליך.

14. היום, בהתוועדותי עמו, ואני מודאגת מתופעה גופנית לא מוסברת שאירעה לי, עברתי לדבר אליו רוסית, שפת אמי, השפה הכי אינטימית שלי. הנה, בבלי דעתי, אני מערבת את מלאכי במצוקות גוף ונפש שלי, בעוד עצם ידיעת מהותו השולטת על לבי, היא התשובה לכל חוליַי.

העָלוּם ראי אצילות נשמתם של אהובַי מאז, תמצית טעמם וריחם. איך אכיל את אהבתי אליו, והיא עוברת על גדותיה ומציפה את לבי. והרי זה קצה גבול יכולת האהבה של האדם. עד כאן הוא מסוגל להגיע בתפילתו, בהתמזגות עם נשמתו, ואני, בקוצר⁻דעתי, בחרדתי, נאחזת בו, תקוות התקוות, שישמרני וינחני, עוד בגלגולי הנוכחי.

הנה, כבפזמון חוזר, כבלייטמוטיב, צף בי שוב ושוב, זכר פגישתי הראשונה עמו, עת הילכתי⁻ריחפתי כסהרורית, באור⁻לא⁻אור אפור⁻לבן, קר, ולפתע, אותו זיק בודד, עלום, בשולי השביל, שעטף את לבי בשפע אין סופי של אור וחום.

15. החרדה, שעדיין מקננת בי, מן הסכנות האורבות לפתח. אימת העולם המנוכר והקר, כבית חולים שורץ חיידקים, המרפא ומחלה בעת ובעונה אחת.

אבל איך לתאר את החרדה ששורשה בהסתרה, באין האונים של הגלמודות הממארת, כשאיתן נשמתך נסתר ממך? איך לתאר את הבעתה למי שלא חווה אותה?

עוזרני נא, שליח האל, להדוף את אימת ההסתרה בכל כוח התפילה. אלפני לשמוח בהגיע השעה לעבור את הגשר אליך, מהשתוקקותי, בעודי בשליטתי (היחסית), הפיזית והנפשית, באיתן רוחי.

הנה, הספק המנקר בי, אם באמת ובתמים השלמתי עם הסוף, שבזמן האחרון הוא מתערב באופן פעיל בחלומותי. והרי בסירובי להישיר מבט אל קצה גלגולי הארצי, אפילו את המילה הסופית (הסופנית) אני מתקשה לחרוט בעט. אפילו עליה גזרתי טאבו.

16. שעֵה נא אל תפילתי, אתה, שניצבתָ בַשביל הצדדי של חיי רוחי, נר מאיר ברשות היחיד, באופל הנפשי של קיומי הארצי, נֶעלָמי שהיה לעלומִי וראיתיו בעוֹלמי בחיַי. להערות מלא חופניים מנביעת חסדיך, להזרימם אל כל תא מתאי גופי, ובהתפשטם בי נהיה לאחדים, בעונג השלם של ההתמזגות עם מעלתך.

משנקבעה נוכחותך בחיי, ניטעה בי תקוות פראית שתאמץ את לבי ותהפכנו על קרבו, לבל אחרד מאימת התוהו. אני מתכרבלת בצִלך בתנוחה עוברית, להתכנס בגומחת הברכה, לידום בך, וסמוכה ובטוחה ונינוחה, אני מפקידה בידיך את רוחי, שומרי ומגִני.

17. הלילה, בחלום, הגיעו אלי חזיונות ומסרים שנגלו ללֵב טולסטוי, אשר שמעם מפי שליח הבורא, והעבירם אלי באמצעות מלאכו האישי. וכשסיירתי במחוזותיו של איש הרוח הדגול, הייתה זו חוויה מופלאה של אושר ועדנה.

מה דיברו המסרים הללו? מה דמות הייתה לאיש⁻המלאך שהלכתי בעקבותיו על הגשר שבין ממלכת אלוהים לממלכת האדם? האם אסתייע בעלומִי שיאיר את עיני להכניסני בסוד החזיונות הקסומים הללו, טעם הברכה, חמדת החֶמדות?

אני טובלת במים החיים של חמלתך, העוטפת אותי בזרימה רכה וחמימה, מרגיעה ומרפאה. אתה, שמערומֵי נשמתי גלויים לפניך, שלבי רוטט לקראתך. העלֵה נא ארוכה לחרדות המהפְּכות בנפשי, למחשבות התוהו המטריפות, שאנשא ברוחי אל מחוזותיך, ואגע בכנף התַחֲרה של מלאכי.


מדיטציות III: (אוקטובר 2007 – מאי 2009)

אוקטובר 2007

1. אני מוצאת הקְבלות רבות בין תורות הנסתר של הדתות העתיקות, אפילו שזוויות הראייה בהן שונות וייחודיות.

הנה, המושג “מקום פנוי” בקבלה היהודית, אותו חלל שנוצר אחרי הצמצום הראשון בין האור האין סופי לבין תחילת בריאת העולמות, והוא גם מקום הבחירה החופשית של האדם, בין הכניעה ליצר הרע של אנוכיותו, לבין התבוננות הרוחנית מן המפלס שמעליו, שהיא דרך התורה. וכן גם מושג הנעלם⁻הנסתר בתורת ה“דאו” (“הדרך”), המרמז על ריקות החפה מחוכמה או מחמלה, מיופי או ממוסר, שהאדם ממלאה בהתאם לבחירתו.

והנה, בעוד תורת הדאו, מפי החכם לאו⁻דזה, מדברת על גבול שיש להציב לשמחה או לכעס כשאלה עוברים על גדותיהם וחורגים משליטת המרגיש, המושג הקבָּלי “מסך” מוסב על החיץ שבין האור לַכֵּלים, כשאין בכוחם להכיל את שפע האור מצד עולם האצילות, או כשאין הם מסוגלים להתגבר על ריבוי פיתויי העולם הארצי.

כך, בעוד הקַבלה מורה לנו שחדירת האור העליון לכליו הרוחניים של האדם תלויה בטיהורם מסייגי רצון⁻המקבל שלו, אומר לנו הדאו, שאם נטהר בקפידה את משכן העליון בתוכנו, יבוא הלְשד מעצמו. כפי שהחוכמה והחסד ניצבים בראש סולם המדרגות של הספירות הקבליות, המקבילות לכוחות הנפש, כך גם מונה החכם הסיני את החמלה כראשונה במעלה בין שלושת אוצרותיו, כאשר האוצר השני הוא החסכנות (גם זו שבדיבור ובמעשה, כנראה), והשלישי הוא הימנעות מתחרותיות.

הקַבלה, בעקבות תורת משה, מדברת על אחדות הבורא שבנשמת האדם (“ה' אלוהיך ה' אחד”,“אין עוד מלבדו”), ואילו החכם הסיני מדבר על תפיסת עקרון “האחד” המושל בלבו. גם תורת הנסתר היהודית וגם תורת ה“דאו” מזהירות את האדם לבל יטמא את שפתיו (“לא תישא את שם אלוהיך לשווא”), ובעוד הקבלה מתייחסת לאהבת הזולת (“ואהבת לרעך כמוך”) כאל הכלל הגדול ביותר בפנימיות התורה, החכם הסיני שם את הדגש על המישור ההתנהגותי, ומנחה את האדם למשול ברוחו ביחסו אל זולתו. ודומה שאלה הן שתי תפיסות המרמזות על אותו עיקר.

הקבלה, החסידית בעיקר, מטיפה לשוויון⁻נפש ביחסו של האדם לכל הקשור בעולם הארצי, ואילו הדאו גורס, שכל עוד לא יידום האדם בתוכו ויחדל מתחרות, הוא לא ימשול בלבו.

אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת, אומרת תורת הנסתר היהודית, ואל לו לאדם לחקור במופלא ממנו. ואילו תורת הדאו מורה לנו שיש להשקיט את הציפיות ואת המחשבות על “הלְשָד” (האור הממלא את הכלים?),ולהרפות מן הניסיון לחוקרו ולשלוט בו.

גם הקבלה וגם תורת הדאו, מדברות על היִראה המקננת באדם (יראת השם או יראת הכוח העליון), ועל הבושה או הענווה ושפלות הרוח, המורגשות באדם ביחסו אל בוראו.

שתי התורות העתיקות האלה מרמזות על הארה, זה הבָּרק המבריק על השכל, כשעל פי הקבלה מגלה המוּאר שתכלית הנשמה היא לשוב לשורשה באין סוף, ולפי הדאו היא כמהה להרמוניית הדממה הקבועה והבלתי משתנה. כך, שתי התורות הללו תופסות את המושג “הארה” כידיעת האדם את עצמו (“דע את עצמך”, ואת החוכמה כידיעת הזולת, ועם זאת הן ממליצות “לא לדעת כשאתה יודע”, כלומר, לא להתרברב בידיעתך, לא בעיני אחרים ולא בעיני עצמך.

גם הקבלה וגם הדאו מורות על “הדרך”, על תהליכי ההשתלשלות הנסתרים והנעלמים (המעורפלים והעמומים) שבנשמה, ועל המהות הרוחנית המתלבשת בצלם אדם שבָּנו.

אני נפעמת מן הדמיון שבחוויית ההארה של המקובל או של החכם הסיני, לגילוי הפלאי בי, כאשר תכונות דומיננטיות כחסד וחוכמה, הושלכו אלי ממהותו, כביכול, והשגתין בְּמוּרגש כַּסגולות הנעלמות של הנשמה. כך, אור השחר הערפילי כרקע לתעייתי חסרת השחר, והמוקד המוחלט של דמותו, בצל העץ, הזוהרת מפנימיותה, המקבילים לתארים שנקשרו ל“העליון” בתורת הדאו: “זוהר”, “אפל”, “ערפילי”, “ממוקד”.

וכך גוני⁻הגוונים של תחושת העלום בי, המרמזים על אלה של חכמי הסוד בתרבויות השונות, ותכונותיו, כמופת של חיקוי בשבילי, שהן למעלה מטעמי ומדעתי.

אז למה אני מצרה על גלמודיותי הנפשית, בעודי מנהלת דיאלוג אישי, מרומם רוח עם חכמי כל הדורות?

2. אני קוראת בכתבי חכם סיני, שהמילים המתייחסות ל“הדרך” הן חסרות טעם, תפלות, רואים אותן אך אין מתבוננים בהן. שומעים אותן אך אין מאזינים להן, והן פורחות ברגע שנֶהגוּ עם זאת נראה שדווקא המילים הללו הן הנעלות ביותר. שהרי, היודע לא ידבר על ידיעתו, ואילו המדבר אינו יודע (את הדבר).

והנה, המילים הבאות אצלי “כך מעצמן”, לבטא את חוויית הפלאי בי, שימשו בַּקודש הזה לפנַי. מאז הָגָה אותן משורר תהילים.

3. העלום הופיע לעיני רוחי מאותו מפלס שבו מתקיים בהשגתי כוח הבריאה יש מאין, המִכרה שממנו נחצבת אנרגית החיים האל⁻גופית והעל⁻זמנית. האם צירוף כל ההפכים כולם הוא שיוצר את הפוטנציה האדירה הזאת? האם הנשמות, בהיפרדן מהגוף, חוזרות ומצטרפות אל הכוח האחד הזה שהוא כור מחצבתן?

כמגדלור המנצנץ אלי מרחוק, מגבוה, המולך בנפשי ומשליך לעברי אלומת אור רחבה, זוהרת, לנווט אותי בשׂחייתי על פני נחשולי משבּרים גועשים של נפשי⁻חיָיתי, מטלטלים אותי פָּנים ואחור, הופכים אותי על פנַי, מכסים עלי בקצף ובחרון. וּזרמים תת⁻קרקעיים מושכים אותי אל התהום, מאיימים לטרוף אותי חיים. בדידותה של השוחה לבדה למרחקים ארוכים, בדרכי אליך.

4. התחלתי לקרוא בכתבי האשלג, לדלות מתורתו הבחנות נוספות להשגת חזיון הפלאי בי, ולכמיהתי המופשטת לקבוצה הרוחנית האולטימטיבית.

האדם שואף להגיע למעלת הבורא, אומר הרב (כל מדרגה רוחנית הנמצאת מעל לעולמו של האדם, מצטיירת לו כָּבורא), להיטמע באדם הראשון, שנעשה בצלמו וכדמותו. והיה בית קיבול ענקי לקבלת אור אין סוף. עד שחטא בחטא הדעת, שללא האיזון של החסדים, הפרידה ופילגה בין הדבקים וגרמה לשבירת הנשמה האחת לשברים ולרסיסים של נשמות רבות. והנה, ערגתו להתקרב למצבו הבראשיתי ולהתאחד מחדש עם נשמתו המקורית והטוטלית, מעוררת אותה נקודה בלב האדם, המחַיה בו, באחד מגלגוליו, את ההשתוקקות להתעלות מעל העצמי המוכר (האגו), ולחזור לאני השורשי שלו.

זאת, בדומה ל“אנאידות” הניאופלטוניות, המורות על פסגת מטרת הקיום בחזרת הנפש אל האחד האין סופי, שהוא מקור החיים, סיבת הסיבות, והמציאות האמיתית היחידה.

הנה, מנקודת תצפית זו של “הנקודה שבלב” ושל רתימת כוח האגו לחיזוק הדבקוּת בתכונות הבורא, שהעיקרית בהן היא החסד והשפעתו על הזולת, על האדם השואף להיתקן, לרדת אל בין הבריות, כדי שתורתו, שקיבל מרבותיו המקובלים, תשפיע מסם החיים שלה על מרב האנשים שהתעוררה בלבם אותה נקודה סמויה.

האם הפלאי, שנגלה אלי מן המפלס הטרנסצנדנטי של רוחי, הנו אחת מן ההשלכות של בבואת אדם הראשון, שמהותו מסמלת את החוכמה האלוהית הסתומה המתגלה בכוח החסדים, והיא מתלבשת בדמות אדם הרמונית בראשיתית?

המושג “הסתרפנים”, על פי הקבלה, מוּחָל על מי שעדיין לא התגלתה אצלו הנקודה שבלבו. ואילו “הסתר כפול” מתייחס לפגיעה באמונת האדם בבורא עצמו, כאשר בקוצר ידו להידמות אל מעלתו, מתערערת אמונתו בכוחו, והכלי שבו הוא קולט את אור החסדים האין סופי, מצטמצם ומתדלדל. בעת הזאת, טוען הרב, תועים האנשים ללא כיוון או מטרה, בחיפושם אחר נקודת אחיזה (כפי שתעיתי אני, או תמונת נפשי הערטילאית בחזוני). כשרצונו של החזק משפיע על מי שרצונו חלש יותר, מכניעו למחשבות סרק ולחזיונות שגויים, והאני הכנוע חי בתמונות הזרות לו, ואינו מתעורר מהן חיים שלמים. נראה, אם כן שמקור הבלבול נובע מכוח המדמה המטשטש ומערפל את אמת הטבע, שמשתקפת באמת הקבלה, ומשקפת אותה.

האם חזיון “המבשר”, שיקף לעיני רוחי את העונג השמימי שבהשפעת החסד ללא תנאי, יציידני בכלים מן הממד העל⁻זמני, לחפור בתת⁻תודעתו של האחר, ולגלות בה את הנקודה שבלבו מגלגולו הקודם?

5. אני חיה עכשיו בשני מישורים: בתהליך של פרידה מאנשים שהיוו את עבָרי ואני מחוברת אליהם באסוציאציות רגשיות וחברתיות, אפילו הן בתשליל ובעבודה על רתימת החולשות הכרוניות שלי, כדחף לצמיחתי הרוחנית. ואני משתאה לדמיון בין חזוני האישי, לבין תיאור “אדם קדמון” בספר “הזוהר” ובכתבי האר"י, שהמקובלים רומזים בו (מחזונם?) כי צלם אדם מושלם לו, הדומה לבורא. אך בעוד “מצב הבורא” כבר התקיים, על האדם לתקן את עצמו על ידי שכלול כליו הרוחניים והכשרתם לקראת ייעודם, השארת הנשמה והתמזגותה במהות המושלמת המשקפת את האל. שזו, על פי השגת האדם, תכלית מחשבת הבריאה.

אך כדי שהאור הרב החודר אליו לא ירסקוֹ וכדי שהשגת קוצר ידו להידמות לבורא לא תכריעו בייסורים מחמת הבושה ממצבו הנחות כלפיו, מונחה האדם לבנות לעצמו מַסָכים שיחצצו בינו לבין מסת האור שאין בכוחו להכילה. ואור עודף זה יישָמר למענו כאור מקיף, לכשיתחזקו כליו.

האם על ידי משיכת האורות המקיפים (בדרך ההתבוננות, או עיון בספרים הקדושים, או התקשרות לקבוצה הרוחנית האמורפית), יסתייע גם לי להאציל על זולתי, לכשאתחבר אל נקודת הערגה⁻ללא⁻ תִכלה שבלבו?

שכן, המשפיע חסד על אותו ציבור ש“הנקודה שבלב” בוערת ביחידיו והוא מזדהה עם צערם, בהיותו מאמֵץ לעצמו את חסרונותיהם (“את חוליינו הוא נשא”, בלשון הנביא), ייבָּנו ממילא גם כליו שלו להשפיע על זולתו, כחיקוי ליחס הבורא לנברא, בדרך של הסתרות (בלבול וערפול) מצד אחד, וגילוי כוונותיו המתוקנות של המשופע, מצד שני.

עוד למדתי מרבותי, שאנו עוברים בחיינו מחזורי תקופות של השפעות מנוגדות, וככל שנרגיש בתדירות גבוהה יותר את ההתנגשויות המולידות בנו את היכולת להבדיל בין תענוג חול לתענוג של כל⁻המאוד, נגיע מהר יותר להבחנה בין השקרי לאמיתי.

האם יסתייע לי לינוק כוחות מעתידי הרוחני ולחושם עכשיו, לכשארתום את האנרגיה של יצרַי האנוכיים להפעלת האני הגבוה שלי? האם הקרַבָה כזאת, המותנית באורך רוח שאני כה חסרה אותו, תתלבש על נביעת השפע של מלאכי ותקרבני לבורא לדבוק בו, בדרך ההשתוות עמו?

6. בפגישתי עם הפלאי נתגלתה אלי, בהבזק של הארה, מהותו השלמה בלבוש אדם שלו, כמחשבה שקדמה לסוף המעשה, או כהתחלה שסופה נעוץ בה. אך שנות אור מפרידות ביני לבין התיקון הנכסף שלעתיד לבוא, שתכליתו להידמות אליו, בהשגת מחשבות בריאתו.

ואני מפללת בלבי, שכשנבקע סדק⁻מה באמונתי השלמה, כשיד אחת מרפה מהאיתן שבנשמתי ואני נצמדת בכל כוחי אל זיז בקיר הלב למנוע את הנפילה אל מחוזות התוהו שבנפש, יחסום מלאכי את נפילתי, בכוח האהבה והאמונה השלמה שבכוונת רוחי.

7. האם רק שחרור מלא מאחיזתי בעולם הארצי יסיר את המחסום ביני לבין האושר המיוחל של הדבקוּת בעוצמתו?

8. אני גולשת אל תוך השקט, ולפתע, החישה הזאת במרכז הגולגולת, כאילו הוסט המסך, ואני מוצפת בעונג העל⁻חושי של התחברות שלמה אל מהות טוטלית ומוחלטת. כמו לחצתי על המתג הנכון, ונוצר הקליק, וכשנדלק האור, נמצאתי בתוככי השפע הזורם אלי משורש נשמתי.

“בנאות דשא ירביצני, נפשי ישובב”, שר דוד המלך, בהשיחו את לבו בפני בוראו. ולהבדיל, זמן לא רב אחרי הופעת הפלאי בעולמי, ראיתיו בעיני רוחי מהלך לרוח היום בין נאות דשא, בדומה לאדם הראשון בסיפור גן עדן. איה אחַי הנִדחים שחווים, איש⁻איש במקומו ובזמנו, את רגעי האושר השלם שבהתאחדות הנבראים בנשמת הקדמון?

“לבלתי⁻יידח ממנו נידח”, אני משננת בלבי את דברי האישה מתקוע לדוד המלך, ומליטה את פני בידי, בושה מעוצמת האור.

עלומִי שירד אלי מן המחוזות בהם מרחפת תפילתי, וכשפגשתיו בריק הסתמי של הווייתי, מיד ידעתי כי הגעתי למקומי, אליו אהיה ממוקדת כולי עד אחרית ימי. השבח לאל.

9. כוחה של חוויה בעולם הארצי הוא באפשרות להטמינה במאגר הזיכרון, שכאן גבול ההשגה שלנו כבני⁻אנוש. האם לכשייעלמו מושגי התנועה והזמן, ייעלם גם הזיכרון?

וכשאפגוש את הפלאי בגלגולי העתידי, האם אדע שראיתיו בין⁻בחלום⁻בין⁻בהקיץ בהווייתי הנוכחית? והרי מגלגול לגלגול נעלמת הקופסה השחורה של זיכרוננו וכל חוויותינו נמחקות כלא היו. איך יתקיימו חיַי בגלגולי הרוחני ללא הזיכרון של גלגולי הארצי? האם כבחלום, שחולמו שוכחו כליל? הייתכן שאהיה שרויה כל⁻כולי בעונג העליון, שאת קצה⁻קצנו טעמתי להבזקי שניות בהתוועדויותי עמך, עלומי? אלפֵני נא דעת!

הנה, מצירוף שמותיו של האל משיג האדם את כוליות ההוויה, בעוד שאור אין סוף מרומז, בהשגתנו, בשמו המפורש. והן אני, כשפגשתי לראשונה את אהובי הארצי, בקולו התאהבתי, ומצירוף שמותיו ידעתי שילוַוני במשך שנות חיי עלי אדמות.

וההתפעמות הזאת מורה לי לנתק כאן את חוט מחשבותי.

10. הכלי הגופי הזה, לבי, הגואה ונוהה אליך, היהיה בכוחו להכיל את עוצם השמחה המסחררת העולה על גדותיו, לדבוק באהבה במקור העונג? בואי, שמחה, תבורכי, שמחה, הללי נפשי את מתיקות השמחה. איך אתנהל בעולם הארצי, כשדאגתי נתונה לשלמות כְּלי החמדה שבלבי, לבל ייסדק, חלילה.

אני מתכנסת בדממת ההתוועדות עמך, והנה, נקודת אור מתנצנצת בעוז בקודקודי, ואני נישאת בענן של רוגע אל גן עדנן של הנשמות. הזאת הנקודה, ה“שאקרה” ההינדית, במקום החיבור של הגולגולת, אותו בֶּקע שנפתח אל המודעות הצרופה? האם הנצנוץ העז שחשתי לשבריר של שנייה, כמוהו כנגיעה, אף כי מרפרפת, בהילה המקפת של מקור הידע העליון? הסי, נפשי.

אני מצטנפת פנימה, מכנסת את ברכַּי לישיבה שבצנעה, לכסות, להטמין, לגנוז.

וכאילו ניתן לי אישור לתחושת העונג העזה המלווה את רגעי דבקותי בו, אני קוראת בספרי הקבלה, שהבושה (מן העונג) נובעת מהרצון לקבל, המוטבע בנאצל מטבע בריאתו, ומקוצר⁻ידו להעניק תמורה לבוראו, על החמלה והאהבה ללא מצרים שהמאציל משפיע עליו. רק כשתזכה לתיקון, נאמר, על ידי אהבת זולתך (הרוחני) כמוך, תחזור אל שורשך האלוהי מתוך שוויון עמו, והרגשת הבושה תיעלם.

11. אני מעיינת בכתבים קבליים, המציגים את ההוויה הקוסמית כבניין ריאלי בנוי לתלפיות, שׂכלתני⁻מדעי, חכם ורב עוצמה, שמערכותיו משקפות את טבע הבריאה. אך הדברים המטפיזיים הללו, המלווים בשרטוטים גרפיים, נראים לי הגיוניים מדי, מאורגנים מדי, כשמדובר בחומרים כה דקים ושבירים, הבאים וחומקים באי השגתנו.

ובמחשבה שנייה: קשה, עד בלתי אפשרי, להעביר חוויות רוחניות למי שלא חווה אותן, ואילו דיאלוג בין מי שהתנסו בחוויות דומות, ייתכן רק באמצעות קוֹדים או התנָיות מטפוריות, כשפת הקבלה. ובכל זאת, דומה שההינדים והבודהיסטים, בשונה מהמקובלים, פונים אל החוויה הרגשית, שאינה נתמכת בשכל. אל אותו ממד בתודעה, שמהות עלוּמה, מוחלטת, מרחפת בירכתיו, בין שהיא אמורפית, בין שהתלבשה בצלם אדם או מלאך, יהא זה חכם ניאופלטוני או קדוש הודי או סוּפי או מיסטיקן נוצרי או מקובל יהודי, שכל הנשמות שהוארו, ולו על ידי נר זעיר, כמותן כנשמה אחת גדולה, כפי שמלמדת אותנו הקבלה וכפי שמורות לנו תורות עתיקות אחרות.

12. אני מפללת בלבי להדביר בי כליל את הנפש הגשמית, להתנתק מן הקריצות המפתות והמרעילות המהבהבות לעֶברי, מדי פעם, מן הגדה שבכאן. או ממכות הפתע שעלולות לנחות עלי, חלילה. אם לא מדבשו של עולם, גם לא מעוקצו. האם אוכל לסמוך על תחושתי הרגעית, שאני יושבת לבטח בעונג העילאי של ראיית הדברים משם?

ככל שמתגברת השתוקקות האדם לקבל מן השפע של הבורא, אומרת הקבלה, ככל שגוברת ערגת הענף הגשמי לשפע הבא מן השורש, כך גם מתעצמת תנועת הנתינה מגבוה.

ואשר לי, דומה שההצצה בהשגת אנוש שלי, לחזיון שבהיסח הדעת המכוון למקור דעת עליון, כביכול, הגבירה אצלי אלף מונים את ההשתוקקות לשוב ולטעום מן האינטימיות המתוקה של ההשפעה המוארת אלי מגבוה. ועדיין אני מצפה בכיליון נפש לַקול הפלאי, ומשזה בושש לבוא, אני חשה ברשרוש רוּחה של הקליפה, הנושאת בכנפיה השִלדיוֹת התרוקנות ומצוקה. (מוסיף דעת רוחנית, מוסיף מכאוב?)

13. והנה, שוב נפילה. לרוב זה תוקף אותי במנוחת אחר הצהריים, שניתקת הזרימה ביני לבין החוץ. כמו קצר חשמלי. פתאום – חושך. איך להיגמל מאי⁻השקט הזה, מהצורך הכפייתי שלי לקֶשֶר עם החוץ? והרי איני מסתפקת בשיחת טלפון בלתי מחייבת, אני רוצה את האדם! אבל הבעיה היא, שיד אחת שלי מקרבת והשנייה מרחיקה. אני משוועת לקשר אנושי, אך מותשת ממפגשים טריוויאליים.

14. אני מזכירה לעצמי שכבר במצב האידילי⁻האידיאלי של הוויית גן העדן, שוכן הנחש. שבכל מצב גן עדני שאנו שרויים בו, תמיד יימצא “האחר”, שיסית אותנו לפיתויי העולם החושי.

אני מחַיה בתוכי דיאלוגים שהפעימו אותי בשעתו, כשהתוודעתי לראשונה אל האנאידות הניאופלטוניות ואל מחשבת החכמים ההינדיים, או אל ה“ווידויים” של אוגוסטינוס ואל המשוררים הסוּפים והקבלה החסידית, לחזק את אמונתי ואת ביטחוני בהשפעת החסד שלמעלה מטעם ודעת, בכוונת⁻מכוונים לדבוק במודעות הרוחנית שתהדק את חיבורי אל עצמי הגרעיני, ותיישב את הסכסוך בן האיתן של ימיני לבין סַמָאֵל של שׂמאלי.

15. פעמים, במצב הקיפאון שהנפש שרויה בו, די בקשר עם בן⁻שיח קרוב, לעודדנו. אבל המייאש הוא, שלבד מידיד⁻חיינו (לרוב הוא אחד ויחיד) או מילדינו, שסבלם הוא בנפשנו ובלעדיהם נראית המציאות עלטה גמורה, כל אחד לעצמו. ואפילו קיימת בנו הבנה למצבו של זולתנו, אנו מטים לו אוזן קשבת, אך האם גם לב קשוב?

הנה, בטווח רחוק יותר של הווייתנו, כשהזוּלת רומז לנו (רק רומז, כדי לשמור על מעט כבוד עצמי), שתשומת לבנו היא לו הצלה, אוויר לנשימה ממש, אנו מצפים ממנו שיפעיל את רצונו ויתגַבר, ואם אין הוא “שועה” לעצותינו והוא ממשיך במרי⁻שיחו, יעורר בנו רחמים, או שנתרחק ממנו, מחשש שתובענותו תאיים על שלוות נפשנו. והרי היינו במקומו של הסובל! והרי אנו מוּעדים, חלילה, להיות במקומו! אבל אנו נשמרים לנפשנו. ברגע זה אנחנו “בסדר”. אז למה להעיר שֵדים מרבצם?

16. הקַבּלה אילפה אותי דעת, שבכמיהתנו לפלס את דרכנו אל המוחלט, עלינו להאיר זווית חדשה שתשנה את מושגינו על יחסי אנוש. שרק בהיפתח לבֵּנו לנקודת הענווה והיראה שבלב האחר, נתחזק מכוח החסד שלמעלה מנטיות לבנו ומדעתנו, ונכוון את הפוטנציה של רצוננו החמדני להיות נשׂכּרים, לרצון נעלה ואמיתי להתאחד (בתוכנו) עם נשמות זולתנו.

אכן, דומה שמושגי התמימות הקדושה של הנצרות הקדומה אינם הולמים את הטבע האנושי שנוצר ברצון הבורא, והדרך האלטרנטיבית היא לרתום את האנרגיה המושקעת ביצרים הרעים המוטבעים בנו, להשתמש בהם, בניגוד לנטיותינו האנוכיות, וכך להתעלות מעליהם.

בדומה לגיבור המיתולוגי, איקרוס, אשר דדלוס אביו הצמיח לו כנפיים מלאכותיות שיוכל להמריא בהן לשמים, אך הדבק שהדביק בו את הכנפיים לגופו נמס מחום השמש, ואיקרוס נפל לתהום. דדלוס נכשל, כשסמך על שכלו המדעי ועל השאפתנות של בנו, שיגשים בכוחם את ייעודו להגיע למעלת הבורא, כאשר התקווה להשיג תכלית שלמעלה⁻מטעם⁻ודעת, מקננת בממד שמעבר לשליטתנו החושית.

והנה, בניגוד לאותו גיבור יווני, שביומרתו עבר את גבול יכולת אנוש שלו וסופו שנשרף, עלינו להכיר את גבול יכולתנו לקלוט בכלינו החושיים את האור העליון, ולהשתית את יחסנו אל הבורא (ואל זולתנו, כחלק מן ההתקרבות אליו), עלי ידי רתימת הכוחות הטמונים בטבענו האנוכי, אל תכלית התכוונותנו, שראשה בשמים.


נובמבר 2007

1. הצחיחות באוויר, המנבאת שנת בצורת, משקפת את הצחיחות שאני חשה בפנימיותי. האם מה שנראה לי כהתעלמות “העולם” ממני, מעידה על התעלמותי מעצמי? איך אמצא בי כוח להחזיק בשמחת גילויו בי, בעודי שרויה בבדידותי הנפשית ובבידודי הרוחני, כלואה, מבחירתי, בעולם החושים, ועלומִי מורגש בי כממרחק שנות אור? הנה הגעתי לקו פרשת המים. עודני ניצבת ברגלי האחת בגשמי, ורגלי האחרת תלויה בחלל. ענני מושיעי.

2. בחלומי, אנחנו נמצאים בקניון הסמוך לבית החולים ומזמינים מן המזנון שם כל מיני מאכלים. פתאום אני תופסת, שלאמיתו⁻של⁻דבר אנחנו נמצאים מעל עולם הספירות, בתחום שעשועיו העצמיים של הבורא עם הלוויתן, מעבר לסדר ההיררכי של היקום, מעבר למדרגות הסדורות והקבועות של ההוויה ולעבודה הקשורה לעלייה במעלות הרוחניות, בחלל הפנוי שסדר הבריאה אינו חל בו עוד, שיש בו בחירה חופשית, וכבר לא חשוב מה נזמין, כי בלאו הכי המזון פה היולי, וירטואלי, וכבר ניתן לנו להשתעשע כרצוננו, להזמין ככל העולה על רוחנו.

הבנתי שהשגתי משהו חשוב מאוד וחשתי רווחה, קלות, ריחוף, נשימה חופשית, עונג.


דצמבר 2007

1. מבעד למעטה האין⁻מחשבה כשהראש מתרוקן משורשו ועד קודקודו ותחושה של הרפיה, קלות ורוגע מתפשטת בגווי, מרחף לעיני תוארו של עלומִי, ונוסך בי טעם של אושר. והנה מתפזם שיר בראשי, ששרנו בנעורינו, והיום, בערבית ימַי, שנראתה לי אז רחוק הובלתי מוחשית, תודעת הגיל נוחתת עלי כמפל מים אדירים, בעוד נשמתי מלבלבת בעתרת עלומיה, בזכות העלוּם שנפח בה חיֵי עולם.

הנה הוא מאיר בי, נר יחיד, דולק בבעירה אטית, רכה, שאינה כלה, ובהשתקפו אלי ממרחבים אין סופיים, כמו נפרט על מיתרי רוחי צליל בודד מאֵי⁻על, לעורר בהם את המנגינה הטבועה שם מקדמת דנא.

היֵה נא לי מוקד של כוח, אהוב מן הנצח, מקור איתן סומך נופלת.

2. עם כל השתוקקותי לחבּר בין חוויותי הרוחניות הנסתרות, לבין גילויים אזוטריים של אישים בודדים ברחבי תורות הסוד של כל הדתות, אני נרתעת מן השיווק הפשטני של מה שמוּחש בי, ובאחַי⁻לרוח, כּמָהוּת נעלמת, ענוגה ורחיפה, אוצר גנוז ומוצנע, קודש⁻הקדשים שבנפש. ואני נזכרת בדבריו של רב נסתר מן העין, על הנחש הקדמון, ש“שיווק” לחווה את עץ הדעת.

אני מעדיפה לשמוע שיעורי קבלה מפי תלמידי חכמים השולטים במכמני המקורות התורניים והלשוניים של תורת הסוד⁻הזאת, הבקיאים במשקעיה וברזיה ההגותיים המסורתיים ובמדרגות התהליכים האלוהיים שבשורש בניין⁻העל המתנשא לתלפיות, אשר מרכיביו הרוחניים, הדקים והמופשטים, נחזו בזוהר ובכתבי האר”י והרמח"ל, והם מושאלים מעולם הטבע, המשמש להם ראי, ומקבילים לתכונות המתקיימות בנפש האדם.

הנה, ביחסים המורכבים בין אור⁻אין⁻סוף לבין העולמות המשתלשלים ממנו והמתלבשים בעשר ספירות שמכל אחת מהן משתלשלות עוד ועוד עשר ספירות, סך כל הכלים שבהם הוא מתלבש, אני מזהה את השתלשלות המדרגות הרוחניות בי, או כפי שהן נתפסות אצלי, במורכבות התנודות של היחסים ביני לבין אותו פן מוחלט, ניצוץ מאור⁻אין⁻סוף, כביכול, שנגלה אלי בדמות הפלאי, ואני מלאת השתאות והודיה שניתן לי להשיג את מלאכי הפרטי, החי וקורן בקרבי, גם בכלים הרוחניים של הכלל.

דת משה כולה, על פי הזוהר, כתובה כמשל קבלי, שהפסוק המנחה בה הוא: “ואהבת לרעך כמוך”, ועל פי פירוש האשלג, הכוונה היא להגיע למדרגת החסד של הבורא ולעובדו בדרך החיקוי של אהבתו האין סופית לברואיו. בעוד התענוג הרוחני הוא פרטי ואישי, תהליך התיקון מושג, לפי פירוש זה, באמצעות הדגם המייצג של הקבוצה, שחבריה מחוברים ביניהם על ידי אותה נקודה שבלבם, והיא כמו אוגרת למענם את ניצוצות אור⁻אין⁻סוף, הגנוזות בכל אחד מהם. כך, עבודת ההשפעה בין חבריה אמורה לחשוף בכל אחד את חסרונו, המשתקף אליו מהתבוננות בזולתו, ולעורר את רצונו לתיקון בדרך של היכללות והתמזגות בשורש נשמת אדם הראשון (הרוחני) לפני שבירתה, כשהשפיעה כל⁻כולה, חסד לאין קץ, ועדיין לא התפתח בחלקיקיה, ההולכים ומתעבים, יצר הקבלה של האגו החמדני שאינו מסופק לעולם. כך, החזרה לשורשו, היא בחזקה גבוהה לאין סוף פעמים ממצבו של האדם בבריאתו, בזכות הערך המוסף של בחירתו החופשית בדרך ההשפעה, המעניקה לו כוחות נפש מתוגברים למעלה מטעם ודעת.

ושוב אני נתקלת באי⁻יכולתי להתחבר לקבוצה פיזית, אפילו אני מייחלת לכך בכל לבי. האם יסתייע לי לעשות את עבודת התיקון באמצעות הקשר הלא⁻מחייב שלי עם קבוצה וירטואלית?

הפרדוקס הוא, שהקריאה בכתבי האשלג שואבת אותי ביתר שאת אל ההוויה המדכאת של העולם הארצי, המקרקע אותי אליו לא בשל תוכן דבריו של המקובל הגדול, אלא בגלל הניתוח היבש אצלו, של מצבים נפשיים ורוחניים כה רגישים ושבריריים.

הנה, בימים האחרונים אינני מצליחה להפיג את המתח החשמלי מראשי המרשרש ממחשבות, ומלבי ההומה מהתרשמויות, ודומה שהניצוץ הכי קטן עלול להסיטן למצבי חרדה, חלילה.

האם כל מדידה של תופעות רוחניות, אשר ממילא אין כל אפשרות לרדת לסוף חקרן, כמוה כהתערבות בהן, הגורמת לשיבושן?

רק בכלותי אליו, נישאת נפשי על כנפי רוחי, ולבי נרגע במחוזו האל⁻זמני.

3. איך אדְמה לך, עלם⁻אֵל, אוצר החוכמה הבלומה, איך אשליך עליך אור⁻חוזר של אהבתי, אחרי שהוטבלתי בשפעת חסדיך, ואני איני אלא מסה של אגו, שככל שאנסה להתנער ממנו ולכוונו אל חוץ⁻עצמי, יחזור ויתכונן בתוכי ויַכּה בי שורשים עוד יותר עבותים. איך אשפיע מאורךָ רוב טובה על אחַי⁻ברוח, אם אין שועים אל מִנחתי? איך אדָמה אליך בבדידותך הזוהרת, בעודי עטופה בלבושי הגופי, מותנית מיחס הסביבה אלי, ומן החום, במשורה, הזורם בינינו.

האם נגזר עלי לראות בעיני רוחי את הקבוצה האולטימטיבית המובטחת לי ואליה לא לבוא?

4. כל חיטוט בעבָרי גורם לי סבל, כשאני צופה בו מן הפרספקטיבה של זמני ההווה. וכשמזדמן לי להיפגש עם מי מהאנשים שהשיקו בעבָרי, אפילו מבט מקרי אל העֵבֶר ההוא, מסב לי תחושת אי⁻נחת, ואני קוטמת כל מחשבה עליו בעודה באִבּה. האם זיכרון תגובותי בעבר הוא, כשהאגו החמדני גָבַר אצלי על דרך החתחתים שבהשגת הטוב האולטימטיבי ושיבש את מיטב שיפוטי? וכשאני נאלצת, בלית ברירה, להתייחס לאירוע כזה או אחר בחיי, אני צפה על פני האירוע, אך איני חודרת אליו.

כך או כך, בלבי התמרדתי על הלכידוּת והכבילוּת שבהשתייכות הדוֹרית, ותחושת חופש הניידות שלי בזמן, גרמה לי לנתב בין הדורות.

והנה, בזמן האחרון, אני מתאמנת שלא להפריד בין הזמנים בחיי. לראותם בעיניים בודהיסטיות, לאורכם ולרוחבם ולעומקם, כאילו כל הרגעים מתקיימים בו⁻זמנית. ואני מעבה אותם לכדי מִקשה אחת. אותה נשמה עצמה הפועלת בכל ממדי הזמן כאחד. כך אני מקבלת את עבָרי כחלק ממצב אין סופי, הוֹוה הכולל את העתיד, זה הצפוי לי (עדיין) עלי אדמות וזה הנצחי, ובהתאזנו עם יתר ממדי הזמן בחיי, הוא חדל להוות לגבי מקור בלתי נדלה של עינויי נפש. (לא במקרה, כמעט ואיני מתועדת בצילומים או ברשם⁻קול, וכשתושלם מכסת חיי עלי אדמות, אמחק, אני ועָברי, אלא אם אשָמֵר בזיכרונו של מי מהנותרים אחרַי).

5. “כל הווה נפסד”, אומר הרמב“ם ב”מורה נבוכים". הוֵוה אומר: כל הוויה שאין בה קוצו של יוד של מדרגת השם יהוה, היא נפסדת. והנה, כל התקופה האחרונה של חיי מתאפיינת בכמיהה טמירה לאותו “קוצו של יוד”. לאותה עין⁻הנשמה הדבקה בבורא, שהומחשה לי בפלאי. וכמיהה זו, כמו מאצילה על כל עבָרי.

והרי האמונה ששָרתה עלי כל ימַי, התקיימה בי, אף כי במדרגה עוּברית, מאז צאתי לאוויר העולם, והיא חלחלה בי בהמיית ערגה אל אותה מהות לא מושגת, אל אור עליון המסתתר, שבשלב כה מאוחר בחיי, נגלה אלי בצלם ודמות, כביכול. ואילו כעת, כשאמונתי הגיעה לשלב הגבוה יותר של היניקה, האם אזכה לעלות במעלה המדרגות עד לעיצובי כאדם בוגר שבחירתו מחייבת ומתקיימת? ולוואי שעלומִי לא יחמוק לעולם מלבי, גם כשהלב נחמץ מתוגת בדידותי, ושיישאר חקוק בו לעד, כפי שאורו מקיף תמיד את תודעתי.

עוד אני מנסה לרכך את תחושותי לגבי אותן תקופות, דחויות בעיני, של עבָרי, הציפוני בחלומותי תמונות הרומזות על אותו עבר עכור, ובלבלו עלי את לילותי.

אני חושבת על אנשים שנמשכתי אליהם, שהשליתי את עצמי שנשמות⁻יתרות להם, כאשר בראש וראשונה, ולאין ספור מדרגות גבוה מהם, ניצב יחיד⁻לבי בחיי, שצלילות נשמתו, האני הסגולי שלו, קרנו אלי מבעד לחזותו הפיזית, מאז נגלתה אלי צללית דמותו לראשונה, ומהותו, ההפוכה מזו שלי, השלימה אותי בתכלית, בגוף וברוח.

6. אני רואה תמונות בהקיץ: מסילת רכבת שנקטעת, ובהמשכה מרחבי צייה — דלת מעלית שנפתחת, והנכנסים לתוכה אינם חשים בהיעדרה, ובאפלת הפיר, הם צונחים אל התהום — האם דהרַת לבי אל הפלאי נעצרת כשנקטעת דרכי הסלולה אליו, ואני חוזרת לתעות במרחבי המדבר של הנפש? האם, משנפתח לי השער אל מושיעי ועלי ללחוץ על כפתור פנימי להפעילו על ידי התעוררות מלמטה, נעלם הכלי המניעני ממנו ואליו, ואני מועדת לצנוח אל התהום, חלילה, בטרם התקדשותי?


ינואר 2008

1. הנה, צלמו בלבוש אנוש מיטשטש בעיני רוחי, והוא מופיע בהן כמָהות מוחלטת מופשטת, אל חַי, שאני שוטחת לפניו את תפילת היחיד שלי

הכוח חובק⁻הכול שאנו מכוונים אליו את תפילותינו, סך כל הכוחות בטבע הפועלים על הגָנים שלנו ומכתיבים את גורלנו, והוא מקור האנרגיה המניעה את החבה האנושית בה נחיים חיינו.

מהי אותה מהות קוסמית שהציתה בי את ניצוץ הפלאי, אותה נקודה סמויה בלבי היחידה ומיוחדת לי, המרחפת בהיקף ראשי ומאירה לי באורה הקלוש, שכמו מורגשת בי ומחוצה לי, ועל מנת להתקשר ברוחי לפוקוס הקיומי שלי, די לי בידיעה שהיא מתנצנצת אלי מאי⁻שם?

2. קרן אור הזויה, כלא מן העולם הזה, ריצדה בעיני והעירה אותי משנתי. אז שמעתי קול דקיק קורא באוזני: “ב⁻הה!” וראיתי ליד מיטתי ילדה קטנה, כבת ארבע, תלתליה הבהירים גולשים על כתפיה בתסרוקת “בקבוקים”, והיא גוחנת מעלי במשובה.

האם זו דריה, פעוטתי היפה והתמימה, לפני שהקהוה השנים? או שמא היא נשמתה הטהורה של הילדה שהתקיימה בי עצמי, לפני שהעשבים השוטים של מחשבות הסרק גדלו פרא והסתבכו בראשי?

2. לחרוג מתוך עצמי. אבל איך? לאן? איך אנהג בחיי אלה על פי המופת האלוהי שהואר אלי מנביעת החסד האין סופית? איך אתחבר עם נשמות⁻יתרות אחיות? איפה אגלן לכרות עמן ברית? הנה, פרט לידידִי⁻לחיים, שדומה כי הוא חש עצמו על קרקע בטוחה למדי במסגרת המצטמצמת והולכת של עיסוקיו המחקריים, בני⁻שיחי היחידים הם סופרים והוגים מכל הדורות שהשאלות “הגדולות”, של משמעות חיי אדם וגאולתו, הן במוקד ספריהם: טולסטוי, דוסטוייבסקי, קירקגור, פלטונוב, סמואל בקט ואחרים. הדיאלוג הספורדי שאני מנהלת עם משוררים הינדואיסטים בודהיסטים, חכמי טאו, מקובלים, או עם שירי הערגה הטמירה לאל, של משוררים סוּפים.

4. אני חוזרת ומעלה לעיני רוחי אותו שחר חזיוני, שבעמעומו שוטטה נפשי בשממת התוהו, בין גרוטאות ענק, כלאחר מפולת שבירת הכלים של העולמות, והיא מחפשת תיקון לעצמה במוסך (המרמז ל“מסך”, במונחי הקבלה), שמצמצם את אור אין סוף, כדי שהנאצל יוכל להכילו.

הנה, המבוך בו תעו הרהורי הסרק של חרדותי ללא כיוון ותכלית, כשפנַי מערבה, אל עבר השמש השוקעת (רמז לשלב הכרונולוגי המאוחר בחיי?), ושם ניצת בי הניצוץ הפלאי בלבושו האנושי, כשהוא ניצב בשולי הדרך מולי, פניו מזרחה, אל עבר השמש העולה בשמי חיי הרוחניים. גופי במערב, ופנַי נשמתי במזרח.

אני מנסה להיזכר ב“לבושיו” של הפלאי. מה עטה על גופו כשנחזה בעיני רוחי. אך כאן התמונה מיטשטשת, וההתרשמות העזה היחידה שנחרטה בי, היא של אדם חסר גיל (כמוני בחלומותי), הוויה הרמונית, טוטלית, והמבט המוצלב בעיניו, שאוספני אל חיק החמלה האין סופית.

האם הוא אחד מריבוא הניצוצות הנסתרים שהתפזרו מן השבירה, על פי הקבלה, כשכל אחד מהם עוטה עליו את אחת מנִשמות הברואים מכל הדורות העתידים?

גלי המתיקות רוגשים בי וגואים, עד היבלעי בהם. איך אדע אילו גלגולים עברה נשמתי עד שנבראתי בגופי הנוכחי?

6. דבקותו של הגבר בבורא, אומרת הקבלה, באה לו באמצעות השתוקקות האישה אליו, כאשר הניצוץ האלוהי ניצת בה בהארה, לדבוק באדם⁻ארכיטיפ, צלם האל, בערגה עד כלות של אהבה רוחנית שלמה.

האם הארכיטיפ של נשמת הגבר יתגלה אליו בדמות אֵם, או אישה קדושה?

7. איך לצמצם את כל האור המושלך אלי ממנו, שלהבזקי שניות אני נמוגה בתוכו?

איך לחצוץ בינו לבין הכלי הרוחני המתקרא “אני”, שיקלוט את אור הפלאות הזה מבלי להסתנוור?

אני חושבת על היוֹגים, או הסוּפים, או המקובלים הנסתרים, המסוגלים לחוש את האושר השמימי גם כשגופם דואב, ושבמצב הנירוונה, או כל⁻המאוד שהם שרויים בו בדבקותם בבורא, אין הם חשים רעב או קור וחום או פחד מוות. הגדוּלה האנושית הזאת ביכולת להפריד בין הסבל הגופני לבין עינוגי הנשמה (ידידנו המוזיקאי, שבשלבי מחלתו הסופניים כתב את מיטב יצירותיו, טען שהוא מפריד הפרדה מוחלטת בין גופו החולה לבין חוויותיו הרוחניות).

ואילו אני, דומה שחרָדה ממצוקה גופית חוסמת בפני, עדיין, את זרימת העונג העליון של דבקותי בו.

8. ככל שאני נצמדת יותר אל העולמות הרוחניים שהקַבּלה עתיקת היומין מרחפת בהם, כך אני חשה אותם כָּעולמות האמיתיים, שאני האמיתית שרויה בהם, בעוד החלומות שאני רואה בלילות, הקרוּצים משִברי ורסיסי חומרי הפסולת של עולמי הארצי, אלה שפעם כה ריתקו אותי בסמליותם, מאבדים את קסמם בעיני, ככל שהעולם הארצי מאבד בעיני את ממשיותו, והקשרים שלי עמו מצטמצמים לְמה שהוא הכרחי (עדיין) לגופי ולנפשי.

האם בשל כך נשמטים חלומותי ממני, ובאמצי את זיכרוני להעלותם לעיני רוחי, אני רואה עיי⁻חורבות, ובת⁻דמותי מהלכת ביניהם כבין הריסות רשמַי מן המציאות?

9. באחת השיחות בינינו, פלט נדב, לתומו, שהפלאי שלי הוא “הלוצינציה”, ואני התקוממתי בלבי על הז’רגון הפסיכולוגי המתיימר להגדיר את מוקד האיתן של נשמתי, הממשי לי מכל ממשות ארצית. נראה שחוויה עזה שאירע לאַחֵר, אפילו הוא רֵע⁻נפשך, אינך מסוגל לחוּש או להאמין בה, אלא אם כן אתה מזהה אותה מעצמך.

אני נזכרת בגישושַי הראשונים להשיג את משמעות החיזיון שחוויתי. איך האמנתי שהגילוי הזה חָנן אותי בכוחות על⁻חושיים כביכול, לקרוא מחשבות ולרפא חוליים. איך שגיתי בתפיסתי וטעיתי לחשוב שהכוח המוחלט אשר נגלה אלי, ישיב על פניותי אליו וינחני, כאן ועכשיו, איך להשפיע רוב טובה על זולתי⁻כלבבי, בלי לעבור את שלבי היגיעה הרוחנית, רבת החתחתים, של הכנעת האגו.

רק מאוחר יותר התגבשה בי התובנה שהפלאי, אותו כוח מוחלט וטוטלי הנתפס בי כחלק מן האור האין סופי, אינו משתנה לעולם, כפי שעצמותו של הבורא אינה משתנה לעולם (“אני יהוה לא שניתי” כדברי הנביא מלאכי). ואילו אני, הנבראת, משתוקקת להשתנות מאוֹרו, הנתפס בי כַּמָהוּת הגבוהה של יֵשותי

אני מנסה לחקות את צורת עמידתו, אצילות הענווה כשהיא⁻לעצמה, כשניצב אז בשולי הדרך ואני, שלא בידיעתי, באה לקראתו. אך בגלותי אותו, אני (או תמונת נפשי), נעצרת על עומדי, נטולת השׂגה לתפוס את פלא הגילוי.

האם בבוא יומי להשיל מעלי את לבוש גופי, אדבק בך כליל, לנצח⁻נצחים?

ועדיין אין בכוחי לשאוב, אל כל מאודי, את החסד ללא תכלה, ולערוֹתו אל נשמת האחֵר, דוגמת השפע האין סופי שמעניק לי מאצילי, בהתכווני אליו במלוא עוצמת רצוני, לעוררו באוֹרי החוזר אליו. האם אשיג אי⁻פעם את קצֵה⁻קצֶהָ של דעת החסד החובקת⁻כול, ואשכיל להעניקם מלוא חופניים לאחַי⁻ברוח, לזכות בעונג העליון?


פברואר 2008

1. קר מאוד ורטוב בעירנו, אך ללא היופי המרהיב של השלג המצטבר לראשי ההרים ביתר חלקי הארץ. אני מתיישבת לקרוא בספר הקבלה, ונאמר לי שאמונה שלמה היא אור⁻חסדים המלובש בחוכמה, ואני מלאת פליאה על ההקבלה עם גילויִי בחזוני.

עוד נאמר, שבחוכמה עצמה אין השתוקקות להשפיע, אך בהיותה מקור לשאיבה, היא מספקת לתכונת החסד, הבאה בצמוד אליה והמתלבשת במושפע, את האמצעים השכליים והרגשיים להישמר לנפשו, לבל יבטל את עצמו כליל על ידי המשכת הנביעה לאין סוף.

כך מונעת חוכמת הלב מן הנברא להיטמע בזולתו על ידי הענקה ללא בקרה, עד כדי איבוּד עצמו.

הנה כי כן, הערך המוחלט של החוכמה והחסד הוא גם אמַת⁻מידה לאמֶת האחת ויחידה, שבה נמדדות, וממנה נגזרות, אמיתות החיים כולן.

אני מתקשרת אל העלוּם, אותה מהות רוחנית ענוגה⁻מכל⁻ענוג אשר התלבשה בצלם איש וריתקה את לבי אליה כבמגנט, ואני חשה בו את הלמות ודאות ההוויה.

אני חושבת על הרואה בעת⁻ובעונה⁻אחת את כל הניגודים כולם, שהפזילה בעיניו, כמסך המסנן את שפע אור⁻אין⁻סוף שהוא מעתיר עלי, מצמצמת אותו, כדי שאוכל לקולטוֹ בכלֵי רוחי המוגבלים, או שהיא כחרב המתהפכת, החוסמת אותי, הלא⁻מתוקנת, מבּוא אל עולם נביעת העונג, שאינה כלה לעולם.

2. הנה תעתוע אסוציאטיבי: אני מנסה להעלות לעיני רוחי את הפלאי, אך לנגדי צפה ועולה דמותה של הצעירה בין אחיותיה של אמי, ליובצ’קה, שהכרתיה רק מתצלום.

כה ענוגה נראתה לי בתצלום, בגופה הנערי ובגוון עורה הזיתי, בפניה הרכות, הדקות, שתוֹם ואמון נשקף מהן, בעיניה הגדולות, התַמות, בשערה הגלי הגולש ברכּות על כתפה, בעמידתה המבוישת, בשמלת מלמלה לבנה, בצל העץ, ביער, זֵר פרחי שדה בידה.

בַּמָה שבתה את לבי בנעורי? במהותה המלאכית הטהורה? בגורלה האכזרי, כשהוריה עלו לארץ והשאירוה מאחור במוסד לילדים אוטיסטים? חָמלתי עליה, ועם זאת חשתי קִרבה אליה, כאילו שיקפה משהו מנשמתי.

3. האם עמידתו של הפלאי בשולי הדרך, משקפת את גורלי, להימצא תמיד בשולי המציאות?

האם גורלי זה הפציע את הנקודה שבלבי שתתנוצץ בעולמות הגבוהים של הרוח, וכעת הוא דוחק בי לחפש את החומקת מאחיזתי, שבהסיחי ממנה את דעתי ריחפה אל בין שולי אמונות ודתות נוכריות?

האם יש בידינו כלים למדוד את התנודות הכה דקות בנפש האדם בהשתוקקותו לדבוק בבוראו?

לא אָלאה לשאוב מבאר זיכרוני⁻שמעבר⁻לזיכרון, החקוק בעומק הווייתי, כל גוון, כל קו, כל ניע או רטט דק מן הדק, של פגישתי עם העלוּם, לרעננהּ, לגלות את רזי⁻רזיה. ועם זאת, להישמר מפני שיגיונות שווא, שלא יתערבו, חלילה, בתמונת הוודאי הטהור הזה.

4. אני משוטטת בין סיפורי המקרא, בין נופי קדם, וכאילו שוטטתי בזיכרונותי האישיים. כאילו היו האבות ארכיטיפים מוכרים לי מגלגולַי הקדוּמים בעולמות גבוהים יותר. קרובים וסמוכים לבריאתי, שנפשי כלה אליהם, והם ממשיים לי לאין ערוך מנופי עבָרי בגלגולי הנוכחי.

“הן דמה בדמי זורם/ הן קולה בי רן / רחל הרועה צאן לבן/ רחל אם האם.//— ועל⁻כן את דרכי אוחז / בבטחה כזאת / כי שמורים ברגלי זיכרונות / מִני אז מני אז”, שרה רחל המשוררת על הארץ שלא נולדה ולא גדלה בה, ואולי דווקא משום כך הייתה מסוגלת לשיר עליה בטבעיות כזאת, כמי שהצטברו בה משקעים עמוקים של געגועים עוד מהנֵכר, והיא מבטאה אותם ללא המבוכה והמעצורים החוסמים את רגשותיו של יליד הארץ.

5. לבטוח בטוב המוחלט, ברב⁻החסדים, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, מתוך אמונה טהורה, חפה מן השׂכלי. האם יהיה בי הכוח לקבל את כל מה שיבוא עלי ולזכור שלטובה יבוא? שהרי האמונה התמימה, השלמה, המורגש האיתן המוחש במרכז חזי, בתווך, אמורה להצדיק את הדין. ובכל זאת, אני ממשיכה להתפלל, בלשון בהשגה הארצית שלי, אבוי, שלא תאונה לי רעה ונגע לא יקרב לאוהלי.

דומה שאותה “נקודה⁻שבלב” שהקַבָּלה מדברת עליה, התקיימה בי תמיד, אך לפני גילוי העלוּם בי, בעוד נפשי משוטטת בעולם ללא תכלית, היא נדמתה לי כברק המבריק אלי מרחוק, המרמז על אור אין סוף המתקיים אי⁻שם, ונצנוצים ממנו מבזיקים בי מדי פעם. ואילו מאז הטבילה באורו, אני קוראת בתורות הסוד של הדתות השונות, וכאילו הדברים מכוונים אלי. כאילו מורָה עלי להב החרב המהפכת, ונסוג, להתיר את כניסתי. ולו לשברירי שניות, לַתחוּם החתוּם.

הנה, אחרי שרָעיתי בשדות זרים בהשתוקקותי העזה לפצח את הגרעין הקשוח הטמון בגילויֵי יחידֵי הסגולה משולי התרבויות הגדולות, חזרתי אל הקוֹדים של הקבלה, להיאחז בהם כביתדות ולטפס בעזרתן על ההר הגבוה, זרוע החתחתים והמועד לרעשים ולמפולות – שבע ייפול בהם צדיק וקם – להגיע בסוף המסע אל המחסום האחרון של שער הטומאה, המתהפך להיותו שער הקדושה, והוא חוצץ ביני לבין העולם הנאצל, שאהיה נכללת ונבדלת בו כאחד, בסך כל הנשמות⁻האחיות כולן. ואני מתפללת אל העלוּם, שצף ממעמקי הווייתי בגלגולַי השונים בעולמות, לגלות לי את צופן בינת החסד המעניק לי, לשברירי שניות, את מנוחת הלב השלמה, שבבוא העת יושיט לי את ידו לצלוח עמו את הנהר הרחב בדרכי האחרונה אל בוראי.

6. אני חושבת על מחקרי בנושאי אסתטיקה ומוסר. והרי עמלתי עליהם כל חיי ועיריתי אליהם את דמיוני ואת שכלי, והנה הם בניין ארעי הפרוץ לרוחות רעות של טבע ואדם. בעוד הבניין הרוחני שאני מקימה בתוכי, רגליו בקרקע נפשי וראשו בשמֵי נשמתי, שׂריד עתיק הוא, שריר ואיתן, וחי! ועֶלם לבי הנצחי מולך בו, בתבונת חסדו לאין תכלה.


מרס 2008

1. החום והאובך של תחילת האביב מרתקים אותי אל ביתי. אני מדפדפת בספר בראשית, שכל⁻כולו סיפור אהבה בין הבורא לאדם. אהבה טוטלית, עד כלות, טרגדיה של אהבה וייסורים, ירידות ועליות אכזבה, מעידה, חטא, התמרדות, נפילה ממעלה עוד יותר גבוהה, געגועים טמירים, בקשת מחילה, חולשת דעת, פחד.

אברח ממך אליך. תמיד אליך.

אך האדם אינו עומד בטוטליות הזאת, והוא נזקק למלאכים, להעביר את המסר האלוהי רצוא ושוב, ולעמוד לימינו ברחמים רבים, כשהוא מוֹעד מאחיזתו במופשט העליון, באותו רגע ממש שהוא משיג בו את עונג הדבקות עמו.

הנה, האמונה בבורא הטוב ומיטיב ליקום ולברואיו והערגה לִקרב אליו ולדבוק בו, קיימת ביסוד כל הדתות הדוגלות באחדות האלוהית, כאשר תרומת הקבלה היהודית לאמונה הוודאית הזאת (והפירוש האשלגי מחדד זאת ביותר), היא באילוף האדם את עצמו לחקות בעולמו הארצי את האל, על ידי השפעת רוב טובה על הזולת, שגם בו התעוררה אותה ערגה, למען אושרו הסופי, הגן⁻עדני, שהוא מעבר למושגי החושים. לשם כך עליו לרתום את רצונו הטבעי שכל⁻כולו קבלה והוא נוגד את מהות המשפיע, ולכוונו אל ייעודו הרוחני, ביגיעה שהיא מעבר להשגתו השכלית.

ומפרשים, שכשנוצרה חוה אמנו מצלעו של אדם, נבקע בו חלל של חֶסֶר, וגברה השתוקקותו, שאינה פסה, למלאו. ואילו את הנחש, שליח היצר⁻הרע, שיגר הבורא אל חווה לפתותה לאכול מפרי עץ הדעת, המשחית את תמימות האמונה, כדי לאלץ אותה ואת אדם לבחור (בחירה חופשית), בין התענוג הארצי התכליתי, לבין המילוי האולטימטיבי של התענוג האלוהי. אך חוה, שמאווייה הגלויים לקבָּלה הם מטבע בריאתה, לא עמדה בפיתוי, והיא ואדם בעקבותיה, בחרו בחטא הגשמיות.

כך, על פי הקבלה, שרוי האדם בכף הקלע שבין מצב המוחלט של היכללות הנשמות בהרמוניה טוטלית באור אין⁻סוף, לבין מצב יחסי של הוויה אנוכית, תוצאת ההפכים והניגודים של רצונותינו, המוגבלים במרחב ובזמן.

המצב הראשון הוא בחינת גן עדן, מצב רוחני של שובע ומלאות, כל פרי נחמד למראה וטוב למאכל, ואלוהים מזמין את האדם לאכול מהם מלוא חופניים. עד שהנחש מפר את ההרמוניה הזאת, ומאז שרוי האדם בין הכמיהה לרחם הגן⁻עדנית, נעדרת הקונפליקטים והפטורה מבחירה, לבין הפיתוי להשתחרר מן החסות האלוהית ולצאת לעולם של אתגרים ומאבקים והישגיות שאינה יודעת שובעה, בּוֹר של חמדנות, ללא תחתית וללא תכלה.

2. נאמר שאחרי השבירה, התפצלה נשמתו של אדם הראשון לנשמות כל הברואים בהשתלשלות התולדה האנושית, שכל אחת מהן היא ניצוץ מהנשמה הכללית הגדולה.

כך מוסיף כל נברא את חטא חמדנותו למילוי גשמי, על פשע תשוקותיהם האנוכיות של קודמיו. ואילו תכליתה של נשמת⁻היחיד, לאחר שנעורה בו הערגה והוא מתעלה על יצריו האנוכיים, להמתיק את הדין הארצי ולשוב ולהתחבר בדבקות אל בוראו – המילוי הרוחני האולטימטיבי של כל החֶסֶר האנושי כולו.

האם חילול הקודש הוא לי לחשוב, שהד צלליתו של אדם הראשון, המוטבע בגנטיקה של כל אדם, נגלה אלי בלבוש הפלאי, וחוכמת העל, העטויה אור חסדים שנשקפה מעיניו, נוּסחת מחשבת הבריאה חקוקה בה בזעיר אנפין, ורק קוצר השגתי, ברפיסות רצוני להתנתק מן הטיט הארצי שדבק בי, מונע ממני לפצחה ולפענחה?

אני משפילה את ראשי בהכנעה גמורה לפניך, אֵלי. לאלפני שׂום⁻שׂכל, שאדע להבדיל בין אור לאור, ועוצמתו הגנוזה, שהבזקים ממנו ריצדו אלי מעיני העלוּם, לא תַכֵּני בסנוורים.


אפריל 2008

1. אוויר יבש ושחון. אני נושמת מלוא רוחב החזה, להרחיב את בית הקיבול הגופי, ומעל ראשי, כפרפר ענוג נתפס ונעלם, מרחפת אותה אדוות ניחוח מאי⁻אז, שאחד משישים ריבוא שלה, נתפס לרגע בהשגתי.

אל תבקשי כבוד בארץ, אני אומרת לעצמי, כאשר כבודו מלא אותך. אל תבקשי מקום בהוויה הנפסדת, כאשר “המקום” הוא מקומך.

2. אני קוראת בספר שְמוֹת וחושבת: המטה שבידי משה, כשהוא מחזיקו בראשו, מסמל את כוחו להנהיג את העם בדרך הישר, אך כשהוא מחזיקו בהיפוך, בזנבו, מקסַם השווא הופכו לנחש המסמל את הסיטרא אחרא (משיח=נחש בגימטריה). כך יד ימינו של משה, זו היד החזקה, המנהיגה, תיהפך, בכוח הכישוף, למצורעת, לחולה ולמנודה, כפי שמֵי היאור, המרווים את האדם להשיב את נפשו, ייהפכו לדם טמא המעכיר את הנפש.

3. אלפני נא, מושיעי, אמת פרושה לעצמה, להקציע ולהשחיז וללטש את כֵּלַי, להיותם ראויים לקליטת קרן האור הנוגעת⁻לא⁻נוגעת בנקודה המוחשת בלבי ומציתה בה עונג נאצל. לחשוב שכל ההוויה הזאת בתוכי! כל המדרגות מן האַין ועד האני, עולם ומלואו – ביחידתי! הו, שמחת הגילוי של אור הפלאות, השֶפע המזין ומרווה אותי, אם רק אשׂכיל לנוצרו ולכלכלו, להופכו למקור יניקה לרֵע⁻רוחי.


מאי 2008

1. הנה, בכל יציאה שלי מאשליית ביתי המגונן אל החוץ, אל סחרחורת המולת הכבישים והגשרים והרמזורים המהבהבים והקניונים הסואנים והאורות המרצדים וקורצים, מסת אנרגיה כבירה של חמדנות ושאפתנות בלתי נדלית, אני בוהה בכל אלה, ראשי מרוקן, וגופי הפועל כאוטומט, הנה⁻הנה ישתבש ויתמוטט.

אם הכול תוהו וכזב, אני אומרת לנפשי, אז מה מסכֵּנות זו שלך עושה? והנעלבוּת והפגיעוּת? מהי אותה יד נעלמה שהודפת אותי בכל פעם אחורה, אל עברֵי תהום הרצונות הלא ממומשים שאינם יודעים שׂובעה, אל מרֵרת הווייתי טרם פגישתי עם הפלאי?

אני חוזרת ומזכירה לעצמי לא להיגרר למלכודת הטרוניות המרפּה את כוח ההתנגדות ופוגעת בשליטתך העצמית ובכבודך. לא להניח לאני המקופח שלי לקפוץ בראש.

לשאת את עיני אליו, אל עמוד האש ההולך לפני.

רק בהתכנסי באי השלווה השלמה של בית⁻נשמתי, בהתמקדי בו, אפילו כשאני משוטטת בין מרכזי⁻עצבים אוטמי לב וטורפי דעת שבשליטת הקליפה, אני שָבה להתעטף ברוגע העובָּרי שאינו חפץ דבר זולת ידיעת התקיימותו בַּוודאי, המתמלא מאור עצמוּתו, המועצם מעצמיותו ואינו זקוק לכלום לעצמו. והרי שנים רבות לפני התגלותו אלי נתן בי סימנים.

אותו פִּרפור קל בעורף ובשִדרה, שמתפשט אל בית החזה ומרטיט את הלב בגעגועים כוססים, טמירים ועלומים, שלא השגתי את פשרם.

אל מי אשא תפילותי? אל סתר עליון במעלות אור אין סוף שמלאכי יורד ועולה בהן אל אחד⁻האמת וממנו?

ואימתי, בנבכי הזמנים, נטמנה בנו הנהייה הרוחשת, להשיג, ולו בהצצה, את גרעין מחשבת הבריאה בסתר חסדיה?

2. האם קיים ד.נ.א. של הגורל? דין נחרץ, חקוק בשורש, שניתן להמתיק את מרֵרָתו? האם הבחירה שלנו, לא כברירת מחדל, אינה מתקיימת אלא על מסלול הריצה מן המחסום ואליו?

תנוח דעתךָ ההֵלך.

אין לי עוד ייעוד, אלא בצמידות אליו, בהיטמעות בו. להשיל את העצמי ולהיות הוא. וכשהתועֶה, חסר הישע, שאני רואה ללבו, סוטה מדרך המלך של חייו, עלי להתייצב בצדי שבילו, לבדי, בצל, כפי שניצב הוא בשולי שבילי, מהות של ענווה. שהבדידות מאבדת מכוחה, בהתכוונך אל זולת עצמך.

איך ארתום את הסוס אל העגלה? מי מאחַי⁻ברוח משתוקק לחסדי, לא על פי תנאַי, כי אם על פי תנאיו? איך אצא מגדרי, מאשליית ביתי, בגילי, בחולשת גופי?

דומה שחוסר המיקוד בי, כזה שאינו משתמע לשתי פנים, השואב אליו אחים⁻לרוח כלבבי, מאלצני לשוב ולשנן לעצמי, שבמצב הרוחני שאני שרויה בו, ללא עָבר ועתיד או גיל, התכוונות הלב אל ייעודי, היא עיקרי.

3. פעימה אחת לפני שפגשתיך לראשונה, אהוב שמעֵבר, קמו קירות אטומים לסגור עלי, בתעייתי חסרת התכלית בַּמרחב המנוכר של עולם התוהו שמעבר לרגש.

ומשנשאוני רגלַי אל שביל המוביל אל ים פתוח, ואתה, מלאכי, ניצב בשוליו, חִצֵי חוכמה משתלחים מעיניך בגצֵי אש הדעת ומעיינות חסדים מתהפכים וניתזים מהם להציפני בעונג ללא תכלה, ידעתי בלבי, במרכז חָזי, את המוצָא האחרון מכאבי. האר נא את עיני שִׂכלי לספר את יפעתך.


יוני 2008

1. הערב ניסיתי להעלות ברוחי את העלום, אך במקום דמותו שצפה לעיני לכשיחפץ, חשתי בנקודת הקודקוד של ראשי את עוצמת הקרינה של קדושת המקום בו דרכו רגליו.

אני מכוונת את עיני רוחי אל המקום הקדוש הזה, נווה מרחף במדבר הנפש, ובלי משים אני מליטה את פני בידי ומתכנסת בכריעת ברכיים, כעל שטיח תפילה סוּפי.

האם יסתייע לי להביא את אהובַי שבכאן למקום שהקדושה נגעה בו, וקרינת החסד תשפיע עליהם מאוֹרה לרפא את מדווי לבם?

הנה חָלף המחוש בראשי, והוא חף וקל, והעורף, הנשימה, הגֵו, קלים כבריחוף.

אך בקומי מהתוועדות עמו, נתקפתי חיל ורעדה, כמו חל שינוי במצב הצבירה של הווייתי.

2. החרדה שאוחזת בי כשאני מתקשה להעלות לנגד עיני את תוארו. האם נעלם ממני והשאיר לי את מקומו להתפלש בעפרו בתפילתי?

אל נא תסתתר מפני, אל נא תסתיר ממני את נשמתי, אל נא תיעלם מעיני רוחי עלוּמי המופשט מכל תכלית, אמת ערומה יחידה.

הנה אני מזהה את לבושו הגופי, הנה קרֵבות פניו אל מול פנַי ועיניו הנוקבות בלבי, יוקדות ביתר שׂאת, כמאששות את ודאות האמת ויציב של הווייתו.

לא אָלאה להישאב שוב ושוב אל המוקד הטוטלי הזה. לטומנו בלבי, לראותו מפנימיותי, להיותו נעוץ בי, לחזקני מתוכי. לקדד את עצמי אליו, כאל טבּוּר היקום.

דומה שאין כמיהה עזה, מכַלת לב, מן הכמיהה למוחלט. אין כמו ההשתקפות בו, להדמים נפש גועשת. אין שיקוי דומה לו לרפואה שלמה.

3. האמנות, אותה שכבה דקה של רוח המרחפת על פני הנפש החוּשית המופעלת ממוגבלות הזמן, שבהיותה יחסית וחשופה לקונפליקטים, אין בכוחם של זיקי האור שהיא מְזרה, להשרות אמונה או שלווה.

רק אמנים⁻גאונים יחידי סגולה לאורך הדורות, לכדו בכלֵי העצָמים החוּשיים של יצירתם את הניצוצות שניתזו אליהם מן השבירה הגדולה.

ואילו אני, שתעיתי בלימבו כשלבי נחשף אל ניצוץ הפלאים, מתברכת בברכה השוֹרה על אור ראשון של שחר.

4. אני משיטה את ספינתי לאורך נהר חיי, וכבר כמעט ואינני מעיפה מבט אל הגדות, מימיני או משמאלי. כשהמים סוערים וקוצפים, הספינה מתנדנדת מצד אל צד, מאמצת את כוחותיה להתאזן ולהתייצב. וכשהם שקטים ושקופים, היא גולשת על פניהם.

וניתן לעשות השלכות נפשיות מן הגאוּת והשפל של הנהר, ומהבדלי הגובה בו, וכשהספינה מתקשה להתרומם, מעלים את מפלס המים על ידי חסימתם בסכר, וכשחוזרים ופותחים אותו, היא מחליקה למפלס הגבוה, ואפשר להקביל את הסכר למושג הקבָּלי “מסך” החוסם את רוחי מגאוּת⁻יתר.

הנה, ספינתי שטה במורד הנהר והיא מתקרבת מאוד לנמל הבית שלה, אל עלוּמי המחכה לי בקצה דרכי. וכשתגיע עתהּ, ונשמתי תצא למסעה בדרכה ודאי מכל ודאי הוא שאליך.

5. האם תיפגשנה נשמותינו, של רעי⁻לחיים ושלי, במפלס האצילי? האם תינתן לי הזדמנות שנייה, לשאוב ממקורי ולשמוח בכוחי לתקן את דרכי עמו, שהאיר את חיי עלי אדמות ובלעדיו אני רואה חושך, אי⁻חיים, שישמַח בכוחו, לחיות בו במיטבו? והרי גם כשאנוכיותי תבעה עצמאות אך התייראה להגשימה, גם כשחָשַך אור בינתי והשליתי את עצמי שאשׂכיל להינתק מתלותי בו בעולמי הארעי, להכות שורש עלוב מחוץ לביתי הנפשי, ספגתי עלבונות ואכזבות. לא היו לי חיים בלעדיו.

6. הידיעה כי גילוי המוחלט, אפילו להרף עין, מרמז על ודאות היש האין סופי הכולל גם את האֵין, ביטלה אצלי, יבורך האל, את חרדת ה“אין” הלא⁻נתפס, אשר ליוותה אותי מאז ילדותי המוקדמת.

ואף על פי כן, המשקל הסגולי של נשמתי, תקוות גילויי, לא השרישה בי עדיין את ההסתפקות בחברת עצמי, ובשעות הריקות של אחר הצהריים, קורה שאני נתקפת אותה דחיפוּת מוכרת לקשר עם אשליית הממשות של החוץ הארצי.

7. ומלבדו – מִדבַּר שממה? עכשיו, שאני שָׂמה את כל יהבי על העלוּם והוא מתנוצץ בי ונעלם כגחלילית מזדהרת וכָבָה, ולפעמים אני חשה עצמי גולה ממנו, האם המעט שצברתי בעולם הזה, שאחרים התירו לי להחזיק בי בעולם הזה, גם את זה עלי להשיל מעצמי, למַזער לפסיק, ולשאוף להצטמצם עוד יותר, עד לביטול גמור, עד לכלום?

כשמזדמן לי להיפגש עם אמנים או אנשי אקדמיה, איש והציוד ההישגי הכרוך בו, שבלעדיו מה הוא ומי הוא, תעתועי הצלחה שחייבים להגן עליה ללא הרף, שמא יקפוץ בראש כישרון שאפתני חדש, חצוף, יתגנב באישון לילה, יחדור אל בין שורות מצליחני האתמול ויבוא במקומם. בכל ההתחככות שלי עם “האחרים” הללו, שכשאני חורגת מנוהגי ויוצאת אל “העולם”, אני נוכחת איך פיהם ולבם מכזבים, ואני שואלת את עצמי אם איני מקישה עליהם מרגשותי כלפיהם, כשעדיין התבוססתי בסְחי עולמם.

8. ובכל זאת,אני חושבת בלבי, אין זה הישג בשבילי לפרוש מן העולם ולהסתתר בחביון ביתי, לשמור על שלוות נפשי ולטבול בעונג הרוחני. עלי להתעמת עם מצבי (הקיומי) בגבולות אישיותי, ולשאוף אל מופת אצילות הנפש ונדיבות הלב המשתקפים אלי מן העלוּם, לכשאשׂכיל לכוון אליו את רוחי.

תהא לך היעדרותך⁻בפועל בעולם המעשה, אתגר בזירת העימות בין הנפש היצרית, המתאווה למילוי נביבוּת הווייתה שאינה מסופקת לעולם, לבין בשׂורת אמת⁻ההוויה הנצחית שהגיעה אלייך ממקור נשמתֵך. שִׂמחי בפרשת הדרכים של חייך, בטלטלה העזה שאירעה בךְ, שמכאן והלאה אין לָך אלא לרתום את מאווייך⁻בכוח, להתמקדות באחד ויחיד ברוך שמו.


יולי 2008

1. אני מתעוררת בבוקר אחרי לילות טרופֵי חלומות, אך בנסותי להעלות בזיכרוני אפילו בדל שלהם, מיד מאפיל עליהם ספר שקראתי לפני ההירדמות, או סרט טלוויזיה מקרי. איך אזכור את חלומותי, בעודי מתעָמרת בתת⁻התודעה שלי, להטריפה פנים ואחור, לנערה מסיוטיה לקראת היום החדש, תינוק בר⁻יומו חף ממשקעים, ששום כתם לא דבק בו עדיין. להיותי תמימה לפניך, העלוּם, כאותו ים חיווריין, מעולף חושים, לא ניע של אדווה בו, אף כי במעמקי⁻מעמקיו, טמונים (בכוח) כל משבריו.

וכך חולפים ימַי מתוך שגרה, ורצוי, ללא שיבושי הפתעות יוצאות דופן, כאשר תחושה של מים עומדים, סטגנציה רוחנית, חותרת, לאט ובחשאי, תחת אושיוֹת כמיהתי לכוונת המְכוון, והיא סוטה אל האפיק הרגשי, ומצטמצמת בגעגועַי הארציים.

2. אני קוראת את הביוגרפיה של המשוררת האמריקאית אן סקסטון, שהתאבדה ב⁻1974, באמצע חייה, לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לאורך שנים רבות.

שיריה, שדימוייהם הוידויים⁻החושפניים החזקים פרצו, ללא בקרה, הישר מתת⁻תודעתה, בשפע עובֵר על גדותיו, זיכו אותה בהכרה רחבה, במלגות ובפרסי יוקרה רבים, אך כל אלה, ואין ספור הטיפולים הפסיכיאטריים שעברה לא היה בהם כדי להחליש את ההיקסמות הכפייתית שלה מרעיון ההתאבדות, או להפיג את טעם הפלירט שניהלה לאורך כל חייה עם המוות.

המשיכה למות היא משיכה אל הטוטליות. והכפייתיות שבמחשבות אובדניות היא התמכרות למוקד טוטלי. איזה תחליף יש בחיים לטוטליות של המוות? אולי רגע האורגזם, החולף ללא השאֵר עקבות, אלא אם כן אהבת⁻אמת משהה אותו מעבר למיידיותו. אבל שום דבר בחיים לא ישווה לעוצמת הטוטליות של המוות.

תרופות פסיכיאטריות עשויות לטשטש או להרדים את החרדה הבסיסית מיחסיות החיים, אך אין בכוחן לאחד את קרעי הנפש השסועים והמתפרקים, המתעקשים לעלות ולצוף בחלומות. ואילו שיחות טיפוליות, מנתחות ומעמיקות ככל שתהיינה, מבהירות, לפעמים, ערפלים רגשיים, ומתירות סיבוכים נפשיים, אך אין בכוחן להציע תחליף לגעגועים הטמירים הטבועים באדם לַשלווה השלמה והמלאה, כזו שנוסכת בו ההתמכרות לנירוונה, או כזו שמעניקה לו האמונה באל ובנביעת אהבתו וחמלתו ללא תִכלה.

דומה שהעזרה האולטימטיבית שניתן להושיט למתענה מאין⁻מענה, היא לעורר אצלו את גילוי המוחלט של נשמתו, המוקד הטוטלי היחיד שווה⁻העוצמה לטוטליות של המוות, שההיאחזות והדבקות בו, הן, אולי, התקווה היחידה להיחלצות מן הכפייתיות של מחשבות אובדניות.

3. אני ממשיכה לקרוא בביוגרפיה של אן סקסטון, על הצרכים הבלתי נשלטים שלה להיות בקשר עם העולם, רצוי קשר אווירי, שאינו מחייב יציאה מן המצודה המגוננת, המאפשר לה שליטה בזמן (המוגבל) של האינטראקציה עם הזולת. או, על הקושי שלה לצאת מהבית למרחקים ארוכים, החושפים אותך לבלתי נודע. כמוה, הייתה גם בי להיטות לאושר, והאשליה של התאהבויות חולפות התפרשה גם לי כהפלגה אל מרחבים רומנטיים. אך בניגוד לסקסטון שבמצבי מאניה הלהיטות הזאת באה אצלה לידי מימוש, אצלי בלם אותה יצר של הגנה עצמית.

והנה, גם אני, בצעירותי, חרדתי מפני הלִילית שבי, שמא, בהיסח דעתי, תסבך אותי במשהו שאין ממנו חזרה, ויחובל, חלילה, לי או לאהובַי.

סקסטון הצטיינה בקסם אישי ובכריזמה, והתנהגותה יוצאת הדופן והאקסצנטרית, והיעדר המעצורים אצלה להיפתח אל האסוציאציות הרגשיות שלה, הגבירה את הסקרנות כלפיה מצד מעריציה, שהיו מרותקים אל אישיותה הנוירוטית ואל שירתה הווידויית, הנועזת והמתוחכמת, עושר השמור לבעליו לרעתו.

הנה, שני הנִסים שאירעו לי, איתוּרו הוודאי של אהובי הארצי וגילוי הפלאי בחיֵי רוחי, העניקו לי, השבח לאל, הגנה אולטימטיבית לשעות הקשות.

שהרי, לפני גילויו בי, חייתי על סף אובדן הממשות, וריטואלים כפייתיים, שימשו לי תחליף למסגרת דתית, בעודי מחזיקה בקרנות מזבחו של רעי שבכֹה להיותו לי עיר מקלט, או שהייתי ניזונה ממקור מקרי הנושא בשורה רוחנית, שהזרים אלי חמצן במשׂורה.

דומה שהאור שהבזיק אלי ממפלס העל⁻מודע, התקיים בי בכוח תמיד. אך עדיין אני מצויה בכף הקלע שבין ידיעת האושר שבדבקות הטוטלית בו, ולוּ לרגעים ספורים, ובין נפילה אל התעייה הסהרורית בעולם של בוהו, כשידי לופתת את מכשיר הקשר, שישמיע לי הד, בת⁻קול פטפטנית מן העולם החיצוני, לאַשר לי את קיומי בו.

ובין שני המצבים הסותרים הללו, איני יודעת איך לחיות, ללא האיום המתמיד, שמא חושַי, המחודדים ביתר שאת, יגיעו לקצה גבול חיישנותם, ובהיחשפי לעולם הגירויים המתעצמים והולכים ומשתלשלים אלה מאלה וסוחפים וגורפים, תנעץ בי חיית החידלון את ציפורניה עד שתיבָּלַע דעתי, חלילה, כפי שקורה לגיבוריו של הסופר האוסטרי תומס ברנהרד, שעצביהם המגולים, בחיישנותם המחתרתית המחודדת עד דקה, מטריפים את מערכותיהם.

הנה אני רואה מרחוק את צִלה של המפלצת, חולשת על עולמה הריק והשומם, צדו האפל, משמאלו, של אור התמיד.

אני רואה אותה מחכה לי בסבלנות אין קץ. הנה היא מתקרבת הנה היא קרֵבה. הנה רחש טלפיה המצמרר וצל כנפיה השחורות, המסתיר את פניה, הולך ומתפשט על לוח לבי. הנה היא חוטפת אותי במלתעותיה, ואני מיטלטלת לכאן ולכאן, גוף כבוי⁻חיים, לא חש ולא חל, גוף אין חפץ בו.

איך להתחמש כנגד המפלצת? איך להתעמת בעוד מועד עם הרִיק כקיום עצמי ונצחי. איך להישיר מבט בפניה של החיה המאיימת ולהדוף אותה על סִפִּי, איך להשתמש בַּכּלי הפלאי שנשמתי היתרה ציידה אותי בו, בַּנביעה התבוּנית של חסד המאציל שרושמם קועקע בי לעד?

5. הקושי העצום שביגיעת היחיד המשתוקק לדבוק במהות מופשטת, מעל ומעבר לאגו המתקרש ומתעבה מן החושים, עשוי להביאו לקבוצה תומכת, שיחידיה גילו את הנקודה הרוטטת בלבם, והם התקבצו סביב רב ומדריך.

כך, באחידות ייעודם מצד אחד, ושונות יחידיה מצד שני, יהיו הוא והקבוצה מהות אינטגרלית אחת, והעבודה ההדדית ביניהם, כשכל יחיד אחראי על גאולת הכלל, תשמש לו מנוף לעלייתו במדרגות תיקונו האישי.

והנה, על אף חיפושַׂי הלא⁻נלאים אחר הקבוצה הרוחנית הנכספת, בהיותם מותנים במגבלות הכובלות של אישיותי, הם נידונים מראש לכישלון. אך נראה שמתחתית ייאושי נאחזתי בתקווה סמויה, כנגד כל הסיכויים, שהגאולה תגיח בהיסח הדעת ממקור לא צפוי.

ומאז עברה שַוועָתי את מחסום הדעת וההיגיון, מן המקום הרם ההוא שנֶחֱזָה אלַי המבשר, עלי להיאבק על אחיזתי בו בכל רגע מחיי, שמא יחמוק ממני, אם לא אפלס את דרכי אליו לבקרים ולא אשקיע בו את כל מאודי לעבדו ולנוצרו בחוּבּי, ולעורר מחדש תמיד את גחלת ההתפעמות הראשונית שלי ממנו פן תִכבּה, חלילה. ואף כי נחקק בלבי לָעד וכל עוד בחיים חייתי (ובאמונה גם מעֵבר להם), לא ייעקר עוד ממני, עלי לרענן בי את רישומו בי, שמא ידהה ויתערפל בעיני רוחי, ואז אנא אני באה.

6. לשׂימך חותם על לבי ולדבוק בך בכל שעות יומי ולילי להיותי אחת עמך, עקוּדה בפעימת נשמתך, מחשבתי נוגעת בניצוץ מחשבתך. איך אדע בדידות אם בחרת בי, אמתְךָ, להסתפח על נבחרת עובדי האל, להיאסף אל דגלו?

7. אני מאמנת את עצמי, שהעוולות הנעשות לי תשמשנה קרש קפיצה להידוק התחברותי אל הפלאי, בהתאם לנאמר, שאין מחסרים ברוחניות, וכל נפילותייך, קשות כפי שתהיינה, הן ממעלת המדרגה שהגעת עדיה בתיקונֵך העצמי, ולא מפּחותה ממנה. כך, הפּסיחה על המדרגות הנמוכות של מקורות הרע, יצרים שאפתניים, תחרותיות, נקמנות, שכבר השקעתי בהם יגיעה להטותם לאפיק הנגדי של נפשי, ובמידה רבה הזדככתי מהם, אפילו הם נבלמים אצלי ביתר⁻גאוותי, הם מותירים בי מקום פנוי המתמלא באור יִתרת נשמתי, לכוון את רוחי לנביעה השופעת, שתִגאה ממני אל זולתי⁻כלבבי.


אוגוסט⁻ספטמבר 2008

1. בימים אלה, של חום לח ומחניק, מיינתי, בקושי נפשי רב, את מכתבי ידידַי אלַי (רבים מהם אינם עוד בין החיים), וכיוון שלא גיליתי בי געגועים אל עצמי כשחיי השיקו בחייהם, הדפתי מעליי את געגועַי אליהם. שום געגועים, פרט לגעגועַי אל אמי, ולהבדיל, אל רע⁻חיי שבכאן, אינם צובטים את לבי אל אני שבעבָרי.

אני אומרת לעצמי: במקום שהעברת בו את חיָייך, שם לא היית. ובמקום שאת נמצאת בו היום, שם לא יכירך מקומך.

אני שואלת את עצמי, איפה בכל זאת הייתי כשהתהלכתי עשרות שנים על פני האדמה הזאת? ואני משיבה לעצמי,כל אותן שנים גָליתי ממקורי. ניתקתי מנשמתי. התֶקע של הווייתי הארצית לא היה מחובר לשֶקע נשמתי, מקור אורי וחיוּת רוחי.

חיי הארציים נעו (ועודם נעים), בשדה המגנטי שסביב ציר אחד בעל שני קטבים: אמי, כָּאם הגדולה, הוויה הוֹרית כִּבדת משקל בשחרית חיי, וגילוי הפלאי, כמהות רוחנית אבסולוטית, בערבית ימי. וציר זה מחוזק באמצעו על ידי רעי⁻בחיי, כחוּליה החזקה המקשרת ביני לבין הווייתי שבכאן.

הנה, חיים שלמים נעלם ממני קוטב הפלאי, ועד גילויו התנהלתי על פני האדמה בתחושה של תלות בחֶבֶק הארצי שלי, שבהתרופפותו יְאַבֵּד ציר חיי את יציבותו וייטלטל לכל רוח.

אך דומה שמטבע ברייתי לא יכולה הייתי להתקיים ללא מוקד רוחני טוטלי המחבר אותי אל שורשי. וכך, ציר חיי מצטייר בעיני בהיפוך. קוטב שורשי הגנטי למעלה, וקוטב שורשי הרוחני למטה.

2. האם אדם נושא במאגר זיכרונו הלא מודע, גם תמונות של דמויות מגלגולים קודמים או עתידים שלו? האם הווייתנו מתקיימת בהווה אחד על⁻זמני, הכולל את כל גלגולינו? והלא שתי הפגישות המכריעות בחיי מעידות על כך. עם רעי⁻לחיים, שכוח סמוי יידעני כי גורלי יהיה שזור בגורלו, ועם הפלאי, החקוק במאגר זיכרוני מן ההווה העל⁻זמני.

כך גם דמויות של אנשים זרים לנו לגמרי, שהזיכרון החומק מאיתנו בזיהוין קודח ואינו מַרפה, נצרבות לפעמים בעורפנו כמוּדעוֹת מאי⁻אז, בטרם נארגו תולדות חיינו.

האם נחוץ לי שיח ושיג עם מהות חוץ⁻עצמית, כביכול, כאישור לממשותי? האם הגנה של כוח חיצוני על⁻טבעי, נראית לי ודאית ובטוחה יותר?

3. אני חייבת לתפוס בשורשה את תחושת המצר התוקפת אותי בהיוותרי לבדי שלא מבחירתי, כשנפשי יוצאת לקשר המיידי, לשמוע את קול ההקשבה של האחר, להשלות את עצמי שלבו איתי. וכשאין הוא זמין לי, כבר אורב מן העורף שיממון הנעזבות הנדחס לחזה ומחלחל בו, ומַשמים את הלב ומחניק את הנשימה.

כך, ברשמַי מן החוץ ובאינטראקציה השוטפת שלי עם העולם, דוחק בי הצורך לדווח על הקורות איתי, לאשר לעצמי שהדברים אכן אירעו, שהם אינם פרי דמיוני. וכשלא נמצא לי האחר הראוי לספר עמו, ממשותם מתערערת. כאילו לא היו. נמחקו כמו בחלום. קיומי כולו, כמו בחלום.

הנה, בהבדל של שנות אור מהפלאי, שבדידותו המזהרת היא העצמי⁻כשלעצמו, תחושת הבדידות אצלי ממארת, חלל פעור וריק ללא הד.

ומה על מחקרַי, שיישׂמתי בהם את רשמַי הנפשיים, את דמיוני ואת מחשבותי. האם כל זה אשליה?

אני אדם חושב. אני אוהבת לחשוב. לנסח הבחנות ולגבשן לרעיונות, והנה, אפילו אני משרבטת בכתב בִדלֵי⁻אידיאות המסייעות לי להבין את עצמי ואת סביבתי כסך של השתקפויות בעינַי הרואות, עדיין אני נזקקת לתגובת זולתי עלה בחנותי, להשתכנע הן שרירות וקיימות, שאני שרירה וקיימת. שאם אני חושבת, משמע אני קיימת.

ועדיין אני חרדה לאבד את נקודת הכובד הפיזית⁻הנפשית של הווייתי, הסעד⁻והסָמָך של חיי הארציים אפילו זכיתי לחוות, בהיסח דעתי, את חזיון שורש נשמתי, שבא לחזקני בשלב זה של היחלשותנו הגופנית והנפשית.

4. דומה שהגעגועים הטמירים למוחלט, ללא משתנה, למנוחת הנפש השלמה שבהיצמדות אליו, הם נחלתו של כל אדם, גם כשאין הוא מודע לכך. והנה, גם על הגעגועים הללו התלבש כוחו של הסיטרא אחרא, ובדרך של עיוות מפלצתי, השתמש בהם לבצר שלטון יחיד עריץ, משטר כפייתי מוחלט (גם של כנסיות דתיות), היפוכו הגמור של החסד התבוני. אך ללא התבטלות בפני כוח עליון אין סופי, שהשַליט הארצי הכול⁻יכול מתיימר לבוא במקומו, פושה ריקבון באני⁻ואפסי⁻עוד של המשטרים הללו, וכשהספק והכפירה מכרסמים בהם, הם מוּעדים לשבירה.

5. להצטייד בשריון צוללנים, במסכה ובמשקפיים אטומים, לצלול אל מעמקי אמַת⁻הפלאי, להיצמד לצמיתוּת אל המופת הבלתי מעורער של נשמתי. הנה, ידיעתי אותו, באור החוזר אלי מהצטלבות החסד התבוני, היא לי אמַת⁻מידה מוחלטת לשקול בה כל תופעה שבכאן. אני מצטמררת בהיזכרי באותם ימי כפור אפלים, כשגעגועַי הטמירים אליו, המעורפלים עדיין מתודעתי, כססו בי ללא מוצא, ודמותו, יחידתי, נעלמה מעיני רוחי.

אותם המתאבדים בטביעה, הקושרים אל גופם אבנים למצוא שלוות נפש שלמה בקרקעית המוצקה של הקץ? האם האמת המוחלטת מצטיירת להם כמקורקעת למעמקים, ולא כשרויה בגבהים?

האור הקר והמנוכר שבקע אלַי מבעד לשחור הלילה, שזה אך בלע ללא רחֵם את שביבי תקוות יומי, כשנחשפתי לאותו מקום סתמי, פה ושם גרוטאות חלודות אין חפץ בהן, שתעיתי בו חיים שלמים בשיטוטי חסרי התוחלת, ונפשי מתפלשת באפסות הווייתה.

והוודאות המכה בי שוב ושוב, שאותה מהות טוטלית שנגלתה אלי ומילאה את לבי באורה האין סופי, משיחי האישי היא, כפי שמשיח צדקנו אמור להופיע בעולמנו בדמות אדם פשוט, ויש מי שנגלה לעיניו, כמו לנביא זכריה, כרוכב על חמור, ודורשים זאת כרוח הרוכבת על החוֹמֶר.

6. האם בכל אדם קיים משיחו בכוח, אך לא כל אחד זוכה לגילויו בחייו?

האם בזכות הניכור הטבוע בי מברייתי, נסתייע לי בגילוי נשמתי, השונה והנפרדת מנפשי החוּשית, כשזו הושלכה אלי מעוצמת האנרגיה של פגישתי עם צלמי הרוחני?

אני חושבת על חברַי⁻ברוח, שנקודת הכמיהה מתנצנצת בהם נצנץ וכבה, אך שלא חוו מבשרם את מושיעם. האם יהיו הם הראשונים ליַדוֹת בי אבן?

7. רַחם נא, לילה, אני מבקשת על נפשי,כאשר בשיטוטַי בשדות הלחם, בגווע הערב, עוטפת את לבי חישת איֵנוּתו של עלומִי, חלילה, כאופל התהום. והשאלה המטרידה המרחפת בראשי, אם אמנם הייתה זו השתקפות נשמתי, כשנצנץ הוא בחדרַי כזהרור של שחר, משהוסט ממנה המסך העבה של תודעתי, ואם בעֵרוּתי אני ממשיכה לרדוף אחר הבשורה הגואלת כדוכיפת פתיה, בעוד זו מונחת לפתחי ממש.

8. נדב אומר לי: את מוציאה את הנפש שלך לטיול באוויר החופשי, כפי שאנשים בשכונתנו מוציאים את הכלבים שלהם לטיול ערבית.

ואמנם, טיולי בין⁻ערביים שלי מפשירים בנפשי את הקיפאון של תחושת כִּלאה, באותן שעות שהגחתי בהן לאוויר העולם, והיציאה למרחבים, החוּצה מביתי המגונן, בַּנוף, או בין אנשים אלמונים, משחררת אותי מן הסבילוּת ומן הצפידוּת שבהתחככות בעצמי, או בבועה (המבורכת) שלנו בשניים.

וכדי להמשיך את הדימוי של נדב, אם אתייחס אל נפשי כאל בעל⁻חיים שאני אחראית לו, אטפל בה באהבה, אספק לה את כל צרכיה, האם תגמול לי, כאותו כלב מאולף, בנאמנות ובמסירות?

9. שׂנאת חינם מטרידה אותי, ובכל פעם אני מופתעת מחדש כשאני נתקלת בעוינות לא מובנת לי, מצד אנשים שאני בקושי מכירה. האם אני מביכה אותם? האם הם נרתעים ממה שאני מסמלת בשבילם? האם הדרור שאני נותנת לרוחי ולמחשבתי מאיים עליהם? אני אומרת לעצמי: מה לי ולהם? ועם זאת, אינני יכולה להתעלם מכך שיַחסם אלי משקף איזה דופי בי. התבדלות? פחד מהסגת גבול?

חיִי את חייך על פי הצו הפנימי שלך, אני אומרת לנפשי, והשתמשי בכוחות הקליפה הנקרים על דרכך והחושפים צדדים אפלים בך, מהגלגול הנוכחי או מהוויות קודמות שלך, כבקרש קפיצה לתיקון עצמי. גייסי את כל כוחות נפשך, שהאני האצילי בך יגבר על מחריבייך⁻ממך, וימלוך על תודעתך.

10. שוב אכזבתי את עצמי באופן נואש. זה קורה, בדרך כלל, כשדחייה כואבת מעוררת מחדש פגיעה נשכחת. הגלמודות הנפשית מקפיאה אז את הלב הקודח, ומחשבות אובדניות, וכוונות הרסניות, מעוררות בי גלי רחמים על עצמי הגואים בי לבולעני.

להיצמד לקרן האור של מושיעי, שתאיר את החשכה העטה עלי.

והצעד המכריע של חסד המחילה השלמה, שאם יהיה בכוחי לעשותו, אני ניצלת.

11. בעל⁻חיים ימי השרוי במים עמוקים, חי בטוב והוא משלה את עצמו שיהיה עטוף בו כל ימי חייו ולעולם לא יחסר לו המזג. והנה, בלי שיחוש בכך, מתחיל הים לסגת, המים פוחתים ממנו והולכים, עד שבעל⁻החיים הימי מוצא את עצמו בים⁻ביבשה. כך אנחנו ובני דורנו.

ממצוקת האפסיות, מצֶבֶת הברזל של הבלתי נמנע הקטגורי, מן השאלה הנצחית על טעם הקיום האנושי מן הגעגועים לרוח הגדולה, המשחררת, אל הטוטלי האולטימטיבי, אליך, יחידי. הו, החופש המבורך מן ההכרח, שחוקי הכבידה והזמן של הטבע הארצי כובלים אותנו אליו בחישוקי ברזל (בניגוד לאמרתו של קרל מרקס, שהחופש הוא הכרת ההכרח).

והרי לבד מן “החלקיק האלוהי”, אותו “ניצוץ” שהצית את הבריאה, מחפֶּשת הנפש המיוסרת את המהותי השלם שאינו משתנה לעולם. שכל מחשבת הבריאה כלולה בו.

כנפינו, שנואשו מלחבוט בכלוב כל ימי חיינו, אפילו מתוך אשליית חדווה, מתכנסות, והנפש מתעטפת בתפילת עני כי יעטוף, כי זה כל האדם.


אוקטובר⁻נובמבר 2008

1. החסד נולד ברגע ההתגברות על התנגדות קשה ובלתי מתפשרת, כשהאדם משלים עם ויתור על רצון אנוכי עריץ ועקשני. אז מתהפכים היוצרות, ואותה חומה שהקמנו בלבנו להגן עלינו מפגיעה באינטרסים שלנו, כביכול – נופלת, ומה שנראה לנו כמר באויבנו, נהפך בתודעתנו לאוהב, ואפילו למושיע.

האם מושיעי העלוּם הופיע בחזוני כשנפשי דחתה, באפלת רצונה, את ההזדקנות ואת הכליה האורבות לפִתחה בטרם מצאה את ייעודה, ובצוֹק עתותיה, בשממת ייאושה, התפשטה מגשמיותה לשוטט בעולם התוהו?


דצמבר 2008

1. במשך כל חודשי הקיץ הנשרכים ונמתחים, ייחלנו לגשם. וכשבא לבסוף, פרץ במַפתיע, במתכים עזים, כמצינור ענק שהתפוצץ בשמים.

אני מתגעגעת לחילופי עונות הדרגתיים, שיגיעו על בהונות בגוני פסטל רכּים, להתבסם מריחות מעודנים בשאיפה עמוקה ורגועה, להאזין לרחשים שמבעד לרעשים, להתעורר אל שחר המתמזג לאט, בחשאי, באור היום העולה. ובין⁻הערביים, להתרפק על שעות ארוכות של שלווה מתמשכת, ללא הבהילות של דמדומים קצרים וחפוזים. אני מתגעגעת ליחסי אנוש מגלי טפח ומכסי טפחיים. למחוות מעודנות של קול ותנועה, בלי הצורך להתגונן ממילים חצופות, מתלהמות ואלימות.

2. הדיאלוג עם ספר טוב הוא בשבילי מקור השראה בלתי נדלה. אך אם הקריאה בו אינה יוצרת אצלי המיה נפשית או תנועה רוחנית כלשהי, אם לא מתקיים שיח חי ביני לבין הספר, דיאלוג זורם ומַפרה, אני מאבדת בו עניין, ואפילו הוא מבריק ועתיר דמיון, אני דוחה אותו מעלי. והנה, בימים אלה, תוך קריאה שלא עוררה בי שום הד, שקעתי בחלומות בהקיץ, ללא קשר לתוכן הספר.

בחלומי בהקיץ ראיתי המון אנשים, בבגדים צבעוניים עליזים, מצטופפים על מרפסות לצפות בתהלוכה חגיגית, ושאלתי את עצמי מה לשמחה זו עושה ולאיזו השתייכות קבוצתית, המונית⁻טקסית, אני עוד מצפה בחיי.

עוד ראיתי, עצים תמירים שעלוותם ירוקה ומבריקה והמוני תפוזים מתנוצצים מהם, כשל עצי ההדר במטעו של אבי בימי ילדותי. האם, למרות תחושת הריחוף והניכור שליוותה אותי אז, התנוצצה מעלי תקוות האור עם בחיר⁻לבי העתידי?

ולפתע צנח הלילה על העצים, ואופל כיסה עליהם. ושאלתי את עצמי, אם למרות העבים המתקדרים בשמינו, בערוב יומנו, מבצבץ בעדם הפרי (האפיל), המתנוצץ מן התקווה לאושר האולטימטיבי.

3. לרענן בלבי את פלא הגילוי, אני אומרת לעצמי. להסתופף בצל עץ החיים ולא להרפות. ובלילה, בהתוועדותי עם העלום, איך אתאר את הערגה בריחופה החוץ⁻גופי, כשהיא נחה, לשברירי שניות, על אי⁻העונג העילאי?

האם רסיסי האושר של דבקות באהוב הטוטלי, נקנים במחיר מעידת הנפש בהילוכה, סחור⁻סחור, על פי התהום?

4. אני חושבת על אמת הפלאי. על החסד שנֶעֱרה עלי ונִצרף בי מעבר להשגתי, נחמה שלמה בנשמה יחידה. הנה, כל עוד אני כלואה בגופי, תובע האני שבכאן את החופש לחשוב ולהתנועע כחפצי, וחופש זה, אפילו הוא בא מבחירה המוגבלת מתוקף הנסיבות, סותר את התכוונותי להשפיע חסד לשמו על זולתי, הכרוכה באובדן, מרצון, של הרצון החופשי. כך גם ידיעת קיומה של נשמה קוסמית אחת, אין בכוחה לטשטש בעינַי את הגבולות הרוחניים ביני לבין האחר, או לרכך את הסתייגותי ממנו,ודומה שעצם ההשגה הזאת היא ההגנה היחידה שלי על שפיותי. האם הדִבּרַת פחדַי מהפלת החציצה המפרידה ביני לבין האחֵר ומפריצת המחסום בינינו תשחרר אותי מהכלא הנפשי שלי? האם נחמה מתממשת, מאבדת מכוחה ברגע שהיא חדלה להיות נכספת?

היופי המושלם שבנביעת החסד האין סופי הנתמך בתבונה, אשנב נסתר שזכיתי להציץ דרכו אל עולם הנשמות. והן בבלי דעתי הנחתי את ראשי בשנתי על אבן השתייה המקודשת, כשנחלמה בי אמת⁻המידה המוחלטת להשגת היחסיות בעולמי.


ינואר⁻פברואר 2009

1. קר ורטוב והחזאי מנבא שלג כבד בכל הרי הארץ. ואילו אצלנו, בשפלה, עבים מתקדרים באופק מאחורי העצים העבותים שבגן ביתנו, וכמנהגי, אני ספונה בחדרִי.

הנה, מצד אחד קיים הקושי להכניס אנשים לדל"ת אמותי הפיזיות והנפשיות, ומצד שני, חיים של האחרים מרתקים אותי.

בהקצנה רבה, ממחיש לנו מצב כזה הבמאי האמריקאי פרנסיס פורד קופולה בסרטו “השיחה” (בכיכובו של ג’ין הֶקמן), כאשר גיבור הסרט, אדם סגור וחרד ביותר לפרטיותו, מתמחה בציתות אלקטרוני ובמהלך מעקב שהוזמן אצלו, הוא נחשף לפרשת רצח מסתורית.

הנה, דווקא זה החושש מחשיפה, בוחר במקצוע החושף אחרים. האם הוא חרד שמא יתגלה בו עצמו רוצח סמוי? שמא יגלה בתוכו את הרוצח?

בסרטו של קופולה, מגלח הגיבור את קירות דירתו ואת כל תכולתה, כדי לגלות מכשיר ציתות שהוא חושד כי השתילו לו, וכשהוא מוצא את עצמו בתוך ההרס הטוטלי המסמל את נפשו במערומיה, בלי לבושֵי הבית המגונן, נותר לו רק הסקסופון שלו, שהוא מקונן בו את המיית היחיד.

וממה נובע הקושי שלי? האם אני מסתתרת מן הסקרנות הפולשנית, בתוככי ביתי ומאחורי הפסאדה של הפרסונה שלי, שאני מתקינה אותה לפגישה (או לעימות), עם “האחר”? אבל מה יש לי להסתיר? את נפשי במערומיה? את עצבַּי? את אי⁻סבלנותי? את החשש שמא יופר חלילה סדר יומי המקודש המַקנה לי מסגרת בסיסית של ביטחון ושפיות?

ומה עם הגדולה והסמויה בחרדותי, הרוצח שבתוכי, המתנכל למסכּנות שבי, לאין⁻אונַי, הזומם להרוג את תלותי, את אי⁻ממשותי? האם חרָדה זו בָראה בי את הפלאי בגילויו הנִסי, שכמו השתקף אלי מנשמתי בהשפיעו עלי מנביעת חסדו האין סופי ושִחרר אותי מהתקפי זעמי על עצמי ומאימת הרוצח האורב לי מפנימיותי לחסלני? האם גילויו נועד לפטור אותי, אחת ולתמיד, מעינויי הקונפליקט שאני נתונה בו כל חיי, הפחד מפני דחף הנפילה אל הריק הקיומי, וההגנה, בשארית כוחותי, על ציפור נפשי?

והנה, גם אחרי הגילוי הנכסף מכול, עדיין אוחזת בגרוני אימת החידלון, והחרדה מן הקֶצֶר ביחסַי עם אהובַי. מהו כוח הטומאה הזה, המנסה שוב ושוב להתיק אותי מן הנשגב והמתוק והנפלא בעינוגים, ולטמון לי מלכודת של פחד מן ההשלמה שבוויתור על האני הלץ שלי, המכרכר (עדיין) בארצות החיים? מה היִראה האוחזת בי, מן התמסרות המלאה והשלמה שאין ממנה חזרה, לאושר הנצחי של דבקותי במופלא?

2. יותר ויותר אני נדחפת לקוטב הקר והמנוכר של העמידה פנים⁻אל⁻פנים מול מהותי. אני לבדי, מופשטת מלבושים, מול הווייתי החוּשית,המאיימת עלי כבדידותי.

האם עלי לרואת זאת כמֶסֶר מהפלאי, שדשדוש במקום אחד בדרכי אל הדבקות בו, כמוהו בנסיגה, ורק תזכורת לַמכּה העלולה, חלילה, לנחות עלי בעולמי שבכֹה, תנער ותדרבן אותי, ותדחפני אל העיקר האחד, בַּבָּא הנִשמתי?

ואיה הקבוצה התומכת, שתסייע לי להבקיע את החומה הבצורה של האני החרד ותאב לפיצוי הארצי, במצטמצם והולך, ותשחררני מעיקשותו ומשעבודו?

רגע האמת חומק ממני. אני בורחת ממנו, ומהתוועדויותי, עין⁻בעין, עם הנביעה הברוכה לאין קץ של השפעת עלומי עלי, אל ההקשבה, הפסיבית לרוב, למוזיקת רקע הבוקעת מן הרדיו, בשעת הארוחות, או תוך כדי מלאכות הבית. אך מדי פעם אני מתעוררת לשמע איזה צליל דק מן הדק, לייטמוטיב המשנה גוון, שאני מגלה בו נקודת השקה עם התמונות הרוחניות המתהפכת בי כבקלידוסקופ, במקביל לדרך החתחתים של התכוונותי אליו.

להבקיע את האטימות המתעַבּה סביבי והנחשפת בשעות משבּר ביחסה של סביבתי הקרובה אלי, ולסנן דרכה סילון של נחמה, כאשר הדעת המכאיבה אומרת לי שהדבר ייתכן רק אם אתעלה מעל הרפלקס המיידי של הפגיעוּת הרגשית שלי, בחינת מוח⁻שליט⁻על⁻הלב.

והרי מבעד למסך (השקוף), שנֶעכַר מן הדמעות הנובעות לאחרונה היישר מלבי הנחמץ, מנצנץ אלי אור הידיעה ממוֹקד האמת שמעבר לטעם⁻ודעת, שנתגלתה בי כַּמהות האחת ויחידה, והתכוונות הלב לאמץ את תכונותיה תזָכּני באושר הנכסף.

3. נראה שכל מוּטציה, כל תמורה קיצונית המתרחשת בּמַעבר מפאזה אחת של חיים לפאזה אחרת, מלוּוה בהתהפכות. כך מתהפך התינוק ברחם אמו לפני הגיחו לאוויר העולם.

האם גם היציאה מחיי העולם שבכאן לחיי העולם בַּבָּא, מְלוּוה בהתהפכות?

והאם החרדה מן הבּגרות הרוחנית, המחייבת היפוך טוטלי של הכַּוָונות, היא שמונעת ממני להתגבר על מורא הבדידות הממארת שבהיפרדותי מעצמי?

זה חודשים רבים שאיני מתוועדת עמך, עלומי, אף כי דמותך ממשיכה לצוף בירכתי הווייתי תמיד, כהבטחה היחידה לגאולה, שברגע היותך מורגש בי כעונג העליון הטוטלי, כבר עלי לחזק את כְּלי הקיבול שלי, שיצלח לשפעת חסדיך, ברגע הנעלה הבא.

ועם זאת, החולשה שאינה נשלטת, התשוקה העזה להפיח בך רוח אנוש. ללכוד את המופשט המוחלט הזה, המענג את כל המאוד, ולחוּשוֹ בחמשת או ששת חושַי.

הנה, אני נוטה להיוועד עמו כעִם מהות שמחוצה לי. אך משהפנמתי אותו בקרבי, בהשתוקקותי הפראית להטביע בי את חותמו, להיותו עצם מעצמי, נפעמתי ממקור הכוח שפרץ ממני. אני נושאת את עיני אל האני המגביה בי, וקומתי הפנימית מזדקפת ומתגבהת. אך הכלימה הגדולה מכול, כשאיני מוצאת בי כוח להיות ראויה למדרגת מעלתו, בכוונת התכוונותי הרוחנית להגיע עדיה.

4. אין לדחות עוד את רגע האמת, או להסתתר מאחורי הימים המזדנבים להם לאטם, כשאני יושבת במקומי, בביתי, מסתכלת לזמן בַּפָּנים, ומשחזרת את החוויה הראשונית והחד⁻פעמית של פגישתי הנִסית עם צלם העלוּם, הכוססת ונכספת בי מאז כסגולה לחיזוק ביטחוני באמוּני. או שאני מנסה לחבּר את החוויה האישית שלי לשלשלת של חוויות דומות, שאירעו לאישים שונים במהלך הדורות.

התעייה הסתמית שלפני גילוי העלום בי. תחושת הצניחה למרחבי האבדון באין גם יתד אחת להיאחז בה, הנה היא שבה ולופתת את צווארי וצובטת בגרוני, ובצר לי, אני מזכירה לעצמי שכוכב הצפון מתנוצץ בי גם כשהערפילים סוגרים עליו ואורו נסתר ממני. וכשנחסם בפני כל מוצָא, הִגעתי, או הוּבלתי, לַשביל המוליך אליו, ואיזה פלא הוא, שעוצמתה של ההוויה השלמה הזאת בחיי, נודעה אלי בחלומי בזמן הקצר לאין⁻שיעור מכל מה שחוויתי אי⁻פעם בעֵרוּת.

5. הנה, מאז זיהויו בי וידיעת גניזתו במעמקַי, כשגילויו בצלם והזדהותו, ללא סייגים, עם נבדלותי בהפקר הבדידות והריקות, מציפני בברכת רחמי אלוה, צוֹרי ממרומים, אני עמדת כמשותקת בשולי הדרך, בשביל המבורך שכמו נסלל בו למעני, המומה מן היִראָה ומאהבת אין קץ שנביעת חסדיו מעוררת ורוחשת בי כלפיו, ואינני זזה ממקומי. האם אני חוששת לשנות את הרגלַי מטֶבע, לשאוב מלוא חופניים משפעו ללא תכלה, ולכוונו, בכוונה לשמה, אל מי שעֶרגה רדומה לָאחד ויחיד רוטטת בלבו, שאז, במקום לאבּד את צלמי, אמצא את שורשי בצלמו? האם אני חוששת שמא אבדל אז מבין החיים?

האם, כדי להתעלות אל ניצוץ גילויך בי, עלי לרדת, לצורך עלייה, אל שדה הקוצים של חיי המעשה, שפציעתם המדממת תטהרני מן הטומאה שדבקה בגוּפי, ולקדשני לקראת דבקותי בְּאחד⁻רוחי? האם ההתחככות המייגעת בחומרי הפסולת של הגשמי, תלטש את היהלום הגולמי בי, להיותי צלולה ומטוהרת מסיגים, ראויה להתמזֵג בעולמךָ? האם שבירת כֵּלַי החומריים ויציאה ממשחקי הסרק בגלגולי הגופי, היא תנאי להתגברותי על התרסקות בעולמי הנפשי, להתעוררותי לקראת חתן רוחי?

אני שומעת בי את קול החרדה: הנה האש והעצים, ואיֵה השׂה לעולה? והתשובה נלחשת ממעמקי לבי: רק אם יהיה בך הכוח לעקוד את עצמך אל משיחך בכוונה שלמה לעלות על מזבחו, תוכלי לצפות לנס שתְמים נפשך הגופי יִכלֶה במוקד, ורוחך תתעלה לחיי אמת, חבוקה ודבוקה בעונג הנצחי, חופשייה מן הפחד הצוחק עלייך בימי חייך ההזויים.

6. אין דבר בעולם שאינו מוגבל, שאיני חשה את מוגבלותו, הסוגרת עלי בכל גיחה שלי מעצמי (המוגבל) אל החוץ. מוגבלות ההשגה של בעלֵי שׂררה ודעת טבע ואדם, ותאוות ההכרה, המצמצמת את שׂדה ראייתם. ואִילו נושאי הבשורה הרוחנית, נאחזים, לא פעם, במעמד המגביל של המשפיע המוּרם⁻מעַם, שמא יתבטל רצונם הלופת בכל כוח בעולם הארצי, והם יִכלו ממנו.

אני מאזינה בכל מאודי לאדוות⁻קול שתגיע אלי מן הזבוּל שמעֵבר. האם קיימת תנועה באין סוף? האם התנועה באין סוף תתעורר ממני, לכשאפרוץ את מחסום החסד הנובע ממני כלפַּי, להטותו אל אפיק זולתי?

ואם כך, איך אהיה כלי⁻קיבול לבשורה הגדולה לא בדרך⁻כל⁻בשר, כי אם בדרך בשר ודם, כשההתגברות על טבעי המולד אינה לפי כוחי? האם אשמע את מַשַק כנפי הרוח הגדולה, ואהיה מובלת בשביל המואר בעוד בחיים חייתי?

אני מסתובבת סביב עצמי כספירלה, שסוף תנועתה נעוץ בתחילתה.

האם תוֹרֵני איך לפרוץ את בועת הזָרוּת העצמית שאני שרויה בה מטבע ברייתי ומצוקתה מוחצת את לבי, אפילו דמותךָ מושיעי, חקוקה בו לעד?

זה ימים רבים שכמעט ואיני יוצאת מד' אמותי, מְצפה לשינוי המבורך שיתרחש בי.

הנה, השמועה תעשה לה כנפיים שאני כלואה בד' אמותי, ויחפשוני ויגלוני וישחררוני משִביי הפנימי. וכשתגיע אלי הישועה, תפרוץ רוחי את סורגיה בעודי בחיי, ולוואי שבלי כאב שירתקני אל גופי.

אודךָ, מלאכי, שהופעת בחזוני לגַלות לעיני רוחי את נוסחת הפלא, איך להינשא אל העונג המתמשך של האין סופי, בטרם סופי.

עבָרי מרחיק אותי מתחושת ממשותי ואני מתייחסת בו אל עצמי כאל “היא”. אני, כמריונטה בחיי עבָרי, ואם כך, האם אני נושאת באחריות לגבי עבָר? או שמא עלי לתבוע “ממנה”, המפוצלת ממני, שתבקש מחילה “ממני” על מעלליה בו?

האם ההתכוונות לתיקון העבר בהווה, היא שלב ראשון של התיקון עצמו?

רק גילוי הפלאי לבדו אינו קשור לעבר או להווה, בהיות הוויה חוץ זמנית, עבר⁻הווה⁻יְהווָה.


מרס⁻אפריל⁻מאי 2009

1. אני מנסה לכוון את רוחי לסוף דעתם של מקובּלים דגוּלים, וכשהתוודעתי אל משנתם, התפעמתי מן ההקבּלה בינה לבין המופת שהשׂגתי מנס גילויי. אך הצורך הבסיסי שלי בעצמאות רוחנית, מונע ממני להתחבר למתקבצים סביב רב זה או אחר המפיץ את תורתם, להתבטל בפני קבוצת מאמיניו כבפני מהות מתקנת ומוחלטת, ולכוון את עצמי להשפיע עליה את כל הטוב שאני מייחלת לעצמי באהבת רֵעי כמוני, כחיקוי לבורא, שאם אפתח את לבי אל חִקרו, אשׂיג את מהות המשפיע עלי טובה ועונג לאין סוף.

הנה כי כן, עדיין אני מייחלת לחממה חוּשית שתעטוף באהבה אותה מסכֵּנוּת נפשית הזועקת קיפוח. והרי שמירתי ההרמטית הקנאית על האני הרצוני שלי (אני רוצה, על כן אני ממשית), ההולך ונחלש במבצר הפרטי של ביתי, היא הגורמת לבידודי, והא בהא תַליָא.

2. איך אתנתק מן התלות בפיצוי לאני הנכמר המצייץ בי, ואכוון את עצמי להשפעת חסד ללא תמורה על אחַי בשורש, דוגמת החסד הטוטלי הזורם אלי מיציר נשמתי?

וככלות הכול, מה הקושי בפרידה מהעולם הארצי, אם אין היא מלווה בייסורי הגוף, חלילה? שהרי בין כך ובין כך מדובר בפרידה. אטית ככל שתהיה. מכל היקר ומכל הרגיל והמוכר.

אִזרי כוח, אני אומרת לנפשי, ונתקי את עצמך מן הכאן ועכשיו. לא פיזית, שאין זה מתפקידך לגזור את גורלך הארצי, כי אם רוחנית, בהתנשאות מעל אנוכיותך.

האם הפחד מהחידלון הוא הכוח רב⁻העוצמה הקושר אותי עדיין לעולם התעתוע, הסובב סביב הגיגים שׂכליים והשׂגות מדומות? מה גם, שחצי מחיי אני מבלה בחלומות, עלילות שלמות מרסיסי המציאות הארצית, שאינני זוכרת דבר מהן בהקיצי, והן שוקעות במאגרי המוח ונעלמות לעד מתודעתי.

הנה, המסה הכבֵדה של העבָר, שמחשבותי פוסחות עליו בהתעופפן מעליו, הֵחישה בי את זמני, וכבר אני באה בימַי. ואילו בהווה, הכלול בעתידי הרוחני, אני מרחפת מעל עצמי קלילה כנוצה, במרחבי זמן ללא תכלה.

3. אני אומרת לעצמי: הן לא מעצמך את נפרדת, כי אם מאנוכיותך, לא משורשך הרוחני, כפי שהשתקף אלייך מבבואת הפלאי, כי אם מהפרסונה הרגשית והחושית הזאת, שכביכול מהלכת כך וכך שנים בעולם הגשמי, ולמעשה היא תלויה בו כבחוט השׂערה.

צער הפרידה הוא אם כן מבן⁻זוגי, שאנחנו פוסעים יחד זה עשורים אחדים, בקצב לא אחיד, לכיוונים שונים, כשאני מושכת אותו אל צלעי והוא מושך אותי אל צלעו, לשַמֵר את החטיבה הזוגית הזאת בכל מחיר, שבלעדיה הייתי אני אבודה תמיד, ועכשיו דומה שגם הוא אבוד בלעדיה.

אכן, בבסיס כל זה קיימת אהבה שהיא מעבר להשגה. חוש שישי שהתעורר בתקופת התבגרותי, להעניק הגנה ותמיכה להוויה ערטילאית זו, למשך חיי עלי אדמות.

כאב הקריעה הכוסס הוא, אם כן, ממנו, שצפה בהתבגרותי ובעיצוב תכונותי וכישורַי המוּלדים. האם גם מן התכוּנות והכישורים האלה אני מצֵרה להיפרד? מאותו חלק עצמי המחזק כעת את מי שנפשי קשורה בנפשו עד לבלי הינתק, היחיד שאחסר לו בלכתי? האם אני מטילה ספק שאחסר לילדַי?

ומה עם הספרים שלא אקרא עוד? והנופים שלא אראה? וכל אותם צעירים הקרובים לי ברוחי, שלא אפגוש? והאם אני מצפה עדיין לתחיית מחקרַי?

דומה שעליי להאמין לעצמי, כשאני אומרת בביטחון שכל זה אינו מעניין אותי עוד. ואף על פי כן, אחרי שקילפתי את כל השכבות של תמונת האשליות הללו, וגירדתי עד דַק את שׂרידיהן, עדיין נותרו שם כתמי צבע המסרבים להימחות.

4. ובשעות אחר הצהריים הארוכות, בחום המעלף, חרדות בדידות ונטישה מהולות באשמה ובחרטה, תופחות בחזה, ותוגה וכמיהה צובטות את לבי, אל בן⁻זוגי עלֵי אדמות, שאני ממשיכה להתגעגע אליו גם כשהוא סָמוך אלי.

ושוב קשיחות בעורף, הראש מתרוקן, הנשימה נעתקת, ואני פוסעת מקיר אל קיר, עצבַּי מתוחים להתפקע, עד שמתעמעם סִנווּר של האור החוזר מן השִמשה, ואני משתלחת החוצה ממבצר ביתי, הצר כעת מהכילי, אל החוץ, כל חוץ, לחרוג ממצר גופי ולאבד את עצמי בפרשוֹת דרכי המלך, רגלַי מסתבּכוֹת בהילוכן, עמוד שִדרתי כקנה גומא מסוחרר, מתנדנד משורשו עד זנבו.

אני מתאבלת על נפשי התועה בריקות בדידותה בלי סיבה או תכלית, במקום⁻לא⁻מקום, בֵּינות לשִברי הכלים, כשׂרידה אחרונה באחרית הימים.

והנה, בחלומי בהקיץ, בערפילי חזיונותי מארצות הקיץ, יד נעלמה אוחזת בכתפי וּמַטה אותי אל השביל. וכמו נגעה בי מכוַות דעת האמת, אני מתעוררת למראהו, ניצב בצל העץ בהילת לבַדיוּתו, במוחלטות ודאותו, הפלאי.


עין בעין עם המתבונן האחר

העניין שאני מוצאת בהוגה⁻הדעות בן המאה השש⁻עשרה, איש הרנסנס מישל דה⁻מונטן, והדיאלוג החד⁻צדדי שאני מנהלת עמו, אינם נובעים מרקע משותף של אמונה או של חיפוש רוחני, ובוודאי לא מן הדמיון באישיותנו, כי אם מן העובדה שמצאתי בו אדם, איש כלבבי, שחותר בנפשו ללא ליאות וחופר במעמקיה, לגלות בה אמת אחת ויחידה, אמת⁻יהלום, חפה מרבב של שקר עצמי וטהורה מן הסיגים שדבקו בה בדרכי חייו ובמגעו עם “העולם”, זו שעל⁻פיה ימוד וישקול וישפוט, בטבעיות ומתוך חופש פנימי, כל בעיה שייתקל בה ביחסיו עם עצמו, וכל ספקנות או קונפליקט, גלויים, או נסתרים מתודעתו, שישתקפו אליו מן העימות עם זולתו.

אודה, שקריאתי במסות אלה בעת האחרונה, מושפעת מן הגילויים ומן הקונפליקטים שאני חווה בתהליך התיקון הפנימי שלי הקשור בפגישתי עם הפלאי, ולכן התייחסותי אליהן סלקטיבית, והיא נובעת מתהיותיי הנפשיות המושלכות מן המפץ הרוחני שאירע בי.

מונטן, אציל ופילוסוף, השקוע בעולמו הפנימי גם בהיותו מדינאי פעיל ונחשב, טוען שרוחו הסוערת של האדם, הרודפת תמיד אחרי הרגע הבא, לעולם אינה מעוגנת בהווה. ולכן האדם מצוי תמיד מֵעבר לעצמו ומחוצה לו. ואני תוהה: ומה על הרגש? רגש ספונטני של אושר ללא הכיל, או כשעלבון אוחז בגרונך, או כשנשמתך נעתקת מרוב צער, והוא ממשיך לכסוס את הלב ולהתחפר ולהיקבע בנקיקי המורגש ואינו זז משם עד שרגש אחר, חזק לפחות כמוהו, בא במקומו ודוחקו משם. האם בהיותנו נפעלים על ידי רגש אינטנסיבי כלשהו, אנו מסוגלים בו⁻זמנית לצפות בו בדרך של התבוננות חוץ⁻עצמית? שהרי הרגש שייך לעולמנו הנפשי, והוא חלק מהאני הגשמי שלנו, בעוד שהאני האמיתי, הגבוה, האני הרוחני, או אני⁻הנשמה, נמצא “מעבר לעצמנו”, ועלינו לחתור לכך שישלוט בתגובותינו הנפשיות.

הבחנה אחרת של מונטן, שהאדם מוצא את עצמו דווקא באקראי ובדרך ארעית ולאו דווקא כתוצאה מחקירה שכלתנית, משיקה בניסיוני, שבמקום שביקשתי את עצמי בהגותי המחקרית, ורתמתי לשם כך את כישוריי ונטיותיי, מצאתי, אמנם, ביטוי תבוני ורגשי מרתק, אך את מהותי לא מצאתי. ואילו בפלאי, שנגלה אליי באקראי בשיטוטיי ההזויים בארעי, מצאתי את שורש נשמתי.

עוד אומר פילוסוף זה, שדומה כי ספקנותו מרתיעה אותו מעיסוק בחוויות הקשורות בהשגה שהיא מעבר⁻לטעם⁻ודעת או מחקר המסתורין הרליגיוזי – כי העדויות הדמיוניות טובות בעיניו ממש כמו אלה האמיתיות, בתנאי שהן תוצאה של ניסיון אנושי כלשהו, ובתנאי שהמתנסה בחוויות אלה יפיק מהן דעת, אפילו זו מתנצנצת אליו כצל חולף, בהיותה משמשת לו לקח יְקר המציאות לצרכיו הנפשיים.

וביושר⁻לב ובהגינות נדירים, הוא מתוודה, שתכלית חיבוריו אינה לספר את מה שאירע, אלא את מה שעלול לקרות, אם יזכה להגיע למה שאנו מכנים היום “הארה”.

והנה, בחתירתי לגלות אמת פנימית עמוקה יותר מזו שאני מגלה בעזרת חושיי, חרגתי במחקריי מן העובדות, ובעזרת האינטואיציה והדמיון ניסיתי לתאר גם את אשר עלול לקרות לנו בכוח. אך עדיין, כל זה נשאר בגבולות ההתבוננות הפסיכולוגית בטבע המושכל האנושי, שהיא יחסית, בעוד שפגישתי עם הפלאי נתפשת בעיניי כגילוי של אמת שלמה, טוטאלית, אמת רוחנית, שאינה מותנית ברצון החושי הנפשי, והיא מושגת באמצעות, מה שקרוי, החוש השישי.

מונטן טוען, שסכלות היא לייחס לעצמנו את הבנת גבול רצון הבורא או כוח הטבע, ולהתיימר לדעת ולשפוט היכן נגמר האפשרי ומתחיל הנמנע. ובאשר לציניקנים, המוכנים להודות רק בתופעות הנקלטות בחושיהם, יאמר, כי העזה מסוכנת נלעגת היא, לבוז למה שנבצר מבינתנו.

והנה, הבחנותיו של מונטן המשכיל, שאינו מגלה זיקה מיוחדת לדת, מקבילות במהותן לתיעוד ההתנסויות המיסטיות שבשולי הדתות המרכזיות לאורך הדורות.

כך הוא מדבר על חזיונות אלוהיים⁻פלאיים, הנגלים לאדם בהברקות רגע, כניצוץ חזיז, שבהשראתם, אין דבר הנבצר ממנו לעשותו, וטוען שהאדם נזקק לתבנית מופתית קבועה בקרבו, שתשמש לו אבן⁻בוחן לבדוק באמצעותה את ערכו העצמי ואת מעשיו, למען שלוות לבו וסיפוקו.

ואני נפעמת, עד כמה כיוון איש⁻רוח זה לחוויה החד⁻פעמית שחוויתי במפגשי החזוני עם הפלאי, המורגשת בי מאז כמכריעה בעוצמתה את כל יתר התנסויותיי הרוחניות.

והנה, חכם רציונליסט זה מודה, שככל שהוא מרחיק ומעמיק לפלס לו דרך אל הבלתי נודע באמצעות השגתו השכלית, כך הוא מתחיל להסס ולקרטע, וגם בהגיעו לקצה גבול יכולתו התבונית, אין הוא בא על סיפוקו כי מעבר לו נגלים לו עוד ועוד מרחבים בלתי מושגים, שהוא רואה אותם כמבעד לערפל ואין הוא מסוגל לחדור אליהם.

וכך מבטא הוגה זה, ברגישות ובדקות מאין כמותן, את ההשתוקקות ללא תכלה של רוח האדם לגעת בשולי ההשגה של מחשבת הבריאה.

עוד הבחנה שלו אומרת, שכל אדם נושא בקרבו את כל צורתה של ההוויה האנושית על כל מערכותיה והתרחשויותיה, השבויה בשלשלת של סיבה ומסובב, ואין הוא מדמה לעצמו אפשרות של שינוי כלשהו במהלך חוקי הזרימה הטבעית הזאת, בלי להפוך על פיהם את מושגיו על סדרי בראשית ועל חוקי הזמן. וכאן מכוון מונטן (שלא בידיעתו, כנראה) לתורת הספירות המשתלשלות אלו מאלו, שכל אחת מהן היא עולם שלם בפני עצמו המכיל את כל העולמות כולם, וכל תזוזה באחת מהן מפירה את האיזון בכולן.

ובעניין אחר הוא אומר, שחשיפת מומינו בזולתנו, כמוה כחשיפת מומי זולתו בנו, שכל הנוגע לזולתנו נוגע לנו, וכל צורה הבאה עליו היא אות אזהרה בשבילנו, כפי שדבר קטרוג והטפת מוסר שאנו משמיעים לזולתנו, מוטב היה אילו השמענום לעצמנו.

דברים המזכירים את הפתגם התלמודי “הפוסל במומו פוסל”.

הבחנות אחרות של מונטן, המשיקות לאלה של חכמי הקבלה, מתייחסות למהות הצדקה (או החסד), המחייבת גם את הקושי והניגוד, והוא טוען שהאדם אינו מסוגל לשאת תענוג שלם בתכלית (אור רב מדי, על⁻פי הקבלה), והוא אץ לחמוק ולהסתתר ממנו (חוסמו על ידי “מסך”), פן ישקע בתהומו, או שיאבֵּד בו את עצמותו. ועוד הוא אומר, שעל ידי תיקון עצמי בכוונת ההשפעה על הזולת, יכול האדם להגיע לשלמות מוחלטת, כמעט אלוהית.

הבדידות, על השלכותיה השונות, מעסיקה אותי לאורך כל חיי. אין פלא, לכן, שמצאתי עניין כה רב במחשבותיו של מונטן בנושא זה.

והנה, חכם זה, שדומה כי אין לו חסך באהבה עצמית או באהבת החברה אליו, פוסק שהבדידות, הבורחת מפני החברתיות, היא תוצאה של אהבה עצמית!

האין איש דק⁻הבחנה זה מבדיל לבין “בדידות” לבין “לבדיות”? שבעוד “לבדיות” היא מותרות שמבחירה, הבודד⁻מכורח, שאינו משופע באהבה עצמית ואינו מפונק באהבת החברה אליו, משולל בחירה כזאת.

נראה כי חוסר ההבחנה בין שני המושגים הללו הוא מסוג הבלבול הרוֹוח.

והנה אזהרה של מונטן, שאני מאמצת לעצמי בחום: לא ליפול למעמסה על עצמנו ולא להיגרר להתבטלות עצמית; לטפח את עצמנו ולהתהלך עם נפשנו בעידון וברוך, לשלוט בעצמנו ולהתייחס בכבוד אל שיקול דעתנו ואל מצפוננו, ולהתרחק מן השאפתנות ומן החתירה לתהילה, המחבלים בשלמות הנפש ובסיפוק העצמי, ומפַרים את שלוות בדידותנו. שרק מי שהוא ידיד לעצמו, יהיה גם ידיד לזולתו.

עוד הערה מעניינת של מונטן, שדווקא כשידידנו מצוי בחברתנו, אנחנו מתרחקים ממנו.

האם מחשש לקרבת יתר, פיסית ורוחנית, העלולה לחבל בייחודנו, נסתיר את נשמתנו מידידנו? או שמא בהימצאנו בחברתו, רק אז אנו מתחילים להתגעגע אל נשמתנו שלנו, זו הטמונה כה עמוק בחובנו, שהיא נסתרת אף ממנו⁻עצמנו?

בהסתמכו על אוגוסטינוס, אומר מונטן, שייצר התהילה הוא העיקש והממאיר שבין כל מאוויינו, והוא מצטט את דברי קיקרו, האומר, שאפילו נילחם בתשוקה זו, נשאף בסתר לבנו להתכבד מן הבוז שאנו רוחשים לה.

ואילו מדעתו הוא אומר, כי השאיפה לתהילה ולכבוד סותרת את דרך תיקונו העצמי של האדם, שתבונתו ריקה ונבובה וחסרה במהותה, והיא ראויה רק לאלוהים, שהוא לבדו שיא השלמות ומלא כל ההוויה. ואין לו לאדם, אלא להלל ולברך את השם, המהות הקרובה לנו ביותר מבין כל המהויות הנבראות, כדי להגדיל ולהרחיב את הגבול הצר של השגתו הרוחנית.

ובעקבות חכם קדמוני נסתר, ממשיל מונטן את התהילה לצל, ששניהם ריקים מכל ממש, וגודל התהילה, כגודל הצל, רב לפעמים מגודלו של האדם עצמו…

אין לנו, לפיכך, אלא להקשיב לאמת הפנימית שלנו. שהעושה שקר בנפשו, בז לאלוהים ואף מתיירא מן הבריות.

באשר לי, אינני מכירה מבשרי את תאוות התהילה. להיפך, דומה שהביישנות (צידה הנסתר של הגאווה?) גורמת לי לאטום כל סדק העשוי להתרחב לכדי חלון⁻הזדמנויות בשבילי, ולא זו בלבד שאינני עושה מאמצים להתקרב אל אישים בעלי השפעה, אני נרתעת מכל ניסיון התקרבות כזאת מצדם. ובכל⁻זאת, כשאין הד ליצירתי המחקרית, שהשקעתי בה את תבונת לבי ואת דמיוני, אני נוטה לאבד את תחושת זהותי בעולם הארצי.

תכונה אחרת של מונטן שאני מכירה מבשרי, היא יכולת ההזדהות שלו עם זולתו. כך הוא מעיד על עצמו, שהוא קולט את הרגשת הזולת וחש את כאבו, כאילו היה בתוכו. וזאת, למרות ההכרה בשונותו המובהקת של זולתו ממנו.

וכבר רמזתי בחיבורי זה על הסוגסטיביות שלי, כאשר התבוננות בכאבו של זולתי, עלולה “להדביק” אותי, זמנית, בסימפטומים או בתופעות⁻הלוואי, הפיזיים או הנפשיים, של מחלתו.

עוד מבקש מונטן, שידונו כל אדם לעצמו, מתוך עצמו וכשהוא לעצמו, וכי לא ישוו אותו לאחרים או יסיקו מסקנות עליו על סמך מכנה משותף כללי, וכפי שקיים שוני בין אנשים, שאנו מבחינים בו יותר מאשר בדמיון ביניהם, כך קיימות דרכים רבות ושונות לחיות בהן את חיינו.

אם להמשיך מחשבה זו, נאמר, שרק בזכות הייחוד והשוני בין חלקי החברה האנושית, יהיה לה סיכוי לאחד את נשמות הנבראים לנשמה משפיעה אחת גדולה, כפי שמכוון אותנו ענף מסויים בחכמת הקבלה היהודית.

והנה, הומניסט אמיתי זה טוען, שאנו נוטים לדון כל אדם על⁻פי קנקנו ולא על⁻פי מהותו, ובעוד שעיטוריו החיצוניים מעוורים את עינינו, אנו מחמיצים את הסגולה הראויה העיקרית שיש לחפש בו, והיא: הבחנות עצמאיות וחופש פנימי. כפי שאומר סנקה, שפחות אנשים מוּחזקים בעבדות, מאלה המחזיקים בה מרצונם.

ובאשר לי, אני מרותקת לאנשים החושבים באופן עצמאי, ממש בשעת השיחה עמם, בלי קשר למינם או לגילם או למעמדם, ואני קצרת⁻רוח ביותר לגבי אלה המשחזרים ומדקלמים דעות אפנתיות (תקינות⁻פוליטית) כלשהן.

כהשלמה לכך, מקלף מונטן עוד שכבה מקודשת אחת, המתייחסת למושג הבערות, בהבדילו בין בערות הקודמת לדעת, ובין שהיא תוצאת הדעת. שבעוד הבערות הראשונה תמימה ובלתי מסוכנת, הבערות הנבראת מן הדעת היא טרחנית ומייגעת, סכלה ואטומה, מקהה את הנפש ומעכירת שלווה.

ואני תוהה אם הדבר נובע מכך שהשכלה, זיכרון⁻יתר וקלות התפישה והביטוי, בולמים את החוויה הראשונית ואת תהליך המחשבה העצמית.

הבחנה מעניינת אחרת של מונטן מתייחסת לעובדה שאנשים מוכנים להודות בכמה וכמה מעלות שזולתם עולה עליהם בהן, אך יתקשו מאוד להודות ביתרון שכלו עליהם, שהודאה כזאת שומטת את הקרקע מהערכתם הבסיסית את עצמם.

נושא המוות מעסיק אותי בשלב זה של חיינו כחלק מן ההתפכחות שלי מהאשליה, שבזכות עלומיי הרוחניים אצליח להתעלם מגילי הכרונולוגי, וכחלק מן המודעות שלי ושל נדב לבדידות⁻בשניים (יבורך האל על כך!), שאנו חווים בימים אלה באינטנסיביות מאיימת.

והנה, טוען מונטן (שהיה צעיר יחסית כשהגה את הדברים), שהפחד מהמוות, האורב לנו בכל מקום ובכל עת, משתק אותנו והוא לנו מקור של ייסורים בלתי פוסקים.

רק אם נזכור שהמוות הוא חד⁻פעמי ואינו נשנה לעולם – אומר הפילוסוף – רק אם נראה את המוות כמעוגן בעצם לידתנו וכחלק מישותנו; רק אם נתייחס אל מיתתנו כאל תכלית דרכנו בעולם ונראה בה גאולה מכל צער, רק אז נבין שקץ חיינו נעוץ בראשיתם ובהגיעם אל קיצם הם מגיעים למלואם.

ואז גם נזכה לכך ששוויון נפשנו כלפיו ישריין אותנו מן הפחד מפניו, ונתברך במוצא הסופי הזה מן החיים כסגולה לרוגע ולמנוחת נפש.

ואל כל אלה איני יכולה אלא להוסיף את אמונתי השלמה, שהזוכה בגילוי נשמתו, משיג את המוות הפיזי כהכרח בל⁻יגונה בתהליך לידתנו הרוחנית.


 

חלק שני: רשימות מקליפת נוגה


אלה הדברים הקטועים שמצאתי במחברת השנייה של אורליה, מן השנים 2009–2005 והם כתובים בגוף שלישי.

[המלבה"ד]

כמה שנים לפני צאתה של אורליה למסעה, שתכליתו לא נודעת, אירע לה המקרה הבא, המלמד על הזיקה העמוקה בין האירועים הקורים אותה ובין משמעותם הרוחנית לגביה.

והמעשה כך היה: לאחר התלבטויות רבות בנוגע לנסיעתם לרוסיה, שלה ושל נדב, החליטו לצרף אליהם את הנער, שילווה אותם בשיט על הוולגה עד לקצה הים הכספי, ממוסקבה לאסטרחן – בירתם העתיקה של הצארים ומוצא משפחתה של אורליה – ויבוא במקום עידן, בנם, שמסעו הצפוי לקמצ’טקה בעקבות יונקי⁻הים, נדחה בינתיים, ועקב כך חל שינוי בתוכניותיו ובוטלה גם חופשתו המתוכננת עם הוריו באסטרחן. ואילו בתם, שביקשה גם היא להתלוות אליהם, התעכבה בארץ בשל אילוצי עבודה.

את הנער, ידידה הצעיר, שבלבה כינתה אותו גולדמונד, על שם גיבורו של הרמן הסה, פגשה לראשונה במכללה בגליל, שם העבירה קורס קצר על “יופי ומוסר” בתרבות העתיקה, ואחרי ההרצאה ניגש אליה ושאל אותה, בהיסוס ובראש מושפל, אם, לדעתה, אדם הניחן ביופי חיצוני, מצופָה ממנו התנהגות מוסרית נעלה יותר, בבחינת “האצילות מחייבת”. “כך לפחות אני מרגיש…” גמגם במבוכה.

אורליה התבוננה בנער הגבעולי המתנשא מעליה בעיניו החמות, המסגירות שמץ של עורמה, וכל הווייתו אומרת נעורים וחופש, ופרצה בצחוק. וכשראתה עד כמה נעלב, החליקה בידה על שערו הפרוע, החום⁻זהבי, המכסה על זיפי לחייו הרזות, וכשהיא כובשת בקושי את צחוקה, התנצלה על תגובתה והזמינה אותו לביתם, להמשך השיחה. אז נוכחה לדעת, שהנער מתייחס אל קסמו האישי כאל מקסָם⁻שווא, שעליו להתנצל עליו ולהצדיקו.

תמימותו, רצינות הקשבתו ומקוריות מחשבתו, כבשו גם את לבו של נדב, ומאז הוא בן⁻בית אצלם, שואל ספרים מספרייתם, מקשיב בשקיקה להסבריו מאירי העיניים של נדב בשאלות מדעיות ופילוסופיות, וכשנדב עסוק בענייניו, יושבים הוא ואורליה שעות ארוכות אל תוך הלילה, משוחחים על הספרים שקרא, על הוויות העולם ויחסי אנוש, ואף נוגעים בבעיותיו שלו, בחיבורו הרופף למציאות, ובמחסום הנפשי המונע בעדו למצוא את דרכו בחיים.

ערב אחד, בנעימות השיחה, רמזה לו אורליה על הפלאי, ומשנוכחה בהתעניינותו השוקקת בתופעה, השביעה אותו שישמור את הדבר בלבו. ואשר לטיול לרוסיה, חשבו היא ונדב, שלבד מן ההנאה שיפיק לעצמו הנער מן הטיול, יארח להם לחברה ויסייע להם בשעת הצורך, והיא והנער הסכימו ביניהם שיעשו “התוועדויות” על הספינה וינסו להגיע לשורש בעיותיו. שכן,אמונתה של אורליה בכוחות שניטעו בה לאחר הגילוי המסתורי שחוותה, נפחה בה תקווה שאולי יסתייע לה להשפיע על הקרובים לה מן הטוב האין סופי שהדמות החזונית השפיעה עליה.

ואמנם, ביום השני להפלגת הספינה, נכנסה אורליה לתאו, התיישבה מולו, החזיקה בפרק ידו כפי שהורה לה הפלאי בהתוועדות עמו, וקייוותה שבהשראת “הנעלה” בה, תסייע לנער למצוא בתוכו את האני הגבוה שלו עצמו. זמן רב לא קרה כלום. שום תגובה לא באה. והנה, כשהופיע הפלאי לבסוף, ניצב לעיניה ביציבה רפויה, כתפיו שמוטות, חסר תנועה, וגם פרק ידו של הנער, שהחזיקה בידה, היה כסחבה. חסר חיים, פסיבי לגמרי. אורליה נפלה ברוחה, אמרה לנער שאירעה לה “הסתרה”, וייתכן שהזמן אינו בָּשל לכך, אך ראתה שנעצב מאוד.

בכל זאת לא מצאה מנוח לעצמה. האם הענף המשתרג מן השורש הרוחני של הנער, משתקף אליה כחסר רוח חיים? האם חייו של הנער כה מובדלים לעצמם כה חסרי אנרגיה, שאין שום חיבור, שום זרימה, בינם לבין אנרגיית החיים סביבו והוא אינו תורם לה דבר? והבינה שעליו לצאת מן הפסיביות הזאת לפני שתהיה מקובעת בו, ותיהפך להרגל קיומי.

באובדן עצה, נשאה תפילה אל הפלאי, והפצירה בו שייתן כלים בידה לחלץ את הנער ממלכודת מצבו. והנה התמלא אנרגיה פרועה, נעמד מול מערכת תופים והכה בהם ברוח תזזית. סיפרה לנער על המראה שחזתה, ואישר לה, שאלה שני המצבים הקיצוניים שהוא נתון בהם: חוסר אנרגיה טוטלי מצד אחד, ואנרגיה תזזיתית פרועה מצד שני.

והנה הופיע הפלאי לעיני רוחה בלבוש מלאך, וכמו נרמז לה שעליה להנחות את הנער אל גילוי מלאכו האישי.

מצבו של הנער, של אי⁻התחברותו לזרימת האנרגיה הכללית של העולם, נחשף, כבר למחרת, בצורה של סמל ממש:

בין הערים העתיקות והמרתקות שספינתם עגנה בהן, הייתה גם קזאן, בירת הרפובליקה הטטארית, על מסגדיה, כנסיותיה, מגדליה, גניה והקרמלין שלה, בתערובת סגנונות של מזרח ומערב, בָּרוק איטלקי וטטארי.

הנער, כמנהגו, לא הלך בסך עם הקבוצה. הוא ויתר על ההסברים, סייר לבדו בעיר, ואחר כך ישב להתבודד ליד הנהר. נדב ואורליה חזרו לספינה ונכנסו לתאם, ואחרי זמן⁻מה הפליגה הספינה לדרכה, בהתאם לתוכנית. כעבור כשעה דפקה על דלת תאם פקידת הקבלה ושאלה אם ראו את הנער על הספינה משעת הפלגתה, שכן המפתח לתאו, שהפקיד במשרד, נשאר אצלם.

חיפשו אחריו במרחבי הספינה, הם ואנשי הצוות, ומשלא נמצא בשום מקום, הסיקו שנותר על החוף.

נדב נתקף דאגה כוססת (עד היום הוא חולם על הנער שנשאר לבדו על החוף, מזה⁻רעב רועד מקור בחולצתו הקלה, בלי כסף, וללא ידיעת השפה). אך התברר שגיבור הפרשה עצמו לא נבהל, וכבר מן הרגע הראשון גילה תושייה. הוא התקשר מן הנייד שלו אל הנייד שלה ושל נדב (משום⁻מה לא תיארו לעצמם שהבחור “המרחף” הזה, יצטייד במכשיר טלפון), וכשלא שמע תשובה, ניגש למעגן הקרוב שהספינה עצרה בו, ועלה על ספינה אחרת המפליגה גם היא לאסטרחן. הוא סיפר לקברניט, באנגלית, את אשר אירע לו, וביקש שיתקשר עם הקפטן של ספינתם ויודיע לו על הנוסע הסמוי שנמצא אצלו. וכך היה. כעבור תשע שעות השיגה הספינה המארחת את ספינתם, כשזו נכנסה אל בין שני הסכרים ונעצרה עד שיעלה מפלס המים בנהר. אז הורו לו לדלג בקפיצה מן הסיפון לרציף הצר ככף רגל, ומשם לקפוץ אל סיפון ספינת⁻הבית שלו, שעגנה ממש לפניה. הקבוצה האיטלקית, שצפתה במאורע מן הסיפון הריעה לו בהתלהבות, ואותו ערב היה הנער לגיבור הספינה.

הנה כי כן, קסמו וגמישותו, יופיו וגילו הצעיר, וכן תושייתו ויוזמתו עמדו לו, ובמקום שיהיה נדון לגערות ולקנסות, חזר עטור ניצחון.

אורליה הסיקה מן ההרפתקה הזאת, שבשעת דחק יֵדע הנער להסתדר, אך עדיין לא מצא את האפיק המתאים לו, להתחבר אל זרם החיים.

ואמרה לו, שבכל פעם שירגיש כי האנרגיות אוזלות לו והוא מתנתק מהזרימה הכללית, יזכור את הסמל הזה: הספינה מתרחקת והוא נשאר לבדו על החוף ומחפש תחבולה לחזור ולהתחבר אליה. אלא שהפעם היה זה מבחן בתנאים דה⁻לוקס.

הוא לא היה נוסע אנונימי, היה תייר מן המניין, עם כרטיס ועם תא משלו, וגילו הצעיר וקסמו עמדו לו. אך היה זה גם אות אזהרה: בתנאים רגילים, ללא הפטרונות שלהם, לא הייתה הספינה הזרה (כסמל) טורחת לאמצו.

אמרה לו שישתמש באינטליגנציה שלו, בדמיונו, בתחכומו ובתושייתו, כדי להיחלץ ממצבו הקיומי, הרחוק מן המופת שהִקרה לפניו מלאכו.

למחרת סיפר לה הנער, שבחלומו צד באגם שני דגים גדולים ויהפהפיים. האִם מתפרש לה מה שהאני⁻הגבוה שלו הניב פירות מנה אחת אפיים? והאם תוכל לקוות שתימָצא לו פריצת דרך בעקבות השיט שלהם?

נרשמו לטיול הזה כיחידים, להיות מובדלים לעצמם. אך מיד בהגיעם לספינה הסתבר להם, שלצורך הסיורים על החוף ואירועים חברתיים אחרים, ייאלצו להתחבר לקבוצה כלשהי, ופנו למדריכה הרוסית הממונה על הקבוצה דוברת האנגלית. היו בה תיירים מניו⁻זילנד, מאוסטרליה, אנגלי אחד ושלושה קובנים ממיאמי.

דוֹרה, המדריכה, הייתה אישה קטנת קומה ורזונת, פניה המאובנות עגולות ושטוחות, עיניה קטנות וקרות, חמושות במשקפיים עגולים, ערומים מסגרת, להב סכין במבטה. שערה ספק בלונדיני, מסולסל, קלוע בצמה המשתלשלת על עורפה. קשה היה לאמוד את גילה. לפעמים נראתה כנערת גימנסיה, ולפעמים כבתולה⁻זקנה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה. היא ענדה טבעת נישואין, אך קשה היה להאמין שהיא נשואה או שיש לה ילדים, אם כי לעולם אין לדעת. צבע הלבוש המועדף עליה היה צהוב, שמלה צהובה מתנפנפת, נעלי עקב צהובות, ז’קט צהוב ותיק צהוב, אך המטרייה שלה אדומה. והם כינו אותם בינם⁻לבין⁻עצמם “הצ’שייר הצהובה”.

ואמנם, עוד לפני שהספיקה לתהות על קנקנם, חשו בטון הנחרץ והקשוח שנקטה כלפיהם, אבל כילידי הארץ, שחיו את מרבית חייהם במולדתם ולא נתקלו עד למקרה הזה בגילויי איבה כלפיהם שלא על רקע אישי, סירבו להאמין שדורה עוינת אותם בשל מוצאם האתני או הדתי, ובמהלך ההפלגה ניסו למעט ככל האפשר את תלותם בהדרכתה.

והנה, ביומם האחרון באסטרחן, ולפני המראתם חזרה לארץ, אירעה ביניהם דרמה משפילה.

דורה הודיעה לאלה שהעדיפו לסייר בעיר לבדם שיהיה עליהם לחזור לספינה בכוחות עצמם, או לשלם מכספם על הנסיעה באוטובוס הקבוצתי.

אורליה ונדב, שהשתוקקו להשתהות בעיר זמן רב ככל האפשר, סיירו ברובע של מגורי הוריה – הבית עצמו, כפי שהוא נראה מן התצלום שבידה, שופץ ללא הכר – ואחרי שביקרו בבית הקברות היהודי חיפשו לשווא את קברו של סב⁻סבה שמת על קידוש⁻השם, הגיעו למקום האיסוף בשעה הנקובה, והתיישבו במקומותיהם. כשהאוטובוס, הריק למחצה, התחיל לזוז, ניגשה אליהם דורה, ודרשה בתובענות ובמפגיע, עד כדי גסות רוח, את דמי הנסיעה. נדב, שנעלב מן הטון העוין, תהה במתינות וברוח טובה על הסכום המופקע שנָקבה, אבל דורה, במקום לענות לו, פנתה בצרחה לנהג, וציוותה עליו לעצור מיד את האוטובוס.

הנהג עצר בבהלה, ולעיני כולם דרשה מהם לרדת. ירדו מהאוטובוס חפויי ראש, בצד כביש מהיר הומה ממכוניות, קראו לטקסי, שילמו לו סכום הנמוך בשליש ממה שנדרש מהם באוטובוס, וחזרו לספינה.

מאוחר יותר, התנצלה בפניהם המנהלת, בשם הנהלת הספינה, על התנהגותה של דורה, וכשחזרו לארץ סיפרו להם ידידיהם שגם אותם הדריכה במוסקבה, והעירה באוניהם הערות אנטישמיות.

כפי שהסיפור על הנער שנותר על החוף אחרי שספינתם הפליגה, מסמל בעיני אורליה את מצבו הקיומי, כך הקונפליקט שלהם עם דורה, אם להתעלם מן האספקט האנטישמי שלו, משקף, בעיניה את מצבם החברתי, שלה ושל נדב. היא מתבדלת ומסתייגת (אם כי נתקפת, מדי פעם, צורך בלתי נשלט להתקשרות), אישיותה החריגה אינה מובנת, מביכה אולי, והשתבללותם בעצמם מעוררת אנטגוניזם. הדבר מתבטא בעוינות מתונה, הפורצת מדי פעם כאיבה גלויה, מצד אלה שהמנטליות הזוגית שלהם מרגיזה אותם במיוחד.

האם התחפשה הלילית ל“צהובה”, להכיש את אורליה בארסה העקרבי בשל גאוות לבה?

האם ספגה את הפגיעה הזאת דווקא כשנחלצה משריוני הגנותיה, כשהשלתה את עצמה שהיא שרויה ברוגע פסטורלי, בטיול אידילי במחוזות חלומותיה? או שכל המסע הזה לא בא אלא להזכירה, כי השימוש הרוחני המרוכז והתכליתי שהיא עושה בפלאי בהתוועדויותיה עם הנער, מביא עליה את רוגזו של סַמָאֵל, וכי רק ענווה שלמה והתבטלות מלאה יכוונו את לבה להתקרב למעלתו, וההשפלה שספגה היא מבחן ותמריץ להתעלות נוספת על האגו.

*

שוב נכשלה. רמזה לחברתה הוותיקה ודקת ההבחנה, על חוויה רוחנית כבירת כוח שאירעה לה ופרצה לה דרך לאִיים של שלוות נפש שלמה. חברתה כינתה זאת, מניה וביה “הארה”, אך היא, אף כי הסתייגה מן ההגדרה הזאת ולא הסגירה שום פרטים מחזונה, נפגם משהו מסודה המתוק לה מכול, ובלילה, כשהעלתה את דמותו בעיני רוחה, הביט בה הפלאי במבט נכמר, כמתבייש בשבילה.

האם הוא משתעשע איתה במשחקי מחבואים? האם הוא מהתל בה? פעמים אחדות אירעו לה, בזמן האחרון, מיני תעתועים לא מפוענחים.

הנה, למשל, מַחברת שרשמו בה, היא ונדב, הברקות אגב “מפי הטף” של ילדיהם. הייתה יקרה ללבם ושמרו עליה במגירה, בין מחקריהם שלא ראו אור. שנים רבות הייתה המחברת טמונה שם, ונשלפה ממקומה רק באירועים משפחתיים מיוחדים, כשביקשו לקרוא קטעים מתוכה. והנה, לפני חודשים אחדים, באחת מן ההתכנסויות הללו, כשאמרו להוציאה ממקום סִתרה – לא מצאוה שם. בדקו ביסודיות את כל שאר המחברות במגירה, וגם במקומות סתר אחרים חיפשו, אך המחברת הנחפצת לא נמצאה.

והנה, כעבור חודשים אחדים, כשהתיישבה אורליה אל שולחן עבודתה, ראתה לנגדה את המחברת האבודה כשהיא נשענת אל המחשב, מול פניה ממש.

או כשביקשה את נעליה הבית שלה, מלאכת⁻מחשבת יפנית שנדב שלח לה מפריז (שם העביר קורס קיץ בסורבון), והן מצויות דרך קבע מתחת לארונית הלילה שלה – נעלמו הנעליים; האדמה בלעה אותם. חיפשה במלתחה, בחדר הרחצה – אין! והנה, כעבור שבועות אחדים, כשקמה בבוקר משנתה, היו הנעליים מונחות לפני מיטתה כחיות⁻בית מאולפות ותמימות. הרי לך תעלומה! והן שום אדם לא נכנס באותם ימים לחדרה! האם נרמז לה באירועים הללו, שכשהיא מגלה לאחרים אפילו טפח מסודה הכמוס, או כשהיא מנסה ללכוד באמצעותו מחשבות של זולתה, היא מתישה בתוכה את כוחו של העלום, ומשווה לו נופך קוריוזי? או שמא הוא מאלף אותה בינה, ללמדה שחוקי הזמן והמקום והתנועה אינם אלא תעתועי חושינו?

מכרה שלא ראתה אף פעם את ציורי החובבת של אורליה, שבאמצעותם התמודדה עם חרדותיה כשנדב יצא למילואים או לכנסים בחוץ לארץ, שאלה אותה על סגנונם ועל נושאיהם. סיפרה לה על דמויות במסכות, בטקסים דתִיים חשוכים, ועל ילדות⁻בובות תלויות על חבל דק בין שמים לארץ, ועל ציור שמן גדול שנראות בו שתי דמויות, מעין גבר⁻סאטיר, ולמטה ממנו אישה עטופה בצעיף, שביס דק מכסה את שערה, והיא נושאת אליו מבט שהנסתר בו רב על הנגלה. אבל רוב ציוריה, אמרה, מספרים על בתים אטומים שגגותיהם לבנים וריקים, ומאחורי כותליהם מתרחשת דרמה, לפעמים עקובה מדם.

ואז נזכרה ב“איש השלג” הטיבטי, שציירה בצבעי שמן ובמַריות לפני שנים רבות, דמות חצי⁻אגדית מהרי ההימליה, וכינתה אותו “המרטיר”. ראשו ממלא את כל הבד, את שערותיו הארוכות, הסבוכות, מעטר זר קוצים, ובפניו הבעה של חמלה אין סופית החולשת על הציור כמהות לעצמה. האם חזתה אז בתת⁻הכרתה, את גילוי העלוּם, שאותה הוויה אבסולוטית של חמלה, ברצינותה ובאצילותה, היא ממהותו?

*

בין עֵרוּת להירדמות היא מתרכזת בפלאי ושואלת אותו על דריה, בִּתהּ, המתייסרת בימים אלה בגעגועים לבת⁻זוגה שנטשה אותה, והיא תוהה על התשובה שקיבלה, שהתלבשה בעיני רוחה בקול ובתמונה:

“להיות אופה”, היא שומעת את קולה הפנימי, ואסוציאציה מאוחרת מכוונת אותה לסיפור של נ.א. בשם זה, שקראה לפני שנים רבות, סיפור⁻אגדה על תום ילדוּת וגילויים ראשוניים של שקרים וקללת מוות. מדוע מַפנה העלוּם את דריה (דרכה) לחומרים בסיסיים באפיית לחם? כרמז לערירותה? לכמיהתה לפרי⁻בטן? ובדמיונה רואה אורליה אישה יוצאת מן הבית וכובע מצחייה על ראשה השחוח. האם על מצבה השחוח של בתה, נרמז לה, שהיא מכסה עליו במצח נחושה?

והנה, כמו שלפה תשליל שהושרה במים, היא רואה איש רוכב על אופניים חוצה ים גועש, איש ורוכבו עלו בים. האם עידן בנה הוא, צוללן חובב ונוסק שמים בהפלגותיו הרבות למרחקים, שכבר שבועיים לא שמעה דבר ממנו וחרדתה לו כוססת את לבה?

עוד תמונה: ילדה על סקטים, ואסוציאציה מאוחרת מובילה אותה אל ילדותה שלה, כשהחליקה על הסקטים הכבדים שלה לאורך הרחוב הראשי בדרכה אל חברתה, בתה של משוררת נודעת, אליה רצה, קצרת נשימה מצריף התנועה בהיותה בת ארבע⁻עשרה, לספר לה על התאהבותה הגורלית בנדב, בשמו, בצללית דמותו, בצליל קולו, ועל הידיעה הוודאית שהכתה בה, כי הוא עתיד להיות בעלה. וחשבה על הענפים שבצבצו מגזעו, ילדיהם, לפני שהחיים הקהו אותם, משנפתח לה סדק אל נשמתם.

האם היא מייחלת לילדיה שימצאו את אהבת חייהם, כפי שהקרה לה גורלה?

ושוב היא שומעת קול: “דניאל דניאל”, ואסוציאציה מאוחרת מפנה אותה אל שירו של נ.ז. “דניאל אל”, שם מקוננת אם על בנה. האם המרירות שהיא חשה לרגעים כלפי דריה, כשהיא שורטת את לבה, מולידה בה קול ממפלס עמוק יותר, המקונן על כאבה של בתה?

ועוד קול: “לשתות ממעין הבתולים”. האם רמז לה קולה הפנימי שעל בתה לינוק ממקורה הרוחני הטהור, משורש נשמתה היתרה, מבעד למשקע הרעיל שהצטבר מעליו? והמילה “יניקה”, שכתבה בהיסח הדעת, האם היא מעידה על הקשר הקדום, הטבעי, בין האם לבין בתה? האם קול זה מזהיר את הבת, באמצעותה, שעליה להתנתק מן ההמולה התחרותית הרוחשת סביבה למען הרוגע הנפשי שלה, ולהיטהר במי המעיין של נוֹפי לבה?

ועכשיו היא רואה אותה שוכבת במיטת ברזל לבנה ועל מצחה רטיות של קרח, וכמו נרמז לה שמצבה הנזירי והמבודד של בתה, פוגע בבריאותה הנפשית.

*

היא שואלת את הפלאי על עידן, אך במקומו היא רואה את הנער, ונרמז לה שהוא תקוע בעבודתו ושום דבר לא זז אצלו. והנה… מה הדבר? האם נבקע משהו? היא רואה אותם באים אליה… היא רואה אותו, ומי עוד? האם זו נערה? תחושת הנועם שאופפת אותה בבואם… האם זו הנערה המיועדת לו, שתנערו מן התקיעוּת ותחולל תזוזה בחייו? האם הקשר הרוחני שלה עם הנער, המפצה אותה על קשריה הסבוכים עם ילדיה, יתרום באיזו דרך עלומה לפגישה הגורלית שלו עם נערתו? או שמא ההרמוניה השורה בין הנאהבים הצעירים מסמלת בעיניה אותו כוח רוחני מלא תקווה, שהעלוֹם מצַיידה בו לברכת דרך, כדי לחלץ אותה מן התקיעות בחייה שלה?

*

זה שנים אחדות היא מחפשת את סיכת⁻הנוי של אִמה, שערכה הרגשי עולה בהרבה על ערכה הכספי, בהיותה המזכרת האישית היחידה שנותרה לה ממנה, ואמה ייעדה לה אותה עוד בחייה. והנה, זמן לא רב לפני מותה, כשמצבה המנטלי של האם התדרדר מאוד, חיפשה אורליה את הסיכה בביתה, ומשלא נמצאה, בדקו, היא ואחיה, בדוק היטב, כל ממצא בכספת שלה בבנק, אך לא גילו דבר.

והנה, שמונה שנים לאחר מותה של האם, כשחיסלו את תכולת הכספת ורוקנו תוכה של מעטפה שידעו כי היה בה צמיד עם אבני חן פגומות, נצנץ משם עוד חפץ קטן, חבוי בפינת המעטפה – הסיכה! באיזה אורח פלא נקלעה לשם? והרי חיפשו במעטפה הזאת כמה וכמה פעמים! הפכוה על קרבה ועל כרעיה! האם בסתר לבה חשבה שלא מגיעה לה מזכרת אישית מאמה? האם ייסר אותה מצפונה על שהיא ואחיה הצמידו לאמם מטפלת, שהתגלתה כעריצה, ועל כך שלא נשארו בלילה ליד מיטתה בבית החולים כשגססה? והרי אהבה מאוד את אמה, ותמיד שררה קרבה נדירה ביניהן. אמה סייעה לה לטפל בדריה, שאותה ילדה בגיל צעיר מאוד, ואורליה דאגה לאמה בערוב ימיה. פקחה עין על כל ענייני יומיום שלה והשתדלה בעניין הפיצויים שהגיעו לה לאחר שנרצח אביה. דומה שעשתה כל שביכולתה, אז איך קרה שהסיכה נמצאה עכשיו? האם ידו של הפלאי בכך, שהעלה אותה אל נתיב הכפרה וההתקדשות?

ובלילה, בחלומה, הוביל אותה בחור גבוה, מעין שומר ראש, לחזות בפרויקט עתידני כלשהו, אך משנוכח שאינה מגלה בו עניין, הפנה אותה למעין מחילת עפר, ובראותה שאין שם מוצַא, פנתה ביוזמתה למחילה אחרת, שגם בה לא היה מוצא. רק מראה השמים הגלויים מבעד לתקרה החסרה, הפיח בה תקווה להיחלץ משם. שָׂמה ידה על שפת הקיר הגבוה, אחזה בו כבמנוף, ובכל כוח שריריה קפצה החוצה. מצאה את עצמה בקצה מדרון תלול וכמעט התגלגלה ממנו למטה, אך התייצבה בחוזקה על רגליה, וכשהסתכלה אל האופק, נגלה לפניה נוף הזוי, שלא מן העולם הזה בצבעים פסטליים, שקסם אגדי נסוך עליהם.

האם מתפרש לה מן החלום שפרויקטים עתידניים כבר לא מעניינים אותה, אך בחששה להיפרד מחייה שבכאן, אפילו עמידתה בהם רופפת, היא מעדיפה לראות את העולם⁻שכולו⁻טוב מרחוק, ובלבד שלא לבוא עדיין בשעריו?

*

היא מתקפלת בתנוחה עוּברית ברחם אמה. לפניה עוד כל מסע ומשא החיים, כל רגעי האושר וההתפעמות, כל העלבונות והכישלונות, כל החרדות —

אמה סיפרה לה שבחודשי הריונה הראשונים, כשנשאה אותה ברחמה, לא הפסיקה לדמם. האם סירבה להיוולד? האם התאמצה, בכל כוחה העוברי, להיחלץ מן הלידה שנכפית עליה? האם בואה לעולם, בעל כורחה, קבע את מצבה בו, כבכף הקלע, של היותה תלויה ועומדת, נוגעת⁻לא⁻נוגעת? (ואמה עצמה, שנפלטה מרחם סבתה בחודש השביעי להריונה, האם אצה לה הדרך למלא את חובותיה לחיים?)

המזל בו נולדה מסמל את “העצמי”. ואמנם, מאז הֵנץ בה זיכרונה, חיפשה ביטוי לעצמה במושׂכל הרגשי, אשר התמקד במחקרה היצירתי, שבאמצעותו זיהתה את הפרסונה שלה. ומאז ילדותה המוקדמת ניקרו בה השאלות הקיומיות הגדולות: מי היא, מנַין באה, מה משמעות חייה. וכשנסחפה למחשבות כפייתיות על מהות האין סוף, הרהרה בהתאבדות כדי להיחלץ מלכידותן המאיימת. ותמיד נמשכה להתרכז באיזה מוקד. הייתה יושבת בחברה, בין אנשים, כשעיניה ננעצות בנקודה כלשהי בתקרה או על הקיר, ננעצות ולא מרפות. היו שתהו עליה, וניסו לעקוב אחר מבטה, לגלות מה מושך את תשומת לבה באותה נקודה מסתורית, אך היא, כל שביקשה הוא נקודת אחיזה. האם תרה אחר הצללים במערה האפלטונית?

והנה, כשהתוודעה לתורת הקבלה, ולא יכלה שלא לראות דמיון בינה לבין האנאידות של פלוטינוס הניאופלטוני, נפעמה מהרוח הגדולה הנושבת מתורה זאת, מן הפירושים המופלאים שלה למבנה ההרמוני של היקום, מן ההקבלה בין הספירות האלוהיות הגבוהות ובין עולם הרוח, ומן המפתחות הסודיים השזורים בתנ"ך ובמיסטיקה היהודית לפענוח הצופנים של התעלומות הקוסמיות והקיומיות, ולהסברת התנודות הדקות בנפש האדם ובהתנהלותו בחייו הארציים. באותם ימים פגשה רב חסידי, שניחן בהתבוננות עמוקה ובהיקף רחב של ידע, היחיד שענה לה על השאלות שהטרידו אותה מאז ילדותה, ובשקיקה הייתה מסתפחת על צאן מרעיתו, אלמלא נרתעה מן הצורך במילוי מצוות, ומן הידיעה שהרב מבוקש מדי ומעורב מדי בחיים הארציים מכדי להתפנות אליה אישית. כך שמבחינת התחברותה אל הקהילה, נשארה יושבת על הגדר, מיותמת, כמו בכל מסגרת אחרת שהייתה מעורבת בה לאורך כל חייה. ואילו עולמה הרגשי⁻הנשי ניזון מרומנטיקה, והיה זה הכוח המניע של אנרגיית החיים שלה. אותה תחושה של קלילות משכּרת ומסחררת, אותו חשמל באוויר, אותה אשליית אושר, אשר נידונה להתפקחות עם הופיע ראשוני הקונפליקטים שבבסיס יחסי המינים.

והיא, שנאחזה בכל כוחותיה בהבטחה שניתנה לה, השלתה את עצמה בהתממשותה, גם בזכות האיזון בין המתח החיובי והשלילי שביחסיה עם יחידה לחיים. רק מאוחר הרבה יותר הבינה, כמה יגיעה יש להשקיע בטיפוח ובשימור היחסים הללו. לא הייתה ילדה יפה, במושגי היופי של אותם ימים, אף כי מבנה גופה הלם את חלומה להיות רקדנית, והבנים חשבו אותה לילדותית מבחינה נשית ולדעתנית מדי מבחינה שכלית. אך היא עצמה הייתה מאוהבת בבנים מאז שהיא זוכרת את עצמה. ראשון בהם היה רזי, הילד בתלבושת המלח, עם התלתלים הזהובים שגלשו על כתפיו, וסנטרו המוצק שכמו העיד על אופיו החזק. הייתה אז בת ארבע, ולבה הקטן יצא אליו, ובייאושה, כשנדמה היה לה שהוא מתנכר לה, הייתה בורחת מגן הילדים, צונחת על ספסל בגינה הציבורית, וממררת בבכי. אבל קדם לו מושא אהבתה הרומנטית של שנות חייה הראשונות – אביה.

תמונות צפות מנבכי זיכרונה: היא בת שנתיים או שלוש, הם גרים בקומה העליונה של ביתם הפינתי הדו⁻קומתי, בפאתי תל⁻אביב הצעירה. הבית מוקף מגרשים ריקים, ורק בניינים ספורים, מסוידים לבן, בני קומה או שתיים, בולטים בו, כשיני חלב בפיו של ילד, שרווחים גדולים ביניהן. שעת ערב מאוחרת, והיא שוכבת במיטתה הלבנה המגודרת במעקה, בין סדינים צחים ומעומלנים, מולה דלת רחבה עם ויטראז' ירוק ופרחי יקינטון במרכזו, המפרידה בין חדרה לבין חדר הוריה, ולרגליה רצפת תשבץ צבעונית עם צורות גיאומטריות בדוגמאות שונות, שבגיל ארבע או חמש דמיינה שהם ארמונות אגדיים, או טירות של אבירים בארצות אקזוטיות, והיה זה מקור לא אכזב לשעשועי הפלגותיה הדמיוניות עתירות העלילה. יחידה אחת של פסיפס קישטה את מרכז החדר, שנייה את היקפו, והשלישית עיטרה את הגומחה עם שלושת החלונות הפונים לרחוב, והיא וחברותיה קיפצו מדוגמה לדוגמה בדילוגי “קלאס”.

אביה דמה לגרוזיני, אף כי אמו, סבתה, היתה בת להורים מונגוליים, חוכרי יערות, שמתו בהיותה ילדה, ואומצה על ידי שכניהם וידידיהם, גם הם יערנים, שגיירוה והשיאוה לבנם. אביה היה שחום ומוצק, קומתו בינונית, ראשו חרוטי, שערו שחור מבריק, ועיניו החומות הכהות נוצצות בברק של יצריות ופנטזה. מאוחר בערב, בשעת ההשכבה, היה מתיישב על כיסא מול מיטתה, הסיגריה הנצחית בין אצבעותיו הצרובות (כשרק למדה לדבר כינתה את הסיגריה “פפפלצי”, אצבעות⁻אבא, ברוסית). ודקלם לה שירים רומנטיים על נסיכה יפהפייה המתגעגעת לנסיך לבה. אהבה את אביה. את טוב לבו ואת ילדותיותו, הוא הרבָּה בנסיעות ארוכות, הפליג, לרגל עסקיו לארצות ערב ולאירופה, קנה ומכר מגרשים ובתי חרושת, קנה ביוקר ומכר בזול, ולאט לאט התרוששו.

אביה היה איש נדיב, אך גם קל דעת. וכשידידיו, אזרחי חוץ שהשקיעו כספים בארץ, ביקשוהו שיחתום על ערבויות עבורם, נעתר להם. והנה, במלחמת העולם השנייה, כשבעלי החוב נספו בשואה, נושיהם עטו עליו ונישלו אותו משארית נכסיו, ומשפחתו נותרה חסרת כול והגיעה עד פת לחם ממש.

רק מאוחר יותר, כשכבר חייתה עם נדב, הבינה עד כמה מרות היו לה הפרידות מאביה, שהקשר היחיד עמו היה באמצעות גלויות דואר, והתגובה לכך, לאחר נישואיה, התבטאה בחרדה מכל נסיעה של נדב.

בגיל חמש הוכנסה לבית הספר. היה זה מוסד פרטי, קטן ואינטימי, שרוב תלמידיו בני פקידי ההסתדרות, ומאוחר יותר הגיעו לשם גם “יקים”, ילדי עולים מגרמניה ומאוסטריה. מייסדו ומנהלו היה איש גבה קומה, נעים הליכות, דיבורו רך, שערו הגלי מסורק לאחור וסנטרו חצוי. באותה תקופה עוד התגאתה באביה, שהרשים את הבנים בכיתתה כשהרכיב אותה לבית הספר על אופנועו הבריטי הכבד, אך מאוחר יותר, כשנחתה עליהם השואה הכלכלית, היא בושה להודות שהתביישה בו. בשפל⁻רוחו, באי⁻ביטחונו, בילדותיותו. הוא חיבב ילדים, אך גם פחד מהם, ונדמה היה לה כי הם חשים בכך ומזלזלים בו. רצתה לגונן עליו, על האיש שכה אהבה, אך היא, בת להורים “בורגנים”, הכי קטנה בכיתתה, שמדברת בבית רוסית, ילדה לא שייכת, מרוחקת, לא מוחשית לעצמה ולאחרים, ילדה ערטילאית. ואת ההגנה, שכה נזקקה לה, סיפקה לה אמה. זקופת קומה הייתה, נבונה ודעתנית ובוגרת בנפשה, ומבוכתה, בשל רושם יופיה, כשל נסיכה קווקזית, העניקה לה נופך ביישני כובש. והייתה גאה באילן היוחסין של משפחתה, ששורשו בהרוג⁻מלכות מן המאה השבע⁻עשרה והוא משתרג עד ימינו אלה.

האגדה המשפחתית מספרת על מנהיג הקהילה היהודית בעירם של הוריה, שראשו נערף בידי פורעים נוצריים משסירב להמיר את דתו, והראש שנכרת מלמל: “שמע ישראל”, ועוד שלוש מילות⁻השבעה, שנשמרו בסוד כמוס על ידי צאצאיו ונלחשו מדור לדור באמצעות בכור המשפחה במלאות לו שמונה⁻עשרה שנה. רק בדורהּ החליטו זקני השבט, ביוזמת סבהּ, להכניס תיקון במסורת, ולהעביר את הסוד גם לנשים⁻בכורות, כשאלה נעשות אמהות. כך הגיע הסוד לאוזניה, והיא העבירה אותו לדריה, בִּתה, למרות היותה רווקה. וגם את ספר התנ"ך ובו אילן היוחסין של אבותיה, שמסתעף עד ימינו אנו, קיבלה בירושה מסבהּ, ומסרו אותו היא ונדב, לספרייה הלאומית בירושלים.

הנה כי כן, ענפיה משתרגים גם מן השורש הזה של אציל הרוח, שחרף נפשו על אמונתו, ובהתקדשותו לא הקריב חיי אחרים. נשמה גדולה היה, אמרו עליו, שספק אם העולם ראוי לה. מה לה ולגיבור הרוח הזה, היא, שחייתה את חייה בשולי העשייה ואיננה מסוגלת לקבל את מרות הכלל, אך כה צר לה על קורבנות אצילות הרוח של כל הדורות, ואביה שנרצח באמצע חייו, אף הוא כיהודי, קורבן תמים.

שנים רבות היה אביה שרוי בבושה. על המפולת הכלכלית שהביא על משפחתו, על היותו חדל אישים, כביכול, באי⁻יכולתו לקיימם, כאשר העול כולו מוטל על כתפי אמם. הוא ניסה אמנם לסייע לה, וכשבישלה, לפרנסתם, ארוחות לזרים עזר לה בנשיאת סלים כבדים מהשוק וכיוצא בזה, אך אלה נחשבו מלאכות “נשיות” לפי מושגי אותם ימים, שאינן נאות לגבר. מאז הסתתר מאנשים, התהלך בבית על בהונות, כצל עובֵר שלא יבלוט בעלבונו.

אביה, שנבטה מזרעו, חֶמלה לאין קץ מציפה את לבה בכל פעם שזכרו עולה בה.

הנה היא קשורה גנטית בענף הזה של קורבנות, מועדים ושאינם מועדים, משני צדי משפחתה, נושאת הגֶנים של כל שרשרת הדורות שקדמו לה. ומהו שורשה הרוחני, מה יחידתה?

הייתה גאה באִמה,אישה חכמה עם אינטואיציה חזקה, שהאזינה בשקיקה למוזיקה קלאסית ויצירות מופת ספרותיות היו לחם חוקה, והעדיפה שתהא זו היא שתתייצב לפני מוריה באספת הורים. תמיד שמחה לחזור הביתה, אל האווירה האוהבת והמגוננת, ועד היום היא שמחה לחזור אל ביתה מן החוץ המנוכר.

השבח לאל, תמיד היה לה בית לחזור אליו. אך בלבה לא היה לה בית. לבה היה פרוץ ועזוב, ורוחות רפאים שכנו בפוחלצי חרדותיו האפלות.

והנה, מאז הנץ אותו שחר, כששוטטה ללא תכלית בין הריסות נפשה ובהתפזר הערפילים נגלה אליה איש פלאי, ניצוץ של אוצר אלוהי שבחר לשכון בקרבה והשתקף ביחידת נשמתה, מאז יש לה בית, בהּ. נשמתה היא ביתה.

האם אותה המיית געגוע ללא הכיל שהייתה חולפת לשבריר של שנייה בחזהּ, לצל של זיכרון, לאדוות ניחוח, נֶדֶף קל בחֵך, משהו קמאי שידעה מאז, שחוותה מקדמת דנא, מטרם הולדת – אליו, אל הפלאי הייתה?

לא היה לה טוב בבית הספר. אשת המנהל, צעירה קרה וקפדנית, שערה השחור, המסולסל, גלש על כתפיה, רגליה העבות והחזקות יחפות תמיד (בית הספר עמד על גבעה על שפת הים, וככל שטאטאו את הרצפה היא התכסתה מחדש בחול). היא לימדה אותם חשבון וטבע, שני מקצועות שאורליה הייתה חלשה בהם, ושלטה בבעלה ביד רמה. אורליה פחדה ממנה. עד היום היא מסמלת בשבילה אֵם⁻טיפוס לכל הנשים ששטמו אותה במהלך חייה.

במשך כל “היסודי” הייתה מאוהבת בגוני, שלמד כיתה מעליה, וכשהיה בן עשרים או עשרים ואחת, נהרג במבצע קדש. הוא היה ילד מאיר, נבון וחם⁻לב, ושידר חָיות תוססת, מופנמת. עם זאת ניחן באותה תכונה מסתורית ממגנטת הקרויה קסם אישי, שדומה כי בבסיסה תחושת עצמיות איתנה. כי מהי התאהבות, אם לא הימשכות, בכל מאודך, לגוון של אור, לצבע של קול, לניחוח סמוי, מסחרר, של איכות מובהקת, ממוקדת, גופנית ונפשית? נראה כי היא חשה את יקר⁻נשמתו מתוך הפרסונה המאירה שלו, כפי שחשה את המהות הנשמתית של נדב, אהבת חייה, עוד בטרם נחשפה לעיניה, שכמו הבהבה אליה בהשתקפות זכה, חוץ⁻גופית. בשנותיו האחרונות התחבר גוני לילדה עם פני דובדבן. הכול היה חמוּד בפניה, אף סונט, פה קטן ומתוק, עיני איילה נבונות, ובגופה השחום, הגבוה והדק, הייתה רעננות נערית ותחילתו של לבלוב נשי שלרגעים ניכרה ברצינותו השתוקקות לדעת. הנערה המצודדת והאינטליגנטית הזאת הייתה חולת לב מילדותה והיא מתה בדמי ימיה.

*

לעומת המוקד האמהי הוודאי שהיה לה בילדותה, חסרה הייתה מוקד גברי. אביה, שנעדר חודשים רבים מן הארץ – ועקב כך נפוצה רכילות מרושעת על “פילגש”, כביכול, שהוא מחזיק שם – העניק לה אהבה, אך לא הקרין סמכותיות, ובלי נקודת אחיזה, בלי מרכז⁻כובד, חשה אבודה בלימבו, כאילו הגבר של חייה, אביה, מפקיר אותה במרחבים החשופים והקרים של החיים. ולאחר שנישאה, נאחזה בנדב כבמוקד של כוח, אך השלמות והטוטליות שייחסה לו, אם כי באופן לא⁻מודע, התנגשו ברצונותיו, והחיכוכים ביניהם מילאו אותה אשמה וחרדה. האם האידיאל של אביה, כפי שדמותו הצטיירה בעיניה בשחר ימיה, התגלתה אליה, בשנותיה המאוחרות, בדמות מושיעה העלוּם, ראי נשמתם של אהוביה מאז תמצית טעמם וריחם?

כשתפסה אִמה את עוצם הפורענות הכלכלית שנפלה עליהם ובהיותה דבקה באמונתה הבלתי מעורערת בחישול כוח הרצון, לקחה לידיה את השליטה בניהול חייהם והעמיסה על כתפיה את עול הפרנסה. וגם אורליה נחלצה אז לעזרת המשפחה.

בגיל שלוש⁻עשרה בהיותה תלמידה בכיתה ח', התחילה לתת שיעורים פרטיים לילדי כיתות נמוכות משלה, והמשיכה בכך גם בתיכון.

אִמה, האם הגדולה של ילדותה, שראתה את תפקידה האמהי כייעודה בחיים, פרשׂה את כנפיה גם על דריה התינוקת, שאורליה, בגילה הצעיר, השתוקקה מאוד להביאה לעולם, ואמה סייעה לה בגידולה. כך התאפשר לה, בשנות העשרים המוקדמות של חייה, להמשיך ללמד גם אחרי הולדת בתה, ולעשות את צעדיה הראשונים במחקר. אך דומה שדריה, “טום בוֹי” מנעוריה ונערצת על ידי חבריה, נוטרת לה עד היום, על כך שבילדותה התערבבו היוצרות בתודעתה בין אמה לבין סבתה – סמל הארכיטיפ האמהי. או שמא הענשתה את אימה נובעת משיטת הייעוץ הנפשי שקיבלה דריה בילדותה, המכוונת לחפש את האשמה בהורים ולחשוף טראומות – מדומות לרוב – מתקופה של טרם⁻זיכרון?

בהיוולד עידן, כעבור שנים אחדות, הייתה אורליה בשלה לאמהות, והיא התמסרה כל⁻כולה לגידולו. ובכל זאת, גם לו טענות כלפיה, שהגזימה בחרדתה לו.

הנה כי כן, מניסיונה כבת וכאם, למדה שטענות ילדים כלפי הוריהם צצות בתקופות של שפל בחייהם, של אכזבה מעצמם, ובתסכולם הם מאשימים את ההורים במה שמשתקף אליהם משורשם הגנטי, כביכול, כפגמים באישיותם.

*

איזה כוח אדיר יש ל“קליפות”, שעדיין הן מושכות אותה אליהן, בכל עת ש“העולם” מזכה אותה במעט תשומת לב.

הנה הערב, בשעת ההתוועדות עם העלוּם, הוסחה ממנו דעתה, והתרפקה על ימי הדבש של נעוריה, כשהייתה אם צעירה לשני ילדים.

קיץ, והיא חשה עצמה קלילה ורומנטית, בתסרוקת הקוקו המתוחה כשל בלרינה, בשמלה כתומה⁻דלעת מכותנה רכה, חצאית⁻מִפרש וחולצת מעטפת חושפת כתפיים וזרועות, ובחורף, בשמלה פעמונית והסוודר הירוק מאנגורה, או בחצאית קורדרוי מתרחבות ובסנדלים, עם גרבי טייטס מגוונים, שיא האופנה אז.

היא מצננת את הרהוריה הנוסטלגיים ומזכירה לעצמה שמעולם לא זכתה באישור “החברה” לאישיותה יוצאת הדופן, לנשיותה החריגה, לסגנון הספקני⁻האירוני של מחקריה, החשוד בעיני האקדמיה, וכבר מגיל צעיר השיגה, שיחס החברה אליה משקף את אי⁻בטחונה בוודאות קיומה, בעוד קיומם של האחרים שריר ויציב בעיניה.

ומה על מפחי הנפש, על האכזבות, על ההתייחסות הפושרת אליה, הד להתבדלותה המובנית באופיה, ומה על אימת הבדידות ותחושת הריקות וחוסר התוחלת, שדומה כי רק אמן כסמואל בקט, הצליח לשקפם בסגנונו האסקטי המופשט. עליה להוריד מסך ברזל שיחצוץ בינה לבין הרהוריה בתעתועי העולם הגשמי, שכבר מזמן איבדו את ערכם בעיניה, והיא משננת לעצמה לא להיתפס להתרפקות על זיכרונות מענגים, כביכול, ולא להיכשל באשליות, גם כשהמציאות מאירה לה מעט פנים. כי לא מן הנמנע הוא שלאחר מכן יציף אותה גל של השפלות.

*

האומנם את אביה⁻מולידה, כפי שהשתקף אליה בינקותה לפני שטעמה מפרי הדעת טוב ורע, העלה מנבכי השנים בדמות אביה⁻אוהבה הרוחני?

האם כך נראה בעיני⁻התינוקת שלה אביה בן העשרים ושמונה, כשרק זיהתה את סביבתה, עֶלֶם⁻אֵל שחום,שערו השחור, הסתור על מצחו, עיניו הקורנות אליה באהבת אין קץ. באר עמוקה לאין תכלה של חוכמת⁻אב. אך דומה שכבר אז, בילדותה המוקדמת, הבחינה בחוש בעננת התוגה בהווייתו, כמבשרת את שואת השבר שתתרגש עליו שנים אחדות לאחר מכן. כה אהבה אותו בשנות חייה הראשונות, כה התרפקה על הילדותיות התמה החבויה באיש המבוגר הזה, וכשהיה נוסע למרחקים, והחדר ספוג עדיין בחומו, ושוב הניחוח של טבק בטעם קינמון שהותיר מאחוריו, ימים רבים עוד שמעה מן הקירות את הד הריקות של היעדרו.

אך בילדותה נקטעה ריקות זאת בקול הרעם המתפוצץ מאופנועו – כתרועת מלך החוזר עטור ניצחון אל ארמונו – בכל פעם שחזר הביתה.

ערב מלחמת העולם השנייה, בהיותה בת חמש, לקחה אותה אִמה לטיול באירופה, לפגוש שם ידידים ובני משפחה. לא רצתה לנסוע. חברת אביה בתקופות החסד הקצרות שהיה שוהה בבית, וטיולי האופנוע שלהם ברחבי הארץ, הסבו לה אושר שסירבה לקוטעו, והצטרפה להפלגה עם אמה בעל כורחה. וכשנקרעה מאביה שנותר על החוף, חשה כמובלת אל ארץ גזֵירה, והענישה את אמה בהתנהגותה הרעה. רושמן של ערי אירופה ההדורות והנופים האגדיים שנפרשׂו לעיניה בטיוליהם, נחקקו אמנם בזיכרונה למשך כל חייה, אך בזמן אמת האפילו הגעגועים הכוססים לאביה על כל רגש אחר בלבה, ונרגעה מהם ומכעסה על אִמה רק בהפליגם בחזרה הביתה.

באותן תקופות ששהה בארץ, העניק לה אביה אהבה וחמלה ועודד בה יצרי הרפתקנות ורומנטיקה, אך דווקא בגיל ההתבגרות, כשעולמם חרב עליהם עקב המפולת הכלכלית שחוו בשל עסקותיו הכושלות, התערער ביטחונה בו ובמוסד האבהי⁻הגברי, ונגרמה לה חרדת נטישה לכל ימי חייה. ובשנות העשרים המוקדמות שלה – נרצח אביה. הוא נרצח כיהודי, בידי רוצח ערבי, על רקע לאומני, אך מבחינתה אירע רצח אב. והייתה זו פרידה ברוטלית שלה מאותו חלק בתוכה שהיה אמור להיות גאה, סמכותי, ונתגלה כמסכן, כָּנוּע, לא⁻יצלח, ולבסוף – כקורבן. ועורר בה חמלה אפֵלה, צובטת לב. שנים אחדות אחרי שנרצח, הופיעה רוחו של אביה בחדר השינה שלה. הייתה ערה, כשדמותו הערטילאית, עטויה לבן, ניצבה דוממת בחדרה. לא פחדה. שאלה מה הוא מבקש לומר לה. וכעבור שנים רבות, משנגלה הפלאי בחזונה וחמלתו נבעה אליה בשפע לאין⁻תכלה, תמהה אם אין זה המסר ששיגרה אליה רוחו של אביה.

האם היא מחפשת כל ימיה דמות מתקנת של אב? האם היא מחפשת את התיקון של אביה בנדב ואת התיקון של נדב בפלאי? האם רוחה, הכמהה אל השלמות האחת, אינה מתפשרת על דמות בשר ודם, ושמטבע ברייתה היא פגומה וסופית, ומחפשת רוגע וביטחון נצחיים בגבר האולטימטיבי, אדם⁻אל, מלאך⁻גואל?

*

האווירה בביתם מתוחה בימים אלה, בשל הסרט הביוגרפי שדריה כתבה וביימה, והיא חושפת בו את סיפור המיתוס של משפחתם ומגלה את סוד ההשבעה המקודש של אבי⁻אבות השבט, הנלחש אצלם בחשאי מדור לדור. לא זו בלבד שמעלה בכך באמונה של אִמה וחיללה את הקדוש לה, התעקשה שלא להראות, לה או לנדב, טיוטה מאותם קטעים המאזכרים את הסיפור ההוא, והיא חרדה מתעתועי דמיונה של בִּתה ומתסכוליה, העלולים לעוות את העלילה רווּית⁻הדם הזאת, ואותה, אִמה, הנוצרת ומקדשת אותה.

היא תמהה, אם אין זה עונשה מידי בתה, על כך שבתקופה מסוימת בחייה ביקשה לעצמה אושר בלבדי, ואולי כפתה בכך את רצונה על משפחתה. הרי על אושר כזה משלמים! בתלות, בחרדה, בבדידות נפשית, באשמה, ובהענשה עצמית ומידי בתה.

היא נזכרת באותו לילה, בתחילת שנות השלושים לחייה, כשנדב עמד לנסוע ליריד ספרים בסנט⁻פטרבורג, אך מטרתה החשאית של הנסיעה הייתה פגישה עם יהודים מסורבי עלייה, ובאותן שנים הייתה שליחות כזאת כרוכה בסיכון, שמא ייעצר על ידי השלטונות הסובייטיים. אותו לילה, שעות אחדות לפני הטיסה, כששכבה ערה במיטתה, שמעה קול בחלל החדר. היה זה קול רם וברור, ואמר במילים מפורשות: “הנסיעה לרוסיה תמיט אסון על נדב”. בבהלתה, העירה את נדב לספר לו על כך, והסכימו להיוועץ בפסיכולוגית יונגיאנית ידועת⁻שם שהכירה את משפחתם, ולהתנות את נסיעתו בפסיקתה. השכם בבוקר הגיעו לביתה, והיא, שהאמינה בכוחה של אינטואיציה עמוקה וחזקה לחזות אירועים מראש, יעצה לו לבטל את נסיעתו. האם קול החרדה שלה עצמה, שפרץ את גבולות חושיה הפיזיים, הוא שמנע ממנו את הנסיעה הזאת שכה השתוקק אליה? האם חש את עצמו נתון בסד חרדותיה? או שמא היה זה קול נבואי, לאחר הכול?

ועכשיו, כשהיא מנסה לדובב את נדב שיתגבר על מעצוריו ויטיח בפניה את שהצטבר בלבו עליה באותן שנים, הוא מכחיש שקיימת בו עוינות כלשהי כלפיה, והוא חוזר ומבטיח לה, שכל שהוא רוחש אליה זו אהבה והזדהות ורצון טוב.

*

בין הדמויות המרחפות כמהויות רוחניות בחייה, מופיע גם קרובה, ההוֹזה, שמזכיר במראהו את אחד הקדושים הנוצריים בציורי הרנסנס. בטבעו, דומה שהוא אדם מאמין, אך אחד שאינו מסגל להשתייך למסדר כלשהו, לא לדתי ולא לחילוני, והתלישות שלו מזכירה ענף מסוים במשפחתם. כך גם תחושת הניכור (הקיומית) המשותפת להם, כל אחד לפי דרכו, יוצרת איזה עניין הדדי ביניהם. וההקשבה והריכוז שלו לבן⁻שיחו, מטהרים את השיחה מסיגים זרים, כמו תסביכי היררכיה או תחרותיות. הוא ניחן באינטליגנציה טבעית ובמחשבה עצמית שהוא צולל בה כלבְאֵר ללא תחתית. רוב חייו עברו עליו בהזיות, גם בהיותו נשוי ואב. פרודתו אֵם ילדיו, אצבעונית מן האגדות, תעתה יד עמו בדרכי החיים, ללא שום אחיזה במציאות, ושנים רבות התגוררה המשפחה בשטח⁻הפקר, בלי מים ובלי חשמל. ואילו אשתו השנייה, במוצקותה, בעצמיותה, בפשטותה הכובשת, נראית כמי שנבראה מעפר הארץ. הוא קורא מכל הבא לידו, בעיקר ספרים שהוא מוצא זרוקים על המדרכות ועל הספסלים הציבוריים, אכולי תולעים, או כאלה שדפים אחדים תלושים מהם. הוא קורא בתשומת לב, מתוך כבוד לטקסט, כתמה על גילויים שכבר חווה ונעלמו מתודעתו; שכבר אחז בהם ונשמטו ממנו. ופרקים שלמים מן התנ"ך הוא יודע כמעט בעל⁻פה.

האם בישיבתו הדוממת, שעות על שעות, הוא מתמסר לעונג שבהתמכרות למוחלט הטוטלי? האם התמכרות כזאת מותנית אצלו בשמיטת האחיזה בכל מה שהוא חושי, ולשם כך עליו לטשטש גם את הזיכרון?

*

דריה באה לבקרם. במכנסי הג’ינס הרפויים והדהויים שלה וחולצה לבנה רחבה, מופשלת שרוולים, מכסה על מותניה שהתעבו מדי, בנעלי ספורט לבנים עם שרוכים חומים, ושערה המסולסל קצוץ כלאחר תספורת, כמה מטריד, חושבת אורליה בלבה, שבִּתה, המחוננת בחיוכה העצוב והמרוחק כמעט כל אדם, מוחה אותו מפניה כשהיא ניצבת על סף ביתם של הוריה. היא השליכה את תרמיל הגב הכבד שלה על הספה, התיישבה לצדו, הניחה עליו את זרועה, ודומה שלא זזה מתנוחתה זאת במשך כל השעות שישבה עמם.

בשיחתה רמזה על קושי נפשי כלשהו, וכדרכה גילתה טפח וכיסתה טפחיים, ולבסוף פלטה, כבדרך אגב, שאהובתה, בת⁻זוגה, שהתגוררה עמה קרוב לשנתיים, וכבר היו ביניהן חיכוכים קודמים, עזבה סופית את ביתן המשותף.

נדב שאל בזהירות אם הייתה עילה ספציפית לעזיבתה, ודריה משכה בכתפיה, ואמרה שפרץ ביניהן ויכוח אידיוטי שצבר תאוצה, עד “שהתחילו לעוף צלחות בסלון”.

פתאום התרגזה, פסקה שהיא מסרבת לדון בזה.

Water under the bridge“,” ביטלה בידה. אבל אנחותיה הלא⁻מבוקרות הסגירו את מצוקתה.

אחר כך הלכו לטייל על שפת הים, ולמרות צערה הניכר של דריה, קלחה ביניהם שיחה לא מחייבת, נעימה ואינטימית. אם חיפשה בִּתם נחמה אצלם במצוקתה, שאבו הם מלוא חופניים נוחם מן הקרבה עמה, מן ההקשבה אליה, והשיחה איתה הרגיעה את חרדתם לה וחיזקה את ביטחונם בכוחה להתגבר על המשבר הנוכחי בחייה.

הנה, אלומת האור שהיא מכוונת אל בִּתה ממקום שהיא חוֹוה כמפלס הפלאי בה, מגלה בה כוויות וצלקות, ודומה שבסבלה אין היא מסוגלת להטות חסד להוריה, ש“חטאו” בהביאם אותה לעולם. האם יסתייע לאִמה להטות בתפילתה את לב בִּתה ולחלצה מן הכלא של אישיותה הסבוכה?

*

במאי, בחודש האביב, הרו אותה הוריה, ובחודש מאי היא נתקפת, כרגיל, סחרחורת, קוצר נשימה, אי⁻יציבות, מתערערת בגופה ובנפשה. האם דימומה של אִמה בהריונה, כשנשאה אותה ברחמה, מעיד על כך שיצאה לאוויר העולם, בחורף, בשעות בין⁻הערביים, באי⁻רצון? ברתיעה? ואכן, שעות בין⁻הערביים קשות לה מאז ומעולם, והן שעות של דכדוך ומצוקה הדוחקים בה לצאת מן הבית, להתנועע, ללכת.

היא מתרכזת בנער. היא שואלת את הפלאי באיזו דרך עליו לנווט את חייו, והיא שומעת מפנימיותה, שבהיותו אמן בנפשו, הצעד הראשון ליציאה מעצמו אל האחר, הכרוך בהתנגדות פנימית עזה, עשוי לפתוח לו צוהר אל נשמתם של חריגים, פגועי גוף ונפש, להגיע אל נקודת האור מבעד לאפֵלה הדחוסה של מודעותם, לגלות את הניצוץ שכָּבה בהם. והרי דומה שכל אחד מאיתנו חש, מדי פעם, משהו מן הקהות והאפלה המסתירות את מקור הרגש הראשוני שלנו, החם והספונטני, המפכה והקולח.

והנה, בהיפתחו אל יצורי אנוש מדוכאי שׂכל אלה, כמו נפתח הנער אל צד הקהות הרגשית שלו עצמו, שרק האמנות עשויה לעוררה, ובהבקיעו שביל אל נשמתו של החריג, כמו הבקיע שביל אל שורש נשמתו שלו, מבעד לקרום המתקרש עליה בחיים החוּשיים.

היא נזכרת בקקטוסים שמילאו את מרפסתה של המשוררת, אמה של חברת ילדותה ואשת⁻סודה של אורליה. היא חושבת על התפרחת המהממת של הקקטוסים האלה, שכמו נבראה יש מאין, מסוגננת למהדרין, דוֹמם אצילי שנפחו בו חיים, מאובן חי, כאלמוג, כצב מהלך, עולם חי שדָמַם וחזר ושב לחיים, שירה נשגבה, מכילת עצמה⁻בעצמה.

*

הקרנת הבכורה של סרטה הביוגרפי של דריה מתקרבת, האם תשאב אמה כוח מן המודעות העליונה שלה לעמוד בחשיפה הזאת, ועוד בשלב המאוחר הזה של חייה?

היא שואלת את עצמה אם בהם האשם על שאין זרימה חופשית מצד בתם כלפיהם, ועל כך שהקימה סכר ברזל סביב עצמה מפניהם. והרי אהבו אותה ותמכו בה תמיד,למרות החיכוכים שפרצו מדי פעם בין האם לבִתה, לא מעט בגלל הדמיון ביניהן. הייתכן כאֵב חסר אונים יותר מזה הנגרם לנו מעצמנו ובשרנו, כשתכונות פסולות הטבועות באישיותנו משתקפות אלינו מיוצא חלצינו כמראי? ובאשר למשיכתה של דריה אל בנות⁻מינה, הרי בילדותה השתעשעה גם אורליה בשעשועים ארוטיים עם בת ידידי הוריה, שבביתם שהתה כשאביה היה מפליג אל מעבר לים, אך כבר אז הייתה מאוהבת בבנים, ובנעוריה המוקדמים העדפתה אותם הייתה חד⁻משמעית. ואילו היום, כשהיא מדמה לעצמה יחסים עם אישה, תחושת הקלאוסטרופוביה, כבמעגל סגור של אינטימיות דחוסה, אינה מאחרת לבוא. ומיד לאחריה השאלה מטרידת המנוחה: האם חשה בִּתה בילדותה חסך באהבת אֵם?

*

חשבה על קרובה “ההוזה”, שכמו כָּבתה בו הבעירה הפנימית, וראתה תנור ברזל מיושן, עם מגירה לפחמים או לעצי⁻הסקה. ואמרה בלבה: הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?

וראתה את דריה, בתה, בגלימה לבנה ארוכה, מעין גלבייה, והצטיירה לה כפיתיה, הכוהנת מדלפי. הנה היא פוסעת בשדרת עצים גבוהים, דמויי ברושים, בדרכה לטירה סקוטית כלשהי, בניין לבן במרחב פתוח. האם זה הצד הטקסי שלה, של פשטות רליגיוזית, של אצילוּת, שאִמה מזהה ביצירתה הקולנועית, אך לא בדמותה הארצית? האִם לבושה של דריה בעיני רוחה של האֵם, מעיד על רצונה לפַרש את פיתיה המיתולוגית כנביאת נחמה ולא כנביאת זעם? האם היא משתוקקת לטהר את דריה מחטאה כלפיה?

היא נצמדת אל העלוּם ואינה מרפה, מתפללת שלא ינטשנה, עכשיו שהחרדה מחשיפת משפחתה ביצירת בִּתה צורבת בה כצרעת, והיא נזקקת ביתר שאת לחסדיו, לחשלה מן הפגיעות שהיא סופגת בעולמה הארצי, להיותן לה מנוף, בעלייתה למפלס הנאצל של תודעתה.

היא קוראת אליו שיאמצה, שימַלאנה תעצומות נפש, להתעמת בכבוד עם המבחנים הנקרים על דרכה, ולזכור, שבהתחברה אל החמלה האינסופית של הפלאי, היא מתחברת אל תומתה של בִּתה.

הנה, הזיכרון הכֹּה קשה לה, כשדריה הפעוטה נפלה מעץ האזדרכת שבחצרם ואיבדה את הכרתה, ושכבה ימים אחדים בבית חולים. והרי אורליה ואִמה ישבו על הספסל הצמוד לעץ, לידה ממש! אך בעוד האֵם שקועה בהטלאת גרביים, ואורליה נישאת בהזיותיה אל העננים השטים, סמכו זו על זו שתפקחנה עין על הפעוטה. והנה, אפילו אירעה התאונה בשוגג ומהסחת דעת, היא תוהה אם לא הותירה צלקות בנפשה של בִּתה.

דומה שהדרך היחידה בשבילה לכַפָּרה, היא על ידי חמלה ללא סיג, ואם דריה רואה בסרטה הביוגרפי ביטוי משחרר, עליה לבלוע את הגלולה המרה של הפגיעה בה, בלי להתמרמר. היא מתפללת אל העלוּם שינחה אותה לאלומת אורו, מזור לנפשה, ואפופת חמלתו, תצוף מעל כאבה בעולמה.

אִמה ייחלה לה אך טוב, והיא מאמינה שכך גם נדב, אף כי התכונות המוחלטות של נדיבות ותבונה, שייחסה לו בצעירותה, לא הלמו את אישיותו הרומנטית והספקנית, אך הנטועה איתן במציאות הארצית.

*

לאור החסד האין סופי הנובע אליה מהפלאי, ולאור הצו המוסרי המוחלט שנגלה אליה, בדמדומי השחר, מדמותו המפוסלת של אלוהי צבאות, כביכול, עליה לקבל בלבה גם את עקיצות העקרב שנפגעה מהן בחייה, כמו את נשיקות הפֵיה. וכן גם את עונשה מידי אוּדי, מי שהיה חברו הטוב ביותר של נדב.

פגשה אותו ערב מלחמת העצמאות, באחד מקיבוצי העמק, שם בילתה את חופשת הקיץ בבציר ענבים, ביחד עם חברותיה מהתיכון. אודי, מילדי החוץ של הקיבוץ, מבוגר ממנה בשנים אחדות, התאהב בה וחיזר אחריה, וכששמע שהיא מאוהבת בנדב, חברו מאז היותה בתיכון, קיווה שלבה יתהפך לאהבו. והנה, זמן קצר לפני שנפגשו, מרד אודי בתנועת העבודה והתגייס ללח"י, ובתקופת חיזוריו אחריה ירד למחתרת מחשש שייעצר על ידי הבריטים, והסתתר למעלה משנה. בינתיים נרשמה אורליה לסמינר כלשהו בהנחיית נדב, וניצתה גם בו אהבה אליה. ולאחר שעזבו הבריטים את הארץ וקמה מדינת ישראל, יצא אודי ממקום סתרו, ומששמע על הרומן בין אהובת לבו לחברו, לא סלח להם את העלבון שפצָעו. לאחר זה נישא אודי פעמיים ונולדו לו ילדים, אך את הפגיעה שספג בנעוריו הזכיר לאורך כל חייו. היא אומרת לעצמה, שמבחינתה אודי הוא הצל האפל של נדב, והיא חייבת לקבל את האיש האהוב עליה ביחד עם צלו.

*

סרטה הביוגרפי של דריה יצא לאקרנים, והוקדש לאבי השושלת של משפחת אמה, “שעלה על מוקד אמונתו”.

נדב נכח בהקרנת הבכורה, וכשהזמין אחר כך את דריה לשיחה עליו, החמיא לה על איכות התסריט והבימוי, אך גם הצביע על הגזמות ואי⁻דיוקים עובדתיים בעלילה.

ואשר לאורליה, מאחר שדריה הפרה את הטאבו המשפחתי וגילתה בסרטה את ההשבעה המקודשת של סב⁻סבם המרטיר – “צָקוּן לחש” – המצַווה על צאצאיו נאמנות לנצח האמונה, לא היה בכוחה להתמודד עם הצפייה בו.

אבל האבסורד הוא, שעכשיו, משהסרט מוצג בקולנוע, היא שמחה לשמוע שבחים עליו והיא מאחלת לו את מלוא ההצלחה, מבחינת דעת הקהל והביקורת ומבחינת ההפצה.

האִם כאֵב הלב הזה מידי בתה הוא כנגד כל הטוב שהעניקה לה אִמה, וכנגד אהבתו ומסירותו של נדב בחייהם המשותפים? האם הוא בא לחשל אותה?

ידוע במשפחתה שסף הרגישות הנמוך שלה, הפיזי והנפשי, מגביל אותה בכל מהלכיה. ובכל זאת, היא מטיפה לעצמה לא להירתע מהתבוננות באנוכיותה, אפילו בשלב מאוחר זה של חייה, ומהרחבת מודעותה העצמית בהיפתחה לכאבו של האחר.

אך גם לרדת לשורש הבעיה, עליה לשאול את עצמה מדוע, בעצם, כה פחדה מן ההיחשפות לעולם בעיניה של בִּתה, האם רק בגלל גילוי הטאבו של המיתולוגיה המשפחתית שלהם? או שמא חששה שדריה תשליך עליה תכונות פסולות שהיא מגלה בעצמה, בבחינת “הפוסל במומו פוסל”, והיא, שאיננה משופעת באהבה עצמית, תתעב את דמותה (המעוותת) שתשתקף מדיוקנה בעיני בתה, ותוצג לראווה בסרט, לעיני כול?

*

ברבות הימים החווירה מעט העננה המאיימת שרבצה חודשים רבים על ראשה בתקופת ההמתנה שלפני הקרנת סרטה של דריה. צופי הסרט שהגיבו עליו, חשים אמפתיה ליוצרתו, ודורשי טובתם מדגישים את האהבה הבסיסית של הבת אל הוריה, אך יש גם התוהים עליה, ושואלים (את ההורים!) למה התנשאה הבת על הסוד המקודש למשפחתה, שלא הופר מעולם, וגם הביכה את אִמה. אך אורליה נוכחה שיחס טוב לסרט ודברי שבח עליו משמחים אותה, ואילו “הזדהות” עם מצוקתה מצערת אותה במקרה זה.

לבה גואה מהודיה לפלא⁻יועץ שלה, על שלמרות הכאב שנגרם לה, מצאה בה חמלה, לכוון את תפילתה אל טוהר לב בִּתה.

*

סרטה של דריה העמיד את אורליה, בהבזק של מצלמה, במקומה הכרונולוגי. לא עוד אשליות בקשר עם גילה הנפשי והרוחני, לא עוד הקונצפציה המנחמת שלנשמה אין גיל (אף כי, אמנם, לנשמה אין גיל). ילדיה, וכן החֶברה,משייכים אותה למקומה הדוֹרי. האִם שיחקה את בת⁻היענה כשהתערבה בין צעירים והשלתה את עצמה שהיחסים ביניהם שווים? האִם בִּתה, באמצעות סרטה הביוגרפי, שלדברי נדב הוא ספוג רגש ערום ללא מחלצות, מאלצת אותה, אִמה, להפנות את ראשה אל עבָרה ולראות את חייה הארציים כממשיים? כאילו אמרה: את חיית שם, ולא רק במיתוס המשפחתי שלך. נשאתי את לבי אלייך כאל אֵם. גרמת לי שמחה וכאב. מבחינתי היית שם, ממשית.

*

היא נזכרת במקרה שאירע לפני כשלושים שנה, כשהיא ונדב שהו באוקספורד, במסגרת השבתון שלו, התגוררו שם בקוטג' יעקוביני, מרחק של עשרים דקות נסיעה מהאוניברסיטה, בשטח בית האחוזה שבפאתי העיר. היה זה בניין מוארך בן קומה אחת בצבע חול, אשר שימש בעבר את משרתי הטירה, זו המתנוססת בלב האחוזה וחולשת על כל סביבתה. בניינה הגדול, מאבן אפורה, רחב⁻ידיים ורב אולמות וחדרים, וסביב הספרייה המדעית העשירה והענפה האצורה בו, רחשו חיי האורחים האקדמאים שהתגוררו בבתים הסמוכים.

ביום קיץ סגרירי אחד, וירד אז גשם דק, רביבים, עמדה במטבחם והסתכלה החוצה מבעד לחלון הפתוח אל מרחבי הדשא שלפני בית האחוזה. לפתע ראתה במרחק של מטרים אחדים מחלונה, אישה זקנה מאוד, כבת⁻נצח, פניה אליה. קטנת קומה הייתה, נעימת מראה, שׂער השׂיבה שלה בוהק בלובנו, והיא מצמידה אל לוח לבה זר פרחי שדה סגולים ומכריזה בקול דקיק" “Daisies for a penny, Daisises for the spring”, בלילה שלפני כן, שמעה קול חריקה מן הסורגים בחלון חדר המגורים שלהם, אך נדב, שהקשיב רוב קשב, לא שמע דבר. וגם הפעם, הייתכן שרק היא לבדה ראתה ושמעה את הזקנה הזאת, אף שסוכן המשק כיסח את הדשא באותה שעה ואנשים חלפו שם בבואם ובשובם?

סיפרה לסוכן המשק על קול החריקה, שחזר ונשנה באוזניה גם בערבים הבאים, ואמר שמדי פעם נשמעים קולות רפאים בבית העתיק הזה, אך את קול חריקת הזכוכית מייחסים ל⁻Poltergeist, שדון⁻בריון שצליל של זכוכית נשברת הוא לו כמנגינה ערבה, ואמר שזאת הסיבה לכך שהדיירים בורחים מהבית הזה.

האם מדי כמה שנים נקרות על דרכה, בעיני רוחה, מהויות “משם”? ומה משמעות הופעה של הזקנה בת⁻הנצח בחצר ביתה המארח? האם כדי לפתוח לה צוהר אל הממד “האחר”, מקומה הרוחני הטבעי שמעֵבר למקום ולזמן ולשוני התרבותי, והוא ניגודה של האווירה הפולמוסית האקטואלית שנסחפה אליה בעבודתה בספריית המרכז הזה, בהנהלת בחורה נלבבת שחיה ונושמת פוליטיקה בקנאות מקוממת?

תחושתה הוודאית באשר למקומה הפיזי הנכון שאין שני לו, יהא זה מקום ארעי כמו בית מלון, או בית קפה, או מקום מגורים קבוע כמו עיר או בית או חדר. היא נזכרת איך טיילו, היא ואמה, בשכונתם הנוכחית, המרוחקת מהעיר, שנים רבות לפני שהיא ונדב עברו להתגורר בה, וכשחלפו על פני הגבעה, שכבר הוקם עליה שלד הבניין הראשון ברחובם, אמרה לאמה: פה אגור! אך הדבר נשכח ממנה כליל. ורק אחרי מות האם, כשאמרו לעקור לדירה חדשה ובחיפושיהם הרבים הזדמנו גם לשכונה זו, נזכרה, שכאילו לבה ניבא לה אז שזה מקומה ופה תגור.

*

הדילוגים האלה של האסוציאציות. הנה צפה ועולה בזיכרונה דמות מקרית, אלמונית, שכוּחה, צללית שחלפה בראשה מאז היא באה וחולפת לשניות או לרגעים על מסך תודעתה. אישה גבוהה וארוכה, שיער אדמוני מסולסל, עור לבן מאוד ומבטא רומני כבד. כשהכירה אותה, הסתובבה זו בחוגי הבוהמה, הסתבכה בפרשיות אהבה מסוכנות, וניסתה את כוחה באמנויות שונות. אחר כך עברה להתגורר ביישוב של צמחונים, שם מתה ממחלה. כששאלה אורליה את אחת מוותיקות היישוב מה היה ייחודה של אותה אישה, ענתה לה שהסתכנה מעבר ליכולות שלה. “הלכה עד הקצה”, אמרה. ועכשיו, משחָדרה אותה אלמונית למדיטציה שלה, היא רואה אותה בעיני רוחה מתנועעת כשיכורה, בצעדי ריקוד, כשרויה בעולם שכולו טוב.

מה עושה בביתה אותה נשמה עלומה? למה שוגרה אליה? מה היא מסמלת עבורה? האִם בצעירותה, התמכרה אף היא, על פי דרכה, לאשליית האושר, “עד הקצה”? האם תחושת הריקות וחרדת הבדידות הן תוצאת הרדיפה הכפייתית הזאת, בצעירותה, אחרי אשליית האור הארצי?

*

בדיאלוג טלפוני שהיא מנהלת זה שנים אחדות עם ידידתה שחזרה בתשובה, מספרת לה זו, בווידוי נדיר שבעיני רוחה זכתה לחזות במהות המוחלט. והיה זה בהיסח הדעת, כשמלחמה הייתה בעיצומה, ומעל עירה התעופפו פגזי האויב. היא שכבה אז על הספה בסלון דירתה, ומבעד לחלון הרחב ראתה אותו שולט בעולם.

בדומה לפלאי, גם בעיניה נתפס המוחלט כטוב ומיטיב, וכל חייה היא מרגישה שכוח זה מוביל אותה בכל דרכיה, והוא זה שהשפיע עליה לשמור מִצוות, אף כי, מטבעה אינה ממושמעת. בניגוד לאורליה, שהבדידות מאיימת עליה, ידידתה האלמנה מעדיפה לחיות לבדה, אך פגם אחר שהיא מוצאת בעצמה, הוא היעדר ה“יראה”, “איך אפשר בלי יראה?” שאלה. כשהייתה בת חודשים אחדים, סיפרה, נחשבה למתה, וכבר כיסו את פניה, כנהוג, אך סבתה שברה כד חרס על מצחה והתינוקת פקחה את עיניה ושבה לתחייה. ואילו אמה של אורליה דיממה בכל עת הריונה, ובכל זאת רצה גורלה שתצא לאוויר העולם. בווידויה אמרה לה ידידתה, שהיא חשה את עצמה ב“קליפת נוגה”, מקור כוחה של הנפש הטבעית, על פי הקבלה, בה קיימת החירות המלאה של הבחירה בין צדה הגשמי (הקליפה) של הנפש, לבין צדה הנאצל מאור ספירת האצילות. ואילו אורליה, מאז נגלה אליה הפלאי, חשה בעוצמה מכופלת את מקומה הקיומי.

היא מתפעלת מעצמאותה מחירותה של ידידתה ומיכולת ההקרבה שלה חרף אהבתה העצמית (או שמא בזכותה?), ודומה שהרגש והשכל נמהלים אצלה לאחדות אחת טוטלית והיא מתמסרת לאמונתה בכל מאודה, כמי שרואה עצמה “אורחת” בעולם הזה, ביקשה מהרב שלה שיסמן למענה פסוקים מההלכה העוסקים בהלכות אירוח. שכן, אמרה, מחשש להיות לטורח, היא מטרידה עוד יותר. כמוה כידידתה החילונית.

רגישות⁻היתר שהייתה לה בילדותה להתייחסות חבריה אליה, מזכירה לה את הנער, שסיפר לה כי בילדותו, אף כי היה מקובל מאוד בחברת הילדים, היה ער לכל התבטאות שלהם, לכל ניואנס בקולם, והוא התייסר מן המחשבות הכפייתיות שלו עליהם. האִם, ברגישותו הרבה, גירה אצלם את היצר לפגוע בו? האם באמצעות ההקשבה הדרוכה שלו ליחסם אליו, בָּרר את יחסו אל עצמו? בהיותו ילד אהוב על חבריו, דומה שהתגבר על כך, ואילו אורליה, עד היום היא תמהה לטון לא מזמין, למַענֶה מסויג, לגילויי אי⁻כבוד כלפיה (או כלפי נדב), עקבות מן התקופה שלא בטחה עדיין בעצמה קרי, בוודאות אמונתה, המעניקה ממד מוסף, גבוה לאין סוף, לאותה פרסונה רופפת שלה בעולמה הגשמי.

הנה, אפילו אירע לה נס הפלאי, עדיין היא כמהה למפגש האנושי החם והיא שואלת את עצמה איך השתבשו כך יחסיהם עם “העולם”, שנותרו (להרגשתם) נעולים בתוך עצמם, לבדם בעולמם.

האם האנשים שעמם התרועעה שיקפו בָּבואה שלה שהיה לה להתעמת עמה, להגיע לכור המצרף של עצמה?

*

היא עושה את צעדיה הראשונים, בהיסוס, בזהירות⁻יתר, להשליט את שליטת שִׂכלה על רגשותיה. לאהוב את עצמה כמוה, בטוב וברע, ללמוד לחיות עם פוטנציאל הבדידות שלה, לשאת את עצמה מתוך שמחה, כעץ שתול על פלגי מים הנושא את גזעו בגאון גם כשצמרתו שחורה מן הסופה, גם כשחרקים ומזיקים אחרים מקננים בו, ואם, ברבות הימים, מתכופף גזעו מפגעי הטבע, הוא ממשיך לשמור על איתן כבודו העֵצי בזקנתו.

להחזיק מעמד ולכבד את עמידתו של כל אחד מבני דורם, איש לפי דרכו ויכולתו. להתייחס בחמלה אל חולשת הגוף והסתיידות המחשבה של האחר, ולקבל באהבה את הבלתי נמנע.

*

נדב נסע לסדרת הרצאות בארצות הברית ובדרכו התעכב לכנס בפולין, והיא נותרה, כבכל נסיעה שלו, עם תחושה עמומה של אובדן זהות וחרדה כוססת לשלומו, ועם בושה על חולשתה.

וביום נסיעתו, שוב אֵימת הסגירות ההרמטית והחלל הפנימי, והחיפוש הקדחתני להבקיע את הקליפה הלא⁻חדירה, הסוגרת על בועה חלולה. כשעה לאחר נחיתתו המשוערת טלפנה לנייד שלו, אבל לא היה מענה. אין קול. רק הפאניקה של הלבד. גל של פחד הכולא אותָך בתוך עצמֵך, ואַת נאבקת בכל מאודך להשתחרר מהסוגר הזה.

היא אוזרת את מלוא המודעות שלא להיכנע לייאושה מעצמה. וכשדיברה על כך עם הנער, ואמרה לו שדיכאון זה היעדר משמעות, השתאה: איך ייתכן, כשיש לך אותו (זה הקוד שלהם לפלאי, שרמזה לנער על קיומו).

נכון, אמרה, היא חוטאת בשפתיה, היא לא יודעת איך לחבֵּר, ביומיום, בין הקטגוריות האלה, לאור החירות הטוטלית של הדבקות בו.

האומנם בורח האדם מחירות – היא שואלת את עצמה – כפי שטוען איוון קרמזוב, מפי יוצרו דוסטוייבסקי?

*

כישלון ניתן לבטא רק אחרי שמסתמן שביב של תקווה. האם רושמו עלינו קשה כל כך בשל פגיעתו בתחושת הזהות שלנו, כביכול, ובביטחוננו בפרסונה שלנו, או במה שנדמה לנו בתדמיתנו האנושית והמקצועית? הנה, כשהוצאת ספרים מדעית אחת דחתה את מחקרה האחרון של אורליה – ותשובה שלילית תישמע תמיד מעליבה באוזני הנדחה, אפילו תיאמר במרב הנימוס ותעוטר במחמאה לא מחייבת. היא נכנסה למיטה והייתה בעיניה כעכברון עלוב המסתתר מצל עצמו בחור קטן ואפל. עלבונה הצורב השליך צל ארוך של כישלון, כביכול, על כל חייה. על יחסיה עם משפחתהּ, על יחסי אנוש שלה בכלל, על כתיבתה, הרגישה מסוכסכת עם עצמה ועם העולם, נהייתה חשופה, כל אחד רשאי ליידות בה אבן. והנה, משקיבלה מכתב מהעורך, בו הוא משבח את התזה שלה וטוען שהדחייה מבעל ההוצאה באה משיקולים מסחריים גרידא, חזרה אליה במעט האמונה בעצמה, והיא קמה מהמיטה ואמרה בקול: “אני מצפצפת!” בכל השפות שהיא מכירה. “אני מצפצפת! אני מצפצפת!” האם באמת שכנעה את עצמה שהיא מצפצפת? מה לה ולשכשוך בביצה המעופשת הזאת הקרויה “דרכו של עולם”, היא תופחת על חזה בגאוותה, אך בלבה היא יודעת, שסביבתה והיא משתקפים אלה באלה.

הנה, כבר נסתמנו הקמטים הראשונים על לחייה, שעד לפני שבועות אחדים היו שעוּעוֹת למהדרין. וכך, לאט אך בבטחה, עליה ללמוד להיפרד. והרי זה שנים רבות היא נפרדת, מתוך שלוות נפש יחסית, אבוי, מאותם מכרים שנמצאו ברדיוס היותר רחוק מחיי יומיום שלהם. הם באים למופע ציבורי כלשהו ומביטים סביבם: מי כאן שרד מבני דורם?

ועדיין לא ביררה לעצמה את פרידתה מאביה – הצד הילדותי ההרפתקני של אישיותה, המך והמפנטז –שנרצח בידי לאומן קנאי ונקטף בחטף, באכזריות, בטרם⁻עתו, לפני שניתנה לו שהות להתבגר נפשית ורוחנית, ורק נגעה בבירוריה, בשולי הכאב של פרידתה מאִמהּ, שנפטרה אחרי תהליך ניווני מתמשךְ, ולבושתה ולאשמתה של בִּתה, חצתה את הנהר השחור לבדה, בלילה, בבית החולים, והיא ואחיה לא היו שם לצדהּ.

*

ראתה את הנער בעיני רוחה כשהוא חבוי בעולם ילדותו כבמבוך של יער אגדי. והבינה שבחששו להתבגר הוא מסרב, סירוב תקיף ועקשני,להתחבר למציאות שתכשירו למאבק על עצמאותו הרגשית והחומרית. ראתה את הפגיעוּת שלו, את המקום הרך והתם שהוא מתרפק עליו בינו לבינו, מבעד לתחכומו החיצוני, את התכרבלותו בחביון גן עדנו.

והנה,בימים אלה ממש, נמצא הנער מחוסר הכרה וחבול בפניו, בפתח בניין מגוריו, ועל המדרכה היו סימני דם טרי. משהזעיקו את אביו, והנער נלקח למיון, חשפו שבר בגולגולת וזעזוע מוח, אך הנער אינו זוכר דבר מכל אלה. שאלה את הפלאי על משמעות האירוע הזה ונענתה מפנימיותה:

Fallen Angel. האִם “הנפילה” של הנער מסמלת את נפילתו מגן העדן של חייו הילדותיים, מנוערים מאחריות ומשוללים מחובות, שבִּדחותו את הפרידה מהם המשיך להתנהל על פיהם בִּמקום להטמינם כבוגר, במאגרי נפשו, להתחברותו, בברית דמים כואבת אך מתקנת, עם הארץ (אדם⁻אדמה), לעובדה על פי דרכו, כביאה גואלת שנייה אליה. האם המלאך שהפילו, הוא גם זה שיקימו לעצמאות? ובהתכנסה בְּפלא המוחלט, בהתלוננה בצִלוֹ, אורחת⁻לשעה בתוך החסד התבוני החובק⁻כול, ראתה את הנער שטוף בתעצומות של אור, והסתכלה בנער המואר מבעד לעיני הפלאי, שעיניה נושקות לעיניו.

*

חיפשה משהו באינטרנט, ונתקלה בשיר⁻פרוזה של משוררת, המבטא את אמונתה בנצח נשמתה ואת דו⁻השיח שהיא מנהלת, מאז ילדותה, עם אהוב שמימי, המתערבב בתודעתה עם אהובה הארצי. היא מדברת שם על תקופות של חולי וייסורים ועל תחינתה אל אהובה השמימי שייקחנה אליו, אף כי משאלת המוות שלה תיחשב לכפיות טובה בעיני מי שהפקיד בידה שליחות בעולם הארצי, להיטיב עם זולתה בסבלו.

הנה, עוד אישור לדמיון שבין החוויות הרוחניות שעוברים אנשים שונים.

בסקרנותה, מצאה את כתובתה של המשוררת והשאירה לה הודעה טלפונית, וכעבור ימים אחדים חזרה אליה הזרה, והציעה שתיפָּגשנה. אבל אז כבר התחרטה. הרגישה שלא טוב לה לחלוק עם אדם זר את הסוד הכי כמוס עמהּ. ואמרה בלבה: אהיה אני בשלי והיא בשלה. יהא לכל אדם מלאכו האישי, סודו הבלעדי.

*

ביקרו, נדב והיא, בתערוכת תצלומים של בתי קפה תל⁻אביביים משנים עבָרוּ, אך דיוקנה לא הופיע באף אחד מהם. והרי הייתה שם! והרי אותה תקופה קצרה השיקו חייה בבוהמה התל⁻אביבית, והנה, היעדרה מבטא אמת קיומית שלה: כאילו לא הייתה שם. או שהייתה ביניהם כבובה ממוכנת, דמות מנוכרת, דו⁻ממדית, עם גוף ורגש, אך ללא נשמה.

ישבה לבדה על ספסל, בחוץ, ברחבת המוזיאון, וחיכתה לנדב שהתעכב בתערוכה. היה חושך, ומרחבי המוזיאון, עם עשרות הביתנים הפזורים בהם, נתפסו אצלה כמקום⁻לא⁻מקום, בנגיעה מוכרת באותה תחושת ניכור המובנית בנפשה, כאילו היא מתפלשת בעפרהּ.

*

נדב חלה. חש כאבים עזים בחזו ובגבו וקושי בנשימה, וכשהודה בכך, לאחר שעות אחדות שהסתיר ממנה והכאבים לא נרגעו, הזמינה אמבולנס שהחישו לבית החולים. בילו במיון שעות מתישות רבות, ולבסוף אושפז, ולמחרת ניתחו אותו. אבל תוך כדי האשפוז לצורך מעקב, נדבק בחיידק אלים, והזריקו לו כמה סוגי אנטיביוטיקה שהחלישוהו ביותר, וגם כחודש אחרי ההתקף לא חזר לעצמו. הוא מולעט בתרופות הגורמות לו תופעות לוואי שונות, ואפילו לליל⁻הסדר של משפחתם המורחבת חשש לנסוע, אף כי דריה באה במיוחד להסיעם לשם. חגגו, אם כן, את הסדר אצל ידידים תל⁻אביביים, ונדב ניצח על הטקס. בלילה שלאחריו ישן שתים⁻עשרה שעות רצופות. הוא זקוק להרבה שעות שינה ולמנוחה. ילדיהם, וכן הנער, דאגו לו והרבו לבקרו בבית החולים.

עליה לקבל את העובדה שלילדיהם לא נותר פנאי נפשי להקשיב גם אליה, ולקשייה כמטפלת יחידה של נדב. ואפילו שלבה נכמר עליו וחרדתה לו מחלישה אותו פיזית, עליה לאמץ את רוחה בידיעה שהשחרור משרידי הכבלים של אנוכיותה והכנעת רחמיה העצמיים, יגבירו את ביטחונה בעצמה ויחזקוה.

*

אמש, בשעת ההתוועדות, ניסתה לרתק את נדב אל הפלאי, שיינק ממקור נביעת השפע, ושכוחו המרפא של מושיעה יזרום אליו ללא תיווכה. והנה, מאוחר יותר, כשיצאה לשוח לרוח הערב בגינה הסמוכה לביתם, ושקעה במחשבות על מחקרה, שנקטע עקב מחלתו של נדב, הגיח לפתע, מאי⁻שם, כלב זאב, וללא כל התגרות מצדה, התנפל אליה ונשכהּ. מהו הכלב השֵדי הזה? מהו הסֶרבֶּרוֹס הלזה השומר על פתח הגיהינום. האם זו אזהרה? ואם כך, על מה היא באה להתרות? האם נשיכת הכלב היא הרע במיעוטו, למנוע ממנה רעה גדולה יותר, כשתוך כדי היותה שקועה, ראשה ורובה, בשדה⁻הפלאי של פריחות⁻רוחה, והיא מסיחה את דעתה ממצבה הקיומי, תעבור בהיסח הדעת את הגבול ותמצא את עצמה בגיא צלמוות, חלילה?

*

איך משתלבת עבודתה הרוחנית עם כתיבתה ההגותית, שזו דרכה להגיב על המציאות החושית באמצעות הדמיון התבוני והיא מלאכת יומה זה שנים רבות?

והרי גם כאן, העובדה שאיננה חלק מהעולם האקדמי, הופכת אותה לעוף נדיר, ושערי האוניברסיטאות ורוב כתבי⁻העת המדעיים הנחשבים נעולים בפניה.

הנה, אפיזודה מבדחת שאירעה לה, המסמלת את מצבה המקצועי: כשהתפרסם מחקרה “מיסטיקה בשולי הקאנון האנגליקני”, שעניינו השקפותיו התיאולוגיות⁻הפילוסופיות של ויליאם ראלף אינג' בהשפעת הניאופלטוניות של פלוטינוס. מה לא נאמר על מחקרה זה! פילוסופים ממדינות שונות הרעיפו עליו שבחים, אמרו שפרצה דרך בהבנת הפסיכולוגיה ודרך המחשבה של אינג'; כינו אותה “חלוצה”, “מחדשת” וכולי. אך מעשה שטן, מאמרה זה התקבל בכתב⁻העת היוקרתי בטעות. שכן המכתב המצורף אליו נכתב על נייר המכתבים של נדב, עם כותרת האוניברסיטה והפקולטה למדעי הרוח בראשו. עד כדי כך הצליחה להביך את המערכת משהתבררה להם הטעות בזיהויה, שמצאו לנכון להבהיר, בגיליון הבא, את אי⁻ההבנה…

לא נותר לה אלא להתנחם בהבחנתו של נדב (הסובייקטיבית, אבוי), שבכל אחד ממחקריה צפון איזה סוד…

*

נדב אושפז שוב בבית החולים, והנער, שאיננו עובד עכשיו, נרתם לטפל בו, אך דומה שלא עשה זאת בלב שלם. הם אוהבים את הנער וקשורים אליו נפשית ורוחנית, ועליהם ללמוד לצַפות ממנו מה שבכוחו להעניק להם כשהוא במיטבו, ולא מעֵבר לזה. כך ימנעו מעצמם אכזבה מיותרת, והנער ימשיך לקנות את לבם בתבונתו, בדקות הבחנותיו ובקסמו. ובאשר לגילויי אנוכיותו והסתגרות מחדירת⁻יתר לתחום היחיד שלו, האם הם משקפים לה תכונות מוכרות בעצמה, שהיא נאבקת להדבירן?

עכשיו, שתי יממות אחרי שחרורו מן האשפוז (ועדיין צפוי לו ניתוח), השתפר מעט מצבו של נדב. אך בהשגיחה על כל צעד שלו, היא מעוררת את רוגזו והם נסחפים לאותו מעגל קסמים של תלות ודחייה, עד שהיא מתעשתת ובולמת את עצמה באחת, ויוצאת מותשת לשאוף אוויר בחוץ, עטוית חרפה, על כישלונה להתרסן.

אך יש והעימות ביניהם נוגע בחרדה נסתרת שלה שאינה בשליטתה התבונית. אז מתגייסים עצביה המגורים לחלצה מהתפיסה הנפשית שנלכדה בה, ומשתחררת ממנה זעקה, שנכלאה בה זה שנים ולאחריה אשמְה, תיעוב עצמי, התנצלויות…

*

סטודנטית צעירה שקראה את ספריה, ביקשה להגיש עליה עבודה סמינריונית, והריאיון הטלפוני שערכה עמה הטעה אותה לחשוב שתהיה זו עבודה מעמיקה, מקיפה, אינטליגנטית. האכזבה הכפולה, גם מהעיבוד הדל, הרשלני, של הריאיון וגם מדמותה חסרת ההשראה של הסטודנטית, שהופיעה לא⁻קרואה בביתה, הכירה לה אישה אלמונית, שבתחפושות שונות נוהגת להטרידה מדי עוברה ברחוב או כשהיא צועדת על הטיילת. האם היא מחמיצה איזה נצנוץ אור בנשמות הזרות הללו, המסתתר מבעד לחזותן הסתמית?

והמאמץ לתקשר עם אנשים שאינם לרוחה, על אף הקושי הנפשי שלה, האם הוא בא להכניע את גאוותה ולהמתיק את דינה?

והנה, אחרי הפגישה האומללה הזאת, באה היחשפותה לטבע היופי כשלעצמו, שבהתוועדות עמו.

*

בעצם הימים האלה של טרם⁻החגים, נסעה באוטובוס, בערב, והעיר נדמתה לה כפי שהיא מופיעה בחלומותיה: רחובות אפלים, בתים מוזנחים, קדרות ויתמות.

האם תחושת בדידותה הגרעינית, היא שמכתיבה את התמונה הנפשית הזאת? האם כך היא חווה את עולמה הארצי?

חבֶרתה סובלת זה חודשים אחדים מדיכאון מתמשך, המתבטא בהצטמצמות סקרנותה לזולת ובהיעדר חשק ומשמעות לחיים וליצירה, כשביקרה אותה לאחרונה אמרה לה: “נעלמתי מעצמי”. אורליה מזדהה עמה, עד הגבול המאותת לה סכנה לעצמה. אבל חברתה אינה רוצה הבנה. היא רוצה תקווה. כל מה שיכול להצית בה תקווה. היא דעתנית, ומעריצה יופי וכישרון, ועכשיו שהיא נזקקת לעזרה שלא מבחירתה, היא כועסת על עוזריה. הייתכן שבמצבה הנפשי, ממעמקי ייאושה, תחלום חברתה את “האני הגבוה” שלה? האם הרקע של ריקות וגלמודות נפשית וניתוק מעצמה של פעם, יפתח אצלה אשנב לגילוי נשמתה היתרה?

והרי אף היא עצמה, שגורלה זיכה אותה בהשגת שורשה הרוחני, עדיין היא חשה לעתים אותו שיממון בלב, אותה המיה לא רוויה, כשהלב צמא להבהובי דמותו של העלוּם שירצדו מול עיניה, כאותה אדמה חרוכה הפוערת את רגביה לרסיסי טל.

משוגעים נטפלים אליה מאז ומעולם. מה יש בה שמגרה חולי רוח, מעורערים בנפשם? מראה הלא⁻שגרתי? נוכחותה יוצאת הדופן? היא מרתקת אותם, את המשוגעים הללו, מסיתה אותם, בבלי דעת, להטרידה, לחדור לתחומה. להתחכך בהתבדלותה. האם הם משקפים לה צד “משוגע” של עצמה, השואף לפרוע את אשליית האיזון שמסמל לגביה נדב, וגבוה מכול, הפלאי? עוד דבר: האמפטיה שלה לסבל גופני או נפשי של זולתה, שגורמת לה הזדהות סוגסטיבית עם כאבו, עד כדי תחושה פיזית של התופעות הנלוות אליו. האם על ידי חוויית ה“דֶמה” של המחלה, מנסה הפסיכיקה שלה להערים על המחלה הממשית? או שמא הזדהותה עם סבלם של אחרים נובעת מצורך בכפרה?

והנה, דווקא כשהדבר נוגע לקרובים לה ביותר, אִמה, נדב, ילדיה בקטנותם, דאגתה להם, הזדקקותם אליה והאחריות שהיא חשה כלפיהם, אינן מרשות לה להתמוטט, והיא מוצאת בעצמה מאגר נסתר של כוחות התומכים בה להתגייס כל⁻כולה לעזרתם. האִם החרדה למצבו של מי שחייו תלויים בה, או שחייה תלויים בו, מפעילה אצלה מנגנון של הכחשה ומונעת ממנה את ההתפנות הנפשית לאותו משחק פסיכי העלול פגוע בכושר תפקודה?

היא מנסה להיזכר בדברים הטובים שאירעו לה בחייה: נעוריה המוקדמים, כשזה אך התחילה ללבלב, כשהנצו ניצני אהבתה אל מי שגורלה זיכה אותה שיהיה בן⁻זוגה לחיים.

היא נזכרת בסוכה המוצלת, מסוככת בגפן משורגת, בחצר הצריף של תנועת הנוער, שניצב אז בודד בתוך שממת החולות, מול בית הספר לרכיבה, ועל ספסל העץ שבסוכה האפלולית, נועדה בפעם הראשונה עם המדריך החדש שהגיע מקיבוצו לרכז את סניף התנועה, לשוחח עמו על התלבטויותיה האידיאולוגיות, כביכול, ומדריך זה נהיה לימים בעלה. זיכרון רומנטי אחר מאותה תקופה: חורש האקליפטוסים הסבוך לאורך נחל הירקון בואך שבע טחנות, שבהיותה בת חמש⁻עשרה פיתתה את חברתה להשיט לשם סירה, מתוך תקווה קלושה שאותו מדריך, שהתגורר זמן⁻מה על גדת הנחל, יזדמן שמה במקרה.

עוד מקום מסתור אידיאלי לנאהבים: סככת הבמבוק בפינת הגינה שליד ביתם, שצמח מטפס, בפריחה כחולה⁻סגולה, הסתירהּ מעיני סקרנים והיא גבלה במרפסת הארוכה והצרה, המקורה והמסורגת,אשר בשנים הראשונות לנישואיהם שימשה חדר עבודה לנדב.

פשפש עץ חצץ בין חצר ביתם לבין הגן, דרכו היו, נדב והיא, חומקים אל הסוכה המוצלת, להתבודד בה, איש עם מחשבותיו, ולפעמים התבודדו שם בשניים, לשיחות נפש מיוחדות.

וכן – הקַיץ שבילתה באי מוניגן במדינת מיין שבארצות הברית. היה זה בהיותה בת תשע⁻עשרה, כשבתום השנה הראשונה ללימודיהם באוקספורד, הבינה שבניגוד לנדב, שהאקדמיה ממש תפורה עליו, היא איננה בנויה ללימודים מסודרים, ועל אף ציוניה הגבוהים החליטה לקוטעם. הייתה זקוקה לפסק זמן להחליט על עתידה, ושָׂמחה להיענות להצעתה של חברתה הציירת, בת ידידי הוריה שהיגרו לארצות הברית, לבלות עמה את הקיץ באי המרוחק והבודד שבלב האוקיינוס. הן הגיעו לשם בספינת דייגים, אחרי שהתעכבו ימים אחדים בכפר האמנים בבּוּת’בּיי הארבּוֹר, ושהו באי חודש ימים. הייתה מטפסת על רכס הסלע הענק ומשקיפה ממנו על הים, ים וסלעים מאופק עד אופק, ורק דוגית קטנה של ציידי סרטנים הזדהרה במרחב הכחול, זהרור לבן זעיר, תועה במרחבים. האי עטה חורשות עבותות, וכששאלה פעם את אחד האיכרים אם אין זה מסוכן לחצות אותן לבדה, פרץ בצחוק רועם. – ילדה פתיה, נזף בה בקול מסולסל – בפני מי יש להתיירא? אין חיות טרף במקום הזה!

היא נזכרת בצהלת⁻ההֱיות שמילאה את לבה, כששרה בקול, בדלגה מסלע לסלע באוויר הצלול של הקיץ הקסום ההוא, מקיפה את האי כולו בדילוגיה.

יום אחד הגיע אל האי צייר פיני, אוליבר, שפגשו בכפר האמנים, והציע להן לשוט איתו לאי הפינגווינים. וכשחתרו לשם בסירת משוטים במשך שעות ארוכות, ריחפו מעל ראשם מאות רבות של פינגווינים בצווחות ובצריחות. האי היה מכוסה שיחים וצמחי בר, גידולי פרא של ירקות ושורשים, שהופרו משפע הזירעונים שליקטו הציפורים הבוגרות לאפרוחיהן והיה זרוע קִנים וביצים מוסתרים בנקיקי הסלעים. אוליבר והבנות שָלוּ קונכיות, הבעירו מדורה וצלו באש, ואורליה אמרה בלבה, שבניגוד לחברתה האמריקאית שהתאהבה בצייר הפיני, לה עצמה אין שום משיכה לבחור החיוור, הרציני עד קודר זה, אמן טבעי ונוצרי מאמין, המשתלב בנוף הצפוני הבראשיתי, כחרוט על אחד מסלעיו.

במונהיגן איילנד נדבקה בחיידק האמנותי של חברתה, ובהשראת הנוף הפראי של פנינת חמד זאת, שבאותם ימים עוד טרם הושחת בידי הציוויליזציה, התחילה לצייר להנאתה גם היא. אך רוב הזמן שוטטה לבדה ביער ורבצה שעות רבות על האדמה, להריח את הרגבים ולהשתכר מן הפריחה ולהאזין לרחשי הטבע, הרמוניית קולות אדירה של מקהלות חרקים וציפורים, רחשושי גדילה של צמחים ופצפוצי היבקעות של פרי, שאון הרוח וגלי האוקיינוס המתנפצים אל הסלעים, ובפעם הראשונה חוותה אז את האושר שבתחושת ההימצאות בתוך המוחלט, כביכול, אשר נתפס בעיניה כסך כל ההפכים של רחשי הטבע כולם. אז גם השיגהּ, שההפרעה נגרמת מרעשים ספציפיים, ואילו רעשים הפוכים וסותרים יוצרים דיסהרמוניה, שכמוה כהרמוניה טוטלית. אפשר לומר שחוותה אז חוויה מיסטית.

מאז, בכל פעם שביקשה להתחבר לדממה ההרמונית האולטימטיבית, דמיינה את עצמה ביער שבאי מונהיגן.

עוד תקופה מאושרת בחייה: חודשי הריונה הראשונים, כששהו בעיר האנגלית במסגרת הפוסט⁻דוקטורט של נדב, וגרו בדירת אלמנה יהודייה חולת לב, שעקבה בחשד אחר פעילותם הציונית. אותה תקופה עבדה כמורה בבית הספר היהודי, וזכתה להצלחה, בניגוד לנדב, המוכשר והמשכיל ממנה, ששנים אחדות קודם לכן, כשניסה להתפרנס מהוראה, ירדו התלמידים לחייו בהפרעותיהם, עד כי נאלץ להחליף את מלאכת ההוראה בעבודות גננוּת.

ובחודשי הריונה המתקדם, כשעברו לדירה חדשה, התיידדה עם בעלת ביתה, צעירה ממוצא אירי, אם לילדה בת ארבע, גרושה שחוותה התעללות אך הצליחה לשמור על אופטימיות, וכשחייכה בצניעות וציטטה את דברי איוב אל אשתו: “גם את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל?” האמינה לה אורליה, שצו מוסרי זה מנחה את חייה.

אך את תחושת האושר השלם חוותה כשנולדו ילדיה.

תחילה דריה, שנולדה בהיותה בת עשרים, ומיד אחרי הלידה חזרו ארצה, והייתה זו פגישה מרגשת עם הוריה ועם הארץ אחרי היעדרות ממושכת, וכעבור שנים אחדות, כשנולד עידן, כבר הייתה בשלה לאמהות, וגידלה אותו בכוחות עצמה ללא עזרת אִמה.

והנה, כל הזיכרונות מצמיתי הלב הללו, מלוּוים אצלה בקונפליקטים ובאשמה.

לא היה רגע בחייה שהטילה ספק באהבתה הגורלית לנדב. ועם זאת, תלותה הרגשית בו השפילה אותה בעיניה, והמאמצים הנואשים להיחלץ ממנה, נגמרו תמיד בפיאסקו.

היא מסבירה לעצמה, שמבחינתה, הקונפליקטים ביניהם הם בראייה לאחור. שבזמן אמת ידעה תמיד שהחיים עם נדב הם האושר האמיתי היחיד בשבילה בעולם הארצי, ויותר מזה אין היא מבקשת דבר מגורלה. ובכל זאת, בצעירותה גברה אנוכיותה על מיטב שיפוטה, ובחולשתה פצעה לא פעם את לבו, וביישה את עצמה בעיניה. דומה שחיים שלמים לא יספיקו לה לכפר על כך.

ראש השנה תשס"ח.

ההתפייסות עם דריה, לאחר תקופה של מתחים בעקבות סרטה הביוגרפי, היא אולי הדבר הטוב ביותר שאירע להם בשנה שחלפה. ההצלחה שזכתה לה ריככה את לבה אליהם, ומאז מחלתו של נדב היא מגלה מעורבות רגשית בחייהם, ואף לוקחת על עצמה אחריות מעשית מסוימת בכל הקשור למצב בריאותו. השביל החדש שנפלס ביניהם לבין דריה, משפיע, כמדומה, לכינון יחסי האמון בינם לבין סביבתם הקרובה, ודומה שגם עידן מקפיד יותר על ביקורים ממושכים אצלם, בכל פעם שהוא מגיח לארץ ממסעותיו הימיים ברחבי העולם.

והנה, עוד היא משתבחת בינה לבינה בכל הקשור לשיפור יחסיהם עם ילדיהם, נהיה כתב ידה זעיר, דוגמת האותיות המיניאטוריות של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר, שנתגלו בכתבי⁻היד שבעיזבונו. האם עליה למזער את האופטימיות שלה בנושא רגיש זה, בחינת לשמחה⁻מה⁻זו⁻עושה, מחשש עין⁻הרע, חלילה?

*

ערב יום הכיפורים, הראשון מאז אשפוזו של נדב, שָׂמחה להזמנתם של חברים, הגרים במרחב של הליכה מהם, לבקרם בדרכם חזרה מבית הכנסת. את הסעודה המפסקת המסורתית הכינה מבעוד בוקר, אף כי ידעה שהשנה, עקב מצב בריאותו של נדב, יקלו על צומם, ויתירו לעצמם שתיית מים. השעה הייתה שלוש אחרי הצהריים והיא חפפה את ראשה.

וכשהתיישבה במטבח לעשות את ציפורניה, נכנס נדב למטבח ושאל אותה בתימהון ובטון נוזפני, אם איננה מתכוננת לערוך את השולחן ולהגיש את האוכל, כי הוא חושש לאחר את תפילת כל⁻נדרי. נבהלה מהעיכוב שהיא גורמת לו, ביום בו הוא חש קִרבה אל הדת היהודית והוא מקפיד על הצום ועל ההליכה לבית הכנסת. קפצה ממקומה כנשוכת⁻נחש – שלוש מציפורניה נשארו לא עשויות – סילקה מהשולחן את כליה והזדרזה לחמם את המרק והעוף ושאר הירקות, פרשׂה מפה על השולחן והעמידה עליה את הפמוטים ואת הצלחות והסכו"ם והגביעים, וכל זאת עשתה בחיפזון ובעצבנות שמתוך אשמה. רק אחרי שהכול היה מוכן, רצה להתקלח.

ואז גילתה שירך ימינה קהתה, וחשה אותה כמבעד לגרב גומי או לתחבושת אלסטית.

ציפתה שהירך תחזור לתיקונה, אבל למחרת התפשטה תחושת הקהות גם לשוק ימין ולכף הרגל, וטיפסה עד למותן, ואחזה באגודל, במרפק ובאזור הצלעות. למחרת פנתה לנוירולוג, וזה הפנה אותה לשורה של בדיקות, מחשש לאירוע מוחי.

תוך כדי צילום ה⁻CT חשה צריבה חריפה בחלל הפה, ומשנדמה היה לה שהבדיקה מתמשכת מעבר לזמן המשוער והטכנאי לא עונה לקריאתה, אחזה בה פאניקה, ובתום הבדיקה נתקפה כאב ראש, בחילה וסחרחורת, והפה המשיך לצרוב לה, גם אחרי שגמעה גלונים של מים.

הנה, אחרי ששנים רבות לא העזה להמרות את פי רופאיה, התייצבה לכל בדיקה שהופנתה אליה, קלה כחמורה, וגרמה בכך קלקולים לגופה, בשנים האחרונות היא נמנעת, ככל הניתן, מבדיקות פולשניות ומתרופות, להציל את מה שנותר מטוהרת גופה.

האם מאיים עליה הקֵץ הבלתי נמנע של חייה החושיים, ובתוך⁻תוכי ודאות המוחלט, מתחפרת לה תולעת עקשנית, המטילה ספק, חלילה, בפגישתה העתידית עם אושרה השלם והנצחי? היא משַוות לעיניה את הפלאי, שיבטל בקרינתו הרכה, המרפאה, את החדירה הזרה, הקרה והעוינת המכרסמת באמונתה השלמה.

היא תמהה: צד ימין שלה שנפגע, שוק על ירך, נחשב לצד ההשפעה של הקדוּשה והחסד שממנו נגלה אליה הפלאי. והנה, דווקא הוא הצד הקהה, הנָם (numb – נָם) שלה, שאינו במורגש מלא כעת, שהיא חשה אותו כמו מבעד למסך, הוא שלה⁻ולא⁻שלה, בעוד צדה השמאלי, הארצי, החמדני, צד ה“סיטרא אחרא” שלה, הוא, הבריא, כביכול?

וכל זה התחיל בערב יום הכיפורים, יום חשבון הנפש והתיקון והכפרה על חטאיה, שבמקום להזדרז להכין את הסעודה המפסקת בין חול לקודש, הייתה שקועה בהבלֵי העולם הזה, בתיקון ציפורניה, הקצה הנפסד של האבר הגופי. האם ה“נימום” (או ה“נימוּל”, או ה“קֵהיוֹן”) שלה בצד הקדוּשה של גופה, מסמל את הזעזוע שנגרם לה מהפרת הטאבו של היום הקדוש הזה, שנגעה באשמה שלה מקדמת דנא והכתה בה שורש, פורה רוֹש ולענה?

*

נ.א. נפטרה. האישה הכריזמטית, העריצה והיצרית הזאת. מבריקה, פרובוקטיבית שלוחת⁻רסן, גמישה כחתולה. עיניה המימיות בהו בבן⁻שיחה, כשמבטה פורק ממנו את כל ההגנות. נחשבה מכוערת בשל גון עורה החולני, אך גברים “גזעיים” התאהבו בה עד כלות, והיו מוכנים למסור את נפשם למענה. אורליה לא נמנתה על מעריציה. נזהרה מפניה לנפשה ולחירותה, עמדה על דעתה מולה, ושמרה על מרחק בטוח מהתחככות עמה, אך שמחה, שכשאישה דעתנית וביקורתית זאת, בטעמה האישי הנוקדני, החמיאה לה על כמה מהתיזות שלה. למחרת הלוויה, חלמה שמצפונם של ידידֵי נ' מייסרם על שהחמיצו את הריאיון עמה, אך אורליה ידעה כי לאורך כל חיינו אנחנו מחמיצים את הריאיון עם קרובינו ומיודעינו, שהריאיון עם כל אחד מאתנו כבר התקיים, הכול כבר היה הכול כבר נאמר, ועכשיו אנחנו חיים שוב ושוב את השחזוּר, לבד מהשגת הנסתר שבגילוי המוחלט, שהוא מעבר לתובנה הארצית. אחד⁻אחד באין רואה, הם יוצאים מן הגלגול הנוכחי, מגיעים אל השער ועוברים את סִפּוֹ. לאן?

*

האם יהיה בה הכוח הנפשי להתחקות אחר מקור חולשתה מאז הגיחה מרחם אמה לעולם הזה?

עליה לחזור אל אביה החמקני, המחוק בעיני עצמו, הלא⁻מציאותי, עם פריחות הפנטזיה בראשו, אביה ההרפתקן, ה“אסטרונאוט”, היצרי. היא זוכרת את הרגשות הסותרים שהתערבלו בה, כשגילתה, בגיל עשר, תצלומים “נועזים” בקלסר המרופט, במדורו שבארון המדפים, אף כי לא היה זה הזעזוע הראשון שלה מגילוי המיניות. קדמה לכך היחשפותה לראווה מינית (לא להתעללות, חלילה), מצד חברו של דודה בחדר המדרגות של ביתה הראשון, בהיותה בת ארבע, והיה זה אירוע טראומטי, שגרם לה להתייחס במוסרנות צדקנית לכל קשר ארוטי בין בנים לבנות, עד לגיל התבגרותה.

פניה המעוררות תשומת לב בזרותן ומסגירות את זהותה המנוכרת גם כשבקושי מכירים אותה, גם כשהיא בקושי מכירה את עצמה. בתצלומיה המעטים מילדותה, הבעת פניה תמה או זועפת, או סהרורית, ובתחילת לבלובה היא נראית חולמנית ואפופת מסתורין וציפיות אך בפריחתה נוסף לה דוק של נשיות רכה ותחכום חששני, באור⁻צל של גוונים מתעתעים. ואחר כך, בהתאם לנסיבות, השתנתה הבעתן חליפות לבקרים, וזָרים, שהשתאו לתמורות הקיצוניות שחלו בה, ראו בכך הולכת שולל. האם זו הסיבה לאי⁻הפוטוגניות המחשידה שלה, או שזו נובעת מחששה להתמסר לגורם חיצוני כלשהו, תהא זו אפילו מצלמה?

כשעָרכה ספירת מלאי של כוחותיה, הציבה בראש הרשימה אינטלקט ודמיון יוצר, שמחקריה הם פִּריָם, וידעה שתמיד תוכל לבטוח בהבחנות האינטואיטיביות והאסתטיות שלה, האומנם? והרי אפילו ראיית הדברים במפולש, מן המפלס הגבוה של מודעותה, אינה מצליחה לסלק כליל את משקע המרירות שהיעדר “מקומהּ” בעולמה מותיר בה.

ושמא, בתת⁻הכרתה, ייחסה חשיבות משנית למחקריה, וכיוונה את כל כוחותיה הנפשיים לחיפוש הבלתי נלאה אחר העצמי הגרעיני בגילומו הרוחני?

*

היא רואה את חברתה האמנית השרויה בפאניקה מהתקהות תודעתה, מאובדן עצמאותה. בניסיון לעודדה, אומרים לה: את יכולה! עשי! אך היא אינה מסוגלת למאמץ המצופה ממנה, על אף הבושה והאשמה שהיא חשה, לדבריה.

אך גם כשאין לוחצים עליה, כשמנסים להבין את קשייה ולהזדהות רגשית עם מצבה, כשמנקים אותה מאשמה על “חולשתה”, גם אז נתקלים בקיר אטום, באוזלת יד לעורר את רצונה להתגבר על החרדה הגדולה מכולן, של אובדן מה שמוכר לה כאישיותה, ולהבקיע את הבלימה הנפשית שלה. וכוח עיקש בה ממשיך להתבצר בחרדה המוּכרת והבטוחה. האם “מצב נפשי” קשור במבוכי המוח? בעריצות הכול⁻יכולה של המוח השליט על הלב?

כמה מייאש, היא חושבת, הקושי להזדהות עם מצבו של זולתנו, אפילו נדמה לנו שהכרנו מבשָׂרנו תופעות המזכירות את אלה שלו. בֶּרגע שנחלצים, ולוּ זמנית, מטווח הסכנה שארבה לנו, הנפש מתגייסת להתגונן מפניה, ורק חוטים של זיכרון קלוש ממנה, של הבחנות המסתברות ממצבנו הקודם, נותרים ברשמי תודעתנו כרושם החותם הטבוע בַּכּלי, אך בהיפוך ממנו. שהרי כעת, לאחר ש“נרפאנו”, עינינו נשואות אל אור החיים, שימלא את הכלי המשתוקק אליו, וישאיר בו את חותם חסדו.

הנה, בעוד מצבו הקיצוני של זולתנו מאותת לנו סכנה, שמא ניקלע, חלילה למצב דומה אנו דולים נחמה פורתא מכך שבשלב זה פָּסח עלינו הגורל, ונוכל לנתח את מצבו של הזולת הפגוע מתוך אותה קדחתנות של אמפתיה רגשית שכל ידידיו שותפים לה, לבחון את תגובותיו, וללמוד לקח לעצמנו אם חלילה נגיע למקומו…

הנה, דפוסי התייחסותנו והתנהגותנו משקפים ומסבירים לנו את התנהגות זולתנו, כפי שאבחון רצונו ויצריו הוא לנו ראי לבדיקת עצמנו, ומכאן זהירותנו המופלגת ועמידתנו על משמר פרטיותנו. אך כפי שהתופעות הטבעיות של נפשנו (בטרם עיווּתהּ) אמורות להגן עליה ולאזנה, כך גילוי של תכונות נחותות ומכוערות בזולתנו, כמו צרוּת עין ושמחה לאיד, משקפות לנו גידולים זרים בתוכנו, שבכוח הדחייה שאנו דוחים אותן מעלינו, תשרתנה את שאיפתנו למירוק עצמי. וכשנפשנו חדלה להוות מבוך סתום לגבינו, היא גם חדלה לאיים עלינו.

*

מקרה טלפתי מובהק שאירע לה: היא קוראת בספרו האוטוביוגרפי של הסופר האירי פרנק מק’קורט, וחושבת בלבה, שהרבדים הלשוניים של שפת כתיבתו המדוברת, מזכירים לה את רומן הביכורים משנות השישים המוקדמות, של הסופרת הישראלית ר.א, שמתה בדמי ימיה. אמרה לנדב: “לאן נעלמה ר.א? היא נשכחה לגמרי.” והנה, כעבור יום, עוד לפני שפתחה את העיתון, בעודו ארוז, אמרה לעצמה: עכשיו, אתקל בשמה של ר.א. ואכן, בדף הספרותי התנוסס תצלום גדול של הסופרת יפת התואר הזאת, בצד כתָבה עליה.

האם באמצעות החוש השישי, שקיים בכוח בכל אדם והוא מתגלה אצלה בהזדמנויות רבות לאורך חייה, נפתח גם האשנב שדרכו נגלה אליה הפלאי.

*

חלומו של נדב: אורליה הסתתרה במשך חודשים רבים ונעלמה מעין הציבור, וכשיצאה ממסתורה, החליטה למסור הודעה לעם, והייתה זו זכייה גדולה, סנסציונית, לעיתון שיפרסמהּ ראשון. זו לשון ההודעה: לא התכוונתי להרע לאיש ואני מצטערת אם מישהו נפגע מהיעלמי.כל שרציתי הוא למחות על אי⁻הצדק השורר בעולם, ואחר כך לחזור לחיים רגילים ולהיות אלמונית כשם שהייתי כל השנים לפני המאורע הזה. והיא מתנצלת, בחלומו, לפני בני משפחתה, שגרמה להם דאגה כה רבה כשלא ידעו לאן נעלמה ומדוע, והשקיעו זמן וכוחות נפש בחיפושים אחריה. היא מקווה שמעשים טובים שתשתדל לעשות מעתה והלאה, יכפרו על חטאה.

האִם, מאז נגלה אליה הפלאי וסיפרה על כך לנדב, הרגיש שהיא נעלמת ממנו לעולמות נסתרים שאינם מוּכרים לו? האם “היעלמה” למסתרי אותה בועה רוחנית שאין לנדב עניין וחלק בה, גורם לו צער? דאגה? האם הוא חש דחוי, ועליה להתנצל על כך שקטעה כמעט את כל קשריה עם העולם (כאילו ירדה למחתרת) ועל ידי כך בודדה גם אותו מהחֶברה?

אותו יום שנדב חלם את חלומו, קיבלו בשורה רעה מהבנק על הפסד כספי גדול שנגרם להם, כאשר איגרת חוב שלהם, שהיועצת הבנקאית קנתה בשמם שנה וחצי קודם לכן והושקעו בה רוב חסכונותיהם, הפסידה שבעים אחוז מעֶרכה.

איגרת זאת נקנתה בנוכחות נדב בלבד, בלי שקיבל הסבר על כך שזו קרן בסיכון גבוה הניתנת להמרה והיא נחשבת למניה לכל דבר.

הנה כי כן, בלילה שבו חלם נדב את החלום עליה, הייתה אורליה נתונה לרושם השבר הפיננסי הזה. והרי במשך עשרים השנים האחרונות, מאז נכנסה לעובי הקורה של חסכונותיהם, הדפה את כל הפיתויים שניסו לפתות בהם את נדב, להסתכן בהשקעה יותר הרפתקנית (דווקא נדב, המאוזן והיציב, נוטה להרפתקנות, בעוד שהיא, התלושה, כביכול, נוהגת בזהירות⁻יתר).

מה גם שהמפולת הכספית הנוכחית נגעה בטראומה ישנה⁻נושנה שלה, כשבילדותה איבד אביה את כל כספו, ומשפחתם הגיעה עד לפת לחם ממש.

וכעת הרגישה שהיא מאבדת אחיזה במציאות. שאין לה שליטה על חייהם. זה התבטא בדיבור כפייתי, שבמקום למתֵּן את כעסה ואת חוסר האונים שלה לנוכח המצב, רק הקצין והחריף את רגשותיה, עד שנסחפה לתחושה שמזמן לא חוותה כמוה, של מעין התנתקות מעצמה, כשהחלק הילדותי שלה, המצפה לגמול, ממשיך בדיבור הכפייתי, ואילו החלק הבוגר בהּ, החכם והנדיב, המזוהה עם הפלאי, אינו מסוגל לעצור בעדו.

היא תוהה, אם יציאתה “הסנסציונית” ממסתורה, בחלומו של נדב, “למסור הודעה לעם”, רומזת גם על אותו חלק לא מוּכר לו בה המחליט להיות אסרטיבי, לקחת בידיו את ענייני משפחתם המצומצמת (כפי שעשתה אמה בילדותה), ולמחות על “אי⁻הצדק” שגרם להם הבנק, כשהימר על כספם והתנער מאחריות על כך.

וכעת, משנפגעו, האם יש לו בלבו עליה, על כך שהיא מצפה ממנו לחלצם מן הבוץ, בעוד היא עצמה חוזרת לאלמוניות עולמה הרוחני?

ואשר לה, דומה שהקלקול שלה בעיני עצמה אינו מתבטא בכך ש“נרדמה בשמירה” וסמכה על נדב שיחליט לבדו על גורל השקעותיהם, כי אם בתגובתה הרגשית החריפה למכה שנחתה עליהם, כאשר היא אמורה להשתמש במַשברים פטליים כבחומר דלק, בטיפוס במעלות הרוחניות.

*

ידידתה, בת⁻כיתתה לשעבר, שלחה לה תצלומים ישנים של שתיהן, ובאחד מהם מצולם גם אחיה, בן השלוש⁻עשרה אז. נדב התבונן זמן רב בתצלומים, ושאל אותה מי הבחורה הזאת שמצולמת ביחד עם ידידתה. העמידה פנים שאין לה מושג מי היא, והניחה לו להתעמק עוד קצת בתמונות, אך הוא לא זיהה אותה. מה זה אומר לגביו? שתדמיתה בדמיונו, אינה עולה בקנה אחד עם דמותה במציאות?

ותדמיתה שלה בעיני עצמה? הערב, למשל, בדרכה מהמטבח לחדר עבודתה, נמשך מבטה אל הכורסה המוארת שבקצה הסלון, “הכורסה שלה”, שהיא נוהגת לצפות ממנה בטלוויזיה, ולשנייה אחת חלפה בה המחשבה: “איפה אני? איך זה שאינני יושבת בכורסה?”

*

את חלומותיה, שמציפים את לילותיה, אין היא זוכרת, אך לעומת זאת, אפיזודות שקורות לה במציאות, נחוות אצלה כסיפורים קצרים עם פואנטה, והם מצטיירים בתודעתה כסמלים, שפענוחם מפלס לה שבילים חדשים להתבוננות בפרסונה שלה, מנקודת מבטו של האני המכניע (את האגו), המבדיל (בין עיקר לתפל), והממתיק (את תחושת האני הדבק בטוטלי הרוחני) – בהקבלה לדירוג הקבלי.

הנה אפיזודה זוטרית מן התקופה האחרונה:

ביקרה בביתה של ב‘, פרופסורית לספרות שילדיהן למדו באותה כיתה והיו חברים, וגם הן עצמן התידדו. שנים רבות לא נפגשו, אך לפני שנה, משנודע לה על מות בנה ובמודעת האבל ביקשו להימנע מביקורי תנחומים, כתבה לה מכתב. אורליה הכירה היטב את הבן הזה. שנים רבות היה מבאי ביתם וידעה שסָבל מייסורי נפש שהוגדרו כמחלה, ופעמים אחדות טלפון אליה ושפך לפניה את לבו. מִכתבה לאִמו ביטא, לפיכך, צער אמיתי לקראת יום השנה למות בנה, טלפנה אליה ב’, ובקול נכאים עייף ושבור, ביקשה שתבוא לבקרה.

אפשר לומר, בלשון המעטה, שהפרופסורית הזאת אינה לרוחה. התכליתיות הבוטה והנוקשה שלה, דחתה אותה מאז הכירה אותה, והמחשבה על ביקור אצלה לא נעמה לה, אבל אמרה לעצמה שהאובדן ריכך אותה ודאי, ויש לשער שלעת זקנה האמביציה הטורפנית שלה שככה מעט. גם שמעה שהייתה מאושפזת עקב מחלה, והאמינה שאולי נפתח מעט לבה אל זולתה.

היא גרה בקומה גבוהה, בשכונה חדישה, ודירתה משקיפה אל הים. אורליה חיכתה למעלית, ומשזו בוששה לבוא, אמרה לעלות ברגל. והנה, כמה סמלי: מיד בפתח גרם המדרגות רבץ כלב שחור, ענק ומגושם, עם פרצוף של בולדוג זועם, מעין סֶרבֶּרוֹס (שוב סרברוס) ואי אפשר היה לעבור בלי לדרוך עליו, או לסלקו, או לדלג מעליו. איכשהו נדחקה בין הגוף החייתי הכבד לבין המעקה, ועברה. מטפלת זרה פתחה לה את הדלת, הפרופסורית ישבה בכורסתה, לבושה סגול, כנוהגה, וברקע, על הקירות, חלשו הצהוב והכתום לגוניהם, מציורי השמן והאקוורל, בסגנון אקספרסיוניסטי, של בנה המנוח. כשנכנסה האורחת לחדר, לא נעה ב' ולא זעה. היא המשיכה לשבת, שעונה אל גב הכורסה, בִּטנה בולטת לפניה. אורליה רכנה אליה, וזו הפנתה אליה את צדודית לחייה לנשיקה והורתה לה באצבעה לשבת על כיסא מולה. חשבה בלבה: היא זאת שהזמינה אותי לבקרה, ועכשיו, שבאתי, לא ניכר בה כלל שהיא שמחה לקראתי, אחרי שלא התראינו שנים אחדות. המטפלת הזרה ניגשה אל אורליה ושאלה אם תשתה קפה, אבל על פי תנועת ידה של המארחת, שביטאה קוצר רוח, הבינה כי מוטב שתסרב.

אורליה הביטה באשה האפלה הזאת, שמראיה כשל בעלת⁻אוב קדמונית, בשערה המקורזל, המתדלדל, הצבוע אדום זוהר, והוא עוטר את פניה הרזות, שעורן החיוור נראה כמתאושש ממתיחת פנים ישנה, באפה התקיף הנטוע במרכזן כאמירה בוטה, וצלקת כהה, זעירה, חרותה בנחירו כקעקוע, בשפתיה הצרות, החשוקות במעין חיוך אירוני דק. היא נעצה בה את מבטה, בעיניים מצומצמות שהבזקי ברקים ירוקים⁻זהובים ניתזו מהן כמברק פגיון, ובקול מונוטוני, כמדחיק יצרים סמויים, שאלה לשלומה, בלי לגלות עניין בה. עם זאת בחנה את פניה, לראות איך משפיע הגיל על מראיה. “לא השתנית,” אמרה, וחשה דחף להקיש בעץ בחשש לעינה הרעה.

אורליה הטתה את השיחה אל הבן, שיום השנה למותו הביא אותה אל הבית הזה, וידעה מסיפוריה על היחסים הסימביוטיים⁻האמביוולנטיים ביניהם ועל נטל מחלתו הנפשית עליה. אמרה שהיא מתגעגעת אליו, סיפרה בהתרגשות על ימיו האחרונים ודיברה בזעם על הרופא התורן במיון, שאלמלי רשלנותו ניתן היה להצילו, וכשמחתה לחלוחית מזווית עיניה, האמינה לה אורליה שעכשיו, לאחר שבנה הלך לעולמו ונוכחותו אינה מעיקה עוד על חייה, נותרה עם הצער והגעגועים, ועם האשליה שהיה לה בן אוהב ומסור, שיכול היה להקל עליה את בדידותה בזקנתה.

משנשתררה שתיקה ביניהן, שלפה אורליה מתיקה את ספרה האחרון, שכתבה בו הקדשה לה, והגישה לה אותו ביד מושטת, אך היא התעלמה מידה, והמשיכה לספר בקול מונוטוני תשוש, על ספר תיאולוגי כלשהו שקראה לאחרונה, בו מבקש מחבּרו להאמין כי אלוהים יפסח עליו, והוא יחמוק מן הגורל האנושי ויחיה לעד. אורליה החזירה את ידה אל חיקה, והעבירה לשם את ספרה. המארחת לא חלה ולא חשה. האומנם? ואולי התכוונה להשפילה? להעמידה במקומה בהיררכיה התחרותית העתיקה ביניהן? להזכיר לה שהיא בעלת חוב שלה, כי לפני כשלושים שנה המליצה עליה כמרצה שלא⁻מן⁻המניין בלימודי חוץ באוניברסיטה? ונזכרה, שזמן קצר לאחר מכן התקיימה בדירתה חתונת בנה הבכור, והזמינה את צמרת עולם העסקים מחוגו של בעלה המנוח, איש פיננסים ידוע, וכמה מחבריה מן האקדמיה, ואף כי היא ונדב שלחו לה זר פרחים גדול, אותם לא הזמינה. בכל זאת, כשהתאלמנה, ניסתה אורליה להיטיב עמה בדרכים שונות. ועכשיו, מחמת סבלה וממרום גילה, האם היא מניחה שאין היא מחויבת לגלות עניין בזולת שאינו משרת את ענייניה ואין ערכו בסולם החברתי שווה בעיניה את הטרחה? ובכל זאת, תוהה אורליה על המיידיות שבה שקלה את תגובותיה. על כך שלא נבוכה ולא התבלבלה. האם גסות הרוח התועלתנית שאפיינה אותה בצעירותה, תקֵפה עדיין באישה הקשישה והחולה הזאת? או שמא זו תגובה ספונטנית טבעית אצלה, וככל שהיא נחלשת פיזית מתחזקת האנוכיות הבוטה והעריצה שלה?

שאלה אותה על אחיה, על בנה הבכור, על נכדתה, וזו ענתה לה באדישות, אך כששאלה על המחקר שלה, כמו ניפחה בה רוח חיים, גילתה טפח וכיסתה טפחיים, אך גם מן המעט הזה, הבינה אורליה שהיא ממשיכה, כדרכה, לפתח תֶזה העונה לציפיות התקינוּת הפוליטית על חשבון הדיוק המחקרי, על פי הכלל הנקוט בידה, שהמטרה למצוא חן ולעורר תשומת לב, מקדשת את האמצעים. אחר כך הפנתה אותה אל חדר עבודתה, אל שולחן הכתיבה הכהה, שלה – כבד, רחב ידיים, והוא עמוס בניירות, עטים, מחשב, ערימת ספרי המחקר שלה, וספר עזר, כדי להתפאר במתנת הפרישה שקיבלה מתלמידיה, ספר יוֹבל שערכו לכבודה, בכריכת עור שחורה עם עיטורים מוזהבים.

על חייה לא שאלה דבר, אך כשהזכירה ב' את סרטה הביוגרפי של דריה, בחנה היטב את פני חברתה לנחש את תגובתה עליו, ואמרה בהיסוס: את יודעת שהכרתי לה ידידה שלי, מפיקה מהוליווד, שהשקיעה כסף בסרט הזה?

מכאן ואילך כל שרצתה אורליה הוא להסתלק מהבית הזה מהר ככל האפשר. וכשנפרדה ממנה ויצאה לרחוב, אל האוויר החופשי, מן המועקה המכשפת שנוכחותה משרה, היה לה צורך לספר על הביקור הזה. לנדב, לאחת מחברותיה, להפוך את האירוע המדכא הזה לסיפור עם מוסר⁻השכל.

עם זאת שמחה לגלות שלא נפגעה ממנה. וכיוון שאינה מוצאת בעצמה תכונות דומות, של זדוניות ויהירות בוטה וזלזול בזולתה, גם לא תוכל להיעזר במקרה הזה כבשַׂק חבטות כנגד האגו שלה, בדרך התנתקותה ממשחקי ההבלים של יחסי הכוחות בעולמה.

ובמחשבה שנייה: האין היא עצמה מתייחסת בקוצר רוח לחוקרים שהיא מזלזלת בכישרונם, או באמירותיהם השחוקות והמשוחזרות, כפי שההיא מזלזלת בכאלה שלא “פרצו”? ואשר לסרטה של דריה, הבינה שב' נוקמת בה, כביכול, על האמון שנתן בה בנה המנוח, ועל כך שתקופה מסוימת שפך לפניה את לבו, אך אורליה לא זו בלבד שסלחה לה, אפילו שמחה על כך שסייעה לבִתה.

כבר חלפו ימים אחדים מאז ביקורה אצל הפרופסורית, ואיננה חדלה לתמוה על מצח הנחושה שלה, שהאסונות והמחלות והזִקנה לא זו בלבד שלא ריככוה, אלא שעוד הקצינו את גסות תגובותיה. והודתה לבוראה שאיננה היא.

הנה, בכל פעם שהיא משתאה להתנהגותן של בריות, היא מנסה להשקיף עליה ממפלס פגישתה עם הפלאי, וחשיבותה בעיניה, כמו תגובתה הרגשית עליה, נמוגות כלא היו.

*

הייתכן שסבה, אבי אִמה, שעבר להתגורר בביתם לאחר מות סבתה, היה אז בגילה היום? והרי הוא נחשב בעיני כולם זקן מופלג!

הוא כבר היה חסר כול אז. את מעט כספו שהביא מרוסיה, כילו הוא וסבתה לצורך מחייתם הבסיסית, ולא היה אפשרותו להפריש להוצאות הבית.

אך דווקא אז, גם מצבו הכלכלי של אביה התדרדר, ולצורך החזר חובותיו נאלץ למַשכֵּן את המטע הקטן שלהם, מקור הכנסתם היחיד. וכשבמלחמת העולם השנייה נסתתמו דרכי הים להובלת הפרי לחו"ל, קָבר אביה את הפרי הבשל באדמה, כדי שלא יירקב.

עם זאת נאלצו הוריה לפַנות את החדר בדירתם שהשכירו לדיירי משנה, ולשכן בו את הסב, ובכך ויתרו על הכנסה שהייתה חיונית להם ביותר.

זמן קצר אחרי בואו של הסב לגור עמם, עברה המשפחה להתגורר בשכירות בבית בן קומה, שחָלקו עם שלושה עורכי⁻דין, ובמשך היום השתמשו הם ולקוחותיהם בשירותי המשפחה. הצפיפות בביתם הייתה רבה, והיא זוכרת איך ריחמה על אביה, כשהיה מהלך בבית שפל⁻רוח, לאחר שנפל מאיגרא רמא של שגשוג כלכלי, לבירא עמיקתא של מלחמת קיום על פת לחם, ואיך נטפלה אליה מחשבת נֶפל, שאילו נמצא סידור לסב מחוּץ לביתם, היה אביה משתחרר מעולו, והם היו זוכים ליתר רווחה. היא זוכרת באיזה מאמץ ניסתה לסלק מעליה את המחשבה הנלוזה הזאת, הלא⁻מציאותית בעליל, וראתה זאת כפגם מוסרי מביש, שרבץ כעננת אשם על מצפונה.

בדירתם החדשה השכירו שני חדרים, ואילו בסלון הגדול, Living Room במלוא מובן המילה, ששימש מַעבר לשאר החדרים, יָשנו הוריה, ובמשך היום נתנה בו אִמה ארוחות חמות לשמונה עד עשרה סועדים. ובקצה הסלון, מאחורי פרגוד מתקפל, ניצבה מיטתו הלבנה של הסב, עם תמיכות גבוהות לגב ולרגליים, והוא נהג להסתתר בצִלה מעיני העוברים ושבים – דיירי המשנה בצאתם ובבואם, בני המשפחה בדרכם אל המטבח, היא ואחיה, שמיטת הסב ניצבה מול דלת חדרם הזעיר – כשהידק למותניו, בחוסר גמישות מעורר רחמים, את חגורת הבֶּקע שלו, העשויה עור כבד ונתמכה בחישוקים. והיא זוכרת איך אחיה, עם היעדר הרסן של נער מתבגר, ירד לחיי סבו בהתקלסויותיו.

איך הרגיש את עצמו יהודי אציל נפש זה, נשוא פנים, חכם, משכיל, בעל הדרת פנים וזקיפות קומה, שבשנותיו הפעילות ניהל עסק סיטונאי משגשג בעירו ברוסיה, והיה בעל בעמיו ומכובד במשפחתו הענפה בזכות הגינותו וערכיו המוסריים הגבוהים, כתלוי בבתו ובחתנו וכנתמך על ידם, שעה שהם עצמם התדרדרו לשפל המדרגה הקיומית – הגיעו עד סף רעב ממש – ובִתו עבדה בפרך לפרנס את המשפחה כולה? והרי על כל צעד ושעל ראה עצמו כנטל עליהם1 ואמנם, ניכר היה בו שהבושה היא בת⁻לווייתו התמידית. בעצם, הבושה נהייתה בת⁻לוויה של כל הגברים במשפחתם המצומצמת. אביה, שהתבייש בהיותו נרדף על ידי נושים שצָבאו על דירתם לגבות את חובם, והתחבא במטבח מכל אדם זר שנכנס לבית. וכשנאלץ לצאת ממחבואו, הילך שֶפי, על בהונות, לאורך הקירות, כתפיו הצרות מכונסות אל חזהו וראשו שפוף. אפילו אחיה הנער נראה מתבייש בעצמו, משחלה נסיגה בולטת בלימודיו והוא התחיל להתרועע עם כל מיני ארחי⁻פרחי בשכונה.

אך דווקא היא, שהבושה מלווה אותה לאורך כל חייה הבוגרים, לא חשה בה אז.

כשאדם מתבייש בעצמו, גם האחרים חשים לביישו. הנה דודה הגביר, אחיו הגדול של אביה, רק ירד האב מנכסיו, התחיל גם הוא לזלזל בו ולהתעמר בו. השתלט על הבאר המשותפת לשני הפרדסים שלהם, על קבוצת הפועלים השכירים בעונה החמה של הקטיף ועל מובילי הפרי, טען להחזרי חובות השנויים במחלוקת, השפילו באוזני בני ביתו ובאוזני זרים, ואביה, מך ונדכא, קיבל בשפלות רוח את הצלפותיו ולא השיב על גערותיו והטפותיו.

והנה, בבית הקודר הזה, התגלה דווקא כוחן של הנשים. אִמּהּ, אישה צעירה ולא מנוסה, שהייתה עקרת בית בתחילת דרכה, עם עוזרת צמודה, מוגנת מבחינה כלכלית – רק התאוששה מהלם המכה שנחתה עליהם, לקחה את המושכות לידיה ונהייתה הכוח המוביל בפרנסת המשפחה. ועשתה הכול בכוחות עצמה, ללא שום עזרה, לא בבישול (על פרימוס ופתיליות),ולא בניקיון ובכביסה (ידנית, מכונות כביסה ואפילו מקררים חשמליים היו נדירים אז). והיא, אורליה, ילדה בורגנית מטופחת, שאת שמלותיה רכש אביה בבוטיק פריזאי, ניהלה, דווקא בתקופת השפל המשפחתי שלהם, אורח חיים פעיל ושאפתני, מימנה את לימודיה בתיכון, וכן את הוצאותיה הקטנות, על ידי מתן שיעורים פרטיים, וככל שגבר ביטחונה הנשי, כך גם העזה להחצין את האנרגיות הרגשיות שלה, שהתמקדו באהבתה הסודית לנדב, זה שוודאי היה לה כי גורלה בחר בו למענה. מעולם לא הרגישה את עצמה כה בריאה בנפשה.

האִם התקופות בחייה בהן נהנתה מחוסן נפשי, שנות התבגרותה, וכן תקופת מגוריהם באנגליה, שלה ושל נדב, בה הייתה עצמאית מבחינה כלכלית ונפשית – יכולות לשמש לה היום מקור שתשאב ממנו כוח לדבוק בשורש נשמתה, שיזין את ההוויה החושית⁻הרגשית שהיא מזהה כנפשה?

עם כל החמלה שחשה כלפי אביה, שסבהּ היה ריחיים על צווארו, העריכה מאוד את סבה זה והתגאתה בו, וגם עשו להם נוהג, ללמוד בכל יום דף גמרא. הוא גם היה מראה לה את פירושיו שלו לספר התורה, והיא קראה בעניין (עד היום שמוּרים עמה דפים מצהיבים אלה, שאין להם הופכין, בתוך כריכת עור שתפרה בשיעור מלאכה בתיכון).

הנה, מכל אנשי הבית, חש סבהּ קרבה רוחנית אל נכדתו. הוא, כשומר מצוות אדוק ו“מתנגד” מובהק למסתורין היהודי, והיא, כחילונית המשתוקקת לחקור במופלא שמאחורי הפולחן הדתי המסורתי. והייתה יחידה בכך בין בני ביתה, לרבות אמהּ, שחינוכה הסובייטי גרם לה לבחול במיסטיקה מכל סוג שהוא. ואפילו נדב, המהפך כל חייו ברוח האדם, אינו נוטה לחקור במופלא מחושיו.

סבה היה גם הבנקאי הפרטי שלה. כל פרוטה שהרוויחה מסרה לו והוא, בידיים רועדות, ספר את השטרות, ובכתב יד רוטט רשם את הסכום על דף נייר ועטפם בו. אחר כך טיפס בזהירות על כיסא, ובדחילו ורחימו הטמינם באורלוגין הגדול שלו, נעל אותו במפתח קטן, ואת המפתח הסתיר במקום סודי כלשהו. הוא השגיח על כספה כעל בבת עינו. לא יכול היה להיות לה שומר נאמן ממנו.

אין פלא שסבה עלה בזיכרונה דווקא עכשיו, כשהיא ונדב בערוב ימיהם והיא נרדפת על ידי הפחד מפני אין⁻אונים, מתלות, ומן המחשבה שבעיני החברה הם מיותרים… ובזמן האחרון חזרה לבעֵת אותה סדרת החלומות שהיא נחשפת בהם לבדידות, לפיזור נפש ואובדן שליטה, והיא מאוימת בהם מהתנכרות, ומלחץ של תנאים חריגים ולא מוכרים.

כך, בנסותה להעלות בדמיונה אפשרות של הזדקקותם המלאה, שלה ושל נדב, בילדיהם, בדומה למצבו האומלל של סבה בביתם, היא נזכרת באִמרה שהייתה חקוקה בפתח בית הזקנים היחיד שהיה אז בתל אביב, שנראה כבית תמחוי או כבית מחסה לעניים מרודים, “אל תשליכנו לעת זקנה”. סבהּ היה עובר ליד בית הזקנים הזה, שניצב ברחוב אלנבי, מול בית הכנסת “הגדול”, בו נהג להתפלל שלוש פעמים ביום, ובכל פעם דמיין לעצמו, מן הסתם, את האפשרות שמא יום אחד, כשתימלא סאת הסבל ובתו תקרוס תחת עול הפרנסה, היא תעבירו למקום הנורא הזה, בו מאבדים הזקנים צלם אנוש. וידוע לה כי אִמה נדרה לו נדר, שכל עוד תהיה בשליטה על חייה, תחלוק עמו את מגוריה ואת מזונה. וכך אמנם היה.

ובתקופה זו של חייה, כשרק מעלה אורליה בדעתה אפשרות של תלות פיזית ונפשית בבּתּה או בבנה, מיד היא מגייסת בתוכה את הפלאי, להתחזק בעצמותה הרוחנית, והיא נוכחת שוב ושוב בקושי האדיר להחיות בה את מופת האני הגבוה שלה וללכת לאורו ביומיום, ללא קבוצה תומכת.

הנה, במלחמה המתנהלת בקרבה, היא כאותו חייל עופרת, שנופל וקם וחוזר חלילה. כל שדה הקרב הזה מתרחש בנפשה הלכודה בגופה, ואילו גופה מוגן בד' אמות של דירתם, שבימים אלה, כה מעטים באים בה.

איך תרַפא האֵם את שיברון הלב שנגרם לה מיחסה המתנכר של בִתה, והמורגש ביתר שאת בתקופות הקשות בחייה? בלבה היא אומרת: השקעתי בה רגש ומחשבה, דברים שבחומר וברוח, מתוך אהבה לשמה. כל השאר אינו בשליטתי.

וכל זאת, כשתחושת בדידותם⁻בשניים משתלטת עליה והיא מתקשה להתגבר על כמיהתה למגע אנושי חי, היא מתקשרת אל בִּתם או אל הנער (עידן, המשייט רוב השנה בנהרות ובימים ברחבי העולם, כמעט ואינו בר⁻השגה), בניגוד למיטב שיפוטה, שמא לא יאירו אליה פנים ותגובתם לקולה תסגיר אדישות, או אכזבה, או קוצר⁻רוח, או השלמה בלית ברירה עם פלישתה לגבולם.

האם רק בסוף גמר תיקונה תימס האבנית בקרקעית לב בִּתה?

*

האִם תעלומת היעלמו של אביה, לחודשים ארוכים, בילדותה המקודמת, וגעגועיה העזים אליו, פצעו את לבה עד כדי כך, שכל חסימה בקשר רגשי מיידי עם יקיריה מפילה אותה לחרדה בלתי נשלטת?

כשהדבר נוגע לנדב, הדאגה לשלומו והבהלה לצמידות הקשר איתו, גובלת לפעמים בפאניקה, בעיקר כשהוא מרחיק מן הבית, והיא מוכנה לטוס לקצה העולם, בכל שעה, להרגיע את רוחה. או כשמדובר בבני משפחה, כשהצורך הדחוף שלה לקשר אתם אינו נענה, וכאילו הייתה מתדפקת על קיר אטום, היא נופלת לתחושת יתמות מקפיאה.

היא מכוונת את לבה אל המשפיע עליה מנביעת חסדו וטובו, שיקהה את חושיה התאבים למגע ארצי, ויכוונם אליו אל הנצחי, באמונה שלמה לעולם.

*

הנה, תזכורת קשה ומכאיבה לבריחתה מרגע האמת. עידן, שזה אך חזר ממסע מפרך במזרח אסיה, נדבק שם בנגיף קטלני והוא אושפז בבית החולים למשך שלושה שבועות. תוך כדי אשפוזו בטיפול נמרץ, התגלו אצלו תופעות לוואי שונות, ועכשיו, לאחר שחרורו, הוא מחלים בביתם, להתחזק לקראת סדרה של בדיקות. ובמצב הפגיעות הכי חשוף שלה, פיזי ונפשי, נחתה עליה שוב מכה אכזרית ובלתי צפויה מצד בִּתה, המעידה, עדות נוספת, עד כמה קשה, בלתי אפשרי כמעט, להפעיל במצב כזה את המודעוּת, האמורה לראות במכה המוחצת ניסיון נוסף שהאני הנאצל מעמידה בו כדי שההתגברות עליו, בדרך החתחתים התלולה והמפותלת, תעלנה לשלב רוחני יותר גבוה.

בימים הראשונים התייצבו בני המשפחה המורחבת ליד מיטתו של עידן (חוץ מנדב, שעדיין לא החלים כליל ממחלתו) והתגייסו לתורנויות, ביום ובלילה, ואילו היא הגיעה לבית החולים למשך שעות הבוקר ובשעות הערב המוקדמות. אך נראה שהביקורים התכופים של קרוביהם אצל החולה, שהיו כרוכים בנסיעות ארוכות מערי מגוריהם, שיבשו את חייהם. ואילו הנער, שעובד לפרנסתו אחר הצהריים, נשא בעול תורנויות הלילה (ותוגמל על כך), כאשר בני המשפחה, ומטפלת שׂכירה, מחליפים אותו מדי פעם.

הנה כי כן, כל העצבנות והכעס, בעיקר של דריה, שחיפשו מוצא לעצמם, הופנו לבסוף אליה, הבּריאה, כביכול, והאחראית העיקרית, להבנתה, לשלום אחיה.

ככל שהיא מנסה להבין את מניעיה של בִּתה, היא מתקשה לעכל את טענותיה כלפיה, חסרות כל יחס למציאות, או הבנה ורגישות לגילה ולמצבה. ואף על פי שמטבעה היא נוטה להאשמה עצמית, הפעם לא הבינה במה חטאה. והרי שלומו של עידן הוא בנפשה! והרי חזרתו לאיתנו חורצת את גורלה! ובעוד שלדריה יש חיים שאינם תלויים באחיה, להוריו אין חיים בלעדיו. ככל שחיטטה בעצמה, לא גילתה בה, במקרה זה, אפילו גרגר של אשמה. להיפך, גל של רחמים עצמיים תקף אותה לנוכח הענשת שווא אכזרית זו שנחתה עליה, בימים כל כך קשים לה.

אך בבדידותה ובחרדתה, לא מצאה בה כוח להעלים מנדב, שחוליוֹ התיש אותו מאוד, את המתרחש בינה לבין בִּתם, ועל חולשתה זאת היא נותנת לעצמה את הדין. והשיחה שהייתה לו על כך עם הבת, שעד מהרה התפתחה לוויכוח סוער, הזיקה לבריאותו, ובמקום לרכך את לבה, עוד הקשיח אותו.

אחר כך נפלה אורליה בביתה. בחדר עבודתה.

היה זה כשלקראת שחרורו של עידן מבית החולים, ובהתחשב בחולשתו של נדב מחמת מחלתו, אמרה לבטל את האמבטיה בחדר הרחצה שלהם ולהתקין במקומה מקלחון. הייתה מותשת מהאבק ומהלכלוך שליוו אותה ימים אחדים בגלל הסחבת בעבודה, בנוסף על החרדה לשלום בנה ובעלה, השהייה של שעות רבות בכל יום בבית החולים, הקושי הפיזי לעמוד במשימה הזאת ללא כל עזרה, תחושת הבדידות והמועקה הנפשית מיחסה של דריה אליה, שרופפה את כוח ההתנגדות שלה עד כדי התמוטטות, כשהגיעו הפועלים השכם בבוקר,והיא ניסתה להסתגר בסטודיו שלה מרעש המקדחים, משכה אליה בכוח את דלת הפלדה של החדר. הידית, שנעקרה ממקומה, נותרה בידה, והיא עפה אחורנית, צלעותיה פגעו בקצה השולחן, והתגלגלה לרצפה,ידיה וברכיה חבולים ונפוחים. הזעיקה את שירות החירום ונשלחה באמבולנס למיון. בדרכה לשם, טלפן אליה עידן ממיטת חוליו, וכשסיפרה לו מה אירע לה, התקשר מיד אל דריה והפציר בה לבוא לעזרתה, או לפחות לטלפן אליה, אך בִּתה לא מצאה כוח בעצמה גם למחווה פשוטה כזאת.

ומאוחר יותר, כששוחחה על כך עם הנער, הסתבר לה שבִּתה לא האמינה לה. חשבה שהיא מתחזה, כביכול להסיט את תשומת הלב אל עצמה… איך הגיעו הדברים לידי כך? האִם הורגלה למחושיה ה“עמומים”, שהרופאים מתקשים לזהותם ולהגדירם בשפת הרפואה, בנוסף על מחלותיה הכרוניות, שאמנם הן מזוהות ומוגדרות, אך “אפשר לחיות איתן”? והרי קרה שגם היא עצמה הטילה ספק בחומרת המחושים של חברותיה, מאלה המרבות להתאונן, ובינה לבין עצמה נקטה כלפיהן את המונח השנוא עליה “פסיכוסומאטי” (כדי לחסוך מעצמה את ההזדהות הרגשית עם כאבן ואת מעט האחריות שהזדהות כזאת עלולה להטיל עליה?) אבל כשמדובר בילדים או בהורים, אינסטינקט ההזדהות עמם אמור להיות טבעי! ואולי דווקא משום כך הם מתגוננים יותר? מחשש לאחריות הנוספת שיהיה עליהם ליטול על עצמם? היא מנחשת את מחשבותיה של דריה: לא די לי באבא חולה שמחלתו משבשת את חיי, אצטרך לשאת גם בעול של אח חולה ואמא בעייתית?

ימים אחדים אחרי שחרורו של עידן מבית החולים, בעוד היא עושה מאמצים נואשים לתפקד, לבדה, ללא כל עזרה, למרות הכאבים והמגבלות הגופניות שלה עקב הנפילה, נתקפה שוב סחרחורת עזה. היה זה כשיצאה מן הדירה אל מישורת חדר המדרגות, ופתאום, ללא שום התראה מוקמת, חשה געש פנימי מטלטל שגרם לה לאבד שיווי משקל, ונפלה על דלת הכניסה שלהם, כשהיא לוחצת בגופה על הפעמון. ההתאוששות מן הנפילה הזאת הייתה אטית מאוד, ובאותו לילה וגם בלילות הבאים, לא הצליחה להירדם למרות כדורי השינה שנטלה, והסחרור ואי⁻היציבות, מלוּוים בבחילה קשה, שמתגברים אחר הצהריים, אינם מרפים ממנה (מעניין שאת שיווי⁻המשקל משייכים לחוש השישי, אותו החוש עצמו שבו השיגה את הפלאי)

בהתחלה תלתה זאת בשרב העומד בפתח, שמשבש לה בדרך כלל את השינה וגורם לה סחרחורות. אך כאן חברו יחדיו כל יתר הגורמים של העת האחרונה, וכוח העמידה שלה נחלש ביותר.

היא מנסה לנתח את המאורעות כסדרם, להבין את משמעותו של כל פרט לגביה, כאילו פענחה חלום:

הניסיון לסגור הרמטית את דלת הפלדה החוצצת בין מקדש⁻מעט שלה, חדר עבודתה, לבין החוץ המאיים עליה, האם הוא מסמל את רצונה לשמור על חלקת אלוהים הקטנה הזאת מפגיעתו, כאשר ה“חוץ” הוא הפועלים המרעישים בביתה⁻מבצרה בשעת שחר זאת בקידוחיהם המענים את ראשה, וברקע רוחשים אותם אירועים טראומטיים שחדרו לחייה בלי שתהיה לה שליטה עליהם, מחלותיהם של נדב ושל עידן, ויחסה של דריה אליה?

האם כוונתה לנעול את עצמה בבועה הרוחנית שלה, תוך הדיפה בכוח את מסך הברזל החוצץ בינה לבין העולם הארצי, נידונה לכישלון חרוץ?

והמוסר⁻השכל: עליה להתעמת עם השתקפותה בעיני העולם, ובעיקר בעיני בני משפחתה (“העולם” בזעיר אנפין, בשבילה), על כל הבעייתיות המכאיבה שזה מציג לפניה ועל ה“חסרונות” שבִּתה, ולפעמים גם בנה, חושפים בה ומגלים לה אותם בדרך של הענשה חסרת רחמים בתקופות הקשות והפגיעוֹת בחייה; לראות בכל אלה אתגר לעבודתה המפרכת על תיקונה העצמי, ולהפוך את תשוקת הפיצוי הארצי להשתוקקות אל המילוי האולטימטיבי שבעונג הרוחני האין סופי.

ואילו האירועים סביב מחלותיהם של נדב ושל עידן, מכוונים אותה לראות את עצמה בעיני ילדיה, כמי שאביהם פינק אותה (בעיניהם) לאורך השנים, ואולי אף התחשב ברצונה יותר מאשר ברצונותיהם. וייתכן שעורר בכך את קנאתם, המשתקפת, מדי פעם, בהתנהגותם אליה ובהענשתם אותה, אפילו שבמקרה זה נגרם לה עוול בוטה ואכזרי.

שוב ושוב, ככל שהיא מפשפשת בנפשה, אינה מוצאת פגם בהתייחסותה לנדב בעשורים אלה לחייהם, אלא בתגובותיה האימפולסיביות, כשהוא פוגע בבריאותו, בעיקר. להפך, דומה שתמכה בו ככל יכולתה – בכול. גם כאשר הדאגה היומיומית לשלומו ולרווחתו מחַזקת, ממילא, גם את שלומה ואת רווחתה. ואילו מחלותיהם, שלו ושל עידן, מתחה כל כך את גבול יכולותיה, שכשניסתה למתוח אותן מעבר לזה, באה הנפילה, ובעקבותיה המגבלות הפיזיות בתפקודיה היומיומיים, דווקא בתקופה שבעלה ובנה כה זקוקים לה.

והשלב הבא היה ההתקף העז של הסחרחורת. התפרצות הגעש הפנימי. טַלטלה פתאומית שזעזעה את כל הווייתה.

וגם כאן היא מנסה להבין את הסמליות של הפרטים, הנובעת מהפרת האיזון הדרסטית שלה בחייה החיצוניים והנפשיים. נפילתה על הדלת (שוב דלת, אך הפעם חיצונית), כסמל לחציצה בין החוץ והבית, כשהיא מזעזעת את אמות הספּים בצלצולה התובעני והעיקש, במלוא כובד גופה, לחזור אל דל’ת אמותיה, כדי שנדב, אפילו הוא תשוש ואטי, יחזירהּ, פגועה וחסרת שיווי⁻משקל כפי שהייתה, אל מצודתה הארצית היחידה.

ובימים שלאחר מכן, הו, צחוק הגורל, נזקקה היא לעזרתו! ואף על פי שצמצמה זאת למינימום ההכרחי ועשתה ניסיונות נואשים לשרת את שניהם בכל מחיר, תלותה בו, לפחות בכוח אם לא בפועל, הזכירה את הדפוס המוכר של תפקודיהם משכבר. והאירוניה היא, שנדב נהנה מכך! העובדה שהוא לעזר לה, ולוּ רק בעצם נוכחותו, חיזקה אצלו את ביטחונו העצמי, והוא התחיל להפגין סימני התאוששות מואצים.

הסחרחורת אינה מרפה ממנה, והיא משבשת את כל תפקודיה. ובטיול היומי הקצר מאוד שנדב והיא משתדלים לקיים, היא זאת שנעזרת במקלו, שהוא עצמו חדל להשתמש בו…

עם כל זאת, העימות האמיתי שלה הוא עם דריה. וכל העבודה בינה לבינה, היא ללמוד להתייחס אל “המלקות” ואל העוולות הגלויות לעין שהיא סופגת מבִּתה במקרה זה או אחר – כאל כור היתוך לטיהור עצמה מן האגו שלה, שייתכן כי בצעירותה גילה נוכחות⁻יתר ביחסיה עם משפחתה.

*

עידן, שהתאושש מעט ממחלתו, התעקש לשוב אל ביתו, ונראה שאינו מוותר גם על החזרה למזרח אסיה, להשלים את מחקרו, שנקטע עקב אשפוזו.

ואילו הניתוח שנדב אמור היה לעבור נדחה בינתיים, ודומה שהוקל בכך אף לדריה, שהדאגה והאחריות לאביה מעיקים עליה. האִם זכתה גם האֵם מההפקר? ביקורה של הבת אצלם היה נינוח ומפויס הפעם, גם כלפיה, ללא העצבנות וההתנצחות שאפיינו את פגישותיהם מאז אשפוזו של נדב. ושוב נשבתה בקסם השיחה עם בִּתם, כשנחה עליה הרוח, אין דומה לה מבחינת הדקות והעמקות והאינטימיות, בדומה ליצירתה הקולנועית, שתכונות אלה מתגלות בה במלוא מורכבותן ועושרן. היה זה ביום שרבי, מחניק במיוחד, ועל אף התקף הסחרחורת החזק שלה, ביקורה המוצלח של דריה אימץ את רוחה.

דומה שמכל הקשרים הארציים שעדיין נותרו לה, רק קשרי המשפחה והיחסים עם הנער מורגשים אצלה כממשיים, בהיותם המודד לחוסנה הנפשי, שחיזוקם או התרופפותם מעמידים במבחן את היגיעה הרוחנית שהיא משקיעה בַּטיפוס רב התלאות במדרגות העלייה אל מה שוודאי לה כי הוא השורש הנסתר של נשמתה.

עליה לתת את דעתה על כך, שאפילו בתקופות השפל ביחסיהם, כשהיא מתפללת בכל לילה לשלום ילדיה, מצטיירת תמונתם לעיניה כפי שנראו בילדותם, לפני שנות העשרה שלהם, כשעדיין היתה בהם תמימות ובטרם הקונפליקטים שלהם עם אִמם. כך היא משמרת את אידיאל הקשר הטבעי בינה לבין ילדיה, כשאהבתה ודאגתה להם היו אינסטינקטיביים, ללא עננת התלות הרגשית שביחסה העכשווי אליהם.

ובימים אלה סיפר לה נדב, שלאחרונה, בהתעוררו באמצע הלילה, או משנת אחר הצהריים, הוא נבהל לראותה, כביכול, עומדת ליד מיטתו. הוא שואל אותה: למה את עומדת כך, למה אינך ישֵנה? ומבקש שתלך לשכב, אך היא אינה עונה לו. האִם, לאחרונה, מצטיירת בעיניו אורליה כרוח? מופשטת ממשותה?

*

דריה בהיריון (מתרומת זרע). אחרי שנות ערירות רבות ואהבות נכזבות, היא מצאה את אהבת חייה “האמיתית”, כדבריה, ועכשיו מצפות בנות הזוג בכיליון עיניים ללידה המתקרבת ולתינוקת, שיגדלוה במשותף. ושמחת אורליה ונדב אינה יודעת גבול.

הם שואלים את עצמם איזו בשורה נושאת עמה הפעוטה הזאת, עצמם ובשרם, שצונחת אל חייהם כבמטה קסם, כמיקום חיצון? איזה חלל תמלא בהם אותה בת⁻אנוש זעירה, שזה חודשים אחדים קיומה ההיולי בחייהם נהיה ודאי, בפרשת הדרכים שבִּתם ניצבת בה כעת, כשקיפאון רגשי ורוחני עלול היה להפילה אל המהמורות העמוקות והחשופות של הנפש? האם יוכלו לייחס לפעוטה הזאת, שבאה להם בהפתעה גמורה, משמעות של גץ מותז מאור הנכסף, אשר ימחיש לעיני בשר ודם של בִּתם תזכורת אהבה ממקור הנסתר ההוא? האם זכתה הבת, והופעת הפעוטה בעולמה תהא לה מכוות⁻אש מתקנת?


דבר המלבה"ד

סיפורו של הנער:

במאי 2009 הזמינה אותי אורליה לביתה, והיא ונדב סיפרו לי על השַיִט שהיא מתכננת, לאורך האגמים של צפון ארצות הברית, עד החוף המזרחי של קנדה ועד נובה סקוטיה, ביאכטה של ידידם האמריקאי מימי לימודיהם באנגליה. וכיוון שהיא נוסעת לבדה, בלי נדב, הציעו שאתלווה אליה. התוכנית הייתה שהידיד הזה יעשה איתנו כברת דרך, ולאחר שיכשיר אותי לנהוג ביאכטה, יחזור לביתו ואנחנו נמשיך בדרכנו.

שאלתי אותה למה בחרה דווקא במסלול “בורגני” כזה, ואמרה ששקלה מסלולים שובי⁻לב יותר, בארצות אקזוטיות, שעידן בנה הציע לה, אך אלה נראו לה הרפתקניים מדי לגילה, ואילו באירופה היא מרגישה את עצמה פליטה בעולם חרב. כך שרק “העולם החדש” בא בחשבון בשבילה. וכששאלתי אותה על ההוצאות הכרוכות בטיול מסוג זה, אמר נדב שחסכו לשם כך, ואם נסתפק במועט, לא תהיה לנו בעיה ונוכל לשייט כחפצנו, ללא הגבלה של זמן. וביקשו שאתן להם תשובה מהירה ככל האפשר.

הייתי אז על פרשת דרכים. נפרדתי מחבֵרה ושקלתי לעשות הסבה מקצועית, כך שפסק הזמן הזה התאים לי ונתתי לה את הסכמתי כבר למחרת.

הגענו בטיסה למיניאפוליס, ומשם נסענו באוטובוס לדולוס שעל שפת אגם סופיריור, עיר מגוריהם של ידידיהם, ביל ואשתו אן, והתקבלנו בלבביות בביתם. כבר למחרת עלינו על היאכטה שלו והפלגנו בדרכנו לקוויבק. לבקשת אורליה פסחנו על סיורים בערים היסטוריות או בכל אתר תיירותי אחר, ועגַנו בנמליהן רק לצורך תדלוק, חידוש מלאי המזון ומיני זוטות. וכשנמאס לנו לשוט, נחתנו באיי צַפָּרים ובשמורות אקולוגיות, או שבילינו ימים אחדים בכפרי דייגים.

מאגם סופיריור חתכנו מזרחה לאגם הורון, ומשם דרך מפרץ ג’ורג’ן ביי לאגם ניפיסינג. בדרך חלפנו על פני איים סלעיים ומיוערים, כפרים ציוריים, טירות, בתי סירות קטנים, כנסיות עתיקות, אשדי⁻מים, ערוצים וסכרים, ובהדרכתו של ביל למדתי לנווט את הספינה בכוחות עצמי וביל סידר לי רישיון ניווט. כשהגענו לעיר הקטנה נורת' ביי, נפרדנו מביל, שחזר לדולוס, והמשכנו לשוט לבדנו לאורך נהר אוטאוואיי שמתפתל בין קוויבק לאונטריו, עד שהגענו למונטריאול ואחריה לקוויבק, ולאחר שחצינו את מפרץ סנט לורנס, נכנסנו לאוקיינוס.

בעוד ביל איתנו, עשתה אורליה מאמצים להיות ידידותית. בשעות הערב הארוכות הקשיבה לסיפוריו הפנטסטיים על הפלגותיו ברחבי העולם, והשתתפה במשחקים שלנו. ובמשך היום מילאה בנאמנות את המשימות שהוטלו עליה, בישול, כביסה, סידור התאים, ואני וביל היינו אחראים על הניווט ועל ניקיון הסיפון. מרגע שביל פרש המשיכה אמנם במטלות שלה, אך התכנסה בעצמה, הסתגרה בתאה, או שישבה על הסיפון עטופה בשמיכה עד הסנטר, הסתכלה שעות על הים, וכמעט שלא החלפנו מילים בינינו, מה שהלם גם את מצב רוחי.

לאט⁻לאט התחלתי לשים לב שאורליה ממעטת לאכול, וערב אחד, היה זה בדרכנו לכיוון נובה סקוטיה, שאלתי אותה אם איבדה את התיאבון. היא שתקה זמן⁻מה, ואחר כך אמרה לי, בפשטות, כאילו אין הגיוני מזה, שהיא חולת כיסופים לפלאי שלה, שהכמיהה אליו שורפת את לבה, ושבעולמנו החושי אין לכאב הזה מוצָא, ואמרה שהחמיצה את השעה, שכשאירע לה הגילוי, והיא האמינה בכל מאודה בכוח⁻העל שהזין אותו, ידעה שעליה להתנתק כליל משגרת חייה. ואמנם, כפסע היה בינה לבין התקדשותה הטוטלית לקראתו, לדבוק בנצחיותו, אך לא היה לה האומץ לעשות את הצעד הזה. וגם לטרוף את נפשה בכפה לא היה לה אומץ, וגם לא קיבלה לכך אות ממנו. וכך השתרכה מיום ליום, חיה⁻לא⁻חיה, ורק אהבתה ודאגתה לנדב העניקו טעם לחייה. היא קיוותה שעצם התנועה על המים, המראות השוטפים את העיניים ואת הראש, יסיחו את דעתה מן המחשבה הכפייתית שלה על הפלאי ומן הגעגועים הטמירים אליו. וייתכן שקיננה בה אמונה לא מודעת, שהטיול (האידילי) הזה יזַכּה אותה בנס ההתגלות השנייה, בהתאם למסורת העלילות המיתיות, שמתרחשות לרוב בדרכים. אבל כל זה לא קורה, אמרה.

בשיחות קודמות בינינו במשך השנים, מאז טיולנו המשותף על הוולגה, נרמזתי במעומעם על איזה גילוי שהיה לה, מעין דמות ערטילאית שמתקיימת מאז בעולמה הרוחני. אבל אף פעם לא הזכירה במפורש שֵם, או כינוי של הדמות, וגם לא תיארתי לעצמי שהיא כל כך דומיננטית בחייה, וכי אורליה פיתחה אובססיה לגביה. האמת היא שהתחלתי קצת לדאוג לה. וגם לא בטחתי בעצמי שאדע להתמודד עם תופעה כזאת. אבל היא כמו קלטה את מחשבתי, נעצה בי מבט חודר כליות ולב, ואחר כך הסבה ממני את פניה והמשיכה להביט על הים. ובימים הבאים לא הזכירה עוד את הנושא הזה. אבל כשכבר התקרבנו מאוד לנובה סקוטיה, ואני הייתי ליד ההגה, ניגשה אלי,ואמרה שהחליטה לא לרדת בחצי האי הזה, אלא להקיפו, ולהפליג לכיוון מונהיגֶן איילנד שבמדינת מיין בארצות הברית, שם בילתה בנעוריה עם חברתה, ציירת אמריקאית, ושם, היא מקווה, תמצא את השלווה שהיא מחפשת.

– אורליה בילתה בנעוריה את הקיץ במונהיגן איילנד? – נפלטה צעקה מפי, וכל יושבי בית הקפה הקטן, שם נפגשנו הפנו אלינו מבטים סקרניים. – היא לא הייתה שם מימיה! אני ביליתי שם את הקיץ עם חברתי הציירת, לא היא!

– את רצינית? – תמה הנער לדברַי,– אז איך היא ידעה לתאר בפרטי⁻פרטים את האי הזה? וההרפתקאות שלהן שם, והחוויה המיסטית שחוותה שם… אל תגידי לי שהִמציאה את כל זה!

– היא שמעה ממני את הסיפורים האלה והפנימה אותם, כפי שאימצה לעצמה נתחים שלמים מתולדות משפחתי ומחיי ושיבצה אותם בפרקי הביוגרפיה המדומה שלה, בסילופים רבים, כמובן, ועוד היתה לה החוצפה למסור לידי את כתב⁻היד ולמנות אותי למלבה"ד שלה, אמרתי. ואמנם, כשסיפרתי לנער את הקורות אותי על האי הזה, נוכח לדעת שאת ההבחנות וההתנסויות שתיארתי לו, יכולה הייתי להכיר רק מכלי ראשון, ודומה שהשתכנע באמיתות דברי.

– בדקנו במפה אפשרויות להגיע למונהיגן איילנד ממקום הימצאנו, המשיך הנער לספר, ואחרי התייעצויות אינטנסיביות עם ביל בטלפון, פנינו דרומה ומערבה, ולאחר הפלגה של ימים אחדים הגענו לאי היפהפה הזה. ליוויתי את אורליה לאכסניה המשקיפה אל האוקיינוס, זו שביל המליץ עליה, והשארתי אותה שם לבדה. כעבור שבוע הגעתי לדולוס, החזרתי לביל את היאכטה שלו, וטסתי בחזרה לארץ.

*

חרקתי שיניים. כל הזעם שהצטבר בי כלפי אורליה התעורר מחדש כששמעתי מפי הנער על ההרפתקה שאירעה לה, כביכול, במונהיגן איילנד, האי שלי,שהחוויה האל⁻נשכחת שחוויתי שם מזינה אותי עד היום. והנה, גם אותה היא גזלה ממני וניכסה לעצמה, לא רק בספרות, כי אם גם בחיים. כאילו על ידי התמזגותה בי, “עיבתה” את עצמה, אם להשתמש במושג הפרוידיאני, להסתיר זיכרונות ילדות כואבים, והכפילה בי את דמותה בדרכה החשוכה, כאילו אירוע כלשהו מעבָרנו המשותף, שכבר נמחה מזיכרונה, מוביל אותה שוב ושוב אל השדה המגנטי המרוחק ההוא, שזרם הזמן כמו מאט בו, והיא נתקפת מעין “נכפות היסטרית”,שבה היא מאבדת את הכושר להפריד בין אירועי חייה לאירועי חיי.

בכל זאת, לא יכולתי שלא למלא את הבטחתי לנדב, שלבד מן הצלקת שהותיר בלבי מנעורי, הוקרתי אותו מאוד, כאמור, ולאחר שנמצא לי מו"ל לכתב⁻היד, טלפנתי אליו שיאשר את החוזה עם הוצאת הספרים ויחתום עליו, אך הוא ענה לי כל חפצם היה שהספר יראה אור במתכונתו המקורית, ומכאן ואילך, הם נותנים לי יד חופשית לנהוג בו כראות עיני.

הנה כי כן, לא זו בלבד שאורליה חיטטה בביוגרפיה שלי, עשתה בה כבתוך שלה, הטמיעה את אישיותי באישיותה ואת חיי בחייה, היא גם ניווטה את הדברים כך, שהאחריות על ספרה תיפול עלי…

המביאה לבית הדפוס.


  1. במקור כך: “כלשהי”. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות