רקע
חיים נחמן ביאליק
להצגת "אותו ואת בנו"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

י“ד שבט תרצ”ד

(במסבה אחרי הצגת הבכורה)

כדאי לעמוד על ערך הענין של המשחק הערב. הוא איננו משחק סתם, אחד מן הרבים, אלא משמש נקודת מפנה. אולי כל חזיון הוא נקודת-מפנה, אולם זוהי נקודה יפה באמת. ואני רוצה לברר את הדבר דרך-משל מעצמי. כשהתחלתי לכתוב שירים חשבתי שזה מרום האמנות. יש הרבה להטים (“קונצים”) בשירה. יש ענין של משקל וקצב, חרוז ובנין בית וכדומה. ואילו הפרוזה – הרי היא פרוזה ולא יותר. רק לאחר כך נודע לי הסוד, שאפשר לדעת לכתוב שירים לא גרועים ולא לדעת כלל לכתוב פרוזה, וכי הפרוזה דוקא היא ענין אמנותי קשה ביותר, ושזוהי מדרגה גבוהה מאד. ב“קונצים” אפשר לרמות, אפשר לכסות בקשוטים חיצוניים על חטאי ההגיון והתוכן. מה שאין כן בפרוזה. בה יבחן הסופר האמיתי. טולסטוי, כידוע, לא היה מחבב בכלל דברי שירה והיה מוקיר רק משוררים בודדים: את פושקין, ואולי עוד מישהו, ודומני שהוא זה שאמר: “יש מהלכים ויש מרקדים, והיתרון הוא לזה שיודע להלך וגם לרקד. אך מי שיודע רק לרקד – הרי זה חגר”… יש אמנם מי שכותב פרוזה טובה ואחר כך הוא עובר לשירה. כך עשה טורגניב, כדומה לזה עלתה לגוגול: ויש מי שמתחיל בשירה ועובר לפרוזה וחוזר ושב אל השירה – את זאת אני חושב למרום ההישג. על כל פנים דומני שכך היא הדרך גם בכל שאר ענפי האמנות, או שכך צריכה להיות הדרך. כשאדם נער הוא אומר דברי-שיר: בגיל הבחרות מתפעלים מאד מהרמת הקול ומאמצעי-עזר אמנותיים.

וכך גם בתיאטרון “הבימה” שלנו. אני אוהב לראות בה קודם כל את גלוי הפרוזה האמנותית. אמנם, רגילים היו אנשי “הבימה” להשתמש בהרבה קישוטים, אך הם עשו זאת בטקט רב. הקשוטים החיצוניים נבלעו בתוך הטעם והתוכן הכלליים, בתוך האמת של המשחק. הקשוטים, אם אפשר להגיד כך, נתעכלו במעיהם. גם המורה הראשון ווכטגנוב וגם התלמידים שלו היו אמנים גדולים: הם הגיעו אל הצבעים העזים אחרי הפרוזה של התיאטרון ולא לפניה. ההשתקעות בתפאורה ובניואנסים החריפים באו כהישג חדש ונוסף, בסגנון זה של שירה תיאטרונית נשקעתם גם אתם אנשי “הבימה”. כך עשיתם את “הדיבוק”, את “היהודי הנצחי”, “הגולם” וכו' (חוץ אולי מדברים קטנים שהתחלתם בהם בסגנון אחר). נסחפתם בזרם ההבלטות הנוספות ולא היה סיפק בידכם להגיע ולהתחיל גם אתם בפרוזה של האמנות התיאטרונית. אולי היה גם פחד פנימי מפני המדרגה הגבוהה באמת, הנדרשת לשם פרוזה זו. והנה סוף סוף אני מכיר אצלכם בזמן האחרון את הנטיה לקפוץ אל התיאטרון והדרמה הריאליסטיים. אני חושב זאת לקפיצה שיש אתה הסתכנות, אבל מוכרחים אתם לנסות את כוחבם בדרך הזאת. ואני רואה את הדרמה, שהצגתם הערב, כצעד ראשון הדורש המשך בדרך הפרוזה והריאליזם התיאטרוני.

הדרמה כשלעצמה היא כזאת, ששום להטים תיאטרוניים, זולת המשחק הטבעי, לא יועילו בה. אני מברך איפוא, את המומנט אצלכם, שהוא מעין כניסה לניאו-ריאליזם, שיבה אל הפרוזה. ואני בטוח, שעל ידי התעקשותכם ורצונכם החזק לעלות ולהשתכלל תמצאו גם בדרך הזאת את הבעתכם האמנותית, את האמת שלכם.

בברכת “מזל-טוב” שניה עלי לברך אתכם על שהגעתם להצגת דרמה עברית מקורית. סוף-סוף הצגתם, דומני שזוהי הפעם הראשונה, מחזה של סופר עברי היושב אתנו ובתוכנו. אני יודע, שאין לכם הרבה דרמות כאלה של ברקוביץ. הן בודדות בכל הספרות העברית, מלבד הסצינות של פרץ. אם כן אף לידה זו של המחזה המקורי ב“הבימה”, יש לראותה כהתחלה חשובה מאד ונתברך כולנו בהמשך שלה.


המלצות קוראים
תגיות