ניסן תרפ"ט

(בועידה של גדוד מגני השפה)

איני מתנגד לרעיון העיקרי שהביע קלוזנר שיש ל“תפוס לשון אחרון”, אלא שהוא הגדיש את הסאה ובא לידי טעות מסוכנת. מתוך שאר הלשונות החיות, וביחוד מן היונית, אין לנו להקיש על מצבה של העברית, שכן כל אחת מהלשונות האלה שהזכיר קלוזנר, לא פסקה חיותה בפי העם אף לשעה קלה: עיקרה ויסודותיה חיים וקיימים בכל השנויים, ולפיכך הכל שם טבעי: מיתת מלים, השתנות משמעותן, חדושים נועזים, ברבריסמים. כי ללשון, בכל מדרגותיה, יש על מה לסמוך: על–פי העם המדבר בה, בחינת: “פוק חזי מאי עמא דבר” ו“נצח העם לא ישקר”, הוא יוצר תמיד ברוח המסורת של הלשון ואף שבושיו חביבים עלינו. לא כן אנו: לשוננו הרי רק זה עכשיו התחילה מתחיה בפינו, עדיין אין לנו בפינו לשון חיה, דוגמת אלו שבפי העמים האחרים, שלשונם לא נכרתה מפיהם אף לרגע אחד.

אנו משעננו היחיד הוא הכתב, האוצרות הבלומים הגנוזים במקורותינו הכתובים בספר, וכל זמן שאנו מסתמכים עליהם, כל זמן שאנו נמלכים ב“אורים ותומים” אלה, אין לנו להתירא מפני סכנת הברבריסמים ושפע המלים הזרות המציפות מפעם לפעם את לשוננו, כל הזרויות שהכניסו התבונים ללשוננו הולכות ונדחות אחת אחת, די לאדם להשוות את הסגנון הפילוסופי העברי של עכשיו אל זה של התבונים, כדי שיתברר לו, איך הלשון המקורית שלנו, הלשדית, זו הנחצבת מן השתין, היא כאש המצרפת ומטהרת ומזככת את סגנוננו מן הסיגים; במקום התיבוניזמים בא המשנאיזמים. הלשון הספרותית חי בה אינסטינקט להבחין בין ברבריסמים מסוכנים ובין ברבריסמים אוניברסליים, את הראשונים היא פולטת ודוחה ואת האחרונים היא קולטת ומעכלת ומטמעת והם נבלעים בתוכה ונעשים לחלק אורגני ממנה.

ולפיכך, לפי שעה, במצבנו של עכשיו אין בשום אופן להתיר את הכל רק מפני שמועטי ידיעה משתמשים כך בדיבור. כשם שהסופרים והספרות כפו על הצבור שלנו את החיאת הלשון, דבר קשה מאוד, כך יש להם להוסיף ולכוף אותו שלא יעשה את הלשון בחינת “עיר פרוצה”. יש לגזור גזרות על הצבור, שלא יהא נוהג הפקרות בלשון. סגול לשוננו המתחיה אל צרכי המחשבה של זמננו לא יעשה בעשר או בעשרים שנה, זהו ענין לא לשעה אלא לדורות. יש יסוד חיוני בלשוננו, ואנו נגיע להתפתחותה רק לאחר מאה שנה, בעזרת גנזי לשוננו, שעדיין לא הוצאו למחזור. את התחלת הפרוצס הזה אנו רואים כבר עכשיו, למרות כל הקלקולים והשבושים. מה שהמקילים רוצים להתיר עכשיו בקלות יתרה – אפשר יהיה להתיר רק לאחר מאתים שנה, בשעה שלשוננו תעשה מדוברת בפינו אמת.