רקע
שמעון ברנפלד
[בני עליה: הקדמה]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר; תרצ"א

היצירות הספרותיות, ובמובן ידוע גם המדעיות (יוצאים מכלל זה ספרי למוד ומחקר בחכמות שמושיות), תלויות במקום ובזמן. הם בטוים של הזרמים המוסריים והרוחניים השופעים בעולם בכל תקופה היסטורית; סימנים מובהקים של הרוח השולט בעם. מתאמצים אנו להבין בזרמים האלה, לדעת את מקורם וגורמיהם, את מהותם ותכנם. זוהי ההכרה האמתית בהיסטוריה האנושית. נושא כל תקופה היסטורית בהלך רוחה, בכוחות המוסריים והרוחניים הפועלים בה, הם אנשי הרוח, הסופרים והחכמים, פרנסי הדור. מובן, שאין אנו מדברים בסתם סופרים, שאין בהם שום רעיון מקורי או סקירה כללית וחודרת ברכוש הרוחני שנמצא בזמנם. ספריהם יכולים להיות מרובי תועלת מצד היסוד החנוכי שבהם. כשם שמוצאים אנו תועלת לא רק באנשי הפרודוקציה חחמרית אלא גם במביאיה שמגיעים אותה לאלה הצריכים לה – כך יגדל שכרם של אלה המסבירים את היצירה הרוחנית לכל אישי האומה. ואולם היצירה עצמה אינה אלא בחכמים ובסופרים השואבים מן המקור, או שהם מגלים את המקורות כדי שישאבו מהם אחרים.

באנשי רוח אלה רואים אנו שני יסודות. יש חכמים וסופרים אשר קלטו ברוחם את כל הרכוש הרוחני הנמצא בדורם, שלפעמים הוא בגדר חומר היולי נעדר הצורה והם ממציאים לו את הצורה הראויה, קובעים לו צביון וקלסתר פנים. ויש סופרים שמקדימים את זמנם ולא מן המוכן הם לוקחים את החומר ליצירתם, אלא הם מכינים ומזמינים ענינים, כלומר שאיפות ותביעות רוחניות, שלא היו עוד לעולמים. כך נראה הדבר בסקירה שטחית. ואולם באמת אין בריאת יש מאין גם בעולם הדעות והמחשבות.

הסופרים אנשי־הרוח המקדימים את זמנם מצוינים בכוחות נפשיים יוצאים מגדר הרגיל. עיניהם מטיבות לראות ואזניהם מטיבות לשמוע מה שאין הבריות בדורם רואות ושומעות. לפיכך נראים הם כמחדשים או כהורסים על מנת לבנות סדר עולמי חדש – שלא כמנהגו של עולם. על פי הרוב שנואים ובזויים הם לבני דורם; נרדפים וסחופים, מנודים ומוחרמים. בני דורם רואים רק את ההריסה במעשיהם ולא את הבנין שעתידים הם לחדש. מעולם לא עמדו עוד בני עליה כמותם, שיהיו דבריהם ומעשיהם חביבים ורצויים בזמנם. עבר זמן רב אחר מותם ואז עמדו בני דורות מאוחרים על הבנתם. לפעמים הכירו להם טובה מרובה וקרבו בחבה מה שרחקו אבותיהם בזרוע ובאכזריות מרובה. קוראים את בני אדם אלה בשם נביאים – ומזלם של הנביאים שתחילה סוקלים אותם באבנים ואחרי כן מקימים להם אבני זכרון.

בהבנת הכחות הפועלים בהיסטוריה הישראלית נתקלים אנו בקושי גדול. חכמי כל אומה ואומה, סופריה ופרנסיה, בתוך עמם הם יושבים וקולטים אל רוחם ואל הלך נפשם אותם הזרמים הרוחניים השופעים בעולמם. כל אישי האומה מחוברים ומקושרים על ידי חינוכם ועל ידי המסורת שהשפיעה עליהם אל היסוד ההיסטורי של אומה זו. ממנה קבלו את החומר של יצירתם הרוחנית והם הוסיפו עליו את כשרונם, את כוח היצירה שחנן אותם טבעם. לא כן בישראל. בתקופות היסטוריות קדומות לא היה כבר תחומו של עמנו ברור ומסוים בכל גבוליו. במובן ידוע שלט מאז כוח טמיעה בעמנו; אלא שאין אנו דורשים טמיעה זו לגנאי כי אם לשבח. עמנו קבל הרבה מן החוץ אפילו בזמן שעדיין היה לו מרכז רוחני־לאומי על אדמתו ההיסטורית. עם ישראל לא נתכוץ בישובו המקומי, אלא פשט את אבריו לכל עבריו, השפיעו עליו זרמים רוחניים שבאו מן החוץ. היסודות האלה נבלעו בטבע עמנו ונשתקעו בו ולבסוף נעשה לו הכל כטבעו, כאילו היה שלו מתחלת ברייתו. זה היה כבר בימי בית שני. מכאן ואילך, אחר החורבן, גבר הפיזור יותר ויותר – לא רק פיזור מקומי, גלותי, אלא גם פיזור תרבותי. אתה מוצא בימי הבינים יסודות תרבותיים שונים ומשונים בעם ישראל; ועם כל זה אין האחדות התרבותית בטלה לגמרי, אלא עדיין רואים אנו נימין מקשרים ומחברים את כל חלקי האומה להיות גוף אחד.

בפרק אחד מוצאים אנו, למשל, שני אנשים גדולים, ענקי הרוח, בעם ישראל: רבנו שלמה יצחקי ושלמה בן גבירול. שניהם בני עם אחד והיהדות היא רוחם ונשמתם, היסוד המוסרי למציאותם. ואולם כמה רחוקים ונבדלים הם זה מזה במצב השכלתם, בידיעותיהם ואפשר גם בכוחותיהם המוסריים. זה אדם גדול בתורה ובקי בכל חדריה; מחובר ומאוגד הוא לספרות הלאומית הישראלית שבה הוא חי ובה שקועה נשמתו; ממנה הוא שואב כדי להרוות את אחיו בני דורו הצמאים לדבר אלהים. וזה חי בעולם הפילוסופיה, שקוע ברעיונות פילוסופיים שנוסדו על הפנתיאות. בשיטתו הפילוסופית אינו מיחד את האומה הישראלית, אלא כולל את כל המין האנושי (מה שקבל עליו אחד הפילוסופים היהודים בדור שאחריו). הוא בעל דת, ורק בדת הישראלית מוצא הוא סגולה מיוחדת לישראל, ומהרגש הדתי הוא בא לרגש לאומי ישראלי. נקודת המוצא של שניהם היא היהדות בעבר ובהווה ולנקודה זו הם חוזרים. אלא שדרכיהם מן נקודת המוצא עד סוף הליכתם רחוקות זו מזו.

כיוצא בזה מוצאים אנו כמעט בכל דור ודור בישראל. לפיכך עלינו לברר תמיד את היסודות התרבותיים של העמים, שבהם חיו ופעלו גדולינו ובני עליה שבנו, כדי להכיר את פעולתם ושרשיה וסבותיה. העיקר היא תמיד המסבה, והיא היתה שונה ונבדלת מעם לעם. צריכים אנו לחזור גם אחרי הכלל המשותף וגם אחרי הפרטים השונים והמיוחדים; אחרי השפעת הזרמים הלאומיים מישראל ואחרי השפעת הזרמים האנושיים של העמים, שבהם היו נמצאים פזורי ישראל.

אומרים, בזמננו, כי אנשים גדולים ענקי הרוח אינם תלויים לא במקומם ולא בזמנם; שהרי פעולתם היא עולמית ונצחית. לפי דעתי יש במשפט זה גם מן האמת וגם מן הטעות. וודאי כי פעולת בני אדם מצוינים בעולם הרוח אינה תלויה במקום ובזמן להבא – כלומר: אותן הפעולות הענקיות אינן מסוימות וכלואות במסבתם ובזמנם של המולידים אותן, אלא הן שופעות ומשפיעות מעל לגבולן לדורות ולעמים. ואולם מקורן ומוצאן הם במקומם ובזמנם. אם נשתדל, למשל, להבין בפעולתו של הרמב"ם, עלינו להסתכל במולדתו וחינוכו ומסבתו, כדי לדעת את מה שקלט ברוחו מן המסבה העברית וגם מן המסבה הערבית, מן אוצר המדעים של עמנו ושל עם יון (מה שבא לו בתרגום ערבי). כל זה תלוי במקום ובזמן. ואולם מה שפעל והשפיע להבא – הרי זה יוצא מתחומים אלה, הוא עולמי ונצחי. כיוצא בזה גם בנוגע לשפינוזה.

־ ־ ־ ־ ־

ספרי זה, קובץ ציורים וטפוסים ביוגרפיים, מקיף יצירות ספרותיות, אשר מקצתן נתפרסמו כבר בדפוס בזמנים שונים. עם כל זה הן חדשות. ההיסטוריקון היינריך איוולד היה מקנתר את אלה המכריזים על מהדורה חדשה של ספריהם שהם “מתוקנים ומשוכללים”. דבר זה צריך שיהא מובן מאליו. כלום קלות ראש נוהג אדם בדברים שהוא אומרם ברבים? כל סופר חוזר על דבריו שנתפרסמו, חוקר ובודק בהם, ובלי ספק שימצא בהם דברים הצריכים תיקון. אני עִבַּדְתִּי את המאמרים האלה וגם סדרתי אותם מחדש על יסוד אותו הרעיון המרכזי שביררתי למעלה. ציורים ביוגרפיים הם באמת, ציורים היסטוריים־תרבותיים, המסבירים לנו את החיים התרבותיים בעמים שונים ובארצות שונות. כמעט שיכול אני לומר, שרק החומר הביוגרפי נתקיים במהדורה זו של הציורים האלה – הצורה היא יצירה חדשה. לפעמים ראיתי חוב לעצמי, לשנות מן המטבע שטבעתי מקודם, כדי שיהיו דברי מסכימים למסקנות האחרונות של החקירה המדעית. למשל בציור הביוגרפי של עמנואל רומי, שנמשכתי בו לפני שלשים וחמש שנה אחרי ההנחה המקובלת, כי ברית ידידות היתה בין המשורר העברי הזה ובין המשורר האיטלקי דנטי. כך דן בזה שד"ל ואחריו נמשכו אברהם גייגר, משה שטיינשניידר, גידמן, גרטץ ועוד כמה חוקרים. בדורנו נעשה ודאי זה ספק. על כרחי שדנתי בפרטים האלה והעמדתי את מסקנתי על תוצאות החקירות החדשות.

המלצות קוראים
תגיות