הַצְּרָכִים שֶׁלָּה אֵינָם תּוֹאֲמִים אֶת הַתְּנָאִים

שֶׁלּוֹ. אַךְ הֱיוֹת שֶׁהוּא הַמַּכְתִּיב אֶת

הַתְּנָאִים, הִיא נִמְנַעַת מִן הַשְּׁאֵלָה אִם

הַצְּרָכִים שֶׁלּוֹ תָּאֲמוּ אֵי-פַּעַם אֶת הַתְּנָאִים

שֶׁלָּהּ.

צָרְכֵי רֻבֵּנוּ אֵינָם תּוֹאֲמִים אֶת תְּנָאֵי

זוּלָתֵנוּ, אֲבָל לְגַבֵּינוּ אֵין בִּלְתֵּנוּ, אָז אֵיךְ

נַתְאִים אֶת צְרָכֵינוּ לְחַיֵּינוּ?

הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?

תְּנָאָיו בּוֹלְמִים אֶת צְרָכֶיהָ, חוֹנְקִים אוֹתָם,

גּוֹזְרִים עֲלֵיהֶם מִיתָה, וּכְשֶׁהִיא מוֹסִיפָה

חֵטְא עַל פֶּשַׁע וּמְשַׁדֶּרֶת מְצוּקָה וְחֹסֶר

יֶשַׁע, הוּא רוֹאֶה בָּהּ עֲלוּקָה, וּכְתִזְכֹּרֶת

לִתְנָאָיו פּוֹטֵר אוֹתָהּ בְּאֵיזֶה כָּזָב.

עַד שֶׁקּוֹל דַּקִּיק מְפַלֵּס אֶת שְׁבִילוֹ בִּמְבוֹךְ

שַׂרְעַפֶּיהָ, לְהַשְׂכִּילָהּ, כִּי בְּעֶזְרַת הָאֵל

רַק בְּנַפְשָׁהּ תָּבִיא לַחְמָהּ, וְהִיא שׁוֹאֶבֶת

מִכָּךְ כּוֹחַ גַּם בְּשֵׁפֶל הַחֻלְשָׁה, עַל אַף

הַמּוּעָקָה, אֲפִלּוּ שֶׁמֵּעַל רֹאשָׁה מְרַחֶפֶת

הַחָכְמָה הָעַתִּיקָה כִּי

מָה שֶׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וְכִי אֵין בְּכָךְ

מוּסַר הַשְׂכֵּל.